ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה, מעוף
צוקה ואפלה מנודח (ישעיהו ח', כ"ב)
נפל בגורלנו לכרות ברית עם רעיון, שאין השעה האחרונה משחקת לו. אנו רוצים באחוות עמים וכל בני אדם, והננו מאמינים באחוה זו ולה קודש מיטב הגיגינו. אם גם כמו יונים פצועות, הצונחות ממרומים, בקלוע בהן יד צייד זד, כן יפלו לאשפתות לעינינו כל האידיאלים האנושיים, אשר אליהם התפללו לפני לא מעט מחצי דור הטובים והישרים באדם. כעת לועגים למשאות־נפש, לכל שאיפה טובה ונכונה, לכל חלום על חיי שלום בין משפחות העולם. לועגים מי בגלוי זדוני ומי בסתר ובמעט בושת פנים, מי בשמחה לאיד ומי בשבר לב. אפילו הנאמנים לשעבר כבר התעטפו בשחורים לאות אבלות על מות זיו, הוא אביב האמונה באדם והריהם פוסקים לא בלי אנחה: “הנה, עיניכם הרואות! החיה חוגגת את נצחונה, כל גוי לוטש חרב. אשרי הרשעים העולים לגדולה ובידם יימסר רסן השלטון וכל העמים ימחאו להם כף! הנה!”
ובכן, אם “הנה” מה? עלינו לקבל את הדין ואף להצדיקו? ולכוף ראש ולומר: “כזה הוא העולם! כזה הוא! ואחר אין עולם”!? אולם, חי החלום וחי הזיק האנושי, אשר עוד שרד בלבבות רבים, רבים, כי עד עולם לא נשלים עם מלחמת אדם באדם, עם עושק כסדר־העולם, עם גזל כדרך הטבע, עם סכין בגב כסוג משא ומתן בין הבריות, המתקבל על הדעת. אותה רשעות חוגגת, שאתם מורים עליה בחמש אצבעותיכם, המתקמצות גם כן מתוך חקוי לאגרוף כביכול, שיגרה נושנה היא, וכלל אינה המצאת השעה האחרונה. מאז ומעולם התהלכו החזירים כמחותנים ראשיים ברחבי הארצות וחרקו “חריק, חריק. כי לנו העולם הזה!” והם אשר תפסו את כסאות המלכים, ואת אדמת אלהינו כבשו להם לנחלה, וממעמקי המכרות ומצולות הימים ועד צמרות האילנות ומרומי־ההרים והבנינים משכו ולקחו לעצמם על פי חוק הקנין הקדוש, את כל הנכסים הפכו קדשים פרטיים לעצמם, ואף באלהים החזיקו כבחפץ אישי שלהם, אשר אחד לו התפקיד לשמש להם חסות ומגן בארחות מעשקיהם, כאלהי השבט, המשפחה, הכת והלאום. האם לא מקדמת הימים ניתן כתר שם טוב גם לעונדי כתר המלכים וכל עושק דלים נחשב ישר, אציל ובן־חיל, וכל גביר נתרומם למעלת גבור, ואילו העני והאביון נחל קלון לא־יוצלח ובן־בלי־שם ועצל ואוכל לחם חסד? הן כזאת וכזאת כבר היה לעולמים. טוב העולם נזול משכבר בידי יחידים וכל הנכסים שמורים רק למעטים והחוק משרת כזקיף את אלה אשר להם הכסף והזהב. ככה הוא המעשה הזה משכבר הימים; אפילו הנעשקים והמקופחים עצמם ראו את הענין הרע הזה הנעשה תחת השמש כגזר־דין מן הטבע.
ואף על פי כן בכל הזמנים היתה פורצת זעקת מחאה מלבבות המרודים, מן הלבבות הממרים, מן הלבבות המתקוממים, כנגד העוול הקיים. וכל זעקה יסודה באמונה, כי אפשר לעקור את הרע משרשו, כי ניתן לשנות ולתקן ולשפר את סדרי היש. אפילו בתקופות החשוכות ביותר לא פסו שומרי אמונים לרעיון הגאולה והתיקון; ולא היה אף דור אחד שלא הקים מקרבו תובעים וקנאים לשלום העולם, לאחוות בני אדם ולחלוקת הנכסים במדה שוה בקרב כל אישי החברה. ואם מקדמת ימות עולם מנסרת השואה הזאת והמחאה בוקעת ועולה מני ים ועד ים עד כי יש וכמו לבה תשתפך והרים תעתיק ומוסדות כמו סופה תעקור, הרי גם המחאה הזאת כוח־בראשית היא, איתן הטבע צו קדמון.
