רקע
אליעזר שטיינמן

כן. ואף על פי כן הבלגה, אם כי נגדשה הסאָה.

צו הימים – הבלגה. וזו עדוּת נאמנה לבגרוּת ישוּבנו. ולא עוד אלא שהננו מתאַפְּקים גם כן מצבירת היסוּסים ומהבעתם – והם אינם מעטים ולא נדירים – בדבר התועלת הצפויה ממדה טובה זו למחזיקים בה, כשהיא מגיעה לידי היקף רחב שכזה, עד שהיא עלולה להתפּרש על ידי קצרי דעת ולהוטי יצר בצד שכנגד כאות חולשה. אולם היא יונקת מן הגבוּרה והבּינה. צבוּר בן מאות אלפי נפשות עונה על הריגת בניו ושריפת שדותיו בידי המון משוּסה ורוצחים מן המארב בהבלגה מופתית גם במקומות, שבהם הוא יכול לשלם על נקלה לפורעיו מדה כנגד מדה. איזהו גבור? הכובש את יצרו ואינו משתמש ללא רסן במלוא כוחו, ובמיוחד כנגד יריב, השואב את עוז גבורתו מתוך תעתועי דמיונו המשוּלח ומצפּונו הבלתי מפותח. קל וחומר יש לציין את התנהגותו של צבור, השוקל את צעדיו בתבונה ובזהירות, אם כי שוּמה עליו לרסן לתכלית זוֹ לא רוח פרטית אחת אלא המון רוחות גועשים, ערב רב של יחידים, הנבדלים זה מזה במזגיהם ובתכונותיהם, בנטיותיהם ובאָפני תגובותיהם. המון צפוף אינו יכול לחשב חישובים מרובים שבשיקול הדעת. הוא רואה עובדות זועקות, שותתות דם קרבנות חפים מפּשע ומדברות בלשונות אש, המלחכות את הקמות, פרי עמלנו, הוא נפשנו. הוא רואה: אין הגנה! אין כביכול דין ודיין! צבור אינו רוצה להאריך אַף, אין הוא יכול למחול על עלבונו, הוא כילד, אינו מבין כיצד לא להשיב כהלכה ממין הטענה. אולם יירשם הדבר על לוח הזכרון: ישנו צבור אחד – היחידי אולי בעולם – אשר השכּיל להתלכד בימים, בשבועות, טרופים, לאני פרטי כמעט, כולו נאמן לשכל הישר, בעל משמעת ורצון, כאילו כולו כאיש אחד חשב ברגע הנכון את המחשבה האחת הנכונה והפּוריה לעת הזאת. ומי השכיל ליצור את הבריאָה הזאת? מי יודע לכוון את ים היצרים הגועש של העם היושב בציון! הוי אומר: עמד לשירותנו האני העליון, הצלול ולמוד בנסיונות, של העם הזה. הוא פרי חנוך דורות, הסתכלות מעמיקה יותר בטבע אדם ועם. והוא שומר ישראל.

והנה מוכיחי עמנו, כל המטיפים לו מוסר ומוֹקיעים, בצדק או שלא בצדק, את מראות נגעיו, כל קטגוריו המרובים מבפנים – ואין כותב הטורים האלה מוציא מכלל זה שום איש, לא את הרחוק ביותר ולא את הקרוב במאד אליו – כל המייסרים אותו מפּאַת אהבתם היתירה עליו, חובה עליהם שלא להתעלם כעת ממראות האור המרובים שנגלו לנו במזג רוחנו ומסימני בגרותנו ולבדוק מחדש את פסקי דיננו על עצמנו. חושבני כי לא מפי אחד מהם תימלט הקריאה לאמר:

– אוי ואבוי לי, עמי, שראיתיך בעת צוקה כזו. אולם אשרי שראיתיך נבון ותקיף בנבונותך, שוקל ובוחן. חכם רוח ומאריך אַף. אחת הוכחת לי, כי צבור יכול להתלכד כאיש אחד לא רק לשם מעשי הרס והשחתה אלא גם למען התגוננות שקטה וסבילה. משמע, חזון עם־אדם אינו משאת שוא. לא. אולי לא. אולי. אולי ואולי.


