א. הבלגה: הבלגה / העלילה / טל תאמר הבלגה
ב. על הגבורה: פרקים במסכת גבורים / להבדיל
ג. דאגה לילדינו: דאגה לילדינו / הילד בתוך מעגל המאורעות / המאזן הפלילי
ד. בינינו לבין הערבים: קו לקו / בת צחוק למזכרת… /הערבי, הסוס ודלי המים /באש ובמים
ה. ממשלת־החסות: כעס על אנגליה / אנגליה, אנגלים /בינינו לבין הפקידות /האוהב הוא אותנו או לאו? /בצל אדום /האור והענן /בעגול החנק /בילינסון יקר /באזניך אנגליה
ו. שלטון הרחוב: שלטון הרחוב / פצצות וחלומות /יהדות של יד /
ז. פרקי תוכחה ונחמה: שלום עליכם, עמים / בימים שכאלה /אבלות / ארץ־ישראל / בית ישראל / נעורי־הנשר בישראל / מכת האגירה / כתמים בהירים

ואל ארץ יביט והנה צרה וחשכה, מעוף

צוקה ואפלה מנודח (ישעיהו ח', כ"ב)

נפל בגורלנו לכרות ברית עם רעיון, שאין השעה האחרונה משחקת לו. אנו רוצים באחוות עמים וכל בני אדם, והננו מאמינים באחוה זו ולה קודש מיטב הגיגינו. אם גם כמו יונים פצועות, הצונחות ממרומים, בקלוע בהן יד צייד זד, כן יפלו לאשפתות לעינינו כל האידיאלים האנושיים, אשר אליהם התפללו לפני לא מעט מחצי דור הטובים והישרים באדם. כעת לועגים למשאות־נפש, לכל שאיפה טובה ונכונה, לכל חלום על חיי שלום בין משפחות העולם. לועגים מי בגלוי זדוני ומי בסתר ובמעט בושת פנים, מי בשמחה לאיד ומי בשבר לב. אפילו הנאמנים לשעבר כבר התעטפו בשחורים לאות אבלות על מות זיו, הוא אביב האמונה באדם והריהם פוסקים לא בלי אנחה: “הנה, עיניכם הרואות! החיה חוגגת את נצחונה, כל גוי לוטש חרב. אשרי הרשעים העולים לגדולה ובידם יימסר רסן השלטון וכל העמים ימחאו להם כף! הנה!”

ובכן, אם “הנה” מה? עלינו לקבל את הדין ואף להצדיקו? ולכוף ראש ולומר: “כזה הוא העולם! כזה הוא! ואחר אין עולם”!? אולם, חי החלום וחי הזיק האנושי, אשר עוד שרד בלבבות רבים, רבים, כי עד עולם לא נשלים עם מלחמת אדם באדם, עם עושק כסדר־העולם, עם גזל כדרך הטבע, עם סכין בגב כסוג משא ומתן בין הבריות, המתקבל על הדעת. אותה רשעות חוגגת, שאתם מורים עליה בחמש אצבעותיכם, המתקמצות גם כן מתוך חקוי לאגרוף כביכול, שיגרה נושנה היא, וכלל אינה המצאת השעה האחרונה. מאז ומעולם התהלכו החזירים כמחותנים ראשיים ברחבי הארצות וחרקו “חריק, חריק. כי לנו העולם הזה!” והם אשר תפסו את כסאות המלכים, ואת אדמת אלהינו כבשו להם לנחלה, וממעמקי המכרות ומצולות הימים ועד צמרות האילנות ומרומי־ההרים והבנינים משכו ולקחו לעצמם על פי חוק הקנין הקדוש, את כל הנכסים הפכו קדשים פרטיים לעצמם, ואף באלהים החזיקו כבחפץ אישי שלהם, אשר אחד לו התפקיד לשמש להם חסות ומגן בארחות מעשקיהם, כאלהי השבט, המשפחה, הכת והלאום. האם לא מקדמת הימים ניתן כתר שם טוב גם לעונדי כתר המלכים וכל עושק דלים נחשב ישר, אציל ובן־חיל, וכל גביר נתרומם למעלת גבור, ואילו העני והאביון נחל קלון לא־יוצלח ובן־בלי־שם ועצל ואוכל לחם חסד? הן כזאת וכזאת כבר היה לעולמים. טוב העולם נזול משכבר בידי יחידים וכל הנכסים שמורים רק למעטים והחוק משרת כזקיף את אלה אשר להם הכסף והזהב. ככה הוא המעשה הזה משכבר הימים; אפילו הנעשקים והמקופחים עצמם ראו את הענין הרע הזה הנעשה תחת השמש כגזר־דין מן הטבע.

ואף על פי כן בכל הזמנים היתה פורצת זעקת מחאה מלבבות המרודים, מן הלבבות הממרים, מן הלבבות המתקוממים, כנגד העוול הקיים. וכל זעקה יסודה באמונה, כי אפשר לעקור את הרע משרשו, כי ניתן לשנות ולתקן ולשפר את סדרי היש. אפילו בתקופות החשוכות ביותר לא פסו שומרי אמונים לרעיון הגאולה והתיקון; ולא היה אף דור אחד שלא הקים מקרבו תובעים וקנאים לשלום העולם, לאחוות בני אדם ולחלוקת הנכסים במדה שוה בקרב כל אישי החברה. ואם מקדמת ימות עולם מנסרת השואה הזאת והמחאה בוקעת ועולה מני ים ועד ים עד כי יש וכמו לבה תשתפך והרים תעתיק ומוסדות כמו סופה תעקור, הרי גם המחאה הזאת כוח־בראשית היא, איתן הטבע צו קדמון.

וזו היא צרות־הראות. כי רק למראה עינים בשעה האחת הזאת נשפוט. נראה שודד דרכים מפיל חתיתו על כל הסביבה, עושק עמים אשר דרכו צלחה ועל פני כל יכובד, חונף ודובר־שקרים, הצד רבים בחרמו, ונסיק הלכה: זאבים הם אזרחי העולם הזה! ולא זו אף זו, כי נחייב משום כן כל איש ואיש ליילל כזאב. אולם העולם אינו רק זה הנראה לקצרי־הראיה. העולם אינו רק בשלטון, בנכסים, בסוסי־מרוץ, במשתאות ובחינגות ובתהלוכות־לפידים ובזרי־דפנים, אשר הרשעים המצליחים מצוים לערוך לכבודם ולענדם לראשם. יש עולם אחר והוא גדול ועשיר שמחות ותוגות, תקוות ונכאים, אהבות וכיסופים ומקומו יכירנו באהלי ישרים, בנאות העמלים, בצריפי העוני, באחוזות־השדה הקטנות, על יד הסדנה ובתוך בקתות הרועה ובבית החמר של האכר, בכל מקום שם הפועל מכה בפטישו והאומן עושה את מלאכתו והאכר זורע את חלקתו והמורה מטיף לקח לתלמידיו והאשה העניה מטליאה בגד, שם העולם. שם החיים מתרחשים. החיים הקטנים, הזרועים דמעות בצנעה, הרטובים זיעת־עמלים, אשר ברמה לא יהלך קולם, ואורים וצלצלים לא יכריזו עליהם. אולם בתוך החיים הקטנים האלה רוחשים רוב הרוב של בני העולם, והם המלכים האלמים, האדונים לעולמותיהם הקטנים, שואפים במעמקי לב לחיי ישרים, לשלום, לאחוה, לאהבה.

כן, הכל חדורים שאיפות טובות וישרות. אם גם דימגוגיים וסכסכנים מוליכים שולל את האנשים הקטנים האלה וגוזלים מהם בחוזק יד את בינתם הישרה ומעוורים את עיניהם ומשסים אותם איש ברעהו ועם בחברו. אבל האנשים בתוך־תוכם טובים הם. בזאת אנו מאמינים על זאת עלינו להכריז ולהודיע בקולי־קולות ברחבי עולם. כי זהו האדם: טוב הוא מטבעו. טוב האדם! טוב הוא! נאחז באמונה זו אם גם נצטרך לשלם בעדה במחיר חיינו. כי מה ערך לאמונה שאינם משלמים בעדה בחיים? אי־שם בפנת־סתר בקרבנו עוד שרדה חיה רעה, שאפשר לטפחה, לעוררה לחיים, לשסותה ולשלחה לפעולה. ושלא לחשוך גם את השבח הראוי לכהני־השנאה ולמטיפי־הרשע, כי בעלי־יזמה הם ורבי־מרץ וחכמי־הסברה והם יודעים להעיר ולעורר את החיה הרעה במעוטי־הבינה. לשון למודים להם וסיסמאות צדות לב. והואיל ואנשי תאוות חזקות הם, ויצר השררה דוחפם, הריהם מצליחים להלקיח את הלבבות הנתונים במצוקה ולהרעיל את המוחות המעורפלים ובמהלומות דבוריהם, החוצבים להבות אש זרה, יהממו אזנים ויחרישו את היצר הטוב שבלב ויעשו את הבריה האנושית כפופה כולה ליצר הרע. מה גם כי גם היצר הנבזה הזה מתעטף בלהטי־פיהם במחלצות שאולות לאומיות, גזעיות, בתרבות צרופה כביכול.

הם מצליחים על שום אמונתם ברשעותם. הם עובדים את האלהים הזרים בלב ובנפש. לפיכך יראו ברכה ויירשו את העולם. אין זאת כי לא מפאת רשעות האדם, אלא מתוך קוצר אמונתנו במציאות הטוב, ינחלו העריצים זרי נצחון. קצרי־אמונה וקצרי־ראיה הננו. נכנעים הננו לעובדות. איננו מעיזים לגעור בשטן המציאות. לא נשכיל לחדור כליות לב אנוש. כעדר נפחדים הננו נרתעים מפני שם המפורש: טבע! חיה! חוק הברזל של המציאות! הכרוניקה השוטפת נראית לנו כפסק־דין עליון מבית־דין צדק של ההסטוריה.

נקבע נא מועדים לחשבון הנפש לפרט ולכלל, לעיון־מחשבה לא רק בסדרו של עולם, כי אם גם במהותם של עולם וטבע. ואם נעמיק את ראיתנו ניווכח, כי גם בתקופות החשוכות ביותר היה האדם הבינוני – לא האדם השליט והמנהיג, אלא האיש בביתו, במסבת רעיו, ילדיו ושכניו – אנושי, עובד ואוהב את השלום. ואם יש לדבר על טבע האדם הרי בלי ספק שני טבעים בו, אחד טוב ואחד רע; הראשון רב בכמותו ובאיכותו ואף מתמיד יותר. אותה המדה גם בעמים. אלא שמרובים סוכני הטבע הרע ומפיחיו ממשרתי הטבע הטוב.

אולם הזכות המלאה לנו, גם בתקופה, בה הארץ מעוטפה כבענן קודר “צרה וחשכה, מעוף צוקה ואפלה מנודח”, לדבר אל העמים בשם הנשמה הטובה היתירה, השוכנת בהם ולאמר: – שלום עליכם, עמים, כי השלום הוא משאת נפשכם במיטב הגיגיכם.

זאת לרחוק. וזאת גם לקרוב, לשכן הקרוב לנו על האדמה הזאת, אשר זה עתה ערכו חלקים משוסים ומשסים ממנו, נקלים וגם “נכבדים”, מחזה דמים. מחזה זה מעטה קלון על הידים אשר עשוהו ועל הבמאים הנסתרים והנגלים אשר כוננוהו. אולם לא נחטא לאמת אם נציין ללא פקפוק, כי חלקים מרובים מן העם השכן לא זו בלבד שלא היו שותפים לו במעשה אלא גם הרשיעו בלבם את הפורעים והרוצחים. הם שתקו מפחד או על שום שרבים מביניהם לא באו עדיין לידי דבור בפומבי. אין לזהות אומה עם כנופיות בריונים משלה, אפילו אם בראשן עומדים יקירי־העדה וראשי־משפחות, שהגה השלטון נתון בידיהם בכוח המסורה. בשעה טרופה, שבה הצוחה תופסת את שטחה של הצבוריות, משכילים רבים ואזרחים הגונים ושקטים, מחרישים מאימה ומהכרח והם וקולותיהם נחבאים. למעשה, ישובים רבים לא השתתפו במעשי הדמים. והכרוניקה ציינה, לשמחת לב כל המאמינים בזיק האנושי, מקרים רבים, שבהם ערבים הבריחו יהודים, החביאו, הצילו, הזהירו. אנו נעמוד כחומה נגד זינוקיה של החיה המשוסה; נגן על עמדותינו בכל כשרון המעשה והכוח, נרחיב את ישובנו עד שייעשה מצודה איתנה כנגד כל צר ומתנפל, אולם לא נוותר גם כן על מצודת האמונה באדם, באחוות כל המין האנושי, בשלום האיתן והנאמן, אשר ישתרר בקרב כל משפחות העמים על אף השתוללות השטנים. בשל פראים נועצים סכינים בגבים לא נפקיר את אידיאלינו האנושיים, בהם כל חיי רוחנו.

כדרך שהפרט יודע להבליג על צערו היחיד ולשוב אל החיים המתוקנים, כך חייב עם להבליג ולעבור על ימי־שואה אל הסדרים כתיקונם, שאין להם תוכן אחר ולא משמע אחר מלבד אימון־גומלין ויחסי־השלום בין העמים. וכדרך שאין אנו נרתעים ממעשי הבנין בשל אסונות טבע כך אין לנו להרתע מאמונתנו בגאולה בשל אסונות בטבע האדם. בבכותנו את האבדות, בהתאבלנו על החיים הצעירים שנקטפו, בהשכילנו להפיק מן המאורעות את לקחנו לעתיד בבנין ישובנו, נזכור גם כן כי האחוה והשלום הם מעוז צור חיינו.

ט' אייר תרצ"ו

כן. ואף על פי כן הבלגה, אם כי נגדשה הסאָה.

צו הימים – הבלגה. וזו עדוּת נאמנה לבגרוּת ישוּבנו. ולא עוד אלא שהננו מתאַפְּקים גם כן מצבירת היסוּסים ומהבעתם – והם אינם מעטים ולא נדירים – בדבר התועלת הצפויה ממדה טובה זו למחזיקים בה, כשהיא מגיעה לידי היקף רחב שכזה, עד שהיא עלולה להתפּרש על ידי קצרי דעת ולהוטי יצר בצד שכנגד כאות חולשה. אולם היא יונקת מן הגבוּרה והבּינה. צבוּר בן מאות אלפי נפשות עונה על הריגת בניו ושריפת שדותיו בידי המון משוּסה ורוצחים מן המארב בהבלגה מופתית גם במקומות, שבהם הוא יכול לשלם על נקלה לפורעיו מדה כנגד מדה. איזהו גבור? הכובש את יצרו ואינו משתמש ללא רסן במלוא כוחו, ובמיוחד כנגד יריב, השואב את עוז גבורתו מתוך תעתועי דמיונו המשוּלח ומצפּונו הבלתי מפותח. קל וחומר יש לציין את התנהגותו של צבור, השוקל את צעדיו בתבונה ובזהירות, אם כי שוּמה עליו לרסן לתכלית זוֹ לא רוח פרטית אחת אלא המון רוחות גועשים, ערב רב של יחידים, הנבדלים זה מזה במזגיהם ובתכונותיהם, בנטיותיהם ובאָפני תגובותיהם. המון צפוף אינו יכול לחשב חישובים מרובים שבשיקול הדעת. הוא רואה עובדות זועקות, שותתות דם קרבנות חפים מפּשע ומדברות בלשונות אש, המלחכות את הקמות, פרי עמלנו, הוא נפשנו. הוא רואה: אין הגנה! אין כביכול דין ודיין! צבור אינו רוצה להאריך אַף, אין הוא יכול למחול על עלבונו, הוא כילד, אינו מבין כיצד לא להשיב כהלכה ממין הטענה. אולם יירשם הדבר על לוח הזכרון: ישנו צבור אחד – היחידי אולי בעולם – אשר השכּיל להתלכד בימים, בשבועות, טרופים, לאני פרטי כמעט, כולו נאמן לשכל הישר, בעל משמעת ורצון, כאילו כולו כאיש אחד חשב ברגע הנכון את המחשבה האחת הנכונה והפּוריה לעת הזאת. ומי השכיל ליצור את הבריאָה הזאת? מי יודע לכוון את ים היצרים הגועש של העם היושב בציון! הוי אומר: עמד לשירותנו האני העליון, הצלול ולמוד בנסיונות, של העם הזה. הוא פרי חנוך דורות, הסתכלות מעמיקה יותר בטבע אדם ועם. והוא שומר ישראל.

והנה מוכיחי עמנו, כל המטיפים לו מוסר ומוֹקיעים, בצדק או שלא בצדק, את מראות נגעיו, כל קטגוריו המרובים מבפנים – ואין כותב הטורים האלה מוציא מכלל זה שום איש, לא את הרחוק ביותר ולא את הקרוב במאד אליו – כל המייסרים אותו מפּאַת אהבתם היתירה עליו, חובה עליהם שלא להתעלם כעת ממראות האור המרובים שנגלו לנו במזג רוחנו ומסימני בגרותנו ולבדוק מחדש את פסקי דיננו על עצמנו. חושבני כי לא מפי אחד מהם תימלט הקריאה לאמר:

– אוי ואבוי לי, עמי, שראיתיך בעת צוקה כזו. אולם אשרי שראיתיך נבון ותקיף בנבונותך, שוקל ובוחן. חכם רוח ומאריך אַף. אחת הוכחת לי, כי צבור יכול להתלכד כאיש אחד לא רק לשם מעשי הרס והשחתה אלא גם למען התגוננות שקטה וסבילה. משמע, חזון עם־אדם אינו משאת שוא. לא. אולי לא. אולי. אולי ואולי.

– – – – – – – –

עד כאן מבחינת ליכודו של ישובנו כלפּי חוץ וכלפי מלוי התפקידים הישוביים, הבניתיים והפּעלתניים. לגבי זה הכל מודים שאין רפיון. אולם סוקר הרוחות אינו יכול ואינו רשאי להסיח את דעתו מאילו בקיעים פסיכולוגיים או אפילו זעזועים כל שהם, שהתחוללו אצל כמה מבני הישוב, ואם גם הללו מעטים הם, שעלולים להוליד מצבי נפש רפיוניים, היסוסיות לבטלה בצדקת מפעלנו ובאפשרויות הגשמתו, מעין גישושים ראשונים לאפיקורסות לתאבון, המציפה את רוחותיהם של הנרפּים, העייפים או המועמדים מסיבת־מה להתאכזבות, במוצאי כל אסון צבורי. הימים האלה, ימי ההתאַפּקות כלפי חוץ, משמשים דוקא שעת שילוּח דבור בפנים. בני אדם התאבים מדי רגע לחדשות, החרדים בלי הרף מפּני תאונות, הצדים ללא הפוגה שמועות, התרגלו בזמן האחרון לגלגל בשיחות טפלות ולפטם איש את רעהו בסברות. אמנם, תחילתה של כל שיחה בין שנים הנפגשים לעת הזאת הם גישושי גומלין על מנת לסחוט איש מרעהו איזו חדשה נוספת, שמועה פורחת, השערה ממקורות מוסמכים, ובעיקר הסבר למתרחש. “נו, ומה דעתך?” – שואל האחד. ועל כך הוא נענה: “ואתה, כיצד הנך מסביר זאת?” ויותר ממה שמתבטא בדבוּרים מתפּרש על ידי רמיזות, העויות ותנועות סודיות. ואם בהתחלה כל אחד משני הצדדים מודה, שאינו מבין, שבהחלט אינו מבין מה מתרחש פה לעינינו, וכי ללב שלטונות אין חקר והמדיניות הזאת היא מדרש פליאה בעיניו, הרי מיד לכך כל אחד מתחיל להביע את דעותיו ביתר בטחון או מתוה לפי מבינותו קו־פעולה כראוי למדיניות מחוּכמת. ויש מתאמץ לגבּש את המבוּכה הכללית ולהוציא ממנה מסקנות כי… בכלל אכן נגלו לפנינו בעליל כבשוניה של מדיניות קולוניאלית זו וטיבו של חסד לאומים ומעמדו של חבר הלאומים וגורלו של עם עני ודל ותבוסתו הגמורה של כל מפעל צדק, באשר אין צדק, כל האדם כוזב והמוסר הוא בדיה. ומה תקוה לעם קטן ודל בעולם מלא חיות טורפות? ובכלל כסל הוא לשים מבטחנו בחסד עמים ולקשר את גורלנו עם הבטחות, שלא היו מתחילתן אלא שוא ושקר. ורק קוֹצר ראות היה זה מצד מנהיגינו, אשר נפתו להאמין על שוא…

נפלא הדבר כי דעות רפיוניות כאלו נשמעות כעת לפעמים אפילו מפי אנשים, שעוד אתמול הלכו בתום בדרך הישובי, לא עסקו בחקרנות ולא העיפו מבטים מאחורי הקלעים של המדיניות הכללית ומזימותיה ולא בקשו הכשרים לתקות עם אחרונה. לפתע התחילו אף הם לחשב חשבונות מוסרניים ומדיניים יתרים, ועם כל מקרה רצח נוסף מן המארב בנו, הם מוסיפים תהיה לגבי כָשרנו ויָשרנו. במשך ימים מעטים וטרופים אלה רבים נעשו עשירים מופלגים בספיקות. כאילו מלאך החבלות והשחיתות סטר להם על חטמם והשכיח מהם את מציאות קיומם של מפעלינו הקיבוציים בעיר ובכפר, בעמק, בשרון ועל הרי יהודה, אשר אין כמוהם לעוז יושר ולטוהר כוונה. כאילו יכול להיות אף צל פקפוק בדבר, כי זכות הבונים והחורשים והזורעים והמגבירים את פריון האדמה וכל החי עליה אינו נופל על כל פנים מזכותם של אלה, אשר פתחו וטפּחו וגידלו במשך דורי דורות שממות וביצות, ולא נתעוררו מתרדמתם המשמימה אלא על־ידי צרות עין משוסה.

– – – – – – – –

את מידת ההתאפּקות יש להרחיב ולכוונה גם כלפי דרך מחשבתנו בדיוננו על היסודות השכליים והמוסריים של מפעלנו הישובי. גם משא ומתן רעיוני אינו מן הראוי שיהיה משולח. אין אנו צריכים לקבל הוראות להתנהגות מוסרית מצד התאונה האחרונה. אין אנו למדים חכמה מדינית מן המברק האחרון על פליטת פיו של מדינאי פלוני. אין אומרים “קדיש” על הצדק העולמי בגלל תבוסה בישיבה אחת של חבר הלאומים. וכל המכריז על מכירה כללית של אידיאליו בשל איזו כתבה לא נוחה לנו על דפי איזה עתון אנגלי, למשל, מעיד על עצמו, שגם לשעבר לא עמד בקשר קיימא עם עקרונותיו הקדושים. עמנו לא מתמול הוא על האדמה הזאת. אף כל אחד מאתנו בפרט אינו דרדק לקמץ־אלף. ראינו דברים בחלדנו, ראינו. המון נסיונות עברו עלינו. שום איש לא האמין ודאי בסתר לבו, כי נדיבים יחתמו בלב שלם על פיסת נייר לשם הענקה שלא על תנאי אחוזת בית לעם מפוזר ומפורד: “הרי לך, עם, בית לאומי וינעם לך!”. יש דברים שאינם ניתנים בטבעם אלא נלקחים, היינו, נרכָּשים, בעמל, כמובן. בעמל צדק, בעבודה כשרה, בזיעה ישרה – אומרים אנחנו. ובכן, מקודם מה סבורים היו אלה הרוטנים כעת? שיהיה קל? קל מאד? מאד ומאד?

– – – – – – – –

חזית הצדק נפרצה, אבל לא נשברה. פרצים היו בה תמיד. בשום תקופה לא התרונן היושר ברחובות. משיח טרם בא מיום שהעולם קיים. דור ישרים עדיין לא הופיע. מה התיאבון הזה להתאכזב כביכול בנצחון האמת? כל קוצר רוח מעיד על מיעוט הרוח, דלדול הכוח, צמצום הנכונות להביא קרבנות. מי שאוהב חוק אינו מתיאש. מי שאוהב מאד אינו ממהר לפסוק את פסק דינו של החולה אהובו למיתה, אפילו אם מחלתו היא אנושה. ואילו עם לעולם אינו אנוש. יש להתאפק מלהוציא משפט.

שיחק להם מזלם של תאֵבי היאוש: חבש! ובכן, מה חבש? האם נחרבו אדמותיה? האם נהפכה לעיים? הבאה חלילה כלה על יושביה? רחשי המיתנו לעם סובל זה. אבל הצרה אשר באה עליו נעוצה בעיקרה בשטח הפוליטי המדיני. ברח קסר חבש, אבל עם חבש לא ברח. נפלה שושלת, אבל המון עם לא כרע־נפל. עריצים השתלטו עליו, אבל הארץ ותושביה חיים וקיימים תחת השמים. והחי לעולם לא יתיאש מגאולתו. עוד זורחת השמש בשמי חבש וילדים משתעשעים שם בחיק אמותיהם.היו מי שהסתייעו בקשרים, ביחסים, בהשפעות, בהמלצות של תקיפי מדיניות העולמית לשם הבטחת סיוע להתישבות עם נרדף על אדמת אבותיו השוממה. אבל כל הקשרים ממין זה הם זמניים, ארעיים מהכרח והם עולים ויורדים בכיווּן רוחות הזמן. אולם איזהו בנין של קיימה? המשוּתת על קשר העם עם החיים, קשר העם עם חזון רוחו, קשר הרצון עם המפעל. והאם גם הקשר הזה עולה ויורד בהתאם לתאונות השעה האחרונה?

– – – – – – – –

תמה אני שלפתע נתרבו בינינו חכמים מפוכחים רואי נולדות ואובדי עצות חרוצים ופסימיסטים לתיאבון ובעלי־יאוש זריזים ונמרצים לגניחות מסקניות. מעודי היתה אזני קשובה לכל גניחה האוצרת בחובה קורטוב נוי, ולכל נצנוץ אפיקורסות, שיש בו משום תבלין, מן השאור המתסיס. אבל סתם מורך רוח, רפיון שבנפש, ודוקא בעת צרה, בשעת הכרח לגיוס כל כוחות החיים – הייתכן? התאכזבות, המכוונת עצמה לשעת צרה, על הרוב יש בה משום שפלות ופחדנות. הפסימיות, אם היא אסתטית ואינה חוטאת לטעם הטוב, גורמת עתים תועלת רבה. בכוחה אפשר ליצור סימפוניות יפות ומענגות, ולחבר פואימות נאצלות המשחררות אותנו בחסד הבטוי מדכויינו. אבל הטוב והיפה בעולם האצילות חטא וכעור הוא בעולם העשיה. על אחת כמה בימי געש. אותה שעה חובה שינתן הצו לכל כוחות החיים והאמונה באדם ובעם: “הכן”.

צו הימים: להתאפק מהרהורי מורך ומדבורי סרק. אנו מניחים ביסוד השקפתנו את מושג ההתאפקות, כדרך שהורה אבי השיטה הפינומנולוגית בפילוסופיה. וכמוהו נכניס את המציאות השחורה, האפלה, הזמנית, בסוגריים למען אור הימים הבאים.

כ“ז אייר תרצ”ו

א. חקר המאורעות

את מאורעות הימים האחרונים בארץ הזאת אין לנמק, כמובן לכל בר־דעת, בגורמים שכליים בלבדם, שיסודם בחרדה מדינית או כלכלית של הצד המתקיף. וההסתמכות רבת־החשיבות על יצר הרע של קנאה ושל תאות השלטון, המשמש בלי ספק מסית ראשי לפשעים הנתעבים, אינו ממצה גם כן לעמקו את הכוח המניע. אף עזרת הסתרים, בעצות טובות ואולי גם במעשים, המוגשה, כפי המשוער לא בלי יסוד, לבני האומה הנדיבה, מצד ידידים מתנדבים, השומרים המקצועיים על שיווי המשקל, אינה עשויה מסתמא בשיעור הדרוש להאציל לתנועת הרציחות וההצתות תנופה רחבת היקף עיקשית ושותתת־דמים כזו. על כרחך עליך לשתף גם נתונים מפסיכולוגית המעמקים או המחשכים לשם הסברת הרשע הקיבוצי הזה, המעופף בימינו ובלילותינו בהרי ארצנו ובעמקיה, בין פסי המסלות ובקרבת הגרנות ומשחר שם לקרבן נפשות ואילנות. יצרים אפלים, שנגדרו מעט קט מבחוץ, חרגו מתוך כלא־הקדומים שלהם, וכעת הם משולחים ללא רסן. לבני־אופל אלה אין בעלים, כי הם האדונים. הם לא יעשו חשבון, כי חשבון כל שהוא דן ראשית כל אותם גופם לכליה, כדרך שניצוץ אור מבקע חשרה שחורה. וכל הרוצה למצוא סמיכות בין המעשים הפליליים הטבועים בחותם היצרים האלה ובין גילויי־רצון לפורקן ולתקומה של עם, אינו אלא מסלף את האלף־בית של האמת הפשוטה. בשעה שמתגברים באומה הכוחות הנבונים והתכליתיים הרי הללו יודעים לכוון את מעשיהם לפי כוונותיהם, מתוך בחירת האמצעים המתאימים בקליעה נכונה כלפי גורמי המצוקה. ואילו במקרה שלפנינו עיוורון גמור, סירוס המציאות, התעקשות שלא להבין אף דבר לאשורו, התנקשות בחוקי ההגיון, תאוה בלתי מרוסנת להשחתה, המלווה בצהלת המון חוגג ופרוע. כאן בולטים לעין כל סימניה של אנומליה, מעין היסטריה קיבוצית, שהיסודות הסדיסטיים והמזוכיסטיים מבוללים בה יחד. ואם חטאו של אדם פרטי הוא פרי רוח שטות, מדוע לא נדון לפעמים גם עם משתולל במשוגותיו כמי שנכנסה בו רוח שטות? הכל מודים כי איש יחיד יש אשר יחלה במחלת הטירוף. ועם כי יחלה בשגעון?

משפט תפל וקדום הוא, שהעם יודע כביכול את סיבת מצוקתו וגם את התרופה לה וכל קו־פעולה, שהוא נוקט בו, יש בו מסתמא מן המועיל לו. על יסוד זה, שהעם לעולם הגיוני הוא, יוצא, שהוא תמיד חכם וגם צודק. מכאן מסקנה נוספת: אם פלוני העם יצא בהמוניו למערכה ומשיא משואות ומגדע עצים ומשחית קמות ועורף ראשים, מכלל ששכינת החופש זרחה על ראשו או שפעמי הגואל שלו נתבשרו לו. עצם התקוממותו של עם יכול לשמש עדות לרצון הגאולה המפעם אותו, רק מתוך מלוי התנאים האלה: כשההנהגה ניתנת בידי אוהביו המובהקים, פרנסים נקיי־כפיים, מחוסרי כל פניה, המגלמים באמת את רצון העם בטהרתו. שנית, כשגם מעשי האלמות במיעוטם ההכרחי טובלים בים של חסדים, אהבה ורחמים ואין הם מכוונים אלא כלפי נושאי הרע בפועל, העריצים ממש, פועלי הזדון. אבל אם שני התנאים האלה נעדרים בהחלט, אם מכווניו ומאשריו הם הם אויביו הקדמון של העם הזה, המכוונים ומאשרים את זעם העם מעצמם כלפי איש עמל בשדה, כלפי עובר אורח נקי־כפיים, כלפי עולל ויונק, מה הגיון יש מבחינת קוממיות העם הזה בדם השפוך, בעמל הנשרף, בצרעת השממה המשׂגשׂגת והולכת על פני השדות?

אין הגיון. ולא צל צדק במעשים האלה. ואף לא צד תועלת לעושים עצמם. הוי אומר: גם לא הרצון להועיל לעצמו הוא המניע את המעשים, להיפך, כל הסימנים מוכיחים, כי רוח רעה תקפה את הכנופיות הללו – אף על פי כן רק כנופיות הן, חלקים משוסים ולא העם כולו – לחבּל ולהשחית ולגרום הרס וחורבן לעצמם לא פחות מלאחרים. עם כל הכעס והזעם שהם מעוררים בנו כנגדם אי אפשר שלא לגלגל עליהם גם רחמים. אדם יחיד היוצא מכליו ומחבל בגופו ומשבר כלים בחמתו, כלום אינו מעורר בנו השתתפות בצערו? וכלום הפרט מתנהג בכל מעשיו ובכל שעות חייו לפי קו התבונה או לפחות בכיוון תועלתו העצמית? ומנין הבטחון הזה כי העם לעולם חכם הוא, לעולם נבון, לעולם יודע את הטוב והרע לו? הרבה דברים נעשים בידינו כמעט בכל שעה, המכוונים להרס עצמנו ולכרסום שרשי יניקתנו. וכך גם גושים צבוריים יש שהם עושים נקמות בעצמם. מתוך שהם נשמעים לשיסוייו של יצר הטירוף. לבנו כואב ומשווע על מדווי הישוב העברי. אולם עדיין לא נסתתמו בנו רגשי הרחמים גם כלפי המעוולים, השוגגים והמזידים, המחריבים גם את מקורות עצמם בחומר וברוח, המחלחלים את שגעון השנאה לתוך לבבות המוניהם ותינוקותיהם. לבם לא יחוס על נפש אדם, את השתיל לא ירחמו. כבוד לאם אדמה לא יתנו. את העץ מנדב־הצל ישחיתו. את המחסה לאדם עני יכלו. ואיך לא ננוד להם.

אין להתעלם גם כן מן הצד התיאטרלי שבמחזות האימים. גיא־ההריגה הפך לגיא־חזיון לראוות ומהתלות. הצהלהולת הזאת, שבה מלוּוים הנתעבים שבפשעים. הקונדסיות הזאת. אינפנטיליות שבכל התכונה ההיא. ההמון חוגג בתפילות ובזמירות. לילות שימורים, שבועות וחרמות. הפוזה הקבוצית מפעמת כמעט את כל ההצהרות, ההליכות והפעולות. בדבור שליטה שפה ריטורית, צבעונית, ההתפּארות העצמית עוברת כל גבול. התחטאות והתפנקות של בנים יחידים. חגא לאחרים – חג להם. הבטלה הממושכת – עבודת־הקודש. הנשק – תכשיט. היריה לעצמה תוכן שיש בו כדי למלא ריקניות של ימים, לילות, שבועות וחדשים. הגסטה המחושבת שבטבע ראשון או שני מתחרה עם המליצה, הצדה לפעמים את הלב בערמתה הלא־תמימה. איסטראטגיה חרוצה להפליא של בני אדם, שכל הארץ מהווה להם משטח של חפירות, כל אבן מצודה, כל רגב – בית החומט. כפר שלם עם נשיו וילדיו עוקר לפתע מתוך בתי מושבותיו בשביל להמלט מיד המשפט. אין אנו יודעים אם לשאוט בגברים הללו, המשליכים בתהלוכותיהם את הנשים והילדים לשורה החלוצית של הפגנת־המרי או לגלגל את רחמינו על הנשים והטף, הנתונים עדיין למרותן של מדות והשגות גבוריות כאלו. ברור, שאין אנו מסוגלים להכנס לתוך ההשגות האלו. כאן צבעוניות של הרגשות מדבּריות, שאין מוחנו תופס אותה. כאן תכסיסים והמצאות איסטראטגיות, שאינם מסוגלים להעלות על דעתו של בן־תרבות. אין אנו יכולים למוד את החזיונות האלה בשום אמת־מדה שלנו. לגבינו הרי זה סף הניוון. כוח פראי, שסכנה ממנו לחיים מתוקנים. יצר “שבּאבּי”, שסכנה נשקפת ממנו לישובו של העולם.

והנה התיאטרליות הזאת תפיסתה מרובה בטרגדיה הישובית שלנו. כי יש מי, צד שלישי, הנהנה ממנה. מי שעזב את ארצו המיוחסת והלך לחלוש על שבטים נדחים, מבקש לעצמו לפחות פיצויים במראות מענגי עין, בנוף־פוזות מחודש. והריהו הוגה מטבע הדברים תודה והוקרה לזה שמשחק לפניו תיאטרון. אולם מה שונה תפקידו של הישוב העברי! ההוא אין בו אף קורטוב משחק. הוא כולו רצינות, עמל וחילוניות. שפתו ולבושו הם יומיומיים עד כדי כך, שיש בהם כדי להרגיז אפילו רבים מבני ברית, שאינם מעמיקים לראות מתחת לבגדי החול. בשטח זה – מבלי להביא בחשבון את שטח החיכוכים הממשיים – גנוזים הרבה חמרים של אי־ההבנה בין שלושת הגורמים, המעצבים כעת את מהלך חייה של הארץ הזאת. אחד מעוטף בטלית צבעונין ומדבר ברוב נועם אמרי שפר והוא מתשוטט כאילה בהרים ובעמקים; שני כבד־רוח, עובד קפדן, איש החול, המחמיר עם עצמו ועם אחרים. מנדב טיף־טיף של סבר פנים יפות, מגמתו להיות כאחד האדם, שווה בערך לכל המדמה את עצמו אדון העולם. הה, הוא מרגיז. הוא מרגיז בכל ימות השנה, על אחת כמה בשעת טירוף מטורף. כשאחרים משתוללים הוא מבליג ועל ידי כך הנהו שולל את מתיקות ההנאה שבמלחמה המשוערת. אין קטטה, כידוע, אלא בשנים. ואילו הלה מעמיד פנים שאין הוא מתקוטט כל עיקר. אני לשלום. הוא גוזל את המשחק ואת כל תוצאות השיפוט והפישור, שכל משחק השנים גורר אחריו מצד השלישי. הוא מרגיז.

היתה היד הפושעת, היורה כדורים מן המארב ומשלחת אש בקמות, גם ברבים מקרבנו להשיאם להרהורים משונים, המכוונים כלפי מסקנות מסויימות משני סוגים, ושניהם אי־צודקים בהחלט. יש מורים על המעשים האיומים ואומרים: “הנה עם אויב! עם כולו אויב לנו! כל זמן שלא ידבר שלום אלינו בקול רם, מכלל שכולו רוחש איבה לנו!”. וזו היא השקפה מוטעה ומסוכנת. לא נכון שהמאורעות הם פועל ידיו של העם כולו. לא העם הוא הנפש הפועלת במחזה הזוועות הזה אלא חלק ממנו, חלק לא גדול ביותר. וגם חלק מן החלק הזה יותר משהוא פועל הנהו נפעל. אף הוא לא יצא לטרף עד שלא נזרק בו ניצוץ טירוף. גל עכור הציף את החלקה של נשמת העם הזכה – נשמת הנשמה של כל עם זכה היא לעולם – וכאשר תשוך הסערה והדלוחים יצופו ויעברו ותישקף נשמת העם בטהרתה, עם לעם אינו אויב, ענני השנאה יחלופו ואהבת הבריות תקום לעד. יצר השכנות הטובה קיים ביחידים ובצבורים מאז ומעולם. פרטים וצבורים לווים זה מזה ומתפרנסים איש מרעהו. העולם אינו צר עד שאין ברירה אלא להפכו לבית עלמין או לגהינום. וגם בארץ הזאת אין המצע קצר מהשתרע. רק היצרים האפלים משהם מגיחים ממחבואיהם תופסים את כל השטח ומתפשטים עד אפס מקום וחודרים לכל חגו וסדק ועד נקיקי הסלעים יבואו לירות משם מתוך המארב. אולם לאור הרצון הטוב גאה יגאה כדור העולם, יתרחב לבלי מצרים ובני־אדם ישתחוו זה אל זה רווחים מתוך אהבה והדרת כבוד. ככה הוא הדבר. ככה יהיה הדבר. ככה ולא אחרת. עיוולים ועיוותים בין אדם לחברו ובין עם לרעהו נשכחים, נסלחים. גם בעת אסון לא צריך לחדד יתר על המדה. ואין כל צורך להדגיש את מידת איבתו של הצד שכנגד בשביל שהנתקף יקבל היתר אצל עצמו להתגוננות במלוא הכוח ובמלוא האמצעים.

משגה מסוג שני לא קטן מהראשון הם הרהורי התשובה, המתעוררים משום מה בימים האחרונים אצל לא־מעטים מקרבנו לגבי אילו מדרכינו וממעשינו בבנין ישובנו. כל אדם ועם חייבים לפשפש במעשינו בכל יום ובכל שעה, כשם שהנקיון הגופני חובה עלינו כפעולה בלתי פוסקת כמעט. אבל סילוף נפשי הוא באיש להיעשות בעל תשובה דווקא בשעה זו, שבה מתנגדו נעשה הרוצח שלו; כאילו הרציחה היא כוח הוכחה. להיפך, ההתנפלות בהמון משוסה מוכיחה יותר מכל עובדה אחרת את זוך פעלנו. אותו מחזור הרציחות והשריפות, המכונה שביתה עממית, אינו כלל תוצאה ממצוקה עממית. הוא אינו מעשי ידי העם. זהו מעשה של קבוציות בלתי שפויה. ואם יש לקבל ממנה לקח הרי הוא זה: אשרי העם השומר על שכלו הישר בכל הזמנים ובכל המקרים. עם נבון טוב לו וטוב לשכנו.

ב. גבורה, הבלגה ועוד

לא רק התייר ועובר־אורח בקרבנו בימים האלה, אלא אפילו תושב חדש או גם ותיק, שלא העמיק עדיין משום־מה את שרשיו בסביבתנו, יתקשה להבין כמה מן הגלויים בהוי שלנו במשך ששים ימי הזוועה. רבים מביעים את ה“בתמיה” שלהם בפה מלא; אחרים מושכים בכתפיהם משיכה של “היתכן”. היתכן כי יהודים יהיו כה שקטים וכאילו קרי־רוח בתוך צרה איומה זאת, אשר השיגה אותם, ואת ביתם? היכן ה“ויצעקו” הגדול, שוועת המחאה המרעישה, שעמנו הצטיין בהם תמיד כל אימת שנפגע מחיות רעות בדמות בני אדם? ומה ה“משמע ודומה ומשא” הזה, שבו הננו עומדים מכווצים ומכונסים למראה השוד הנעשה בשדותינו ובאילנותינו? כן, הבלגה! אבל הרי יש גבול לכיבוש היצר. ואם השכל הקבוצי שלנו מצווה עלינו התנהגות מסוימה הכפופה למשמעת חמורה, היכן הם היחידים הנועזים, פורצי הגדר, המצויים בכל עם ולא נעדרו גם אצלנו בכל דור, המעמידים מעל לכל הסייגים את הדיין הפנימי שבלבם ועושים על דעת עצמם דין־צדק, מעשה־נקמה גואל, שהכלל אינו יכול, אמנם, לתת עליו היתר מלכתחילה, אבל בדיעבד אף המעשה האסור הזה מצטרף לחשבון בפנקס התגובות ההכרחיות, הגורליות, המרחיבות בתוקף עצמן את תחומי המותר והאסור, שאין שום גוף חי, פרטי או קבוצי, הרוצה בחיים, רשאי להמנע מהן?! מה זה היה לישוב החלוצי, שליח האומה, שנעשה בעצם הימים ההם נמוך כעשב וחרישי כמי השלוֹח? ואם הוא מוחל על כבודו אין האומה רוצה ויכולה לוותר על גאונה.

תמיהות אלו מובעות ברחש מפה לאוזן, בלחישות, ברמיזות הן מבעבעות בתנועות עצבניות בשעת כל דוּשׂיח או שיחה בצבור. הן נשאות אלינו מעל עמודי העתונות הישראלית בחוץ לארץ ומשתרבבות אפילו מקולמוסיהם של עתונאים ותיקים משלנו, שאינם בורים גמורים בעניני ישובנו. כל שכן שהן מטרידות את הסתם־יהודי, זה שנתקשה מתחילה לעכל את תורת התחיה הלאומית על כל שנויי הערכין הישוביים והתרבותיים שבה ועל שנוי צורתו של הטפוס האנושי ביהודי, הנובע ממנה. אולם לאחר שעיכלה איך שהוא הרי הוא עומד ותובע מאתנו דין וחשבון מתוך לב כואב ושכל תוהה: הכיצד? היכן תורת ההגנה העצמית שהטפתם לה? הכזו היא הקוממיות? מה? שוב כבשים? אנו פה, במושבות הגולה, כבר התרחקנו ת"ק פרסה מתפיסה כזאת, מהתנהגות כזו… אנו לא ניתן… ואילו אתם!…

ואם הישוב היהודי בארץ נמצא חייב בדין שופטיו מפאת קור־מזגו כלפי פורעיו הרי אותו ישוב נתבע לתת חשבון גם בעד איזה מותר של חום מזג לחיים המפעם אותו, לפי השגת רבים, למעלה מן המידה הדרושה לשיעור הנימוס ההולם את ימי הפורענות האלה. הישוב בדרך כלל, והעירוני במיוחד, מוסיף לטוות את סדר־יומו, כמימים ימימה. הישוב חי, אוכל ואינו מתנזר אפילו משעשועים – ועובדה זו מוקשה בעיני רבים, שאגב גם הם חיים ומן הסתם גם הם אוכלים ושמא אינם מתנזרים גם כן על פי דרכם מחפצי־השעשועים שלהם, אלא שהם חולקים על כך להלכה. בתוך צרור החטאים הגדולים לא מיותר יהיה לשלב גם אילו עבירות חמורות פחות אבל כשהן מצטרפות אל הצרור כולו הריהן משחירות למדי את התמונה. פרט אחד לדוגמה: אין הישוב היהודי בארץ יודע לשמור על חוקי האבלות לכבוד קדושיו. אין הוא נוהג בכלל אבלות. קמצן הוא בהבעת אותות צער. מתרשל הוא בעריכת לויות רבות־תכונה, שעמנו כל כך התמחה בהן בדורות גלותו ונרדפותו. ואין הישוב העברי בארץ רוצה או שאינו יכול לגבש לעתים את הצער הלאומי ולהרים את אסונותיו למעלת מאורעות מזעזעים ומפרים.

אפשר להמשיך משך רב את שורת החטאים והליקויים, שיש לטפול על ישובנו ושרבים, אמנם, עוסקים בטפילה זו, אם רק נסכים מראש אל עיקרון אחד המונח ביסוד כל ההאשמות האלה, והוא: הדעה, שצעקות הן פעולות ומחאות בלבדן קורעות גזרי־דינם של כוחות טבעיים והתפרצות שביציאה מן הכלים היא הפגנה של כוח, או שיפה כוחה לפחות לשמש איום לגבי הצד המתקיף. ואם נקבל הנחה ראשונה זו נוסיף לאחריה לא בקושי עוד הנחה שניה לשם השלמת התמונה, והיא: האבלות הוא מפעל. יש בעצם האבלות משום עשיית נקמה באויבים וגיוס כוחות מבפנים לבנין ולמעפל.

ככה חשבו אבותינו התמימים מחמת אין ברירה לבחור בדרכי־תגובה והגנה עצמית אחרים. הם תקעו בשופרות לערבב את השטנים. הם גזרו צומות על כל צרה שלא תבוא לרכך לב אויב וצר. הם הפכו את ארונות המתים שלהם לתהלוכות של מחאה כנגד הרשע בעולם הזה. לאחר כל מכה מידי צר ומשטין הוסיפו להכות על לבם: “חטאנו, אשמנו!” –כמתחרים עם מציקים בהכאות ואומרים: אתם מכים אותנו. ואנחנו מוסיפים להפליא בידינו את מכותינו, כי בעד חטאינו לקינו.

כזה היה לפנים בשנות דורות. אולם הישוב העברי בארץ לעת הזאת אינו סבור כי הוא לוקה בעד חטאיו, אלא בטוח הוא כי המכות ניתכות על ראשו בגלל מעשיו הטובים בישוב שוממותיה של הארץ הזאת. בשל מרצו הכביר הוא לוקה, בשל יזמתו המפליאה, בשל החלטתו המוצקה להרים את קרנה של הארץ האומללה, העגונה אליו מדורות, לעוררה מתרדמתה, המפעפעת בקרבה כנגע רע ולנער מעליה את אבלותה. אין כל מובן לעמל היהודי בארץ ישראל ולא שום תוכן לפעלו העל־אנושי כמעט מלבד המלחמה לחיים ולמות עם השממה ועם האבלות. ארץ אבותינו, היא ארץ מתישבינו, היא גם ארץ בנינו – אנו מאמינים בכך כשם שהננו מאמינים כי גם מחר ולמחרת המחר תצא בבוקר החמה מנרתיקה – צמה את צומותיה במשך יובלות שנים, היא ישבה בתענית בלתי פוסקת, היא נסתגפה בסיגופים, הרוחמה שלנו, ואנו באנו לכאן להפר את התענית הממושכת הזאת. ולפיכך חושו הבריא של ישובנו לוחש לו כי לא בתענית יוושע לעת הזאת, כי לא בסיגופים ובהמתת השעשועים ובהערכת לויות חוגגות, תפאורניות, קורעות לבבות, ישכך אפילו נחשול זדוני אחד מים הרשע מסביבו. לא. לא שום הרעבה, לא כל התנזרות ממה־שהיא. הן הרעבתנו היא זממם של שונאינו. הגיגם להשבית אותנו, לכלות בנו כל חג ומועד. כצנינים בעיני צרי־העין הללו הם בחורינו ובחורותינו השמחים בחיים. אותות צערנו רפאות תהיה להם. הם ישמחו אלי גיל אם אנחנו נצעק פה צעקות מרות כדרך שצעקו אבותינו על אדמת הגויים. ואולם זהו החידוש הנמרץ ביותר, משנה־הערכין הגדול, שנתהווה במסכת הנפשית שלנו, כי למדנו לפעול בנחת, במתינות בהבלגה. אין פרץ וצווחה בקרבנו. אין מתפרצים יחידיים, אין בנו תאוות נקמה. הנבון אינו נקמן. בן הישוב אינו תולה את ערכו האנושי על חודו של פגיון. אין אנו גואלי־דם מקצועיים. אנו את השממה נגאל. אנו רוצים לגאול גם את עושי הנבלות מתאוות הרשע, הרותחת בקרבם ומכעסם העיוור, המחריב אותם גופם יותר מן השמות, שהם עושים באחרים.

לא על שום שנפש אדם פחת ערכה בעינינו, הננו מרעישים על אבדנה פחות ממה שהרעישו אבותינו. אלא על שום שבמדה שאנחנו למדים להוקיר את החיים על תועפות חמודותיהם כן הננו קונים לנו חכמה בתורת המות. רק החלש קורע רקיעים בבוא עליו פקודת מלאך המות, ואילו הגבור מקבל גם את הגורל הזה בגבורה. ולא מתוך פחדנות, אלא בכוחו של חוש מדיני חדש שיש בקרבנו, אין אנו משליכים נפש מנגד לשם הבלטת גבורה סתם. מוג־הלב נדרש מטעם כבודו להפגין לפעמים נועזות יתירה, כדי להוציא מדעת עצמו ומדעת אחרים את המוניטון של פחדן שיצאו לו. ואילו האדם הטבעי אינו מהדר ואינו מתהדר בגבורתו, שאף בה יש להשתמש רק בפעם אחת, בפעם המכריעה. יש מסירות נפש לתוך המות ויש מסירות נפש לתוך החיים. הישוב העברי בטובי נושאיו ובוניו מבין ומרגיש, כי כל טיפת זיעה ודם, כל קורט מרץ וכוח, כל ניד של יזמה והמצאה, דרושים לו לא למען המות אלא למען החיים והבנין. גם כל גל של התלהבות יש לחסוך לשם מפעלו הישובי.

שלא להסיח את הדעת מן ההבדל התכני והמהותי, השורה בין שתי צורות הקיום שלנו: ההיא שבתפוצות הארצות וזו שבגיבושנו הארצי הזה. שם, בזמנים כתיקונם, היו היהודים מחביאים את עצמם בתוך ישובי הגויים וכל יחידה יהודית היתה מובלעת בחגויהם של הנדבכים הכלליים. והפורעים שבגויים, אשר קמו עלינו, נתכוונו להשמיד את היחיד היהודי השמדה פיזית לאחר שקיומנו כגוי היה מושמד בעיניהם מלכתחילה. אבותינו נתכוונו בצעקותיהם למראה אבחות סכיניהם של פורעיהם להכריז ולהודיע אם לא קבל עולם השוחטים, הרי באזני הנשחטים עצמם: “שמע ישראל, אתה חי וקיים! אתה ישך בעולם; אתה בחינת אהיה אשר אהיה. אם אין לך ארץ ולא ממלכה, אבל אתה חי כגוי אחד בארץ, כמו שאלהים האחד חי בשמים!”. זה היה משמעה של הצעקה היהודית שזלפה לתוך אזנו של היהודי גופו עת צוארו היה פשוט לחלף הרוצח.

הישוב היהודי בארץ קיים בתוקף מפעלו הכביר, בתוקף מוסדותיו, הישוביים המתנוססים על כל הגבעות החרושות ובכרכיו הפורחים, בתוקף היכלי התרבות המוקמים על ידיו לתפארה, בתוקף החזון החדש שהוא מבשר לעולם ובזכות העברית החיה הפורחת בפי רבבות תינוקות של בית רבן. חדשה היא צורת־קיומנו זו וחדש הוא האויב שקם כנגדה, הזומם ברשעתו לא למחוק אותנו אלא להבליטנו הבלטה מוגזמה לשם יצירת יצור־בלהות, המטיל עליו פחדים. כל התפרצות קלה, כל צעד בלתי מתון והטחה יתירה מצדנו עלולים לעשות לרודף שלנו את השירות הדרוש שלו. כל מי שעמד על סוד תנאינו המיוחדים פה מבין, כי אסור לנו להילכד אף לרגע ברשת המזמות הפרושה לנו מצד אלה, המתנכלים לאסור אותנו בעבותות הקרב בשעה ובדרכים הכשרים להם. הם רוצים לתפוס אותנו בשעת חולשתנו ולהדריכנו בנתיבות המדבר. אולם זה ששב לכאן מארצות נוד על מנת להשתקע נתפקח והבין, כי חלילה להלכד בנכליהם של אלה הרוצים למשוך אותנו לתוך המדבר ולאחוז במדותיו. אנו לא נלך. כי אם למדבר – ידנו לא תהיה על העליונה. ואם לישוב, הרי אין לבנותו אלא מתוך ישוב הדעת, קור רוח ושכל שוקל. כל זיק גבורה, הבוער בלבבותינו קודש הוא לבנין. כי בו התפארת. ואף לא קורטוב מאש הקודש של הגבורה להרס ולמעשי נקמה. לחלשים הנקמה; ולמאמינים בכוח עצמם ובצדקת מפעליהם – אורך־רוח ואהבת הסליחה.

ב–כ“ט סיון תרצ”ו

כאחד עם מלאכת הרצח בידי הורגי נפשות ותיקין, מתבודדים במחתרותיהם ועל ידי השבעת כנופיות משוסות, המבצעות בצבור מעשי הרג והרס, מפתחים המנהיגים “הנדיבים” ו“האצילים” אומנות העלילה, שסימניה כבר נשתרטטו לנו בכמה אזעקות־שוא, שנתרעשו עלינו מהם עד המאורעות ובהגיעה לתקפה בדבת ההתפרצות לגבולות יפו עלתה לשיא הניוול האנושי בהכתמת בני אדם נקיים, זקנים ופרושי עולם, בפשע המבאיש – זריקת פצצות לתוך קהל עובר לתומו – הראוי להיחשב ללא צל ספק כזכיונם האישי או הקבוצי של ראשי המעלילים. היד מפוצצת חיים טהורים והפה מלשין! עד כדי כך הגיעה שחיתותו של הנברא בצלמך. הוא המעלה לשונות אש בקמות והוא המכה בלשון את הנקי מעוון, את הנרדף, את הנהרג והנשרף ביד הרוצח שלו או של חברו. מה עמקו מזמותיך, אדם בארץ הזאת, הנחשב בעיני עצמך כתושב החוקי היחידי של ארץ הקדש! עלול הלב להתפלץ למראה החלאה התפתית הזאת, אילמלא היה נין ונכד לדורות יהודים מוכים ודוויים, אשר רבות ראו מראות. הה. הם ראו, זוועות הם ראו. אף על פי כן לא לקה מאור עיניהם ודעתם לא נטרפה עליהם. ולא עוד אלא שאבו עוז ובטחון, שמחה ואמונה, מתוך ים היגון והאנחה. מגנזי הממרורים שאבו ומלאו את כוס הישועות אשר בידיהם. להפוך דמעה לאגל טל – כזאת היא האלכימיה הנפשית, אשר בה נתמחה היהודי מימים קדומים. ומדוע ניפול אנחנו מאבותינו? חזקים הננו גם אנחנו. חזקים נהיה. על אף כל עלילות הזדון יכלכל הלב האמיץ, הפועם בקרבנו, גם את הרשעות הזאת, יבליג עליה. יחזיק מעמד ויתגבר.

אולם השכל, המוח שבקדקדנו, אף הוא תובע את שלו. רוצה הוא להבין. לא די לו בנחמה להבא אלא להבין לאלתר: הכיצד? והיתכן? איפה ההגיון שבדבה הזאת? הכל יודעים עד כמה הננו כעת זהירים ומתונים. זהירים עד כדי תמהון. מתונים עד כדי לעורר שריקה וספיקת־כפיים אצל כל שומעי שמועתנו. שאיפתנו האמיצה, שאיפת כל איש מבני הישוב היהודי, שאיפה שווה ומשווה את הזקן, את הנער, את האשה, את הילד, וגם כל בחור שואף קוממיות, להשיב את סדרי חיינו אל מסלולם המתוקן. כל פה יהודי בארץ הזאת מתפלל אל השלום בלב שלם; והיכי תמצא, כי דווקא מבני הישוב הזה יתבדלו פורעים בראש חוצות? הלא המושכל הראשון מכוון מאליו את חיפוש הכתובת של המפציצים בקרב אלה המתמידים בעסק זה יומם ולילה, הרואים בכך תכסיס הוגן למפעלם הלאומי, המבססים אותו כסעיף מתכניתם ועוד יותר מכך הם נאמנים לו למעשה, מתוך מדה מרובה של התפארות. ואם כך, כיצד יתקבל על הדעת לחפש את האשם בנתעב שבעיוולים, את המתנקש להרוג בהמון, בקרב הקבוץ, השומר חוק ושואף לסדר מתוך תביעה שבלב ומפאת תבונת החיים שלו? ורק על יסוד איזה עד שקר מן הצד המעונין לחרוך את צידו?

אף על פי כן לא די שהמעונינים לשקר ולהשמיץ, בעלי הדמיון הבלתי מרוסן, משתמשים בתכסיס נתעב זה, אלא הם מצליחים לגנוב גם כן את דעתם של בני עם אחר, אנשים מן הצד כביכול, מחוסרי כל פניה לכאורה. ואף הללו מקשיבים לדבה על היהודים אם מתוך תום רשעיי או מפאת תאוה זדונית לקבל רכילות על השבט הנרדף, הטוען לצדק ונמצא כי גם ידיו נגואלו בדם. ויש שהצד השלישי הזה משתף את עצמו ממש, אם דרך מקרה ואם באופן שיטתי, באמצעות המכשירים הפומביים שברשותו, לעשות כנפיים לדבות האלו אם בדרך החזרה הגלויה עליהם ואם מתוך ניסוח ערמומיי. ערמת פתן המצריכה את בעליה הרבה טיפול והשקעת מוח וכוח בשכלול היצירות, הנילושות במיץ העלילה הנתעבה, המוסיפות מצדן שמן למדורת התאוות הזדוניות להרס. והרי הללו, הנסחנים מן הצד, שאין להם לכאורה כל יסוד להיתקע לתוך טירוף אישי וקיבוציי, מה ראו לתמוך בשקר המנקר את העין – מתוך קור־רוח אכזרי, מתוך שכל רשעיי והגיון רע־מעללים בהגיגיו, מתוך שמחת הנאה של מסתכל במכאובי הקרבן? איפה כאן זיק יושר, קורטוב שכל, סימן לאנושיות? היתכן?

“היתכן” היהודי הזה – כמה עתיק יומין הוא! אין, כמדומה, מלה שגורה יותר בפי יהודי מן המלה הזאת. “היתכן?” – שואל הוא בכל מקרה ותאונה, על כל צרה שלא תבוא, כל אימת שאיזו סוגית חיים נראית לו מדרש פליאה. אולם היודע להאזין גם לבת־הקול המרטטת בקול לא יתעלם מן ההבנה, כי “היתכן” זה הגוי בפי היהודי לא בפה מלא, בתום גמור, אלא מכונס הוא אצלו במרכאות ואינו משולל נעימה של לגלוג כל שהוא. בסתר נפשו יודע הוא: “יתכן ויתכן! הכל יתכן!” מורנו הנאמן, נסיון הדורות, פיתח בנו משכבר הזמנים את ההכרה, כי יש אומה אחת, שביחס אליה אין דבר בלתי אפשרי. יש זכרון לעם. אפילו אם משום נימוקים שונים הוא נראה או מעמיד פנים כשכחן. ולא עוד אלא שדוקא האי־אפשרי, הרחוק ביותר מן השכל, הלא מועיל לשום צד, נהפך לאפשרי ביותר ולמועיל מכל בענין, שממנו עלולה לצאת איזו רעה ליהודים.

העלילה המטפטפת דם, הן בדבר ילד נוצרי הנשחט לחג הפסח והן על אנטוניוס, הלווה כסף משיילוק, היא ההבלותה הנבזית והאוילית ביותר, שעלתה על הגיונו של בר נש. ואף על פי כן לא ירדה בעצם מעל דפתראות העמים. המונים חשוכים ויחידים נאורים. כהני דת ומחברי מחזות, ואפילו מלומדים, טפּלו בה מתוך כובד ראש ממש. עלילת הדם על היהודי היא מחלת הרוח של אומות העולם. ואולם המחלה הזאת פושה בכל דור ודור. בשביל שניישב אותה האיך שהוא, כדי קורטוב לפחות, על השכל, שלא נהיה מוכים והמומים לחלוטין מן העריה ההדיוטית שבה, עלינו לציין, כי היא רובצת על מצפון העמים לא רק כפשע נתעב, אלא נצנצה למשתמשים בה גם כזיק של חטוי לגבי עצמם, כניצוץ של תיקון למצפונם הנוקפם במסתרים, כרצון למצוא צד של כיפורים לעצמם. גם עוכר האדם, גם בן הבליעל המזוהם, גם הרשע המרושע, נפגע לרגעים מנקיפות מצפונו. הוא זקוק לקַתַּרזיס, היינו, לחיטוי. על כל פנים בשביל כך שיוכל לחזור ולחטוא. החרטה והתשובה מפנות את השטח בלב לשיבה אל הקיא. העלילה נותנת לפורע צידוק־מה, ויהא שקרני, בעיני עצמו. מעט השכחה, ותהא מדומה ורגעית. יין שרף, שבו משתכר הרוצח בצאתו לפעלו. לא שהיין מכשר אותו ממעשה הרעה אלא הוא מכשירו אליו. הן הרוצח בהתמדה הכרח לו לאחוז גם באומנות ההלשנה. שכן הוא, במוחו האפל, בשכלו המנוקע, אינו יכול לשער לו את העדרה של הנקמה מצד קרבנו. לפיכך הוא בודה מלבו את הנקמה. ובשביל שתהא לה אחיזה הוא גופו מבצע מעשה רצח חדש, הנותן לו ידים לעלילה. כסבור הרוצח שבדיבה זו הוא עושה מעשה טוב, שהרי הוא מעלה על קרבנו את המעשה, שמן ההכרח לו לעשותו. רוצה הרוצח בסתרי לבו שתהא תשובת המשקל, שיבוא עליו העונש, שתתקיים ההשתוות בינו ובין הנרדף על ידו. ומהרהורי רצונו הוא מייחס לזה שבצדק ראוי לו להשיב בראש מרצחו את דמיו. אוי לנו אם נאמר זאת, אבל הדעת נותנת, כי יש בעלילה הזאת, עם כל האופן השטני שבה, מעין סנגוריה של בן הבליעל על עצמו, מעין רצון להוכיח, כי הזיק האנושי טרם כבה בקרבו.

ידינו על לבנו, על מוחנו, על כל הקדוש לנו: עם ישראל אינו עם קדושים, אבל יותר מכל האחרים נתקדש בקדושת הצרות, ששטפו עברו על ראשו כגלים זידונים. הגויים הם אשר עשו לו את הצרות האלו. היהודים ביניהם לבין עצמם עמוסים חטאים רבים. אבל ביניהם לבין הגויים היו הם על הרוב, כמעט תמיד, הנרדפים, המקופחים, המעוולים והמשוסים. בהחלט כבשים בתוך זאבים. וכי מה הם בקשו מן הזאבים? רשות לחיות! ובתקופות מרודות רבות היה משמע ה“לחיות” הזה: זכות לנשום אויר. רק לנשום. וגם להתפלל. לעבוד לאלהי ישראל. ואף זכות קטנה זו לא ניתנה להם מטעם החולשים על מדינות העולם הזה. ולא די שמעני העם העני שללו ממנו הכל אלא טָפלו עליו גם חטאים ופשעים, שהוא לא נתפס אפילו לקורטוב מן הקורטוב מהם. מבשרם ראו נגעים וייחסו אותם לנקי מהם. שקרים וכזבים נוראים, המכוונים לחבל. ועלילה על שום מה? לשם צידוק עצמם בעיני מצפונם על גזלם מעם עני את המעט המבוקש על ידו: את אור השמש, את הזכות להתבוננות בעולם יה ואת התפילה לאלהים. העמים על כרחם נאלצו לבדות חשדים, להתליע את היהודי, להשחיר את תארו, גם אם קלסתר פניו כפני מלאך אלהים. להיפך, ככל שהיה היהודי צדיק כן הרגיז את משנאיו, מתוך שגזל מידם את כלי זינם כנגדו. אדרבא, יהודי רשע, אוהב העולם הזה, היה הרבה יותר מחוּבב ומלוּבב. לו העניקו לעתים זכויות כל שהן, על מנת לשללן ממנו בכל שעת הצורך, בתוספת רבית ורבית דרבית מן הפירורים שזרקו לו. אבל יהודי בעל מדות תרומיות, מתנהג בחסידות, אוהב הבריות וירא חטא, כל שכן מתמיד בתורה, רב העדה, נקי דעת, שפניו קורנים באור תורה, אותו חובה להשמיץ, להכתים בחלאה של חטאים. בו, בבחיר העדה, בוחרים תמיד המעלילים כקרבן למזמתם הנוכלה.