וזו היא צרות־הראות. כי רק למראה עינים בשעה האחת הזאת נשפוט. נראה שודד דרכים מפיל חתיתו על כל הסביבה, עושק עמים אשר דרכו צלחה ועל פני כל יכובד, חונף ודובר־שקרים, הצד רבים בחרמו, ונסיק הלכה: זאבים הם אזרחי העולם הזה! ולא זו אף זו, כי נחייב משום כן כל איש ואיש ליילל כזאב. אולם העולם אינו רק זה הנראה לקצרי־הראיה. העולם אינו רק בשלטון, בנכסים, בסוסי־מרוץ, במשתאות ובחינגות ובתהלוכות־לפידים ובזרי־דפנים, אשר הרשעים המצליחים מצוים לערוך לכבודם ולענדם לראשם. יש עולם אחר והוא גדול ועשיר שמחות ותוגות, תקוות ונכאים, אהבות וכיסופים ומקומו יכירנו באהלי ישרים, בנאות העמלים, בצריפי העוני, באחוזות־השדה הקטנות, על יד הסדנה ובתוך בקתות הרועה ובבית החמר של האכר, בכל מקום שם הפועל מכה בפטישו והאומן עושה את מלאכתו והאכר זורע את חלקתו והמורה מטיף לקח לתלמידיו והאשה העניה מטליאה בגד, שם העולם. שם החיים מתרחשים. החיים הקטנים, הזרועים דמעות בצנעה, הרטובים זיעת־עמלים, אשר ברמה לא יהלך קולם, ואורים וצלצלים לא יכריזו עליהם. אולם בתוך החיים הקטנים האלה רוחשים רוב הרוב של בני העולם, והם המלכים האלמים, האדונים לעולמותיהם הקטנים, שואפים במעמקי לב לחיי ישרים, לשלום, לאחוה, לאהבה.
כן, הכל חדורים שאיפות טובות וישרות. אם גם דימגוגיים וסכסכנים מוליכים שולל את האנשים הקטנים האלה וגוזלים מהם בחוזק יד את בינתם הישרה ומעוורים את עיניהם ומשסים אותם איש ברעהו ועם בחברו. אבל האנשים בתוך־תוכם טובים הם. בזאת אנו מאמינים על זאת עלינו להכריז ולהודיע בקולי־קולות ברחבי עולם. כי זהו האדם: טוב הוא מטבעו. טוב האדם! טוב הוא! נאחז באמונה זו אם גם נצטרך לשלם בעדה במחיר חיינו. כי מה ערך לאמונה שאינם משלמים בעדה בחיים? אי־שם בפנת־סתר בקרבנו עוד שרדה חיה רעה, שאפשר לטפחה, לעוררה לחיים, לשסותה ולשלחה לפעולה. ושלא לחשוך גם את השבח הראוי לכהני־השנאה ולמטיפי־הרשע, כי בעלי־יזמה הם ורבי־מרץ וחכמי־הסברה והם יודעים להעיר ולעורר את החיה הרעה במעוטי־הבינה. לשון למודים להם וסיסמאות צדות לב. והואיל ואנשי תאוות חזקות הם, ויצר השררה דוחפם, הריהם מצליחים להלקיח את הלבבות הנתונים במצוקה ולהרעיל את המוחות המעורפלים ובמהלומות דבוריהם, החוצבים להבות אש זרה, יהממו אזנים ויחרישו את היצר הטוב שבלב ויעשו את הבריה האנושית כפופה כולה ליצר הרע. מה גם כי גם היצר הנבזה הזה מתעטף בלהטי־פיהם במחלצות שאולות לאומיות, גזעיות, בתרבות צרופה כביכול.
הם מצליחים על שום אמונתם ברשעותם. הם עובדים את האלהים הזרים בלב ובנפש. לפיכך יראו ברכה ויירשו את העולם. אין זאת כי לא מפאת רשעות האדם, אלא מתוך קוצר אמונתנו במציאות הטוב, ינחלו העריצים זרי נצחון. קצרי־אמונה וקצרי־ראיה הננו. נכנעים הננו לעובדות. איננו מעיזים לגעור בשטן המציאות. לא נשכיל לחדור כליות לב אנוש. כעדר נפחדים הננו נרתעים מפני שם המפורש: טבע! חיה! חוק הברזל של המציאות! הכרוניקה השוטפת נראית לנו כפסק־דין עליון מבית־דין צדק של ההסטוריה.