– – – – – – – –


עד כאן מבחינת ליכודו של ישובנו כלפּי חוץ וכלפי מלוי התפקידים הישוביים, הבניתיים והפּעלתניים. לגבי זה הכל מודים שאין רפיון. אולם סוקר הרוחות אינו יכול ואינו רשאי להסיח את דעתו מאילו בקיעים פסיכולוגיים או אפילו זעזועים כל שהם, שהתחוללו אצל כמה מבני הישוב, ואם גם הללו מעטים הם, שעלולים להוליד מצבי נפש רפיוניים, היסוסיות לבטלה בצדקת מפעלנו ובאפשרויות הגשמתו, מעין גישושים ראשונים לאפיקורסות לתאבון, המציפה את רוחותיהם של הנרפּים, העייפים או המועמדים מסיבת־מה להתאכזבות, במוצאי כל אסון צבורי. הימים האלה, ימי ההתאַפּקות כלפי חוץ, משמשים דוקא שעת שילוּח דבור בפנים. בני אדם התאבים מדי רגע לחדשות, החרדים בלי הרף מפּני תאונות, הצדים ללא הפוגה שמועות, התרגלו בזמן האחרון לגלגל בשיחות טפלות ולפטם איש את רעהו בסברות. אמנם, תחילתה של כל שיחה בין שנים הנפגשים לעת הזאת הם גישושי גומלין על מנת לסחוט איש מרעהו איזו חדשה נוספת, שמועה פורחת, השערה ממקורות מוסמכים, ובעיקר הסבר למתרחש. “נו, ומה דעתך?” – שואל האחד. ועל כך הוא נענה: “ואתה, כיצד הנך מסביר זאת?” ויותר ממה שמתבטא בדבוּרים מתפּרש על ידי רמיזות, העויות ותנועות סודיות. ואם בהתחלה כל אחד משני הצדדים מודה, שאינו מבין, שבהחלט אינו מבין מה מתרחש פה לעינינו, וכי ללב שלטונות אין חקר והמדיניות הזאת היא מדרש פליאה בעיניו, הרי מיד לכך כל אחד מתחיל להביע את דעותיו ביתר בטחון או מתוה לפי מבינותו קו־פעולה כראוי למדיניות מחוּכמת. ויש מתאמץ לגבּש את המבוּכה הכללית ולהוציא ממנה מסקנות כי… בכלל אכן נגלו לפנינו בעליל כבשוניה של מדיניות קולוניאלית זו וטיבו של חסד לאומים ומעמדו של חבר הלאומים וגורלו של עם עני ודל ותבוסתו הגמורה של כל מפעל צדק, באשר אין צדק, כל האדם כוזב והמוסר הוא בדיה. ומה תקוה לעם קטן ודל בעולם מלא חיות טורפות? ובכלל כסל הוא לשים מבטחנו בחסד עמים ולקשר את גורלנו עם הבטחות, שלא היו מתחילתן אלא שוא ושקר. ורק קוֹצר ראות היה זה מצד מנהיגינו, אשר נפתו להאמין על שוא…

נפלא הדבר כי דעות רפיוניות כאלו נשמעות כעת לפעמים אפילו מפי אנשים, שעוד אתמול הלכו בתום בדרך הישובי, לא עסקו בחקרנות ולא העיפו מבטים מאחורי הקלעים של המדיניות הכללית ומזימותיה ולא בקשו הכשרים לתקות עם אחרונה. לפתע התחילו אף הם לחשב חשבונות מוסרניים ומדיניים יתרים, ועם כל מקרה רצח נוסף מן המארב בנו, הם מוסיפים תהיה לגבי כָשרנו ויָשרנו. במשך ימים מעטים וטרופים אלה רבים נעשו עשירים מופלגים בספיקות. כאילו מלאך החבלות והשחיתות סטר להם על חטמם והשכיח מהם את מציאות קיומם של מפעלינו הקיבוציים בעיר ובכפר, בעמק, בשרון ועל הרי יהודה, אשר אין כמוהם לעוז יושר ולטוהר כוונה. כאילו יכול להיות אף צל פקפוק בדבר, כי זכות הבונים והחורשים והזורעים והמגבירים את פריון האדמה וכל החי עליה אינו נופל על כל פנים מזכותם של אלה, אשר פתחו וטפּחו וגידלו במשך דורי דורות שממות וביצות, ולא נתעוררו מתרדמתם המשמימה אלא על־ידי צרות עין משוסה.