ראוי להבין: כל עלילה על איש נקי פירושה מצד המעליל: נקי, אל תהיה נקי! מכיוון שממילא כבר נשמצת הרי מן הראוי שתעשה לפחות את העבירה הזאת. לאחד שכבר טמאתיך בהבל פה – היה משום כן טמא בפועל. העלילה היא הסתה לרע, תעמולת זדון, לפיכך משהיא מתבדה היא מרגיזה נוראות. שכן היא רוחצת במשנה טהרה את הקרבן, שצדקתו יצאה לאור. לפיכך העלילה ממרסת את דמיו של המעליל, נוסכת בקרבו שכרון, עקשנות, מרי, תאוות נקמה ותאוות נצחון. כנר בפתילה כך מאוחז כל מעשה רשע בעלילה, בת־הלוָי שלו. לפיכך היתה העלילה פֶּטר כל גזירות שמד כנגד היהודים בכל דור ותקופה. היא המבשרת של הפורעניות; נשמתו החיה של כל עוול. בלעדיה לא העיז אפילו העריץ שבעריצים להניף את שוטו על האומה הנרדפה. היא היתה הציר הראשי בגלגל היחסים שבין ישראל ובין אומות העולם, שאיכסנו אותה בארצותיהן על מנת לגרשה משם ביום הדין. היא תחבולה, שכמעט כל העמים השתמשו בה כנגד אורחיהם היהודים, כל אחד בשעה הטרופה ובתקופת ההשתוללות שלו. היא שמורה בזכרונם של כל גויי הארצות.

אין תימה אם גם רבים מן הנכרים שאינם שותפים אי־אמצעיים במלחמתם עם המתישבים היהודים בארץ אבותיהם, שאינם עומדים כל עיקר במערכה, משמגיעה אליהם שמועת העלילה על האומה המועדה לפורעניות, מיד הם נעשים ערים לה ולעתים מתנדבים אפילו לשרת אותה ולעשות לה כנפיים מי בפה ומי בקולמוס ומי על גלי הרדיו. זכרון הדורות ניעור בקרבם. יצר רודם מתקופות הבערות, הרישעות והאמונה בכשפים. אין תימה גם כן אם כנגד המפעל הישובי בארץ, הבא לתקן פרץ הדורות, נתעוררה בכל עוז חוצפתה השיטנה ונעמדה במרכז העלילה, המשמשת כלי זיין בידי משנאים מימות עזרא ונחמיה, עד עלילת הנישול, זיוף הסכמים וזריקת פצצות.

אולם הלב היהודי הוא עתיק יומין, כשם שהוא יודע לפעום במלוא מרצו בקצב עם דופק הזמן. הוא הסכין בכל כגון זה. וזה הראש היהודי כבר עברו עליו נענועים לקראת גלי זדון רבו מספור. ובתוך הראש הזה מוח נבון וזכרון עולם. “זכור ושמור!” – זאת היתה סיסמתנו הישנה מימות דורות. וכעת נוסיף עליה עוד אחת: “פסוח ועבור!” הבוז למשטינים! – הלא כן תאמר איש יהודי בארץ הזאת. בפיך תאמר זאת ובלבבך ובכל אבריך. בכל כוח אמונתך בעתיד טוב יותר. אתה מאמין כי לעתיד – הוא יהיה נסוך אור – יבושו כל המעלילים ותמות השיטנה מיתה עולמית. מה? קצרה בך רוחך מגודל הצרה ותשה אמונתך עת מסביבך ישתוללו גלי רשע וזדון? חלילה להשליך בשל העברינים את הטוב מכל שיש בך, אדם: את האמונה בנצחון הטוב, הלא מתוך כך הם מיד באים על שכרם. וכי אימתי נגביר חיילים להאמין באדם אם לא בעת צרה וחשכות? בשעה שהשמש זורחת במלוא הדרה. הרי ממילא אור וממילא טוב – ומה רבותא באמונה זו? חזק, אדם באמונתך, לעולם חזק!

ד' תמוז תרצ"ו

בוקר בוקר נגש האחד, נגש השני, ליסב בפאתי מטת אבא לשתף את עצמו בקריאת ותיקין מעל עמודי עתון השחרית, המבשר כמנהגו יום יום, זה למעלה מששים יום, את יבול הרציחות והשריפות והתנקשויות מאמש.

אוי לי משותפות זו של שני הקריינים האלה. ילדי הם. אזרחיה הקטנים של הארץ הזאת. מעטי שנים, אבל שבעי תלאות ונסיונות.

– אבא, הנה לך שוב מציתים. והרי קן־מרצחים חדש… ובשכונת הפחים ההיא… נתחדשו היריות; וכלל לא נתמעטו המתנפלים –

רוטן האחד, מפטיר השני, לא בלי נעימה של ניצוח וקנטור כלפי אבא פתי, המאמין בכל יום, כי היום הוא יום־עברות אחרון.

יש שהם מביעים לי זאת בשתיקת־אלם, במבט־תוכחה, בגיחוך מר או בתהיה קפואה בתוך עיניהם הבוהות. העינים הרכות הללו, כה מעטות הן נקודות האור והשמחה, אשר הן ראו בימי חלדן! והנה תקפה עליהן החשרה השחורה הזאת.

עתים רואה אני לחרדתי, כי אותה תהיה־צפיה, הספוגה בכל זאת אגל טל ילדות, נמוגה בתוך עיניהם של שני הפרחחים, גזה החידה וצף ועולה הפתרון המתבצר במקומה, פתרון איום ונורא המבליח שם באש זרה:

– החיים, אבא, בארץ הזאת, או בעולם בכלל, הם בגימטריה אקדוח, פגיון, פצצה, רצח.

וניחוש טמיר לוחש לי: הזאטוטים הללו משקיפים על עתידם כעל נתיב דם ויסורים.

– – – – – – – –

מובן, שאני הוחזקתי אצל שני בחורי בדאי. הן מבחינת הגדרת משך המאורעות והן לגבי ציון אמצעי ההתגוננות כנגדם והמלחמה בהם. בהתחלה הצהרתי בכל תום אמונתי, כי מעשי החמס והרצח רק מקרים בודדים הם ובמשך יום או יומיים יושבו הסדר והשלום על כנם. ברי היה לי גם כן, כי הם נגרמו על ידי חבר שואפי מדנים קטן, הפסלניים שבבני האומה שכנתנו, אשר את טובתה ושלומה הננו דורשים תמיד. והואיל וכמה שכבות אחרות שהכריזו על שביתה לאומית לא נראו לי כשותפים אי־אמצעיים למעשי הרצח הרי היה מקום לצדד במידת מה לאופן הפעולה הזהיר, אשר נקטה בו הממשלה לגבי המרי בכללו, שהקיף חלקי־ישוב רחבים יותר.

אהה, כל השערותי נתבדו. מציאות הימים הקרובים התקלסה בכל זרעוני הבטחון והאמונה, שבקשתי לטעת על תלמי הלבבות הרכים. והם, שומעי הקטנים, התריסו כנגדי מן ההתחלה, אם גם על הרוב ללא אומר. הם יסרוני על פני במבטיהם, בתביעותיהם האלמות, אגב הוראה באצבעותיהם הקטנות והמרטטות על מסגרות האבל, שהקיפו יום יום את שמותיהם של קרבנות נקיים, חדשים לבקרים. המוחות הטריים האלה אינם מסוגלים ואף אינם רוצים להתעקל בנפתולי התבונה המעשית היתירה. לבותיהם הרעננים מרתתים ומתמרדים כנגד פשוטי המעשים, העובדות הגלמיות: “שוב נפל חלל על במותיך, הישוב בציון! שוב צץ קבר! שוב נתרסקה גוית יהודי! שוב הציתו נבלים את פרי הזיעה והדם של היהודי העמל! שוב! ושוב! ואין דין צדק. ואין גמול, ואין יד נוקמת בפורע”.

וככה לחשתי על אזני הפרחחים, אמנם, בלי מלים: מה אעשה, בני, ובן אני לדור, אשר נתחנך על ברכי אידיאלים אנושיים? אביכם הוא מאמין אדוק ועקשן, אשר גם אם תכתשו אותו במכתש המציאות המנקרת עיניים לא ישנה את השקפותיו.

ראיתי בחוש, כי מיום ליום הנני מאבד בעיני הפרחחים את סמכותי האבהית.

הסמכות האבהית הזאת, מי נאור מבני דורנו אינו מוכן לפרקה מעל עצמו? כבר תם ונשלם דור האבות הסמכותיים, שפרקם נאה וזקניהם מגודלים, המשלחים חצי מרות מבעד גבותיהם העבותות לתוך לבות ילדיהם המצווים לענות אמן אחרי כל מלה שלהם. אנו הננו אבות ענוותניים. פחות מכל הננו מתנכלים להשתלט על מוחותיהם של יוצאי חלצינו. אולם לא פחות מהדורות הקודמים הננו חרדים לגורלם של שתילינו הרכים, שאת חייהם חייבנו בתוך העולם הזה. ומשנה כאב לנו לשמוע את ממלאי מקומנו לעתיד לבוא מפרשים את מחזות החיים על דרך הפשט האיום ביותר. היינו: הארץ שדה קטל. החיים מערכה כנגד האויב. העם האחר – מלכתחילה צד שכנגד, עויין אותך ושואף דמיך.

כיצד לא יתחמץ בנו לבנו למראה האפרוחים הרכים האלה, המסתכלים בעולם מבעד קנה האקדוח.

לא על הסמכות האבהית האבודה, אלא על המשען באדם, שניטל מילדינו, קוננתי את הקינה.

– – – – – – – –

מבחינת הבנת המציאות ואולי גם ההסתגלות אליה היה יתרון לא מעט עלינו לאבות ההם, המחמירים, הקפּדנים, נותני הצו. ההם, בכל חזותם, בכל תנועה והעויה שלהם, בכל אורח החיים, שדרכו בו את נתיבם, כאילו לימדו אותנו פרק ממשי במסכת החיים. לעתים הביעו זאת במפורש באזנינו, בשבתנו על ברכיהם: דע לך, בן יקיר, כי העולם הזה הוא מעון לטורפים. הארץ ניתנה בידי רשע. העמים זאבים. ודע לך, בן, כי בצאתך אל דרך החיים לקראת נחשים אתה מהלך. הזדיין, משום כן, אם לא בנשק הרי לפחות בעינים פקוחות. שמור את נפשך והזהר מלהתערב בהמונם! עשיו הוא עשיו! ככה הורו לנו אבותינו. ותהא הוראה זו חטא לשולחן ערוך הבין־לאומי. אבל כמה הלמה יפה על הרוב את מצבו המיוחד של יהודי בגויים, הכבשה בין הזאבים. ואילו אנחנו הוצאנו את העולם האכזרי הזה למען ילדינו במהדורה מיוחדת, ממותקה, מרוכרכה. חברנו למען הפעוטות מציאות של דמיון, שבה אומות העולם יושבות יחדיו ומתעלסות באהבים. אבותינו אפילו בספרים לילדים סּפרו את כל הזוועות והמוראות אשר הגיעו להם מאויביהם. ולא עוד אלא שהם לא חברו כל עיקר ספרים מיוחדים לילדים. אחד היה הספר לגדול ולקטן, לזקן ולטף, הוא צילום נאמן מספר הקורות לעם הזה. ואילו אנחנו שקרנו, והננו מוסיפים לשקר, להם בספורי מעשיות, הנעשים כמיני מתיקה. האין אנו עתידים לתת את הדין בפני ילדינו בעתיד על שום ששיקרנו להם, ויהא מתוך כוונה רצויה.

– – – – – – – –

לא עתידים אלא לאלתר, בוקר, בוקר. הנני מוזמן לדין על ידי שני בעלי דברי הקטנים, שמכמה ימים כבר חדלו לקחת עמי דברים. הם לוקחים עמי שתיקה דוקרת. הם מתיחסים אלי כאל מאמין אדוק באמונתו התפלה, שאין לו תקנה. כמה רבת משמעות היא השתיקה, ששני השותפים הקטנים האלה שותקים עלי, מסביבי, לתוכי, בקשר לכל מקרה זוועה חדש, כל פצצה הנזרקת, כל רצח מן המארב, כל מעשה איום חדש, כל קול חירוף ושוטן מהצד שכנגד. מעכשיו לא די שאיני שוב בן סמך בעיניהם, אלא הנני בר פלוגתא גלוי שלהם. בפאתי מטתי נתגבשו שתי סיעות מחולקות מן הקצה אל הקצה: הם ואני! ומבלי לעצום עין: הם באי כוח המציאות, האינסטינקט הבריא הלוחש לבעליו, כי אם רוצה הוא בחיים עליו להסתגל לתנאים החדשים, בין הם ארעיים בלבד ובין הם עשויים ליהפך להווי קודר ממושך בארץ הזאת, אין להעקיף עליהם בשום תחבולת ערמה ואין להתעלם מהם אלא הכרח להשתמש כנגדם בכלי זינם. ואת הצו הזה קורא אני מתוך עיניהם המתריסות במרי חרישי; מתוך הצער העמוק, הנחרת בין תלמי פניהם הרכים כאשר עיניהם משוטטות על עמודי העתון; מתוך ארשת הבגרות המתבצרת מיום ליוום בסבר פניהם ומבּטיהם.

– – – – – – – –

על הבגרות המהירה הזאת, אשר התחוללה על ראשי ילדינו כרעם ביום בהיר, עליה בקשתי לייחד דבור. אי עוד צער כצער המחלחל בנו למראה הילד, המנשל מעליו בטרם עת את עדיי הילדוּת? ילד היוצא לפני זמנו מגיל הילדות, לאן הוא נכנס? הוא נכנס לתוך לא־גיל. תחת מטרות האש והדם מבגירים ילדינו מהר־מהר. אנו מתאבלים על רצח קדושינו, כי כל נפש יקרה לנו. גם על אבדן רכוש וגדיעת אילנות נעורר קינה. אולם גם המתים חיים בצרור חיי האומה. שדה שנשרף יצמיח קמה חדשה לתקופת השנה. תחת כל אילן גדוע יינטעו שתילים כהמה וכהמה. ואילו ילדות קטופה באבּה מי ישיב לנו תמורתה? דור שלם של בני נעורים, שילדותו עלתה באש וטובעה בדם, האם לא יהיה זה דור אשר יחוש תמיד מגרעת באוצר חוויותיו, חסרון שלא ניתן לתיקון בבית השרשים של נפשו? האם לא יהיה זה חלילה דור רפה־אונים, עייף ועצוב מאד?

אולם כל הרהורי עצבות מסוג זה, הם גופם, נובעים מתוך עצבנות השעה. לא נכון כי המהומות האלה עתידות לייבש את טל הילדות של ילדינו. השחור מני שחור בהווה יזדהר להבא בזכרון. לשון האש המלחכת את שדותינו סופה לההפך ללשון זהורית של התקוה הטובה לשלום ולאחדות. והיה כאשר יופיעו ימי השלום וישמעו ברמה קולות הפטישים, המחרשות, הטרקטורים ומכונות התעשיה – ישטוף קול ניגון נעים ומתוק את הארץ הזאת על פני רחבי שדותיה, עריה ומושבותיה ועד שיאי הריה. כסיוט רע, שאינו בא בחשבון החיים הפורחים והמזהירים, ייזכרו מעשי הזוועה של ימינו. כל הממרורים בהווה ימוגו כליל. ובטוב לב בנים עליהם אפשר יזכרו לטובה גם את האבות העקשנים, הפתאים, המאמינים, אשר עמדו תוך שלוליות הדם, בעתר ענן השריפות, וניבאו לימים טובים ולשלום עמים. ותהי דמות האב המעולפה, הנמוגה מקצת בשרטוטיה בתוך הנשיה, עולה שוב ומזדהרת, כבזיך זעיר, מכיל בקרבו שיקוי ילדות.

את הדאגה לילדינו נרעיף מבלי משים לתוך גביע הזכרון של יוצאי חלצינו כיין הרקח של העבר, חמדת הדמיון ומתנתו.

י“ג תמוז תרצ”ו

גם אלה שפרשו באורח חייהם האישיים מחלקי הוי מסורתי של עמנו אינם פטורים – ואולי הם החייבים ביותר – להעמיק חקר במערכי־לב הדורות, שנתבצרו במשך עשרות יובלות בתוך מצודת המסורה וצדו שם את הדיוקן של עם לבדד ישכון – לבדד במושגיו ובדעותיו, במנהגיו ובנימוסיו, בסדריו ובאמונותיו. כולנו, גם החרדים על טהרת היהדות הפרושית וגם החפשים בהשקפותיהם, מחושקים באיזו השגת עולם, או שמא גם תודעת עולם, יהודית מיוחדת, המפעפעת בתוך כל זיע ופרפור של שכל או רגש משלנו. יחיד מישראל, מן עמך אין לך מוצא. עם אינו נותן גט פטורים אף לאחד מבניו. כל שכן ישראל סבא העקשן, שלאמתו של דבר מהווה הרבה יותר מאומה סתם. הוא הנהו חומר אנושי מיוחד, חוש נבדל. תסס שכזה. ברצוננו או על כרחנו. טוב, אפשר להתמרד עליו, לקרוא תגר על חכמיו וזקניו, לבעוט בחלקי תורה ומוסר משלו. יחידים, מעטים, ואולי גם מרובים, עלולים גם כן לעזוב את תחומו. אבל אף הללו אינם יכולים להתעזב מטבעו־טבעם. כי יהדות היא סנה בוער בקרבנו. היא מין דם בוער. ובודאי שהיא משוקעת כולה בנפש כל יהודי. לפיכך גם היחיד המרוחק חייב לתת לעצמו מזמן לזמן חשבון מנפש כלל הדורות.

אנו שואפים להיות עם על ארץ, עם ככל הגויים. אבל טרם נעשינו זאת. ומי נביא יגיד לנו אם גם בחיק העתידות תתגשם משאלתנו זו. אלא שמבחינה ידועה שום אומה אחרת לא נתעלתה כמונו למדרגה מושלמת כזו של הויה עממית. כל אחת מאומות העולם מגיעה לייחודה באמצעות קבוציותה. ואילו יהודי אחד בלבד הריהו העם היהודי כולו. אילו נתלש כל בן עם אחר ממכורתו – צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי, כל שכן בן אומה מעוטה באוכלוסיה ובלתי מובהקה כל כך בדיוקנה – והיה נידח לאיזה אי רחוק והיה, נניח מציאות כזאת, שם מובדל ומופרש במשך… מאה או מאתיים שנה, הרי ברור כי כל סימני הייחוד הלאומיים שלו היו מיטשטשים מתוך כך באפיו ובצורתו. ושמא אף הוא גופו היה שוכח את מקור מחצבתו. ואילו יהודי אחד מאריך מאות שנים במקום רחוק מיישוב, קרוב לשער שהיה משתמר כולו במלוא קויו ותגיו, לא יעדר בו נדנוד מן התנועה וההעוויה העממיות שלו. הילוך־המוחין בו, רהט־דמיו, קצב־דפקו, אף צלם תבניתו, השגתו בטבע ובמושכל – הכל יתקיים בו בהוויתו משכבר הימים. יהודי לעולם אינו נעשה מומר גמור. וגם בנשרו מעל גזעו הריהו הווה בהוויה יהודית בצורת זלזל או עלה נידף או גם אבקה פורחת. ולהיפך, ייתכן, כי יהודי חי מאה או מאתיים שנה בבדידות על אי נדח היה מפתח שם באופן מובהק ביותר באין מפריע לו את סגולותיו היהודיות. כל יהודי ניזון מתוך עצמו.

עם הקובע מדי שנה בשנה במשך מאות שנים שבועות אבל ויום צום על חורבנו ויושב על הקרקע בזקניו ובטפו ומקונן ובוכה בדמעות ממש, פלגי דמעות – כלום יש דומה לחזיון זה בקרב עמי אירופא? אפשר שדורות באים לא ירצו להאמין במעשה שהיה זה. וגם בעבר היו עמים רבים תוהים על אומה משונה זו, העושה מעשי ילדות ודרך לה כנשים בבכי. ומן הסתם יש קורטוב אמת מציאותית, וסמלית על כל פנים, בספור המעשה על אודות נפוליון, שנזדמן בליל תשעה באב לבית כנסת יהודי וראה את עדת האבלים מסבה על הקרקע וגועה בבכי, נתעוו פניו מתמהון ומזוועה כאחד. ואם אגדה היא זו הרי שהשכילה להקביל את איש־הפעלים הגאוני לעומת קפאון על שמרי הצער אין־משל לו במעשי עם ואנוש בעולם. אולם הדבר אשר היה מרום מתבונתו של איש החרב, המסוער מתאוות־הכיבושים, המטורף בתאותו זו, היה מובן ומושג במוֹרשה שבדם לכל אחד מבני העדה ההיא, וגם לתינוקות שבה כתופעת טבע וכסדר אנושי.

האבלות תופסת חלק הגון מחיי היהודי בימות השנה. חדשי תמוז, אב, אלול, חצי תשרי קודש הם לצער ולחשבון נפש. מפסח עד שבועות ספירה. גם חדשי טבת, שבט ואדר אינם מפגרים מבחינת חלקם ביגון ובאנחה, בצום ובהזכרת נשמות. אפשר לומר, שכמעט כל חיי עמנו בשנות גלותו טבועים במזל “יזכור”. ואם תרצה לאמור, הרי גם היהדות המחודשת, המכנה עצמה בשם לאומית או תחיָתית אינה מבליטה בעצמה כל נטיה למעט עד כמה שאפשר בסלסולי “יזכור”. אתה נמצא למד, כי נושא־האבילות אינו ניתן כאן כדרוש עיוני בלבד על מה שהיה לשעבר. כמעט שאין לך יום שלא יישמעו בקרבנו קולות תגר כנגד השאננים בציון, הצוהלים בשירים בשעה שעמנו ומעשי ידיו בגלויותיו טובעים בים של צרות. וכעת שהצרה היא גם בציון על אחת כמה, שיש גוזרים על כל קול צחוק וסימן חדוה וצהלת־נעורים, הנשמעים בישובנו, כעל מעשי הוללות ופריצות.

ושוב על נושא הדמעות. מה דעתנו על אדם הגועה בבכי בפרהסיה? מה בכלל תפקידן של הדמעות בחיי המבוגר? היש להן תפקיד? או שמא אינן אלא שריד תפל מהתור הינוקתי של האנושיות? לעתיד לבוא – הקרוב הוא? – שום בר נש לא יזיל דמעה, אשה לא תצעק בחבליה, אף תינוק בעריסה לא יפצח קינה. גם החזק בכאבים לא ימליט אנחה מפיו של המעונה. לעתיד לבוא! אבל מה הדין כעת? מותר לבכות? הפרט מותר לו? והציבור? ועם שלם האובד בענייו? הלא תזכרו כי רק לפני דור אחד, ובמשך כמה וכמה דורות, היו טובי הפייטנים באומות העולם, ביירון, שלי, שילר ואפילו מחברו של וורטר. לינאו, לרמונטוב, נקרסוב, נדסון, אלפרד דה מוסיה – ואצלנו, מיכל, גורדון, פרוג וביאליק, מתבלים את שירתם בדמעה המרה, בדמעה הנאמנה, וכלל לא ראו באגלים המלוחים הללו סימן בזוי לעצמם. מה שמותר לפייטנים מדוע אסור לעם ישראל? הלא גם הוא, כולו, בגבריו ובנשיו, בזקניו ובילדיו, היה משורר. משורר חורבנו, לא קם כמוהו בקרב הגויים! כל המאה התשע עשרה הזליגה פלגי דמעות, דורות ועמים לא התביישו בגביע הדמעות. ואנו נתבייש? וכי איזה נס קרה לנו? כלום זרחה כבר שמש הגאולה השלימה?

כל זמן שהצרה טריה ומפרפרת אי־אפשר לגזור על העין שתינזר מן הדמעה. ואפילו עינו של הגיבור יש שלא תעמוד במבחן למראה בן יחידו השחוט או חמדה אחת שלו, בבת עינו, הנרמסת ברגל גאוה. שכזו ממש היתה הרגשתה של האומה היהודית, שראתה מדי שנה בשנה בט' באב את יקירי בניה מדוקרים בחרב האויב והיכלה עולה בלהבות אש. זכרה האומה זאת לא זכרון שבקנה־השמירה במוחין אלא זכרון שבדם. השנה, בזה היום, עוללו לה את החרפה הזאת והחריבו עליה את מקדשה. כך ולא אחרת תפס כל בן עמנו את חורבן בית מקדשנו. אפשר להתייחס בהשתאות למין זכרון אומתי כזה, הגובל עם שיעורים שהם למעלה מן הטבע. אבל לא יתכן כי לא נתבונן בתבונה ישראלית מיוחדת זו מתוך יראת הרוממות. וזה לא היה בכי על עבר מת משכבר, אלא על עבר שקפא עם כל מוראותיו ופחדיו בתוך כל רגע ורגע מן ההווה. איזו קפיצת הדרך בזמן. איזה מסע פלאים אחורנית של אומה עם בניה ובנותיה על פני שטח־הדורות! כן, פלא הוא. אבל וכי משום שפלא הוא אין אנו חייבים לנהוג בו גם כעת, ולעולם, כבוד והערצה?

להדגיש: איני אומר – קדוש העם הזה. קדושים היינו. טוב שנהיה מעולפים יפה יפה בתוך הקדושה האבלותית. איני אומר כזאת. את ההיפך מכך הנני אומר. אבל גודל והוד גם בדברים ששעתם לחלוף! שומע אני תביעה מתוך מעמקי־נפש להבין את אבות־אבותי ולכבדם כערכם. ולא זו בלבד אלא גם לינוק את השיירים מיפיים, מחינם ומגדלם ולהעבירם בסוד גלגולי צורות לתוך המסכת החדשה של הוית דורנו. אין דבר הולך לאיבוד בטבע. וגם לא בטבע אדם ועם. חלילה שתכונות יפות לא יהיו להן יורשים. זכורני: לפני חצי דור, ועוד יותר מן הסתם לפני כך, היו מגלגלים חיוכי־לעג כלפי היהודים הבכיינים הללו. אמרו: "משיחנו גואלנו כבר בא! כבר קם עולם של בונים. מעדר קח ביד והך, כך וכך!: כן, מעדר! את ומחרשה! והיזמה היוצרת! והרוח המעפילה! ואנך־הבנין הבלתי יגע! אבל, אהה, גם הכשיל והפצצה והעין השוטנת והיד המשלחת בערה בקמות והרצח ממארב ותאוות ההרס והחורבן פועלים בתוך החיים האלה, בתוך הדור הזה, בארץ הזאת ובכל הארצות. ועדיין אין אנו יודעים רוחות בוקר ורוחות קטב, כוח החיים ויצרי הרג רב, מי ממי יֶאמץ. יש מיני מצבים, מיני מצבים כאלה, שבהם אתה, המשוכנע בצדקת פעלך, המפועם כל הכוונות הטובות, עומד מול שיטנה עיוורת ומאורגנת מול פמליה אויבת, הפורצת בכוח קדמון, עד שלפתע הנך נוכח באזל היד של הרצון הטוב ומעשה הצדק ומנוס אין לך ואין מוצא וכל גידיך ועורקיך וחושיך המתוחים עד כדי להפקע אינם חשים כל מוצא. ורק רסיס קט יש בך הגולש, הגולש משם, מתחת גדות עיניך, הוא הפליט היחידי שבך, הפורץ והולך וכמו ממלט ממך קורט של משא – האם בשל כך נבוז לו?

עמוק הנושא ובו תלויות נימי היסוד של הפסיכיקה היהודית. יש ולפתע מנגן אלמוני יפרוט על הנימים הללו בכל אחד מקרבנו. יהודי אינו יכול לומר: “אני גופי כבר נגאלתי מעבר עמי, פרקתי מעלי את עולו, יצאתי לחפשי!” כי באחד יום יקום בקרבו המנגן האלמוני הזה וימשוך אותו בנימי רוך ועדנה ויטילו שוב ושוב לתוך מצולות הגעגועים והכיסופים, שהוא, נדמה לו, כבר המליט את נפשו מהן. על שום שהחזיון הוא נשגב מאד. עם אוהב במשך דורי דורות את זכרון הקדומים שלו באהבת נעורים, באהבה חיה ורעננה, כאילו רק אתמול נחרב עליו הדר תפארתו. חזיון כזה אי־אפשר שלא ימשוך בקסמיו כל נפש אצילה.

בתקופות מסוימות הננו מתמרמרים על עמנו, שנשבה מאות שנים לתוך צללים וחצב לו קברים בסמלים. אבל שוב ושוב מתעוררים בקרבנו מעיינות האהבה והרחמים למקור מחצבתנו, שביצע את המעשה, המפרנס את דמיונם של טובי הפייטנים בכל דור ודור: הוא אהב מה שאהב באהבה אחת, באהבת עולמים, באהבת דאנטה לבאֶאַטריצ’י. עמנו חי רגע אחד בהיסטוריה שלו כבחינה של נצח. נפשו כולה נשתפכה לתוך שברו.

ט' אב תרצ"ו

כל אדם מן העיר נהר עוד מצהרי יום אל שפת הים. כעת גם היום הלך הימה, בשרפו שם, במרומי האופק, את שרידי עצמו בלהבה השופעת מתוך עינו הגדולה, כמו נאפד את כל אשו בקרב על רגעי קיומו האחרונים. ויהי חג, חג זיקוקין לעינים הצופות. כי גיא חזיונו היתה כברת רקיע קטנה, ממנה נשתלחו רצי דם ואש להאיר בשארית הכוח לארץ ולדרים עליה ולהצהיר את הקרב המתחולל בחיק היקום. לרגעים נדמה, כי משתה צבעים זה, השופע ממרחקים הבוערים מבשר את שמחת לב היום בגוועונו. לפיכך שפך המתגושש את כל נפשו־דמו לתוך עינו האחת ועוד יצק לתוכה קסמי־פלדות ולהטי־זוהר, שהגבירו את כוחם של פסי האור המשוטטים בתוך רקעי הדמדומים וגושי העלטות.

אולם דרי הארץ – אף אלה שלא פנו עורף אל הים ברדת חום היום – לא נתבוננו כמעט בראוה ולא ליוו את הנופל במבטי כיסופים ואהדה. מהם היו מתוחי קשב כלפי רחש גופיהם המרוחצים, שנתרוו ליח ים מלוח וצינת בין ערביים וכמו נסתפגו צפיה מנעימה לקורטוב טוב שיתרחש מסתמא בחסד האפלולי, המבטיח לעולם יותר מן האוריי. והריהם מטפחים בכפות ידיהם על גבי שכמיהם, זרועותיהם וגביהם ושאר חלקי גופם, כתוהים על הכלי שלהם אם השביח משהו בשעות הטיפול וההתענגות. מסתבר שאין הללו נפנים מעצמם אל תאונה שבעולם. ואחרים שרועים כמלפני כן על החולות או בתוך כורסאותיהם רבוצים ברובם גוף על גבי משנהו או בסמיכותו וכל אחד נושם ושואף לתוכו את כוחו ודפקו של רעהו, ככה מסודרים הם רבדים של גופים־כפל, למרגלות הגלים, בהכריזם מבלי משים קבל הכל על מחשבת־הטמירין של כל אחד מהם בדבר חסרונו לעצמו ואי־דיותו להיות ניזון מתוך מקורותיו בלבדם. קשתה על הללו הקימה בגלל הניתוק, שיתחולל על ידה בין הכפלים, ניתוק הזורק כל אחד מהם לאלתר אל תוך הבדידות המשכלת אותו. כל שכן שאין הם עשויים להסתכל בראוה שבמרומים.

קימעה־קימעה נמוג גם קהל המאחרים הזה. אחד־אחד או שנים־שנים נסתננו מבעד הדמדומים. בעצלתיים קמו וככה צעדו. ארשת געגועים ואי־סיפוק במבטיהם. אף המצומדים בשכיבה נתרופפו כל שהוא לולאותיהם דרך הליכה. ואם כי נשתייר רק קהל מעט בקרבת הים לא פחתה בכל זאת שם ההמולה האנושית. כאילו היה זה מטבעו של הממונה על האפלולית להגביר תחת חסותו כל שמץ ישות ולעשות רב גם מן המעט. ברדת היום פרשו להם כל הבאים בימים, הטומנים בחובם גם בתוך אור היום הגדול כיסופים ללילה, המנחיל מנוחה, וצמדי בני הנעורים, שהשתלטו כעת על המרחבים הריקים, הרוו אותם ברחש חיים שוקק וקולני, במצהלות צחוק שופע מתום נפש בריאה וסואנת, בגלי עליזות המתגלגלים בחן ובחדוה ומאשרים זכות נפש כל חי על מעדני חיים.

כעת אתה, הטייל הבודד, אשר מתחילה הצמדת חושיך אל המחזה ממרומים, נפעם גם כן מהמולת הנעורים, השוקקת לתוך אזניך ממש. ומשם היא שופעת בסופת רננה לתוך פנימיותך. מה גם שבמרומים הוכרע כבר הקרב. נפל היום לתוך אבדון מפואר בזיקוקין צבעוניים מסנוורי עינים, כמו מת מות מפותה. ואף בבת עינו, עליה התגושש כאביר, כבתה. תחת עין אחת מתלקחת בעוז הואר העולם במעין מחצית עין, חיורת וכהה, המלווה אלפי רבבות נקודות אוריות, מתנוצצות כספירים. יפה הערב מן היום כיתרון החן, שיש לחלק ולפירור על השלם והמלא. אולם נעלה ממחזה תפארת המאורות במרומים היא דמות האדם הנשקפת על פני האדמה ויפה מזמרת הכוכבים הוא רנן קול בשר ודם.

מה מאד יקר לך צלם תבנית האדם בכל ימות החיים. קל וחומר לעת הזאת, אשר במדינה אורבת החרב המשכלת. הנה נדחק על כרחך לתוך תודעתך זכר הדבר, אשר אותו בקשת להשכיח מלבך לשעה האחת לפחות: הוא הדבר העוטף בימים הנוראים האלה נפש כל בן עמך במעטה אבל וקדרות. ולאחר שנזדקר לתוך מוחך שוב אי אתה יכול שלא להשהות את הגיגיך עליו. גם מבלי שתהגה בו בשכל המכיר מעייניך שקועים בו והוא שקוע בחובך ומחלחל בסתימא שבתודעה. הלא הוא הדבר, המַבְכֶּה בלילות את התינוקות בארץ העברים; המחריד בלי הרף אמהות ונשים צעירות לגורל בניהן ובעליהן שומרי שדות וישובים מאימת שודדים ומרצחים, האורבים בדרכים ומתחת לכל גדר ושיח. ומשהסיבות את עיניך מן המרומים אל מול המראות למטה אי אפשר לך לבלי להעלות על זכרונך את הרעיון, כי רק בתוך תחומי כברת האדמה הצרה על פני פיסת חוף זו ניתנה לך הרשות לעמוד ולהשקיף על השמים. פה בתוך הכלוב הצר, המכונה ישוב עברי, נצטמצמה מלכות החיים. ואילו צעדים מספר מן השטח המגודר הזה, שם בעמקים ושם על הגבעות, בין נקיקי הסלעים ובתוך הבקעות, מתחיל שלטונו של הרג רב. ובהגותך בזאת ייקרו לך שבעים ושבעה הגופים הצעירים, האמיצים האלה, הרוויים חוֹם שמש, געש ים וחדוות חיים, השופעת מתוך איתני הארץ והשמים, בצעדם קוממיות, בהילוך תום, המתנכר לכל צרה ושואה. הלא אלה הם, השואבים את ששונם מתוך מעיין הנעורים בטבעיות זו, שבה מתנוצצים הספירים במרומים, משקשקים הגלים מלמטה והים האיתן משמיע בהמיתו את נצח זכותו על חין תפארת.

צהל הלב למראה החיים שלא מתו עדיין גם בפינת תבל זו. כברת היקום לצד מערב הפכה חלקה נוצצת, מזוגה ים ויבשה, יום ולילה, אדם ועולם, חלום ומציאות, כאחד. רחב הלב ולא פחד, מתוך אמון תום בחג השלום שיבוא, אף אם יתמהמה. יבוא לבלי לגוז שוב.

אהה, גם מתחת לקורטוב התנחומים, שנמזג לנשמה, תסס עוד במעמקים משקע היגון הכבד, שקוי החרדה, מיץ הלענה של הימים הנוראים האלה. מה בצע בכל משאלותיך הטובות אם במרחק צעדים מעטים ממך משתוללים כוחות זידוניים, אויבי הבנין והשלום? מעל כפות המסגדים ומתוך מבצרי הבתים המתוללים על הגבעה מנגד לעיר העברית משקיפים עליך מבטי זעם. כל בית שם עין זוממת. כל קורת גג – מקום מחבואים למבקשי נפשך. לאחר שהעליונים נשלוך מעל הפסגות השאננות, המוארות באור יקרות של הירח והכוכבים ונזרקת על האדמה, שוב נעשה מוחך אכסניה לכל צרות הימים ולפורעניותיהם. איזו מציאות מרה, שבה שולטים בלי מצרים הפגיון והחרב, הכדור והפצצה, הזדון והעלילה. משולה מדינתנו הקטנה לתיבת נוח הצפה בתוך נחל דמים. אנשי נשך ואנשי עמל כרתו ברית יחד לתפור חופה שחורה על פני ישוב עובדים ישרים. עם שלם כמעט עורך ציד על עם חברו. כיצד להשיג זאת בשכל האנושי? עדה גדולה עזבה את משפחותיה, את שדותיה, את בתי מלאכותיה ויצאה לשדות, לעמקים ועל ההרים, על מנת לשוטט כחיות טרף ולקלוע משם כדורי־מות, להצית קמות, לגדוע אילנות. למה יחמדו הללו רצח תחת עבודה בשלום? מדוע לא יחרשו ויזרעו? מדוע לא ינהגו עדרי צאן על פלגי מים? מדוע לא ילמדו את תינוקותיהם תורה ודעת? למה חשק לבם בחורבן? מה הנאה להם מאנקת פצועים ובכי אלמנות? מדוע יאהבו האנשים האלה כל כך מעט? ומדוע ישנאו כל כך הרבה? מפני מה עינם צרה בלי הרף? מה תועלת לגופם ולנפשם מבארות שנאה ומשטמה, שהם חופרים מדי יום ביומו? תחת לרקום תככים ושיסויים, הלא טוב להם להתענג על מקרא שירים יפים, על חכמת שלמה וסוקרטס, על פיוטי התהילות, על נאומי החן של סיניקה. איזה עסק של תיפלות רצח בני אדם! ומי מפקח על כך, שנהרי הרעל יזרמו תמיד בכוח איתן, ואילו באר מים חיים של אהבה ואחווה נידונה לפכפך בלאט ובהיחבא, כמו גנובה היא? הה, מדוע? מדוע?

בעמוד אדם בודד למרגלות גליו המשקשקים של האוקינוס, הזרוע למעלה לגיונות כוכבים, תלחשנה שפתיו מבלי משים: “למה? ומדוע?” למה ומדוע ניתנה הארץ בידי רשע? הלא אפשר היה שצדיקים ימשלו בה! אפשר שיהיה טוב. אפשר ואפשר. בחיי ובחייך, אח קרוב ויקר, בן עמי ובן לא־עמי! אפשר כי גופים צעירים ורעננים כאלה יצעדו רבים בעולם, בתהלוכת אחווה, מבני כל העמים, עם לקראת עם ועם אל עם יאמר שלום רב. אין זו אגדה ואין זו בדותה. החיים נוצרו לשמחה. ניתן תפקיד לאדם: לאהוב! מן ההגיון הוא שכל יצור ישמח על היותו חי בעולם ומשנה שמחה על היות זולתו חי גם כן. טוב לחיות! אולם לא טוב לאדם בגפו. הוא תמיד זקוק לעזר כנגדו. יפה גוף צעיר ורענן, וכפליים יפה הוא בשניים. וכפלי כפליים ברבוי הפורח. ומה חן במראה האבלות? לא אבלות בשום צורה ואופן! רק צהלת חיים וששון קיום, על אף כל התנאים! יושר יש רק בפריחה, אמת רק בהתפתחות, צדק רק ביופי, חכמה רק בבנין, קדושה רק ברעננות! ומי הוא המנצח על הכל? הוי אומר: האביב! הוא הנותן חיים ובריאות, שמחה ותפארת.

… לפתע ניתק חוט ההרהורים. הטייל הבודד ניעור מפאת שקשוק הגלים, שנתגלגל לדכי, ועיניו נישאו שוב אל המרומים, שם נתרקמה בינתיים מחרוזת בני־רשף, אשר נשתלשלה מן העיר הנגדית, הדוגרת על הגבעה כצפור טורפת על מזימותיה ונתחברה עם האורים והשביבים המשתפכים מהעיר העברית בשפלה. אורים נגעו באורים ושביב רמז לקראת רעהו, כנושאים שלום זה אל זה. אף למטה חוברו יחדיו גלים ברוצם כמו גלגלים. גל נשק גל, גל נהר אל גל הלוך ונהור והשתפך לתוך רעהו, מעיר העברים עד למרגלות העיר הגבעית וממנה והלאה. ככה ברציפות בלתי פוסקת, מתוך אחדות שבטבע, הלאה, הלאה, עד לשם אין דריסה לרגל עברית מאימת הרצח. הסתכל הטייל וראה: פה, בתוך עולם האש והמים, אין פירוד וריב, כי שלום ושלווה שוכנים בתוך האיתנים האלה. ממעלה הגבעה ועד מורדות השפלה, והלאה מעבר מזה ומעבר מזה, מתחבקים בני הרשף ומתנשקים הגלים ומובילים זה אל זה – וכולם יחדיו אל תוך מרחבי העולם – דבר־מה אחידי, ברצוא ושוב, מן השם הרחוק אל הכאן הקרוב וחוזר חלילה. אף חוט דק של הפרד אינו שורה בתוך ספירות הטבע, העוטפות את שתי הערים, שתי מעצמות מחולקות בעולם היחסים האנושיים.

אותה שעה נצנץ הרהור נושא אמונה: בתוך־התוך של ההויה, אין פירודים. אין פרץ. ורק בקרב בני האדם יש צווחה. ויכול שיהיו שלום ואמת שולטים גם בתוך החברה האנושית כדרך שהם שרויים בחברה זו של שביבים וגלים. יכול שיהיו שורים יחסי קרבה בין משפחות בני האדם כדרך שהשביבים והגלים הללו נוהרים ורומזים שלום־בית לקרוב ולרחוק. ואת אשר שיחר הלב הביע גם השכל בהגיונו:

– מי יתן ויבינו בני אדם וכל העמים יחדיו את שפת הרמזים אשר בפי האורים והגלים. מי יתן והנפשות האנושיות תזוככנה ותיצרפנה בתוך האורים והגלים הללו! מי יתן ולא לשוא יהיה המעבר הזה לנו באש ובמים. כי אל שלום העמים נעבור!

כ“ו אב תרצ”ו

אכן, גם זוועות אינן דומות זו לזו וגם בנכלי השטן קיימות דרגות. משום כן הרעישתנו עד היסוד אותה מלאכת תופת, שנעשתה מבעד החלון בקרון הרכבת במסעה דרך תל־אביב בבוקר כ“ח אב בידי פלוני מבני ערב. הידים שהשליכו מתוך מארב ברכבת פצצה לתוך צבור צפוף של גברים, נשים וטף, העומד לתומו בעיר העברית, חזרו בפעם האלף והרבבה על אותה מלאכה נקיה, שכל כך התמחו בה בניה של ה”אצילה והנדיבה“, החל מ”אדיסון" ו“בית התינוקות” בירושלים והמשך בבית אולפנא לילדים בתל־אביב. אולם החידוש שבמעשה כ"ח אב הוא אותו נופך הואיי, שנמסר לנו בדרך אגב, לרגל הרצאת המאורע מעל דפי העתונות, מפיו של עד ראיה, בדבר שלשה ערבים צעירים, שעמדו אותה שעה בקרבת מקום אל המרצח, בתוך הקרון, “שנים מהם לבושים בגדי פועלי רכבת וצחוק זדוני בפניהם”. הנה, הצחוק הזדוני, הוא החידוש המזעזע, שיש בו כדי להקפיא את הנפש. אחד מבצע את הנתעב בפשעים ולהקת אנשים עומדת על ידו או בקרבתו וצוחקת למראה זה מתוך נחת רוח. לא הרצח אלא הצחוק של “יישר כוח” הוא הגבוה כאן בדרגא של שפלות וניוול. נוכח הצחוק הזדוני הזה נאלמים דום כל מליצי היושר שבלב, המחפשים לפעמים זכות גם לרוצח בטמטומו ובבערותו, בהיותו משחק בידי יצר רע שנתרגז עליו או שליח עיוור של מסיתים בעלי תאוות מושחתות; ואף כבים והולכים השרידים של שביבי האימון בדרכי תשובה ובהושטת גומלין של ידים לשלום, העתידים להתחולל אולי בעתיד הקרוב או לא הקרוב ביותר.

למען הדיוק יש להגיה מן הסתם את ספורו של עד־הראיה. ניתן לשער כי האוהדים הללו למשליך הפצצה הביעו את אהדתם לאו דוקא בצחוק זדוני, אלא בבת צחוק, חיוורת ורופפת. ראשית, אין אדם העומד במרחק רב מחוץ לתחומי הרכבת יכול לשמוע את הצחוק, ושנית, הם בפירוש לא צחקו אלא חייכו. כך הדעת נותנת וככה היה המעשה ולא אחרת. כל מקום שאתה מוצא עומק של רגש, שם אין צחוק אלא חיוך דק ועדין שורה על הפנים. והללו, שנמצאו ראויים לעמוד במחיצתו של אותו גבור מפוצץ ולהתענג על מעשהו, אפילו לא היו שותפים אליו מלכתחילה ואם גם נניח, שלא ידעו רגעים לפני כן על מזימתו, שאבו בלי ספק חמדת תענוגים מתוך עומק החויה של לבם האנושי למראה השואה הגדולה, הצפויה להתחולל על העדה השנואה. משום כך חייכו חיוך של חדוה פנימית מתוך הכרה בגודל הרגע ובחגיגיות המעמד, שהם, הזיותנים, זכו להיות נוכחים בהם, ויתכן, מבלי שעמלו כל עיקר על המעשה הזה, מבלי שסיכנו את עצמם אף כל שהוא למענו. מתוך היסח הדעת בא להם זה. לפיכך חייכו אולי חיוך כפליים. החיוך, או הצחוק, הזה הוא המזווע יותר מכל. יצור השאול הוא הרוצח. אולם החייכן המלווה אותו או הנלווה אליו בדרך מקרה מקור מחצבתו עמוק מני שאול. סתם רוצח פועל מתוך רתיחת הדם, ברגע של לקוי המאור האנושי, בצו החיה הטורפת הפורצת מתוך מדור הטמירין שבאדם, מפאת התקפת טירוף, הכובשת את כל כלי התבונה ומפעילה את המדובק בה כמין מכשיר הרג עיוור. אולם קר וצלול החייכן. שוקט על עמדו. אף מתון הוא. אין הוא מסכן במעשהו זה שום פרט מאישיותו. אין הוא מועמד לעונש הכרוך בתוצאותיו. אין הוא עתיד אפילו לקבל מידת־מה של מוסר מצפונו. כולו מלבר. מוגן מטעם החוק. לעומת הרוצח מן המארב נתון הוא במחתרת כפולה. בבת צחוקו הנהו משסה את היד המרצחת מלכתחילה ובדיעבד, ואילו הוא גופו אינו מאבד על ידי כך את זכותו להמנות עם כת האזרחים השקטים, שומרי צדק ואוהבי חוק. הוא הרי עומד על יד החלון ואינו אלא צופה במראה ומחייך לו לנפשו. הוא מחייך לנפש נרצחת או לנפשות רבות הצפויות לאבדון, כפי הסיכויים השטניים, שהרהיבו את דמיון העוועים של הפושעים במעשה הזוועה בכ"ח אב.

החיוך או הצחוק הזה מי ימנה מספרם? אנו נאחזים בשרידי האמונה שבלב לשם אשליה, כי רק כנופיות בודדות זורעות רצח במדינה. אבל מי יכוון את סכום החיוכים והצחוקים, המרחפים כעת הזאת על פנים ועל השפתים? והוא הדבר המשלשל את החלחלה עמוק לתוך נפשותינו. אין אנו יודעים כעת מאומה. אין אנו ערבים כעת לשום השקפה לטובה, שנאחזנו בה עד לפני זמן לא רב באחרוני מאמצינו. מתחילה כסבורים היינו: רק חולי זמני הוא זה, לקוי במאור, מעצר בגלגל הסדר. ולא מעטים היו בינינו שהכו את עצמם על חטא וטפלו עלינו חטאים מדומים כנגד מי שהוא בלתי מרוצה, ואף היינו נכונים לפשפש במעשינו.

אולם הנה בא המשך המאורעות וחשף בלי רחמים את המציאות מסביבנו במלוא צרעתה. אויה, מבול הזוועות קרצף את כל האשליות שעל פני החלקה וגילה לפנינו את אימת העריה האנושית, שעלינו לעמוד כנגדה פנים אל פנים. לא רק חומדי בטלה, שואפי רצח, רבי תככים, וערומים בתכסים, שלגבי אחד מהם כל אחד מבני עם חכם ונבון הריהו תם גמור, אופפים אותנו, אלא אנו נידונים ליצור את עתידנו בשכנות עם צבור, שאין מי מאתנו יודע ואין מי מאתנו יכול אפילו לשער כמה מעט או רב בקרבו מספרם של אלה, שנפשם שלוה בהם ועיניהם יושבות לבטח על מלאת ופניהם ושפתיהם מוגהות באור קורן בה בשעה שמנגד להם או אולי גם בעצה עמהם מתחוללת השחיתות המנוולה ביותר.

אפשר ההבדל בין האזרח השקט ובין איש הכנופיה נכון הוא במצבים חברותיים ותרבותיים ידועים. אולם מי יערוב לנו כי גם בחבל־עולם זה, שאנו באים לבנות בו את קננו, קיים אותו קו מבדיל ברור ומפורש? ממידת התבונה שלא לחדד, כל כמה שאפשר להימנע מכך ביחסים שבין עם לחברו. אבל אין להמליץ גם כן על מידה יתירה של עיוורון לגבי הבחנת הכוחות המתנגדים, שפעולתם וגם שגשוגם אינם תלויים כל עיקר בסכום תשומת הלב, שאנו מקדישים להם. דע את עצמך. אולם לא פחות מכך עליך להכיר בטיב הצד שכנגד שלך. צא וראה, אנו דרשנו למשל כל כך הרבה דרשות יפות על־אודות מידת הכנסת אורחים, שעם מדברי זה נתברך בה. אולם כלל לא הרגשנו, כמדומה, באותה בת־צחוק זיוונית, המקרינה את פניו של האזרח השקט שלו בשעה שהוא עומד על יד החלון בקרונה של רכבת, שמשם יד הרוצח משליכה כלי נפץ בקהל הולך לתומו. בחיוך הזה לא הרגשנו. בו. בו גופו, בו אשר עם כל היותו, או על שום היותו, חולף, הריהו מהווה מן הסתם תכונה של קבע באפיו של עם זה. כעס וזעם חולפים, קדרות פנים נמוגה בהמר העתים, יד שולפת חרב תשוב לעת מועד אל עבודת יומיומה באת ובמחרשת, שמא עתידים גם דברי הבלע, השיטנה והעלילות, שנשמעו והופצו בכוונת רשע על ידי אנשי זדון, להישכח במרוצת הימים, בצאת לעולם כוכב השלום. אולם בת צחוק זו, בת הלויה להרג נפשות, בת הבליעל הזאת, עמוק שוכנת היא בנפש בעליה, עמוק קבועה היא מן הסתם בתוך התכונה האומתית ההיא.

דוק ותמצא בת צחוק זו כבת לויה נאמנה בכל הלכי הרוח ודיבורי ההוללות ופסוקי השחץ וקריאות התגר המעושות והדיבות המסולפות ותרועות ההתפארות, המלווים כל מעשה קטן או גדול, כל תזכיר קיקיוני ותלונה בכתב או בעל פה, היוצאים מבית חרשתה של לאומנות¹ נעווה זו. כל פיסקה משלהם מתובלת בעוקץ של עשיית חוכה ואיטלולא לגבי הצד שכנגד. אכן, עם הכנופיות, דבריו ומנהיגיו, יודעים לא רק תרועה, אלא גם הילולא וחינגא והתעללות למראה כשלון כל שהוא של השכנגד, בה במידה שהם מתחכמים לחפות על כשלונותיהם של עצמם. “אילו התפוצצה הפצצה היתה עושה נפלאות!” – קרא אותו עלון באסרו חגא משלהם לאחר שפצצת התופת, שהונחה על שפת ימה של ת"א, מקום מנוחתם של נשים וילדים, נגלתה בשעתה על־ידי תינוק מישראל ולא עשתה משום כך את שליחותה הטמאה. הרי לכם פסוק למופת מאותה מסכתא של צחוק שטני, המהווה, כנראה קו של קיימא בההיא התכונה.

לא לשם העמקת החידודים נכתבים הדברים האלה. כל שכן שאין בהם משום כוונת חבלה. רק שונאי האדם קובעים תכונות ומקווים קווים באפיים של עמים, הסוגרים בתוך מסגרתם כבית סוהר את אישיה של כל אומה ואומה. וזהו תכסיס רשעי, שאסור להיאחז בו, קל וחומר לעשותו קו מדריך, אפילו בידי עם לגבי עם חברו, היורד לחייו. אין אומה, שהאנשים הישרים אינם שתולים בה בסכום גדול או קטן. אין עם שאינו מונה בקרבו כמות מסוימה של אזרחים שקטים באמת, עמלים ישרים, נאמנים לחוק הטבע ולטבע החוקים. שאילמלא הישרים הללו לא היה קיום לאומה זו ולא היתה מציאות למדינה תחת רגליהם. חובתנו לשאוף לאחדות העמים בכל התנאים. אולם אין יחס הכבוד, האהבה, והאחוה, שאנו נוהגים לגבי העם בכללותו, פוטר אותנו מליתן את דעתנו על אילו קוים המצויים, כנראה, בטפסים רבים, אולי גם רבים מאד, מן האישים המהווים אותו. יתכן כי עם שלם עלול לקום ביום אחד ולבצע מעשה רצח, ואילו ביום למחרת תצרור לפתע רוח תשובה את העם הזה ותחזירו באמת ובתמים למוטב. ואף מתוך כך שבעלי התשובה הללו יוקיעו מקרבם את הרוצחים בפועל. אבל יותר קשה המירוק לגבי עם, שמרובים בקרבו אזרחים שקטים חייכניים, המקרינים את פניהם באור נחת למראה רצח ילדים. הלואי שנתבדה. אולם עם כזה אינו עלול להיות בעל תשובה ככל הצורך. עם כזה את מי יוקיע מקרבו משיבוא לידי חרטה? שמא את המרצחים. אבל כלום יכול הוא לגרש מקרבו את בעלי ההנאה השקטים שלו? וזו היא מעלתו של הרוצח, שאות קין חרות על פניו ומתוך כך הנך מכירו. ואילו החייכן הכרח לך לחרות את דמות דיוקנו יפה יפה בזכרונך שלא תשכחהו. בשביל להסיר את השכחה מן הלב, להזהיר אותנו מפניה, לחייבנו בזכירה נמרצת לגבי בת־הצחוק למזכרת, שניתנה לנו בימים האלה, בשביל להזכירנו על כך באיזו סביבה אנו חיים ועתידים לחיות בבאים, נכתבו הדברים.

א' אלול תרצ"ו

נדמה לי, שהיה משגה מצדנו לציין בשם הבלגה אותו מצב של אורך־רוח וכיבוש עצמי מתוך ישוב דעת, שאנו נתבצרנו בתוכו מראשית המאורעות ושלאמתו של דבר השם התאפקות הולם אותו לאין ערוך יותר. ולא זו בלבד, ששני המונחים הללו אינם זהותיים אלא אם תעיין בהם תמצא שהם מהלכים יחד בשילוב רק עד נקודה מסוימה, ואילו משם ואילך נפרדים לשני מושגים הנוגדים זה לזה. המבליג על צערו או על עלבונו מתאפק, כמובן, מתת בטוי לרגשות לבו הסוערים באמצעות איזה דבור או פעולה, העוברים את גבולות השכל הישר, שיש בהם, אמנם, משום ספוק רגעי לאלתר אבל אינם מיישבים שום ענין בתוכו ואינם מתקנים בעצם מאומה. ולא עוד אלא עשויים להביא את בעליהן לידי חרטה לאחר זמן או גם להמיט עליו שואה. הוא הדין המתאפק, הנראה מלכתחילה ולעין בלתי מזוינת כמבליג על כאב המהלומה, שניחתה על ראשו או כמקטין, בשוגג או במכון, את מידת הזעזועים, שנגרמו לו על ידה. שהרי רק מתוך כך הוא נמנע מלהגיב עליה בו ברגע ובה בצורה, המשמשת העתקה נאמנה ממעשה המתקיף ושרק היא כוחה יפה, מבחינת ההשקפה המוסכמת, לתת פצוי לנתקף ולהרים שוב את קרנו האנושית שנתחללה כביכול על ידי המתנפל עליו. אולם רק עד כאן מגיעה הסמיכות ביניהם. ואילו מכאן ואילך מתחיל הפילוג עד שהוא משתרבב לידי ניגוד. המבליג יכול שיהא עוקר במחשבתו את עלבונו משרשו ומבטלו מן המציאות; יכול שיהא סולח מתוך חולשה או מחמת מידת חסידות לעושה העוולה; ויתכן שיהא גם מצדיק על עצמו את הדין. ולא כן המתאפק. המונע את עצמו רק מבטוי שאינו הולם את צרכי השעה והמקום והריהו דוחה את הגמול עד שעה כשרה יותר לכך, לאחר שישקול ככל הצורך את דרכי התגוננותו מתוך גיוס המעולים שבכוחותיו ומתוך בחירת נקודה איסטראטיגית מתאימה לו ביותר או עד פרק־זמן זה, שבו לא יהא נאלץ להשתמש כנגד אויבו באותו מקל־חובלים, שהוא כלי שעשועים רק בידי פריצי בני־אדם, רשעים, הדיוטות אינפנטיליים, שאינם מבינים בטיב כלי זיין תרבותי. אבל אין הוא, המתאפק, ממעט אף כלשהו את ערך האבידות והנזקים הנגרמים לו. כל שכן שאין בו ממידת הסלחנות הצדקנית. אין הוא מוחל על כבודו האנושי ואינו מעלה כלל על דעתו להתעלם ממציאות הרשע ומחיפוש תחבולות מלחמה כנגדו, אם גם יתמהמה לעשות זאת. קיצורו של דבר, הבלגה היא מדה או תכונה או עיקרון, ואין היא מסוגרה בשיעור זמני; ואילו ההתאפקות היא ביסודה תכסיסית. וכל עיקרה משתטחת על גבי רקע זמני מסויים.

אין זו חקירה לשונית סתם בקשר עם נושא מענינא דיומא. אלא הבדלה זו היא הענין. בה תלויים כמה גופי דברים המעורים בחוץ ובפנים. אויבינו פלילים, ואויבינו ליצנים ובעלי עוקצין הם. מומחים מובהקים הם לסירוסים ולטיפול דברים ולהפרחת בדותות. הם מסרסים כל מעשה, כל דבור, כל יזמה טובה שלנו. קל וחומר עלולים הם להכניס כוונות הבאי לסיסמא, המתבטאת במלה, שפירושה יש בו כדי להטעות. היהודים מבליגים – רצה לומר: הם מפחדים, וותרנים הם מעצם טבעם, על שום שחלשים הם. וכבר הביא מושך בעט עתונאי משלהם ראיה לחולשת היהודים מהתינוקות הבוכים בלילות מאימת היריות. מסתמא נתנו מאשרי הכנופיות, דבריהם ויועציהם, הסבר נאה לרוחב דעתם בפני עדרי הלסטים לאותו מונח, שנועד לפרש את אורך אפו של בן ישוב נאור ואת הימנעותו מקרב דמים כל כמה שלא נסגרו בפניו דרכי תווך ושלום. אין ספק, כי הסכסכנים הללו, העושים בדמיונם הזידוני שימוש בלתי מוגבל, נאחזו במונח זה כבתחבולה תעמולנית מתאימה מאוד למזימות השאול שלהם ולהשגותיהם הנבערות של הנפתים להם. כמו כן לא נחטא כמדומה להגיון ואף לא ללקח, שקבלנו מפי המציאות בימים האלה, אם נאמר, כי ייתכן, שמשמע מסולף זה, שאפשר להכניס לתוך המלה “הבלגה” עלול היה להמעיט במקצת את דמותנו ואת כובד משקלנו אפילו אצל הצד השלישי, הנוהג. לפי כל הסימנים, דרך ארץ יתירה באלה דוקא, שפורקים מעל עצמם כל עול דרך ארץ ואף מתפרקים מכל רגשות אנושיים. שלא יובנו הדברים האלה בפשוטם ממש, אבל גם לא לגמרי שלא על דרך הפשט. ואם לא נכניס את עצמנו לתוך סתרי מדיניות ולא נדרוש רזין על כל תנועה והעויה של כל פקיד קטן ובינוני ואף לא של למעלה מזה, הרי על כרחנו נאמר: גם השליטים הללו נותנים כבוד למחוצפים. ואימתי מתעוררות בלבם הכרת הצדק והורקת רגשותיהם האנושיים של אחרים? משהאחרים נהפכים לחיות טרף. אפשר ואנו נרגזים מחמת החרב החדה התלויה על צוארנו ולפיכך הננו נוטים לראות שחורות. כן. הננו נוטים. שמא סבור מי, שקיימת אפשרות שלא נהיה נוטים לכך?! לאחר לקח הימים האלה. היש מלים בפה להביע כל אשר עוללו לנו ולכבודנו רבים מאלה, שנשלחו לכאן מטעם העולם הנאור, לקיים פה יחסים אנושיים בין החלקים השונים של התושבים? לא היה כדאי משום בחינה, ואף מבחינה חיצונית שבחיצונית, שניראה, למשל, בעיני העולם הגדול כילדים טובים בהחלט. לא היה כדאי לעורר טעות.

לא פחות, ואולי גם יותר, מלגבי חוץ דרוש להחוויר עיקרו של מושג ההבלגה כלפי פנים. אין צורך להעלים את הדבר, ואין מועיל בהעלמה זו: השכבות הרחבות של עמנו מזועזעות עד שורש לבם הן תושבי הארץ והן הנפוצים בארצות, האחרונים על אחת כמה, מהבלגה זו, שהם לא עמדו על מהותה כל הצורך, ואף נשתבשה ונסתרסה אצלם על ידי פרשנים שונים, שאינם נזהרים אם בשוגג ואם במתכוון מקורטוב של הטעאה. היהודי הפשוט וגם הלא פשוט צווח ממרי לבו: אותנו שוחטים! גם בארץ הקדושה אותנו שוחטים! והללו משקיטים ואומרים: שלום! שלום! אותה שעה אויבינו עורכים עלינו מלחמת השמד! – ככה טוען היהודי, אשר כל העולם לו גרדום. ואולם ההרג של יהודים בארץ ישראל ממרס את דמיו ומחשיך לעיניו אור החיים. הוא עוקר את נפשו ומשליכה לתוך תהום של יאוש, שהנפש היהודית לא הגיעה אליה משנות אלפיים. על רצח יהודים בארץ ישראל זועקים מורשי לבו של כל יהודי החי אפילו בקצה העולם. אין להבליג, אין לעבור עליו אל סדר היום, אלא צריך להרים זעקה גדולה ומרה מסוף העולם ועד סופו.