נקבע נא מועדים לחשבון הנפש לפרט ולכלל, לעיון־מחשבה לא רק בסדרו של עולם, כי אם גם במהותם של עולם וטבע. ואם נעמיק את ראיתנו ניווכח, כי גם בתקופות החשוכות ביותר היה האדם הבינוני – לא האדם השליט והמנהיג, אלא האיש בביתו, במסבת רעיו, ילדיו ושכניו – אנושי, עובד ואוהב את השלום. ואם יש לדבר על טבע האדם הרי בלי ספק שני טבעים בו, אחד טוב ואחד רע; הראשון רב בכמותו ובאיכותו ואף מתמיד יותר. אותה המדה גם בעמים. אלא שמרובים סוכני הטבע הרע ומפיחיו ממשרתי הטבע הטוב.
אולם הזכות המלאה לנו, גם בתקופה, בה הארץ מעוטפה כבענן קודר “צרה וחשכה, מעוף צוקה ואפלה מנודח”, לדבר אל העמים בשם הנשמה הטובה היתירה, השוכנת בהם ולאמר: – שלום עליכם, עמים, כי השלום הוא משאת נפשכם במיטב הגיגיכם.
זאת לרחוק. וזאת גם לקרוב, לשכן הקרוב לנו על האדמה הזאת, אשר זה עתה ערכו חלקים משוסים ומשסים ממנו, נקלים וגם “נכבדים”, מחזה דמים. מחזה זה מעטה קלון על הידים אשר עשוהו ועל הבמאים הנסתרים והנגלים אשר כוננוהו. אולם לא נחטא לאמת אם נציין ללא פקפוק, כי חלקים מרובים מן העם השכן לא זו בלבד שלא היו שותפים לו במעשה אלא גם הרשיעו בלבם את הפורעים והרוצחים. הם שתקו מפחד או על שום שרבים מביניהם לא באו עדיין לידי דבור בפומבי. אין לזהות אומה עם כנופיות בריונים משלה, אפילו אם בראשן עומדים יקירי־העדה וראשי־משפחות, שהגה השלטון נתון בידיהם בכוח המסורה. בשעה טרופה, שבה הצוחה תופסת את שטחה של הצבוריות, משכילים רבים ואזרחים הגונים ושקטים, מחרישים מאימה ומהכרח והם וקולותיהם נחבאים. למעשה, ישובים רבים לא השתתפו במעשי הדמים. והכרוניקה ציינה, לשמחת לב כל המאמינים בזיק האנושי, מקרים רבים, שבהם ערבים הבריחו יהודים, החביאו, הצילו, הזהירו. אנו נעמוד כחומה נגד זינוקיה של החיה המשוסה; נגן על עמדותינו בכל כשרון המעשה והכוח, נרחיב את ישובנו עד שייעשה מצודה איתנה כנגד כל צר ומתנפל, אולם לא נוותר גם כן על מצודת האמונה באדם, באחוות כל המין האנושי, בשלום האיתן והנאמן, אשר ישתרר בקרב כל משפחות העמים על אף השתוללות השטנים. בשל פראים נועצים סכינים בגבים לא נפקיר את אידיאלינו האנושיים, בהם כל חיי רוחנו.
כדרך שהפרט יודע להבליג על צערו היחיד ולשוב אל החיים המתוקנים, כך חייב עם להבליג ולעבור על ימי־שואה אל הסדרים כתיקונם, שאין להם תוכן אחר ולא משמע אחר מלבד אימון־גומלין ויחסי־השלום בין העמים. וכדרך שאין אנו נרתעים ממעשי הבנין בשל אסונות טבע כך אין לנו להרתע מאמונתנו בגאולה בשל אסונות בטבע האדם. בבכותנו את האבדות, בהתאבלנו על החיים הצעירים שנקטפו, בהשכילנו להפיק מן המאורעות את לקחנו לעתיד בבנין ישובנו, נזכור גם כן כי האחוה והשלום הם מעוז צור חיינו.
ט' אייר תרצ"ו
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.