– – – – – – – –


את מידת ההתאפּקות יש להרחיב ולכוונה גם כלפי דרך מחשבתנו בדיוננו על היסודות השכליים והמוסריים של מפעלנו הישובי. גם משא ומתן רעיוני אינו מן הראוי שיהיה משולח. אין אנו צריכים לקבל הוראות להתנהגות מוסרית מצד התאונה האחרונה. אין אנו למדים חכמה מדינית מן המברק האחרון על פליטת פיו של מדינאי פלוני. אין אומרים “קדיש” על הצדק העולמי בגלל תבוסה בישיבה אחת של חבר הלאומים. וכל המכריז על מכירה כללית של אידיאליו בשל איזו כתבה לא נוחה לנו על דפי איזה עתון אנגלי, למשל, מעיד על עצמו, שגם לשעבר לא עמד בקשר קיימא עם עקרונותיו הקדושים. עמנו לא מתמול הוא על האדמה הזאת. אף כל אחד מאתנו בפרט אינו דרדק לקמץ־אלף. ראינו דברים בחלדנו, ראינו. המון נסיונות עברו עלינו. שום איש לא האמין ודאי בסתר לבו, כי נדיבים יחתמו בלב שלם על פיסת נייר לשם הענקה שלא על תנאי אחוזת בית לעם מפוזר ומפורד: “הרי לך, עם, בית לאומי וינעם לך!”. יש דברים שאינם ניתנים בטבעם אלא נלקחים, היינו, נרכָּשים, בעמל, כמובן. בעמל צדק, בעבודה כשרה, בזיעה ישרה – אומרים אנחנו. ובכן, מקודם מה סבורים היו אלה הרוטנים כעת? שיהיה קל? קל מאד? מאד ומאד?


– – – – – – – –


חזית הצדק נפרצה, אבל לא נשברה. פרצים היו בה תמיד. בשום תקופה לא התרונן היושר ברחובות. משיח טרם בא מיום שהעולם קיים. דור ישרים עדיין לא הופיע. מה התיאבון הזה להתאכזב כביכול בנצחון האמת? כל קוצר רוח מעיד על מיעוט הרוח, דלדול הכוח, צמצום הנכונות להביא קרבנות. מי שאוהב חוק אינו מתיאש. מי שאוהב מאד אינו ממהר לפסוק את פסק דינו של החולה אהובו למיתה, אפילו אם מחלתו היא אנושה. ואילו עם לעולם אינו אנוש. יש להתאפק מלהוציא משפט.

שיחק להם מזלם של תאֵבי היאוש: חבש! ובכן, מה חבש? האם נחרבו אדמותיה? האם נהפכה לעיים? הבאה חלילה כלה על יושביה? רחשי המיתנו לעם סובל זה. אבל הצרה אשר באה עליו נעוצה בעיקרה בשטח הפוליטי המדיני. ברח קסר חבש, אבל עם חבש לא ברח. נפלה שושלת, אבל המון עם לא כרע־נפל. עריצים השתלטו עליו, אבל הארץ ותושביה חיים וקיימים תחת השמים. והחי לעולם לא יתיאש מגאולתו. עוד זורחת השמש בשמי חבש וילדים משתעשעים שם בחיק אמותיהם.היו מי שהסתייעו בקשרים, ביחסים, בהשפעות, בהמלצות של תקיפי מדיניות העולמית לשם הבטחת סיוע להתישבות עם נרדף על אדמת אבותיו השוממה. אבל כל הקשרים ממין זה הם זמניים, ארעיים מהכרח והם עולים ויורדים בכיווּן רוחות הזמן. אולם איזהו בנין של קיימה? המשוּתת על קשר העם עם החיים, קשר העם עם חזון רוחו, קשר הרצון עם המפעל. והאם גם הקשר הזה עולה ויורד בהתאם לתאונות השעה האחרונה?


– – – – – – – –


תמה אני שלפתע נתרבו בינינו חכמים מפוכחים רואי נולדות ואובדי עצות חרוצים ופסימיסטים לתיאבון ובעלי־יאוש זריזים ונמרצים לגניחות מסקניות. מעודי היתה אזני קשובה לכל גניחה האוצרת בחובה קורטוב נוי, ולכל נצנוץ אפיקורסות, שיש בו משום תבלין, מן השאור המתסיס. אבל סתם מורך רוח, רפיון שבנפש, ודוקא בעת צרה, בשעת הכרח לגיוס כל כוחות החיים – הייתכן? התאכזבות, המכוונת עצמה לשעת צרה, על הרוב יש בה משום שפלות ופחדנות. הפסימיות, אם היא אסתטית ואינה חוטאת לטעם הטוב, גורמת עתים תועלת רבה. בכוחה אפשר ליצור סימפוניות יפות ומענגות, ולחבר פואימות נאצלות המשחררות אותנו בחסד הבטוי מדכויינו. אבל הטוב והיפה בעולם האצילות חטא וכעור הוא בעולם העשיה. על אחת כמה בימי געש. אותה שעה חובה שינתן הצו לכל כוחות החיים והאמונה באדם ובעם: “הכן”.

צו הימים: להתאפק מהרהורי מורך ומדבורי סרק. אנו מניחים ביסוד השקפתנו את מושג ההתאפקות, כדרך שהורה אבי השיטה הפינומנולוגית בפילוסופיה. וכמוהו נכניס את המציאות השחורה, האפלה, הזמנית, בסוגריים למען אור הימים הבאים.


כ“ז אייר תרצ”ו


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!