כן וכן! כל עורקי לבי צועקים כאחד עם כל בן עמנו: אל הבלגה במובן המוטעה הזה. חייבים אנו לשקול כל מעשה ההתגוננות שלנו, להעריך כל צעד, להיות מתונים מאד, אבל לא מבליגים. אנו לא נוריד שום פרט ממעשה הזוועות האלה ושום אישיות העולה בה לתוך מרתף השכחה. ואף אין לגרוס: הבלגה בכל התנאים! דווקא על שום שהננו שומרים חוק ומכבדים אותו ושואפים לקיימו במלואו הרי מצווים אנו מטעם חוק הטבע לשמור על נפשותינו ועל כל הקנינים והערכין האלה, המהווים חלק בלתי נפרד מנפש האדם. דין מלכות דין הוא, אבל המלכות חייבת לעשות דין ולהתנהג על פיו. שלום העמים הוא אחת מן הדברות הראשיות שעמנו חקק מטעם צו מצפונו וגם מהכרח המסיבות המיוחדות, שבהן נתחולל גורלו ההיסטורי, על לוחות הברית שלו. ואף ממדה אנושית היא, שיהא כל עם פותח בדברי שלום ומרבה אותו שלום מסביבו ומתאפק מתגרות כל כמה שאפשר, אולם יש גבול, והוא מעבר לאפשר. אותה שעה, משהמשתמט מלכתחילה מתיגרות נאלץ לתקוע את עצמו על אפו ועל חמתו לתוך מלחמה, אותה שעה עלולים להתפרץ כל כוחות המרי והמחאה, והכעס והזעם, שנעצרו בקרבו עד עכשיו בזכותם של השכל הטוב והמתינות. חוששני מלהגיד זאת, אבל הכרח שבלב מציק לומר זאת: אנו חיים בעולם כזה, שבו הרשעים מקבלים פרסים. וכלום יש לנו רשות להיות צדיקים גמורים? על חשבון מי נהיה צדיקים? על חשבונם של אחיותינו ותינוקותינו הנרצחים ושל שדות עמלנו הנשחתים? כמה היתול מר יש באותה הנמקה להבלגתנו, הנשמעת לעתים כה קרובות מפינו, בשם־טוב שהיא מוציאה לנו ולמפעלינו בעיני העולם, איזה עולם? המרובים בעולם מכבדים לאנשי יושר וסדר? המרובים הם על כל פנים בקרב בעלי השררה, מחלקי העולם לפי קו האימתנות וחוק השודדים של כל דאלים גבר? חס ושלום שיצא לנו שם טוב כזה ויתפשט בעמים ובארצות. הרי עלול השם הטוב לעורר רצון מצד הסוגדים לכוח להתנקש גם במעט הדל, שניתן לנו כהבטחה ברגע אחד של השראת יושר וחסד לאומית, שחל כשגגה מן הסתם בתקופה היסטורית אחת שלאחר טבח העולם!

הוא הדבר: התאפקות כן! התנהגות נבונה, שעליה מצווים אנו מטעם מצפוננו, היא אצלנו מובנה מאליה. עצה וגבורה של ישוב הדעת במלחמה זו שכפו עלינו. עזרה לשליט בעמדו על משמר החוק מתוך מלוי תפקידו זה. אבל מה הבלגה לכאן? ולמה הדגשתנו היתירה על התנהגותנו הטובה. שיש בה משום השבעת רצון לאלה ומעין סמל של חולשתנו לגבי אחרים? חולשה? יזהרו נא גם האלה וגם האחרים מפני חולשת מתונים שכזו! זוהי חולשתה של תבונה המאריכה אף לשם ריכוז כוח, כגון חולשתו של השקט לפני הסער! ישוב שכזה, הנידון ביסורי תופת ממושכים בעד עמלו הכשר ובגלל מפעל התישבות, אין דומה לו, שהוא מבצע באמצעי שלום ויושר, הוא גם גבור לכבוש את יצרו ולהתאפק עד גבול היכולת האנושית. אבל מעבר לגבול הזה, מעבר לו, משהישוב הזה ינהם מתוך דכי כוחותיו המכולאים, מתוך מעמקי הזעם, שנצטברו בלבו במשך דורות; משהו יצא לתבוע את משפטו. משהוא…

י“ב אלול תרצ”ו

הוא – זאת אומרת: הפקיד האנגלי, הנמוך, הבינוני והגבוה, העושה את שירותו בארץ הזאת, הנתונה מטעם ברית העמים מתחת חסותו של המנדט. אותנו – מובן: אנחנו העולים לארץ והעוסקים ביישובה, מטעם ברית הנפשות, הכרותה מאז ומעולם בינינו ובין חבל האדמה הזאת. ובכן, האוהב הפקיד האנגלי הנמוך, הבינוני והגבוה אותנו? ואם נניח, כי לא אוהב, כפי שסימנים רבים ועובדות מנקרות עין ממש מוכיחים לנו על כך, נשאלת השאלה: מה טעם בכל זאת נוהג הוא בנו צרוּת לב ולעתים אף שנאה ממש? ולא עוד, אלא שיש רגלים לכך, שכמה משלהם, שבראשית שירותם בארץ היו משוללים כל משפט קדום ביחס אלינו ואפילו הטו לנו חסד, שינו במרוצת הימים, מכיון שבאו, משמע, במגע קרוב עמנו, את דעתם עלינו. ועם כך חל שינוי גם בנטייתם ובכיוונם. שמא אנו נמצאים למדים מכך, שיש בנו ליקוי פנימי, המונע מאתנו קיום של יחסים טובים בינינו ובין הבריות או שנשתררה איזו אי־הבנה מצערת בינינו ובין חלקים מרובים מהפקידות האנגלית, העמוסה לעצמה כוונת טובות, אלא… אלא שאיזה שטן מקטרג בינינו!

נושא זה נידון כעת לא מעט בשיחות שבין יהודי לחברו בארץ. על כך דובר מקצת גם בעתונות היהודית והלועזית, בארץ ובחוץ לארץ. נאמר כעת. וצריך להוסיף: גם בשנת תרפ"ט, בשעת המאורעות ההם עמדה השאלה הזאת לדיון. הוי אומר: מתוך שהשאלה מנסרת מיד כבת־לויה לזוועות הדמים השורקות על ראשינו, מכלל שבני אדם רוצים לקיים סמיכות מוצדקת מבחינה פסיכולוגית בין האחרונות ובין הגורמים הנפשיים המניעים את יחסי הפקידות אלינו, רצה לומר: על שום שאין הפקידות אוהדת לנו, אנו מוכים, נהרגים, נגזלים, מנושלים מעל עמדות חיים במדינה, המגיעות לנו בדין ובצדק. אבל, מה ענין יחס וחיבה ואהדה לרצח נפשות? פלוני הפקיד אינו אוהב את היהודים ואלמוני אינו אוהד להם, על שום שאין הם נותנים את הסיפוק הראוי לרגש הנימוס המפותח בו – וכי משום כן הוא נמצא זכאי לגלגל את אהבתו דוקא על משליכי הפצצות?

אפשר ויראה מי בניסוח זה של הדברים מעין תכסיס פולמוס מחודד. אבל וכי אין הנושא הזה מתנסח ככה על ידי המטפלים בו דוקא? הלא רבים הם, שמצאו את שעת ההרג הזאת כשרה לעיון ומתוך כובד ראש בשנאת הפקידות אלינו. יש מי המקוה למצוא על ידי העיון הזה תרופה לאותה צרה. ולא מעטים הם המייעצים לנו לפשפש משום כן במעשינו, במדותינו, בנימוסינו, ובאָפינו היהודי. הרי לא בכדי, טוענים הללו, חלקה הגדול של הפקידות עוֹין אותנו. אפילו אוהב לשעבר מתנכר לנו. מסתמא הננו עם כבד־יחסים ומלא מדות רעות. גלוי וידוע שאין אנו יודעים לקרב אלינו בני אדם ולהתקרב אליהם. אין אנו מבינים כלום במדת הכנסת אורחים. שפתנו בפינו קשה, יבשה. ליהירות היהודית כבר יצאו מוניטין. ומה תימה, שגם הפקידות הזאת שונאה אותנו? כולם הם שונאי ישראל – והרי לכם הפתרון!

ובכן, לא חידוד ולא הפרזה אלא ציון דברים כהויתם. אנו נדרשים להכות “על חטא” על לבנו בשל המעשים הטובים של הרג, רצח, נישול חיינו ועמלנו, שחומר אנושי מסוים, המקורב לשלטון, הנהו במדת מה, במדה מוסרית על כל פנים, שותף להם. אבל, הרי חוסר־ההגיון שבדין זה צוֹוח ממש כקול דמיהם של קרבנותינו היקרים. הוא השותף למהומה, להפקרות, לחינגא של דמים, הוא המחפה על העבריינים, אשר כבר יצאו מכלל המין האנושי, הוא המראה כווני חן למסייעים בידי רוצחי תינוקות, הוא אשר נותן באופנים שונים הכשר לתעלוליהן של כנופיות, המכוונים להשמיד, חלילה, חבל ארץ מעל פני האדמה, הוא, כביכול, מפונק כל כך בנימוסים ונפשו סולדת מאת היהודי על שום שאין הוא מן המהדרין בהלכות דרך ארץ! הרי זה שיא הבדותא! השדים מתגלגלים מן הסתם בתוך מאורותיהם מצחוק בשמעם מפי בני אדם סוגיה מסולפת כזו!

האם הוא אוהב אותי או לאו? אין דבר זה חשוב לי כל עיקר. ימשוך הוא תחילה את ידו מאנשי הדמים. ידע הוא לשמור חוק, לקיים מה שמוטל עליו לפי השירות, שאין הוא כלל מתנדב לה, לעזור בכל יכלתו להכנסת סדרים טובים וישרים בחיי המדינה האומללה הזאת. יהיה נא, ראשית כל, אדם ולא תכסיסן וסכסכן – ולאחר כך הנני מוכן לפשפש במעשי, שמא, חלילה, פגעתי בכבוד רום מעלתו של הפקיד הנמוך, הבינוני והגבוה ושמא לא יצאתי ידי חובת נימוס כנגדו.

אין הכוונה לסלסל בעצמנו ולייחס לנו תפארת רום כל המעלות. חס וחלילה! מרובות הן מגרעותינו, בני ישראל! אין אנו טובים ולא רעים מאחרים. כל עם, כמו כל אדם, חייב לעשות תשובה בלי הרף ולתקן תמיד את חייו ואת מדותיו. אבל אין טעם לשילוב הנושא הזה לתוך פרשת הדמים הזאת. אנו ואבותינו חטאנו בשטחים רבים. אבל בתוך גיא ההריגה הזה אנו הצדיקים. אנו המנומסים. אנו בעלי הדרך ארץ. אנו מדברים כאן ביפה בשפות האדם: בשם הסדר והחוק. אנו כעת הוגים באמת ובתמים, בכל עצמותינו את הפנינה שבלשון האנוש: שלום! “שלום” – ידבר איש יהודי אל רעהו פה בארץ הקודש כל פעם שיראה אותו פנים, ומלה זאת סיסמה היא בפינו לגבי כל איש ועם. זו היא מלה, היוצאת בהחלט מפי כל יהודי בלי שמץ כוָונה זרה, טהורה כנתינתה. אהובה ורגיגה עלינו. טל היא לנשמתנו. מנגינה לאזנינו. ובשפה הזאת הננו מדברים בדרך כלל, מבלי להתעלם בכל זאת מאילו מקרים בודדים ומתופעות מעטות מסולפות, שגם חיינו אינם נקיים מהן לצערנו. בשפה הזאת, שהשלום הוא חותמה, אנו מדברים אל כל אדם ובדרך הטבע גם אל הפקיד הממונה לשלוט עלינו. – האם לא בשל אותה לשון ישנאנו?

אם נניח את נכונותה של הדעה המתהלכת, שחלק גדול מן הפקידות עויין אותנו ואם כל שונא ראוי לעורר בנו חשבון נפש, הרי שגם כאן המניע הראשי ליחס הרע אלינו הוא מן הסתם הטוב שבנו. רבים שרויים בטעות, שעל פיה אדם שנוא בעד מעשיו הרעים ואהוב בשל מדותיו היפות. למעשה נהוג על פי רוב אחרת. מי שמתנהג בנימוס וביושר, עובד בנאמנות, מעריך דברים ואישים לפי שיקול דעתו, מדבר בפיו מה שבלבו, אינו מחניף, אינו קודד קידות, אינו מתרפס ואינו נשחד במתנות ואינו מעמיד פנים כגומל חסד, נמנע מלתת לחברו פרוטה מתוך העמדת פנים כמעניק לו מנה – הוא־הוא השנוא. הוא המקיים על עצמו דעה. שאינו יכול לחיות עם אנשים. כי הוא צר עין. בעל שלי שלי ושלך שלך, קיצורו של דבר: רשע. עד כאן בין איש לרעהו. על אחת כמה ביחסים שבין עם לחברו, שבהם שולטים שבעתיים הפרכוסים והשלמונים ואותה שפה בין־לאומית של שוא ושקר. יש ידים לדבר, כי היהודים כקיבוץ מסוגלים פחות מכל העמים האחרים להונאת דברים. הם לא היו מומחים גדולים למלאכה זו גם בימי קדם; מראשית היותם עם לא מצאו לעצמם לשון משותפת, זאת אומרת: לשון הרמאים המשתפת – עם כל העמים האחרים. כל דף בדברי ימי עמנו מכריז ומודיע, כי עמי לא ידע זאת ולא השכיל בשפת חנפים. היהודי בר דעת הוא לא פחות מבן עם אחר. ואילו העם בכללותו תם הוא. תם היה. מן הסתם לא יהיה תם, אם ירצה להתקיים כמעצמה בין העמים. על כרחו ילמד לדרכי הגוים. אבל לפי שעה, טרם למד. יש בו באמת איזה ליקוי המתבלט בכל גלמיותו מיד למגע עם בן עם אחר. על אחת כמה עם בן העם. הראוי לשמש מורה הוראה לכל הגויים בשפה בין לאומית זו.

חושבני שזהו הליקוי, המקלקל את היחסים בינינו ובין חלק מסוים מהפקידות. זהו ולא אחר. מין ליקוי המרגיז מאוד, כמו חֵרשות, למשל. הוא מרגיז כל אדם. כל שכן את הפקיד. שכן הפקיד הלזה התמחה במידת־מה במקצועו. הוא הצועה עם רצועת השלטון ממושבה למושבה, ממשפחת ילידים אל משנה ולגבי כולם הוא משתמש בשפה אחת, שסיגל אותה לעצמו מתוך נסיונו השירותי. וכאן מין עם, סוג אנושי חדש, המדבר בשפה אחרת. לך והתחל בלימוד שפה חדשה מאלף־בית, למען קומץ קטן של ילידים־לא־ילידים אלה. הרי זה עם משונה, עמקי שפה. הבה ונשנא אותו! הבה ונשנא אותו. ניתן לשער, כי השנאה הזאת יותר משהיא פרי רגש, הריהי תוצאה שכלתנית, שכל אחד מבעלי השלטון מתעטף בה לשם הגנה על השגותיו המסרתיות בחינת שריון כנגד הרגש האנושי, המחייבו כבוד לגבי חומר אנושי זה. כך יש לשער. כך ולא אחרת. ואם לא כך, ואם יש מי שבאמת שונא אותך, יהודי בארץ, – מה בכך? כלום לא רק אתה השנוא? כלום אחרים הם אהובים מאד? כלום עולמנו הוא ים אהבה? מה לך אהבה? מה לך שנאה? ישמרו האנשים האלה חוק! אל נא ימעלו בתפקידיהם! יכבדו־נא תחילה את עצמם ואת המשרה שהושמה עליהם.

כ" אלול תרצ"ו

בשעה שחרב חדה מונחת על צוארו של איזה צבור, מיד מתעוררים בקרבו מעיינות החסד והרחמים וכל צנורות האהבה שבין איש לרעהו מתחילים שופעים בו בחזקה.

(מפנקסו של בעל הרחמים)

רבים מאתנו כבר הביעו את חרדתם לילדי ארץ־ישראל, שהגורל מינה להם לצמוח בזוועות של התנגשויות־דמים, החוזרות ונשנות; דאגת שבעתיים תחלחל בקרבנו לגדיינו הרכים בשנת תרצ“ו, הרואים עין בעין ממש את הרשות שנמסרה לכנופיות בליעל להשתלט בכוח הרצח על מדינה ויושביה. וקשה מעצם המאורעות מבחינת ההשפעה המזיקה על הנפשות הרכות היא אריכות ימיהם, המקנה להם ממילא צביון של מעין סדר עולם, שחיי בני אדם יכולים להשתבץ לתוכו, אלא שהוא מצריך מין ביטוי יבש, קצר ומצומצם, חסר טרוניות ואף מצדיק הדין כמעט, כזה שניתן לו בפרק של יום, שההרצאה הרשמית מכה אותנו בו. ובכן, מה דמות תהא לתמונת־עולם של דור בוגרים בא, שבכל יום וכל שעה משנת ילדות אחת שלו יטפטפו לתוך זכרונו אבחת חרב, זמזום כדורי רצח, דרדור מכונות־יריה, תמרות עשן פצצות, צהלת משובה של חיות טרף בצורת בני אדם, העורכים חינגות על ערמות קרבנותיהם? ומבהילה מכל אדישות העולם הסובב אותו מיקוח גלוי, רשמי וחוקי, הנעשה מצד הנדבנים הכפולים עם הטורפים פורעי החוק על חשבונם של הנטרפים כפיצוי לשופכי הדם בעד מפעל הדמים שלהם. הילד, שהוא בדרך כלל בכל שטחי החיים רואה ואינו נראה, הער לעולם, המאזין בהקשבה רבה להויות הגדולים והתופס דברים בטבעיותם, אם גם פשטותם היתירה, חי ללא ספק את המאורעות האלה בחריפוּת, בחדוּת, העושה את הנפש חידודין־חידודין. כמו חמה חמסינית מכים המעשים על ראשו והם עלולים לייבש את טל הילדות שלו, זה מעט הטל, שמכוחו ומכוח־כוחו יונק האדם לחלוחיות במשך כל חייו הבאים. האם לא מאוכזבים מלכתחילה ומיואשים במוקדם יהיו אלה. שתור ילדותם הרעננה חל בשנת תרצ”ו, שספגו באבּם הקדום רשמים כה מהממים?

משהננו מנסחים את השאלה הזאת בניסוחה הכולל ובצורתה העוקצנית אי אפשר שלא תבצבץ מתוך כך מאליה התשובה הקטלנית ביותר. אלא שלאשרנו החיים אינם מתמצים בנוסחא ונפש האדם אינה מקבלת עליה מרות של סיכומים והכללות, שיסודם בחכמת המספרים, אפשר, למשל, להוכיח למי שהוא, פרט או כלל, על יסוד איזו שיטה עיונית, כי הוא הנהו חולה מסוכן, נוטה למות, או בר־מינן גמור, והלה דוקא, מלאחר שנמתח עליו פסק דין זה, יאריך ימים בנחת וברווחה ואף יעשה חיל. נפשו הרגשנית של הילד נפגעת מן המציאות הרשעה. אבל אין זה מחויב המציאות המנוולת, שממנה תצא השפעה מזיקה או גם הרסנית על החי בה על כרחו, הן המבוגר והן הילד. ייתכן, כי היא דוקא, בזוהמת ימיה, תעדן את נפש האדם ותגביר בה בכוח חוק ההיפוך ויצר המרי את החשק בטוב. מתוך עומק של ירידה הננו משיגים לפעמים עליה חדשה. כדרך שכל מחלה מחסנת את האדם כנגד עצמה גופה, כך עשויות, אולי, המהומות הללו, שהננו נושמים כאן את אוירן לעתים כה תכופות, להזריק לתוך נפשות ילדינו נסיוב של סדר ולזרוע בהם גרעיני המשמעת הפנימית ולסייע מבעוד מועד לכיבוש יצרי ההרס בקרבם. נאמר: עשויות אולי! שכן אין ודאי. והטוב הזה, שהננו מאמינים בהתגשמותו – אנו מאמינים על שום שהכרח הוא, שבלעדיו החיים אינם חיים – הטוב הזה אינו רוצה לעולם להופיע בדרך נס אלא תובע לעצמו תנאים מוקדמים, שהקושי שבהם הוא ההתכוונות אליו וההתכשרות לקראתו. הטוב אומר: אני מוכן! אבל גם אתם הוו מוכנים! פנו דרך למעני! עשו את המאמצים הדרושים למען השיכון שלי! התקינו לכבודי אוהל, צריף או גם דירה מרווחה, היכל בנו למעני ושערי כבוד תקימו לכבודי – כי אז בוא אבוא!

נדמה לי, כי מן הצורך שעיקר דאגתנו יהא נתון לבנין ההיכל לטוב וריהוטו הדרוש. מאליו מובן: מקום ההיכל יתייחד בלב האדם ולא בשום מקום אחר, שאין מקום אחר הולם אותו – ואין מן המדה לדאוג ולחרוד סתם. הדאגה והחרדה בשילוח, לתוך המפשט בלבדו, הן גופן מעשי יצר ההרס, סימן לרשלנות פנימית, אות לרפיון מפאת אמונה תפלה, בגזירה קדומה, חלילה. אנו נשב ונדאג ונחרד בלי הרף – היום לארצנו, מחר לילדינו, ומחרתיים לעתידנו או לנכסינו, סתם ככה, ללא מעשה? הרי זו הגרועה שבבטלות. הוי אומר: יש לעשות! אפילו בירוד שבמצבים אין אין־ברירה ואין־מוצא! כל כמה שישחירו החיים על האדמה בתקופה מסוימה, כל כמה שהתנאים החיצוניים יהיו רעים ומרים, יכול תמיד יחיד, יכול כלל, להדליק עמוד אור בתוך החשכה הזאת, להמתיק את התמרורים ולפרוש סוכת אהבה ושלום על פני מסכת האימים. אפשר לעולם להעמיד מציאות אחרת כנגד מציאות מנוולת. בתנאי שיש לחלוחיות בלב, ששורה בו אהבה, שדולק בו נר־תמיד, שלא ייבש בקרבו מעין השמחה ואהבת הבריות מפכה בחוּבו בלי הרף.

טבעי הדבר, שבשעה שפורענות גדולה מתרגשת על איזה צבור בכוח־חוץ שיתחולל בתוך הצבור הזה גיוס כוחות־פנים משלו וליכוד יסודותיו וחלקיו, שמתוך מחבואיו יבואו לידי גילוי מתלקח כוחות שימורים, תרופות גנוזות למענו בתוך שרשי עצמותו כנגד המחבלים המשתערים עליו, כנגד הרס – תוקף בנין, כנגד פרץ משטמה – נחשול מוגבר של אהבה, כנגד פורעי פרעות – עבותות של אחדות, כנגד דוברי עתק המשמצים כל מידה אנושית נכונה – הפגנה של אנושיות מוגברת ומזוקקה. כדרך שבני הישוב מזדרזים לנטוע את הנעקר ולהקים את ההריסה באילן ובבנין, כך מן ההכרח לרפא באמצעות תגבורת הדגשה על ערך הרוחני וההומניזם המחיה עמים ותרבויות את כל השממות הנפשיות המתהוות בזמן שרוצחים מתאמרים לחוקק חוקים ולקיים תנועות לאומיות.

אם להגדיר במצוי את מהות השפעתם המזיקה של המאורעות על הילדים ודרכי זרימתה ואופן גילוייה, הרי בכך, שהם שומטים מתוך תודעתו הרופסת של האדם הקטן את הצו המוסרי, המשמש מצע בל ימוט לקיום האנושי, את הערך הבלתי מעורער, העמוק והעליון מכל, שיש לחי בשר ודם ואת מדת החסד כמכרעת ביחסים שבין אדם לחברו ובין עם לרעהו. משרואה הילד חרב משתוללת ושטנה חוגגת וזדון מושל, הרי מכיוון שאין לו להעמיד כנגדם מתוך פנימיותו חויות ונסיונות הסותרים את הרע בהווה, ומאחר שהוא בכלל נוח יותר להתרשם, הריהו עלול לחרות על לוחות הברית של לבו דברות רשע ונאצה כעיקרוני חיים יחידים, שראוי להתנהג על פיהם. ותוספת נחיתות לילד היהודי, הרואה את עצמו מיעוט מוזנח בתוך רוב רודפים, נגזל בתוך עולם הפקר, של אין דין ואין דיין. מתוך כך עלולה להתגבש בתוכו השקפת עולם של נפילות מוחין, זבת מרה שחורה, משלימה מאפס תקוה ומחמת דלות־המעש עם הרע הקיים ועם קיום עלוב כעם חוק ולא יעבור. אולם גם בתוך ההשתוללות המנוולת ביותר של מחבלים מבחוץ יכול קבוץ נרדפים לגונן מבפנים על הנפשות הרכות של ילדיו כנגד ההשפעות הרעות, העלולות להתמשך עליהן ממחול השטנים. דברי ימי היהודים עשירים במקרי הגנה שכאלה, אם כי כמה מן הדרכים והתכסיסים, שנשתמשו בידי אבותינו לשם שמירה על נפשות תינוקות של בית רבן, אינם כשרים כעת בעינינו. ואילו שתי מדות מוצאים אנו בדורות הקודמים, שיש להחזיק בהן ובכל התוקף, גם בזמננו. לעת צרה מתכנסים בני העדה יחדיו לא רק לתפילה ולצעקה, אלא גם לשם אחדות ההתגוננות מתוך הכרת אחדות הגורל. אחדות זו עוררה את מעין האהבה והרחמים באדם מישראל. וזו היא אהבת ישראל שצדיקי עמנו קשרו לה כתרים. סבורני, שאין להתבייש בה גם בזמננו, ובלבד שלא תהא יונקת מתוך שנאת שאינו יהודי. מה יש להתבייש באהבה יתירה זו, שאנו מעניקים לאחינו בגורל? אין להתבייש בה. הלא הוא המוכה, הוא הנרדף. עליו מעלילים. את נפשות ילדיו מתנקשים להרעיל. מכל הארצות מגרשים אותו, בין הוא עשיר ובין הוא עני. ואפילו הוא צדיק גדול, חכם, מלומד, סופר,רופא גופים או רופא נפשות. משום כך יש לי הצדקה לאהוב אותו באהבה כפולה, כתגמול בעד השנאה היתירה הנודעת לו. מדה שניה, שנתייחדה לאבותינו בימים של תגבורת הדינין בעולם: לא הצדיקו, לא העריצו, קל וחומר לא האלילו, את רוצחיהם. הם לא ראו בשום צורה ואופן מעשי גבורה במלאכת השוד. הם לא התפעלו ממומחים לזריקת פצצות. הם בזו לגבורי החרב. לפיכך אנו מוצאים, כי הטיפוסים האנושיים היפים ביותר צמחו ליהדות בתקופות של שמדות וגזרות קשות. הקבלה והחסידות פרחי דם הן.

איני רואה שום דרך תושיה ומחסה לנפש הילד היהודי בכל מקומות פזורינו ואף לא בארץ הזאת, אלא בהעמקת שתי התכונות היהודיות היפות האמורות לעיל, בשיכלולן ובסיגולן לתודעתנו התרבותית בהווה. לא זה עיקר הרע שרואה הילד היהודי בארץ כוחות חוץ הזוממים לנו, אלא זה, שאין החיצוניים מעוררים כנגדם תגבורת החסדים מבפנים ואף אינם מוצאים בקרבנו את הערכת הבוז, שהללו ראויים לה. בשנים לקינו: במיעוט אהבה בין יהודי לחברו ובהתרופפות יחס הבוז לגבי הפורע. חוששני שרבים מאתנו מתפעלים בחשאי מן הגבורה הכנופיתית ויש להם דרך ארץ מפני הרגלים הקלות כאילות על ההרים לקלוע משם חיצי משחית בעוברים ושבים לתומם בעמקים. לא מעט מן הפסלנות שבהשקפה הלאומונית דבק גם בתנועתנו, שמן הראוי לה שתהא מזוקקה מכל הסיגים בפולחן הכוחנות ותככיה. ואם יש לציין מדת מה של ליכוד, שנתחולל במערכות הישוב העברי בארץ תחת לחץ המאורעות, הרי זה ליכוד מבחינה ישובית ולאומית בלבד. אבל שום שינוי לא חל בקרבנו ביחסינו האנושיים. גם עכשיו כמו לפני שעה טרופה זו מרגיש עצמו כל יחיד יהודי פה בארץ בודד גמור, מחוסר רעים ואחים, מוקע לרשותם של חוקי משא ומתן חמורים. אין אהבה בארץ ישראל, אין שמחת נפשות. אין ידידות. אין סבר פנים יפות בין אדם לחברו. אין גם בתקופת דמים זו. יהודי ליהודי בארץ ישראל חולין הוא. וזאת רואה הילד החודר לכל, מרגיש הוא. מכאן מחלחל הרעל, המוגבר שבעתיים לעת צרה, לתוך נפש הילד העברי בארץ.

ט' תשרי תרצ"ז

אשרי מי שמחונן בכשרון הפשטות, המכוון להסביר לנו, כי “פקיד רגיל אוהב קודם כל את כסאו לבל ישב עליו אחר טרם שהחליפו בכסא יותר נוח; אוהב לקבל את משכורתו בראש חודש או בסופו אוהב מנוחה וסדר עד שיחיה ויזכה בפנסיה”. ב“משכורת” וב“פנסיה” אפשר להאיר מן הסתם חזיונות רבים, אבל לא הכל. ואין גם למצוא בכך מצוי של פתרון ליחסו השלילי של חלק מהפקידות האנגלית אל הישוב העברי בארץ.

אין היהודים צריכים להגזים על יצר השנאה, המפעיל את העמים האחרים כנגדם; כל שכן אין מן הצורך להתריע עליו יתר על המדה, שכן פעמים האדם מקומם אחרים כנגדו על ידי כך, שהוא מדגיש את שנאתם אותו.

אבל אין דבר זה פוטר אותנו מראיית המציאות. לעולם יהא אדם גלוי עינים. כשם שהוא חייב להסתכל גם במופלא ממנו. שום איש אינו נמנע ממשכורת, אבל אף הפקיד אינו בן־חורין גמור מסנטימנטים ומפניות פרטיות.

היה מי שהתווכח עמי בניחותא ובבדיחותא על שני דברים, שלא אמרתי אותם ושלא נתכוונתי כל עיקר לאמרם. לא באתי לקבוע את מציאות שנאת ישראל אצל חלק מהפקידות. גלוי זה נעשה משכבר לפני על ידי אחרים. כשם שלא נתכוונתי במאמרי על הפקידות להקל עלינו בהלכות דרך ארץ. אלא אמרתי, שאין לקשר כסבה ומסובב את היחס השלילי מצד חלק מהפקידות עם קלות הראש, שהננו נוהגים בעסקי נימוס.

אשר לעצם ה“סנטימנטים” של הפקידות האנגלית בארץ – כבר ציינו אותם, כאמור. רבים. זכורה לנו זעקת דיזנגוף באגרתו האחרונה בענין המאורעות. מהימן עלינו במקצת בפרט זה גם העתונאי ניקולס, שסח לנו בספרו “אשרי יושבי מולדת”, כי בהיותו בארץ נוכח, שהפקידים הוגים לערבים יותר חיבה מליהודים. ולא עוד אלא שגם החוגים האנגליים בארץ, לאו דווקא מתוך חבר הפקידות, אינם מחבבים ביותר את היהודים. וכאסמכתא לכך הוא מביא כמה שיחות, שהיו לו עם בני חוגים שונים. תאמר: אותו ניקולס שמע מהרהורי לבו! אבל הרי גם הוא אדם אנגלי ועתונאי לפי מקצועו ולא נשתחרר בכל זאת מהרהורי לב.

מלא וגדוש הרהורי לב הוא גם ספר הרשימות הידוע, שיצא מתחת עטו של דאף, גם כן פקיד אנגליה בארץ לשעבר. ואף שם כמה אסמכתות לרחשי־איבה של שליטים גבוהים, בינונים ונמוכים, חולשים על גורל ישובנו. ואיני רואה כל צורך לבטל גם כן את חוות דעתו של אותו חייל אנגלי, שהטיח לפי תומו, שהוא שנא תמיד את היהודים. ועל השאלה “מדוע” השיב “מפני שהם יהודים!” מנהל המכס ביפו, שלא ניאות להבריח ביום 19 לאפריל שנה זו קומץ יהודים לתל־אביב מאימת השתוללותו של אספסוף פרוע, פעל מן הסתם גם כן לא בהתאם לאיזה עיקרון מלכותי מגבוה. ואותו ראש בית דין, “השופט העליון הממונה על הארץ כולה – השני לנציב העליון במגלתו הרשמית, ואולי הראשון מבחינת עמדתו הציבורית” – כפי הגדרתו של ח. ארלוזורוב שביקש להכתים במשפטו של “דבר” את ציבור העובדים העברים בארץ בשם “פרולטריון קוסמופוליטי” במשמע האספסוף, לא היה גם כן נקי, לפי המשוער, מרחשי יצר פרטיים.

חושו המדיני החד של ארלוזורוב והבנתו בחקר נפש ריתקו את מחבר “חומה של זכוכית” אל הבעיה “הפקידות הבריטית והבית הלאומי”, שהקדיש לה מלבד המאמר הגדול בשם זה עוד כמה עמודים, משולבים לתוך נושאים שונים. בראש המאמר על הפקידות מצטט ארלוזורוב פסקה אחת מתוך העתון “ניר־איסט” והיא: “הערבי בארץ ישראל רוכש בנקל ובלי קושי מיותר את הבנתם וחבתם של האנגלים, בו בזמן שהיהודי נראה בעיני האנגלי כיצור מיסטי, מטריד ומעורפל, בדיוק כפי שהיה זה מצטייר בעיני הפקיד הרומאי לפני שמונה עשרה מאות שנים”. ציטטה זו, אומר ח. א., מציינת בצורה ברורה הרבה יותר מאשר שורה שלימה של נימוקים את הפרובלמה בדבר היחסים האנגלו־יהודיים בארץ" (כתבי חיים ארלוזורוב, כרך א' עמ' 71).

ובוודאי שהפקיד מתנהג על הרוב בכוון הכללי לפי הוראות מאת הממונים עליו, אבל בדרך ההגשמה היומיומית, שהיא סך הכל של פרטים וענינים סדקיים, הוא נשמע ללחישות אישיות ופועל במדה מרובה על פיהן. מעל לשולחן־ערוך שבכתב, המהווה את החוקה המשפטית, יש שולחן ערוך שבעל פה, הקובע ביחסים בין אדם לחברו ובין האזרח לבין הפקיד השליט, ובחלק שבעל פה מכריע ביותר היחס האישי דווקא. בשביל להבין את משחק הכוחות בארץ המנדט יש להסתכל הרבה גם בקפיצים הנפשיים, להביא אותם בחשבון, ועל כל פנים לא לפטור אותם בבדיחות ובהלצות. הגורל היהודי אינו ראוי שינהגו בו קלות ראש. ולא כל הסבריו של השכל הקטן יפים לפרש אותו. חלילה לעשות משנאת הגוים אלינו זֵר של צידקוּת לעם ישראל. כי בדרך זו היהודים מתחילים “לסלסל בצערם”, כבטוי של סוקולוב, ולטבול להנאתם במקוה של צרות ישראל. אבל את פטום השנאה יש בכל זאת להביא במנין ולהסתכל בו מתוך טביעות עין.

ואם בטביעות עין – נבין כמה חזיונות בהשגה יותר בהירה מכפי שהם ניתנים לנו על גבי השטח. הבנה זו, היא בלבדה, גם כן לטובה. אנו נבין אולי, שרבים משאינם יהודים שונאים אותנו בעד לא כל נימוק אלא בשל כך שהיהודי כנושא לשנאה הוא די מכובד. המבין יבין. וגם מי שאינו מבין ראוי לו שיבין. השנאה, כמו האהבה, צורך נפשי היא לאדם. וכשם שכל אדם מחפש לעצמו נושא ראוי, לפי השגתו, לאהבתו, כך אין יצר השנאה, הטבעו בלבו, בא לידי סיפוק עד שלא יפעיל את עצמו לגבי אישיות ראויה, לפי הרגשתו, לתפקיד זה. מה התפרקות ימצא, למשל, בן הגזע המעולה, הרואה את עצמו כבחיר, בשנאתו לגבי בן שבט דל ונחות דרגא? מצד שני אין הוא רוצה ואף אינו יכול להצהיר את שנאתו לגבי השוה כמעט אליו במעלה. לא כדאי לו לשנוא את הראשון ומפחד הוא לשנוא את האחרון. ואילו היהודי כאילו נועד מברייתו לשמש כלי־קיבול לשנאת בעלי־גופים יהירים. היהודי אינו בזוי אדם, אינו נכנע מלידה, אינו וותרן וחונף, הוא אישיות ואפשר לשנוא אותו בסתר ובגלוי. ועם זה אין כל פחד לשנאו, שכן אין עדיין אגרוף יהודי בעולם. בני עמים וגזעים רבים, שלא ראו יהודי בעיניהם, שוצפים חמת שיטנה כלפי היהודי, השנוא בתוך כל המסורות. אותו השמיץ גם שקספיר, שגם הוא לא ראה אותו אולי בעיניו. בין אם שקספיר ראה את שיילוק בעינים החוזיות שלו ובין אם צפה ברישעותו של שיילוק מבעד לאצטגנינות של האזרחים בני דורו – על כל פנים דמות נעלה זו של יהודי מפלצת, אשר למראֶהָ אנו מזדעזעים ניתנה לנו במולדו של העם, ההוגה, כפי המקובל, חבה לעם התנ"ך. הוא, אומר גלסוורטי בספורו “הפצוי” מוצאו מאיטליה הדרומית ומעיד על עצמו שהוא איטלקי, אם כי נולד מן הסתם למשפחת יהודית באלג’יר, אלא שגלוי לו, שבשום מקום אחר בעולם, פרט לאנגליה “אין זו זכות יתירה להיות יהודי” (“השיירה” קובץ סיפורים).

פרט לאנגליה? אפשר! אבל לא פרט לביתנו הלאומי, הנתון תחת חסותה של אנגליה. כמה מן הבחורים שבאו הנה לפקח על ה“ילידים”, יתכן שימצאו דווקא ביהודי נושא לפורקן מהרגשות מסוימות. הישוב היהודי אינו מהווה כוח מפחיד כהצד השני, ובו בזמן הוא בעל שיעור קומה תרבותית. ולא עוד אלא נושא את נפשו לתקן סדרי עולם. הוא, החלש הזה מבחינות האגרוף. ציבור אנשים שכזה כאילו אומר לבעלי שררה: שנאו אותי!

לורנס המספר – לא ת. א. לורנס המדינאי – חכם גדול היה והעמיק בנפש עמו. ובספרו “הקשת” (עמ' 434) מוצאים אנו דו־שיח זה.

" – איפה את רוצה לגור לאחר חתונתנו, באנגליה או בהודו? – שאל אנטון את אורסולה.

– מוטב בהודו – ענתה אורסולה.

והיא הוסיפה:

– אני אשמח לעזוב את אנגליה. הכל פה דל ואפור. כל כך משולל רוח חיים. אני שונאה דמוקראטיה. רק גזעים מנוונים נאמנים לעיקרון הדמוקראטי".

והלא רבים מקרב אלה, העוזבים את אנגליה והולכים לגור בקרב “ילידים”, מתכוונים מסתמא להחליף משהו “דל ואפור” בצבעי הקשת.

כן. שם, בקרב השבטים ההם, בתוך יחסי המשפחות והשושלות הכל כה צבעוני. ואילו היהודים הדמוקרטיים האלה… ואף בכך יש משום מניע חשוב לרגש, המהווה את היפוכה של אהבת היהודי.

– – – – – – – –

איני צריך להדגיש, שאין מכוונתי בדברי אלה לחדד יחסים ולשיר הלל לשנאה או לראות בה מבוי סתום. סופה של אהבה לנצח את השנאה. וגם בקרב הפקידות בארץ מצויים אנשי יושר ותמימי לב, אלא כנגד מה יש להלחם? כנגד קוצר־ראיה והיתממות.

כ"ד חשון תרצז

שמא יש בינינו מי שהיה בדעתו לחלוק על הפתגם המפואר “אור מהמזרח!” – הרי שחזר בו מסתמא מדעה זו לאחר המאורעות האחרונים והארתם המבהילה בפיות ראשי מחולליהם, שהביאונו במגע כה קרוב עם המזרח הזה ועם נושא דברו. אכן, המזרח הוא מואר. כמו אור השריפות של שדות בני ישראל, הניצתים באש המשטמה לעמל כשר. כמו דבריהם המפורשים, המוארים במפולש, של באי־כוח העדות, שנפגעו כביכול ברכושם ובצניעותם ממציאותם של היהודים בארץ זו, בטענותיהם לפני שליחי המלכות, שישבו כסא למשפט. הטוענים לא העלימו כמדומה כלום, לא חיפו, לא טשטשו, לא האפילו על רעיונם המרכזי, הנושם שנאת מות לקיומו של “הזר”, החפץ גם כן חיים. אמנם, הם לא הצטיינו בדיוק של מסמכים ואף לא הראו בקיאות בחכמת המספרים. אבל כנגד זה הוכיחו, שהם יודעים לדבר בשפה ברורה וגלמית, שאין בחפצם כלל לכחד מאומה תחת לשונם, שפיהם ולבם שוים, כנראה, במזימת רצח והשמד… שום עם מערבי, ותהא ההנהגה שלו נתונה בידי חורצי לשון נועזים ביותר, אינו מעיז להתערטל ככה בשעת משא ומתן מדיני שלו עם באי כוחות־חוץ ואינו מפיץ בחשק כזה אור בהיר על חדר־הסתרים שלו, המשמש בית היוצר לתככיו ונכליו. המערב, משמע, צנוע יותר, דמדומי ואפלולי יותר, ביישן יותר, ממילא גם מנומס יותר. על כל פנים הוא נוהג יתר נקיון בשימוש הלשון. ואינו מזלזל במידת הנקיון אפילו אם היא נהוגה בשטח הלשון בלבדו. ואילו המזרח דורך בעוז, אם מותר להשתמש במלה “עוז” כתחליף לחוצפה. הוא נותן ברמה קולו, מעלה על לשונו כל מה שחבוי במטמוניות לבו. הוא כמעט אינו מדבר אלא נואם, חוצב להבות. לכשתרצו הריהו אומר אפילו יותר ממה שהוא רוצה וממה שיש לו בלב. מתוך להיטותו אחרי ההפלגה, ההתפארות והטלת אימה הוא אומר אפילו קצת יותר מהכל. ואם גם ננכה את ה“קצת” או יותר מקצת מדברי הבלע והשטנה, שנשפכו עלינו מעל הדוכן לחקירה בימים האחרונים, אפשר גם ליפול לתוך מרה שחורה עמוקה לגבי גורל אדם ועם. כל מה שעלה כאן על הדוכן נגלה לפנינו כמחסן לאבק־שריפה. כל טוען חרוץ מחברו בגיבוב עלילות. אכן, דרוש באמת כוח רב, כוח מוסרי ורצון חזק, להחזיק בכל זאת, לאחר התקפת האדים המרעילים האלה, באמונה הנושנה, שהארץ תיבנה אף על פי כן בדרכי שלום, בחסד, ובהבנת גומלין, שתשתרר בעתיד הקרוב או הרחוק בין חלקי תושביה השונים.

כל כמה שהננו יודעים על יצר לב האדם הרע איננו יודעים, כנראה, די עליו. על כל פנים אין אנו יודעים, כמדומה, במידה מספקת את עומק שחיתותו של יצר לב העם. יש להדגיש זאת לא לשם החרפת ההכרה ברוע המצב אלא, להיפך, כנקודת אחיזה למקצת תנחומים. סוף סוף לא יחידים מבני העם הערבי שימשו מַשפֵכים למטר הנאצות, שניתך על ראשנו, אלא באי־כוחה של האומה הנאצלה. האומה, היא כביכול, דיברה מתוך גרונם של הדברנים. פרטים הם לעולם טובים, נדיבים ואנושיים יותר מן העמים. בפרטים עתים פועם רגש הרחמנות. היחיד מסוגל לחמול על חברו או גם לאהוב אותו, אפילו אם זר הוא לו. מדרכו של היחיד להתחתן עם לא־הוא, מכיוון שאין אדם יכול להתחתן עם עצמו. אולם עמים בצאתם לריב, אין להם רחמנות, אינם נתפסים למין דבר רגשני המכונה אהבה, כל שכן שאינם מוכרחים להתחתן עם מי שאינו משלהם, אדם פעמים מסוגל לפתוח לפני חברו את סגור לבו ואף לאכסן אותו שם בתוכו. אולם עמים קושרים זה עם זה רק בריתות, חוזים, אמנות, שאפשר לעולם לעשות בהם “הגהות”, המפריחות מתוכם את נשמתם, אם בכלל אפשר לייחס למה שכתוב בבריתות האלה, בין בלשונו ובין ברוחו, מה שהוא מן הנשמה. אדם נותן לחברו פרוסת לחם, מיטה ללינה, מלה מעודדת, מבט מאיר, מעורר ומעודד, אולם עם, אפילו אם חולש הוא באדיבות על גויים, אפילו אם יש לו מוניטין של ג’נטלמן, מה הוא יכול לנדב כביכול לטובת זולתו, כל שכן אם ההוא הנהו עם קטן ודל? לכל היותר הצהרה מעוננה, שהגיעה לעולם ביום מעונן בתוך אקלים מעונן ושנכתבה בשפת חרטומים כזו, שעוד מעט יצטרכו להושיב חבר מלומדים מכל הלאומים, חכמי חרשים, אנשי צפנת פענח, שיפענחו לנו לפחות באופן חלקי את משמעה של זו, שיש לה אלף פירושים ואך לא אחד. לעתיד נתפלל, ששום אומה לא תצטרך להתנסות בנסיוננו ולשאוף אויר ארצה דרך קנה־נשימה של הצהרה. נקוה כי לעתיד לבוא יסתדרו יחסי בני אדם בינם לבין עצמם לטוב ולשלום. יש לזכור היטב את ההבדל בין אדם לעם, בין יחיד לציבור, אם איננו רוצים לאבד את שארית אמונתנו באדם ובעם כאחד. אם אנו חפצים לחיות. ואין לחיות בלי קורטוב אמונה שבלב.

וזו היא השאלה: הנזכה פעם להגיע לתקופה כזו שבה ישתקו העמים וידברו בני אדם, שבה לא לאום מלאום יאמץ אלא איש אל רעהו יושיט יד פשוטה וחמה לאמצו אל לבו? יש כופרים אפילו בהשערה של אפשרות כזאת. אולם אני אומר – מה שכבר אמרו רבים וטובים לפני – בלעדי מציאות האפשרות הזאת אין בכלל כל אפשרות למציאות. לא כדאי יהיה קיום בלעדיה. ושום בנין בשום מקום בעולם לא יכון בלעדיה. עובדה היא: אנשים בונים ישובים ועמים מחריבים אותם. יחידים נולדים ומולידים וציבורים מכריזים מלחמות, המשליכות ערמות גופים לתוך הקברים. מן ההכרח לעשות תיקון קטן במילון האנושי, הבא לידי שימוש במשא ומתן בן גושים וציבורים, ויש גורסים: מעצמות. כל מקום שכתוב שם “אנחנו” כשר וצנוע למחוק אותו ולשים במקומו “אני” פסול ויהיר. תקון קטן זה הוא יסודי מאד. כל אימת שמדבר אני אל אני שוררים באיזו מידה יחסי כבוד ודרך ארץ. על כל פנים בושה. אני לא יאמר לאני: עוד מעט ואשליך אותך הימה. או: הטרח, בבקשה, וחפור לעצמך קבר, מכיון שאין לך מקום תחת השמים. ואילו באי־כוחם של אנחנו עומדים בריש גלי על דוכן גבוה בעיר הקודש לכל העמים ואומרים מפורש: אנו נשליך את ה“אנחנו” השני הימה! יחיד עשוי גם כן להעליל על יחיד שכנגד, אבל עד גבול ידוע. ואילו דברנים בשם עם שולחים רסן מפיהם וכל תו של בושה מעל צלם האלהים שעל פניהם והריהם מלשינים בקול ענות גבורה: עכברים! נשך! מכנסים קצרים! נישול! התנקשות במקומות הקדושים! פריצות! דיכוי האכר, הרצוץ בידיהם מדורות! וככה ללא שום חרפת בושה וללא כל נקיפות מצפון. הצד החלש ביותר של “אנחנו” הוא המצפון שלו. ואמת זו הוארה לפנינו באור בלהות בעצומותיהם של בני המזרח. אכן, המזרח מאיר!

– – – – – – – –

והמערב מערפל. במיוחד חלק מערבי, הקיים לו לבדד בתוך תחומי האי שלו ומשם הוא משכין סדר ושלום ושיווי־משקל בתוך ארצות ובין עמים. חברי הועדה המלכותית, באי־כוחו של ה“אנחנו” הגדול ביותר שבמעצמות העולם, הוכיחו לנו במשך הימים, שבהם הם שפטו וחקרו ובחנו ועקצו אותנו, שהם מדינאים פקחים מאד, אם כי מתרגזים לפרקים. הם יודעים לשאול, להקיף את הנשאל חבילי־חבילות שאלות עד כדי הוצאת הנשמה ממש. הם בכלל נבונים ובקיאים בהרבה הלכות מדיניות ומשקיות, אבל מלבד זאת הם חכמים שלא להבין מה שאינו רצוי להם להבין. את ההצהרה המעוננה לא הבינו בשום אופן. כמה שלא השתדלו משיבי טעם לפרשה ולהחווירה – הם בשלהם: לא מובן! מדרש פליאה! הם שהצליחו כל כך לתפוס כמה עיקרים ומשנה־עיקרים וסעיפים מסעיפים שונים בפרשת ההתיישבות ובכל מיני הויות המזרח, לא יכלו בכל זאת להבין את עיקרה של ההצהרה. הם שיודעים לפרש כל קוצו של יוד וכל קוצו של ערבי מתוך שמירה מדוקדקת על שיווי־משקל, לא הבינו רק דבר אחד, מה משמע “בית לאומי”, מה פירוש “בית” ומה מגדירה המלה “לאומי” ומה טיבו של המונח “עדה” וכיוצא בזה ענינים המובנים לכל בר בי רב. אכן צריך אדם להיות בן לאומה כה עשירה בחומר וברוח, מטופלת בדומיניונים בשביל שירשה לעצמו את המותרות האלו, שלא להבין מונחים יסודיים ושלא להשיג, למשל, שיש כמה שירותים, שאינם נכנסים בגדר תפקידה של הנציגות באומה דוויה ורצוצה בכל תפוצותיה, כגון שירות הריגול אחרי עולים בלתי־חוקיים. האנשים הפקחים האלו לא הבינו כל כך הרבה דברים יסודיים, שאיני רואה כל הסבר לאי־הבנה אגדתית זו אלא דבר היותם באי־כוחו של “אנחנו” כה גדול. מובטחני שכל אחד מן האישים המדיניים האלה לחוד מבין כהוגן כמה וכמה מלים, שהוא התקשה בפירושן כבא־כוחה של מעצמה גדולה. אני חייב להבין. לאני יש הגיון. האני מתבייש שלא להשיג מושכלות ראשונים. ואילו אנחנו מותר, ולעתים הכרח, לו, לסלף לפי הצורך חוקי השכל הישר, לשחק תפקיד של תם, אם כי הוא יודע היטב לשאול. אנחנו מרשה לעצמו להקיף את עצמו בעב ענן של אי־הבנה. כל שכן אם הענניות והערפליות האלו מהוות במידת מה קו אופי לאומי בה במידה שהוא משמש תכסיס.

נעמדנו מטעם הגורל במצב משונה: בין הלהבות של המזרח, המכה באורותיו ובין תמרות העשן של עם, היונק מתוך כשרון הערפול. תפקיד ביניים זה עולה אולי על כוחנו. אבל אין ברירה. זה שנותן נסיונות לעם הוא שיתן לו גם עצמה לעמוד בהם. הנותן לייעף כוח ולצפור כנפיים להימלט מפח ולכל בריה את כלי זינה במלחמת קיומה, הוא שיעניק לישוב העברי בארץ החלומות והעינויים את הכושר לגשם את חלום הדורות ולשים קץ לעינויי הדורות. אין זו מן החכמה להתייאש למראה נחש ושועל כאחד. אם רק לחסד לאומים ניעגן הרי באמת אין כל תקוה. העמים לא יביאו את המשיח אלא יחברו עליו הצהרה סתומה וחתומה. אבל ייתכן שהאדם יגאל את עצמו. אשרי הנביא בקדומים, שיכול היה להגיד בתוך לבו: “נחמו, נחמו, עמי!” אנו, בעוונותינו הרבים, איננו תמימים עד כדי כך. אבל “נחם, נחם, אדם!” נאמר אף על פי כן. אם גם רבים יראו בכך תמימות במהדורה שניה. אדם, בך הנני מאמין. מכיוון שאתה מוכרח לדבר בלשון מובנת ובשפה ברורה. מכיון שבך יש רגש של בושה ורחמנות. אם תתחיל לדבר בשם עצמך בלבד לא תוכל לשבת כמו האדונים האלה שקטים, קרי־רוח, עוקצניים ומעליבים בכל הקדוש ללא־הם. אדם אינו רואה, כמו באי־כוח מעצמות, שטחים רחבי ידים, דומיניונים, חלקי עולם, גזעים, ילידים ו“זרים”, אלא הוא רואה בשר ודם, איש, אשה, תינוק המדבר בלשון עמו, בית־ספר, שדה חרוש, אכר שופע זיעה, נווה ישרים. אדם אינו עושה מחזורים כה גדולים במאות מיליוני אוכלוסים על פני כל חלקי תבל, שיש לזרוק קצת (היינו מיליון או עשרה שכמותו בריאים אנושיים) לכאן וקצת לשם ולשחק בעמם כבנציבי־עץ על לוח האישקוקי. לא. אדם משמע אחרת. והיה במלוך האדם, הכל יהיה אז אחרת. הכל ישמשו אז רק בלשון יחיד. יופי יהיה. יופי ביחיד. כדרך ששר הופקינס פייטנה של אנגליה:

“הלעולם שום איש לא ימצא בשום מקום אותה שרשרת או רשת או עניבה או כלוב או מפתח לסגור, לנעול, לצוד, ולשרשר את היופי, היופי שלא יחמוק?”

כן, נמצא את היופי, טבעת הקסמים, אנחנו או בנינו. ואפשר גם לאורו של המזרח.

חשון תרצ"ז

בשניים גדלת לעיני כולנו מכולנו: בזעם דברך אשר הטחת אותו מדי בוקר בבוקר בחדשי אסוננו הגדול כנגד נכליהן של הלאומיות הרוצחנית והמדיניות המתעתעת ובניבך העז, אשר נתת בימינו הנוראים ביותר בדבר היום למצוקת ישובנו ולשוועת המוני עמנו, הנאנקים בארצות העולם לגאולה ולתקומה.

כולנו כאבנו את מוראותיה של השואה הגדולה, אשר התחוללה השנה על ראשנו, אולם אתה היחיד פתחת לפניהם את כל לבך הגדול ושמת אותם שם עמוק־עמוק, עד מסד ישותך, עד נקודה זו בה מקור החיות, שם נפש שותתת דם.

אתה כולך עם נפשך נכנסת לתוך הצרה הזאת ובה לנת; בקרבה ישנת את לילותיך הטרופים; עמה קמת לבקרים על דפי ה“דבר” ועוררת אותנו את קוראיך עם שחר בשפת העובדות והחרדות אשר בקולמוסך הישר והמזהיר.

יום יום במשך מאתים יום היו טוריך הראשונים, אשר בלענו אותם סמוך ליקיצה עוד לפני ששמנו עין על חדשות היום ועל המברקים מקצוי תבל. כולנו היינו עדי ראיה ושמיעה נדהמים לזוועות בארץ הקדושה, אולם אתה נתחלחלת מהן. שומרים היינו לבוקר לשמוע את זעקות משפטך על חזונות האימים. כי אתה ולא אחר כתבת את מגילת ימינו אלה. אסוננו הכללי נהפך, מן הרגע הראשון להתפרצותו, לאסונך הפרטי!

דרך לבך הכואב והחומל שרקו כדורי המרצחים, אשר הפילו חללים נקיים מאחינו ובתוכו עלו שלהבות הדליקות, אשר נשתלחו בידים פושעות בקמות עמלינו. אתה כמו הקרבת אחד לאחד אל תוך נפשך את הרוגינו ופצועינו, אלמנותינו ויתומינו ואמצת אותם חזק־חזק. כשם שפתחת לרווחה את כושר בינתך להשיג את עומק הזוועה של המאורעות ולהגדיר את מהותה. לתומך נתגייסת כולך עם דעתך הרחבה, ידיעותיך הרבות וכוח ההסברה שלך המפליא ויצאת לערוך דין תורה עם אנשי הזדון הגלויים והנסתרים, עם הרוצחים בפועל, עם יוזמי הרציחות, המסובבים את הגלגלים מאחורי הקלעים ועם כל המסייעים על ידיהם בפרהסיה ובחשאי.

אתה היחידי פתחת בשם כולנו את החשבון הגדול: חשבון הגולגלות שנערפו, העצים שנגדעו, הנשמות שנתרסקו והתקוות שנתמוטטו בגיא החזיון של תקומת עמנו. על דפי פנקס הימים העלית מדי בוקר בבוקר ללא ליאות את העובדות המשוועות, הגשת עצומות, הרצית טענות וחרזת מענות, קרעת מסכות, גלית צבועים וזייפנים, שאלת: “היתכן?” היית המקשן הנמרץ. הערמת צרורות־צרורות של עובדות משוועות, עיוולים מנקרי עינים, שקרים חוגגים על גבי דוכנים בין לאומיים.

ידעת: הנהגתה של המדיניות נתונה ברובה בידי רמאים ערמומים כנחשים. ידעת כי מימין ומשמאל מתהלכים צבועים במחתרת, שואפי דמים, מבעירי בערות, מסכסכי מושגים ומוכרי אידיאלים. רודפי בצע, המתעטפים באיצטלא של “יתגדל” לאומה קדושה. ראית בעיניך כיצד שופכי דמים עולים לגדולה ומרצחים מקבלים פרסים ועל ידיהם מסייעים תקיפים המשתמשים ברמיסת נדכאים בידי חלכאים לשם הגברת תוקף עצמם ועשרם. ואתה, איש יחיד, נתיצבת לדבר בשער עתון פועלי עם עני ומשולל נחלה משפטים עם השקר העצום הזה, העצום מכוח אנוש לבטאו, העצום מכוח עם לשאתו. נתקיים בך במיצוי גורלו של איש המאמר העברי מקדמות הימים, העומד מול עולם, המחומש מכף רגל ועד ראש, ומטיף את דברו צדק. שפת אנוש מול ברזל, יושר הגיון כנגד אגרוף ופגיון. הה, להיות צופה לעתים מעל במה עברית בתקופתנו, בה כל דבר שכל לשנינה, בה יש משקל רק להסגר, לדכוי, להפחדה ובכל זאת לעמוד על הבמה יום יום. כלום אין זו עמידה בשורה הראשונה של החזית, במלוא המערומים מול האש?

ואתה נעמדת, לוחם יקר! את נפשך העדינה שמת בכף בעמידה זו. וכשם שאנו מוסרים לילד התמים ביותר את שאלת ארבע הקושיות כן אתה עמדת בתוך אגדת הדמים האכזריה ושאלת מדי יום ביומו את הקושיות, אשר נקרו במוחות כולנו: מה טעם היה בקרבן זה? ומה תכלית בהרס חיים אלה? ומה פשר לעיוות משפט פלוני? ומה טובה הצהרה מסולפת אלמונית, שיצאה מפיה של הרשמיות? הה, מה שכל? והה, מה הגיון? לב מושלים על ילידים אין חקר – ואתה חקרת. אתה הורית במפורש: זה שקר! וזו צביעות! וכאן זיוף המציאות! ושם העלמת מעשים שהיו. והנה הדגשה מתוממת ספוגת רעל. ושוב השתקה והערמה והטית דין והסחת דעת בשוגג כביכול ורישעות מלכתחילה והתעללות בתקוות עם עני. אתה דברת וטענת ותבעת בשם עם, אדם, ומעמד: ורק בתוקף השכל, ההגיון, ההסברה. בקי גדול נעשית במגילת הפורעניות שלנו, זכרת כל מאורע, כל תאונה, כל פרט של התנקשות. את כל חללינו רשמת אחד לאחד, אותם ואת תאריכי רציחתם. שום מעשה מראשית הזוועה ועד סופה, שאיננו כלל סוף, לא נעלם מזכרונך המפליא. ממשפחת אונגר בצפת ועד הילד שהסמכות המשפטית דנה אותו למלקות בעד תום כוונתו לשרת את שלום הכלל באוסף המסמרים שפוזרו על ידי אלה, שיצאו זכאים בדינם בפני אותו שופט עצמו. מפרט של הגנה מטעם הנתקפים ועד העלילה הנתעבה בפי שסאים ומרצחים על העדה הנרפה, שעשתה פרעות בעצמה. והנה את המציאות הקודרת הזאת על אלפי התרחשויותיה המתועבות, עם פצצותיה המרסקות גופים ודליקותיה ההופכות ישוב למדבר, אתה הטענת על זכרונך, על גופך, הוי, על לבך, כן על לבך, שהכה גלי רגש תחת מסוה השקט והמתינות, אשר בו הופעת לעיני העולם החיצוני.

אנו חשבנוך תמיד לאיש השכל ביסודו. לפי שראינוך דן על כל חזיון בכובד־ראש, מתוך בינה שקטה, מתון־מתון, מבאר ומסביר, שואף לצלילות, הוצאנו מסקנה מוטעה כדרכנו לשפוט למראית־עין: הנה לפנינו איש בעל שלטון השכל בתפארתנו. ואנו גם הפעם לא השכלנו כמנהגנו, להבין, כי אלה שלבותיהם חמים ביותר מדקדקים להמשיך על פניהם מסוה של קור וישוב הדעת, בשביל שלא יהיו נתפסים לרגשנות ומחמת פחד להוציא את הלב הרך במערומיו החמים לתוך עולם, שבו שולטים צנה ופחים.

נאמן היית לעצמך, בילינסון, עד הרגע האחרון, עד מאמרך האחרון, שרשמת בידיך ב“דבר היום” מיום ד' כסלו. דברת בשכל מליך. ורק בלבך פנימה צברת את הזוועות. שם, בתוך הלב הרך והענוג, אכסנת גם את קדושינו־חללינו. ככה תכפו הימים ותקפו הפורעניות, דברך גדל עם גודל האסון; אולם כוחותיך הגופניים נחלשו. אתה הרבית עירנות, הגברת את קולך, שגשגת מאד לאומץ ולתפארה במאתים הימים האלה. נתעלית על במת עמנו כאחד התובעים האדירים למשפט צדקו. לדגולי המקוננים בשנות ת"ח נדמית. אהה, חומר ההריגה הזה, שאתה צברת בשקידה כה מרובה ובקנאות אש, גבר עליך, הלוחם. ערימת החללים, אשר לה ייחדת את לבך, משכה אותך לתוכה. הרוגינו, אשר אתה הספדת אותם בשפת נפשך היקרה, משכוך לתוך קהלם והלכת אחריהם.

בכח אבכה עליך, יקר, על כי לא אשמע עוד את קולך לבקרים בהקיצי משנתי, כי לא תתהלך עוד בקרבנו, נואמנו הנמרץ בשער, כי לא עוד תביע לנו תביעה וחזון, ובכה אבכה גם על שום שאלהים יצר אותנו עיורים לבלי לראות איש את קלסתר רעהו האמתי. ובהיותך בין החיים נתעיתי גם אני לחשוב, כי כוחך הגדול בשכל יסודו. ואתה היית החכם בלב. אתה ממעודני הנפש היית.

כארלוזורוב היית לנו בילינסון בלתי נשכח וכמוהו לא הנחת יורש לך. אולם שניכם הורשתם לנו את חזון האדם היפה, הלוחם בשפת אצילים בפיו.

ט' כסלו תרצ"ז

א

יד עברית, חזקי, ואתה לב, אמץ, בבוא הקולמוס לרשום על הגליון מקצת מן הזוועות, אשר ניתכו על ראשו של הישוב העברי בארץ הזאת במשך חדשי הבלהות האלה. גם לב בליעל לא היה עלול להאמין, כי כך יעלה לנו, – כי זה לנו שנה כמעט, שכנופית מרצחים פרשה את שלטונה על הערים והכפרים, על קני־הישוב ועל דרכי־התחבורה והיא מוציאה להורג תושבים שלוים, מדליקה קמות ומכבה חיים צעירים וזקנים ואף על עוללים לא תחוס, קוצצת אילנות והופכת נאות פורחות למקומות שממה. ואין אומר לשודד: השב! לרוצח: הרף! ולכנופיות המשחיתים המשתוללות: גוּרו לכן מפני ידו הקשה של שופט הצדק! כל המסתכל אפילו מתוך כיבוש־אף ושיקול מתון במתרחש בתרצ“ו־תרצ”ז תחת שמיה של המדינה הקטנה הזאת, הנאנקת במכאוביה, לעיני קלגסיה, המצויים, אמנם, בכמות לא קטנה, אי אפשר שלא תתפרץ מפיו צעקה מרה: אוי לישוב זה, שכאילו נשמט רסן ההנהגה מידי השליטים, החולשים על גורלו, ולא עוד אלא שכלם הישר, דומה, נתערבב עליהם! ואם מלכתחילה בפרוץ המאורעות, טעו אולי בשיפוט או בשגגה למחצה, שאף היא עולה זדון במקום שהיא פוגעת בשלומה של מדינה, ולא החישו לסתום פטר נחל הזדון, לא פיזרו את כנופיות המחבלים ולא הפסיקו את תעמולת השסוי, הזורעת רעל בנפשותיהם של אכרים ועירונים דלים, כל שכן שבעלי השררה נתרשלו לאחר כך, משגאו המים המאררים של האיבה וזרע הרעל עשה פרי ומרצחי הסתר עלו לגדולה ונהפכו לגבורים לאומיים. המסתכל, שאין לו עסק בנכלי הדיפלומטיה, פשוט אינו יכול להשיג בשכלו מה מתחולל כאן. מדוע ניתנה רשות למשחית לפרוע ולהרוס? מפני מה אין בכוחם של השליטים, נציגיה של אם המעצמות, להשתלט על המצב, להקים את הסדר ולהגן על חייהם ועמלם של התושבים במדינה הקטנה, הקרועה והמורתחה הזאת? מה יותר מכריע כאן לצד ההרס: אֵזֶל ידם של השליטים או אזל רצונם? הרי לא יתכן שבאי־כוחה של המעצמה החזקה שבעולם, המנוסה בהנהגה מדינית, המחוקקת את רצונה על פני איים ועמים רבים, לא יוכלו לרסן כנופית פורעים מתוך צבור קטן, שמנין אוכלוסיו אינו מגיע אפילו למיליון נפש.

לא יתכן. אולם מה שלא יתכן ולא היה משוער נעשה למגינתנו חזיון יום יומי. הארץ הקדושה לעמים רבים בקדושת המסורת ולנו בקדושה כפולה – בזכות הקדומים ובזכות עמלנו בהווה – נעשתה נחלה לשודדים ולמרצחים. כוחות זדון השתלטו עליה. סכסכנים ומחרחרים פועלים בה בסתר ובגלוי. לעיני השמש והשלטון נעשים בקרבה הפשעים המתועבים ביותר. ולא עוד אלא מעשי נסים מתרחשים בה כמעט בכל יום, שפורעי החוק מצליחים להתחמק מידיהם של אלה שתפקידם לקיים חוק. ומי יודע אם במקרים רבים גם לא בידיהם. ולא זו בלבד שהעברינים הגדולים ידועי־השם ניהנים מחופש התנועה והפעולה, אלא הם מתכבדים גם לשמש צד במשא־ומתן חוקי ורשמי. רוצחים ממש נמלטים מתחת ידו של בית דין בסיועם של אלה, הלבושים איצטלות של עורכי דין ותובעי משפט. חמרי־נפץ נלקחים וניתנים כצרכי אוכל מתוך בית גנזיה של המלכות ועוברים לידיהן של הכנופיות הנצרכות להם לא בלי תיווכם הפעיל מן הסתם של שוטרי המלכות, הממונים על שמירתם. ואין אומר השב. ואין תובע דין צדק. ואין מגן. ואין מוקיע את ראשי המחרחרים והמשסים, שאין גם צורך להוקיעם, מאחר שהם עצמם מכריזים על צביונם בפה מלא דברי רעל, משׂטמה ואיומי השמד. כנגד זה שומר החוק נענש לעתים בתחומיה של המדינה הזאת, שבה קציני מחוזותיה כאילו עשו יד אחת להתעלם ממראה הרצח והשוד, הממלאים את הערים, המושבים והכפרים. ובכן, מה מתחולל בארץ הזאת, הנתונה לפיקוחה של אומה גדולה ונאורה, שרתי במדינות?

על כרחנו נתבעת המסקנה: כאן יש קלקול בעצם המנגנון של השררה, המחוקק או המוציא לפועל. אֵי־שם בצמרתו או בשדרותיו הבינוניות והנמוכות, או בשתיהן יחד, חבויה איזו יד זדונית, המכוונת את השערוריות, תומכת בחבלנים ומסייעת בידי עברינים. מן הסתם יש מי תקיף וצר־עין העומד מאחורי הפרגוד ומאַרגן את ההרס והחורבן כנגד כוחות הישוב והבנין. ושמא פועלים כאן גם רמזים מגבוה לחבל תחבולות בשביל לחסל בכוחם של מוראות ואיומים את נטעי הנעמנים שצמחו בארץ זו על שדמת אמונתו של עם עני בהבטחה שניתנה לו בחסד לאומים. האין מחובתנו לעמוד על צד זה של העובדות, להסתכל בעומק שרשיו של החמס הגדול הזה, עם כל המזווע שיש בחישוף הנגע? האין להכריז בגלוי בגלוי, מתוך מעמקי כאבנו: לא ישמעאל, זאת אומרת, לא ישמעאל בלבד, אלא גם הוא, השלישי, שלח בנו את ידו?

ב

גדול הכאב על אָבדן נפשות נקיות מקרבנו; הלב יתאַבל על קרבנותינו הקדושים ויתחמץ בנו למראה קמותינו הנשרפות באש ועצינו הנופלים תחת יד הכורת; קדרות עוטה אותנו בגלל דרכי ציון שנעשו הפקר מפריצי אדם, עד שכל היוצא בהן מצווה לביתו – אולם יותר מכל מדכאת אותנו ההדגשה, שאין חוק בציון. קבוץ יהודי זה, המונה בקרבו בכמות מרובה יותר מכל קבוץ אנשים אחר אנשי־חוק, אוהבי־שלום, שואפי עמל, שקיבלו על עצמם בדחילו ורחימו את עול הבנין והעבודה – קבוץ זה נשמט החוק מתחת רגליו והוא עם נפשו ורכושו פורח כולו בתוך אוירו של זדון. המעליב והמזווע ביותר: לעולם אין אנו יודעים כאן מהיכן נובע מקור השחיתות ומי הוא המנצח הראשי, הראש שבראשים, לרקמת המזימות, הנטווית לעינינו ומאחורי גבינו, בתוך הפומביות ואֵי־שם מתחת למסכיה העבים של המדיניות הנוכלת. יש אי הבנה, הפועלת כרקב בתוך הבשר, החותרת תחת יסוד הקיום. נאמר “מנגנון”. אבל הרי מונח זה הוא שם הכולל. ובכולל הזה מצויים מן הסתם גם אילו ידידים ודורשי טובתנו. אפשר ידידים רק במיעוט. אבל הרי אין לקפח גם את זכותו של המיעוט הזה, הממלא את שליחותו בתחומי החוק בדרכים הוגנים. כי אילולא מיעוט חסידים ואנשי יושר אלה היתה בודאי קליפת ההרס מתגברת שבעתיים במדינה ולא ניתנה חלילה כל תקומה. מיעוט זה של דורשי טוב משתרג והולך בתוך בעלי השררה מן הנמוכים שבהם ועד הגבוהים והגבוהים שבגבוהים, עד אותו מקום ששם יושבים האמרכלים הגדולים, המסובבים את גלגליה של המדיניות, הן מבין שליחיה של המעצמה הגדולה פה והן שם במטרופולין. נמצא שלאורך כל דרגות הסולם קיים פילוג של רוב כנגד מיעוט בעד, הנחלקים לכוחות מכוונים לכאן ולכאן כיד המשחק. ואנו, בני הישוב הקטן בארץ, באי־כוחו של העם העני בתבל, מיליוני בני עמנו הפזורים והנדחים הננו נתונים בתוך כף הקלע הזה של המשחק. אנו חומר חלוצי ביד יוצרים ומהרסים, בונים ומחריבים. אנו אולי כדור לעת מצוא, הנזרק לפי משב הרוחות במדיניותו של חבל־עולם זה. אנו אשר טפחנו ורבינו את חזון הקדומים ואת תקוות הדורות שלנו, את אחרית הימים לשלום עמים ולבנין ארצות, אשר חלמנו כי בבוא התור לנו ונקראנו לעלות למקום חזוננו, והנה נשלחות לקראתנו לשונות אש לשרוף את שדותינו ולשונות זדון, שיש בהן משום שריפת נשמה של גוי קו קו ומבוסה. ילד טפוחנו נקלע בתוך ערסל הנכלים. אמרנו, נעלה לארצנו ברנה, נשב בה לבטח, ננהיג סדרים מתוקנים בקרבנו. נדבר שלום אל עם ועם ואל העם השכן – והנה נקלענו לתוך מרכז התעתועים והקנוניות, לתוך קלחת רותחת של שסויים ומזימות ומריבות, לתוך המטרופולין של החרדות. ועל זה ידוה מוחו של היהודי בארץ ויבך בקרבו הדם, זה הדם שכבר נתעייף לסערות. שוב – ישאַל היהודי בארץ את נפשו – רגשו גויים ולאומים מסביב?! שוב נעשיתי דמות־הפלצות שלהם, גם פה במקום מחצבתי? במקום אשר אמרתי אין מנוחה לכף רגלי ונופש לנפשי המסוערה משצף שנאת הגויים.

ג

וזהו בעצם הלקח, שחייבים אנו להפיק מפרשת זוועותינו האחרונה. שנאַת עולם לעם עולם לא הרפתה מעמנו גם בארץ הזאת. היא לא תירף. זאת צריכים אנו לדעת. זאת לזכור. יותר מן השנאה איום העיוורון כנגדה. וככל שנדע למצות את הלקח הזה עד תומו כן נשכיל להזדיין בכלי ההגנה הנאותים. מתן ההבטחה של הבית הלאומי לעם משולל קן, בהסכמת נ"ב עמים, נכתב ונחתם בדיו, אבל מַשׂטמת העולם כתובה בדמיהם של העמים. ויתכן כי רעל שנאה זה, רעל הקדומים, סם־המות שבמורשה, הוא הפועל כאן, מחוץ לכל נימוקים אחרים, שיסודם בתכסיסיה של המדיניות, להכות על הנטע הישובי הרך שלנו. לא יתכן אלא ברי שכך הוא. השנאה מפעפעת לעולם בתוך הסתרים. היא נוהגת את באושיה ודלוחיה במחתרת. כנגדה אין לטעון בחוקי ההגיון. אין לתבוע אותה למשפט האנושי. אין לשככה בגביות עדות משולחן ערוך של נימוסים ובהמלצות של מעשים טובים תאמר לה: אני בונה חרבות ונוטע שממות ומקיים ישובים פורחים ומפיץ אור תרבות, מדעים ואמנויות! והיא הרי על כך ממש שונאה אותך. כל שכן שהיא חרשית משאתה בא להתנצח עמה בפירושים לאיזה סעיף מעורפל שבהצהרה רבת פרצופים. העבודה הסיזיפית הזאת, להבהיר בעזרת מפרשים את הנוסחה האטומה שבשטר־המקנה, שניתן לעם גולה ונרדף על פרוסת ארץ – כמה יש בה מן הטרגיות ומהבלטת מרירותה של גלות ישראל בארץ־ישראל! שנאה זו היא שנוטלת מאת בעלי השלטון את בינתם ואת זריזותם ומרשלת את פעילותם, משהם נתבעים להגן על חיינו ועל עמלנו, אין תימה אם על כרחנו נקבע בנו הרושם, לאור הבלהות של המאורעות, שבעצה אחת עם היד הפורעת פועלת לעתים גם היד השופטת, גבה הר בין הישוב העברי ובין החוק, המיועד להגן על אנשי הישוב, אותו הפה שהוציא את הקול: “יהודים, עלו!” נגלה מאחורי הפרגוד כפה רב פיפיות, המשמש בכמה לשונות, הכורך יחדיו ארור וברוך בנשימה אחת. הרי אותה היד הכותבת אגרת הכשר לעולי ציון היא המוציאה גם ספר לבן, שתפקידו להשחיר את פניהם של העולים האלה ולהצר את צעדיהם ואותו המנגנון הממלכתי המחדש לפרקים את הצהרותיו החגיגיות על קיום ההבטחה הוא גם המשגר אלינו לעתים המזומנות משלחות חקירה, שמתפקידן לגלות, כביכול, את המניעות והמעצורים, המזיקים להתפתחותה של הארץ הזאת. ואילו מתוצאותיה הם הלבנת פני נציגינו, שליחי עם עני, ברבים, חידוד היחסים וסיבוך הנפתולים והגברת השסויים. מה תימה בכך? אין בכוחה של השנאה לתשכין את השלום. כל שכן שאין ביכלתה להגביר את האהבה, אויבתה הקדמונית. על אחת כמה שעצלנית היא מטבעה ליישר הדורים, שעקירתם טעונה עמל רב ורצון טוב. וזה הוא מעגל הקסמים. שהישוב העברי בארץ נתון בו. וליצור בתוך המעגל הזה חיים מתוקנים, סדרים אנושיים ואף להפריח בו ישוב מתוקן – איזה תפקיד קשה! איזה תפקיד רב־הענויים, העולה כמעט על כוח עם.

ד

אנו מאמינים: אינו עולה! יד הזדון לא תגבר עלינו. ובלבד שלא ניאחז באשליות. מראש מקדם ידענו: העולם המדיני אינו גן שושנים. ראשיהן של המלכויות אינם צדיקים גמורים. לא היה כלל מן ההשערה. שבאחד הימים יתקיימו בנו יעודי נביאינו. חוזינו התמימים, קדושי כל הזמנים, שמצפון העמים יתעורר עד כדי כך שתקיפי העולם יצאו לקראתנו בתופים ובמחולות ויובילונו לציון ויאמרו לנו בפה מלא ובלב שלם: “הרי לכם, עשוקי כל הדורות, כברת ארצכם גזילת עמים רבים, הנה היא לפניכם, שלכם היא בצדק ובזכות, שבו עליה לבטח, עבדו אותה וראו חיים ועושר!” עד כדי כך עדיין לא הגיעה התעוררותו של המצפון בין הלאומי. גדולה מזו: יש בדרך נתינה זו של בדל עצמאות לישוב העברי בארץ ובאופן הוצאתה לפועל הרבה מן הלעג או לפחות מן הלצון, ובעיקר מן המבחן, מבחן לשבט עברי זה אם הוא די חזק לעמוד בנסיון כה חמור של קבלת דבר־מה, שכמעט אינו ניתן לו. אם הוא מחונן במיוחד בכוח של עצבים בריאים, רבי סבל, הנמתחים ואינם מתפקעים. וזהו הדבר: שנהיה באמת חזקים. אנו שהודענו כוח בעמידה שקטה וגבורית כלפי כל אלה שעשקו אותנו מן הדין הוא שנהיה אמיצי לב גם לגבי אלה שהעניקו לנו, כביכול, משהו ושהעניקוהו באופן כל כך מעורפל ומטושטש. פרשת ארץ־ישראל בכמה מגילוייה היא אולי אחד העלבונות הקשים ביותר, שניתכו על ראש עמנו. ואינו דומה עלבונו בארץ נכר מפגיעה בכבודו פה, בארץ חיותו, במקום כבודו הראשון, במקום ששכינתו שורה מקדמת הימים. שאם מכאוב לב וחרפת בושה הן לנו פרעות הגויים בנו על אדמותיהם הרי שבעים ושבעה תגבר בנו הצרבת למראה עם ישראל הנחבל והנפרע והמוכה בארצו. שם בנכר, נערף כל יהודי ביחידות. שם הרגו אותנו לאחדים. ואילו כאן המכוון היא נפש האומה בכללותה. שם דקרו את הפרוכת. וכאן הדביר. שם עמדנו על נפשנו כנגד עמים־חיות, שואפי דמים, מהירי חימה, חשוכי שכל, טרופי מאוויים. ואילו כאן מינה לנו הגורל התאבקות גם עם גוי קר, מזג, סוקר לעברים, מחשב חשבונות במספרים גדולים, עמקן ותכסיסן, מדבר חלקות בהקטירו שאננות, נדיב למראה עינים, הנוטל לעצמו את הגדולה שבמנות, וגם עקיצתו היא של בן תרבות רחב־הדעה, בחמדו לו מהתלות מתוך סבר פנים של כובד ראש. ולא עוד אלא לעתים הוא גם פועל צדק וחוסה ומרים את קולו למען היושר. כל שכן שעשוי הלב להישבר מהתמרמרות לאָפיה של החסות הזאת, הרצופה פגיעות מצד גוי תקיף ונבון. אולם עלינו לאזור כוח ולישא באומץ ובאורך־רוח גם את החסות הזאת.

ה

ושלא להסיח את הדעת מן האויב החזק ביותר: זו השיגרה שיגרת הדלות והשממה, החוגגת את נצחונותיה בארץ הזאת. גם השממה יצר הוא. גם ההרס תאוה הוא. גם נוף הצרות משעשע את עיניהם של אלו, שלבם דש בו. ומסורת הקבצנות כוח מארגן הוא. ולא זו בלבד שהאנשים, שנולדו ונתחנכו בשממה הזאת, דבקים בה, אלא שיש לה לערוגת הדלות כוח מושך, ואפילו מקסים לעתים, לגבי אלה שבאים אליה מן החוץ הגדול והעשיר. אף השממה משסה ומפתה כנגדנו ורוכשת לה אוהבים ומעריצים: רומנטיקה! שנתפסו לה גם רבים מבני חוץ. מצד אחד חורבה צבעונית, משוכללה כמעט, שיש בה גופה משום שלימות שקשה לרבים הפרידה הימנה, ומצד שני עולם חדש של תיקון ויצירה, שרשרת, של התחלות ואיתחדשתות, שנויים מן היסוד, מעשי בראשית, בריאת ארץ חדשה תחת השמים העתיקים האלה. פשיטא שקליפות רבות תהיינה מקטרגות על מלאכת היצירה הזאת, המקדשת מלחמה על הדלות. צרות־עין של הקליפה אף היא מהדקת את הקשר כנגדנו. נדעה זאת, ומתוך כך נבין לפרש כמה פליאות. תפקידים שניים לנו בבנין ישובנו: ומתוך כך נבין לפרש כמה פליאות. תפקידים שניים לנו בבנין ישובנו: גיוס כוחות המרץ והמעשה בקרבנו ועם זה פיתוח שכלנו והבנתנו, שרק בזכות שניהם נחזיק מעמד ואף נקדם את ישובנו לתפארה.

אדר תרצ"ז

בבין הזמנים של “מאורעות” חיצוניים הננו עושים את המאמצים הדרושים לגוון את דברי ימינו בסדרה מכות מבפנים. אסור, משמע, שיהא שורר שקט כל שהוא בישובנו. יודעי דבר קבעו משכבר, כי מקץ כל פרק זמן קטן של שלום בית פורצת אצלנו על כרחנו איזו מריבה ביתית. ביתית כפשוטה. היינו, סכסוך עבודה בבנינו של איזה בית, מלוּוה בתגרת ידים, המשמשת מעין פתיחתא לתזמורת של קטטות גדולות יותר, בהיקף ישובי רחב, כגון מעשי סרטיפיקאטים וכיוצא בזה. ובתזמורת הזאת ממלאות הידים תפקיד של כנור ראשי. הן מהלכות בראש. הן ניחתות בראשים. הן מפוצצות שמשות. הן יורדות לתוך הלחיים. הן מרביצות כהוגן. הגיעו הדברים לידי כך, שאצל כמה מן המבינים התפתח מעין חוש ריח מיוחד לגבי עניני מכות, לחוש אותם לפני בואם באיצטגנינות נבואית ממש, כגון חוש הגשם, המצוי אצל חולי השגרון. ומשהם רואים תקופה ממושכת קצת של שקט יחסי, הריהם מבשרים ואומרים: אבל אנו מריחים את המכות הבאות מתוך השקט גופו. עד כדי כך! אבל מדוע כך? מדוע בכלל ניתנה הרשות לאגרוף להיות הטוען הראשי וגם הפוסק במריבותינו?

איני בא להטיף מוסר ולחזור בפעם הרבבה על הדיברה הישנה, שאסור להכות. ברצוני להבין, קודם כל, את ענין המכות, היינו, את התכליתיות שבו, את הצד המעשי שלו, את הפועל יוצא ממנו לגבי תיקונו של ישוב. אילו אפשר היה להוכיח באמצעות היד השלוחה את אמיתותו של רעיון ולשכנע מי שהוא! אילו היה ביכולתה של מכת לחי להצמיח איזה פרי ולא רק חבורה או פצע! או להוסיף לפחות יום עבודה אחד לזקוקים לכך! ואילו לאמתו של דבר, כל מקום שהיד עושה דין לעצמה אינה אלא גורמת צער לאחרים וחיסור לגופה. כאב גופני לזולתה ומפח נפש לבעליה. אין המכה מחממת לבבות ולא מצננת איבות, אלא מרתיחה יצרים רעים ומשקיעה אפילו רבים מבין אלה, הרחוקים ממקום פעולתה, לקלחת של קנטורים וניצוחים, טענות ותביעות, שנאות וחשדים. ולא עוד אלא שהיא נוטלת אפילו מן המיושבים שבקרב הצבור את הכושר לשיפוט צדק. ובהגבירה את הצד הפניתי, הריהי משסעת את הישוב לחלקים צהובים זה לזה, הנעשים צדדים שלא מדעת ויריבים על כרחם. משום בחינה אין ברכה צפויה לישוב משלטון הידים: לא ריוח חמרי, לא הרחב כוח־הקליטה לעליה, ועליה רוחנית לא כל שכן. אם כן, ענין שהוא כולו הפסד מדוע יהא צף ועולה על פני חלקת חיינו בעקשנות, בעקביות ותכניתיות מתמיהות? מה טעם יהיו בני אדם מזקיקים את עצמם למעשה, שתוצאותיו המזיקות לכל הצדדים מובטחות מראש?

ואיני חושש לטעון להגיון שבדבר. אף על פי שגלוי וידוע לפני, שכל הטוען בזמננו לנימוקים שכליים, נראה לרבים כבריה מלפני מתושלח. אי, אי, שכל! מה אתה דורש, שיהא כל הרוצה להכות את חברו הולך לשאול בעצה מפי זקני הדור ויקבל הכשר ממורה־מורנו השכל? כן, דבר זה ממש הנני דורש. הואיל ואיני משער לי, שאפשר לעשות איזה מעשה בלי סיעתא של השכל. נאמר, שהאדם אינו מהלך ברגליו, אלא בשכלו, הוא הדין אינו מכה בידיו בלבד. כל ענין ניתן להיות מוסבר בכמה פנים. ואני רוצה להבין את ענין המכות בדרך הפשט. מה ריוח ומה הצלה ממשלח ידים? קיימא לן: כל הסופג מכה ביד חברו אין דעתו ודמיו מתקררים עליו עד שאינו משיב למכהו מנה אחת אפיים או לפחות משלם לו כגמולו. מכה גוררת מכה, וכל הבא להכותך, הכם והרבץ בו. כללים אלה ידועים לכל. ואם כן, כל מרביץ מובטח לו כמעט במאה אחוזים, שיקבל את התמורה אם לאלתר ואם לאחר זמן, אם למישרים ואם בעקיפים. כל טפת דם, שאנו שופכים בדעתנו, מקימה לה גואל לעצמה. ואם כן, מהי התכלית המעשית שבכל הרבצה? מה ה“קא משמע לן” שבה? מה תיקון מתגלגל למי שהוא על ידה? שמא תאמרו: מחיקתו של איזה עלבון? הרי ההיפך מכך הוא הנכון. שכן היא רק מעמיקה את העלבון בשני הצדדים, מחדדת את היחסים, ממררת את הרוחות וחוסמת את הדרך בעד יישוב הסכסוך באפני שלום. ואם כן, מה טעם לדו־השיח בין האגרופים הנפוץ כל כך בישובנו?

ושאלה סמוכה לזו: מהו שרשו של ניצוח־האגרופים? מניין באה הזריזות אצל העושים במלאכה הזאת? מהיכן מהירות ההחלטה לבחור מלכתחילה באופן פעולה זה, שאינו מתיישב על הדעת אפילו בדיעבד? לא זו בלבד שהנני תוהה על עצם מלאכת הידים, אלא איני יכול להשיג במיוחד אה חדוות המעשה הזה? מאילו כוחות בנפש יונקת היא? מהו המלאך המכה על הנלהב בקטטה ואומר לו: הכה! חוששני לומר, שמלאך מכיאל הנהו היועץ הפלאי והלחשן הקרוב ביותר לכל איש יהודי בארץ. יום־יום אנו קוראים במדור החדשות בעתונים מעשים במכות. עוד ביום ב' של השבוע קראתי על עמודי “דבר” רשימה קצרה בשם “למה תכה רעך?” בה מסופר כיצד סדרנים הכו בהתלהבות לעיני חבריה של הנהלת “מכבי” אחד משחקני “הכוח”, שלא הספיק להראות לכבוד הסדרן את פנקס החבר שלו. הכוהו בכניסתו והכוהו ביציאתו. אותה שעה ישבו להם חברי “המכבי” בניחותא ושרו. הגיעו, משמע, הדברים לידי כך שמעשה המכות עשוי שיהא מלווה בשירים. היד, היד היהודית, נעשתה זריזה ביותר להרבצה. בדרך כלל המונח “להרביץ” שגור ביותר בפי האדם בארץ. שאלו, למשל, תינוק שיפסוק לכם את פסוקו ומיד הוא יענה לך: “ואני ארביץ בך!”. הוי אומר: ענין המכות, שאינו מתמצה בתופעות בודדות ומקריות, הוא מכת ישובנו. הוא אפנה. הוא סיסמה. ואם סיסמה, הריהי זקוקה על כל פנים להסבר.

בימים אלה ראיתי בעיני מעשה, שהיה בו כדי לעורר את מחשבתי בכיוון ההסבר. בשביל להזהיר מחשש אכזבה, הנני מקדים ואומר כי מעשה זה שהנני בא לספר עליו, לא היה תכנו הרבצה היוצאת אל הפועל, אבל משום משלח יד היה בו, אף על פי כן. וכך היה מעשה. הלכתי בלוית חבר אחד לחגיגת ילדים, שנתקיימה באחד התיאטראות. משהגענו עד סף המבוא, הצעתי לחברי ללכת לפני, בהושיטי תוך כדי דיבור לעיני הסדרן את כתב ההזמנה שבידי, שהיה מיועד לשנים. בו ברגע כבר נשתלחה ידו של הסדרן בגב חברי לסחוב לאחוריו את הפַרצן, כביכול. אותה שעה תמהתי לעצמי: הרי כרטיס ההזמנה, שהיה, אגב, בגודל של מגילה עפה, הושט לעיני הסדרן. ומדוע פעלה ידו ביתר חריצות ומהירות מכפי כוח ההישג של מבטיו? אולם מתוך תמיהה זו גופה נצנץ לי ההסבר. כן, ידו של היהודי החדש פועלת ביתר מהירות והתאמצות משאר חושיו, ומכלי השכל שלו בפרט. הוא הנימוק! הוא־הוא! הוא ולא אחר?

מאותו רגע ואילך כבר התחילה מתיישבת במקצת במוחי הפירכא שלעיל. בדורות האחרונים היתה לנו יהדות של ראש – וראש משמע גם לב – בנויה בעיקר על שיקול הדעת וחובות הלבבות. יצא הקול: הבו לנו יהדות של שרירים! קול צודק ביסודו. אלא שלא נתפרש, לצערנו, כהלכה. כתגובה כנגד הראשיות המופרזה, בא הפולחן המופרז לשרירים ובאופן תפיסה מוגבל מאד, המרכז את השרירים ביד בעיקר. חלילה להתריס כנגד טיפוח השרירים, אבל בתנאי הרמוניה. גם השרירים צריך שיהא להם שכל, שיהיו כפופים למשמעת של בר־דעת, נבונים ושקולים ומיושבים ויוצאים לפועל רק לרגל ההכרח ולשם תכליות פוריות בהחלט. האדם הוא קומה שלימה, הוא צבור אברים, חושים וכוחות נפש, הנתון לפיקוחו של שכל. או רצון עליון מכוון. ואסור בהחלט לתת שליטה לאיזו חטיבה בודדת מן הגוף או הנפש, שתהא פועלת על דעת עצמה. כל פרט באדם הכרח לו שיהא שליח הצבור הגדול של אישיותו. כל שכן, שאין צידוק ליד, הפועלת באופן עצמאי. יד יַצאָנית, המשתלחת מעצמה, ולעתים תכופות, מועלת בשליחותה, פורצת גדר, שנגדר לה מטעם הועד המפקח של בעליה. היד המכה בוגדת היא.

פולחן הידים אין מקורו בכוח, אלא בחולשה. החזק באמת אינו מכה. הגבור עוצר את אוניו. רגל המשתלחת בעצמה שלא בהתאמה עם הליכתה של הגויה כולה, סימן שהיא פגומה. היא נותקה ממרכז העצבים, אינה עומדת בקשרי־מגע עם כוח־המעצור. הוא הדין היד. אמנם, לכאורה קל יותר לחיות חיים של יד מחיים של ראש, הואיל והראש דבוק לגוף האדם וכל עמלו מתרכז בתחומיה של האישיות הפועלת גופה. ואילו היד יורדת מעצמה והלאה ומשתלחת בגוף הזולת. אבל חוק החיים מצווה על האדם, שיהא לעולם קרוב אצל עצמו, דבק בעצמו, שיהא שוקל את כל המשקלות על גבי גופו. הוא אחראי לכל פעולה היוצאת ממנו והלאה. אין שיקול, אלא כוחה של האישיות לעצור, להתישב בתוך דעת עצמה, לפתח את כל חושיה ולהפעילם באופן הרמוני. לא יד על חשבון השכל, על חשבון העין, על חשבון הלב ועל חשבונם של כל שאר החושים, אלא יד בעצה עם כל משיגי הגוף ועם כוחות הנפש המנחים. אין שום טעם לפועל הכפיים, הנעשה בשרירות, בלי פיקוחה של עין הנפש, אלא טעם של חלשות. אין ההרבצה אלא מעשה קלון. היא עוטה את ישובנו בחרפת בושה מבפנים ומבחוץ. היא עוברת בין בתרי הגויה היהודית ומשסעת בקרבנו את הנפש הקבוצית. היא מערערת את סדר ישובנו ביסודו ושומטת מתחת רגלינו את החוק ואת היקום הרוחני והמוסרי, שאנו עומדים עליו פה. היא מנוולת אותנו בעיני הגויים ובעיני ילדינו. יום שבו משתוללות המכות בחוצות תל־אביב, ירושלים וחיפה, הנני מתבייש להציץ בעיני ילד. כל כך הרבה מוסר הטפנו באזני התינוקות, המעבירים בחשק סדרה מכות, ואנו נמצאים בדאים אצלם. אין זו שאלה של צדדים. בפרט זה של מכות איני שום צד. כל תיגרת ידים, ויהא הפותח בה מי שיהא, מכה על ראשו של הישוב כולו. היא מקרקרת את קירותיה של סוכת יעקב, שכולנו עמלים להקמתה פה בארץ הנביאים. הסוכה הזאת תהיה סוכת שלום או שלא תהיה כל עיקר.

אין להכנס בפרטי ניסוחים, מה קודם, חטא הפרובוקציה או האלמות. אין אנו צריכים לגנות את האלמות, היא מגונה מראש ומקדם. אין צורך למנות סנהדרין שתכריז נידוי על ההכאות. לא רק ישוב הדעת, אלא גם ישובו של עולם מזהיר אותנו באלפי הזהרות: אסור להכות! כל יד מורמה מקצצת פרח ומכבה ניצוץ בלב האדם. היא הורסת חיים. על אחת כמה כל מכה בגוף יהודי בארץ היא מכת־לחי על גבי ישובנו כולו. הסטירה הזאת, שהיא תוצאה מרפיון עצביו של מרים היד, גורמת מצדה לרפיון עצבים כללי, להתרופפות המוסרות, להזנחה ולרשלנות בכל המקצועות. וגם מחוץ לכל נימוקים: אסור להכות! לא תעשה זה כתוב בדיברה הראשונה על לוח הלב האנושי. אסור להכות ילד. אסור להכות מבוגר. אסור להכות בן ברית. ואסור להכות יריב. אסור מן השכל ומן הרגש, מטעמים של אהבת הבריות ושנאת המהומות ומטעמים המושרשים עמוק באי־שכלי שבנו, בתוך המסתורין החופפים על צלם אלהים שלנו.

ואתה,איש העמל הכשר, איש הידים העובדות, המתפרנס מיגיע כפיך, בושתי לדבר אליך על זאת. אתה. ששתי ידיך הם שני גלילים מספר־התורה של החיים הישרים, חלילה לך להכתים אותן במעשה נאלח זה. ידיך קודש הן לבנין, למטע, למזרע, לחבק אֵת, ללטף ילד, לאמץ בהן אל הלב בעל־חיים ידידנו. שולחים ידים רק הריקניים, הולכי בטל. אלה שמשכירים את נושאי הברכה שלהם לכל תיגרה. מאמין אני, כי מועל הידים שלך, שבו הנך נכשל לפרקים, אינו אלא כשלון ארעי, רוח של שטות עוברת, העשויה לעורר גם בך הרהורי חרטה, הנני מאמן בכך מתוך חשק.

ח' אדר תרצ"ז

כל הסימנים מוכיחים על כך, שאנו נכנסים לתוך מצב רוח של רוגז וכעס לגבי אנגליה. אנו – זאת אומרת: רבבות בני ישובנו והמוני עמנו הפזורים בארצות העולם. להוציא את מנהיגינו המדיניים, המתיצבים לפני טפסריה של המדיניות הבריטית פה בארץ ושם במטרופולין. להם אסור לעשות ברוגז, בהיותם אנוסים מטעם עומס האחריות, הרובץ על גביהם. להעמיד פנים שוחקות גם כשהלב מתפלץ. ואילו אנו, פשוטי בני אדם, שאיננו מצויים אצל מסתריה של הדיפלומטיה ואיננו לוקחים דברים מפי ראשי־עושיה, הרי מותר לנו מן הסתם להישמע לקול רגשותינו האנושיים. והקול הזה אומר לכל אחד ממיליוני בני העם הנרדף: כעס! גלגל את חוסן זעמך על ראשי השליטים האלה, אשר עשוך למנוד ראש בארץ אבותיך, בבית הלאומי אשר הם הבטיחו להגשמתו לך, הבטיחו… וכעת, ראה מה הם עוללו לך שם!

ואף על פי כן חייבים גם אנו, המוני היהודים, שלא להפריז יתר מדאי במידת הכעס, שעם כל צדי החיוב שיש בה – חיוב על שום כך בלבד שטבעי – הריהי נושאת בחובה גם גרעיני טעות והרס. כל כעס פוגע בשיקול־הדעת. מה גם שבנידון שלנו אין הרגש הזה הולם לגמרי את המרירות שבלבנו. כעס משמעו אכזבה, שנגרמה על־ידי מי־שהוא, שהיה מוחזק עליך כידידך ודורש טובתך והוביש את התקוות, אשר תלית בו. האמנם גם אנו נמצאים במצב של מאוכזבים בתקוות שתלינו במעצמה עולמית זו. אם כך לא עליה ראוי לנו לכעוס אלא על עצמנו, שנתפתינו להאמין בגלוי שכינת הצדק בזמננו ודוקא שם במשרד המושבות באי הבריטי.

אין אנו ילדים. ישראל איננו נער. אנגליה איננה עם ה“בייבל”. פקיד בריטי אינו סוכן למלכות שמים על הארץ. האמנם לא ידענו זאת משכבר? זכורה לנו חכמתו של אחד העם, ששקד לפרש באר היטב בכל הזהירות שלו את ההבדל הדק שבין בית לאומי בארץ־ישראל ובין ארץ־ישראל כבית לאומי. אולם המוני עמנו, הצמאים לתנחומים, וגם רבים ממנהיגינו, הפליגו לא מעט ברון רגשותיהם ועוצם התלהבותם על תקות הגאולה והתעלמו מהבדל דק זה ומכמה וכמה הבדלים דקים שכמותו, שהבריטי לעולם אינו מסיח דעת מהם. אין אנו ילדים, אבל נלהבים הננו כילדים. ולא רק שיצרנו בדמיוננו תקוות משיחיות אלא בדינו לנו בכוח המדמה שלנו עם אנגלי של לעילא ולעילא, עם המקים מקרבו נציבים לצדק ופקידים אידיאליים ושופטים כולם אוהבי אמת ודעת הקהל כולה חסד. הגזמנו, ראינו חלום נאה במטרופולין של בריטניה – וכעת נזדווענו מן המציאות המרה בדמותו של פקיד אנגלי, בשר ודם קר מזג, אדיש לגורלו של ישוב מפרפר במכאוביו, ושותת דם – והננו כועסים.

ישוב עברי בארץ בשנת תרצ“ו–תרצ”ז – אין קיבוץ אנשים מרומה יותר ומאוכזב יותר ממך בעולם. אין עוול משווע גדול מן העוול הנעשה בארץ זו, המשולה כעת למלכודת, שלתוכה ניצודו ארבע מאות אלף איש מכל ארצות העולם על מנת שיהיו מסורים לידיהם של שודדים ומרצחים. אבל אין בכוחו של הכעס לתת ביטוי למרור הגדול שבלב. כל שכן שאין הוא משיג את המטרה, לשכך כל שהוא סערת הדם. לך וכעס על איש השלטון האנגלי אם הוא כולו גוש אדישות, חטיבה חיה של מדיניות, משוללת סנטימנטים. אם אפשר לייחס איזה הגיון לכעס, שהנהו ביסודו התרחשות אי־הגיונית, הרי בכך, שהנהו מכוון כלפי זולת, העלול לקבל השפעה ולהתפעל ממראה הזעם. ועכשיו צאו וראו: כיצד איש השלטון האנגלי מתפעל מצעקותינו! אנו אומרים לו: הורגים בנו! והוא גורס: התנגשות שתי עֵדות! אנו מורים באצבע על פלוני הפקיד, שלא שימש כהלכה בתפקידו והזניח בלי הרף את חובותיו באופן מנקר עינים, והוא, המפקד העליון, פוסק: יש לי אימון בממונים שלי! אנו באים עם נפשנו בכפנו אל ראשי השלטון בארץ וצווחים מרה: רוצחים! שודדים! נקודות ישובנו עזובות ללא הגנה! הנה עדר בן מאות ראשים נסחב בהרים ובכפרים! שלטון, הצל! עשה משפט! הזעק פלוגה! או: תן לנו להתקומם על נפשנו בכוחות עצמנו!– והוא פוסק בקור רוח: אינני רואה כל יסוד לחרדה זו! אין הוא רואה יסוד ואנו יודעים" הר געש! יש לבאי כוחו של אותו עם שליט פנאי, הרבה־הרבה פנאי. סבלנות של ברזל יש לו לגבי פורעניותיהם של תושבים שלוים, אדישות של יוג הודי לגבי הגוף החוטא של בשר ודם זולתו. על מי כאן הכעס? על אדם שאין בו, כמדומה, שום צד דמוי למשלנו. לא אלה העצבים, לא אלה הרגשות, לא אלה התכסיסים ולא הגבה כזו שלנו.

בשנות ההתלהבות הגדולה חפשנו ומצאנו, כמנהג יהודים, יחסי משפחה בינינו ובין האנגלים, אם מפאת מוצאנו המשותף מעשרת השבטים ואם מפאת היחש הרוחני כביכול על גזע יוצרי התנ"ך וחובביו. הה, תמימות יהודית! לעולם את מחפשת יחסי קרובים, וכל מי שמראה לך בת־צחוק בדרך נדבה מיד אתה בודק ומוצא שהוא עמך שני בשני. אבל אין כמדומה שונה לנו מן האנגלי. היהדות מה אומרת? סוף מעשה במחשבה תחילה. ואילו האנגלי: גורס: סוף מעשה במעשה תחילה. האנגלי לעולם אינו קובע תכניות מראש ולזמן ממושך. הוא עקבי רק בחוסר העקביות שלו. הוא אינו בונה על אדני עקרונות. הוא כולו אימפרוביזציה, מעשיות, תועלתיות, הוא תמים־דעים עם הרוח האחרונה הנושבת. הוא אינו מרמה הואיל ולעולם אינו מבטיח שום הבטחה מלאה. נחבוט את ראשינו בקיר התמיהות, נכעס, נצעק, אבל את האנגלי לא נבין. הוא אינו בגדר הבנה גם לעצמו. כל נימוקיו של האנגלי נולדים לאחר מעשה. היהודי הוא כולו חשבון: חשבון המוח וחשבון הנפש, מחשבה מראש ומחשבה לאחר־כך. והאנגלי פותח בעשיה וגומר בה. לאנגלי אין תכנית. יותר נכון, לעולם יש לו שתי תכניות. שתי הצהרות. שתי הבטחות. שני פרצופין. רצה הגורל, שהעם המונותיאיסטי ביותר יצטרך לקבל מתנת תקומתו מידי העם, הבונה את שלטונו על חוסר אחדות, על פירודים ועל מריבות בין משפחות, איזה גורל מר! על יהודים נאמר: ישראל גוי אחד בארץ. אבל כלום אפשר לאמר גם כן: האנגלים הם גוי אחד בארץ? קיימא לן: לגבי כל ענין ומאורע קיימים לפחות שני עמים אנגליים. אחד בעד התכנית האחת והשני בעד התכנית המתנגדת. האחד על תנאי שינצח הצד האחד והשני על תנאי שינצח הצד השני. האחד נותן למי שצריך בשעה שצריך והשני יקח חזרה מה שנתן האחד בשעה שלא יהיה שוב צורך. איזו אירוניה מרה, שמודיעים לנו מזמן לזמן על דעת הקהל באנגליה, הנוצרת שם בקשר לאיזה מאורע בעולם. אפשר קיימת באמת דעת קהל אחת לגבי מאורעות ומעשים, המתחוללים באנגליה גופה. אבל מה ששייך למעשים, הנחתכים בכל שאר חלקי תבל, על אחת כמה בחלקים אלה, הזוכים להינות מחסותה של המעצמה העולמית הזאת, חזקה שקיימות לגביהן לכל הפחות שתי דעות של שני קהלים על כל מקרה שלא יבוא ועל כל צד שינצח אי־שם בארץ המריבה. שמענו כולנו כיצד דיבר אלינו לפני שבועות מעטים הלורד ההוא, הפיל הזה, פה בארץ הזאת, כיצד? ביהירות? מונח זה אינו ממצה כל הצורך את היחס הגבוה, שבו טיפל בנו וחקר אותנו נציג זה. עוד בשנת 1818 כתב סיר תומס מונרו, אחד מגדולי הנציבים האנגליים: “כובשים זרים נהגו בילידי הארץ מעשי אלמות, לפעמים גם מעשי־אכזריות רבות, אבל אף אחד מהם לא התנהג אתם בבוז כמונו” (פרופ' ב. ויליאמס, בספרו “האימפריה הבריטית”, תרגום ארלוזורוב, עמה' 176). זהו האנגלי בדרך כלל. אין כמוהו יודע לבוז. הרבה התווכחנו בזמן האחרון לענין שנאתו של הפקיד האנגלי. אולם כמדומה, שהמלה שנאה אינה מתאימה אלא בוז. וגם לגבי הבוז הזה אין הכעס משמש תגובה מתאימה, כשם שאין הטענה בדבר ההבטחה וההצהרה עלולה לעורר מוסר כליותיו של זה, שבמשך דורי דורות השכיל כל כך לחצות את דרכו באומנות מפליאה בין ההבטחות ובין ההגשמות עד כדי לשפוך את חסותו על חלקי תבל רבים.

מעיד אני עלי כי משהו אחר ולא הכעס נוהג את קולמוסי בשעה שהנני רושם את הטורים האלה. אבל איני יכול להימנע מלהזכיר לרגל הנושא שלנו אפיזודה אחת, שאינה משוללה חשיבות ושיש בה משום מתן מושג על קו אחד מהאופי הבריטי במגעו עם רוחו של ישראל. עלילת הדם, המפורסמה לשמצה, שאכלה את יעקב והשמה את נווהו, מצאה לה את פייטנה הנאמן במשורר האנגלי דוקא והוא שעשה לה כנפים בכל ארצות תבל. גופרי הוא שם המשורר הזה, מחבר “קנטרבירי טיילס”. איש בעל השקפות מתקדמות בדרך כלל. סופר ששאב את סיפורי מעשיותיו מתוך האוצר העממי והשפיע הרבה על עיצובה של הרוח העממית באנגליה. ולאחר שסיפר את מעשה הילד “הנחמד והנעים” “ילד קטן, בן שבע שנים, מכולם הצטיין ביפיו ובשקידתו, בישרו, תכונתו ודבקותו בדתו” שהיהודים הארורים, “זעומי אלוה אלה. שנואי המשיח”. “הצמאים לדמים” שחטוהו והשליכוהו לתך הבור, “מקום שם מבתיהם הולכים הילודים להסך רגליהם” – הריהו מקונן ואומר: “הוי גוי ארור, הורדוסי זמננו! אולם קול דמי הילד צועקים לגבוה, הרצח יגלה, כה גזר אלוה, ועל ידכם יכבד שם אדוננו”. פיייטן זה, שחי במאה הארבע־עשרה, נחשב לאבי השושלתא הספרותית בבריטניה. השפיע מן הסתם לא מעט על גיבושו של מעשה שילוק, שזכה לביטוי כה אמיץ בפי הגאון הבריטי. הוא מסמל לנו את היחסים, שאֵר־הבשריים, שאנו מדמים אותם משום־מה מכמה דורות בינינו ובין האנגלים. אמנם. מחבר מאמר על “גופרי ציסר”, מר יעקב זלמן רייזין. ב“השלוח”, כסלו־טבת תרפ"ו, ממנו הובאו מראי המקומות מלעיל, מצטט בסוף המאמר גם את דבריו של הפרופסור לאונסבורי: “קובל אני על משורר סבלן ונאור כמותו, שהרשה לעטו לחטט באשפתות כאלו בשביל הרושם הספרותי ונפח רוח חיים בעלילה שתורתה בבערות ולידתה באכזריות. ובזה גרם להגדיל את מדורת השנאה העולמית לעם האומלל והנרדף שבאומות”. עד כאן דברי החסיד האנגלי לאונסבורי. אבל האומות אינן מיוצגות על ידי חסידיהן אלא דווקא על ידי בעלי התכסיסים המדיניים שבהן. הם המבטיחים והמצהירים, והם מתמנים חברים לכל מיני ועדות. כל־שכן שמביניהם נבחרים בעלי השררות. אנו בני עם עתיק יומין חייבים היינו לראות זאת מראש. מה גם שעוד לפני רבות בשנים הכרזנו בקול רם: "ארץ ניתנה בידי רשע. וספק גדול אם לפי מצב התנאים במשטר הקיים יהיו אלה, שהארצות נתונות בידיהם, נדיבים עד כדי מתן זכות חיים ועצמאות לעם משולל ארץ משנות דורות.

וכלום יש צורך להדגיש, כי אין מתכלית הדברים האלה להטיף להשלמה עם המציאות? חס וחלילה. אלא: עם ישראל, סוף סוף הגיעה השעה, שתצא מחיתולי הילדות ותכיר את המציאות ואת אדוניה כמות שהם. מנע עצמך מן הכעס, שיש בו פחיתות־כבוד לבעליו… דע את חוסיך: הם אנשי המעשה, שלא קדמה לו כל תכנית. הם אדוני הבוז הגדול. לא טוב הכעס: הוא ממרס את הדמים ומתיש את הכוח.

אולם אתה, צבור יהודי, אם נבון הנך, דע את אשר לפניך!

כ“ו ניסן תרצ”ז

א

תכלת וירק משקיפים עליך ממרחבי־רום, הנוהרים דרך החלונות הפתוחים לרווחה, רוחות ים צוננים, כנשיקות הנוטפות מפי אלהים, מלטפות עינים ומשקות את הנפש. אולם רוחך מרה בקרבך על שום שעיניך השקועות אותה שעה בגליון העתון עושות את סיורן הבקרי על פני כדור הארץ, העוטה עבי שחור, זרועים כתמי דם. על גבי דף העתון, זה גשר הנייר, נישאים ובאים אליך ממרחקים מאורעות העולם, הטרוף ממריבות עמים וקרוע מקטטות משפחות ומפרפר יום יום בפחדים של ערב־טבח. מכל קצוי תבל מגיחים פתני שטנה ודיברות רשע, נושאי חורבן לארצות והרס לגופים ולנשמות. שכול ואלמון לאדם ולגוי: מאשכנז הגזעית, חושפת מלתעות חיה; מספרד השותתת דמי אחים בהרג רב; מני רוסיה העורפת ראשי מנהיגיה; מקצף תאות דמים רותח בקלחת סין ויפאן. שגעון הדמים פורח בכל. והוא מרעיל את אויר הנשימה גם בתוך ערוגת חיים קטנה זו, בה משובצים אתה ושלחנך, זו לך משכבר גבעת־געש, המרקידה כה תכופות במחול איבה את חלק האחד מתושביה כנגד משנהו. על המוראות ההם, שנשתזרו בפקעת של קוצים מסביב לבני הישוב הנרדף בביתו הלאומי, כפי שהללו באו לידי בטוי בפי קברניטיה המדיניים של בריטניה מעל דוכן הנואמים הרם של בית הלורדים שלה, מוקדשים כמה עמודים מגליון היום. שם, בתוך המטרופולין המעוננה של בריטניה הרחוקה, עמדו בחירי העם החולש על גויים, מעונדים בפיאות נכריות וגוללו בלשון דקת ניב ויפת נימוס. מתובלה בחן ההלצה ובהבעות כבוד, שכל אחד מן הנואמים מעניק אותן לחברו “האדון הנכבד” או “הנכבד מאד”, את פרשת קרב־הדמים, המסובכה והנפתלה. המתלקחת בארץ המנדטורית. הם אדוני־המנדט, המחוננים והנותנים, המודדים פרוסות ארצות מעולם אלהים ומעבירים אותן כאות נפשם לנחלה מעם אל משנהו ומשבט אל רעהו, הם הלוקחים והחולקים, הגוזרים גזירות עליה והגוזרים את הילד של שתי האמהות, המבתרים מולדות והמוותרים מהכבשה על חשבון הרש, הם מחוכמים כל כך להעטיף את ענין החלוקה בצות של אימרות מוסר, נטולות כביכול כל פניה. בהגיון רב, מתון־מתון, בשלות נחת של כובשים מנוסים מדורות, כובשי־ארצות ועמים וכובשי יצרי עצמם הם, מרעיפים דברי הגיון כדרך חכמים יושבים בקתדרות ומרביצים חכמה לשמה, הריהם שוקלים במאזני הצדק העליון את טענותיהם של שני היריבים, הנעמדים לפניהם כשני בעלי־דינים שוים במידת האשמה ובצדקת התביעה, אחד הרודף ואחד הנרדף, אחד ההורג והמשסה ואחד הנהרג והמשוסה, והם, האדונים המדיינים –הנם הדיינים היושבים כסאות למשפט, עקב בצד אגודל הם צועדים לתוך עמקה של הלכה זו. כמה מתינות אופי, רוחב בינה וגודל סבלנות בבעלי פולמוס אלה בשעה שהם מתווכחים זה עם זה להכרעת גורלו של השלישי הנאנק בתוך מיצר הדמים והגזירות, השסוי והדכוי, ונענה מחמת המציק לו בתוך פינות הישוב, שנבנו על ידיו בעמל זיעתו. שונאים משסים בישוב שואף חיי יושר, כנופיות מרצחים ומחריבים – והם, הפולמסנים האצילים, מביעים שוב ושוב במתק לשונם כנימוק מכריע לקיפוח המקופח את החשש מפני התחדשות מהומות הדמים מצד המתקיף. אותו רמז של חשש מהומות, החוזר ונשנה בפי אלה, שתפקידם ואף יכלתם לעצור מהומות, מעל במת מחוקקים, כיצד לפרש? כיצד? כיצד? האמנם נכונה ההשערה, המובעת בפי רבים, שאותו חשש מובע בגלוי, הוא מעין רמז של איום נסתר? הרי שנימוס מתוק זה הוא גם כן רעש מעולף. אתה האיש, היושב פה על אדמת אבותיך המעונים מדורות, אל השלחן הזה, כיצד תישא זאת? כיצד? ואם אמנם הקול המתוק, המטיף מעל הבמה הגבוהה הזאת, חבר הוא ליד הסתרים, המושכת במאורעות הדמים מאחורי הקלעים, הרי יש בכך כדי להכות את נפש האדם בתמהון נואש. האמנם? האמנם? כן, סדר עולם משכבר הוא, שרבי־טבחים ועריצים גלויים עונדים עטרות מושלים. אבל האם גם ממתיקי ניב, המהללים בפיהם חוקת יושר, שותפים בסתר למחבלי תככים ולזורעי מהומות בזדון? אם רק קורטוב ממש יש בהשערה זו, הרי אין לך עדות מזוועת מכך לשחיתות האדם ולאפס מוצא שבסיוט הפוסע על ראשי עמים!

ב

והרי לך עוד פיסקה מובעה בפי אדוני הדיון בפשטות מעוררת חלחלה, כנימוק כנגד העמדת עם נגזל על נחמתו המסוייגת בסייגי מדינה, ואם גם היא קטנה וקצוצה עד לכאב: “גזירה שמא יתנפלו עליו גייסות מעבר לתחומי מושבו המחודש”. הנה דרך ראיתם ואופן תפיסתם של האדונים לדומיניונים בסדרי חייהם של בני אדם ובישובו של עולם. מהומות וגייסות, יצרים משוסים ותאוות מלחמות, רשע והרג ושסוי. וכל זה מושט לך בגלולה מתוקה בסבר של חן, כיסודו של עולם, כמובן מאליו, והנה “המובן מאליו” הזה הוא המרעיד ביותר את הנפש. מדוע גייסות צריכים להתנפל על ישוב ישרים עמל בבנין, החי בבתי אבותיו וחורש את אדמותיו? מדוע צריך לשער מראש – וכל השערה מעין זו, המובעת בקול רם, משמשת גם כן בחינת הזמנה – שעם יתנפל על חברו? מדוע? מדוע מספרים עמודי העתון שלפניך כל כך הרבה על תככי מדינאים, על מזימות דיפלומטים וקנוניות של צירי מעצמות וריבות של ראשי שבטים וכרוזים מאיימים של מפגינים והצעות פשרה שאינן מפשרות כלום של יועצים ומתווכים בין לאומיים – ואיפה הם החיים הפשוטים לעצמם, החיים האנושיים, חיי איש ואיש, חיי אם, אב, ילד, מורה, ריע, אח, אחות והמון עם טוב לב, החי מיגיע כפיו!? האמנם גזירה היא שנגזרה שיהיו חיי העמים נחתכים על ידי מדיינים ומתווכים ומפקדים וזוממים ומנהיגים; מנהיגים? איפה האיש הפשוט, איש הבית, איש חלקת השדה, איש הסדנה, האומנות, העמל היומיומי?

עוד הלב החושב שואל: “איפה?” צפה מתוך החלל התשובה בדמות ערבי, סוס ודלי המים, שנצנצו לעינים, אשר התרוממו בינתיים מעל העתון. בבת רגע טפח המחזה על העין: ערבי עבר לבטח בעצם תקופת הימים הטרופה, בתחומי העיר העברית, מוביל סוס באפסרו ושואל מה בפיו מאת פועל בנין עברי עומד על ברז המים. מיד נענה הנשאל, רץ והביא לשואל את הדלי, נזדרז בעל הסוס ומילא את הדלי מים והשקה ממנו לבהמתו הצמאה ששתתה לרויה. במרחק מה משולחנך מתחולל המחזה, אין אתה שותף לו אלא במראית עין. אבל כמה מרובה פעמים קורת הרוח, השופעת ללב אדם ממנת חיים קטנה הנתלית לו בחודה של עין. עתים תקפה גדול יותר אפילו משל מאורע חיים, הנוגע בו מקרוב, בגופו ובחושיו, והרי משל: אדם מרחוק, אדם שאינו בן עמך, הנבדל ממך, על ידי מחיצה טבעית או מלאכותית, עובר בתחומי עירך, קרוב לחלון ביתך ועמו סוס והסוס צמא והרי דלי והבהמה שותה ומחיה את נפשה. וכל זה מתחולל על רקע של יום הדור נאה, עוטה תכלת, ירק, ורוחות ים צוננים המשובבים את הנפש – יפה אף נעים. טוב לך לראות זאת. טוב לעיניך הרואות אדם לאדם מושיט דלי. אדם לסוס מגיש מים נעימה הדעת, שזה ערבי וזה יהודי והם עומדים פנים אל פנים ומדברים איש אל רעהו לשלום, על אף כל השסויים והדיבות, וחרחורי המהומות. למה מספרים שם הלורדים בשפת חלקות שלהם על האיבה הנצחת, ששוררת בקרב שני העמים השמיים? למה מפיצים כל שופרות המשטימה שבכתב ושבעל פה את רעל השנאה? כל עוד יש אדם חומל סוס, כל עוד אדם בן עם אחד מושיט אל בן עם משנהו דלי מים, כל עוד פרט זה שיש לו אשה, שיש לו בן, שיש לו סוס. שיש לו לב. אף על פי כן לב, עובר בתחומי עירך, מול חלונך, על יד פיגום בני עמך, עובר לבטח, עובר ככה, פשוט, עובר כאדם המהלך בעולם אלהים, לא נקבע עדיין אפס המוצא, לא נהדקה העניבה על צוארו של אדם, לא נחתם עדיין גזר דינה של האנושיות לכליה. ברור, כאן, ביחסי העמים, התחוללה איזו אי הבנה מזוועת, טעות פאטאלית נפלה, נתערבבו לתוך סידור הענינים הבין־אנושיים כל מיני מתווכים סכסכנים, המחרחרים ריב בדברי שחץ ובאמרי נימוס, במשטימה גלויה וברעל מעולף. ואילו אדם לאדם הוא פשוט אדם, כל פרט רוצה ויכול לדבר שלום אל חבירו אפילו אם בן עם נכרי הוא. כל אחד יש לו קורת־רוח מכך שהוא מהנה את חברו באיזה מאכל או משקה. ומדוע לא ישמח גם עם להיטיב למשנהו?

ג.

כעת העינים נטועות במרחבי רום, מעל לדפי העתון העוטה קדרות יום והלב הנפעם רץ גם על פני ערבות הדמיון וטווה קורי חלום. וככה יהגה בחובו את הדברים אשר ייבוש לעתים להביע אותם בקול:

האזינו! האזינו אחים בני אדם, בני איש! הדין אינו עם הלורדים. העולם הזה אינו קנינם של הלורדים, לא שלהם הוא. לא להם הזכות לחלק חלוקות, לתת חלקות במתנות, לייצב גבולות, להורות ולדון, העולם הוא של כל האנשים. האדמות שייכות לכל הנבראים אשר נשמה באפם. וכשם שכל האדמות נילושו מערימת עפר אחת כך כל העמים היושבים על האדמות האלה נילושו מחומר אלהי אחד וכולם אחים הם, בני גזע אחד, יוצאי משפחה אחת. ואף על פי שהבשורה הזאת, שכבר נתבשרה לאנושיות עוד מקדמות הימים, נתחללה בתמורות העתים, עדיין לא הועם זיווה והיא האמת, בה האמת הראשונה והאחרונה, היא תקום לעד, והיא תקויים – הבה נקוה! – בימים הקרובים, שמא הקרובים ממש, אפשר מחר, כל שעה וכל רגע עתידה לנחול את נצחונה. אם גם אימה חשכה מסביב היום, אפשר שבמחר הקרוב יתחולל השנוי. לא אפשר אלא הכרח הוא. מי זה אמר שגזירת קדומים היא לערוך מלחמות? הלא ישאף כל אדם בחביון נפשו לחיי נחת, ליחסי כבוד, לסדרי שלום – והכיצד יסרבו טוב זה העמים בקבוציותם, שהם כלל של פרטים? ומופת חותך לכך מראה היום הזה, העוטה שמלת תכלת ורוחץ ברוחות ים צוננים ומקושט ירקרקות ובני אדם צועדים בו שאננים, שואפים את מנוחתם מתוך עמלם. ומופת שני חותך לכך משאלות השלום והחסד והגעגועים על אושר עולמים. המובעים מזמנים קדומים בפי הטובים והחוזים באדם, בפי נביאים ופייטנים. ומופת שלישי לכך זה האיש מבני ערב, זה הסוס, זה דלי המים, החוסים בתוך שעת מנעמים זו. לשם מה מלחמות? לעזאזל קרבות! לתכלית מה גייסות? למה חיילים ומצביאים? מה מועיל בצחצוחי חרבות, העושים חורבות? אין כל הגיון ולא טעם ולא תועלת בשפיכות דמים ובדברי ריבות. לשוא יתפארו המעשיים, שהם רואים נולדות וצופים למרחוק ושאין קיום אלא בזיון ובציוד תותחים. אל תהיו כל כך חכמים למרחוק. מוטב תחכמו להציץ מקרוב. הביטו וראו: יום שופך אורו הנעים על ידי חלון כה קרוב. בתים עומדים בבנינם, אדם ובהמה צועדים יחדיו. הביטו וראו פשוטי החיים היום יומיים. ראו פסת שמים ראו אדם, ילד, סוס, דלי מים, קן משפחה, חוטי טלגרף, פנס אור, גינת פרחים, וילאות מתנפנפים בחלונות. למה נחריב עמל אנוש? למה נטיף את הרשע כאילו הוא צו קדמון? האדם יכול להיות גם טוב. יש אדמה לרוב בכל הארצות וגם בארץ הזאת לכל יד חרוצים; שממות למכביר. רבות לאין שעור בארות המים, העשויות להיחפר. ועוד יד המדע נטויה לגלות אוצרות טבע ודרכי ניצולו של טבע. רעיון עיקש ומסולף לראות את העולם כעמק הרצח לעמים. הכל תלוי ברצון האדם. אפילו מהלך שכלו הוא פרי רצונו, אם טוב ואם רע. ובכן עליך לרצות ולומר: יש דרך שלום, קיימת אפשרות להשכין יחסי כבוד בין העמים, הרחוקים והקרובים. רצונך ויהיה עם לעם כאדם אח, המגיש לרעהו בסבר פנים יפות ובנפש חפצה מנת מזון או משקה. רצונך ויהיה עם שבע אדמות מגיש אל רעהו העם הרעב לאדמה מולדת במתנה, כדרך שאדם פורס לחברו פרוסה מלחמו.

ככה המה, הגה, לב איש היושב אל שולחנך, מול חלונך הצופה למרחבי רום, כל אותה שעה בה שתה הסוס אשר לבן ערב מתוך הדלי, שתה להשיב נפשו. יישר כוחך, לב, הנפתה לעתים להאמין בבשורות הטוב על אף שכלך הסורר והמורה.

כ“ב אלול תרצ”ז

עתונות ראש השנה, המפרסמת על גבי עמודיה מאזנים שנתיים של ענפי חיים שונים בישובנו, אינה נוהגת לייחד גם כן מדור לסיכום היבול השנתי של מעשי פשע שונים – גניבות, שוד ורצח, בכלל זה גם רצח עצמו – המשגשג ועולה משנה לשנה בשיעור אחוזי, שאינו מותאם כל עיקר למדת התרבותו של הישוב העברי בארץ. שתיקת העתונות בפרט זה מוצדקת אולי, בנימוקים מסוימים, שהראשי שבהם: הבלטה יתירה של היסוד הפלילי בחיים עושה לו פרסום ומגביר את כוחו. אבל, כמדומה, שכל הנימוקים האפשריים בטלים לעומת ההפסד היוצא לנו מן הטשטוש והחיפוי, שאנו נוהגים לגבי מראות נגעינו. הפשען מטבעו אינו הולך לפני שהוא יוצא לפועל ההרס שלו לחפש לו אסמכתא בשיקולי מספרים ובסעיפים מחכמת הסטאטיסטיקה. ואילו מחובתה של כל חברה להכיר את עצמה, לשקף למועדים מסוימים את פניה בראי העובדות, לעשות חשבון נפשה. ומה טעם לחשבון שהננו עושים לגבי ענפים רבים מהתוצרת, שהם הלול, הרפת, המטעים, התעשיה והאמנות – אם אין בצדו החשבון הכולל בדבר היחסים בין אדם לחברו ובין אדם לנפשו ובין אדם לחברה בכללה? ואין זו תביעה מוסרית בלבד – שבזמננו מתבייש כל אחד לפרש בשמה אפילו מי ששומע בת קולה מתוך מצפונו – לטיהור הכלל על ידי הרהורי תשובה, כגון זיקוק הפרט, אלא יש בבדק נגעים זה משום הכרח משקי ממש בה במידה שהננו מייחסים עוד לבריאות הנפש ולנקיון היחסים החברתיים ערך של דברים, הבאים בחשבון, פרקים מן המכונה הכללית, שכל קלקול משלהם גורר היזקות למערכת החיים. תמה אני שיש עוד צורך להוכיח, כי מתועלתו של כל גוף, פרטי וקבוצי, לקנות הבנה ובקיאות בעסקי עצמו, לשקוד על תקלותיו על מנת להתמחות בדרכי תקנותיהן ובשום אופן לא להתעלם מההפרעות המתחוללות בתהליכי החיים בקרבנו. כל שכן שאין צורך להרבות בהוכחות לכך מקץ תרצ“ז ועל סף התרצ”ח, פרק זמן שהדהים את כולנו בשפע הפלילי שלו.

מדור הכרוניקה של אשתקד וראשית השנה מונה סכום של גניבות, מעשי שוד ורציחות יהודים בידי יהודים, במדה מבהילה. ככה הוא זה. ובארץ ישראל. אין להתכחש לעובדות. אבל טעות מזיקה יהא ציון העובדות האלה על מנת להוקיע את עושיהן ולהתריע כנגד פושעים בלבד. בלי תכלית עמוקה מזו בודאי שכל ענין ההוקעה אינו כדאי. ומהי התכלית? בדיקת הקרקע, המצמיחה את הגידולים הללו, בדיקת עצמנו. הפושע עם שהוא נמסר לרשות ונכלא על ידיה בבית־ההסגר יוצא מתוך החברה, אבל הפשע גופו אינו יוצא מתוכה, הואיל והחברה היא אֵם הפשע, ואֵם אינה נעזבת. תפיסת הגנב והשבת החפצים הגנובים שבידו לבעליהם לאחר שהוא עצמו הולך לרצות את עוונו תחת פקוחה של המלכות, אינן עוקרות את חטא הגניבה משרשו, אלא, להיפך, מורידות אותו מעל שכמי האיש המבצע על מנת להדביקו ככתם בל יימחה בחברה זו, שכופה על רבים מבניה בגורמים שלה טבע פושעיי. הרי זה מושכל ראשון לגבי כל ישוב ערוך ומתוקן מדורות ועמוס הרגלים ומסורות נושנים, על אחת כמה בישוב צעיר ובלתי מגובש עדיין, שחוטי־התפר שבו עודם נראים לעין הכל.

הישוב הארצישראלי שקוף יותר מכל הישובים האחרים בעולם על כל צומת הגידים והרכב התאים שלו. כאן המעשים והאיים בוטים יותר מבכל מקום אחר. אנו פה כולנו כאילו עמודים בחלונות ראוה. מי שרעב פה רעב בפומבי ומי שחי חיי מותרות רישומיו ניכרים גם כן בראשי הומיות. אנו ראינו זאת בשנות הרווחה והפרוספריטי וכמה מן המחזות המכאיבים מצד אחד והמעליבים מצד שני מצויים גם כן בכלל בעונת שפל זו, שכבר הפלגנו לתוכה עמוק, לפי כל הסימנים. אין מן הראוי לשסות בפקידים, אבל חלק מן הפקידות שלנו ניהנה ממתנות כהונה ללא יסורי מצפון במדה אחת הן בשנות גיאות והן בזמנים של דחקות להמונים. נצרף לכך יסורי ההתאקלמות וחילוף המקצוע ושנויי הלשון והרגלים, הכרוכים אצל רבים בהגירה לארץ־ישראל ונבין, כמה מוּעד אוירה של ארץ ישראל העברית להצמיח רוטנים ומרי־נפש, מקופחים ומאוכזבים. כל פשע הוא פרי אכזבה. אין אדם חוטא אלא על מנת להתנקם באיזו השליה או בפגיעה שנגרמה לו. כל מי שחי בקרב המוני הישוב ועיניו פקוחות ואזניו קשובות לקלוט את כאבי הפרט בתוך כור ההיתוך הזה אי אפשר לו שלא לקרוא לעתים בהשתוממות: “אחינו בני ישראל מחוננים בכוח סבל עצום או באהבה אמתית לארץ ישראל, הנותנת להם כוח לעמוד בכל הצער הזה!” אבל כאחד עם זה אי אפשר לו שלא לחרוק לעתים שינים למראה המידות המגונות, הדבוקות בנו – בכל אחד מאתנו בפרט ובכולנו בצבור – והמאוסה שבהן: תאות ההתהדרות וההתעשרות וההתרהטות והנאת חיים קולנית וההתמשתאות. הדברים נכתבים להבנת הרבים ורצוי לדבר במלים פשוטות ומובנות. לפיכך יש לפרט יותר. יהודים אוהבים הידור לעולם. הידור אתרוג, הידור מצוה, הידור רהיטים וכלים, הידור קבלת אורחים והידור שמחות, שיש בהן משום ניסוך הרבה משקאות והתזת פקקים, והידור נסיעות בארץ ובחו“ל במכוניות פרטיות ובאוירונים. והכל נעשה בקולניות מרובה. זו היא השטות הקבוצית שלנו, איוולת הגובלת בפשע והמשמשת שדה־מטעים לבאושים רבים. זהו הרקע הכללי והפרטי של כמה מעשים פליליים – של שוד וגניבה ורצח אחרים ועצמו – שנעשו זולים ושכיחים במציאות שלנו. צריך לראות את הקשורים הנסתרים שבּין פרשיות החיים השונות. מלבד מניעים פרטיים קיימת השפעתם של גורמים כלליים על מעשיהם של מעוולים. רק קצרי שכל רואים חוליות נפרדות והם סבורים ששגיונות או זדונות, שאין נפרעים עליהם לאלתר, אינם באים לעולם על שכרם. תרצ”ז היתה שנה משופעת במעשים פליליים בתשובה לחיי ההוללות שנתרווחו בישובנו בתרצ"ד־ה – שנים של חטוף ואכול, חטוף וספסר. בהן נצטברה מרירות רבה בקרב אלה שלא נקראו לסעודה או שצירפו את עצמם אליה במאוחר וריסקו על ידי כך את מעמדם או שעמדו מתחילה ועד הסוף מרחוק כמסתכלים בלבד, שהסיקו מהמהלך ההתישבותי המיוחד הזה פרקי הלכה לעצמם. בשנות השובע נזרעו גרעיני הראש והלענה ובשעת רזון זו הננו קוצרים את יבול הרעל. וכלום אין גם בתקופת חירום זו משך הזרע?

כולנו סבלנו את מהלך הענינים ההוא – פליליות חוקית – השלמנו עמו. ראינוהו כסדר עולם כביכול ורבים פרשוהו כתהליך נושא ברכה – ומה לנו שהננו מעמידים כעת פני נדהמים לתוצאותיו המרות והבלתי נמנעות כמעט? ואפשר נהיה אמיצי לב עד כדי להודות שלא זו בלבד שאיננו פונים עורף בפה מקלל כלפי העבר הלא־רחוק ההוא, אלא שבסתר לבנו הננו גם כן מפללים להתחדשותם של הימים ההם מתוך שגיון נואל דבוק בהכרתנו, שזו דרכו של בנין בתחרות יצרי ממון, כיבוש ושררה. היסח דעת מכך, שיצרים אלה הם חמרי שריפה, העלולים להעלות על המוקד ישובים בנויים על תלם, על אחת כמה עשויים הם לפוצץ נסיונות בנין ואתחלתות. מה משמע: אין ברירה אחרת? אין ברירה אחרת אלא בנין בדרך גזל וניצול וגידול פקידים רשעים וגבאים עשירים, המתפרנסים ברווחה על חשבון הקהל? אין ברירה אחרת אלא לרמוס אביונים ולהציק לרוכלים ולשוט במכוניות הדורות ולהרעיב מחוסר עבודה ולהתהדר בשמלות ולקשט דירות בכלים יקרים ולערוך נסיעות לחוץ לארץ על ידי מלוות ברבית? אם אין לנו ברירה אחרת אלא זו, הרי אפשר שבכלל אין לנו שום ברירה, אלא לשקוע גם להבא בתוך הגופים של הגויים בארצות עולם, להתכווץ בסדקים שם, לחיות שם כפרטים האיך שאפשר וכמה שאפשר, כאזרחים או כצללים, כבבואות של מי שהיו יהודים או כמוטמעים גמורים אם לא תהיינה הפרעות לכך מצד המטמיעים. אבל מה טעם להעביר את המהומה היהודית, את החטף והחפזון שלנו, את כל האוירוניות המסרתית שלנו, את מבנה הכשל הלזה, את תאות המשי ויצר השיראים והתכשיטים הגזעיים שלנו, לתוך תחומי בנין, שעשוי להיות מוקם רק בכוחם של תיכון וארגון, בכיבוש עצמו וערבוּת זה לזה? ע"י ספסרים ולהוטי ממון ובהולים אחרי טובת הנאה עצמית ושטופים בתענוגות ומשתאות ונסיעות לא יופיע אף צל של מפעל מדיני. בדרך צפיה לשעות כושר של רווחים ולתקופות פרוספריטי לא ייבנה ישוב חדש. תוך רדיפות אחרי חיי שעה וטיפוח יצרי התפארות והתראות לא תקום חברה עברית בחבל־עולם זה. אי אפשר בשום פנים ליישב את המציאות הארצישראלית, הרקומה סתירות משוועות ומועמקות, אין משלן כמדומה בשום מקום בעולם, שמצד אחד מצויים בה אלפי ענוי עולם, חורשים ונוטעים, אכרים לא על פי מוצאם, אלא מתוך הכרה ובחירה, ניזונים בצמצום וכמעט בסיגוף על קידוש הרעיון, ומצד שני ערים ומושבות ההומות ככוורות חוטפי חיים ולהוטי רווחים ועוגבי נוחוּיות ובתוכם גם ערב רב של לועגים לכל ערך של רעיון או נטולים לפחות זיקה אליו.

כל עברינות משמשת מחאה כנגד איזו סתירה, המקננת בתוך הטמירין של החברה. לפיכך חייב הישוב הארץ־ישראלי, העמוס סתירות יותר מכל ישוב אחר, להתחסן במיוחד כנגד נגעי העברינות העשויים לצמוח בקרבו, כל עולה חדש נפגע עד עומק ישותו ממצב הדברים וממהלך היחסים בישובנו. איש איש מאתנו מטפח לו במסתריו את פצע העלבון שלו. כל אחד צווח, בחשאי או בקול: הכזאת היא ארץ ישראל? הכאלה הם היהודים? הזאת היא ארץ הקודש? האם למען ישוב שכזה טרחתי כל ימי בגולה ולקטתי לבנים לבנינו? האלה הם פירותיו של הרעיון הציוני, ששרתי אותו כל ימי כחייל נאמן? מי אינו שואל את הקושיות הללו? מי לא נשאל עליהן? אבל מי האיש שיש בידו תשובה על כך? כל אימת שאנו מגיעים לפרשה זו, לדמותה של המציאות היהודית בארץ, לטיב היחסים השוררים פה, לנימוסים המקובלים בחברתנו, אין לנו אלא להוריד את פנינו מבושה. רבים צווחו על כך. כולנו צווחים. כולנו מאשימים איש את רעהו. אבל מי הוא הנאשם? ובידי מי לתקן? דומה, גורל פטלי אורב לנו. שנאת גומלין וביטול גומלין והעדר כל צורך לחפות על קשיחות הלב אפילו בחפוי של נימוס חיצוני, הממתיק במקצת בארצות אחרות את עלבונם של המקופחים. הרגשה של ביתיות במובן השלילי תוקפת כל אחד פה. ואילו רבים קובלים ואומרים: אוי לנו שלא הביתה שבנו בבואנו לארץ אלא כאילו נפלנו לבין זרים, לתוך גלות חדשה. וכבר נתרווח הפתגם “גלות ארץ ישראל”.

עבריין מהו? זה שמוציא את עצמו מתוך נימוסי החברה ומקשריה, בחינת חוליה שפקעה מהשרשרת הכללית. אבל מה דינו של ישוב שמרובים בו יחידים, שלא נשתרשו עדיין בתוך הכלל ושאינם עתידים להתברג לתוכו גם בעתיד הרחוק לא מבחינת הנאה מזכויותיו ולא בהירתמות לתוך חובותיו, לא מצד הזיקה הכלכלית ולא בשיתוף התרבותי? הרי בישוב כזה מרובים היוצאים שלו מלכתחילה. לא קישורים, לא נימוסים, לא הידוקים כלכליים ותרבותיים. אלפי מובדלים מתהלכים בישובנו. הרי אימה מהלכת עלינו!

אין להפריז יתר על המדה על סימני החולשה האלה, המכרסמים אותנו, אבל אין להתעלם גם כן מהם ומגורמיהם; מגורמיהם בעיקר. מצויה אימרת כנף, נדושה ביותר ותפלה גם בשעת אמירתה, והיא, שגם הקיבוץ היהודי זכאי שיהיו לו מנוולים ועבריינים משלו. יש טמטום בעצם ניסוחה של פיסקה זו. הקיבוץ היהודי זכאי שיהיו לו! כיצד אפשר לחבר צירוף מסולף כזה של המלה “זכאי” עם “עבריינים ומנוולים”? מה נופך זכות יש בעסק זה, שהוא כולו ניוול וסיאוב? מה טעם לייחס אף ניצוץ קדושה לקליפה? אבל יש לנסח ולומר, שגם הקיבוץ היהודי מחוייב לשאת באחריות פושעיו ולהעמיסם על מצפונו ממש ולא לחפש לעצמו פיטורים מהם בדרכי עקיפין שונים, בתירוצים ובאמתלאות. והרצון לפיטורים אלה מקנן תמיד בעמנו, עם הנבחר, המדמה את עצמו ממלכת כוהנים ועומד עד היום בתוקף על העטרה שנטל לפנים לעצמו, אולי בדין, שכל בניו הם רחמנים, צדיקים וגומלי חסדים. שוב איננו צדיקים. לא. לא. ואם יש בקרבנו צדיקים הרי הם קומץ קטן – ועל יסוד מה הננו מיחסים לעמנו חוש מיוחד לצדק עולמי, שעליו מתריעים רבים מקרבנו בכל יום של הילולא? הישוב העברי בארץ צווח: אין אנו צדיקים! וקהל עבריינים הגדל והולך בקרבנו נותן אישור מלא לכך. ממה נפשך, אם ניתנה לנו רשות להתפאר בבעלי כשרון ובאנשי מעלה שבקרבנו ולראותם כבאי־כוחנו עלינו להודות, כי הגנבים, השודדים והרוצחים שלנו הם גם כן שליחי־צבורנו. הם מודיעים לנו את צביוננו, הם מספרים ברבים על תהליכי הקלקול, המתהווים בכולנו. ובכן, מה טעם לחפות בהשתקה על טבענו? מדוע לא נעשה מאזנים לתהליכי השחיתות. המתחוללים במעבה החברה שלנו? מדוע לא נציין את מראות נגעינו, לא נפרוש אותם לרווחה ולא נפרשם בפירוש ההוגן והמתאים להם? חוזה, הרצה עוונות; ספר על זרע מרעים, בנים משחיתים; על גוי להוט אחרי קניות מגרשים ועשיית רווחים וקשוטי תכשיטים; ספר את האמת כולה ממעללי עמך – שמא יהרהר בתשובה. ואם לא ישוב בתשובה – לפחות אל נא יהא קדוש בעינו!

לבסוף יש לעיין ולראות, אם אין גם מאורעות־הדמים, שארצנו האומללה טובלת בהם, מהווים צינור־השפעה לזרם הפלילי הזה. ואם כן עלינו לגייס את חרדתנו שבעתים לנוכח המתהווה בקרבנו.

י“ד תשרי תרצ”ח

משמתערערים לעינינו מוסדות החיים וקולות מפץ מהממים מסביב להוי ידוע, כי אי שם חלו בקיעים גם במוסדות הנפש או ביסודות המחשבה והרגש. אותה שעה הננו נתבעים לצרף אל רפוי ההריסות מבחוץ גם תיקון מושגים בפנים עצמנו, שנתערערו שם מסתמא או שנתבלו לחלוטין. חכמי המוחש לועגים על הרוב לסמיכות פרשיות זו. כסבורים הם מתוך בטחון גס ותמים כאחד, שמירוץ החיים במאורעותיהם החיצוניים הוא ענין לחוד, ואילו ניתוחים שבהרגשות וניסוחים שברעיונות הם גם כן ענין לחוד או שאינם ענין כל עיקר. שאט־נפש אל סדרי ההויה שבנפש, אל ערכין ואל מדות, אף הוא נגע הוא. משל למי שיבוא לרפא את החולה רפוי בעורו, בבשרו ובעצמותיו, מבלי לבדוק קודם כל את דמו. והרי המחשבה היא דם הנפש. אמונה וכפירה, אהבה ושנאה, רחמים ואכזריות, גבורה ופחדנות וכל יתר המדות, הנאות והמגונות, יונקות לא מתוך המרה, הכבד, ורידי הדם וליח העצמות בלבד אלא גם מתוך מקור הטמירין, הזך או הדלוח, של ההכרות, מתוך התודעה, המנוקה או המזוהמת, ההורה וההוגה אמונות ודעות ומדריכה את האדם בצאתו לפועל חייו לשם הפרחת ישובים או לשם ניפוץ בנינים ועשיית חורבנות. והואיל ומרובים אלה שאין להם לא כושר ולא שהות להגות מחשבה משלהם, קל וחומר לבדוק את מעשיהם בדיקה חמורה לאורו של שכל צלול ושקול, הרי מעשים רבים, עתים מכריעים בתולדות העם או החברה, עלולים להיעשות שלא מתוך שיקול הדעת והבחנה אישית אלא בכוח שסוי מצד דעה חיצונית, על הרוב משובשת. לפיכך כל כמה שהננו מייחסים ערך של שיתוף לתודעה במעשיו של הפרט והציבור, רובצות עלינו חובות הגדרה והסברה.

– – – – – – – –

מכלל המידות מתייחדת לנו בימים אלה האחת: הגבורה. היא השעה נקודת השריפה. ולואי שניחושנו יתבדה: היא עלולה להיעשות שריפה בלי נקודה. לא ידענו כי ככה יעלה לנו שנצטרך ללמוד פשט במסכתא גבורה – לחיים ולמות ממש – מתוך החיים עצמם בארץ ישראל הקרועה והשסועה והמופקרה לכנופיות רוצחים. ולא עוד אלא שנצטרך ללמד דיוק במשמעו של מושג הגבורה, רבים מהעסקנים החשובים, מזקני העדה, חלק גדול מעם ישראל על רבניו וצדיקיו ומנהיגיו. לשוא נשחית דברי־הסברה בפני אלה שסייגו משכבר את אזניהם בגדר של תיל לגבי יריביהם הרעיוניים. הוא הדין בפני אלה שייחדו ללשון רק את שימוש החרפות והגידופים ובני אדם נחלקים אצלם לשני סוגים: לבעלי ברית שלהם ולבוגדים ועוכרים. הוא הדין בפני אנשי הביניים, הנשבעים לנייטראליות, שבכל שעה טרופה ומובהלה הם נמצאים משום־מה בתוך מחנה אנשי־החרב, המתפארים בגבורת שוא ובתפארת־רמיה. אבל סבורני, כי דברי הגיון והסברה אינם בגדר מותרות גם לגבי קהל הקוראים, אם הם קוראים, את דברי אלה.

נהיה ישרים עם עצמנו: גם כאן, בקרב המחנה הזה, שידע להתרומם למעלות של גבורה אמתית, נתהווה איזה פקע בתפיסה הפסיכולוגית והתחוללה נסיגה לצד הסיטרא אחרא. חוששני: נתחלחל ההיסוס לפני ולפנים של ההכרה מבחינת הבטחון באמת זו, שכל כך הרבה שלמנו על קידושה. שאם לא כן מניין אותו חוצף לרוממות לשון שלוחה עד לאין גבול מצד אחד ואותו גמגום נמוך, שמקורו בלי ספק במבוכה פנימית, מצד שני? ומניין ההצטיירות הזאת, שיהיו חלקי ציבור מרובים תפוסים להלכי־רוח נעוים כאלה, המתבטאים גם בתפלות ובתחינות ובתקיעות שופר, מתוך בטחון גמור בשכינת הצדק העליון השורה עליהם, אם לא כי אותו צד, ששימש עד עכשיו מבצר עוז לתפיסת עולם ישובית בריאה ומוסרית, לעיצובו של עם־אדם, נתערער בחוסן אמונתו ובצדקת אמיתו?

– – – – – – – –

איזהו גבור?

ארץ ישראל החדשה – בחלק הנאור והבונה שבה מדובר – זו שנועדה מטעם ההשגחה העליונה למשוך בישראל ובעמים את משך הזרע, אשר זרעו חוזינו הקדמונים, ניחשה בפי מיטב הוגיה ובמעשי מגשימיה את משמעם של חיי גבורה, לאמתם ולטהרתם. וצו הוא לנו לעמוד על משמר האמת הטהורה הזאת, לבצרה בלבבות ואף להרחיב מוסדותיה. מושג הגבורה נתבע להתפרש כהלכה לא רק בתחומיהם של החיים הלאומיים אלא גם למלוא היקפה בחיי הפרט והכלל, מבחינה הדתית, המוסרית והאסתטית כאחת. כהני הדמים, בכל הזמנים, שהעולם נראה להם כמין מערפת, היו קובעים את סכום כוחו וגבורתו של איזה בר־נש לפי מנין הגולגלות שנערפו על ידיו. הם אמרו: איזהו גבור? זה שרוחץ את פעמיו בדם אויביו; ששותה את יינו בצדף־ראש של מי שהיה בעבר יריבו בחיים. ככה נסתפג הרצח לתוך מרכז הכבוד האנושי והתפארת יצאה עטורה בלבוש ארגמן כצבע הדם. מכאן ואילך כל מה שבעל בעמיו עשה, אכל, שתה, הורה, דן ושפט היה מבוסס על הדם. על אחת כמה וכמה הגבורה שהיתה כולה מטפטפת דם. וכל הערכין המסתעפים הימנה היו צבעם וריחם עשויים כעין האדום־האדום. ושוב לא יכול האדם המזבחי הזה שכל הערכין נצטבעו לו בצבע הדם, שלא לכוון את חוד החלף של מושג הגבורה גם כלפי עצמו, כלפי גופו ממש. על כרחו נתבצרה בו התודעה, שכתר הגבורה ניתן גם לזה, או לזה במיוחד, היודע ליפול על חרבו או לנעוץ את הפגיון לתוך לב עצמו, בין שהוא עושה זאת על קידושו של רעיון נאצל והן מתוך אמונה בעליונותם של עיקרוני הבל, כגון הגנה על כבודם של מדים או על שריד מנהגים. מכיון שעצם השימוש הזריז והמאומן בחרב תפארת היא לאדם, שוב אין הבדל בין החרב עושה את שליחותה לגבי הזולת ובין לגבי האוחז בה בעצמה. יצא הקול: אמיץ הלב עשוי לבלי חת בנוכחותו של המות; ואולם הפחדן בורח מפני מלאך המות. בן־החיל משליך את נפשו מנגד על כל מקרה שלא יבוא, בשל רבב שעלול חלילה ליפול על כבודו או על כבוד בני־עדתו; ואילו אדם מגזע השפנים נזהר מבוא בדמים ומתחבא מפני רודפיו תוך חור. וכללו של דבר: הולך לקראת המות כהולך אל המחול.

– – – – – – – –

אגדת־דמים זו ראויה שנטפח לה את כחשה בפניה. ההולך לקראת המות כלקראת מחול אינו גבור חיל אלא מוג־לב, המפחד לחיות ואינו מרגיש בעצמו די כוח וחיסון לעמוד בתוך הקשה שבמערכות, היא מערכת החיים. אפשר שאדם יטרוף את נפשו בכפו לשם תכלית נעלה, רעיון נערץ, מטרה קדושה, ואף על פי כן הורג עצמו הוא. אין איש אדון לחייו ואין הוא מורה הוראה לפסוק איזהו רעיון, ששויו עולה על שוים של חיי אדם, ואפילו אם החיים האלה הם במקרה של עצמו. כל מתאבד לדעת הנהו רוצח, המכוון את הרצח כלפי עצמו על שום שאינו יכול לבצעו באחרים. ואפילו המקריב את חייו קרבן לטובת הכלל עושה מעשה מגונה. וכלל אין אנו יודעים אם נתכוון לאמתו של דבר במעשה הטירוף הזה לטובת הכלל, או שהצד הציבורי לא שימש לו אלא כסות־עינים בשביל לעשות בעצמו את המעשה. שום מטרה נעלה אינה יכולה להצדיק איבוד עצמו לדעת, כשם שאינה יכולה לכפר על רוצח זולתו. וכלל לא מובן מה טעם זוכה מתאבד לטובת הכלל לשם גבור, המרומם אותו על המתאבד לטובת עצמו. הרי מדרכם של בני אדם לשלוח יד בנפשם בשל סיבות טפשיות לגמרי, כגון בשל פגיעה קלה בכבודם, איבוד ממון או אפילו מעצור בעליה במשרה. ואם כך, עצם ההתאבדות אין בו כלל משום גבורה, אלא הוא סימן של חולשה, קוצר־רוח ומורך רוח, דלדול בעצבים ודלות בכוחות הנפש. פשוט, תיאבון חיים מוגבל עד כדי מידת האפס. והעיקר: פחדנות היא זו. פחדנות כפולת נצח. וכבר נאמר על רבים משרי הצבא, שבחרו להם משלח יד של מלחמות, הואיל ואין בהם כוח ולא כשרון להרויח את לחמם בחזית החיים הקשה יותר. והרי ברור הדבר, שכל ההולכים למלחמה, המתכוונים, אמנם, לרצוח את האויב, עלולים גם כן במדת־אחוזים זו ממש ליפול בקרב. נמצא כי כל מתנדב למלחמה הוא בחינת מקריב עצמו. והרי קימא לן שבזמן המלחמה העולמית האחרונה נגלו מיליוני מתנדבים בעולם שהשליכו את חייהם מנגד. תאמר, כל המיליונים האלה ראויים להכנס למחיצת הגבורים. הרי אתה אומר, שקיימים בעולם מיליוני גבורים. ואם כן מה גבורה היא זו, המצויה בשפע גדול כזה? וכלום כל אלה, שמקשרים את מושג הגבורה עם הנכונות להמתת עצמם, אינם מתכוונים לענוד את הגבור בזר־קרנים של יוצא מן הכלל, של בחיר האומה, איש קדוש, התלוי למופת?

– – – – – – – –

על חטא שכולנו חטאנו בבלבול מושגים ובפירוש שלא כהלכה קריאה שפרצה פעם מפי איש דגול “טוב למות בעד ארצנו”. אותו איש יקר ונערץ השכיל לחיות בעד ארצנו והשכיל להלחם בעד החיים, למען החיים, בקרב החיים, לכונן את החיים על בסיס העמל. את זכרונו הננו מוקירים כיאות לו,אבל אל נא נשנן כעדת קופים פסוק המתפרש לצערנו שלא כהלכה וכשהוא מצטרף לסבך הבלבולים הגדול השרוי במוחות הרי אף הוא אינו ממשיך עלינו השפעה של החלמה, טוב למות?! – לא טוב למות. נכריז ונודיע: לא טוב למות. אלא טוב לחיות בעד ארצנו. טוב לחיות בארצנו, טוב לחיות בכל התנאים ובכל המצבים. ואיזה גבור אמת? זה שיודע להאדיר בעצמו ובאחרים, בקרבו ומסביבו, את כוח החיים, את חפץ החיים, את חשק הבניה. את רגשות הרחמים והחמלה, האהבה והאנושיות הטובה, על אף כל הזוועות, על אף כל הצרות, על אף כל האסונות והחורבנות. כן, גם על אף המאורעות, המאורעות המנוולים והמזוועים, המוצצים את ליח עצמותינו ולשד עצבינו. אף על פי כן להתחזק. להתגבר, להבליג. בכוח ובפועל להבליג. אף אם נניח כי כל חשבונות השעה, כל החשבונות הקטנים שלאלתר, אינם מרשים לנו להמשיך בתכסיס זה. אף על פי כן איזהו גבור? זה שאינו מחשב חשבונות קטנים. לא חשבונות של לאלתר ולא חשבונות של תפיסה שטחית. גבורים להמית? גבורים למות? ראיתי את הגבורים ומרובים הם בעולם. ואילו אנשים ישרים יש לחפש בנרות. הגבורה האמיתית היא בתוך החיים. קל למות בבת אחת, להשליך בפני בורא העולם את כרטיס הנסיעה, לעזוב את המערכה עליו נעמדנו מטעם הגורל בתוקף הסבות של חיי עמנו במזל הדור. אבל לאין ערוך יותר קשה להמשיך עבודת בנין ושמירה והגנה יום־יום ושעה־שעה; לשמור בתוך קרב השגעון הזה אמונים לרעיון האחוה והשלום; להטיף לו, לקיים אותו בגופנו ממש, ביחסינו עם חברינו ושכנינו, עם שכנינו הקרובים והרחוקים. העבודה, אדם עני, הסבל הזה, הרוכל הזה, הפועל הזה, הנוטר הזה, המורה הזה, הגננת הזאת וכל מי שעומד על משמר עבודתו יום יום גם בעת הזאת, הם הגבורים, הם המקריבים נטפים־נטפים ממסירות נפשם על מזבח החיים הגדול, שאינו מזבח דם,אש, שנאה, אלא אח בוערת שלתוכה אנו עושים “תשליך” לכל פגמינו וחולשותינו, קנאותינו ושנאותינו. כל איש המפרנס בעמלו הקשה מדי יום ביומו את אשתו וילדיו הוא גבור. שכן המתאבד נותן את חייו מתן פעם אחת, ואילו זה נותן וחוזר ונותן, כל זמן שהנשמה קרבו הוא נותן ונותן.

עם ישראל! מה לך שנעשית טפש כזה? ואתה, החכם והנבון, אחרי שבלית כבר את כל מושגי ההבל בדבר ערכי תפארת מדומים, התחלת לפתע לגמגם דבורי תהלה לדרכי תועים אלה ולראות גבורה במעשי טירוף. עם רב הסבל, עם רב הבינה. עם מלומד בנסיונות, כה מרים ומחכימים – האמנם כבר שכחת את לקח הדורות? האם לא די לך שנתעית אחרי ברקי־רמיה משיחיים מרובים כל כך בעבר? – הזהר והזהר לעת הזאת, שעת מבחן חמורה, שמעטות כמותה בתולדותיך! ואתה נוער עברי, מובחר, צא וראה את הכר הנרחב המשתרע לעיניך בארץ הזאת, לגבורת אמת, לגבורת ישוב ובנין. סמוך לבי בך כי לא תלך אחרי תועים. חכם תהיה כאבותיך, ויותר מאבותיך. תדע כי שכר הבלגה הוא חיסון הכוח והאדרת הכבוד העצמי אפילו בעיני האויבים הנבערים ביותר, זכור זאת ושמור זאת – ואף לא דיבור מדיבורי הסרק המתפוצצים והמפוצצים.

תרצ"ח

א

פולחן־גבורים – או מוטב שנמיר מושג הקדשי זה במונח חילוני יותר: הערצת גבורים – טבע קיים הוא באדם. שכן בגבור מסתמלת לנו הגשמת כסופינו אל מה שהוא יקר־מציאות ועל־מציאות ועל כל מה שיש בו מן התפארת. אלא שראוי לנו ליתן את הדעת על כך, כי מושג הגבורה – מהותה, תכניה וסימני־ההיכר שלה – משתנה והולך בתמורות העתים בהתאם לחליפות החלות בדרגות התפתחותנו השכלית, הרגשית והמוסרית ובקשר לשינויים המתהווים בצירופי היחסים שבחברה האנושית בכללה. הגבור הוא קודם כל היפה. אבל אף בחינות היופי נתונות בתנודה מתמדת. אפילו בתחומיו של שבט. עם או גזע אחד, קל וחומר במעברי התחומים. אפשר שאנין־הדעת יתייחס בשאט נפש אל טפוס־היופי הנערץ בקרב השכבות העממיות, רגלי הנשים הצרות והמעוקמות, המושכות מסתמא בקסמיהן את הגברים בסין וביאפאן, מעוררות בנו רגש של סיאוב. רוכסי ההרים הרמים והנישאים, המרהיבים אותנו בתעצומות הודם ובשלל מורא צבעיהם, נראו לבריות במשך דורי־דורות, עד מאה השמונה־עשרה,כמדומה, כספחת של כיעור על כתפי הטבע, וידים להשערה, כי האלהת המפלצות בקדומים ינקה גם כן מתוך ההתפעלות מצביון היוצא מגדר הרגיל שבהן, ששיווה להן בעיני בני הזמנים ההם דמויות מפוארות, ולא עוד אלא שכבר נתרווחה ההבנה הנכונה בהחלט. כי אין שני בני אדם תמימי־דעים ביחס לטעמי היופי ולהבחנתו. משום כן מתמיה ביותר, כי אותו הרחב־הסבר שנהגנו ביופי לא ניתן לנו לשימוש לגבי הערכת הגבורה, העומדת, כביכול, לפי ההשגה הכללית, מחוץ לתנאי המקום והזמן ומעל לכל תמורה. הננו מציינים עד היום את הגבור בתארו של שמשון המשסע את הארי, אם כי ברי לרבים, כי לאחר שהאנושיות העתיקה את מושבה מן היערות נתייחדו לפניה שטחי פעולה אחרים מחוץ לשיסוע אריות לשם הפעלת כוחותיה הגבוריים. הגבורה מזדהה בהשגת הרבים עד היום עם אומץ שרירים ומפלי־בשר חזקים וכוח־המחץ שבאגרוף, אם כי גלוי וידוע, כי יכול אדם בדורותינו להיות גבור בענקים, אפילו בשרו רזה ולחייו שופו ואין אוניו במתניו להפיל את חתיתו על אריות וברדלסים. לכל היותר יש מפשרים ומצרפים גבור ברוח. ואילו סתם גבור עד היום מתפרש כבעל־כוח גופני יוצא מגדר הרגיל או כאיש אמיץ בקרב להפיל חללים באויביו, שאינם אפילו אויביו הפרטיים אלא יריביו ההסכמיים בצו השלטונות המדיניים או המעמדיים, ואצל רובן של הבריות, רובן המכריע, אין גבור אלא רבן הקפיצה או הגדול שבמומחים להרביץ בבר־דבביה בשעת ההתגוששות, או מי שיוצא לשבר מטילי ברזל באגרופיו ומסוגל להעמיס על גבי בטנו אגב שכיבת אפרקדן נטל כבד של משאות. ואם אמנם הללו הן סגולות חשובות מצד עצמן ובתוך מסגרת מסויימה, כשאין נושאיהן עושים מהן ענין לראוה, לתחרות־התפארות, על אחת כמה עסק למקח ולממכר, הן מאצילות עליהם נוי וחן מיוחד ואפשר שהן משמשות להם גם כן סגולה לחיים ארוכים, הרי אי אפשר בכל זאת, לפי מושגינו בדרגת תרבות זו, שהננו עומדים עליה, לעשות את הסגולות האלה, שרידי גבורה בלשעבר, שמות נרדפים למעלות־הכוח, שהן הכרח ותפארת גם לבן־דורנו. חלוש, רזה, קטן־קומה, כבד־תנועה, מרושל, בעל עינים נפחדות ונושא אימה גדולה בחובו, וכן המתעייף תוך הליכה של חצי פרסה, וכל מי שאינו יכול להשיב באגרופו ממש מנה אחת אפיים למתנקש בו, לעולבו עלבון גופני או מוסרי, בוודאי שאינו מושלם בגופו ואינו יכול להימנות עם מעמד אנשי הזרוע. ואין צריך לומר, שאינו ראוי לשמש בן־חייל למופת לתכלית חינוכית מבחינת בריאות הגזע. אבל מושגי היופי והגבורה כבר התפתחו בנו עד כדי להבין, כי גם גבור השרירים יכול שיהא מוג־לב ברוב שטחי החיים, שהם מרובים מאוד מחוץ לשטח ההתגוששיות, ושיהא בעל רוח נמוכה, מחוסר בטחון מוסרי פנימי, המתפרק ממעלות גבורתו עד כדי ליפול לתוך מרה שחורה – שהיא סרבול הנפש – בשל איזה כשלון זמני וחלקי. וכנגד זה מוצאים אנו הרבה גבורי־חיים, ערים ואמיצים במלחמת הקיום ובכיבוש שטחי־פעולה רבי־הישגים לעצמם, בקרב החלשים האלה, שלמראית עין הם תשושים ועלובים. ולא זו בלבד שגבור ברוחו רואה ברכה במקצועו ומפרה את החיים מסביבו ומביא עושר ואושר לבריות, אלא שחכמתו עומדת לו לזכות בתוך כלי־החומר הקלושים שלו למידה יתירה של בריות גוף, תוקף דעה, בטחון קיום ואורך ימים. ואם אמנם נכון הוא, כי האדם השלם הוא זה, שכוחותיו הגופניים והנפשיים ממוזנים בו כהלכה וכי נפש בריאה בגוף בריא הוא תנאי מוקדם לכל בן־פורת ראוי לשמו, הרי מכל מקום הגזמה מרובה היא אותה הדגשה יתירה של החוסן הגופני, השרירי והאגרופי, לגבי הגדרתה של הגבורה. הרי המון העם עונד את כתר־הגבורה לבעל הכוח הגופני בלבד. משול המון העם להמון התינוקות, שמדמה את הגבור כחזק נורא, גבוה איום, שיכול להפיל אחת־שתים, וכשהוא יעיף בך ישבר לך את כל עצמותיך. זו היא תפיסה ילדותית, מושג הגבורה לפי גירסא דינקותא, שריד לא בלה, אמנם, אבל פגום ומשובש, ולכשתרצו, מנוון גם במקצת. ככל שדעתנו מתרחבת כן אנו מעמיקים והולכים לתוך תוכם של דברים ומתרחקים מן השטחיות והחיצוניות. האגרוף והשריר ומורא תקיף הנסוך על הפנים הם חיצוניים ביחס לדופק הלב ולכוח החיים הטמיר והדק. יכול איש להיות ענק לפי מראהו, גָלית לפי הצצה ראשונה, אבל לבו חלש או שאיזו מחלה טמירה מקננת בו. ואולם הכוח הרוחני שהוא גם כן מזין את כוח החיים, עמוק מן הלב ומן הדם ומכל מה שהוא תוך בגוף.

איפנטיליות זו, המלפפת את מוצגי הגבורה שלנו, משמשת הוכחה מובהקת לאותו תשש שיש באדם, לאותה מנה מרובה של חולשה המפעפעת בו, מתחת למסוה העוז, הלבוש עליו. מילא, יודע ב־נש לשסע ארי, להכות ירך על קדקוד, להרביץ בעיטה כהלכה, לפקק עצמותיו של שכמותו, של סוס או של חזיר – אבל מה גבורה היא זו? אם אין הוא חזק למדי להתגבר על אותם מושגים אלפביתיים שכבר נתבלו מזוקן, שנתברגו לו אי־אז בקדומים לתך מוחו הרופס ועד היום הוא חוזר עליהם בקשקוש תפל. העלאת גרה זו של משפטים קדומים היא הגדולה שבחולשות; מחמת מורך־לב אינו מסוגל לפרוש ממושגים קנויים ובלויים, גזירה שמא יהיה חלילה ריק לשעה מדמויי כוח, חוזק ותפארת, תדע לך, שבכל ענין אחר מעסקי החיים, הן בשטח הקנינים החמריים והן בשטח המושכלות, אנו נוטים להיפעל משינויים ולהתסגל אל צרכי ההתקדמות, פרט למושגינו על הגבורה. האדם יצא בחשק מן היער, עוזב את הכפרים, הולך ומהרס גם את הקריות הקטנות, בונה כרכים גמלוניים, מחליף רווחות בטובות מהן. משכלל את מכונותיו, שואף להטבת משטרו, מזכך את אמונותיו ודעותיו, ואילו שמרן עיקש הוא לגבי כל מה שנוגע לבחינת הגבורה. בנקודה זו הוא קפוא על סברותיו החלודות. עד היום הוא גבור חיל. היינו: גבור הוא זה שלוחם. הוא אינו מעיז שלא להיות גבור הכוח. הוא מפחד לפחד מפני ארי, בה בשעה שבתוך תוכו הוא מלא אימה מפני חידק, יתוש או איזה יצור טמיר וזבובוני אחר. הוא מפחד להודות בפה מלא, שהוא שוב אינו יכול להכות; אינו רוצה ומשום כן אינו יכול; או שבאמת אינו יכול, אינו יכול בפועל לאחוז רובה ולשלח כדור מפלח לתוך לב אדם, שהוא, ראשית כל, בשר ודם כמוהו; ושנית בעל לרעיתו האהובה; ושלישית אב לבנו הנלבב; ורביעית חבר הבונה את החברה. וחמישית, בכלל פחד להרוג, וששית, הרי זו עבודת־פרך, רבונו של עולם, להרוג, לקצץ חיים שלמים בהרף־עין אחד, ואחר כך במשך שנים־שנים יומם ולילה לסחוב על גבי המצפון את החיים המקוטפים האלה, ולדעת, ששוב אין דרך תשובה לך ושאת מעשה הרצח אין לתקן ואין להחיות את המת ואף אם תטיח את ראשך לעתיד בכל הקירות ותצא מכליך ותהיה מוכן לתת את עורך תחת עורו ואף תשתגע לא תוכל להקים לתחיה את מי שהומת במחי כדור אחד. לכאורה היה האדם צריך להתעצל פשוט מלהרג מחמת המשא הכבד שברצח; שכן אין כמוהו עצלן בחיות או בבהמות; ואילו רוצח שכמותו אין ביניהן. על שום מה? מסתמא על שום שמשוסה ומפותה הוא להרג על ידי חמדת הגבורה. שביחס להערכת מהותה לא יצא עדיין מן היער. אדם חייב עצמו בימי בראשית להיות גבור כוח, להפיל חללים – מעשי ידיו להתפאר. לא מידת התפארת אלא השאיפה להתפארות פועמת בבן־הדור בענדו את כתר הגבורה לעריץ, אשר מלפנים היה שמו מלך גבור, ואילו לפי מושגי זמננו הוא פשוט נבוב־לב, מופקר לעצמו ומפקיר אחרים, המיטיב לקלוע רק על שום שלא חונן בכוח מעצור ואיננו חס לא על חיי עצמו ולא על חיי זולתו. הרי זה מסכן, המשולל מתת אלהים להתענג על מעדני החיים בדרכי נועם, אהבה, בנין ושלום. אלא אימתי הוא חי את חייו? כשהוא ממית! ולפי שכוחות נפשו לא פותחו כל צרכם עד כדי הרגשת אישיותו המתברכת ממקורה, אין הוא מרגיש באני שלו אלא עם שהוא משמיד את זולתו או מטיח באגרופו על גבי לחי חברו, או הודף את המתגושש עמו ותופס את מקומו. אין זה גבור לעצמו, אלא גבור מתגבר על זולתו; אין הוא חי את אוניו בתוך רחבי ישותו, אלא הוא חי עצמו כלפי חוץ בהדיפות, בבעיטות, בעשיית נוק־אוטים וכיוצא בכך. שכזה היה איש היער בהיותו לבדד: הוא לבדו היה איש וכל זולתו חיה. ממילא קיים צביון האדם מתוך השמדת חיה. על ידי כל מעשי רצח גבר לא אני שלו בלבד אלא גבר מין האדם. ואילו בן־דורנו משהוא גובר על זולתו הריהו מעיד על עצמו, שהנהו חי עד היום את המושגים היעריים ומתייחס כאדם הקדמון אל אחרים כאל חיות. זהו משמעו המיושן של הפולחן, שאנו נוהגים עד היום בגבור־כוח. סברה היא, שנבונים רבים נהיר להם בלבם גודל הטמטום שבמושג זה, אלא שאין להם אומץ רוח לערער בגלוי על תור־המעלה המקובל של הגבורה, ונעים משום כן לציין לשבח את דבריו הנבונים, הרוויים רוח גבורה אמתית, של ברנרד שאו, שכתב בזו הלשון לאחד ממיודעיו:

“אמיצות שכלית – על כך הנני מצווה ועומד מטעם מקצועי, ואני מחונן בה במידה שאין למעלה הימנה. אבל משמתחילות היריות הריני נוטל רשות לעצמי להתחבא תחת המטה ולעזוב את שדה הקרב לאלה, שחייהם אינם נחשבים אצלם ולא כלום, שלא חוננו מטעם ההשגחה העליונה במנה הגונה של מורך־לב”.

דברים אלה, שנאמרו על דרך ההפלגה המחובבת אצל חכם זה, אינם הולמים, כמובן, אותם המצבים, שבהם כל איש־הכבוד חייב להיות אמיץ בקרב ולגונן על עצמו ועל הקרובים לו; אבל עוקצם יפה כלפי המתייהרים בגבורת־שוא, בגבורה בלה, כתכלית לעצמה.

ב

זה גורלנו אנחנו, בני אלים, יסורים נסבולה, יד אל באחיו לרעה בגלל בני האדם ובעטיים.

(איליאס, שיר חמישי).

דוק ותבין, כי סילופה של הגבורה על־ידי צימודה אל האונים הגופניים בלבדם – נגע קדומים באדם – לא זו בלבד שעשה שמות במערכות האנוש מהזמן העתיק ועד ימינו, אלא גרם גם כן למיעוט דמותם של בני־האלים ולצמצום מאורות העליונים בקרב התחתונים. שירת איליאס, הספוגה רון עוז תעצומות הגבורים ומעלליהם בשדות־הקרב, מעלה גם כן מתוך שפע תרועות ההלל לבני תמותה, המיטיבים לקלוע ולהכות בשלי ולקחת נפש, הד אנקותיהם של בני־אלמות, הנסחבים ממרומיהם לתוך שאונם והמונם של דרי־מטה בקרב־הדמים המביש.

האלים המאושרים, אשר בעורקיהם נזל ליח האלמות, “יען לא יאכלו הלחם ולא יטעמו יין מנצנץ, אין בעורקיהם כל דם, ובני אלמות נקראו”. אף הם נקה לא יינקו בפגוע בהם חץ הגבור, המיטיב לקלוע, ודמם נוזל מבעד לפצעיהם, ואפילו “סות האמברוסיה, טווה ידי החריטות לתפארה”. לא יכלה להגן על האֵלָה קפריס מפני המחץ של הנחושת האכזריה מידי הגבור בן־טידס. וכך האלים, שוכני האולימפוס, נעשים מטרה לחצים, לרגזים, לכעסים ולכל פגעי בני אדם. לא די שהאדמה נהפכה באיוולת האדם וברשעותו לגיא־ההריגה, אלא גם הרקיע משמש במה להצגת־בכורה במחנה האלים של אותו מחזה־דמים, העתיד להתחולל בקרב קהל בני־אדם, מכיון שכל אֵל ואֵלה מחפים בחסותם על איזה גבור אנושי האהוב עליהם. ושוב אין לאדם מד־ערך לגבורה, אפילו של האלים, חוץ מכוח השרירים ומן הממדים הענקיים. האלה הרה נוגעת ביד האחת בארץ, ואילו ידה השניה מגיעה השמים; האל ארס קולו כקול תשעת אלפים או עשרת אלפים איש וגופו מכסה שבע כברות אדמה. האדם קצר־הדעה שפך את הבשר ואת מידותיו על כל רוח ועל ממדי־הרוח. אמנם, תהליך ההתפתחות שחרר את הבשר והדם בהדרגה בלתי נעצרת ממרותו של החומר וסייע בידי בן־התרבות להתקין לו מצד אחד כלים מוכניים לשימושו ולהתרומם מצד שני לתפיסת המושכלות. אבל הערכות ראשונות לא זזו בכל זאת בחלקן מתוך כוח השופט של בר־נש. כדרך ששירת־קדומים מהוללה בפי כל על יתר השירות שלאחריה וכדרך שתורת ראשונים נחשבת עד היום כחוק ולא יעבור, כך גבורי־הכוח מלפנים חקוקים בזכרון כל הדורות כאנשי המופת עד אחרית הימים. על שום שגבורי־הקדם יפיים ועצמתם נודעו להלל. מכאן אתה למד, שזיווגן של שתי מידות מפורשות שלא כהלכה, התפארת והתהילה, נצטרף להתהוותו ולהתמדתו של אותו מיתוס הגבורה הכוחית, שעד היום איננו יכולים להיחלץ ממרותו על אף התמורה היסודית, שחלה בהשגותינו ובשפוטינו. ייתכן, כי בזמני בראשית התהלכו ענקים על פני האדמה והמה נחשבו לבני־פורת. אבל הרי בזמנינו אין ענקים, פרט באגדה. ואילו היה מופיע לפתע ענק ממש בקרבנו היה נראה לנו מסתמא כמפלצת של כיעור. הוא הדין אילו זימן גס בסביבתינו גבור קדום, שכוח ברזל יצוק בשריריו, עוג מלך הבשן או גלית, העוקר הרים ומסיע סלעים ושום חץ או כדור אינם שולטים בו, וכוחו במתניו להלך ימים, שבועות וחדשים ללא אכילה ושתיה ושינה, מין גברתן עין לא ראתה, היינו בוודאי כולנו בנערינו ובזקנינו רצים אחריו מתוך השתאות והשתוממות להסתכל בפרצופו ולראות במו עינינו את יצור הפלאות. אבל כלום היינו דנים מאיזה צד ומאיזו בחינה גזירה שוה בינו ובינינו? הוא לו לחוד ואנו לנו לחוד. אף אחד מאתנו לא היה מנסה להשוות צעד עמו, להתעטף באיצטלא שלו, לשאול ממנו שרוך לנעל ולעשות את כלי־העיכול שלו מודד לשלנו. ואולם השקפותיהם של ענקים מהוללים – יצורים ממש מלפנים או דמויות מעולם האגדה – על הגבורה והתפארת, הולמות משום־מה אותנו, יצורים כמות שהננו, בקומה קטנה זו שלנו ובכוח הבשרים הדל שבעין. אין להתכחש למהלך הדברים. שוב אין בנו מכוח־האיתנים של האדם הקדמון. נקצצו צפרנינו, נתרכך עורנו, תשו מרפקינו, נתקהו כמה מחושינו ממיעוט השימוש בהם, ואף מלתעות החיה אין בפינו. גופנו נתעדן לאין שיעור, ושוב אין הוא יכול לעמוד אף באחוז אחד מן התלאות והמחסורים, שהיו למשחק לאדם היער והמערה. וכנגד זה נתעשרנו בכלי־שרת רבים ועצומים, במשרתי אש, קיטור, אויר ובכל מה שיש בו כנף. אף שכלנו נעשה חד וחוזה למרחוק. מכיון שאין המסיבות מחייבות אותנו לשסע אריות, לטרוף מזון לפינו מבשר אדם, להילחם באמצעות יצורי גונו את מלחמת קיומנו, ממילא תש כוחם של האברים האלה שנועדו לכך. אין להשיב את גלגל ההתפתחות אחורנית. ואין מקריות בהשתלשלות המצבים והיחסים. תושבי הכרכים אינם גבורי ציד; מעמיקי חקר בבעיות הנדסיות או אמנותיות מקומם לא יכירם בקרב רבני ההתגוששות. אמנם, מחובתו של כל בן־תרבות לקבוע עתים לתרגילי־גוף ולשאוף למזינה הרמונית של כוחות החומר והרוח, בשביל לשכן נפש בריאה בתוך גוף בריא. אבל אין האספורט אלא משחק הגוף כדרך שהאמנות הבימה היא הנפש במחזה. והמשחק לעולם אינו מה שבפועל. השחקן על הבמה אינו דומה דמוי גמור לאהבן טראגי, הנועץ את חרבו בבטנו מחמת עוצם היאוש. אנו בדורותינו עודנו משחקים גוף ומשווים לנו דמות הגוף ובוודאי שאנו שוקדים לקיים את הגוף בזיו טהרו ובחוסן משאלותיו. אבל אין אנו יכולים ואף איננו רשאים לקבל עלינו גם את כל מושגי הגוף. היינו, כל אותם תארי הכבוד ובחינות היושר ומשקלות הערכין, היונקים מתוך עולם־השגות, שבמרכזו עומד הגוף כמולך. לא לריק הכירה הרוח את עצמה במרוצת התפתחותנו האנושית כמעצמה שוות־זכויות עם כל מוסדות הקיום; ולא בכדי נפקחו עינינו להכיר את עצמותנו האנושית כבת לרוח. מותר לנו להניח, בניגוד למשפט קדום נואל אחד, שהשכינה תהא שורה על מי שאינו אמיץ בגבורים ואיננו עשיר כקורח. בוודאי שאנו שואפים לעלייתו של הטיפוס הנכסף בדמיוננו, האדם השלם, בגוף ובנפש, שהנהו גם חכם גם יפה גם מחונן בכשרונות, חד החושים, ישר ותמים ועם כך כוחו במתניו כאחד הגבורים אנשי השם אשר מעולם. אבל מה לעשות והטבע במחילה קמצן נורא; ורק פעם במשך דורות הוא יוצא מכליו הכילֵיים ומשקיע בטיפוס אדם אחד הרבה חמודות בבת־אחת. ואילו רוב הרוב של האנושיות אינם מושלמים אין לך בר־מעלה, שאינו פגום מצד־מה. דומה, כל ילוד־אשה מתחייב לשלם בעד כל מידה נכונה ויתרון שבו באיזה ליקוי, בחסרון־מה. וכל מעלה מוסרית או רוחנית, הדורשת מצד הטבע השקעה יתירה, מקבלת מדרך הטבע כיסוי או פיצוי במגרעת שכנגד, המפעפעת באותו ברוך־התכונה. וכך הוא טבע הענינים בדרך כלל. ביטהובן הנהו חרש; מילטון עיוור; היינה חלוש; שופן משוחף; בירון צולע; דנטה בעל יסורים; משקלו הגופני של קאנט לא עלה על של נער שהגיע לבר־מצוה. חנינא בני מסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת; גאנדי הצם תעניות נראה כגרוגרת דרבי צדוק; וסברא היא, כי מחלה אחת שיתפה את ר' נחמן מברסלב החוזה ואת דוסטויאבסקי הנופל וגלוי עינים. ואילו רוב משוררים מאורות העולם נקטפו באבם אם מחמת מחלה שכרסמתם ואם בשל מזגם הסוער מחוץ לגדר הרגיל, שאף הוא הנהו מין מחלה. אין פריחה משוגשגת בלי השפעתה של איזו מחלה ממארת. כל שמבשיל מהר נעשה מאכל לתולעים; ואולי התולעת היא המחישה את הצמיחה לעשות פרי הילולים. לא מידה אחת בלבד של תפארת קיימת בעולם, אלא כמה מידות בה. יש תפארת של גבורה ויש תפארת של חולשה פוריה ויוצרת. הרוח פורחת מתוך מק הבשרים. אפשר שאין זו גזירה עליונה ואפשר שכך הוא. על כל פנים לפי נסיון הדורות שעד עכשיו כך הוא. ייתכן שמצב הדברים ישתנה לעתיד לבוא, אבל כל זמן שלא נשתנה הרי אין הברירה בידינו. ואילו ניתנה לנו הברירה כלום יכולים ורשאים היינו לבחור? רבן האגרפנות וגוף היינה העמוס מכאובים או מצחו של ניטשה הלקוי בטירופים מי מהם עדיף? או שמא רוח עשויה לבלי חת פחותה במעלה מגוף עשוי לבלי חת?!

ואף השכל נותן, שכל מי שניתן פי שנים ברוחו והוא משיג השגות עמוקות וכוללות יותר מכל יתר הבריות ושוב אינו עשוי לפי המידה האנושית הבינונית הריהו ממילא יוצא דופן בחברה ואינו יכול לארוח עמה, לא להתבולל בקרבה ולא לכרות ברית של קיימא עם אישיה, לא לתת להם מה שהם דורשים ממנו ולא לקבל מהם מה שהללו מציעים לו. אין הוא חבר רצוי לרבים; ולפיכך החברה הקיימת על הרוב מקיאה אותו מתוכה. כל שכן שאינה נאותה להמציא לו מזונותיו בשפע, שכן כלל גדול מנחה את הציבור: שירות בעד שירות, לחם בשכר חונף, קנינים ונכסים כגמול בעד ההסתגלות אל הקומה הממוצעת. ומי שהנהו בעל שיעור־קומה רוחני גבוה מן הרגיל והטבע נטע בו אופי ישר ותמים, אם בדרך מקרה לא נולד אצל הורים עשירים או שההצלחה לא האירה לו פנים שוחקות באופן יוצא מן הכלל – איש כזה על כרחו הוא נדח ומקופח ועליו לעמוד בקשרי הקרב עם כל העולם הסובב אותו, קרב של האחד כנגד הרבים. הכרוך כמעט בתבוסה ודאית ומביא את הגוף לידי דכדוכו הגמור. בעלי הגזע הרוחני הזה מדלדלים בכוחות הגוף, מצטמקים והולכים מעוני ומרוגז, אם גם לא מרי־נפש הם כי הרוח השגיאה נותנת לעולם את מתקה משרשי עצמה ושומרת על בעליה מן הגיוון הנפשי, אבל יציבותם הגופנית מופחתת והם נראים כעלובים ביותר. כלי חמרם חלשים הם, אבל זו היא חולשה שבגבורה, חיוורון פנים שמקורו בעודף כוחות הנפש, יריה בשלבי הכוח, ששרשה במעלות־הרוח המזהירות.

כל הסימנים מוכיחים שכיוון התפתחותנו האנושית נוהר במעלות הרוח. היערות נשמדים; חיות־בראשית נכחדות והולכות. ואף החיה, המקננת באדם ויוצאת לעתים לטרוף טרף, שוב אינה בריאשיתית: היא על כל פנים מתורבתת וצפרניה עשויות בליטוש. מותר לומר, כי אף הרוח בשלביה העליונים אוצרת בקרבה חיה רעה או עשויה להתגלגל למעין זו, באם היא מתלבשת בסיטרא אחרה שלה. וכלום מה היא סיטרא אחרא של רוח אם לא משקע השגיונות והמושגים הבלים והמשפטים החלודים והאמונות המסולפות והתפלות שנצטברו במחסן הדורות?! ואין לך סיאובה של רוח גדול מעשית כלאיים של בהמיות קדמונית מעורבת בעידונו של הזמן החדש. גבורה כוחית מהוללת, שהיתה רע במיעוטו בעולם קדמון, בו היו בני אדם מהלכים ברגל או רוכבים על סוסים ונלחמים בחצים ובכידונים, עלולה לההפך לכוח־משחית, נושא בחובו חורבן כל הישובים, משמצטרפים להם כלי־השמדה מפותחים ואמצעי־תחבורה כה מהירים המצויים בזמננו. ערכי־כבוד נבובים ואמונות תפלות במסתורין של דם המיטו אסונות על החברות הקדומות, שהיו חדורות גם אמונות בעיקרים טובים. על אחת כמה שסכנת חורבן כפולה ומוכפלת צפויה מהם בחברת מופקרים, הלועגת לכל עקרון ובדור שנגנז ממנו ארון הקודש ואין לו לוחות הברית. למדת כי אף האלים אינם חיים לנצח וסופם לשבוק חיים לכל חי. אבל אל שמת מן הדין שיהא מת גמור. ואילו אל ספק חי ספק מת, בר־מינן המשוטט בין החיים, מתגלגל לצורת שד. וכלום מה היא אותה גבורה קמאית, פרי אמונה קדומה באלים המתהלכים בקרב בני־תמותה ומתערבים בריבותיהם ובמלחמותיהם האנושיים עלי אדמות, לאורו של חשמל ולקול המולתם של מטוסים החוצים ארחות תבל, אם לא שריד קדומים, מפלצת החייבת לעבור ולהיבטל מן העולם?

אלים מתים. מוצא אתה גם כוחות, שהגיעה שעתם למות. יש תפארת בלה; ויש גבורה בלה; יש הוד העבר, שאינו ראוי משום בחינה לשמש יסוד ליצירת ההווה. משלים שנים מני רבים; דו־הקרב, שיצא לו שם בלשעבר כמפעל גבורים, וגאולת־הדם מצד הקרוב בעד הדם השפוך, שהיתה אמת מוסכמת בשנות דורות. הואיל ושני המעשים האלה נראו כאפשרות היחידה למצוא כפורים לעלבון הגוף או לפגיעה בנפש. ולא היה איש־כבוד בלשעבר חוגר עוז בנפשו להשתמט מחוק ולא יעבור זה. ואילו בדורותינו, שאנשי הכבוד אינם מעטים בהם מסתמא מכפי כמותם היחסית בדורות הקודמים, הרי זה נעשה כבר כמעט מושכל ראשון אצל בני־תרבות, שאין דם נגאל בדם ואין דם מכפר על דם. גלוי וידוע שתאות הנקמה לא פחתה אצלנו. אבל תאות הנקם שבנו, שוב אינה נובעת. לפי השגתנו, מתוך ההכרח המסתורי בשפך מידה של דם כנגד מידה כיוצא בה, אלא מתוך חולשתנו האנושית, חולשת עצבינו, ולאו דווקא מתך יסוד הגבורה שבקרבנו. וכך הגבורה הכוזבת מתערטלת ממחלצות האבירות, שעטרוה בהן שונים ומשונים. הגבורה מתפרמת לתפריה וכל שיש בה מן הבלאי נושר מעליה, אם כי המטומטמים ועניי־הדעת, כל שכן בעלי ההשגות המטורפות, מתקשטים עד היום בדעות האפנה הישנות. וכנגד זה מנצנצת אצל רבים ההבנה, כי אין לך כוח גדול, שהתפארת הולמתו ביותר, ככוח המעצור. אנו לפי השגתנו, כי קיימות תחבולות מאליפות מחוץ לשפיכות דמים לעקור איזה עלבון משרשו ואין לך עקירה טובה מן הבוז, הכרוך אמנם בהתגוננות מתאימה בשעת הכושר ליד המשתלחת ולרצון האוילי להשתלט בכוח גופני, שהנהו אפסי בהחלט לעומת שפע הכוחות הרוחניים והמוכניים, שכבר נתגלו והמתגלים והולכים בלי הרף. מידת הגבורה יסוד קדמון הוא ועד עולם לא תיבטל מתוך התכונה האנושית. אלא שמשתנים המושגים על קוי אפיה וצורות גילוייה.

ייתכן, כי אשר קראו לפנים גבורה, ראויה לתהילה, תתפרש לנו לאור התבונה, כפעולה של חולשה או כאיוולת קשורה בנפש, שכל בר־דעת חייב להתבייש בה. כדרך שבני־תרבות מתביישים בפרהסיה ברוב גילוייהם הגופניים, שהצנעה יפה להם.

ג

זיווגה הקדמון של הגבורה עם עצמת־שרירים הוא שקבע לדורות את ייחוד מושגה המוגבל גם לאחר שבתוקף אור־תרבות מרחיב אפקי האנושי ראוי היה שיחול ההרחב גם על תפיסת מעלת הכוח והגדרתו. אם לשעבר נזדהה תואר הגבור עם המפליא את מכותיו בתנופת אגרופו, עם החזק בהתגוששות ועם הרוחץ את פעמיו בנחלי־הדמים של אויביו או עם המחרף את נפשו למות בקרב בשביל להנחיל זר הנצחון לשבטו או לבני עדתו, הרי ממידת התבונה, כי כל כמה שחיי האדם נוסעים ועוברים משדות הקטל ומשתכנים בישובים שקטים ובנאות התרבות ועולם מתכונן על הסדר ועל עסקי דרך־ארץ, כן יתרוקנו תארי־הגבורה מתכניהם הקטלניים ויקלטו לתוכם משמעות ההולמת את מושגינו החדשים. אולם האופי האנושי שמרן בשימוש הלשון ובמיוחד בחלקי־לשון אלה, האוצרים בחובם משוגי תפארת. מכיוון שנתפרסם טיבו של הגבור כשל אחד תקיף, שיודע לחלק מכות נאמנות, לשבר ולמגר, להרביץ ולמותת, ממילא נעשה גאון האדם שם־נרדף לשבר זולתו והגדרה זו לא זזה גם לאחר שנתחוור לרבים, כי דרוש כוח לא פחות במעלה גם בשביל להכניע את האני ולשבר את היצר העצמי. אלא שבסוד השתלשלות המושגים נתחדשה במרוצת הזמנים הלכה, כי אף מי שמוסר נפשו יש לו חלק בגבורים. בין כך וכך אין גבור אלא זה המקריב קרבן וההורג נפש, של זולתו או של עצמו. גם ההורג, המכונה רוצח, גם הנהרג המכונה קדוש, להבדיל, שניהם זכו לכתר גבורה אם מעשה ההרג בוצע בתנאים נועזים.

אילו ניתנה העזה של אמת לבני אדם לעקור מלבם מושגים בלים היה מתחוור לרבים, כי משמע הגבורה תופס רקע רחב יותר לאין שיעור משטחם של בית העלמין ושל שדות־הקטל וכי חודר הוא כל מעללי האנוש ויצריו במקצועות הפעולה השונים. לא החייל בלבד נידון לפי קנה־המדה של האמיצות או החולשה. הוא הדין המורה, הרופא, הסופר, האכר, החנוני, הסוחר וכל איש במשאו ובמתנו עם הבריות עשוי שיהיה גדול בגבורים או פחדן מביש. מי שלבּו רך כקנה בורח מדי שעה בשעה ממערכת החיים ופורק מעליו עול חובותיו, שהוא חייב לבני ביתו, לקרוביו, לחבריו למקצוע ולכל עובר ושב. הקרבות מתחוללים לאו דוקא בחזית המלחמה. שדה־החיים הוא שדה־קטל ארוך וניתנת ההזדמנות לכל העודרים בכל שעה ורגע ממש להראות את כוחם, חריצותם, נאמנותם ואומץ־לבם. אלא שרובם של המתאבקים במלחמת הקיום אין מדי־כבור מוכנים להם, לא אותות־ציון ולא עליות בסולם־השירות. לפיכך מרובים הגבורים האלמוניים מבעלי־המוניטון לגבורה. יש לך בשר ודם רגיל החייב להתגבר כארי בשביל לחיות יום פשוט אחד – אלא שאין עדת סקרנים מקיפה אותו כמו את המפקדים והמנצחים בגייסות. החייל מטעם אשתו, ילדיו וקרוביו אינו נוחל אהדת רבים כמו החייל מטעם המלכות. אותם החיילים הפרטיים לכאורה אין עמידתם בקוממיות; יש שהם נעמדים במצב של משרתים וחייבים בקידות ובהשתחויות; עתים הם נאלצים להרבות דברי חונף כלפי מי שפרנסתם ומאכל הטף שלהם תלויים בו; אבל מתחת לשבירת העצמיות הללו עתים פועם לב גאה וישר – ורק בזכות עוז רצונם הם מצליחים להחזיק מעמד בתוך השעבוד החיצוני מבלי שייפגע כבודם הפנימי.

אילו ניתנה בינה לרבים להציץ מן המסוה ולפנים היינו משכילים להבין כמה מרובים הפחדנים הנסתרים בקרב גבורים ידועי־שם, שעיקר פרסומם, כמעמדם הרם בכללו, בא להם בזכות נכלים ותככים ומצפון שהוא שוה כמעט־כמעט לאפס. רבותא היא לעלות בסולם־החיים למי שאינו בודק באמצעים ושאין זיק של רחמים בלבו? שכזה תופס וכובש בחזקת־יד; גרגרן הוא וחיה טורפת. לא יחוס על אשה, על ילד, על אדם עני, על חבר מילדות; תמיד יארח לחברה עם אלה המהווים רוב לאותה שעה. את פירורי אשרו יקנה במחיר בתרי נשמתו המשומצת. וכך ילך מבגידה לבגידה ומחיל אל חיל ער שיהיה לאיש רם־המעלה. ומוצא אתה אנשים מוכשרים, עשירי־רוח, רבי־כוח, משופעים בכשרונות, אלא שמשוללים הם כשרון הנוולות והדחיפה במרפקים, וסופם שהם משתקעים בשפל המדרגה. לא נאותו לכוף את קומתם ולבזות את צלמם האנושי – ויצא להם שם כחלשים.

באמת אמרו: רוב עושר נעשה על ידי תרמית; רוב כבוד נוחלים בדרכי כחש; ואפילו כתר החכמה ניתן לאלו מבני־אדם שלא בצדק, אבל אין לך דבר הנקנה כל כך בגניבה ובגזילה כגבורה, שהיא ברובה מעשה אחיזת־עינים. מי שאינו גונב כבוד לעצמו זה אין לו. מי שאינו מדכא את חבריו סופו שיהיה מבני דלת־העם. מי שאינו רוצה ואינו יכול לשבור חיים של זולתו מוציאים עליו קול שהוא מוג־לב. אולם כמה ממדת הגבורה יש באהבת הצנעה ושנאת הפרסום! כמה מן ההחשבה העצמית יש בבחילה לכבוש ביד חזקה עמדה מכובדת בחיים! תנו גודל לעניים, כי להם הגדולה והתפארת. היה להם הכוח לבלי לבוז למכורתם הדלה, לבלי להתכחש למקור מחצבתם משולל־המוניטין. שפרה עליהם נחלת־אבותיהם, השוכנת בעוני; דלת־עם היא יחוסם. שכאלה נחבאים אל הכלים ואינם יוצאים מגדרם, אשר גדר להם הכוח שלא להתבייש בחוסר־הכוח הנגלה שלהם.

כי הגבורה הנודעה לשם היא לעתים תוצאה של חולשה – בכך לא יפקפק שום בעל דעה שקולה וחודרת. רואה אתה פעמים קלי־נפש מופיעים לפתע כנועזים ביותר – דע לך כי שעה זו היא שעה בה מהלכת האָפנה של גבורה, עד שאין שום איש שרוחו נמוכה מעיז להתהלך בפרהסיה כפי מה שהוא. על כרחו הוא מתהדר ביותרת של העזה. אמנם, לא מעטים הם גם אלה שאומץ־לבם בא להם גופם כהפתעה בשעה אחת גדולה לארץ ולעם, הקוראה לבחיריה. אותה שעה מצויים רבים שרוח של קדושה וגבורה, רוח אמת, מפעמתם פתאום והם מתעלים מעל לעצמם ושיעור קומתם עולה בזריחה להפליא. אבל אלה הם דברים של שעה אחת סגולה, שעה קדושה, בלתי נפוצה. ואילו השעות המחוצפות, שבהן רוצחים מתעלים למעלת גבורים וקדושים, מרובות לאין שעור יותר בדברי ימינו ומניין כל אותם המוני־המונים המתקדשים ומתחלצים מיד־מיד לחגור חרב, לשפוך דמים, לערוף ראשים, לשבר ולמגר על קידוש צל צלו של רעיון, ועל הרוב ללא רעיון כלל, אלא מתוך שסוי של כסילים או מחמת רשע כסל כאחד, אם כי אותם בריונים מסכנים בו בזמן גם את ראשיהם ואף מהם נופלים חללים – האם כל הפורעים האלה גבורים הם?! ואם גבורים הם הרי גבורים הם, ששרשם הניוול: יניקתם מסיטרא אחרא. עצמתם באה להם מתוך שהחיים הפקר אצלם, חיי זולתם וחיי עצמם. אין שום דבר קדוש אצלם והדם להם משקה. מה פלא הוא שהם מתחלצים כגבורים?

לקרוע מתוך בינה והשכל את מסוה הגבורה והקדושה מעל הרוצחים האלה, הן של העבר, הן שבהווה והן שבעתיד לבוא. עדת מרצחים, הששים לשפוך דם. וזה הכל! וכנגד זה הבו לנו עטרות, הבו לנו המון־המון עטרות, לענוד בהן את גבורי האמת, את הגבורים לרחם, את הגבורים לחיים שקטים, את הגבורים לחיים פשוטים ולימים פשוטים. אפילו הממית עצמו למען אידיאל אינו גדול במעלה מזה שמחיה עצמו בו. הנותן דמו לכלל נדבן הוא; אבל לא פחות ממנו בערכו הנותן שמחה ואושר לבריות ועינו יפה בזולתו; המשובב נפשות במאור פניו; הנותן עצמו בלי הרף, מתן בסתר ובלחש. הוא פשוט משקיע את מלוא כוחו וכשרונו ותבונתו במפעל הכלל – ואם כך לא פקעה מעליו יחידותו. הוא מקרב את נפשו אל בני אדם קרבה שיש בה מגע חי ויוצר, אבל אין הוא מוכן להקריב את נפשו ללא טעם וחשבון, כדרך רבים, שמשליכים את חייהם, ממש משליכים אותם, מתוך שהם נגררים אחרי האפנה של הדר מזויף, או מתוך שהם עושים מעשה חקוי סתם, אנוסים על פי יצר עיוור ליפול בנופלים.

אין זה עיון להלכה בלבד; אלא כאן שיקולם של גופי חיים. השאלה היא אם כל מידה נכונה נעוצה דווקא בתנופה של מעשה גבורה ואם בכלל הכל נבנה רק על הקרבן ואם המות הוא מד־ערך יחיד. אבל האמת היא, ששורש כל ערך הוא בחיים. הקים הוא תכליתנו העליונה ולא החדלון. מצוה לחיות; אבל לא מצוה למות; נפשנו ניתנה לנו על מנת שנשמור עליה שמירה מעולה. ראוי לומר בלי מורא: לא במות אלא בחיים הנפש מתקדשת ומיטהרת. המוקיר את חייו אינו פחדן. יש רגעים יוצאים מן הכלל של קידוש השם בהם המות הוא המוצא היחיד, הכרח, אבל כל זמן שיש ברירה – בחר בחיים. מה עטרה צריך להגיש לזה שהוזיל חייו ומסר עצמו בידי מלאך המות על לא דבר או על דבר מועט? וכי משום שחייו לא יקרו בעיניו כבודו צריך להיות יקר בעיני הצבור? יש מות שהוא תוצאה מהפקרות, מחמת פירוק עול, בריחה בהזדמנות. הוא־הוא מורך־לב, שמא תאמר כי כל מתאבד הוא המעיז הגדול? בדוק היטב את זה שהחריב עצמו לשמו של רעיון אם הרעיון לא שימש לו אלא אמתלא בשביל לבצע את חורבן עצמו שהיה דופק בו משכבר, ואם היה הכרח בקרבנו ואם מידת התועלת לכלל שבמותו שקולה כנגד ערך חייו. כל רעיון אפשר לשרת בשני אופנים: בדרך החיים ובדרך המות. ובכן, מושכל ראשון: ובחרת בחיים! כל כמה שאפשר היה! חיה למען השם, למען נפשך, למען העולם, למען נצחונו של הישר והטוב, אכן, עתים יותר קשה לחיות מאשר למות למען הרעיון. אולי גם משום זה, שהחיים אינם עונדים זרי גבורים למתענים עליהם; ואילו המות, כשהוא פרי בחירה, יש מחפה את הנופלים בזרועותיו באור נוגה של הוד ותפארת ומנחיל כתר שם טוב.

אדם העומד בתוך החיים, עומד בעקשנות, בהתמכרות, בנועזות, עומד על שלו, עומד על כבודו, נאמן לעקרונותיו, עומד ואינו מנענע ראשו על כל גל וגל ואינו משתעבד ברפסנות לכל משב רוח של אפנה חדשה ולכל מצות אנשים מלומדה, אפילו אם על ידי כך הוא מחסר דמו וממיט על עצמו אסונות ועלבונות – אדם כזה מה חשיבות יש לו בעיני הבריות? מי רואה, מי מונה, מי שוקל את מספר מאמציו שהוא משקיע בעבודת החיים שלו ובשמירה על ערכו האנושי? להיפך, איש כזה חזקה שיהא נראה בעיני הבריות כעיקש רע־מעללים. כבעל מדנים. כחורש תככים, קטן־נפש ונוח לעלבונות. שכל קוצה של סיכה עושה שרטות בנפשו, קיצורו של דבר, כחלוש. ואילו פלוני הולך למות, הולך ותוקע עצמו לתוך לועו של המות, הולך ומכניס עצמו בבת־אחת לסכנת־מות ומחיש את קצו, שיכול היה למנוע בעדו – לפתע נראה לנו באור חדש של הגבורה או הקדושה ואנו מגלים בו בבת־אחת המון סגולות נעלמות ומעלות טובות ועל הכל את סגולת הכוח. משל כאילו המות מכפר בעינינו על הכל, מטהר ומרומם הכל והוא דווקא – ולא לבטי חיים ממושכים ויסורי יום־יום – שופך את חן הגבורה על הבשר והדם. מה תימה אם כה מעטים לפי היחס אלה שטפחו בעצמם את סגולת החיים הישרים, שיסודה בעוז התכונה לעמוד תוך היומיומיות בגבורה ובטהרה, לשמור על נקיון הנפש, על אימון הדעה. על דבור האמת, להימנע מחונף, מצביעות, משקר ומהכנעה בפני התקיף, להוקיר את הרעיון ולהיות תמים עד היסוד. ואילו גבורים למות מצויים אפילו אצל אלה, שלא ידעו לשמור על נקיון נשמתם בחייהם.

הקדמונים כבר ניחשו ואמרו “איזהו גבור הכובש את יצרו” – אלא שיש למתוח משפט זה ולומר: הכובש גם את יצר הגבורה, שיסודו לעולם באהבה לשפיכות־דמים. תדע לך שכל מתאבד הוא רוצח בכוח. את הרס־זולתו, שלא הצליח בידו, כיון כלפי עצמו, כאילו ביקש להודיע בכך, שלא היה חלילה חסר־אונים במלאכת ההריגה, שכן, הראיה, הוא היה די חרוץ לשלוח יד בנפשו. התאבדות צריכה לשמש לזה מעין פתק של הצטיינות אחרונה, בשביל שהבאים אחריו יענו ויאמרו, כי אכן הוא היה בן־חיל ולא חלילה ביש־גדא. הוי אומר: אילו רצה היה יכול להראות גבורתו זו גם כלפי אחרים. אלא שעשה מה שעשה לגבי אויבו הפנימי. וספק הוא אם רוב המתאבדים היו עושים זאת אילו היתה מובלעת בתודעתם ההבנה, כי אין זו אלא חולשה. יש אומרים, כי אין לך אדם שאין חשק ההתאבדות מנקר בו לפעמים. אבל אם נכונה הנחה זו, ראיה היא רק לכך, כי החולשה הזאת טבועה בכל אדם. וחובה לדכאה בקרבנו, ולא להקיפה בעיטורי גבורה.

הוקעת הפלסתר שבגבורה מדומה אף היא תרופה כנגדה. יש לקבוע בהחלט: מותר לחיות! לחיות בכל התנאים ועל אף כל הבזיונות. חפץ החיים אינו מעשה נקלה. הדביקות בחיים, אפילו היא מכריחה את האדם לויתורים רבים, לעולם מעשה גבורה היא. אהבת החיים, אהבת העולם־השמש־החכמה, אהבת הבריות והספרים הטובים, אהבת רעים, מדעים ואמנויות – כלום אין אלה דברים נפלאים?! כשאדם חי הוא חי בלב ונפש; אבל משהוא מת שוב אין לו לב ונפש; והוא עצמו שוב איננו. ואם כל כך מרבים לספר בשבחו של המת או המומת מדוע לא נשבח בשבח כפול ומכופל את החי על שום שחי חי הנהו? אבל ענין רע הוא זה שמזלזלים באוהב החיים, שמלגלגים על מי שמלפף עצמו מסביב לחיים באהבה ובחשק וחרד על כל רסיס ורסיס שלהם. אנו דנים אותו דין כילי וגרגרן. ואילו תפארת צבעי הצייר והוד שפת הפיטנים וקול להבות נואמים ויפי השיש אשר לאנדרטאות וכל סגולות החן אשר לרון המנגן אנו מביאים שי לרומם את מעלות המתים. אין זו מן המידה שתהיה עיננו צרה בשוכני עפר; אבל מה טעם אנו עושים כך כאילו החיים חייבים לבקש סליחה ומחילה בעד העזתם להתהלך על פני האדמה? שמא יחשק אדם לומר: גס לבנו בחיים על שום שהם תענוג העולה לנו בזול יותר מדאי! אף אתה אמור לו, כי טעות גמורה בידו. אין לך עבודת־פרך קשה מלחיות. כל שעת־חיים עולה לנו בצרות־צרורות, בהעפלה נועזה, במסירות־נפש ממש. דרושה באמת מידה רבה של גבורה בשביל להחזיק מעמד, לפיכך בחכמה נעשה אם נזרה הלאה את מושגינו הבלים על מעלות־הערכין של המות והחיים. כל משפטינו הקדומים על דבר החיים והמות כבר החלידו. ניחוש אומר, כי יש להתחיל דף חדש בפרשת הגבורים – ולעתיד ניתן את הגודל והתפארת לאלה השרים ברון הדמים והמושכלות את שיר השירים לגבורה שבחיים.

תרצ"ח.

א. חמשה בנים יחידים

ליצחק, לישוע, לאריה, למשה ולאהרן –

בחייהם ובמותם ב“מעלה”

במגלות הפורעניות של עמנו, המתנות בקנים הגה והי על כל אשר עוללו לנו פראי פורעים מדור־דור, חיות רעות בצורות בני אדם שלוחי המלכות המרושעת או שלוחי יצריהם הנתעבים שואפי הדמים, נבדלים שלשה מיני זעקות־שבר כנגד שלשה סוגי הרג ואבדון, שניחתו באומה זו המלומדה ביסורים: זעקה על רצח בהמון, כמה שנאמר במגילת איכה “שכבו לארץ חוצות בתולדותי ובחורי נפלו בחרב הרגת ביום אפך טבחת ולא חמלת” וזעקה על נפש אחת יחידה, שדמיה ניגרו בחרב האויב, ניגרו ולא חדלו, ניגרו ולא שככו, כגון דמים של זכריהו. או הספור המזעזע על מעשה נקם צדקיהו, המלך האחרון ליהודה. וסוג שלישי היא שואת מות הניתכת על חבר סגול של אנשים, על כת קדושים, שנזדמנו יחד, תחת חלפו של השוחט, אם בצירוף נסבות מקריות ואם מחמת שהיו דבוקים ומשולבים יחדיו במפעל חיים משותף, מפעל הגבורה על קידוש הרעיון, והנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו. וכזו היא האגדה הקודרת בחנה ושבעת בניה, שאפילו הקטן שבהם לא רצה להשתחוות לצלם ויצא להריגה, זו אם הבנים שמחה, שעקדה שבעה מזבחות. וספור המעשה בעשרה הרוגי מלכות, רבן שמעון בן גמליאל ור' ישמעאל בן אלישע ורבי עקיבא ור' חנינא בן־תרדיון ואחרים, שהפריחו את נשמותיהם בתוך גוילי התורה הנשרפים.

מה מר מן המר? ומה איום מעצם רצח אדם בידי אדם? ואף על פי כן יש בכל אחד מן הסוגים המנויים לעיל מה שהוא מזווע ומפליץ את הנפש יותר ממה שיש בחברו. למראה שדה מכוסה חללים יש שמתאבן הלב עד שאין הוא כביכול מסוגל לכאוב, בחינת כלו בדמעות עיני. משל החיים כולם אפסו והעולם חזר לתוהו ובהו. שוב אין דמעה ואין אנחה ואין כלום, אלא שממון ביקום. אסון ענקי תובע לעצמו כוח בטוי שאין משלו. על כרחך אתה נאלם דום, אף שן לא תחרוק. ובאין מבטא דומה כאילו גם המבוטא צלל לתוך תהום היגון האילם, הבולע הכל. וכך כל פורעניות, שהיא גדולה מכוח הקליטה של בשר ודם, הריהי כמכלה עצמה בהעדר בעלים לה. וכנגד זה יש אבל על היחיד המזעזע את מוסדות הנפש ופותח בה מעינות צער, המזרימים כאבים לתוך הנשמה כמו בשל חורבן עולם. בהיות העולם מסביב כסדרו נוהג, כל איש על דוכנו וגלגל החיים מנסר בעוז כמימים ימימה ונהרי נחלי תענוגות זורמים מסביב ורק זו הגויה מונחת על האדמה באשר נקלע בה כדור המרצח ושוב לא תקום מעל משכבה ולא תפקח עיניה לחזות באור החיים, ומה גם שהיד המרצחת קטפה את החיים מן הגויה לא משיטנה לה עצמה אלא בשביל לעשות נקם בציבור או ברעיון, שזו מתיחסת עליהם – על כך לא יקבל לב הצופה תנחומים. המות לעולם חדל־שחר הוא, כל שכן מות בחתף, מעשה רצח. כספית חיים, צרור מרץ, פקעת של כוחות, יצרים, עשתונות ומאוויים, יצור שהיה לפני שעות מעטות נושא עצמו, בר־תנועה ובר־דעת, פועל ומפעיל, כמוך, כמו רבבות אחדים, מוטל כעת לעיניך כנצר מושלך, על שום שנוקבה ריאתו בכדור קטן. הרי לך סך הכל אפסי ממה שמכונה אדם. אתה הצופה בכך, אם גם גזירה היא שהמת יישכח במלבך, החיים יזרמו למהלכם ברוב תשואות ויסחבוך גם כן עם זרמם, מכיון שהצצת באותו בר־מינן, בזה הנרצח, ונתת אותו להרף עין אל לבך, כבר נפגעת באיזו נקודה של החיוני שבך… ושוב אינך לאחר כך זה שהיית לפני כן. כמספר ההצצות שלך בנרצחים כן מספר הנקודות המתות שנתהוו בישותך.

אבל הנה כת של חללים, קבוצת נרצחים סגולה, שנצטרפה לאלומה קבוצית ביד הצורר – ובכך כשיסתכל המסתכל יש ויטעום מן הממרורים שבשתי הזוועות כאחת: מעלבונה של הנפש היחידה, הנגזרת מן החיים ומשממת האלם שבמראה ערמת החללים. יתוש היגון הנורא נוקב את לבו ומוחו. הרי פלוני ופלוני ופלוני המומתים, כולם ידועים לשם, כולם בנים יחידים, גם כולם, נפלו מתחת יד הצורר האחד, הרי כל איש לנפשו מת וברגע מיוחד משלו נפרד מארץ החיים ועם זה… הריהם יחדו… ואתה הרואה זאת מתנודד כשכור בטירוף יגונך בין אסון הכלל ובין המורא אשר באבדן היחיד.

– – – – – – – –

שר המקונן:

(מתוך “קינות לתשעה באב” כמנהג הספרדים)

ואילו ר' קלונימוס בר' יהודה בקינתו לתשעה באב מנהג אשכנז ופולין ממרר בבכיו לאמר:

(“ספר הדמעות” לשמעון ברנפלד).

הנה מספרים לנו מחברי הקינות על קהלות שלמות שנשמדו ועל חללים ערמות, שכמו “טיט חוצות גדושים ונשלכים” ועל “חפירות מלאות ילדים ועוללים” ועל “אלפי רבבות מעונים ונהרגים” ואחד מבטא את המספר האיום “שלוש מאות אלף קדושי ישראל” – ור' אפרים מרגנשבורג צווח על “צבאי אומללו, לטבח יובלו”, “רמוסים נגללו, בדמים נבללו” – ויואל הלוי מנחם: “חללי חרב מובילים ערומים וערומות, נבלתם כּסוּחה לחית ארץ ולבהמות, יונק עם איש שיבה ועלמים ועלמות, מתעתעים במו מוני ומרבים כלמות” – וכל המקוננים משננים את הפסוק “ודמים בדמים נגעו”. ואילו אותם המחברים עצמם כוחם עמהם וקולמוסם לא ידע ליאות לפרוט בשמותיהם של הנרצחים ולהציב ציונים לנשמותיהם ולתכונותיהם האישיות בנוסח התאור שנהגה האגדה בעשרת הרוגי מלכות, בר' עקיבא וחבריו, איש ותארו ופעלו בחיים, ומעלות גדלותו בתורה וקדושתו. כך אתה מוצא ב“אל מלא רחמים” של ר' אברהם בן אליעזר כץ, בשנת תנ“ב, המקונן “זכור אזכור ונפשי תשוח, נתנו נבלת חסידיך כדומם וצומח, נמלקו ונמלגו כעוף הפורח – והיה לו לריח ניחוח”, ולאחר שהוא בא בטענה לבורא העולם “חי וקיים למה תשתוק, אויביך יהמיון בלעג ושחוק, אוכלי עמי כאוכלי מתוק, חלפו ברית ועברו חוק” הריהו הולך ופורש בשמותיהם של מה מהנהרגים, של ר' זליג, ש”השליכוהו בעד החלון ונמס כשלג, פצעו מוחו בקרדום ובמזלג" ו“של החסיד הקדוש והטהור מוה”ר ישראל, שיצאה נשמתו ב“שמע ישראל' ושל ה”קדוש והטהור מוהר“ר אפרים, וכן חן הוצק בשפתיים, ירא וישקיף ה' משמים”, ושל “ר' מרדכי שץ מליץ יושר, כותב בנקיון אמרי שפר, איה שוקל ואיה סופר” ושל עוד רבים אחרים, שהוא מונה אותם בשמותיהם. כמוהו נהגו רבים ממחברי הסליחות והקינות בשאר תקופות האסונות.

עדות היא זו, שלא נאטמו לבבותיהם של מחברי הקינות, אשר בעיניהם ראו את הזוועות. עד כדי לאבד את הנפש היחידה בתוך הר ההר של ערמות הגויות. חיבורן של הקינות מצד עצמו מעיד על כך, שעוד לא מתו החיים לאלה שראו במשך יובלות שנים את מלאך המות והרצח שולט בעמם. ואף על פי שהם דרשו “מי כמוך באלים ה'” – מי כמוך באלמים ה', שאלהים כביכול נתאלם בתוך העולם, – הם גופם לא נאלמו מגודל האסונות. משמע: יש כוח מה ביהדות עולם, שהם היו נושאיה, מיסוד החלמישי שאינו נאלם, אינו ניסוג, אינו מתבטל מפני הגדולות שבאימות, אינו מוותר לא על העולם הגדול ולא על הנפש האחת שהיא עולם קטן.

– – – – – – – –

וככה מספרת הכרוניקה של יום ה' כסלו תרצ“ח, בו נרצחו יצחק ויהושע ואריה ומשה ואהרן מקבוצת “במעלה”, בקרבת “קרית ענבים” שבסביבת ירושלים: “חברי “במעלה” שעבדו בנטיעות בעבר השני של ההר, מיהרו למקום לשמע היריות ומצאו את חבריהם כולם מתים ומרוסקים. הרוצחים הניחום בשורה לרחוב הדרך”. השוו נא את התיאור הזה עם המסופר בסליחות לשבעה עשר בתמוז שאלוניקי מימות נוסעי הצלב, שנת תתקנ”ו, גם שם אחים “ענוים נעימים נלכדו”. כי “במת לא אחליף את אל חי, אשר יצרני בעולמו”. וכן בכמה “קינות אחרות המספרות על שילוב המומתים במותם. ידעו הידים הנתעבות של המרצחים בתרצ”ח את אשר עשו בהניחם אותם בשורה, ליישר את השורה, שתשתרשר בשרשרת הדורות. עוד יש כוח בבניו של עם עתיק היומין, המחדש חיים על אדמתו הישנה, לעמוד מול זוועות הרצח, המשתולל בכל צורותיו הנעוות כצור איתן. לא רתוי. לא אלם, לא ויתור.

וכך שר אחד המקוננים:

י“א כסלו תרצ”ח

ב. אנו חיים ונהרגים

רע המעשה בארצנו.

יום־יום כותרות־אֵבל משחירות לתוך עינינו ומבשרות פורענות מאמש: ירה הבליעל ולא החטיא את המטרה. פלח כדור בטן איש נוהג ברכב. נשפך המוח מתוך גולגולת הלך לפי תומו, נתרסקו איבריו של פועל שב ממקום עבדתו. זקן שופך שיחו על יד הכותל המערבי נפל באשר עמד. בדרכים, בשדות ובחוצות בערים משתוללים אנשי הדמים. מתוך המחתרות יבצעו את זממם הנתעב, לא יחוּסו על עולל וזקן, לא על עובד עני ולא על נדיב בעם, הפועל חסדים. כשמש הזורחת בבקרם ושוקעת בצאת מועד בין הערביים תמידה כסדרה כך נישנית עלינו בחוזר איום ומייגע פרשת הקרבנות: קרבן ליום, הרוג למעת־לעת, תאונת פצועים למנת שעות.

אין פורענות משמימה נפש מזו ההופכת לנוהג שבעולם. והריהי כאומרת, כביכול: הנה, אפשר לחיות גם ככה, בטירוף שכזה, בקרב חורבן של גופים ונשמות, מתחת למטר הכדורים המתעופף מעל לראשים. כדרך שבני אדם בונים את משכנותיהם בקרבת לוע הר־געש כך ניתן לערוך אורח־חיים תקין פחות או יותר גם בסמוך לגיא ההריגה. מיד ליקיצתך בבוקר הנך מעיף מבט על המסגרת השחורה שבעתון היום, שמשמעה קטיף חדש של חיי אנוש; עוד חיסור אחד של לב שהיה לו ההרגל לדפוק; עוד תוספת על מספר היתומים והאלמנות וההורים השכולים המרובים בישוב; עוד גל על גל צרור של תקוות ושאיפות, שנסתם עליו הגולל; עוד נצחון אחד לגייסות הרשע והזדון. אתה יודע זאת, אולם הנך שב מחמת קהות שבהרגל אל סדר יומך; הולך למקום עבודתך; מריץ את סכום המכתבים שאתה רגיל בכתיבתם; מזמין דברים וממלא את המלאכות המוטלות עליך; מתכן תכניתך לעניני השעה ושוקד על תקנת יום מחר; טווה את חוט הדאגות והשאיפות, התקוות והאכזבות כאתמול וכשלשום, כמו בשנים כתיקונן והנך נלחם את כל מלחמותיך למען הקיום, כאילו מלאך המות אינו משתולל במדינה, כאילו הסכין, הכדור והפצצה לא נהפכו לשפת המשא ומתן, כאילו החיים מסביב לא נשתגעו ובני אדם לא נתגלגלו לחיות רעות וכל תושב בארץ הזאת אינו מיועד להיות קרבן מספר זה וזה לפי התור.

וכך עוברים ימים, שבועות, חדשים, הוי, גם שנים. נא למנות: תרצ“ו, תרצ”ז ושנת תרח"ץ, ועדיין הארץ רוחצת בדמיה. ועדיין אין סוף נשקף אף במרחקי האופק. כאילו כך דרכו של ישובנו משכבר. כאילו לא ידענו פה ימים טובים, ימים פשוטים, שלוים, בהם היינו זכאים לחיות בבית ובחוץ, בדרכים ובשדות, בהם הלכנו ברכב או ברגל מעיר למושבה ומקבוץ אל משנהו וכמעט לבטח. קמטו נא קצת את המצח; עשו מאמץ בזכרון. ההיו ימים כאלה? הם היו, בהֵן צדקנו. ולא רחוקים הם. אז לא עשנו לועי אקדחים בלי הרף. ואבטומובילים משורינים לא הובילו את נוסעיהם כעדת אסירים; ומולדת קטנה זו לא היתה בית־אוסף לפריצי חיות שואפי טרף אשר עטו אליה מן כל הארצות מסביב. הם היו, הימים האלה, כחלום רחוק המהבהב בתוכנו כזכרון קלוש, דועך והולך בסיוט ימינו.

זכורני: כך התחלנו במלחמת העולם כתאונה שבארעי, כאיזה, קלקול של בורג, כפרץ במהלך הכללי, שעלול לעכב את סדרי החיים, ולפיכך לא ייתכן שיימשך למעלה מתקופה, נניח, בת חדשיים, שלשה חדשים לכל היותר… שהרי, כיצד תיתכן אחרת? אולם ימים עברו, שבועות וחדשים נקפו – ומה נתברר? נתברר, שייתכן. ייתכן שבמשך שנים ישלוט טבח בעולם. ובני אדם חיים להם בתוך כך ואינם משתגעים. ולא עוד, אלא הם מתקינים את סדרי חייהם בהתאם למערכת הדמים. רצח בהמון לחוד וחיים במהלכם לחוד. ועם ששדה הקטל מתארך והולך אין משתה החיים מצמצם כל עיקר את שיעוריו ומלאך החיים ומלאך המות עורכים כל אחד לעצמו ושניהם יחדיו את חופותיהם. אנשים בינתיים מתחתנים ומקימים דור חדש ומזקינים בתוך זוועת הקטל. כך היה אז במערכה ההיא, שראשיתה נעוצה בשנת אלף תשע מאות ארבע עשרה. האמנם נשקפת לנו, חלילה, חזרה ממושכה על כגון זה בשטח חיינו המולדתי?

אותה קהות שבהרגל וצידוק הדין על המעשים הכרוך בה – בהם גופם שורש החלחלה. ככה הוא זה. הנה הוא זה. כלום מי בר־דעת יבוא לקטרג על מה שכבר נעשה בחינת מציאות? תאמר: ראשי! החשכות משתלטת על עיני! ויענו לך: אי מוג לב! הטרם תדע! דם ברית! אין מקדשים מולדת, אלא בקרבנות. כך היה וכך יהיה. המת נקבר והחי לפעלו וכל זמן שהנך חי הצטרף גם כן למנין, בגה, עשה! אם לתרגם את השפה המרוממת לשפת הוי פשוטה, הרי זה במשמע: אכול, שתה, התענג על אויר, שמש ואהבה ואף פנק את גופך. התרגל. הצדק אף אתה את הדין על סדרם של הדברים, שבהתאם לטבעו של עולם הם נעשים.

מדרכה של שנה שהיא מונה בארבע תקופותיה גם תקופת האביב, תור הפריחה וההתרעננות בטבע ובאדם. ושוב הגיע אלינו גם השנה מועד האביב, השלישי במנין שנות הרג וחורבן. שום תמורה לא חלה בטבע למראה עינים. כרים עטפו כלניות וסלסלי כסף; פרחי בירוניקה ומנתור הבר החריף מזליפים את ריחותיהם למרחוק; מרבדי הדשא הרענן מבטיחים משכב מבטחים לכל ראש הֵלך יגע, צהלת צפרים נוגנים מרנינה אוזן קשבת למתק השיר; סיעות החסידות והשרקרקים תנהרנה בשמי תכלת בתהלוכות רבות־עם לקראת חג תבל; חן הברכה שפוך על כל חי ויש – ורק על משפחת האדם עוד רובצת קללת היגון והמוראות מאתמול ומשלשום; ורק משכנות האנוש עוד לא הסירו מעליהם את בגדי אבלותם. חדלו מטרות העוז משמי מרום ומטר הכדורים עודו ניתך. נשתתקו רעמים וברקים, ונפץ כלי משחית בידי אדם לא פסק. אולם חוק ללב ללכת שבי אחרי חמודות היקום, בשנותו את טעמו למועד האביב. אף השקועים בסגריר צרות, פרטיות וחברתיות, אינם יכולים להקשות את לבם למראה שמש הדורכת במוצאי החורף בתכלת המרומים ושופכת משם אל דרי מטה אור, חום ומטר צבעים נעלסים להרנין נפש כל חי.

אף על פי כן אביב. מדי שנה בשנה תחוג גם ארצנו הנאנקת את חג החיים והדרור. גם על פני שדותיה, על הריה ובעמקיה ירועע אף יוּשר במצהלות צפרי רום ובמנגינות נחילים ומפלי מים מלמטה. איתני הבריאה לא ידעו שבתון. החיים אינם סובלים אבלות בלתי פוסקת, אף לא יגון קודר לאין שיעור. ומה טעם ישנה אדם דרכו מכל אשר מסביבו? היקום כולו חוגג את תור פריחתו ורק האדם לבד יתהלך משמים בלחץ יגונו? כל החי מתרונן מתוך שפע חדוה ואושר ורק האדם יקשור קינים והגה ונהי? הלא כזד וכיהיר יתראה בלכתו בתוך הבריאה החוגגת אחד ידוע חולי, מוכה עצבות אנושה, נואש מאור ומתקוה, כאילו לאמתו של דבר כבר חשכו מאורות עולם. הלא יבוש נזר הבריאה, הלא יחפרו פניו!

מחמת בושה, מתוך רגש של נחיתות עמוקה, בשל מוסר לב הפועם בנו, משום אל תפרוש מצבור בעלי החיים, המראות והנופים, מפאת האימה, שמא הננו עושים שקר בנפשנו וממשיכים על עצמנו השתתפות בצער המומתים, וגם בכוחה של אהבת הקיום המפעמת בנו, על אף המקרים והתלאות – הננו חיים בתוך כל המסיבות, ממשיכים את סדרי חיינו ומתכנים את תכניותנו גם בימים שבהם מתהלך הרצח במושבותינו ואורב לכל יחיד בישוב בדרכים מעל ההרים ובעמקים, בהם כדור פולח בטן נוהג ברכב ונשפך המוח מתוך גולגולת הלך לפי תומו. אנו חיים בכוח “ככה הוא זה”. ההרגל מקהה את חושינו ומשתק בפינו את זעקת השבר ומרי המחאה. כרוניקה של מאורעות הדמים נהפכה למדור קבוע, לפזמון של יום. והננו מעבירים כמעט מתוך אדישות את פרשת הקרבנות. ולא עוד אלא שזעקת המומתים נעשית כביכול מנגינת לוי לשירת החיים. אנו חיים ונהרגים זה על יד זה, זה בתוך זה. דומה: זה בשל זה. עד שכבר נתרווחה הנוסחה: לא נהרג אותו קדוש אלא על קידוש חיינו וארצנו. הדם שנשפך הוא יין הקידוש.

אפשר ואסור להגיד זאת. ואולי חובה היא שייאמר. קול מתוך מעמקי המצפון האנושי קורא תגר על סמיכות זו שבין פרשת הקרבנות ובין בנין מולדת ועל צירוף זה שבין דם וקידוש. לקדש את הזיעה, על הטל, על המטר, על העמל, גם על פניני הדמעה. דמעת הגיל של העובד למראת תנובתו – כן. אבל דם אינו מקדש. כך היה בזמנים הנעוים לפנים, שגבורי שוא ושקר כבשו אדמות בשפיכות דמים. אבל מה שהיה לשעבר אינו דוגמה לעתיד. על כל פנים אלה שאינם מאמינים אמונה תפלה בקדושתן של כל המסורות ללא בירור וניפוי, מוטב להם להסתייג כלפי פולחן הדם הזה. דם נקי שנשפך אינו מוסיף על מדת הקדושה בעולם. דמעות יתומים ואלמנות, הנשפכות לתוך כוס היגונים, אינן מקרבות את הגאולה. אף נפש אינה מצווה לעלות לקרבן על מזבח הדורות העתידים. אין טעם לשום רצח. אסור לעשות זבל מהרוגים. ההרג מצד עצמו הוא מעשה נתעב. אי אפשר שיהיה התיעוב נושא ברכה. ולא ייתכן שיביאו אותו באיזה חשבון שהוא ואף לא בחשבון הדורות העתידים, ולא בחשבון כלל החיים הנבנים. זכות החיים לפרט ולצבור, ליחיד ולעם, נובעת כריח מהפרח, כאור מהקרניים, מתוך החיים גופם, מתוך רצון הקיום, מתוך אהבת האושר, נחלת כל חי, ואין צורך ולא הגיון לבססה על דם נקיים שנשפך בידי מעוול. הדברים כה מוחוורים, שאי אתה יודע כיצד ייתכן שתהיינה הדעות מחולקות בכך. החלום אינו מבחין בין החיים ובין המתים וכשהננו חולמים שוכני עפר, הריהם נגלים לפנינו, כאילו הם מתהלכים עמנו בקרב החיים ודומים לנו דמיון גמור. תינתן לנו הרשות לחלום על תור אביב אנושי, אשורנו ולא רחוק, בו לכל בשר ודם הבעלות היחידה והמוחלטה על חייו, ולא יהיו מתים בידי אדם, ויד איש לא תהיה בשום נפש חיה, ויימחה המונח “נהרג” מערך המילין האנושי, ולא ייאמר בפי כל בשר אלא:

– אנו חיים!

ט' אדר א' תרצ"ח

ג. ימי מאורעות

“שירי אהבה וידידות” לר' יהודה הלוי

בוקר אחד נצנץ בי הרהור סמוך ממש ליקיצתי:

– הרי אנו עומדים כעת בשנה השלישית למאורעות!

ומיד צמח ההרהור ויהי לתמיהה: השנה השלישית! דומה, לא הרגשתי כלל תחילה בכך. מה שייך? הרי אלה הם מאורעות. ומאורעות דרכם שהם בני חלוף וזמנם ימים, ימים מעטים. ואילו ימי דם ורצח אלה עברו משכבר את תחומי הימים, ואפילו השבועות, ואפילו החדשים, והנה אמצעה של השלישית. מוזר מאוד! עוד מעט החלק הרביעי מתריסר שנים. וכמה תריסרים יש לנו בחיינו? ומתמיה ביותר השם הזה: מאורעות! ללא שום נטיה לשנות את שמם. מכאן אתה למד כמה עמוק מושרשה מידת הבטחון באדם: כל כמה שתארך הצרה אין היא אלא בחינת מקום צר, שנתקענו לתוכו דרך מקרה. הרע מטבעו בן־חלוף ורק הטוב הוא לפי עצם מהותו בר־קימא. משבר אפילו אם זמנו שנים אנו קוראים אותו בשם משבר. בסיוט לילה עלולים אנו לעשות מסע ענויים. לדלג על הרים ולקפוץ על גבעות דרך שטחים ארוכים ולהתגלגל מעל פני צוקים גבוהים עד כדי ריסוק איברים או להעשות טרף לשני חיה רעה או לצלול בתוך נכבי מים עזים – ואף על פי כן הננו מקיצים מתוך הכרה צלולה, שכל אותם החבוטים לא ארכו אלא הרף־עין, ואילו מגעו של קצה כנף אושר בחלום פעמים גורם לנו השראה של שמחה במשך ימים. אכן, אין למוד את הזמן במידות של רגעים ושעות אלא בשיעורי החויות הממלאים אותו. אין זמן מוחלט, אלא יש זמן פסיכולוגי. אין מודד כללי לימות חיינו, אלא כל פרט יש לו מודד משלו. הילדות המאושרה נראית לנו ארוכה לאין ערוך מיתר הגילים, התופסים שטח זמני בדומה לה. אמנם, יש שגם האושר מקצר את זמננו. וכך נאמר ביעקב ויעבוד יעקב ברחל שבע שנים, ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה". אבל שם הכתוב מדבר באיזה אושר ובמין אהבה יוצאים מן הכלל, שמעיפים את הימים על כנפי נשרים. ואילו בני־תמותה רגילים שהם אוהבים ומאושרים במידה רגילה, אף זמנם נקצב להם לפי האורלוגין הרגיל. אפילו הם רואים בטובה. מה שאין כן ימים רעים דין הוא שיהיו קטנים אצלנו וייראו כננסים בעינינו. הרע אינו בעל שיעור קומה; ננס הוא; כל הויתו מנוונת היא. אין לו זכות קיום ולא כוח קיום. לפיכך אנו מציינים בחכמה: מאורעות! חפזיים וחטופים הם מעצם טבעם. וסופם שיבוא עליהם החתף.

על כל פנים לא מן השכל הוא שנתרעם כל הימים האלה, שנצטוינו לחיות אותם מטעם גורלנו. מה שנטל עלינו יש לישא מתוך אומץ לב וזקיפות קומה. ככל שהימים נראים לנו ננסיים כן חובתנו לגדול מתוכם ומעליהם. בניגוד להרגלנו להטיל את טרחנו וריבנו על הימים שאין בהם חפץ, טוב נעשה אם נטה אוזן לעצת המשורר, שלא לריב עם הזמן, כי אין “עוון לימים”, “פלכים הם בקו צדק ירוצון” –

ורק אנחנו אשמנו. ואולי גם אנחנו איננו אשמים. לא טוב לאדם להתאכזר אפילו על עצמו.

ד. נקודת הקפאון

בימי הרג רב אלה המוח והלב תפוסים תמיד לנושא אחד, שנתבצר שם כנקודת־קפאון – הוא נחל־דמים האיתן, הרץ לכל העברים.

כל הפניות שאתה פונה, כל שתראה, כל שתחשוב, אתה נמצא נעוץ בו במקום, שממנו הדם יוצא.

כמה החוויר הכל לעומת ענני־האודם, הפוסעים על ראשינו, העוטפים כל ניד רעיון ורגש בקרבנו!

מה ניב מעמיק יותר משוועת החרדה האחרונה בפי נעמי גולדברג, בת גבעת עדה: “הצילו!” או מתרועת־הגיל בפי הטף, בני גבעת עדה, בהגיחם ממחבואם בין השיחים: “אבא, אמא, אני חי!”

מה ערך כעת למלים, לחלוקי־דעות, להבדלי־טעמים, להגדרות אמנותיות, לפלוגתות אסכולתיות, לפגיעות אישיות ולעלבונות פרטיים, שגדלם כגלגלתה של סיכה, לעומת הזוועות האלה?

תמיהה היא זו, שלעת הזאת עודך מחזיק מעמד על רגליך: שראשך טרם הפך לגלגל סובב; שעוד עיניך מישירות לפניך ומוחך בקדקדך פועל בכיוונו הרגיל שעודך מקביל את פני הבריות בקידה של ברכה ובת־צחוק זורחת לעתים על שפתיך; שהנך שומר עוד הרגליך האנושיים המקובלים ושאתה, זאת אומרת, אני, כותב הטורים האלה, עודי מקפיד בשעת כתיבתם על שימוש ההגיון ואפילו נזהר בפסקי־הטעמים.

על שום שכך גזר דינו של הגורל, כי המתים יורדים לקבריהם והחיים אף על פי כן חיים?

אבוי לחיים שכאלה! חיים על גבי נקודה של קפאון; חיים שהם לינה מתמדת בין מצבות וטיפול קבוע בכרית קברים לקרבנות רעננים; חיים תוך סופה משתוללת, שמלבד מה שהיא כוסחת וקוצרת והורסת גופים היא משליכה קרחי פתים בלב שארית הפליטה ופורשת מעטה קרח על הנשמות עד שהעומדים בתוך הסופה הזוועות נראות להם כדרך הטבע, כדבר מה, שכך הוא על שום שכך הוא.

הגדול בפחדים: אבדן תגובה; הקפאון האיום; ההשלמה האלמת, ותפלה אחת בפי כל נותר לחיים מאת ההשגחה העליונה:

– אם גזרת עלי חיים קיימני נא בהם כזה שהייתי בלשעבר, בגופי השלם, במלוא שכלי הצלול וברגש האנושי שבקרבי; שלא אצא מנוזק מן הקרב הזה ב“מותר מן החיה” שבי; שלא אהפך חלילה לגוש קפאון מהלך בצורת בר־נש.

ה. העמידה על הנפש

מימי לא נתפרש לי הביטוי העברי הזה בפשוטו ממש, כזה של עכשיו, מצווים אנו כעת על התגוננות כפולה: עמידה על הגוף בפני המרצחים ועמידה על הנפש המשכלת בקרבנו, שלא תצא חלילה לתרבות רעה של כפירה מופקרת ביסודות היושר והשלום, שבלעדיהם אין קיום לחיים אנושיים.

הזאביות היא מחלה מדבקת. בולמוס הדמים משכר את כהני הרצח ואת קרבנותיהם כאחד. אדי השנאה מחלחלים לתוך־תוכה של הישות, כשהיצרים הרעים נעשים אדונים פגה כל מדה נכונה ובני־אדם מאבדים קנה־מדה; ולא עוד אלא שאין להם שוב צורך במעין מודד. שמשון היה תחילה גבור ואחר כך נעשה עיוור. אבל אוי לגבורה, שהיא מלכתחילה עיוורת ועיקר כוחה בא לה מתוך העיוורון, והשגעון “תמות נפשי עם פלשתים!” נראה לה כקרן־אור יחידה של הדעה הצלולה. שגעון הדמים, שגעון השנאה, שגעון הנקמה – שלושת השגעונות האלה הן תאוות מנוונות, המעלות אדי רעל כמחלות ממאירות ומדבקות. כלום מה יכול להיות יותר פשוט, בראשיתי ומתקבל על הדעת מאותו מוסר איוולתי, המכונה מוסר השכל, היוצא במסקנה מתוך מרקחת־הדמים הזאת: “הנה לך! חוק קדמון הוא: בדמים תבנה, בתוקף רצח תכריע את הכף! בשכל לא תתגבר; בתבונה לא תשפיע; בזכותן של מידות טובות לא תנחל ארץ, ורק לפצצות כוח השכנוע. כי העמים היו מאז ומעולם והם יהיו עד אחרית הימים חיות טרף, שודדים ומרצחים!” – הרי זה כל כך פשוט, כל כך מובן. אולם הפשוט והמובן הזה הוא הטירוף; הוא כלי־היוצר של חידקי־הרעל העלולים לחלחל לתוך הנפשות ולהשמיד נשמות. ואיזוהי תרופה לאדי הרעל האלה? כבר התקינו מסכות כנגד מטר החידקים וכלי־מגן כנגד אדי־רעל. ומה מחסה יש להתקין כנגד סם־המות לנשמות הזורם כל כך בשפע מעל מורדות ימים שכאלה?!

ו. היסטריה של דיבור

בהתחולל אסון על איש – טבעי הוא שהדיבור ניטל הימנו והמלים נעתקות מפיו. הרי שום ניב אינו יכול למצות עוצם הצרה ואינו ראוי לשמש לה תמורה. ומדרכה של פורענות, שהיא כורח לאדם בור עמוק ומשלשלתו לשם, ושם, בתוך המעמקים, הוא יורד ונוקב ממילא לתוך עמקם של דברים. ובכן, צד בונה לאסון ההרסני בכך, שהוא מרכז את האדם לתוך שתיקה מעמיקה היפה לחשבון־הנפש. וכל מה שבונה מקרב גם כן אל הבינה ומגבירתה. אבל אסון גדול הוא זה, המכה את המחנה בשפיעה של דבור; המתיר את הלשונות עד כדי הפקרות; המביא על הבריות מהומה של הפלגה והגזמה ותאוות ניצוח; ההופך אותן למעין חיות מדברות, מדברות, מדברות, ללא כוח מעצור.

שכזה הוא המצב, לבשתנו, בישוב בימים שכאלה. צא וראה ברחובות, בבתים, בבתי כנסיות ובכל מקום שמתקהלת שם סיעה קטנה שבקטנות ואף בין השנים העומדים או היושבים, לעולם אתה שומע נפץ דבורים על הענין וכלל לא אל הענין. הפיות כמכונות יריה, לפטפוטים, שהם אויליים יותר ממה שהם מופקרים, והם מופקרים יותר ממה שהם אויליים. כל פתגם מעין פצצה של שטות. כל פסוק היוצא מהפה הוא פסק־דין; ורבים הביטויים, שמטח להם כשל פצצה. גדול וקטן, זקן ודרדק – הכל מחוים דעה; הכל יועצים; הכל מאשימים; והכל מחפשים שעיר לעזאזל. בין שאתה רוצה ובין שאינך רוצה הנך נסחב לתוך הויכוח; מכריך הטובים מתאנים לך להוציאך משווי־משקלך, לעקרך מתוך השתיקה, מושכים אותך בלשונך על מנת לתפסך בדבורך; עושים אותך על כרחך שותף לקשקוש הכללי, הטוחן, הטוחן, הטוחן מלים, המרכיב השערות, המוציא פסקי־דינים, דיני נפשות ממש, לכל בעל בעמיו, כעל־בוגד בעם. הוי לצבור הפורע את דבורו לעת כזאת, המשלח לשונו בנפשו ממש, הרואה את התרופה היחידה לשברו הגדול בהעמקת הפירוד בין האחים לצרה ובהרביית שונאים מבפנים. וכך אתה נשחק על אפך ועל חמתך בין האבנים של טחנת־המלל, העובדת בלי הרף בשווקים, ברחובות, בבתים ובכל מקום ששם מזדמן מזומן אנשים.

עם כי יחרב הגיונו! עם כי יינטל הימנו כשרון השתיקה!

ז. הויכוח על ההבלגה

בויכוח על ההבלגה, שבני אדם נסחבים לתוכו יום־יום שעה־שעה, מפסיד מדי פעם בפעם זה, הטוען לכיבוש היצר בכל זאת ואף על פי כן.

הוא מפסיד מבחינת העובדות הרוצחניות המקפיאות את הדם; מבחינת היצר הטבעי הנטוע בנו לקחת נקם ושלם מאויבינו; מבחינת היושר הפשוט, המחייב אותנו לעיין את המאזנים, שלא תהיינה נוטות לצד אחד ושלא יהא המופקר, האלים, הפרוץ, נשכר; מבחינת הכרח הפצוי לדמינו הצועקים אלינו בבכי על דמי אחינו ואחיותינו הנשפכים ולמה נכחד מעצמנו? קיים בנו איזה רגש כבוד יסודי, התובע כפרה על הדם ועל חילול כבוד עמנו או גזענו. ואם בכל זאת הנך מתעקש ומתבצר תוך מידת ההבלגה, הרי מותר לכל מי שרוצה לזרוק בפניך את האשמה, כי הנך איש מחוסר רגש־הכבוד; מוג לב; רשע ואכזר לעצמך ולבשרך ולבך לב אבן נוכח גויות אחיך המומתים.

כל כך הרבה חטאים כבדים מסקלים אותך – אולם אתה באמונתך מוצק: להבליג!

להבליג לא רק על דם אחיך השפוך, הנשפך גם מתוך לבך; לא רק על החיים הרעננים הנקטפים; לא רק על ההריסות והחורבנות, אלא להבליג גם על החרפה, שאתה ממיט על עצמך בהטפתך זו ועל השבר הנגרם לגאונך האנושי על ידי התאכזרותך לעצמך. אפשר וקל יותר להשליך את החיים, מלהשליך את הכבוד מנגד. משהננו נפתים ללכת אחרי קול הדם, קול היצרים, קול החושים הטבעיים, קול השכל הקטן, הננו עושים את הקלה שבשתי המלאכות: משהננו מודדים לאויב במדתו ואפילו אנו מפקירים את חיינו על קידוש המדה הזאת, הננו עושים, אמנם, שירות, מועיל או מזיק, לעם; אבל בו בזמן הננו נותנים פורקן־מה לסערת לבנו; הננו מקטינים במידת־מה את המשא הרובץ על נפשנו; הננו מצננים במעשה נועז, מסוכן ומסכן, את ריתחת הדמים בקרבנו והננו משככים את המית חרון אין־האונים, המכלה את בשרנו. ואילו משהננו כובשים בקרבנו את היצר הטבעי של גאולת־הדם הננו דוחסים את כל הזעם, את להט הקצף, את רתחת־הדמים, את המרקחה כולה, לתוך קרבינו. אין אנו פותחים בנפשנו שום פירצה להתנדפות הכאב. אנו מתפקעים מבפנים. מכיוון שהננו מאמינים בתועלתה של מידת ההבלגה בישרה, בתכליתיותה ובנצחונה הסופי, הרי לפי שעה, לפי שעה, הננו סובלים לבדנו בחובנו את עמקה של החרפה הבוערת. בקרב החרפה הזאת הננו צועדים הלוך ושוב. הלוך ושוב. ולא מעטים הם יתושי ההיסוסים והרהורי־החרטה המנקרים בלב. לא מעטים פולסין של שבט־מוסר, המכים על תודעתך; ויש שהנך מאבד את ערכך האנושי בעיני עצמך. שמא בכל זאת הנך הפחדן; הנך הוותרן; הנך קל־הדעת, שאין אהבת העם בוערת בלבך. אולם אתה מבליג גם על ההיסוסים האלה, גם על הבזויים, שהנך מטיח אותם כלפי עצמך; אתה עומד תוך הגיהנום של ספיקות שבלבך ומבליג. משום שזה הוא הצו התקיף, הנמרץ, העולה אליך ממעמקי מצפונך; משום שבת־קול ממקור האמת לוחשת לך, כי זו היא הדרך האחת, ממנה תצמח פדות לעם; זו היא המידה הנכונה היחידה שתפארת בה לעת הזאת, בימים שכאלה, כך היא ואחרת אי אפשר. יתפוצץ הלב כסיר נפוח, זה היחיד לך: אבל מידת האמת העליונה תגבר. כי ממנה אחרית הנצחון.

כ' אייר – י"ט תמוז

ח. כוח הסבל

בימים אלה אי אתה יכול להחלץ מרעיון מציק אחד, המהדד באזניך מכל הדבורים בפיות, הנשקף אליך מכל העינים מסביב. הנסוכות יגון ומגור: היספיקו לנו הכוחות הנפשיים להחזיק מעמד בסבל הממושך הזה? היהיו עצבנו תקיפים ככל הצורך עד סוף הנסיון המר? ואילו אחרים מפרשים בקינת לחש: מילא, קרבנות, אבדות, חורבנות ברכוש ובנפש – זאת אפשר היה לצפות מראש ולכך ראוי היה לנו שנהיה מוכנים משכבר. אבל העמידה המתמדת הזאת בחזית, שיכון התמיד של עינינו בתוך מסגרת האבל, ההודעה בלתי־הפוסקת, שהנך מוקף על כל צעד ושעל ממש אויבים, מרצחים, זוממים ומעלילים. חיות טורפות ללא משל ומליצה. המצווים עליך להשכים ולהעריב כנגדם בכלי־זינם ולשלוח את הרסן מעם החיה הטורפת שבקרב כל אחד מאתנו, לטפח את החיה הזאת ולעשותה עזת־נפש ואכזרית מאד ועם כך להיות צפויים מדי רגע ברגע למוראות מוקשים וחמרי־נפץ ודברי מלשינות מפוצצים ונחשי־איבה־ושטנה מתפתלים מסביבנו וקרבנו – הנוכל לעמוד עוד ימים רבים בכל זאת? האם כוח אבנים כוחנו? או כלום חיות מלידה אנו כגון כל בן כנופיה, שהחרב היא לו ריע, והרצח – משלח־ידו והשוד – מעשה להתפאר?!

קשה, כמובן, להלחם ברעיון המנקר במוחנו וכל נסיון לגרשו מגבולות מחשבתנו מגביר את מריו ומרגיזו עלינו במין להכעיס של “אדרבא, דוקא לפי שאי אתה רוצה, בן־אדם, לשכן אותי בקרבך הריני נכנס לך לפני ולפנים על אפך ועל חמתך ובעל כרחך תהא מהרהר בי”. לפיכך אין עצה כנגד הרהור עיקש ומתעקש אלא לתת לו חופש שיהא רץ ומתרוצץ עד שימאס בעצמו, ואכן, אין לך מיאוס גדול מאותו סוג מחשבות לקנטר, הזוחל לפעמים למוחו של אדם ברשעות מנוונת על מנת לעשות לו סך־הכל מר וקטלני ממעמדו העלוב והירוד בחייו בשעה זו ולהוכיח לו משום כן בכל נימוקי ההגיון, שהוא בכל רע, ושאיבד במחילה את המשחק וכל כיוצא בזה. נאמר: מיאוס! גרוע ממיאוס, שטות מטופשת היא זו. כל מי שמוחו בקדקדו וחושיו לא נפגעו עדיין עד תמציתם ועוד שמור בזכרונו חוש אהבת החיים ורגש הגאון האישי הרי יתקומם בכל ציבי נפשו כנגד אותו רעיון מסית ומחרחר ויגער בו: “שוטה שכמותך! מה אתה מטריח עלי להוכיח לי מה שגלוי וידוע לפני עד כדי ניקור עינים ממש, כי רע ומר לי, מר לי מאד? מה אתה נדחף גם כן לפזר לי תלי מלח על כל פצע ופצע שלי” האם זו היא רבותא לייגן את המיוגן ולחבל את המחובל?! וכי לכך אתה שכל להשכיל אותי במה שאני מושכל ועומד בלעדיך בתוקף צרותי? חייב שכל להשכיל אותנו בכך, שיש מוצא בצרה, מוצא מכל צרה, מכיוון שהחיים לעולם חזקים מן הצרות ועתידים הם להתגבר על כל הפגעים והפורעניות, אבל אם השכל אין לו די כוח, בינה וחריצות, להורות לנו דרך תשועה מן המיצר, עליו לפחות להסתלק הצדה ברוב בושה ולכבוש עצמו לתוך אֵלם גמור, מאחר שנתפס בקלקלתו. משול השכל לרופא. תפקידו לטכס עצה, להמציא מזור, לנחם מכל מקום. אבל מה דינו של רופא, שמרוב בהלה ומבוכה וגם מחמת בוּרות – לא זו בלבד שאינו עושה את מלאכת־הרפוי שלו במישרין, אלא תחת לרפא הוא מרפה את ידי החולה ונעשה שותף לגניחותיו ומצטרף אליו לתאניותיו ואף מפשיל את שרווליו להכין למענו מעין פיטום־סממנים עשוי כאב־לב, מתובל ביאוש ומלופת במרה־שחורה? רופא כזה מלבד מה שהוא מועל בשליחותו הנהו קודם כל שוטה גמור. על כל פנים אסור לתת לו דריסת־רגל בד' אמותיו של מוטל על ערש־דויו. הוא הדין השכל, זכות קיומו בסיועו לקיומנו, בחבבו עלינו את החיים, בשמשו פנס להאיר לנו במידת יכלתו את המחשכים האופפים אותנו. קצורו של דבר, אין השכל אלא מאיר נתיב. אבל אם בדעתו להחשיך עלינו את העולם, מיד הננו משלחים אותו בבושת־פנים מעלינו. אין לנו צורך בו בעת רעה כזו. מכיוון שחלשה עליו דעתו ושוב אינו מסוגל להיות משען לנו, עליו לפרוש למנוחתו ולפנות את מקומו לכוחות אחרים, אי־שכליים, הגנוזים בחובנו ועתידים לשמור על גחלת החיים שלנו, אכן, בכל עת מצוקה קיצונית פורצים מקרבנו כוחות־שימורים לא נודעים, לא מונים, לא משוערים מתמול שלשום והם שנוטלים את המושכות בידיהם להובילנו למחוז החפץ התמידי, שפנינו מיועדים לשם בצו גורלנו – ובתיווכן של הסכנות והפורעניות, שהן שלוחיו. כלום יודעים אנו לאן נשלחנו בצו גורלנו? הצרות נוהגות בנו. הן דוחפות אותנו, הלא־ידוע האכזרי מצליף עלינו בשוטו – ואנו נהלכים בתוקף. נשאל את הבורח: לאן?! אפשר הוא אינו יודע. אבל רגליו יודעות מסתמא. חוש נאמן מַנחה אותו. האויב הרודף אחריו מורה דרכו, לעתיד משיבקע לו הפליט בתוקף מרוצתו דרך לחוף מבטחים או לארץ־הבחירה – הוא ובניו ובני־בניו יספרו נסים ונפלאות על אודות הבריחה ההיא שלא היתה אלא הליכה, מכוונת ומסומנת למטרה, מעין יציאת מצרים בליווי פרעה הרודף, מה שמלכתחילה היה תבוסה נראה בדיעבד כמסע־נצחון. וסברה היא שבשעת המנוסה היה אותו שכל עצמו מטרטר לתוך מוחו של הבורח את גודל עלבונו וצערו ולא היה פוסק מללחוש לו: “אוי לי שראיתיך בכך, חלכה שכמותך!” כך היה מסתמא אותה שעה. אבל אותה שעה רשאי ואף חייב היה בעל הצרה להשיב לשכל הטוען תשובה נצחת: ניחא, אני חלכה; ואתה מה? בפיך מה? ומה פועל־יוצא מנימוקיך ההגיוניים? רוצה אתה להוכיח לי לפי כל חוקיך, שעלי לקום תיכף ומיד ולכרות קבר לעצמי ולהקבר שם חיים! לא, היה לא תהיה. לא אתה האדון לחיים אלה שלי. לא אתה הפוסק והמצוה עליהם. יש רם ונישא על שנינו. יש כוח חזק מן המוח, מהיר מן הרוחות, תקיף מן האש מן הברזל, עמוק ונישא מכל הוכחה, והוא: חפץ הקיום!"

ההוכחה היא מכלי־אומנותו של השכל. יש בה צד תועלת כתבלין בשעות־חיים כתיקונן. ואילו מהומה התוקפת איזו חברה ומכה אותה במערבל, מגבירה זעם ורעם ואופל ואוזרת את מהלך הדברים באיזור של תמהון ושגעון, הרי מכיוון שתמהון ושגעון שוב השכל יוצא בדימוס. אותה שעה כוחות שלטון אחרים צפים ועולים מקרבנו כבשעת־מלחמה ששומרי־הגבולין, הזקיפים בכל הימים, מפנים את מקומם לחיל־מצב מנוסה ומודרך. איתנים, המקננים בנו, מתגייסים לעזרתנו. כל איש הוא עמוד עולם, איתן נטוע בקוסמוס. נוצר מאז ומקדם להיות פה ולרשת את העולם. ואיזהו כוח החוץ שקם עלינו להשבית את חיינו? מי זה אשר ההין להרים עלינו את הברזל או לשלח בנו את האש? אנו חזקים מן הברזל, תקיפים ומוצקים ממשלחי האש. הואיל והללו הם כוחות החושך, ההרס, הבערות, צמחי האופל והמחתרת. הם אינם אויבינו בלבד, אלא גם אויבי היקום ושונאי הקיום. לפיכך לא יהיה להם קיום כנגדנו, הפועלים מטעם החיים וצו הבנין. אין אנו בודדים כמו אויבינו, אם כי למראית עין הם נראים עצומים מאתנו ואנו מתי מעט, הואיל ואנו עומדים גלויי־פנים במערכה בתוך העולם ולמען העולם. בן־בריתנו הוא החזק ביותר: חפץ הקיום של כל פרט מאתנו ושל צבורנו בכללו, וכשתרצו, גם של כלל העולם, העולם רוצה שיבנו אותו. הוא אינו רוצה להיות שממה. העולם כולו אומר שירה כשבונים אותו. ומכיון שכל עצמותינו תאמרנה שירת הבנין הרי אנו והעולם שותפים הננו לניגוד אחד. ואין אנו באי־כוחו של העולם בהווה בלבד, אלא גם בלעתיד לבוא, לכתחילה, בשעה זו, רע לנו מאד, צרה ויגון ואבידות נפש ורכוש ולא מעט תבוסות ומנוסות במדיניות; אבל אנו צופים גם בדיעבד, מעבר ההווה העוטה קדרות איומה אל מול פני האגדה. ההווה המר שלנו עתיד להיות אגדה רבת זוהר, ממנה ישאבו הדורות העתידים עוז ואמונה מכך כיצד עמדנו וחרשנו ובנינו ושמרנו והתגוננו והקימונו חניתות ובתי־יוסף ורמות־כובש וגבעות־עדה וקריות חרושת ולא נרתענו מהקרבנות אשר דמיהם נגרו מתוך לבבותינו ולמראה מחנות פורעים עולות מן המדברות ומן הערים ומנקיקי ההרים לא איבדנו את צלם אלהים על פנינו ולא את אמונתנו ולא את אימוננו באדם. ואם הדורות העתידים ישאבו כוחות מזכרון מעללינו מדוע לא נשאב אנחנו עצמנו כוחות אמונה מתוכנו תיכף ממה שבעין, בשעה זו?! כל בעל נפש רוגשת יתהלך בימים האלה ברוב רגש, בעוצם אמונה, בכפל יגון, אבל גם בכפל ששון והתפעמות־לב. יש מפלס עליון, המודד ליחיד, לעם, לצבור, כוחות לפי הנדרש להם בה בשעה. כנגד כפל צער כפל השכר; כנגד כפל חרדה כפל אמונה ותקוה. ואם ההווה צוקה וחשכה, נפתח בכל אחד חוש להיות חי בבת־אחת בכפל־תקופות, בלאלתר ובלעתיד לבוא, במציאות ובאגדה. בכוח לוח־הכפל הזה נחזיק מעמד על אף כל הצרות והתלאות. ואם שולחה החיה מסוגרה בקרבנו פי שנים יתלקח בנו האנושי לשלם לנו את התבערה שבנפש. סבל כביר נערם עלינו; אבל כביר לאין ערוך ממנו כוח־הגבורים המפעמנו בעת הזאת.

י“ח אב תרצ”ח

א

בפעם האלף נשתכנעתי באמתות הכלל “סדן העולם חד הוא” משקראתי ב“יומן מספרד” מאת מ.קולצוב (“מבפנים”, חוברת ג–ד) באיזו קלות־ראש, שיש עמה בידוח־הדעת, מתיחסים תושבי מדריד וברצלונה אל משלוחי־המנות בדמות פצצות ורמונים המגיעים אליהם ממרומים, מתנות האויב. “פצצות בנות מאה קילוגרם” – מוסר מחבר ה“יומן” בשם התושבים, שלמדו מקצוע זה על גבם ועל גבי אלפי קרבנותיהם – אינן מסוכנות כל עיקר. פצצה בת מאתיים וחמשים קילו – הרי זו בעצם מהתלה ולא יותר. אפשר יהיה לדבר, אולי, על אֶפקט כל שהוא, אם תזרקנה פצצות בנות חמש מאות קילו לפחות. המקומות שם נפלו הפצצות מגודרים. הדם כוסה בחול: ההמון אוסף למזכרת רסיסי ברזל. פלדה וזכוכית. כולם מלהגים ומפטפטים בעירות על פצצות. דעתם היא, כי פצצה בת חמשים קילוגרם איננה לכבוד למדריד ואינה יאה לה. מיני “אבטיחים” כאלה יזרקו להם על איזה קלמוצה. המלצר בבית־הקפה, בהגישו את כדורי־הגלידה, מוסיף בהלצה: “כדורים. כל אחד בן עשרה קילו, מתפוצץ, שוקולדה עם אננס”. מצחצחי הנעלים פוגשים בברכה: “סלוט ובומבס”. משקראתי זאת נתפָּס לי ביתר בהירות טיבו של אותו מצב־רוח בדחני, המשתלט והולך גם על ישובנו פה, כזרם מקביל לחרדה הגדולה, המסעירה את הרוחות בהתאם לחומר השעה. חשתי משכבר, כי איזה הלך־נפש מוזר, שאפשר לכנותו בשם חימוד־לצון או בולמוס־היתולים, תוקף לעתים יחידים וקיבוצים במסבותיהם בחודשי המאורעות המרים. אלא שחששתי לבטא זאת, שלא אתָּפס להפרזה, או אולי כל ההשערה הזאת מוטעית היא ביסודה. אכן, לא לחנם נאמר הוי גולה למקום תורה, כי על הרוב אין לך אומץ־לב לקבוע איזו הנחה על יסוד מה שמתחולל בסביבתך הקרובה. ואילו משאתה גולה למרוחק ממך, ששם נעשית אורח ער־חושים, נוח להתרשם, הנך רואה לפתע גם את הדברים הקרובים אליך באורם הנכון. ובכן, קראתי מעשי ספרד ומצאתי בהם הוכחה נוספת לנכונות הניחוּשים ההם: הימים הנוראים האלה, ימי דם ואש, פצצה וסכין, מוקש ואקדח. הם ימים, שבהם בני־אדם מרבים גם כן בדברי־ליצנות ובמילי־דבדיחותא.

אין צורך להיות צדיק ואוהב־ישראל כר' לוי יצחק מברדיצ’ב בשביל למצוא צד־זכות לכך. וכלל אין מכוונתי לחפש זכויות. איני מליץ־יושר, כשם שאיני קטיגור מושבע, כפי דבת רבים עלי. אבל יש להבין חזיונות: לראות, להאזין ולהבין – אלו הן שלש מלאכות שאדם חייב בהן תמיד. והרי זה כה מובן: מה יעשה בר־נש, מה יעשו המוני־עם במדינה זו בה בתקופה, שזורקים עליהם פצצות ממרומים, או מן המארב שמאחורי הגדר, או באיזה אופן אחר, אם לא למלא את פיהם צחוק כנגד הבלות שכזו? ואלא במה אפשר להגיב על מעשי־תעתועים שכאלה? להשיב לרוצחים כגמולם? אבל איפה הם בני־פורת אלה? כלום הם עומדים במערכה גלויה שאפשר יהיה להשיב להם מנה אחת אפים? הרי הם גבורים פחדנים ומסתתרים. הרי אין למוד להם במדתם ממש. שאילו הם משליחים כלי־משחית על ערים פרוזות, על תושבים שלוים, על בתי־כנסיות לתפלה, על בתי־חולים, על גני־ילדים. וכל מי שאין ברצונו ולא ביכלתו לההפך לבן־בליעל משולל צלם אנושי כשונא בנפש שלו, וכל מי שאינו רואה בתכסיסים אלה איזו דרך תשועה ואף לא קש של הצלה לעמי, מה יש לו לעשות בבין־הזמנים,שהאויב הזומם חבוי אי שם בתוך חגויו, אם לא להשתאות ולהשתומם על עומק השחיתות האנושית הזאת, שהורידה סיעות אדם לנוולות של אורבים לדמים, מתחבאים לצוד נפשות חיות נפשות בחורים וזקנים, ילדים ונשים?! יש דרגה של תמהון שבה אלם הפה. אין מלים. אזל יד. אזל ניב אזל הגיון. אתה רואה בחוש: כאן טירוף. נשתגע בריון שכור־הדמים. הוא חסר־דעה וכל שולחיו ושוכריו ומנהיגיו ומשסיו, כולם יצאו מדעתם. וכל פעם שחבורת אנשים שפויים מתכנסת לספר במעשי־הרג אלה אי אפשר לה שלא לראות מתחת לכל המוראות האלה גם את המגוחך שבהם, את הצד הלא־אנושי, את ה“מצחיק נורא” שבהעדר־רחמנות זה, את החוכה ואיטלולא שבתאות־ההרס הזאת, את גודל המהתלה שבהתנהגות זו. כל רוצח, על אחת כמה מן המארב, מלבד שהוא פושע הנהו גם מוקיון. פרא־אדם, בריה שאינה מן הישוב, וכל אימת שאנשי־ישוב נותנים את דעתם על צרור מעשי הדמים ותעלולי גבוריהם הרי הם נעשים מוכי־תמהון ומתחילים לצחוק; סופם שהם מתבדחים גם כן על חשבון האסון. ועם שהם מבכים את מתיהם הריהם מצחקים את רוצחיהם ועושים היתלולא בכל מה שקשור עם אומני־יד פושעים אלה, שתאוות־הרצח בוערת בהם בלי הרף והם מתנהגים בשגעון, משברים, מהרסים, שורפים ועוקרים חיים, מטעים ובנינים כאילו נכנס לתוכם דיבוק. שכורי רצח, עבדים נרצעים לאדון הרס, המעביד אותם בפרך יומם ולילה. פושעים תמימים, גם את חיי עצמם הם מקריבים, גם את נשותיהם יאלמנו ואת ילדיהם ייתמו. מעוצם התאווה לשפיכת דמים נעשו כסילים גדולים, ובה במידה שאף רוצחים הם מזרע האנוש הרי קלון רשעים על ראש כל מין האדם יחול. כפצצה זו שרסיסיה מתפוצצים לכמה צדדים ויש שהם קוטעים גם את היד הזורקת ננעצים בלב כולנו. לפיכך פוצחים מצחצחי־הנעלים במדריד בפזמון עליז: “סלוט ובומבם!”

ב

וכלום אין זה גלוי וידוע משכבר, כי כל אסון צופן בחובו לבני־אדם איזה נופך של צהלה מחמת שיתוף־המהות שבחג ובחגא? אותו קורטוב חגיגיות שבשריפות ובכל יתר הפורעניות האנושיות משמש מסתמא אחד הגורמים לחורבנות. האסון הוא, שיש לבריות תמיד חלק בסיבות לאסונותיהם ובכך שהם מתקינים עצמם לצרות הם מחישים את התחוללותן. בקרב כל יצרי היקום מחלחלים בנו גם יצרים להשמדה עצמית ותאווה לאסונות. רק בכך אפשר להסביר אותו חשק הדוחף אותנו להגזים על כל מקרה אסון, לנבא תמיד רעות, לנחש צרות ופורעניות, ולהתפאר לאחר מכן מי ניחש אותן בשלעבר, ביתר פקחון. באהבת הצרות אפשר לנמק גם את העובדה הזאת, שבני אדם אוהבים להגביר בדמיונם את כוחו הממשי של אויבם. ללעוס כל כך הרבה פעמים את פרטי הפרטים של הצרה ולהתנפל על שמועות רעות כעל מאכלי־תאוה ולנפח אותן ולהעמיד במרכז תשומת־הלב את הנפחים המומחים שלהן עד כי כל שעת־חירום, שעה של סערת־הרוחות וריבוי־הסכסוכים ובלבול־המוחות מקימה מיד גבורי־שפתיים ובעלי־דמיונות המפליאים לעשות בספורי מעשיות ובהגדשת צבעים, על מאמר החכמים “ראשונים היו מחבבים את הצרות” אפשר להוסיף: לא רק ראשונים, גם אחרונים. מכיון שהצרות נותנות לבני־אדם פתק־שחרור מסדר־החיים ומתכנית העבודה והעמל הקבועים. משל לדרדקאים הללו, שממלאים פיהם צווחה ורנה כשהרבי חולה או לרגל כל מקרה אחר, המעניק להם יומא דפגרא, פרק זמן נוסף למשחקים קלים ולבלוי שעות וימים בלא־כלום. הגדולים כקטנים שואפים בסתר־לבם ללא־כלום, לבטלה נעימה או אפילו מרה; ובלבד שתהא בטלה, שבה אפשר, או גם הכרח, להתקהל, להרבות במסבות משוחחים, לצפות לבעלי־שמועות ולמפיצי חדשות. והרי מטבע החדשות שהן מתישנות מהר ואי אתה יכול להרגיש בהן כוח מגרה בממושך, לפיכך תובעת כל חדשה שיתבלו אותה בפלפלא חריפתא, באיזה רמז דו־משמעי, במשהו מצחיק מאד. הרי הצחוק כהרי החדשה, שאף הוא אינו נותן ספוק גמור וכל כמה שאתה משביע אותו אינו שבע והנך נתבע לחדשו בלי־הרף באמצעות מצבים מצחיקים מחודשים. לפיכך ניחשו קדמונים וזיווגו תמיד את הצחוק עם קלות־הראש, שהראשון גורר אחריו את האחרונה כהכרח. נאמר צחוק בכל מופעיו וגלוייו ואפילו הצחוק, שהוא פועל־יוצא מאסון גדול. וכיוצא בזה מתפרשים לנו בשימוש הלשון גם הצחוק והליצנות כשמות נרדפים כמעט. וכשם שאין אדם חוסך מפיו צחוק בשעת־צרה, כך אינו חוסך ממנו בשעה זו גם את הליצנות. תאווה בוערת: לצחוק! ואין לך עדות נאמנה לקורת־רוח מכך, שהנה צחקנו עד כדי להתפוצץ. להתפוצץ מצחוק! כפצצה זו המתפוצצת לכמה וכמה רסיסים. איזו קורבה פאַטאַלית בין הפצצה ובין אומנות הצחוק, שבני אדם כה להוטים אחריה. ואם יעז מי בחברה הגונה להטיל דופי בטחינה ליצנות מיד משתקים אותו כמי שעינו צרה בשעה של קורת־רוח, לבני־אדם מסכנים. ואם בשנים כתיקונן כך, בשעת חירום הרי צריך אדם להיות רשע מרושע בשביל שיתריע כנגד מעט ליצנות, שבו מפצים עצמם הנתונים בצרה וביגון.

ג

כי שעת־חירום אינה מחוייבת לעורר בלבבות הרהורי תשובה דווקא אלא זיווגם עולה פעמים יפה גם עם דברים שבקלות־דעת ועם מעשי הוללות ואפילו פשעים גמורים – זאת יכולים אנו ללמוד שוב ממה שכתוב ביומן, האמור לעיל. מחבר היומן מספר כמה פרטים על מלחמת השוורים, הנערכת באותה עיר ספרדית, בה משתוללים מלאכי־החבלה במרומים ומפילים חללים ברחובותיה. “מלחמת השוורים השבועית, מסיח הוא לפי תומו, אספה בכל זאת עשרים וחמשה אלף צופים ובמחירים גבוהים. אמנם, במטרת צדקה – לטובת ה”עזרה האדומה“. אמנם, מצביעים בנוסח “רוט פרונט”, בשעה שההרולדים עוברים עם חצוצרותיהם: הטוררו לבושים לפי מיטב המסורת – אלא שכובעיהם פרולטרים. והם מנופפים במטפחת האדומה להרגיז את השור”. על טוררו אחד מסופר שם, שהוא זכה לתשואות מרובות על שום שהוא מקדיש את השור למפלגה הקומוניסטית. כשהוא מדביר את השור הרי השתוללות שמחה, תשואות פראים, התזמורת מנגנת אינטרנציונל, ואילו אחר תקע בגבו של השור כידונים אחדים, פגע בריאה, הדם זנק והציף את עיניו. השור כורע תחתיו ופסק מלהגיב כליל. הקהל צורח: “בוז” “לא יצלח!” שריקות וצפצופים. שכן אין זה בטעם המסורת הנאה לקצר את ענוייו של אותו בעל־חיים מסכן ולברור לי לפחות מיתה מהירה, שייפטר מחבלי־גסיסה ממושכים. לא כך צריך לעשות: להוציא ממנו את הנשמה לאט־לאט, בתכסיסי־נוי. לפי כל חוקי הדקדוק של רצח אטיי. מה שאין כן זה שעושה את מעשי־הענויים כהלכה. הוא זוכה לתרועות הקהל. “התפעלות כללית, שותים לימונדה, משוחחים בהתלהבות באכסטאזה”. אם כי, נאמר שם ביומן, “הנשים אינן מרוצות גם ממנו, בשל תלבשתו הגרועה והמרושלת של הטוררו שאינה מסרתית”.

לא נבוא לשפוט על יסוד האמור – מרחוק אסור – את העם הספרדי כולו, השותת דמיו למען חירותו. מגיני החופש בספרד כבר קנו להם שם עולם במלחמתם הנועזה על קידוש מפעלם הצודק, אבל אסור להתיחס במשוא־פנים אפילו למי שנתון בצרה גדולה. בעיר נצורה זו, הצפויה מדי רגע לאבדן נפשות, נערך מדי שבוע בשבוע חג־דמים בין האדם ובין הבהמה, המושך אליו עשרים וחמשה אלף סקרנים, משתתפים במחזה הדמים וכל חום החושים, בתאוות יצרים, בשכרון משתוללים. לא די להם בדם הנשפך בידי האויב, הם שואפים עוד לדם השור, וקשה מזה, למשחק הדם. הם מכריזים ומודיעים במצהלותיהם הפראיות, כי דם עונג, דם חומר למשחק, כי הזבח חג משפחה והוא “מצחיק נורא”. אכן, בכל עם קיימים, כנראה, שני עמים, אחד פועל בשדות הקרב האמתי לשלומו של האדם והישוב; ואחד חומד לו בה בשעה עצמה, שהבנים הנאמנים שופכים את דמיהם, משחק ולצון. ואולי אין החלוקה נעשית באופן זה כפי שיש לשער בין העומדים בחזית ובין היושבים בעורף, אלא הכל מפולג לשתי רשויות. ויש שהנאמנות והליצנות גרות יחד בשכנות וכך אתה רואה שהטרגדיה לעולם אינה צועדת לבדה בלי הקומדיה, בת לויתה הנצחית. אותה שעה, בה נכשל הטוררו ולא התנהג עם השור כפי המסורה מספר הסופר, המומחים המובהקים שבקהל הצופים קוראים תגר, דרך הלצה, כמובן, על מחלל קודש זה, שאינו יודע לפעול בהתאם לגודל השעה. “ואחרים קמים ומסתלקים לאות מחאה”. וסברה היא, שהלצה בדבר “חילול הקודש” היא מסוג דברי־ליצנות ומילי־דבדיחותא, המשתלבים כאילו בהכרח לתוך הדמים בכל מקום שהם נשפכים.

ד

אין בינינו טוררו. מנהג מלחמת השוורים לא היה מקובל אצל ישראל עם קדושים, ואין להעלות על הדעת, כי דבר־מה מכגון זה ימצא לו מהלכים בקרבנו. אבל גם עמך ישראל אינם מלאכי השרת, אינם נזירים מקונדסיות, ממעשי־ליצנות ומדבורי־ליצנות. אפילו מי שאינו נתפס לשימוש הדיוטי במדע הפסיכואנאליטי להסברת חקרי־נפש אי אפשר לו שלא יראה בהלצה היהודית העשויה תמיד בעודף ובמוגזם, שורש מאותו יצר ההתפרקות וההתפקרות, הפועל בעם זה, שקבע לו מקדמת הימים חג הפורים להתנקם בו בהמנים הרשעים. צרה באה על עמנו מיד רבים מאחינו בני ישראל נהפכים ליושבי־קרנות ולמבדחי בדיחות, למפריחי שמועות ולבודי דמיונות. עמנו הקים מקרבו בכל הזמנים גבורים, קדושים, נביאים, מחרפי נפשם על מערכות ישראל. אף דורנו, אף שעה זו ממש, אינם עניים חלילה מגבורי־עלילה, מקימי־חומות, מסכני עצמם למפעל ההצלה, ההתגוננות והמשך הבנין, אבל איוולת תהא זאת מצדנו אם בשל צד הגבורה נתעלם מצדדי־החולשה המתרוצצים בקרבנו. נטיה מורשה בנו להתקהל ולהרבות בליצנות בצבור; טחינת־פה היא אחד מגלויינו התדירים. הננו אוהבים לערוך לנו פורים פתאום לפתע באמצע השנה, כל פעם שיש הזדמנות לכך. ואימתי יש הזדמנות נאותה מתקופה הרת־אסונות. בשעה כזו טבעי הוא, שבני אדם מבקשים לפרוק מעליהם עול נימוסים, עול עבודות חובה, ועול הרצינות לא כל שכן. כל המתבונן לכמה תהליכים תרבותיים כביכול, המתגבשים, או מחפשים להם דרכי־גיבוש, בשנות המאורעות, שעוד מעט מספרן יגיע לשלוש, אי אפשר לו שלא יתחלחל למראה, כי בשטחים רבים, בשטח הבטוי הספרותי והתיאטרוני, באופן הנאום וההטפה, בדרכי ההוראה לערכי תרבות, בבחירת הערכין האלה ובסדר ההדגשה עליהם גובר אצלנו הצד הליצני, ויסודו של חזיון היא אותה קלות־ראש, שבני אדם מתירים לעצמם במיוחד בתקופה של חירום ומהומה. אי אפשר להיות אכזר כזה להעמיס על בני אדם הסובלים בלאו הכי פגעים קשים, גם עול של מחשבה רצינית, לימוד מייגע, כובד מחשבה, חיי תרבות בכללם, שהם לעולם סרח־העודף. הלבבות אטומים, הלבבות ממולאים עגמת נפש, ואתה בא להעסיק אותם בעיטורי־חכמה ובתביעות להעמקה ולחשבון־הנפש. ענין אחר מעט שיחת־חולין, קצת ליצנות, בתי־קפה אמנותיים, ריקודים סיניים, כל מיני פרפראות שיש בהן להפיג קצת עוצם המרירות. כזה הוא הלך־הרוח המכריע, אם איני טועה, כעת בישוב, אפילו מבוטא ומטופח רק כעין הוראת שעה, אבל יש הוראת שעה, שסופה ליהפך בכיה לדורות, ומה גם שמאורותינו אינם ארעיים ביותר. בינתים תהליך הדלדול הרוחני צועד אלינו בעקב הימים הנוראים ומאיים עלינו גם בחורבן נפשי. אמור מעתה: יש לעמוד על נפשנו בכל המובנים.

תרצ"ח

א. ערב העצרת

לא נגזים אם נאמר, כי השבוע האחרון היה הקשה ביותר בימי היגון והאנחה, המעיקים על ישובנו רב־הסבל זה למעלה משנתיים. הואיל ובשבוע זה התרגשה ובאה עלינו לעתים ההכרה, כי עוד מעט ויעבור מרכז ההתרחשות הטראגית מן החוץ אל ספירה שבפנים. כל אותם חדשי הפורעניות היה ישובנו מזועזע, אבל לא נרעש; לא זו בלבד שלא נחלש אלא גם נחשל בתוך כור האש. ההבלגה אינה רק תוצאה מאופי חזק ונבון אלא היא מצדה ממשיכה שפע של חיסון והחלמה על תכונת הפרט והצבור המתנסים בה ומחנכת לכבוש היצרים ולעוצר פנימי נושא הברכה. ואילו בימים האחרונים נראו אפילו החלקים המחוסנים שבישוב אחוזים איזו חלחלה פנימית וניכרו ברבים סימניה של עיפות נפשית. כאילו גם הנאמנים לחכמת המשמעת לא עצרו יותר כוח לקיים, ראשית כל, בעצמם מידת ההבלגה והם נתפתו למרדות. בניגוד לכוח המעצור שיצא לאט לאט בדימוס השתלט על רבים כוח המדמה, וכל אחד, אפילו הנבון, התנדב לשירות בלשכת המודיעין האנונימית להפצת שמועות על אודות פורעניות, אחת קשה מחברתה, שניתכו על נקודות שונות בישוב. ככה התחילה השבת של השבוע שעבר – ערב העוצר – בהפרחת גוזמאות, שכולן נתבדו לאחר כך, אבל הן נקרו בלבבות במשך מעת־לעת שלם וטבעו שם חריצים וגם התבדותן הגמורה לא יכלה למחוק את הרישומים שנחקקו בינתים על ידיהן בלבבות. אפשר רבים מבינינו נתביישו לאחר כך שנאחזו בדאים, ואפשר שמצאו צידוק לעצמים, כדרך אדם לדון עצמו תמיד לכף זכות, שהנה הדברים ההם, אמנם, לא קרו אבל אינם כלל נמנעי המציאות בתנאינו, ואם הם לא קרו, הרי כיוצא בהם התחוללו מכל מקום. אכן, יש מידה מרובה של הגיון בצידוק זה. שכן עיקר התרחשותם של דברים הוא בתוך מוחו ולבו של האדם, החושב, המדמה והמרגיש אותם. חולה מדומה אינו פחות מעורער בבריאותו מן החולה הממשי. צבור אחוז חרדה משול ליחיד המנוגע בהיסטיריה, וכמה מן העלבון היה לראות את צבורנו החכם והנבון, המהולל בשכלו הישר ובכשרון הבירור וההבחנה, האמון על הבלגה, מאבד לפתע את המותר שלו מן כל המון אחר, ונתפס בהדרגה אבל בעקביות לקלות־דעת המונית והוא גופו נעשה סוכן קבלן להפיץ כל מיני בדותות, אסונות וחורבנות קאטאסטרופליים ממש, העלולים להשליט את היאוש בלבבות ולחלחל, חלילה, לתוכם את הזעזוע האחרון. כאילו האסונות והחורבנות שבעין אינם מספיקים לנו בשביל להרגיש בחומר המצב, עד שיש צורך להעביד גם את הדמיון היוצר, להגדיל את המבוכה ולהעמיק את האבל העוטף אותנו, הרי זה כאילו אותו ישוב הנתון בצרה הוא גופו חורש רעה על עצמו ומטכס עצה כביכול כיצד לחדר את צערו ולעשות נקמה בנפשו. וכלום אין מידה זו מעין תעמולת זועה, שצבור נוהג אותה כלפי עצמו?! והרי אין יצור מחבל בגופו אלא אם כן נתערער בו שיווי משקלו הפנימי.

דאגה לתכונה היקרה

אין לדרוש משום צבור שכל פרטיו יהיו אנשי מופת בהתנהגות טובה וישרה, כולם חכמים ונבונים, שוקלים כל דבור ותנועה. אבל אין להשלים בשום אופן בתוך תנאי ישובנו עם התגבשותו של המון עברי, שיש בו מסימניו של עדר, של אבק־אדם ואספסוף גופים. אין אנו נושאים את נפשנו להתהוות “עמך” בארץ־ישראל החדשה. לא מבחינת הטעם הטוב בלבד אלא גם מחמת פיקוח נפש ממש צריכים אנו להיזהר מתופעה נפסדה זו. כנגד חום המזרח ושלהבת הדרים בו יוכל להתקיים רק ישוב עולים חדשים, שכל אחד מהם יהיה קר מזג, מחוסן בתבונה, בר דעת. המונים טרופים מצד זה והמונים משוסים מצד זה, חד בחד כי סביך, בתנאים האלה, כלום יכול אפילו דמיון שטני לתאר את מוראות ההרס הצפויים מכך? אולם הימים האחרונים העניקו לנו דוגמאות מעציבות של מציאות אספסופית בקרבנו המתרקמת הן מתוך עצמה והן ביזמת מארגניה. כלום מי הוציא לרחובות אלפי רבבות האנשים, שעמדו או השתוטטו שם במשך שעות, שעות, ללא מטרה, סתם ככה, מתוך מתיחות של צפיה לקראת איזו התרחשות? היצר העֶדרי הוא שעשה זאת. הוא גרש את ההמונים מבתיהם וציוה עליהם לעמוד או להתהלך צפופים ולצפות למה שהוא. דרכה של צפיה לענין, שהיא מולידה את הענין. המונים צפופים מייצרים מתוך עצמם אבק שריפה. הרי זו אותה היסטיריה קבוצית, אותה התרופפות פנימית, שתחילתן הפצת שמועות כוזבות וסופן ברגימת אבנים ובמנין של כך וכך פצועים. כל עמידה או הליכה לבטלה מתנקמת בעצמה. הסקרנות הנבובה תובעת שיסתמוה במה־שהוא. ואילו ישובנו, המזועזע בלא זה, שאינו עמוק שרשים מלכתחילה, כל שכן שאינו יכול לפרנס בתוכו צבורים הולכי בטל, המושלכים בכוח יצר הסקרנות לרחובות, הפורקים אף לשעה את עולם של השכל הישר והמשמעת הפנימית ונתונים משום כן לתגובות עיוורות. שעה אחת כזאת עלולה לחבל בקרבנו גידולים, שעלו לנו בעמל אין שיעור. עם עני שכמותנו, ללא קרקע, ללא כוח שלטון, ללא מחסני נשק, ללא צבא של אנשי חיל וללא צבא ידידים בעולם. ואלא מה יש לנו? מעט שכל ישר, מידת הרחמים, גבורה לכבוש היצר, בוז לאגרוף ולעג לנכלי גייסות וקרבות – מדות מורשה משובחות, שמשמשות לנו כוח. נוסיף לכך אותה תודעה קבוצית צלולה, שהחדירה את המוני בית ישראל כאיש אחד ועשתה אותם מסוגלים לעשיית חשבון הנפש אף בשעות הטרופות ביותר, לחשב הפסדם של מעשים לעתיד כנגד שכרם המדומה או הממשי, אבל הפעוט, לאלתר. תודעה זו, שכמותה נמצאה אצל יתר המוני העולם, דומה, הועמדה פה, תחת השמים האלה, ובימים האלה במיוחד, במבחן חמור. כוחות ההרס לא יצטרכו לטרוח הרבה בשביל להדליח את התודעה הזאת. יצר הצבורים שואף לתאונות, נתון לשסויים, חומד קרבות. הוא מוכן להגדיל בכוחו של דמיון יוצר פי כמה את שיעורי כוחו וזדונו של אויבו שבעין.

בבקשה שלא להתקהל

קהל צופים מצטופף על יד עמוד־המודעות, ראש איש על גבי שכמו של חברו ממש. מה קרה. הכל תאבים לקרוא את המודעה שנדבקה היום מטעם השלטון העירוני, בה נדרש הקהל באותיות של קדוש לבנה לבלי להתקהל ולבלי להתיחס באימון לשמועות שוא הנפוצות ברבים. וקהל הסקרנים בינתים מתקהל לקרוא מה טעם אסור להתקהל. ואשר לשמועות־השוא הריהו שומע מכלל הכחשתן את אישורן דוקא וכל אחד מן המדוחסים פה מביע את אישורו זה על אוזן חברו בתוספת נופך השערה משלו בדבר המצב לאמיתו. רצה מי להרגיע ונמצא השיג את ההיפך ממבוקשו. הקהל יודע יותר, בקי יותר. הוא משתמש בשירות־מודיעין סודי משלו. ואין הוא מוכן כל עיקר לבטל את הנוסחה שטבע לעצמו בכוח המדמה שלו בדבר מצב הענינים כהויתו. חס הוא על שלימותה של הנוסחה שלא תעורער חלילה, חרד הוא עליה כיוצר על פעלו. ואם אמנם הנוסח המתוקן של ההכחשה עלול לפזר ענני היגון ולעקור את הסיוט, שנערמו על הראשים ועל הלבבות על ידי בעלי הדמיון, הששים לזרוע פחדים ועצבות ודכאון, הרי הוא הקהל, דומה, אינו רוצה כל עיקר להחלץ מתוך מצב הרוח המדוכא, שנשתקע לתוכו מתחילה על פי טעות וכעת כאילו במתכון. נוח לו להיות עצוב, נרגש ומרוגז. כל מאורע נהפך בידי אדם למעין קישוט לעצמו. ואף מאורע של אבלות. הצבור כיחיד. הוא מרגיש בצרה טעם חג. בשעת החג הנך פטור ממלאכה. אתה רואה עצמך טעון רחמים או טעון טפול. שוב אינך כלוא בתוך היומיומיות האפורה. יש בך הרגשה כי נתרגש ובא עליך דבר שלא פללת לו וכנגדו נקראת לעמוד על נפשך. ראשית כל הנך פורץ ויוצא לרשות הרבים, הואיל וזו היא צרת רבים. ומכיוון שכל אחד מן היחידים המרובים, הפורצים כמוך לרחוב, נושא בחובו פירור מן הצרה הקבוצית האחת הגדולה, הרי יש חשק להילחץ איש אל איש, סיעה לסיעה, גוש אל גוש, כדי לצרף את חלקי הצרה האחת לדבר שלם וכולל, לעשות מעין סבולת כללית מפירורי הסבל, להיעשות איש אחד, נפש אחת, נושא מלוכד של התאונה. והנה לפתע, דוקא בשעה חגיגית זו, אותו רגע בו מבשילה התודעה הקבוצית של שותפות לגורל, לפגיעה, לקיפוח, אותו רגע מצהירות לעינים אותיות המודעה, המכחישות את הענין מעיקרו, השומטות מתחת לגוש החדש המתהווה בליכודו את ממשותה של התאונה, הדבק העיקרי, כפי שזו כבר נתנסחה ונתגבשה תוך ההסכמה הכללית. ואם כן מי הוא האויב הצבורי מספר א' אם לא אותו קול האזהרה, המתנקש לזרוע אור צלילות הדעת על המעשים, לצנן את ההתלהבות, להרגיע?! אותה שעה המחברים האלמוניים של השמועות משוטטים בקרב ההמון ככבאים מתנדבים לכבות את רשפי האור ולהדחיס שוב וביתר חריצות את אדי שמועות שוא. ובתוך אוירה זו של צבור רוגזים נמצאים שומעים בעלי חשק והתמדה, המצטופפים סביבו בלי הרף ומתקהלים בקרבת עמודי המודעות שמעליהם מתבקש הקהל לבלי להתקהל.

קול המון

שלטון הרחוב אינו מצטמצם תמיד בתחומי רשות הרבים בלבד; אלא יש והרחוב מתפשט וחודר כביכול גם לתוך הבית, לרשות היחיד, וכל הערכותיו והשקפותיו נהפכות פקודות לכלל היחידים ומכיוון שהפסיכוזה ההמונית נוטלת מבני אדם את כוח שיפוטם הצלול הריהם מתחילים לחשוב ולפעול בניגוד לשכל הישר, פעמים אפילו בניגוד להכרתם הפנימית. משול כאילו אותה שעה רוגז כללית נעוץ כל פרט, אפילו בישיבתו ביחידות, בתוך הציבור, בקבוציות שבכוח; וגם תחת קורת גגו הוא מתשוטט בקרב התשואות ומתקהל בלי הרף; הוא חושב, שופט, מעריך, כאילו חי תוך העצרת. ואף במובן הסמלי הוא חש את העצרת הזאת, עצרת בשכל, עצרת בהשגה, עצרת בהבחנה בהירה. ויש שמתוך טעות בשיקול הדעת הוא בא גם לידי פעולה בלתי נכונה. אף בכך ראוי לנו לקבל לקח מפי העובדות בימים האחרונים. חלקי היהדות בכל קצוי העולם קראו תפילות, הזעיקו עצרות, בכו והתחננו על ענין, שלאחר שהפסדנו אותו הוטל פגם באיזו נקודת הכבוד של האומה כולה. המשאלה לא הושגה, אבל ניתן מקום לבעלי־דין לטעון כנגד מדה של צביעות התקועה בעם זה, שמתריע בקולי־קולות כנגד אותו חוק משפטי, שהוא גופו שותף בחלק־מה להשלטתו בחיים. שקולה נפש אחת כנגד עולם מלא. החיים הצעירים, שנקפדו באשמת הגורל ובזדון מדיחים, צרורים בצרור כל מדוינו, שניתכו על ראש ישובנו המדוכא בעוצר רעה ויגון. תיאור שעות חייו האחרונות של אותו גבור בשגגה, בן־החיל המותעה, עוז רוחו לנגד עיני המות, ששון ההקרבה העצמית שלו על מזבח ההשקפה, שהיא, אמנם, מוטעית בעינינו, עוררו בלב כל איש את נימי החמלה וההוקרה לחיים צעירים אלה, שיקוד־המסירות שבהם ראוי היה למפעל אחר, כשר וישר. אולם משא נפש נדיב, המוצא את הגשמתו בדרך של רצח או של התנקשות לו, אין לו שום צידוק ומשום אופן ובחינה אינו ראוי להצטרף למפעלות קדושים וטהורים. על כל פנים האומה בכללותה אינה יכולה לכלול את המעשה הזה בנשימה אחת עם מעשיהם של בני־טובים. ואם יצאה האומה לבקש על נפש, הרי רשאית היתה לעשות זאת רק במסגרת של כלל הנפשות הטועות, הנלחמות בדרכים מסולפות למטרות שהן אולי טובות ואף נשגבות. כנסת ישראל הבוחלת בדמים, יש לה לקרוע רקיעים כנגד דיני רצח בכללם ורשאית לטעון בפני העולם רק כל כמה שהיא מדברת בשם טהורים וישרים, ששמרו על נקיונם בכל התנאים. יחידים, גושים, ארגונים, מוסדות. רשאים היו להביא את עצומותיו של הענין המיוחד הזה בפני מדינאים אנשי שלטון ולתבוע חנינה בכל לשון של תביעה, על יסוד הבדלים הגיוניים שבין צד אחד למשנהו. אבל לפני רבונו של עולם אי אפשר לבוא בהפליות הגיוניות כאלו. אומה הצועקת לאלהים חייבת להיות אותה שעה ישרה לנפשה בהחלט. ואם לאו תפלה זו פגם הוא לה.

כי אם נגזרה הגזירה על האומות שתדברנה שקר בכל הפרוזדורים של מדיניותן ושהשקר ישמש שפתן בין־הלאומית, כלום מותר להן להחדיר את השקר גם לתוך קדשי־הקדשים שלהן?!

הם התנשקו…

השמועה אומרת: משנתפרסמה ההוצאה לפועל של פסק־הדין קפצו רבים מבני העם השכן בנשיקות זה על זה. מתוך שמחה, כנראה, על חגיגת נצחונם של החוק והמשפט. אכן, צדק יושר, צדק ומצפון כשר, לאורם עמים יהלכו. משנסתכל בעולם; משנסתכל מסביבנו; משנסתכל גם בעצמנו, יש ומדמים אנו, כי הגיעה השעה לשבת “שבעה” אחרי כל קורטוב של מדה נכונה. כל המסיבות בעולם ובישובנו מסייעות, כמדומה, לגיבושו של סיוט הבערות והאנוכיות הלאומית. וכלום יש לך משקה טוב יותר מן הדם להצמחת באושיה של הפטריוטיות המזויפה?! אף על פי כן לא כלו עדיין כל הקצין. אדי הדמים העוטפים את האדמה עתידים להתנדף. אף הרישעות המגובשת תתפקע מתוך עצמה, כל הדברים יש להם סאה שלהם, ולאחר שהם עוברים על גדותיהם, הריהם מחבלים את עצמם ודנים עצמם דין ביעור. יש קץ לכל השתוללות, לכל חינגא. וכלום מי אמר שהשטן משהוא יוצא במחול שוב אינו מתייגע? כל הסימנים מוכיחים, שהנוולות נתמאסה על עצמה וכבר הגיעה לידי נקודת רויונה הגמור. ומתוכה באו העיפות והעצבנות הכללית. ואם כך, תנו לנו לחלום מעט־קט; תנו לנו להשתעשע בדמיון, העתיד להיות בקרוב מציאות. מתוך טיט היון של חיי כנופיות, של מפעלות כנופיות, של משטרי־עמים, שהפכו משטרי כנופיות, הרשו לנו להעלות לפנינו במחזה את דמות הימים הטובים העתידים לבוא עלינו בקרוב, ימים שבהם תתחדש נשיקת עמים; נשיקה לא כברכה בשל תלית האויב, אלא כאות שמחה והתפעלות על מפעל האושר המשותף. כי דוקא אנו חיים יום־יום את מוראות הימים האלה, ימי מוקשים ופצצות, שריפות גדישים וגדר התיל. לא כבתה בלבנו האמונה בחג העמים לעתיד לבוא קרוב ובעצרת של גויים ומעמדות. שריפות, כדורים, מכוניות משורינות יחריבו את העולם. ורק עצרת הלבבות הטובים של בני אדם תבנה אותו על מכונו.

ד' תמוז תרצ"ח

ב. תסיסה בציבור

חושבני, שאין זה מן הרצוי להבליע בשתיקה אותה תסיסה מתמדת, הפועלת בקרב צבורנו בימים אלה לרגל חילוקי־הדעות, שנתגלעו בו בשל הענין הבוער. ואם תמצא לומר, אין אלה חילוקי־דעות, אלא חילוקי־לבבות, המגבירים את הקרע ומחלחלים אותו לתוך הנפשות ממש. מחלוקת השקפות אם היא לשם שמים יש לה על הרוב השפעה טובה על הבריות. ואילו פירוד הלבבות, אפילו אם ביסודו מונחים הבדלים שבעיקרי אמונה, אינו אלא מבשר אסון, שמחייבנו לעמוד כנגדו בפרץ בעוד מועד. וכזה הוא המצב בישוב. צבורנו הפך כולו שמרים. כל “מזומן” אנשים הוא חיבור עצבים. כל מסיבה קטנה או גדולה שמזדמנת יחד בידוע, שהיא עלולה להתלקח מדי רגע ברגע בשל “הענין”. אם לא יימצא אחד בקרב המסובים, שישכיל למנוע בדרך של בדיחות־הדעת את ההתפוצצות. אולם דוקא בדיחות־דעת וצלילות־דעת אלו, הדרושות לאדם בעת צרה יותר מבשעת רווחה, לא ניתנו לנו בשום זמן, על אחת כמה עכשיו צא וראה היאך בני אדם מישראל מדברים כעת זה אל זה בארץ. אינם מביטים בעינים, אינם מקשיבים איש להגיונו של חברו. אינם מאזינים בכלל, אם לא על מנת לחטוף איש מפי איש איזו חדשה מרעישה או שמועה מדהימה. ועל הכל גובר החשד. אין אתה יודע במכרך או אפילו בקרובך מה דעתו בשעה זו על הענין, אם כי אתמול, למשל, או אפילו שעה אחת לפני כן, הביע את השערתו כך וכך. המבוכה שבנפש נוטלת מרבים את ישוב הדעת וזהירות השיפוט. אפילו עם ידיד חושש אתה לפתוח בשיחה, שמא תתרגזו זה על זה. המלה “בגידה”, שאנו זורקים איש בפני רעהו, נעשתה מלת־שימוש רגילה. אין צורך לומר, שחוקי־הנימוס מתפרקים והולכים, וקשה מכל אותו גל עכור של שנאה, שנאה, שנאה, המציף את קהלנו.

אין אדם נתפס על צערו, וצערנו גדול כאסוננו. אבל צבור חייב לתפוס עצמו. ויחידים מקרב הצבור חייבים להתרומם מעל למריבות ולקטטות ולהתבונן במצב לאורה של התבונה. קשה למשוך בעט סופר בשעה זו. על אחת כמה קשה למשוך בחוט ובמחט בשביל לאַחוֹת לבבות קרועים. אבל כלום יש יעוד נעלה מזה? והרי גם השכל הפשוט מחייב; הצרה כה גדולה ולמה נוסיף עוד יגון הפירוד עליה. כולנו עומדים בחזית האש ולמה נפיח עוד אש המחלוקת בקרבנו? כל איש מאתנו אחוז להבת אש עד קצות שערותיו הבוערות, ולמה נשפוך עוד אש וגפרית איש על ראש רעהו? כלום כדור הרוצח הפולח מפלה בין הלבבות ולמה נפלה אנחנו בינינו לבין עצמנו? אפשר היה להמשיך את שורות התמיהות עד אין קץ אילולא ידענו כי השכל הוא על הרוב עני בפתח וכי לעתים יחידים וצבורים פועלים כנגד מה שטוב להם מטעמים שבהגיון. אפילו הלל בעל המזג הטוב והענותן היה כורך מצה ומרור, כל שכן בני בשר ודם פשוטים, שאם מר להם הריהם נצים ומתקוטטים זה עם זה וכל אחד מתאנה לגולל את אשמת התאונה על חברו. יש בהבנה זו גם מעין קורטוב תנחומים לנו במצבנו כעת. אותו פירוד הלבבות יסודו במרירות המרובה שנצטברה בלבבות מגודל הצער והעיפות. לבבות ממרורים מתפרדים זה מזה, שקשה להם השיכון בצוותא, שלא יצטברו יותר מדאי ממרורים לחטיבה אחת. רואה אתה מטר חרפות וגידופים וקללות והאשמות בבגידה ובמלשינות הניתך מפי אלה על ראשיהם של אלה, דע לך שההגיון בודאי אינו משתתף בכך ואף הלבבות אינם שותפים לזה, אלא היא המרירות התוססנית, היא בלבדה חומרת וגועשת ומעלה בועות־קצף של חירוף, גידוף ושנאה, שנאה, שנאה, שאפילו חצי, או שליש, מנה, ממנה עלול להטביע בתוכה נטע כה רך כישובנו. לעתים מסתמר בך השער: הנעמוד בכל זה?! הנוכל לעמוד תחת מבול סוחף זה של שנאת פתנים?! הרי זו מעין מלחמת אזרחים בעל פה, שיש בה משום חזרה והכנה למלחמת־דמים ממש. אלא ששוב אתה מחפש צד־נחומים ואומר: כאן הכל מנופח, מוגזם, הכל פרי עצבים מפורקים. ומקור הכל אותו המרור. והולם לכאן בהחלט הפתגם העממי, המשיא לנו עצה הגונה ומחוכמת לזרוק שליש לתוך הים ולפזר שליש לארבע רחות השמים ואת השליש האחרון איני זוכר מה לעשות בו. אף אנו מאמינים, כי רוב הרוב של שנאת־חנם, שנצטברה כגל של אשפה בישובנו הקטן, הנלבב, ההירואי, האוצר בחובו כוח חיים חזק ואמת נעלה על אף כל האסונות, כי רוב הרוב משנאה זו יפוזר כמוץ עם כל רוחות־הקטב שמסביב. ועל אותו המעט הנשאר נתגבר, בכוח הגיוננו, בכוח רעיוננו הנעלה ובכוח חפץ החיים הפועם בקרבנו.

– – – – – – – –

אינני יודע אם אפשר ואם רצוי לפרק רוח־עועים, שתקף צבור לפרקיו ולברגיו, על מנת לסייע על ידי כך בידי אלה, המבקשים להעבירו מן העולם לטובת הצבור כולו. הרי גל של אשפה משאתה תוחח אותו הנך מרבה את באשיו. ואף גל שנאה כך. אבל אם תיחוח סתם אינה תרופה, הרי היסח־דעת הימנו בודאי שאינו עשוי להוסיף נופך נוי ליפי־הגוף שבסביבתו או להפוך את האויר מסביבו לגן רווי בשמים. אשרי מי שיצליח להוציא קיסם פה וקיסם שם מתבערת השנאה, שניצתה בלב הישוב, להקטין כל כמה שאפשר את האש המתלקחת, ומתוך נאמנות לרצון השלום חייב כל אחד, כמובן, ליטול את הקיסם מבין שניו, אפילו הוא בטוח, כי הקורה היא כולה משל יריבו. למה נרבה במשלים? את אשר נאהב נוכיח יותר, נוכיח תחילה, נוכיח בלי מקצת משוא פנים.

אף החלק הנבון והבונה בישוב לא עמד על גובה הזהירות ושיקול־הדעת גם ברגעים החמורים ביותר. פעמים בוטאו השערות בפסקנות יתרה מבלי שהיו המסמכים המלאים לכך, ולפי דעתם של אנשי שורה כמונו, שאינם מקבלים אינפורמציה ממקורות ראשונים, לא היו מסמכים כל עיקר, פרט לקשקוש סתמי, המתהלל על שוא ברוב המקרים. חובה היתה להרעיש את דעת קהלנו כנגד הדיבור המופקר מצד עצמו, בעל פה ובכתב, המכוון לחתור תחת הרגש הבריא של מוסד תבונתנו ולהרעיל את הנוער. חובה היתה לעשות זאת בדרך כלל. אבל אסור לצרף כאסמכתא לכך מקרים מסויימים, שאינם עומדים, לפי כמה סימנים מוכיחים, בשום קשר עם הפטפוט הנבוב. כשהעצבים מרופטים כל פרט יש בו כוח התפוצצות. ואף על פי שההגיון לכאורה על צדם של המחייבים, שכן אותו נאשם הוא עצמו נותן ידים להשערות, שאינן, אמנם מבוססות, בדברי־הרהב שלו, שהוא מפזר בשפע, בהעמדת פנים כאילו מסתיר איזה סוד, ובמסע “גבורים” שלו. אבל הוא הדבר, שאין למוד מביימי־גבורה לא במידת ההגיון ולא במידה של התאמת מעשים לדיבורים. מוצא אתה רבים שהם כיעור דורשים, אבל אינם מקיימים, ואילו ההודיות המפורשות, שהלכו ונשנו, לפי כתובת ידועה, בציון מקום פלוני, שעה פלונית ומעשה פלוני, הגבירו את המתיחות הכללית והקימו אוהדים רבים למתעתעים, אם משום תאוות הניצוח הגוברת בשעות טרופות ואם משום הצורך המקנן בכל ציבור מרותח ואומלל לכוון את חרון אין־האונים שלו דוקא כלפי אותו חלק ממנו, השליט בעצביו וברגשותיו ועומד בפרץ כנגד תהליך ההתפוררות וההתפוצצות. ואותו הגיון מסולף של שעה טרופה לוחש למשוסים, למרומים ולמרוגזים לשפוך את אש זעמם ומבול חשדיהם על ראשם של אלה דוקא, העמלים לטובת הצבור, החרדים לגורלו, העומדים בחזית ההגנה.

אפשר ודברי אלה עלולים להיראות כעין התחסדות יתירה, ברצון למצות את חומר הדין עם הקרוב ולהדר פני מתנגד, בחינת משוא־פנים בכיוון הפוך. אולם שעה זו מדבר אני כאחד מתוך הקהל, שהאזין בימים אלה לזעזועי הלבבות, איבד לצערו על לא אָון בעטו ובמצפונו כמה ידידים, שמחמת רוב עיוורון כללי וריתחת היצרים לא האזינו ולא שעו אל נעימת היסוד בדבריו ונעשו יריביו. סתם יריב בימים אלה הוא נוטר טינא. וכל טינא מצמיחה מתוכה שנאה, הוי, שנאה! אין לך סם־מות גדול ממנה. היא עלולה להחריב ישובים בנויים על תלם ולעקור עמים ארזים מדורי־דורות, ואנו הבאים לטעת שתיל כה רך, כה פריך, כקיבוץ מעמדותינו ההרוסים בקרב כל הגויים, כיצד נפרח פה, כיצד נוכל לנשום פה, בחנק הזה?!

איני יכול לחיות יותר בתוך השנאה הזאת; ואיני יכול לשנוא עוד בתוך החיים האלה, שאויבי־חוץ מתנכלים להפכם לגיהנום. ניתק הגשר בין חלקי הישוב; אין חלק אחד מבין ואף אינו רוצה להבין את שפת רעהו. ואם תוכחה בפי איש על כרחו לכוון אותה לעת הזאת כלפי הקרוב לו ביותר. חלילה למי מאתנו לחפות על המומים במחנהו.

– – – – – – – –

מכל הבחינות דומים התהליכים החברתיים לתהליכיו הגופניים של הפרט. הגוף נתון בכל רגע ממש במצב מצור של סכנות ומחלות, המתנכלות להטיל בו פוררות והרס, אלא שהוא מתגבר עליהן בכוח כושרות והרגלים. אף החברה, שכל רגע מחלות אורבות לה, גם בשעת שלום, נלחמת על קיומה בכוחות עצמה. יצר הקיום – רופאו של הפרט ושל הכלל; הוא מלאכנו הנאמן, המלווה אותנו ללא נראה וללא מורגש כמעט. ואימתי הגוף של הפרט זקוק לרופאו מבחוץ? משמתערער בו רופאו הפנימי ושוב אין הוא שליט על עצמו ואינו מסוגל עוד לכלכל את עניניו ולנהוג כשורה את מרוצת דמיו בכוחותיו בלבדם, היינו, משמתחלחלת לתוכו מחלה. אולם רובן של מחלות אינן אלא בוּרוּת במלאכת העזרה הראשונה. שאילו היה כל איש קונה ידיעה בעזרה ראשונה היינו מסוגלים למנוע מחלות רבות. הרי החולה תמיד קרוב אצל עצמו ומצוי לעצמו ופנוי לשמש עצמו. אבל מכיוון שרוב בני אדם לא קראו ולא שנו בחכמת הרפואה הרי לעולם הם נאלצים לרוץ אחרי הרופא, להבהיל אותו, לחפש אחריו; ועד שהוא בא בינתיים המחלה מחריפה ומסתבכת ושוב היא טעונה טיפול מיוחד. אשרי החברה, היודעת פרק בעזרה ראשונה; המשכילה לקדם כמה וכמה פורעניות האורבות לה מדי שעה בשעה ולמנוע ככל האפשר זעזועים מעצמה. פרטים וחיי עמים ומדינות שופעים יותר מדי סתירות, ניגודים, סיבוכים ומקורות לפילוגים. אבל כלום מחוייבים אנו לחדד לאין שיעור את את הנגודים, להמשיך עלינו רוגזות, למרר את המרירות? וכנגד זה משנגלע הפרץ והצבור נופל לתוך חולי, מדוע אנו צריכים לרוץ אחרי הרופאים, להבהילם, לחפש אחריהם? מה טעם נחבאים לתוך הכלים חכמינו רופאי־הנפש, שבכוחם לשכך במקצת את אש המדנים, להשקיט ולהרגיע? עיקר הפורענות הרובץ על ישובנו, שכל צרה שבאה עליו היא מהמהמת ראשית כל את ראשי רופאיו ומחלחלת מבוכה עד כדי שיתוק לתוך מוחותיהם. אין אנו יודעים להביע את הדעה הדרושה בשעה הנכונה. אנו מאחרים תמיד. קיים פסוק עברי עתיק המשחף אותנו, והוא: והמשכיל בעת ההיא ידום. בו שורש רע. אנו מתכרבלים כילדים מבוהלים, לתוך הפסוק הזה. טינא גדולה בלבי על אותו פסוק, מה משכיל? מה בעת ההיא? מי ידום?! מה פשר ההשתמטות הזאת מצד חכמי ישראל וסופריו מלהגיד את דברם בעת צרה דוקא? ואימתי נפתח פה? כשאין צרה? שעה שבה אפשר לזמר הכל כעין זמר!!

מותר לקנא בזולת? אסור! ואם הלב בכל זאת מהרהר קנאה באחרים? הריני מקנא באותו עם בריטי, שגורלנו וגורל משיחנו־גואלנו נשתלבו באופן כה נשגב וטרגי במצעדיו של זה על במת דברי ימי העולם. ולא רק על שום מדינותיו, גייסותיו, צייו ואוצרו עשרו ראוי עם זה, שיהיו צופים בו מתוך רוממות רגש, אלא על שום קו נעלה אחד באפיו. שעליו מורה מתוך ששון אהבה אחד מבאי כוחו האצילים, הוא סטנלי בולדוין, בנאומו “על אנגליה” “איש אנגלי, אומר בולדוין. עשוי לשעת משבר, לזמן של חירום. בשנים כתיקונם הוא נראה אדיש. אולם שקט ובהיר הוא בעת צרה”. אפשר לומר בלי היסוס: וחילופו בבן־ישראל. צרה נתרגשה ובאה עליו מיד הוא מתרגש, שוכח את עיקרי ההגנה העצמית, אץ, רץ, מהמה ומתקוטט, רוגז ומרגיז, מנתק נימי־ריעות עם ידידיו ומקים לעצמו אויבים מתוך תאוות־הנאה. וסיכומה של פעולה שוללנית והרס עצמי זה מכונה בפיו טיכוס עצה. ומכיוון שסופו של כל שימוש בתרופות אליל הוא היאוש הרי מובן, שהלה ממהר לפרוש לשתיקה גמורה: משכיל! אין התקוה משעשעת אותנו, כי נלמד מה מדרכיה של אנגליה זו. בשביל להיות סבלן כאיש אנגלי צריך בבטחון־מורשה כמותו. אלא שאין לנו ברירה. על כרחנו נהיה בריאים, חזקים וסבלנים מאוד. זמר אנגלי אחד אומר: “הגרמני חי במולדתו; האיטלקי חי במולדתו; הנורבגי חי במולדתו; ואילו האנגלי חי בביתו. לפיכך אמיץ־כוח הוא” ויהודי איפה הוא חי? במולדתו? בביתו? לא בית לאומי לו ושום בית יהודי אינו בנוי איתן. ואיזהו בית ישראל? שכלו הוא ביתו. תום ישרו – מצודתו. דעתו הצלולה, זהירות בטויו ויושר שיפוטו והתנהגותו הישרה בכללה, הם מגן ומחסה לו. כל עוד נשמור על בית חיינו זה שום סערה לא תעקרנו ושום תסיסה לא תפוררנו.

גם בתוך סערת הלהבות עלינו לשמור על בית ישראל.

א' אב תרצ"ח

ג. עמוד “הכן”

לאור הלהבות – השורפות ומחשלות כאחד – נחשפות כמה פנות־סתר בגנזי הנפש היהודית בארץ ובעולם, שאפילו עין הבוחן לא חדרה לשם בשנים כתיקונן. ואילו הרעמים, המלווים את ברקי הלהבות מתופפים על לבנו לעשות חשבון עצמנו כצבור וכפרט. מסתבר, לא רק עשיה חדשה, אלא גם בריאה מחודשת, נכונה לנו בארץ הזאת, בשובנו אליה על מנת לצרף את הויתנו בכור־נסיונות איום ונורא. מגור ורעש לנו פה מסביב. אף הימים ממש ירעשו באזננו – כל יום ופורעניותיו, כל יום ומספר חלליו. וכאילו כאחד עם כמה סתומות המתפרשות לפנינו הימים עצמם מתפרשים ונפרדים, עבר לעצמו ועתיד שונה ממנו לחלוטין, לא משל ולא דוגמה לו במה שהיה. מה צפון לנו בחיק העתיד?! האמנם מתגבש והולך צלם יהודי חדש וצביון לא נודע לצבורנו בכללו? אין אנו יודעים עתידות; אבל חייבים אנחנו לנחש אותם ולהתכונן לקראתם, ואם הכרח הדבר, גם להתגונן מפניהם. הפחד המוגזם מפני העתיד מחלחל באדם מורך־לב ונמיכות־רוח וגוזל מאתו את כשרון המעשה; ואילו שאננות יתירה נוטלת מאתנו את חוש המציאות וכושר הבינה לעתים. ואם לחשך מי לומר: שעה טרופה כזאת נמצאת לך כשרה לפרקי לימוד?! אף אתה ענה לו: ואימתי תלמד? לכשתפנה מן הצרה בוודאי לא תהא שעתך פנויה ללמודים. אם לא בשעת חירום, בשעת רווחה קל וחומר לא. שכן אז כל אחד מוטרד בעשית חיים, ברווחים ובכיבושי עמדות. ואם כך, אימתי נלמד את שיעורנו מפי הגורל?

המכים בלשון

משהנך מטה אוזן לשיחת יושבי קרנות בימים האלה – ומי מאתנו אינו נמנה כעת עם יושבי־הקרנות? – אתה תוהה ומשתומם על רוח הבקורת האכזרית שתקפה את צבורנו ברובו. הכל מבקרים את סדרי־הישוב, מונים פגמים במעשים, חושפים את מומיהם של העושים, ממטירים שופכין של חירוף וגידוף על המנהיגים, הכל כמעט ספוגים רוח מרדות ותובעים שידוד המערכה ושינוי ההנהגה. אם גם נניח, כי המבקרים המרובים האלה בקיאים בענינים ממקורותיהם; אינם סתם טוחנים סברות והשערות, אלא דנים על יסוד עובדות ומסמכים; אינם נגררים, חלילה, אחרי מפריחי שמועות והולכי רכיל ומשקרים במזיד, אלא בוחנים ובודקים כל פרט במאזני ההגיון ומתחקים אחרי מדת ישרו של כל בעל־דברים; אף אם נניח זאת – אי אפשר להבין מניין מרדנות יתירה זו אצל קהל אזרחים, שבדרך כלל אינו להוט אחרי שינויים והפתעות ונוח לו בחיי שיגרה וכרוך מטבעו אחרי המוסכמות. ואילו כאן בארץ כל יהודי מן השורה הפותח פיו בעניני היום, הרי לך ברז של שצף־קצף מכוון כלפי הפרנסים והמנהיגים, עדת רשעים, שהתקהלה עליו לעשות בו נקמות. וחובתו לפרסם את החנפים.

רינון־ריטון־ריגון זה, שהנהו חזיון נפוץ בקרב ישובנו, שרשיו נעוצים בחישתו היתירה של היהודי, ושל היהודי העולה להתישב בארץ בפרט, הרואה עצמו מקופח, מרומה, ירוד מעל מעלת החשיבות שנועדה לו, מנושל מעל כסא כבודו, שנמצא תפוס על ידי אחר, שלא בדין, ללא ספק. ואם בשנים כתיקונן מרירות זו שבנפש מחריפה את מדת הבקורת כלפי פני העדה, שלא עלו, לפי השגת היהודי, למקומם בזכות מפעלם ועמלם, אלא קפצו ותפסו להם עמדה בראש, על אחת כמה בשעת צרה, שאין לך שעיר לעזאזל טוב מן המנהיגים. בידוע, שהם, עניי־מעש, גרמו לכל הצרות האלה. הם, הבוגדים, הפוסעים על ראש הקהל; הם המתעשרים על חשבון הצבור, המתרפסים לפני השררה; ואינם יודעים לדבר נגידים עם אנשי השלטון, הם ש… ומה שאינו יכול לפרש בקול רם, הוא סח בלחש. וקהל האזרחים מטה אוזן, מקשיב, צד כל שמועה והשערה, וכל אחד מוסיף נופך משלו. צבור האנשים הקטנים, שכל אחד מהם בד' אמותיו אוהב שיגרה, נוהג במתינות, מבין בחושו המעשיי, כי החיים הם סך הכל של ויתורי־גומלין בין אדם לחברו, הרי הוא בשטח המדיני והיחסים בין עם לעם מהפכן נורא. תובע גבורה, קומה זקופה, אגרוף.

האמנם צבור גבורים הוא קהל האזרחים הזה? גבורי לשון בוודאי. מכיון ששעת צרה התרגשה ובאה והמכות ניתכות על ישובנו ובראש הכל על ראשי המנהיגים, שלוחי עם עני ואביון, הסובלים צרות וגם עלבונות במשאם ובמתנם עם שליטי הגורל, מכיוון שהמכות מבחוץ כה תוכפות והולכות, מדוע לא להכות גם בלשון את המוכים ביותר?! נבין נא את מקורה של מרדות זו. אין זו רוח שואפת לגדולות, אלא שואפת לנקמות. מיעוט אבירות, מיעוט נדיבות־לב, רישעות יש בריגון זה לגבי קומץ האישים, הנושא כעת בטורח ישובנו. מדה נכונה היא לבקר, אף קשה, את המנהיגים בשעת אשרם והצלחותיהם ולמנוע מהם שבט לשון בעת צרה. די להם שהגורל מכה אותם וכל חרחור־דברים ושיחות בטלות אינם אלא מגדישים את סאת הפורענות.

רוממות גבורה בפי חרדים

המכיר מקצת את דברי ימינו בתפוצות הגולה יודע מסתמא את הפלוגתא הישנה, שהיתה רווחת בין שלומי אמוני היהדות החרדית ובין המתקדמים והחפשים, בדבר היחס אל החיים המדיניים ואל הכוחות הפועלים בהם. הראשונים התפללו תמיד לשלומה של מלכות תפילת “הנותן תשועה”, גזרו הכנעה גמורה ל“דינא דמלכותא”, אסרו לעלות בחומה ולדחוק את הקץ והתוו ליהודי, עתים מתוך חוש נאמן ומלומד נסיון הדורות, אורח־חיים של ענוה, מתינות ואורך־אפים. ואילו הנאורים בבני ישראל. לפי שמאסו בחיי גיטו ופרישות ובמנת כלב בזוי, לפי שביקשו להיות אזרחים שווי־זכויות כבני כל העמים ונשאו את נפשם למאמץ יצירה בכל שטחי הפעולה האנושית, תקעו בשופר הקוממיות ודרשו ניתוק מוסרות, שינוי ערכין, דיבור רם – עתים גם במוגזם – ועמידה של תקיפות. היינה, לאסאל, ביקונספלד, היהודי זיס, עמנואל נוח, ברנה ואף הרצל לא היו נאמני־דת. קומתם היתה זקופה על שום רוח החופש שפעם בקרבם. ואילו מקרב חוגי היראים במיוחד יצאו אותן סיעות שתדלנים, שפעלו בשעתן גם כן פעולות מועילות ומקילות, אף כי לא מאסו בשפת תחנונים לעת הצורך. נוכח קדרות האופל העוטה בדורנו ארצות ועמים אין אנו נוטים כעת לזלזל במפעל השתדלני, שהיה בו משום פיקוח נפש. הוא פיתח בעוסקים בו חוש בינה והסתגלות אל המציאות. משום כן תגדל ביותר הפליאה, כי בקרב עדת החרדים בארץ מצויים במיוחד חסידי התפאורה הגבורתנית, התובעים תקיפות במשא־ובמתן ומגנים את הפשרה והם עוטים קנאות לאומית, שאף חוט השערה אינו מפריד, כמדומה, בינה ובין בעלי ההשקפה הלאומתנית. והרי לא במקרה ולא דרך עראי מזדמנים אצלנו על הרוב אנשי הדת ויראת השמים במחיצה אחת עם אנשי המדים וגבורי־החיל והראשונים מברכים את האחרונים בברכות כהנים. ואילו חלוצי הרוח החפשית והחיים החילוניים בישובנו חדורים יתר מתינות ואין הם מסיחים אף לרגע את דעתם מכך, כי לא נוכל לבנות את חיינו בארץ אלא על בסיס של הבנת־גומלין ושיתוף־פעולה כאחד עם יתר הגורמים, החולשים על גורלה של הארץ הזאת.

אבל עיין ותמצא, כי הסתירה מתישבת כל צרכה. רבי הדת לעולם מדברים בשם האמת המוחלטת; כל מה שהם אומרים אמור מפי הגבורה. ומן הדין הוא שהם יפסקו הלכות בתוקף ובקנאות וכל הפורץ גדר ישכנו נחש או יהא מוחרם בחרמות ובשמתות. אלא ששם, על אדמת הגויים, היתה שכינתא בגלותא, נגנז הארון, כביכול, נתקפל דגל מחנה הקנאות ואי אפשר היה לנהוג רבנות ברמה אלא בתחומיה הצרים של הקהילה היהודית, בשטח חיי הדת המוגבלים, במקום ששם עוד הותרה הרצועה הרבנית. ואילו בעולם חוץ, שיד עשו היתה תקיפה, פסקה הקנאות החובלת במנוגע בה יותר מבזולתו, וגברה התבונה המעשית ועל הכל המציאות המתנכרת. וכלום אין זה טבעי שאותה אש דת קודש העצורה מדורות תפרוץ ביתר תוקף כאן במגע ראשון עם חיים מדיניים עצמאיים, למראה כלי־שלטון בבית, המבטיחים לאוחזים בהם עוז משרה ושפע השפעה? רק הריחו הרדים עם אלהי ישראל ועם תורתו ריח שלטון רודנים בעם מיד התלקח בהם הניצוץ הקדמון – וכל אימת שהם רואים לעומתם איזה רודן קטן המעווה העויות של גבור גדול, הריהם מכוונים כנגדו כווני־חן ומוכנים לכרות עמו ברית בשביל לדכא בכוחות משותפים את ניצני החופש הישר והעמלני על אדמת ארץ ישראל. משיבה זו מצד עדת קנאי־הדת אל עדת המתפקדים למדים ולנערי הקצינים – אינה מקרית, אינה בת־חלוף ואינה בלתי מעורה ביצרי קדומים.

גורו לכם מפני ה“נערים”

אנשים טובים בערך, בעלי מדות ישרות, המעורים בעולם־השקפות בעל־ביתי מהוגן, שעודם מחזיקים לתומם בהלכות מוסר ודרך ארץ, הכתובות ב“שולחן ערוך” הישן, נוהגים לבטל את הריתוי, שנתבלט כבר אצל מעטים, בעלי חוש־ריח מפותח, מפני הבריונות היהודית, במלה קלה אחת: הנערים! ופעמים הם מוסיפים: אֶט, הנערים! רצה לומר: מה יש כאן להגזים על הפחד? הרי אלה הם רק נערים, ואם הם מבצעים פעם ביובל איזו פעולה של שובבות, או מתהללים בגבורת־שוא, אין זה אלא מעשה־ילדות.

עד כאן. ולואי שתהיו אתם, המעווים את שפתותיכם בלגלוג קל, החכמים, ואנו הטפשים! כן, כן, נערים משחקים במדים, בחרבות־נייר, במיפקדים. במיסדרים, במיסקרים ובדיבורי־התרברבות. יבושם להם. הם ניהנים ממשחקם, אתם מחפים עליהם בחסות אבהית שלהם, בפסוקים מאחד־העם, בפסוקי־פיוט משל משוררי התחיה שלנו וכיוצא בזה – והכל בסדר גמור. אבל, אם, חלילה, נכשלתם בקוצר־ראיה, נבונים מהוגנים שכמותכם, אם בשגגה או בקצת פחות משגגה הנכם מתעלמים מאותו נחשול עכור ואיום, הנגרש ובא עלינו, ואין אתם רואים מחמת עיוורון את חם הקם עלינו באהלו הרעוע של שם ואין אתם מבחינים במנוול הקופץ מקרבנו, מקרב כל אחד ואחד מאתנו – אם נכונה החזות הקשה של המעטים – הרי אותם ה“נערים” במקרה של כשלון, חס ושלום, מחמת חוסר זהירות ואי־עמידה על המשמר, מצד הכוח הבונה היחידי הקיים כעת בעמנו, אותם ה“נערים” עלולים לצוף למעלה־למעלה בצירוף־תנאים מתאים ולהיגלות בכל פרצופם העשוי, השדיי, המצוי באחיהם ברוח אצל כל הגוים.

אותה שעה ארורה אל תבוא ואל תהיה:

ה“נערים” – ופלוגות סער;

ה“נערים” – ומחנות הסגר;

ה“נערים” – ושריפת ספרים;

ה“נערים” – ועריפת ראשים;

ה“נערים” – והשמד כל ערכי הרוח, התרבות והחופש.

ה“נערים” – ועשיית פלסתר כל כיסופיהם של דורות יהודים מקדשי השם על טהרתם של הרעיון, של האמונה, של העקרון העליון והנשגב, עליו נלחמה היהדות מאז ומקדם:

לא תרצח!

שאננות־שוא

ומניין אותה הרגשת השאננות אצל אלה, המכירים בטיבו של השד המחבל, הפורץ בכוח־איתנים, הניזון מיצרים אפלים, המסתייע בהמון אנשי־בינים צרי־עין, היודע להתלבש גם באיצטלא של מסורה ולכרות ברית עם אנשי מסורה, היונק יתרון חיזוק לעצמו מצרות עמנו, המצויות כל כך בשפע – מניין שואל אני, אותו בטחון עצמי וביטול היש של הצד שכנגד? נערים? מעטים? מחוסרי־רעיון? פגומי שכל? כלום המגרעות האלו משמשות רק מניעות ולא גם מעלות ביום פקודה?! האין מדרכו של ההמון לעשות עגל ולהתפעל כעגל ממעשי שוטים ומתעתעים מחבלים?! לא, אין זה כוח אמתי, אבל אף האיולת כוח היא להרס.

צאו משאננותכם! שימו עין! עמדו הכן!

כינוס הסופרים בצל השתיקה

כינוס הסופרים ואנשי הרוח לעניני השעה, שנתקיים בתל־אביב, ראוי היה לתהידה הוגנת לו בצבור, אילולא אותה מחלת ההסתיידות, שפגעה לדאבוננו באיזור הקרוב ביותר לנשמת העם. נוהגים סופרינו לשתוק על כאבים שבלב. ונוהגים הם להשתיק כל מה שעומד במגע עם זה הכאב. והמשמשים בהיכל עתונותנו רואים בסופרים ששתוקיים הם, הרי אף הם מגבירים את האֵלם מסביב למחנה הזה. מובטחני, כי אילו היה מתקיים כינוס כזה אי־שם בספרד, ברוסיה או במדינה אחרת, היו כל עתונינו מעתיקים דינים וחשבונות מפורטים מהמדובר שם ואף מקיפים אותם בעיטורי־פירושים ובהערות של דרושים. אבל מכיון שזה פה, בתוככי תל־אביב, בין אנשים אחים – מה שייך… ינסרו להם הסופרים כלבבם.

אמנם, הרבה ממה שדובר בכינוס ההוא לא ניתן לפרסום. אבל אם לשיקוף הלך־הרוחות בקרב צבור הסופרים והקרובים למחיצתו – היה זה כינוס מוצלח במדת־מה. שם נגלה בעליל כי צבור הסופרים משמש אספקלריה לקהל בכללו. לא רבים גם בקרב הצבור הזה הצופים לאותות הזמן, אלה הרואים בעינים פקוחות את סכנת ההרס הצפונה לערכי הרוח והתרבות שלנו בהלך־רוח בריוני. אבל כנגד זה מרובים המשלים עצמם, כי השחור לכל הגויים לא יהיה שחור אצל אחינו בני ישראל או שיהיה אפילו כגוון תכלת השמים. אכן, בשעה טרופה גם החכמים מאבדים את יושר הגיונם.

ח' אב תרצ"ח

השולחן העגול

אותו שוחן עגול, שמעצמת בריטניה מזמנת מסביבו שליחי עם עני כאחד עם כל מלכי ערב, אף הוא ראוי לסמל לנו את דמותו של עגול־החנק. לא נוכל לשפוט על מגמותיה של מסיבה זו ואף איננו יכולים לחזות מראש את תוצאותיה, מאחר שבני־תמותה פשוטים אינם מסוגלים לחדור לתוך כבשוני המדיניות העמוקה והנאורה. אבל המראה לכשעצמו של מסיבה זו מתחוור אף כעת לכל מי שאינו נטול קורטוב כח־מדמה, קומץ שליחינו בקרב להקת שליחיהם של מלכי ערב: קומץ אנשים מדבר בשם מיליוני אחים נרדפים, נתונים לשוד ולהרג, ובשם אלפי רבבות מחוסרי־נתינות, מחוסרי־חסות, מחוסרי מקום לישון עליו, באזני תקיפים באי־כוחן של ארצות ערביות עשירות אדמות, עשירות באוכלוסים, עשירות באמצעי איום והפחדה. לא יהא כאן משום בחינה שיווי־משקל; ואין לשער אפילו רצון מצד אותם התקיפים לנהוג בנימוסים, שהם חובה בין שני צדדים שוים ולהשיב בשעת הדיון תשובת־המשקל, אפשר לשער גם כן, כיצד יהא נוהג אותו צד שלישי, שכבר הוציא לעצמו מוניטין של מכבד את זה שיש לו משקל. מתוך עיון בתוכו של ענין השולחן העגול הזה אי אפשר ממש להבין לאיזו תכלית זומנה מסיבה זו של שני צדדים שאינם שווים ומה ענינם של אותם נכבדים ופחות ושועים מארצות הערב העשירות על יד השולחן הזה? החסרים הם אדמות? האם לא די תארים להם? האם אינם שליטים על אלפי אלפים פרסאות של מדברות, שאין בכוחם ולא ברצונם ליישבם? שמא לחשך מי לומר, כי האדונים האלה משישמעו מפי שלוחי עם עני את פרשת הצרות של הולכי־גולה שלנו יתגלגלו רחמיהם ויתרככו לבותיהם וייפקחו עיני שכלם להבין כמה גדול פשעם של הסוגרים ארץ לא־נושבת בפני מחנות גולים ונרדפים. אין להעלות על הדעת, כי אף קורטוב מכעין כוונה זו צפון באותה יזמה עגולה. אלא מה הכוונה? אם לדון לפי גזירת העליה, שכבר נקנסה על עשרת אלפי הילדים, שהישוב העברי בארץ פושט את זרועותיו לקבלם, עוד עובר לכינוס על־יד השולחן העגול, גזירה שניתנה כעין מפרעה לנכבדים ותחבולת פתוי־ופצוי למענם, שיואילו לבוא אל הכינוס, אפשר לנחש מראש באיזה רכוש עלולים שליחינו לצאת מהועידה הזאת. אפשר לומר בלי היסוס כמעט, כי שולחן עגול זה נועד לשמש קשר נוסף בעניבת־החנק, המתהדקת מסביב לצוארנו, וכאילו במפורש נרמז לשליחי עבר ולשליחי ערב כאחד: “בואו, בוא, שני הצדדים, ותראו כיצד יודעים אנו, שליטי מעצמה נאורה, לשזור עניבה כזו, לשזור אותה ברכות, באדיבות, באמרי־נועם. בפסוקי רחמנות על האומללים, בהבעת צער והשתתפות לגורלם של הפליטים האלה שאף אנו סוגרים שערי הארץ בפניהם, בואו ותראו בעיניכם כיצד אנו פה, בתוך המטרופולין שלנו, משלימים את תמונת־החנק לגבי עם שסוי ובזוי והננו מכווצים את העיגול מסביב לחזונו מדורי־דורות, כדרך שאחרים עושים אותה מלאכה גופה לגבי הגופים ההרוסים והמעונים של אותו עם. כך, השולחן עגול; המלאכה עגולה והכל כאן יהא עגול ומעוגל”.

אבלים בתוך חתני־הדמים

ושליחינו ילכו לשם, אל השולחן ההוא, המעותד לשמש מזבח לחלומה האחרון של אומה מדוכאת?

אין אנו יודעים השעה מה תהא החלטתם הסופית של מוסדותינו המוסמכים בענין זה. נדמה, כי בשאלה מדינית כה רבת־ערך אין יחיד רשאי להביע חוות־דעת מוחלטת, כל זמן שלא קנה לו בקיאות גמורה בכל פרטי הדברים ובנימוקים השונים, על יסוד מקורות מהימנים, העלולים להניע את באי־כוח הנהלתנו להחלטה של שיתוף בועידה. אבל אם יבוא השיתוף הזה בכוח נימוקים שהם, אין אנו יכולים אלא לצרף את צערנו לעומק צערם של באי־כוחנו, שייאנסו להיות נוכחים במושב זה כאבלים בתוך חתני־דמים. מסיבה זו אינה פעולה של יושר ולא של אמת, ולא של רצון גלוי לעשות את הטוב. על גבינו חורשים איזו ערמה מדינית. ומה טוב היה אילו יכולנו להשמיט לפחות את גבנו משם ולומר לאדוני החרישה הזאת; “חרשו לכם לעצמכם, עשו מה שתעשו, אבל בלעדינו. רמסו חלום הדורות של עמנו, חסמו, חסמו בפני המוני הגולים והנרדפים את דרכם לארץ אבותיהם, עשו פלסתר את כל הצהרותיכם והבטחותיכם, בטלו את חתימותיכם, גזלו את כבשת הרש, אבל אל תכריחו את הרש גופו לסייע לכם בביצוע הגזילה הזאת”. מה טוב אילו יכלנו לומר זאת ולהתנהג כך. הרי זכות יתירה יש לעשוקי בני עמנו בכל הארצות, שהקיפוחים נגרמים להם שלא בשיתופם, בעזות מחוצפת של מעניהם ורומסיהם, ברשעותם הגלויה. ומה עמוק עלבונו של ישראל בארצו, שהוא חייב עוד להבליע בנעימה את הגזילה הנעשית לו בביתו הלאומי, וכאילו להצדיק את הדין על המצירים את צעדיו.

חסידי אומות העולם

הרגל נושן אצל היהודי, שבשרו נעשה חדודין כל פעם שהוא שומע את עלבונו או עיוות־דינו בפי אחד מחסידי אומות העולם, שכן הוא נפגע מצד שלא פילל כלל, מצד איש, שמקומו, כפי שסבור היהודי, בקרב סניגוריה של הנרדפה באומות. אין תימה, שרבים בקרבנו הגיבו מתוך רגישות יתירה על דברי הכיבושים, שנשמעו בימים האחרונים מפי גנדי כלפי היהודים, הנעזרים ברובים בריטיים ודורשים לעצמם את ארץ־ישראל, כולה או חלקה. לימים מועטים שלח גם טגורי, שעמד, כמדומה, במשך שנים רבות בקשרי־ידידות עם רבים מן היהודים, את דברו השקול ממנו נשמעת תוכחה, אמנם, פחות גלויה משל גנדי, לגבי היהודים, שאינם מוצאים לשון חבּה במשאם ובמתנם עם הערבים ואינם מחפשים דרכי שלום וידידות עם העם בעל הגברוּת הנועזה בשביל להפריח בכוחות משותפים את שוממתיה של הארץ. ואילו גנדי הצדיק, הכשר והישר, אמר מפורש כי אין ליהודים זכות לבוא לארץ בלי הסכמת תושביה הקדומים. אף תופעה זו של חוסר־אהדה וחוסר־הבנה לבעית ההתישבות היהודית בארץ, המגיעה לעם משולל־בית בזכות ולא בחסד, מצד אישים נבוני־לב וישרי־רוח כגנדי וכטגורי, יש בה כדי להבליט בליטה מזוועת את עומק המיצר, שנתקענו בו, העגול מתהדק והולך. אפילו ישרי־לב נופלים לתוך רשת־הכזבים, הנטווית יום־יום ושעה־שעה על ידי הסוכנים התועמלנים, הרוחשים ומהדסים בכל ארצות תבל. בת־קול מהתעמולה הפושעת ההיא דברה מסתמא גם מתוך גרונו של גנדי. על כל פנים לא היה פותח לדבר אלא אם כן נשאל תחילה על ידי מי שהיה מעונין לפתוח את פיו, ומסתמא היה אותו פותח שוקד לשוות לדבורים גם את הצבע הדרוש ולהצליל בהם את הנעימה הנאותה לו. אף בעלי דעה עצמאית אינם יכולים לעמוד זמן רב תחת לחץ השפעות מכוונות. הרבה יש להצטער על סמיות דעתו של איש בעל שיעור־קומה רוחני כגנדי. אבל לא מן הראוי שעובדה זו תגרום לנו מפח־נפש. אפשר לראות כגון זה מראש. לא כל צדיק וישר מחויב להיות גם רחב־לב ורחב־בינה. ואף עיני פקחים אפשר לעוור. ומה גם פקח תם כגנדי, איש בעל עיקרון מפשט. גדולי הצדיקים מכיוון שהם נאחזים בעיקרון מפשט עלולים בכוח אותו שם המפורש להחריב את העולם. הנחה מוטעית היא זו, שהאמת על העולם ועל המצבים בחיי עמים ידועה לצדיקי העולם. העולם נבנה על ידי הבינונים. והאמת היא אצל הבינונים. היינו, האמת שבכוחה עמים חיים וארצות נבנות. זר לא יבין את מצבנו בגוים, את מצב המוני עמנו, השקועים בבזויים וברדיפות. זר לא יבין אותנו, אפילו אם הזר הזה הוא מלאך. או כל שכן כשהוא מלאך. כי מה יודע מלאך, שעז דלה אחת דיה לפרנס אותו בכל ימות השנה, מצערם ומסבלם של בני אדם, של תינוקות המבקשים פת לחם, של זקנים המנושלים מעל כרם שתחת ראשם? מה יודע הוא מצערנו ומסבלנו? אין הוא יודע כלום, הואיל ואין הוא חי בעולם הזה. הוא חי בעולם של פסוקי־מוסר והנחות מופשטות ושם, באותו עולם־האמת של פסוקים עיקרונים, כתוב, כנראה, כי קומץ אנשים רשאי להחזיק באדמות שוממות מרובי־שטחים ולקיים את קללת־השממון הזה בארצו במשך דורי־דורות ואותה חזקה בשממון־דורות היא שנותנת לקומץ הזה בעלות לצמיתות. אם כך כתוב באותה תורה עילאה של נזיר גדול אין לנו חלק ונחלה בתורתה אין לנו כעת ולא היה לנו גם בלשעבר. וממילא אין מקום לאכזבה בשל זה. העיגול היה צר, משמע, גם בלשעבר באותה נקודה שם שכן כבוד בלבותינו הקדוש מהודו.

שאינו קדוש

יש קדוש, שהוא נזיר ממעדני העולם הזה ומהבליו ואין לו אלא עיקרון מופשט בכוחו מבקש הוא לפרנס גם את יתר הבריות ולהחזירם מעולם ומלואו. אבל יש לך בעל עיקרונות, שאינו כל עיקר נזיר אלא עומד בשתי רגליו תוך הויות העולם ואף הוא אחד ממכווני המעשים ומסובבי הגלגלים, ואף על פי כן טמון לו בחיקו לכל שעת צורך מין שם מפורש, על פיו הוא שופט ועל פיו הוא רוצה לכוון את אלה, שמסיבות החיים העמידום בדרגה של ציות לעיקרונות של אחרים. וזה הוא הנציב הראשון ביהודה, שאף אנו רוממנוהו על כל לשון וקשרנו לו עטרות וזמירות. בזכות מה? בזכות הליכותיו הנעימות. והוא הנהו, אמנם, ממנעימי הליכה אף ממתיקי־הלכה. אלא שהוא ממצה את כל המרירות שבמתינות שלו על ראש עמנו הנרדף דווקא. אף הוא יש לו מין עיקרון, שהוא שולף אותו מתוך נרתיקו כחרב ומעופפו על ראשינו במיוחד בעתות צרה. אין בדעתנו למצות את חומר הדין לגבי איש זה, שעל פי איזה צירוף אומלל של דברים, הוא תמיד זורק אבן בעמו, ולא עוד אלא בונה מאבני־הסקילה לעמו היכל להנוות בו את המסוכן בשונאיו, איזה גורל פטלי ניתך על ראש הנציב הראשון ביהודה. יש בו בוודאי הרבה מן המזג האצילי. ושמא כוונותיו טהורות במקצתן. אולם בדבוריו ובכמה ממעשיו עשה מה ששונאים גדולים לא יכלו לעשות לנו. יותר משהננו רוגזים עליו יש לגלגל את הרחמים על איש זה, המציב לעצמו ציון כה מעציב בתולדות עמו, בתולדות ארצנו הדוויה והגזורה. גזוה משני עבריה.

היהודי הוא קורח

מוזר הדבר: אומה מטופלת במליוני מחוסרי מעמד, נטולת קרקע – המקור לעושר – משופעת בפליטים ובגולים ובמגורשים – והשמועה מהלכת על רוב עשרה ומקורותיה הכספיים. מי הפיץ עלינו את השמועה הזאת? שונאינו? ידידינו? אנו עצמנו? ואילו כל אימת שמליצי־יושר שלנו פותחים את פיהם למצוא צד זכות להיתר עליתנו לארץ מיד הם מצרפים לעליה זו את הנדוניה של העושר היהודי הרב, המחיה את שוממות הארץ, המשמש מקור שפע ורווחה ואף עילה לפריה ורביה של הילידים. הנימוק הכספי היה רווח במיוחד בפי כל הנואמים בויכוח האחרון על עניני ארץ־ישראל בבית־הנבחרים הבריטי. אחד המצדדים בזכותנו ואחד המקטרגים עלינו גלגלו בעושר יהודי זה. ומהם בדקו ומצאו, כי שלש מאות וחמשים אלף? שנפלו בחלקם של התושבים מבני עם הרוב, לא הגיעו להם אלא בזכותו של המטבע היהודי. ובכן, אנו לא רק מחיים את שוממות הארץ ומצווים לפרנס את כל תושביה, ולא רק חייבים לכלכל את המנגנון הממלכתי ולישא בעול ההוצאות של התקציב המדיני, אלא אנו ממש בוראים נפשות בכוחה של קרן־השפע הכספית שלנו. והאדון פיקתורן, הציר הנכבד של מכללת קמברידג', בעל לשון מלומדת ושנונה, כולה עוקצין, בוויכוחו עם האדון מוריסון, שקרא תגר על הכספים הזרים המפרנסים את המרד הערבי, הואיל לומר כי אם הכסף היהודי, שגם כן זר הוא, כשר לטובתה של הארץ הקדושה, מדוע לא יהא גם כספה של מדינה זרה הוגן לתועלתה של הארץ. חידוד מוצלח של דז’נטלמן. אבל כל מי שקרא בעיון את ענין הכסף היהודי המשולב לתוך הויכוח, שהיה מודגש בדגש חזק גם בנאומו של מיניסטר המושבות, אי אפשר היה לו שלא להרגיש טעם מר מחמת המשמוש בלתי־הפוסק במטבע היהודי. היהודי עשיר – ולפיכך חייב הוא לקנות הכל בעד כסף: זכות־חיים, זכות־ישיבה, זכות־עליה, זכות־נשימה, זכות ביקור בקבר אבות, זכות לאכסן פליט. בעד הכל יהודי משלם; הואיל והוא שליט באוצרות קורח. אכן, אף לנו יש חלק לא מעט בהפצת השמועה על עשרנו הנפרז, אבל הגוזמה נשנית בפי שאינם יהודים, המגלגלים במין הרחבת־דעת מיוחדת בעשרו של היהודי, ואנו מרגישים ממש פחד. עולה באפינו ריח של כרים וכסתות קרועים; רואים אנו בעליל את המטלטלים הקרועים של אביונים יהודים מתגוללים בסמטאותינו. אף ידידינו הטובים מבין הגוים זוקפים את עשרנו לזכותנו הבולטת ביותר. צר העיגול. מחנק!

תעודה פתולוגית

על דפי עתונותנו בארץ כבר ניתנה הערכה ממצה לדין וחשבון של ועדת וודהד מצד יושר הגיונו וחכמתו המדינית ורמתו המוסרית. וכמעט אין מה להוסיף על כל מה שנאמר בנידון זה. אבל נדמה, כי הרצאת הדברים בתעודה זו ראויה להבחנה מיוחדת מנקודת המחקר הפסיכולוגי. המעיין שם בסדר הדיון ובכמה מהנעימות המשובצות בו מתרשם כאילו המחברים לא כתבו מה שכתבו בקולמוס אלא במסמר חלוד, שנתכוונו לנעצו לתוך גופו הדווי של עם, המוכה והמעונה בכל תפוצותיו והשותת דם גם פה, בארץ, ערש עברו ועתיד חזונו. והנה אותו מסמר מסתובב בידי השמאים המומחים תוך פצעיה של האומה הדוויה, אחת לכאן ואחת לכאן וחוזר חלילה. שכך דרכם של ג’נטלמנים אלה: הם עושים כפי המקובל כעת בחלק עולם זה, שנמסר בידי שליטים, שהזאבים הם צדיקים גמורים כנגדם. מה השודדים ההם טורפים גבולות, חומסים אדמות, מקצצים מכאן ומכאן ועוברים במגפי סרדיוטים בין הבתרים של אומות חיות, כך אף הדיינים המומחים, שליחיה של מעצמה עולמית, נוהגים בחבל אדמה קטן, כבשת הרש, בבת עינה של אומה מקופחת מדורי־דורות, שאין לה שיור בעולם אלא כברת־ארץ זו. אלא שהג’נטלמנים המחוכמים האלה התחרצו מרבותיהם, שתחת לעשות קריעה אחת בנפשו של עם עשו בה שלש קריעות. וזהו סודן של שלש תכניות, ששלשתן נידונו בעצם על ידיהם לשלילה. בינתים ניתנה האפשרות למסמר לקדוח אחת לכאן ואחת לכאן וחוזר חלילה. משל לנידון לענויים בידי אותן חיות־טרף אנושיות, המשתוללות במדינות הטוטלריות, שהמענים מכריחים את קרבנותיהם לספוג שורות רצופות של ענויים על ידי כך שהם שומרים עליהם בכל מני תחבולות שלא יתעלפו, חלילה, כדי שיהא בשר החי מרגיש שוב ושוב בכאביו.

כך באו שלש תכניות בשביל להתעלל שלש פעמים באומה מסכנה זו, שבא־כוח אחר של מעצמה עולמית זו, והוא מיניסטר בעמיו, הכריז עליה בנעימה כה אלגית, ש“היא מוכה על שום שהיא חלשה”. תאמר תכנית מספר א‘, שאף זו קורעת אברים חיים, אבל אין היא קורעת אלא מצד זה, לפיכך ראוי להפוך את המתוח למלקות לצד שני ולהרביץ בו תכנית שניה. שעל פיה יהיה לא רק קרוע ומשוסע אלא יהא חייב לשלם גם בעד חבלה זו דמי הענקה לשכנו ולפרנס אותו וכיוצא בזה. אלא שכוח־הדמיון החולני אינו עני חלילה בהמצאת ענוי חדש לקרבן, והרי לכם תכנית שלישית; אחת גרועה ומעליבה ופוצעת מחברתה, חיבוט הקבר בשלש מהדורות. ובינתים נעשים על ידי חכמים מדיניים וכלכלניים אלה חשבונות סדקיים וחנווניים, מתוך הדגשת העודף בהכנסת המדינה היהודית, גזירה שמא חלילה תהא טובת הנאה כדי קוצו של יוד לאותו עלוב. ואף בקוצו של יוד זה צרה עינם. רואים בעליל כי כאן לא שנאה סתם מחלחלת, אלא שפע של איבה ורצון לעשות נקמה באותו עני מחוצף, המעיז לדרוש לעצמו ד’ אמות תחת השמים.

יש רוצים לפרש מקורה של תעודה זו בקטנות־המוחין, המציינת את הפקידים המושבתיים. אולם סימנים שונים מוכיחים, כי המקור כאן עכור יותר. קיימת עכשיו בחלק מן העולם אפנה של רישעות משתוללת. מכאן ההשראה: כאן המניע לחקוי. בזמן אחר היו אף הללו מתביישים לפרסם תעודה כזו. ואילו כעת העולם הפקר לזאבים. ואדרבא כל המוסיף להתעלל בקרבן נמצא הגון יותר בחברה זו.

לצערנו אין אנו יכולים להתנחם בנחמת רבים, שממשלת המנדט דנה תעודה זו בביטול גמור, לאחר שהיא מודיעה לנו בגלוי־הדעת שלה, שכבר “הקדישה מחשבה מרובה לאור הרצאותיהן של הועדה המלכותית וועדת החלוקה”. הרמז הוא די בולט; ואין להתעלם הימנו. לאור המחשבה של תעודה זו בעלת התכנית המשולשת וצרות־העין המשולשת מה נקודה מאירה עלולה לנצנץ ומה פתרון אמת עשוי להיוולד במוחות? הרי זו תעודה טרופה שנולדה בשעה טרופה מתוך הלך־רוח, כי העולם הוא טרף לטורפים, פתולוגיה עלולה להדביק כל שבא עמה במגע. וכשאתה מסתכל בהשתלשלות הדיונים והחשבונות, הנעשים על ידי כל מיני הועדות, שנשלחו אלינו לשם טשטושה של ההצהרה הידועה, אתה מהרהר לפעמים, שמא מוטב היה לנו אילמלא נשתלחו בנו הענויים המדכאים האלה בצורת ועדות אלא נאמר לנו בגלוי מה שמשמיעים באזנינו ברמיזה בתעודות הממשלתיות האלו, כי אותו פתגם, שיצא במאה השתים־עשרה מתוך גילוי־לב מדהים מפי ויליאם רופוס, מלכה של אנגליה “כלום מי זה יכול לשמור את הבטחותיו?” הוא עד היום העיקרון המדריך במדיניותה של מעצמה זו!! שאילו נאמר דבר זה פעם אחת בשפה ברור היו דנים את עמנו המשוסה רק פעם אחת דין נפשות.

אנשי־רוח – האם לא אתם אנשי־הסער?

שתיקתם של אנשי הרוח בישראל נוכח המוראות האלה חידה היא, שאף היא גופה יש בה להמית את הנפש. מה פשרה של שתיקה זו? על שום שאין מועיל בצעקה? אבל כלום הצועק בצר לו עושה זאת מתוך שיקול השכר כנגד ההפסד, או מתוך שיקול דעת בכלל?! כל בעל־חי משווע בכאבו. מסתמא יש לצעקה סגולת־רפוי! ואם אין? אבל השתיקה לכשעצמה כלום יש לך חרפה גדולה הימנה. דורות ראשונים לא שתקו בעת צרה. הם הקהילו קהלות. הגישו את עצומותיהם, מחאו בפני רבונו של עולם. אף אנו חייבים למחות בפני מצפונו של עולם ואסור לנו לזלזל בכוחן של מחאות ובתועלתו של תנוי הצרות. ברוב אזעקה ובעצה והתעוררות בא לידי תזוזה המצפון הקבוצי. העולם אינו מחוסר מצפון לחלוטין. ובלבד שהצועק עצמו יאמין בצדקתה של שוועת אנוש כנגד חמת רודפיו. אבל מה יאמר העולם כלפי השתיקה המתמדת, המאורגנת כביכול, של חכמי העם הנרדף, קברניטיו ומנהיגיו, תוך השוד והרצח המשוועים למרומים ולתחתיות? הוא אומר: מכיוון שהללו, שהדברים נוגעים לבשרם ולרוחם, שותקים, מכלל שיש לשתוק.

עוד על כעסו של קדוש

רבים מאלה שנפתעו ואף נפגעו בעומק הכרתם המוסרית למקרא גילוי דעתו של מהטמה גנדי על גזל הערבים בידי היהודים הכובשים לא היו מופתעים ואף נפגעים כל כך, אילו נתנו את דעתם על תפקידה של מידת הקדושה בעולם ועל יעודם שבממילא של נושאיה ומגשימיה. הקדושה אינה כופרת כל עיקר במציאותה של הטומאה ואף אינה מתעלמת הימנה. אדרבא, מטבעה להגזים הרבה על שיעור כוחה של הסיטרא־אחרא ועל היקף שלטונה והתפשטותה. ככל שהאדם פורש מהבלי העולם הזה ומנשא עצמו לטהר את נפשו ולזככה מכל סיג עד כדי צחצחות, כן הוא מתקדש גם במוּתר לו וקורע והולך שטחים גדולים מהחיים האנושיים ומסיעם לתחומי מלכותו של השטן. לבסוף הקדוש גופו נאלץ לעקור מן העולם ולהגר אל מחוץ לו ולבוא במחבואי יער, בתוך מערה או בבית־מנזר לחיות שם את חייו בהתבודדות גמורה, דרך ויתור מלא על חמודות הקיום ואף מסתמא על הקיום עצמו. פליט זה מה יחסו אל העולם, העזוב מאחוריו, ומה דעתו עליו? סברה היא, שאין לו שום יחס אל העולם, האסור עליו במגע כנדה; ויחס זה קובע גם כן את דעתו עליו. באין־יחס וביש־דעה־כזאת טבעי הוא, שהקדוש מפקיר את העולם, איני רוצה להתערב בעניניו, אפשר שאינו דואג לו כל עיקר, כל שכן שאין מכוונתו להשביחו ולתקן את פגמיו. אמנם, נכסף הוא לגאול את הבריאה מחטאיה, מוכן הוא להביא את נפשו קרבן עליה, ואין לך הרף עין שבו אינו משתוקק להציל נפש תועה משבויי־העולם־הזה ולקרבה לאורחא דמהימנותה על מנת לספחה אל עדת הנזירים. אבל כל זמן שהבריאה לא נגאלה עדיין היא עומדת בקיומה הטמא, קיום שאין אנו יודעים לא את סיבתו ולא את תכליתו. ואף על פי כן הקיום הוא קיום אפילו לפי ראות עיניו של הקדוש. העולם יש – בכך אפילו הנזיר מודה. על כרחו הוא משלים את מציאותו. אלא שבאין ברירה נגזר עליו להניח את העולם החוטא לנפשו, שיהא קיים לו כחפצו, על סדריו ומשוגותיו, מסור לשלטונו של השטן, לבשתו ולדראונו. ואם כבר נגזרה הגזירה לחיות בעולם טמא, הרי יש לשלם למחזיקים בו ולאדוניו את המסים שהללו תובעים מאתנו, לתת לקיסר את אשר לקיסר, לתת זאת מתוך הכנעה ונאמנות. הואיל וככל שהרע מתעבה וכוחה של הטומאה מתגבר, כן גוברת התיקוה כי תיפקחנה עיני רבים לראות אורה הגנוז של הקדושה וירבה מספרם של בעלי תשובה, שיזדרזו לחפש חסות לנפשותיהם החוטאות בצל האמונה הקדושה.

מכאן מסתבר, כי מידת הקדושה אינה כרוכה כל עיקר בתביעה הנפשית לפעול צדק ולטעון לצדק. אדרבא, יתכן כי קדוש יהא מטה דין; ולא עוד אלא על הרוב אתה מוצא את הקדושים בברית עם מחנה התקיפים ואדוני העולם. אף השכל מחייב זאת, שהרי הקדוש פוסל את העולם בכללו, מכיון שהקיום לעצמו דבר אסור הוא. ואם כך, מעלה יתירה יש לרשעים ולפושעים, המציקים לזולתם ומכבידים על קיומן של הבריות וכאילו חותרים תחת אותו דבר טמא. העבריינים מגדילים את הרע ובכך הם מדגישים אותו ומוקיעים את קלונו. האדם הטהור־הטהור מה עסקו בכלל אצל בני־עוולה? הוא הפקירם משכבר בידי השטן, ובה במידה שלא ניתק עדיין את קשריו עם העולם החוטא, הריהו מכוון את תוכחת מוסרו כלפי הבינונים, הפוסחים על הסעיפים, ולכשתרצו, כלפי הנרדפים במיוחד, כלפי אותם דלים, שמכיון שהם מחוסרי־כל, היו צריכים לקחת מוסר ולהיטיב את מעשיהם. אלא שהללו מקנאים ברשעים ומבקשים להידמות לאנשי־הזרוע. ועל כך ראויים הם לפולסין. משל לרבונו של עולם, שאף הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונפרע מהם לאלתר; ואילו את הרשעים הוא משגיא על מנת לאבדם ובמתכוון הנחיל להם העולם הזה לקפח את חלקם בעולם הבא. והואיל וכל נברא מקיים מסתמא איזו שליחות מטעם ההשגחה העליונה, מסתבר, כי אף העבריין, המחוצף, המומר להכעיס, מצווים ועומדים להיות מה שהם, להעמיק את הרשע והזדון בעולם הזה בשביל שישמשו נציגיה הגמורים והותיקים של הטומאה. ובמידה שהם נציגי ההשגחה יש לכרות עמהם ברית־שלום ואף לסייע בידיהם. אולם אימתי מתלקח חרון־אפו של הקדוש? משהוא רואה דל גאה. אביון מתלונן, חלוש הבא בריב דברים, רש המתאבק בשל הכבשה שלו.

גנדי איננו מסוג הקדושים העוזבים את העולם. להיפך, הוא מעורה בחיים הוא עומד או עמד במרכזם של המעשים המדיניים, הוא כולו בתוך העולם, הוא והעֵז שלו. אף על פי כן גם הוא הנהו מהקדושים אשר בארץ. שכן הלך־רוחו, מהלך דעותיו, אופן הגיונו ודרכי־שיפוטו הם של אחד פרוש, רק למראית־עין הוא חי בתוך העולם. לאמיתו של דבר, הוא כולו מקופל בתוך נרתיקו של פסוק; ומפי הפסוק הזה הוא חי. דיבור יצא מפיו: אל תתנגד! וכל הענינים שבעולם דין שיהיו נחתכים בהתאם לדיבור הזה. היינו: העולם כולו הוא שלילה גמורה: ורק הדיבור הוא החיוב האחד. העולם כולו טריפה; ורק הדיבור כשר. מי שחושב את המחשבה הזאת מתוך מסקניות גמורה – וגנדי חושב והוא מסקניי – מוכרח להגיע למה שהגיע בעל תורת אי־ההתנגדות, היינו, להיעשות קטיגור כלפי העושים מאמצים לשנות את הסדר הרע הקיים מתוך התנגדות אליו. משאתה תוהה על מידת־חסידות זו של אי־התנגדות לרע, כפי שהיא נשמעת בפי מטיפיה, הנך בא לידי תמהון מתוך שמתברר לך לעתים קרובות, שהפוסקים אי־התנגדות מתנגדים משום־מה באופן מסקניי מאד לאלה שמבקשים לשנות את הסדר הרע ולהשליט במקומו את הטוב. לגבי דורשי־הטוב מוצאים בעלי תורת אי־ההתנגדות דברי־נזיפה קשים ביותר, יוצא כך, שאסור להתנגד לרע; אבל מותר וכאילו גם חובה להנגד לטוב. אם זה כרוך בפעולה של שינוי והחדשה. התקיפים דין הוא שיעשו דין לעצמם, שיכבשו בידם החזקה את כל עושר העולם, שירבו להם נכסים ועבדים, שיגזלו, שידכאו, שישפילו לפי מידת יכלתם. מכיון שהם הרשעים, לפיכך מותר להם. לכך הם רשעים. ואילו החלשים והמדוכאים והנדרסים חלילה להם להתקומם ולעשות דין במשעבדיהם, אם כך, הם גופם נעשים רשעים. אמנם, השכל הישר אינו רואה כל צידוק לקפיצה זו, המשווה את המגן על עצמו למתקיף. השכל הישר מבין, כי הנרדף המתקומם כנגד רודפו לא זו בלבד שהוא עושה טובה לעצמו בפלטו את נפשו ממדכאו, אלא גם פועל מעשה טוב בדרך כלל, שכן הוא משלם לרשע כגמולו ובכך נותן הכרעה למידת הצדק. כך דעתו של השכל הישר. אולם הפרוש, שפרש מן העולם, פרש עם כך גם מן השכל הישר. מי שמדיר עצמו הנאה מן העולם הזה סופו שהוא מדיר עצמו הנאה גם מן השכל הישר וגם מכל המידות הטובות והנכונות בה במידה שהן כלל־אנושיות. הקדוש מכיון שהוא יוצא מן העולם, הריהו יוצא גם מכל קני־מידה המקובלים בעולם. הוא יוצא גם מתוך הבנת הצדק והכרה בהכרח השימוש בו. הוא מודד הכל בקנה־המידה של הפרישות הקיצונית; וכל העושה את הפרישות יסוד להערכה מעמיד ממילא את עולם האנשים בחזקת רשעים. סתם בני־אדם הם בינונים ויש לשפטם לפי המידה הבינונית. ולאחר שפסקת שכל שאינם־פרושים הם בגדר רשעים. הרי מה הבדל בין רשע גדול ובין רשע קטן, בין רודף ובין נרדף, בין מנצל ובן מנוצל, בין העשיר שיש לו כבודה רבה ובין הרש בעל הכבשה. אין הבדל – ולפיכך מוטב שסדר העולם יהיה קיים בהויתו. שיהיו לפחות רק הרשעים רשעים, רק התקיפים עושים מעשי־דיכוי, רק השודדים עוסקים בשוד, ואילו העניים והאביונים, כל המקופחים והנשדדים, יהיו הם לפחות אנשים שקטים ונכנעים, נעלבים ואינם עולבים, נמנעים ממעשי־אלמות, אי־מתנגדים לרע. ואם אף על פי כן האביונים האלה מתעקשים לתבוע את דינם, לתבוע לחם, לתבוע מקום תחת השמים, לתבוע, צדק ומשפט, לתבוע זכות חיים, ד' אמות קרקע וכיוצא בה מן הדברים הפחותים, המפתים כל כך את לבו הפותה של האדם הבינוני בעולמנו החוטא – הרי יש בודאי לגעור בנזיפה: “אי לכם, חלשים ונרפים, הגם אתם נעשיתם בנים סוררים ומבקשים לעצמכם חלק בכל הדברים האסורים האלה?! אם כך, הנכם גרועים מן הרשעים הותיקים. שכן אתם רוצים לפרוץ בכוח את גדר העולם ולשנות את הסדרים. אתם הנכם מחוצפים!”

כך בערך נשמע מכלל דברי תוכחתו של גנדי כנגד אותו עם עני, שהתחצף לתבוע זכות לעצמו על אדמה שוממה, שהוחזקה ללא דין, ללא צדק, ללא יושר, ללא תועלת למי שהוא, בידי עם אפנדין עשיר בנחלאות, בידי תקיפים שירשו את האדמה הזאת מכובשים בלשעבר. – גנדי איש טהור; נזיר עולם. אבל הוא הנהו איש הפסוק, איש הרעיון המופשט והצדק המופשט. הרעיון המופשט והצדק המופשט הם על הרוב ניגודם הגמור של היושר והצדק בחיים המוחשיים. שהרי מה זה יושר וצדק אמתיים? הם הכרעות המכוונות למצבים מסוימים. פסק־דין הולם מצב אחד יכול שיהא סילוף לגבי מצב אחר. עם אחד אסור לו להתפרץ לתוך נחלתו של עם אחר ולנשל מעליה את תושביה. נכון. אבל מה הדין כשקומץ קטן של אנשים משתרע על גבי נחלאות שוממות ללא שיעור? ומה הדין כשהמתפרץ איננו עם מטופל באדמות המתאווה לתוספת כיבושים, אלא הללו הם פליטי עולם, הקונים אדמות ריקות, שוממות, הבאים להחיות את האדמות ולהחיות גם את העם היושב עליהן בחיבוק־ידים? הרי לא ייתכן, כי איש נבון ונאור כגנדי, פרוש כמוהו, יחשוב, כי גזל אדמות קנין הוא לצמיתות. כי מותר לפרט, ומותר לציבור להחביא להם אדמות בתוך הכיס, שמא יצטרכו להן הדורות הבאים, ולהניח בעוני, בגלות, בדחקות, בניוון – הכל בשביל אותם הנינים והנכדים, שיצאו מחלציהם של בעלי־חזקה – ולא כלום בשביל פליטים נרדפים; לא כלום בשביל עשרות אלפי יתומים; לא כלום בשביל נשדדים וגולים. איפה כאן ההגיון הפשוט? איפה כאן היושר הבינוני לפחות?!

אבל הוא הדבר: הקדוש אינו חייב בהגיון, לא ביושר, לא בצדק, לא במשפט, לא בשום מידה אנושית בינונית, שעל אדניה מיוסד עולמנו הפשוט־הפשוט, החוטא־החוטא, אבל האנושי מאד. הקדוש הנהו מעל לעולם, מעל להגיון, מעל לשכל ומעל לכל דרישות הצדק והמשפט. הוא אחת גמר אומר: עולם זה אסור במגע. אסור לנענע את מצב־הדברים הקיים בו; אסור לנער את היחסים הקיימים; אסור למרוד ולתבוע חידושים. כל תביעה מחייבת שימוש בכוח – וזה אסור. לפיכך אומר אני קדוש: ישתייר הכל במצבו מלשעבר; דבר־דבר על מקומו, חפץ־חפץ על האיצטבא שלו, כפי שהענינים מסודרים מדורי־דורות וכפי שהכל הונח בידי כובשים מלפנים.

כך אומר הוא קדוש.

אולם אנו, בני־תמותה פשוטים, אומרים: לא השגחנו בפקודותיהם של בעלי הזרוע ובעלי־השררה המחזיקים את כל העושר בידיהם בכוח החזקה; לא נשגיח גם כן בקול פקודותיהם של הקדושים החיים להם בתוך חזון־שרב של פרישותם ואינם רואים את עולם האנשים כמות שהוא, כשהוא שותת דם ובוכה לפרוסת־לחם, לפרוסת־אדמה, לפרוסת קיום של כבוד. לפיכך לא נפגענו כל עיקר מגערתו של אותו קדוש בהכרתנו המוסרית. מפעל ישובנו בארץ אינו מפעל פרושים ונזירים. אלא מפעלם של אנשי יושר וצדק במובן האנושי, שיש להם השגות אנושיות פשוטות וטבעיות. ולפיהן אין טעם ויושר והגיון שיהא קומץ אנשים מתפרקד על אדמות שוממות. ובכלל, העולם, סבורים אנו, אינו טמא, אלא הוא מעשי ידי אלהים, ולפיכך נתון הוא לכל בני אדם יצוריו. אין בעלי־בתים על העולם הזה, אין בעלי־חזקה, אין מיוחסים ואדונים. אנו תובעים את חלקנו בעולם זה ועל פני אדמה זאת במיוחד בצדק ובזכות, ואילו אתה, הגוער, הכרנוך: הרי אתה הנך הנזיר מאז ומעולם. הפוסק לא חיים שווים לכל בני אדם, אלא פוסק להם פסוקי דקדושה.

תשרי–טבת, תרצ"ט

א

אי עוד צמד־מלים, האוצר בחובו בפי יהודי עוז־נועם, יגון־חרדה, מתק־אהבים, מגד־שמחות וכסופי־עולמים, אין משלם בכל מה שיבוטא בשפת אנוש, כמלים ארץ־ישראל? פשוט מאד: ארץ־ישראל. ארץ זו, אשר יובלות על יובלות היה כל יהודי באשר הוא שם, ממזרח ועד מערב, בארצות ערב ובמדינות הסלבים, בבירות אירופה ואמריקה, בין שבטי הודו וסין, ואף בקרב יושבי־המערות, פורש בשמה בדביקות עילאה. יום־יום, שעה־שעה היו דורות מישראל הוגים ומבטאים ברטט נאמנות, כבשפת שרפי קודש: ארץ־ישראל. בתלמוד תורה, בעיון תפילה, במדרש אגדה, בשפך שיח, בתחינות ובסליחות, בעסקי דרך ארץ, באגרות ידידות, בשעת צרה ובעת שמחה, בהקיץ ובחלום, תמיד ארץ־ישראל. אבות לבנים בפרקי מוסר והדרכה, אמהות לילדיהן, בשירי ערש ובסיפורי מעשיות, מורים לתלמידיהם בעיון לימוד דרך ניגון, הנחילו את זה השם, את צמד המלים הרנוניות האלו. יהודים מבני דלת העם ויהודים רבי עושר, יהודים שרי־כספים, האוחזים בהגה המדיניות בחצרות מלכים ושרים ויהודים לומדי התורה, העורכים תיקון חצות בלילות, רוכלים ומחזרים בכפרים, הצפויים למוראם של כלבי ה“פריצים” המשוסים, ובעלי־אומנויות, העושים בכל מלאכה קשה, נשאו במסתרי נשמתם חקוקה בכתובת קעקע ארץ־ישראל. יהודי אפילו לא שינן את שם הארץ בתורה ביטא אותו בתפילה; ואף בשעה שלא נתפלל על ארץ אבותיו הגו בה מעיניו; ואף אם הסיח את דעתו הימנה שוקקה היא בדמיו. אפשר מזכרונו השתכחה אבל לא מהגותו הנעלמה. בבלי דעת נשאה עמו בחובו. ארץ־ישראל. לא רק זו הארץ על הריה, מֵימיה, נופיה ושמיה, אלא היא גם בטופס עליון, חזיון יחיד ומיוחד, אשר רוחו של עם מראשית הקורות ועד זמננו הרה והגה אותו בתבנית כזו. לא היה עוד כדבר הזה, כי עם אחר על פני כדור העולם יברא את ארצו בריאה כה נאצלה, ירוממה לסמל העולמות, יעמידה במרכז הקדומים, ישבצה כאבן־חן במעלה כל הדמיונות, יהפוך מולדת לנשמה חיה, יראה בספר ארצו תרומת הבריאה, חזות הכל. כי יהודי, אפילו שרוי בקצהו הנגדיי של העולם, היווה חטיבת ארץ־ישראל, פירור מולדת חי, הנע ונד בגולה, משל לאחד מסלעי יהודה. מידרדר בארצות, משל לכף מעל שפת ימה של ארצנו, לבוש גוף ונשמה ומשוטט בין הגויים. ארץ ישראל וישראל חד הוא. כל מקום שרגלו של יהודי דרכה שם לא הרגישה בטחון תחתיה אלא אם כן נעמדה בו ברגע בחזון גם על אדמת ארץ־ישראל. כל פעם שיהודי היה מכוון את ראשו למזרח שמש ראה אור השמשות הזרוע על ציון ארצו. הקשר בין ישראל לארץ הוא קשר עולמים, תו קדומים, לא יינתק לא במסיבות זמן, לא בכוח המעשים, ואף עמוק בתוך ההגיון האנושי מעורה הוא. מושכל ראשון. ארץ־ישראל כמו מאור הנר, חום השמש, משב הרוח, משק הגל. ישראל שר את ארצו כצפור את שירה. ישראל צומח מתוך ארצו כמו הפרי מתוך הפרח. יהודי בכל מקום שהוא נולד מעפר ארץ־ישראל נילוש גופו ולעפרו של ארצו ישוב הוא, לפי אמונת המסורה, דרך גילגול מחילות. בכל מקום שישראל הלך בגולה ארצו פרחה אחריו וכאילו התפשטה עמו בכל הארצות עם ריח פרחיה, מראה נופיה, מתק מימיה וחליפות תקופותיה ותמורות רוחותיה ובשורת גשמיה ותפילות לטלליה. רק זו ארץ־ישראל הדמיונית, הנעה ונדה בגולה, היתה שמורה בלבלובה ובברכת תבואותיה ובחן יעריה ובהדרת בניניה, ואילו ארץ־ישראל הממשית התעטפה בשממונה כאלמנה בבגדי אבלותה, שמיטות על שמיטות ערכה את האבלות. רק דמיון היהודי שמר על דמות־הכלולות שלה וגנזה עמוק בתוך בית־היוצר של נפשו במלוא תפארתה, הוא בשירותיו ובזמירותיו, ולא מספרם הדל של תושביה החיים על אדמתה חיי־עצלתיים, עשה לה שם בגויים, שם הנהגה בעוז, שם נאדרי בכוח הרוח, אשר לא ידמה ולא ישווה לו שם אחר אשר לאחת ממעצמות הגויים. כי לחוש לחשו כל גויי הארצות: אין זאת כי קסמים צפונים בארץ הזאת, אשר אצלה כוח חיים כזה לעמה הגולה והנודד, כוח־חיים אשר לא יבול ולא יפוג גם בצרות ובפורעניות האיומות אשר השיגו את היהודי על כל מדרך כף רגלו. לפיכך נהרו גויים רבים לארץ־ישראל לחזות באורה, לשאוף את אוירה, לשאוב מתוך מעינות־המסתורין שבה עוז ותעצומות, מנת חלקו של היהודי. ידעו כל היצורים האנושיים בעולם, ידעו, כי זה פשוט מאוד: ארץ־ישראל! ארץ אחת בעולם, גוי אחד בארץ הזאת, הוא – היא, היא – הוא. כוח אחד עצור בשניהם. כל יהודי חי מתמצית ארץ־ישראל, מתוך מעינה הוא שואב את כוחו הכביר; בה יהגה תמיד; היא שלו; הוא שלה. הוא והיא גם בגלותו מעליה לא נפרדו. את שברי חורבנותיה נושא היהודי בגנזי נשמתו כשברי־לוחות של ארון הקודש. ככל הדברים, אשר יצאו כרוכים זה בזה מששת ימי בראשית, כן נולדו היהודי וארצו צמודים זה בזו. צמודים בקורותיהם. צמודים בגורלותיהם, צמודים במהומות ובמהפכות המתרגשות על שניהם חדשות לתקופות, צמודים בהליכות־רוחם ובשטף התמורות אשר בתכונתם, צמודים בטבע הסער והגעש בקרבם, צמודים ברוח המסתורין החופפת על פני שניהם מקדמות הימים, צמודים בקסמים הנסוכים בשניהם עד כדי להכות גויים בתמהון למראיהם, ועל הכל צמודים ואחוזים זה בזו באירושין־לעולמים, נכתב ונחתם להם באגדה, אשר מהימנותה גדולה לאין ערוך משל דבר המציאות. כך הוא: מעשים, תבניות, נתונים בעין, אפשר כי רק מראיתם נכונה היא, ואילו תוכם כזב. אולם אשר תספר לנו האגדה אמת היא לעד. ודבר האגדה נאמן ופשוט מאד: ארץ־ישראל!

ב.

מחדש חרשנו בתקופת זמננו את האגדה הזאת באצבעות גורלנו, בדמינו לשנוה, עד שעשינוה לחטיבה של מציאות. ארץ־ישראל – לישראל. פשוט מאד: זו הארץ בממשותה, בתפיסת קרקעותיה –בניר, ברגב, באילן – בנופיה של מטה, בסדרי בניניה ומטעיה, באוכלוסיה הגדולה של יהודים עליה, במפעלי תרבות ואמנות בתחומיה, בכל אשר בה מתהומות אדמתה עד רום שמי תכלתה. זהו צו הזמן, שהתלכד באופן פלאי, לאחדים עם צו עתיק־היומין. מדינה ליהודים. מה שהוא בחלקה של כל אומה, מה שנתון בחזקת קדומים לכל שבט, אף לפראי אדם, שהיה משולל מעמנו בתוקף עוול משווע. עוול זה דין הוא שיתוקן. שטר חוב יש לנו על כך על גויי כל העולם. הכל עשו בנו ובארצנו שמות והכל חייבים ליתן על כך את הדין ולסייע בתיקון המעוות. מה שבמשך דורי דורות הבענו בתפילות, בתחינות, בהגיגי־כסופים, בהמיה חרישית, בפרישת כפים כלפי מרום, הננו תובעים כעת בקול רם ואדיר מכל דרי מטה: את זכותנו למקום תחת השמים האלה ועל האדמה הזאת, שאף פעם לא נותקנו מהם, אף אם נתלשנו מעליהם. אנו תובעים בכוח ההגיון של המציאות האיומה מסביבנו ובזכות נועם־מתקה ועוצם מעופה של אגדת הקדומים, בתוקף רגש הצדק והיושר ועל סמך האמת של הקורות בדורות ועד היום, מפאת מוראם של הכוחות המחבלים אשר השתלטו בעולם, העושים את כל המוני עמנו בתפוצות פליט אחד, אם בפועל ואם בכוח, אם לאלתר ואם לאחר זמן, ומטעם לחצו של מצפוננו הלאומי, ששוב אינו יכול כבני הדורות הקודמים לצאת בחזון ידי חובת מציאות ולשלם בתפילות ובגעגועים תמורת חיים ארציים וממשיים, כל כוחות חוץ ופנים כופים עלינו את ביסוס ישובנו והרחבו בארץ. כל החוקים האלהיים והאנושיים משמשים לנו מליצי יושר. לנו אין ברירה אחרת. אף לארץ הזאת אין ברירה אחרת. אין לה דורשים טובים מאתנו. אין לה בנים בונים כמונו. אין מי שיתן כמונו עליה את בשרו ודמו, את מיטב חזונו, את עוצם שאיפותיו, את מרבית נסיונו. אחרים רוצים בהויתה כמות שהיא, ורק אנו להוטים ונכספים להפרחתה. אחרים רוצים להחזיק בה מפאת הרגשת רהב, לשם עסקי תחרות, לסגור עליה חולות ומדבריות, גם לי גם לך לא תהיה, להשתלט על שוממותיה, ורק אנו באנו לחונן אותה, לרצות את עפרה, לרצות אותה אל עמי העולם ואל תולדות הזמן, לסלול בה מסילות תרבות ודעת, להחיות אותה ולהחיות עם רב עליה, הן את העם אשר נולד בה והן העם הנישא אליה כצפרים מעבר לים העפות מקניהן השרופים. הוא הדבר: לא ניתנו לפנינו שתי ברירות, שאפשר לוותר על האחת. אי אפשר לוותר. מה שבמשך דורות צפינו לו מתוך ענוה נגזר עלינו לקחת כעת ביד העובדת, באת העובדת, באמת הבנין, ואף בחרב־מגן. גוי שומר אמונים האמין לתומו בחזון אחרית הימים, בתקומת מלכות הצדק, בפיוס אשר יינתן לו מאת העמים עושקיו מקץ הזמנים, בתשובה שלימה אשר ישובו מנדינו ועוכרינו להנחם על אשר הם עוללו לנו. הוי גוי תם! הנה לך אחרית הימים. כזו היא אגדת המציאות השחורה, אשר שום דמיון נוכל ומשחר רעות לעתיד לבוא לא פלל לה. העוות לא תוקן, אולם הכרח שיתוקן. לא יהי השקט בשום חבל ארץ בעולם כל זמן שלא יתוקן חטא הקדמון זה. פשוט מאד: מדינה ליהודים! בשם ובמלכות. כל אלה שפחדו, שלא העיזו, שלא נתאוו, בעבר הקרוב, לבטא את שם המפורש הזה, עכשיו שוב אי אפשר להבליע אותו בכל מיני תארים וכינוים תחליפיים. לא בית בלבד, לא ישוב סתם, על אחת כמה לא ציבור של מיעוט חס וחלילה, אלא רשות עברית מיוחדת, תחום מבוצר, מצודת ציון לישראל. אין מוּצא אחר. וכל הפתרונות האחרים בתחומי מכורתנו הקדומים הם שוא ושקר, הם עלולים לשמש עילה לסכסוכים ולמהומות לאין־שיעור לדורי־דורות. לא מן החכמה היא לאדם לומר: “אם לא עכשיו אימתי” או “או לאלתר או לגמרי לא!” אבל כל האותות מוכיחים כי ימים אלה, שנים אלו, הם לאמיתו של דבר תקופת מפנה בגורלה של ארץ זו ובגורלו של העם המיועד מששת ימי בראשית לשבת בה, לחסות בצל שכינתה ולהשרות מרוחו ומגאונו עליה. הארץ הזאת מגיעה לנו בפועל. היא מגיעה לנו לפי כל חוקי הצדק והיושר. הארץ הזאת היא לא רק אדמתנו, היא גם השמים שלנו; היא אוצר רוחנו. על פני כל אבן, על גבי כל גבעה בכל מורד הר, בכל חורבה חרותים השמות המפורשים של הויתנו. כל הצפרים פה שרות בשפתנו הקדומה; גלי הים משקשקים בעברית; הרוחות מנשבות בשפת חוזינו; הכוכבים בשמים הם אותיות לשוננו; ובבטן האדמה גנוזות עתיקותינו. גם משום שאין לנו ארץ אחרת וגם משום שיש לנו ארץ זו, שאנו שלה והיא שלנו ואנו והיא הננו זיווג מן השמים. משום ומשום ומשום. ומשום שאין הדעת סובלת רשע־כסל כזה, שיחביאו קרקעות ריקות ושוממות בתוך הכיס לזכותם של דורות באים, של נפלים שלא ראו עדיין אור שמש, ולשלול אחיזת קרקע מפליטי עולם, המשוועים לפדות מתופת, הצמאים לחיי עמל ישר, וכי משום שקומץ בעלי זרוע אוחזים ביד להם הצדק, להם היושר, להם הגבורה, להם משפט לאומים. להם בת־צחוק החנופה של מושלים אדירים. הארץ תחנף תחת עיוות משפט כזה; העולם ייחרב; הגויים העצומים האלה יפלו לתוך הבור הזה, אשר הם חופרים ליושר. הכל ייהפך לתוהו ובוהו, כל החיים לא יהיו כדאים לשום אדם בעולם, שהזיק האנושי לא כבה בלבו, כל אותו חלק אנושי, המכונה דימוקרטיה, יפול כשכור אין־אונים. מלא כלימה. הוא יקוצץ כענף רקוב מעל האילן האנושי מפאת הסתירה האוכלת אותו כעש. ולא יוותרו בעולם אלא רשעים, מחבלים, לסטים בין־לאומיים, תותחנים, תווכנים פשרניים, חנפנים ורמאים וחיילים אף עבדים נרצעים – וזו תהיה לכם אנושות. אנושות כזאת האדמה לא תישא אותה. היא לא תסבול עצמה. היא תשתגע. היא לא תרגיש שום טעם בחיים. אם לנו לא תהיה הארץ הזאת לא תהיה כל עיקר, קברים תֵּחָרש; המדבר יכסה אותה; שבטים נודדים יתפשטו עליה. עריצי גוים יכבשו את תושביה לעבדים ולשפחות. אנו הופענו בארץ מכורתנו כגואלים אשר קמו לה, כגואלים אשר קמו גם לעם האחר הישוב עליה, אשר בתקומתנו יקום גם הוא.

י“ב אדר, תרצ”ט

בימים אלה זימנני המקרה לעבור סמוך לחצות באחד מרחובותיה המרכזיים של תל־אביב וראיתי שם… מה ראיתי? ראיתי בית־משפחה שלם בסך ארבע נפשות. אם ושלשת ילדיה, שוכב על המדרכה, כל הנפשות משולבות ומכורבלות זו בזו על גבי מצען המשותף, בכר ובשמיכה כנוהג בעולם, והן ישנות שנת ישרים. אלא שלצופה בתמונה הזאת לאור הפנסים הדולקים, הירח והכוכבים, שהפיצו את אורם הנעים והמשקיט ממרומים, לא ניתן הסיכוי לעלות גם כן על משכבו ולנוח עליו בשלוה. קול דפק בלב: הנה לך בית ישראל נבנה על ידי עם ישראל בארץ הבחירה שלו! בית לאומי, בו מספר מחוסרי־גג אינו כלל כמות מבוטלת; בו אם וילדיה מסתופפים בליל־קור במרכזה של עיר ואם בארץ ישראל תחת כיפת השמים; בו נפשו של “משיח” אחד קפא מכפור באחד הלילות בעבר הקרוב ותעף בו בלילה מעמק הבכא זה לחסות בצל שדי; בו אבות העיריה חותרים בתכסיסים חוקיים כביכול, לשבור בכוח השליט הזר את החוק המגן על הדיירים, שלא יהיו צפויים מדי יום ביומו ממש ל“תשליך” מפנות מגוריהם. ואנו הרי התפללנו במשך דורות “ותחזינה עינינו בשובך לציון”, “בנה ביתך בקרוב במהרה בימינו”. האם על זאת התפללנו, שתחזינה עינינו משפחות מבני עמנו מתגוללות בערינו בלילות־קור ואחים דלים משלנו יהיו צפויים לשרירות לבם של בעלי בתים סרוחים ברוב טובה על ערשותיהם, אשר עליהם צעקו חמס נביאינו הקדמונים? האם לשם כך שפכו דורות את לבבותיהם בשיחה ובתפלה וקרעו רקיעים ודפקו בשערים, להשיב עם גולה לבית מולדתו, שיהיו חלקים מן העם השב לארצו נתונים בגולת ציון, בגולת האיש מעל ד' אמותיו, בגולת הראש מעל הכר, שיהיו האיש ומטתו פורחים פה, תוך ארצנו, בקרב עמנו, באויר? כלום יכול היה להיות אפילו מן המשוער אצל קווי גאולת ציון, שיהיה מעמד שלם מבני ישובנו נע ונד עם אמהותיו, ילדיו ומטלטליו, ללא קורת גג? הגידו אתם, צללי המתים בארצות גלויותינו, אבותינו הטהורים והתמימים, שהתפללתם כה טוב, כה לבבי, שפרשתם את כפיכם לעיר דויד ולכותל המערבי, ולקבר רחל וליבנה של ר' יוחנן בן זכאי, שעמדתם בנסיון צרות ופורעניות נגד כל הגויים, אמרו נא, האמנם כל יסורי הגיהנם שלכם בעולם הזה לא היו אלא הקדמה למספר בעלי נכסים, שיבואו לארץ־ישראל לרשת מגרשים ריקים ולסחור בהם?

אלה היו ההרהורים המרים, שנתעוררו מבלי משים בלבו של הצופה בתמונה ההיא. והם שנקרו במוחו בצעדו ברחובות העיר אל מעון משכבו, ולא פסקו מלנסר שם. גם בעלותו על מטתו לא שכב לבו. יש שהלב, הוא גופו, נהפך למן יתוש עוקץ. והוא, מקשן טרדן, שאל: עם ישראל, מה פירושו? סוף־סוף יש להגדיר בדיוק מאימתי מתחיל עם ישראל ומה שיעורו של קבוץ אנשים, הראוי להיקרא בשם עם ישראל. הרי עם אינו במשמע עשרים, חמשה עשר או עשרה מיליונים דוקא. שכן בתקופות ידועות של ההיסטוריה היהודית לא הגיע מספר היהודים אפילו לכדי מיליון. ואם פחות ממיליון? אם רק רבבות, או גם מנין של יהודים – כלום אינם ראויים לתואר עם? לדידי אפילו אשה זו עם שלושת ילדיה, זו בלבדה, המוטלה כעת מושלכה באחד מרחובותיה של תל־אביב, מהווה מעין עם ישראל בזעיר אנפין. אפילו נפש אחת עם הוא. וכבר שמענו פעם מימרה, הנוקבת לעמקה של ההויה האנושית, שכל נפש מישראל עולם מלא. שם באחד מרחובותיה של תל־אביב מוטל עולם שלם מושלך בחוץ והיכי תמצא, שתהא שקט על משכבך? עם ישראל מתגולל בחוץ ואתה מתפנק בפנים ביתך תחת קורת גג? אין מחזה מחפיר מיהודי מושלך מביתו בארץ־ישראל ואין מציאות נעווה ומנוולת מזו, שהמוני ישובנו נטולי זכותם הטבעית האנושית: קורת גג לראשם. הרי זה מעשה המתנגד לכל הפרשה הקורותית של עם ישראל בנכר, העושה פלסתר את כל שאיפותינו, תפילותינו ויעודינו במשך דורות. על מנת מה נדדנו בגויים? על מנת שנשוב אל ביתנו! לא כן? והנה פה שוב המוני נעים־נדים, עורכים גלות בארץ־ישראל, מחוסרי בית, משוללי זכות־אדם וכבוד־אדם? הייתכן? שום נימוקים כלכליים, ישוביים ומדיניים, כביכול, אינם יכולים לטשטש את מראה הנגע הזה של התהוות מעמד שכנים בארץ, הרועד תמיד לשלום פינתו, המשולל שלות הגוף והנפש מפאת ההכרה שאחר הוא אדון לד' אמותיו, שהאחר הזה יכול לעשות בו, בנפשות התלויות בו, במטלטליו, במעט המרכולת, המשמש מקור לפרנסתו, מה שלבו חפץ, שהוא יכול להשליכם, להניח עליהם אדרכתא. האלה פיגול הם לטבע האנושי בכללו לרגש המוסר, אפילו לחוק המעשים התבונה בכל מקום אחר בעולם. אבל מיאוס הכפול ומכופל יש בהם משהם מתחוללים על אדמתנו, תחת שמינו אלה, בתוך הישוב הזה, שכל עיקרו תומך את אשיותיו על הכוח של הזכות, על ההכרח שבצדקה, על שלטון הרוח ועל הממשיות שיש למשא־נפשו לחלום הגאולה. האם על מנת כך אנו באים בשטר־החירות, מורשה בידינו מדורות, שנהיה משעבדים כלל העניים ומנצלים מעמד מחוסרי־גג? אומרים אנו: אלהינו בחר בנו ונתן לנו את הארץ הזאת! ובכן, למי הוא נתן אותה? לקומץ בעלי נכסים בלבדו? מכריזים אנו בפני כל העולם: התנ"ך הוא בסיסנו, עליו נעמוד ולא נזוז! אבל כיצד לא נזוז? הרי כבר זזנו, הזזנו. את העניים הזזנו, הזזנום מעל כריהם, מעל ד' אמותיהם; והננו מזיזים אותם החוצה. אם לא נשאל ליושר, נשאל לפחות: איפה כאן השכל? שכל יש לבניו של עם חכם ונבון או גם שכל אין? בדרך שאנו מיחסים מציאות של מצפון ללב כך על כרחנו קובעים אנו מקום למצפון גם בתוך מדור התבונה. והיכי תמצא שיהא יהודי מכובד בישוב מדבר רתת על חיבת ארץ־ישראל, על גאולת העם, על גאון העבר ויעודינו הנבואיים ובה בשעה יצביע בעד ביטול חוק הדירות? הכיצד אפשר לדבר בלא לב ולב על תחיה אם יהודים מתים אצלנו בארץ לעיני כל בחירי עמנו, ראשי עשיריה ודברניה, מתוך חרפת רעב, מחמת חבלי גלות בלילות, ללא כר תחת הראש? המתים האלה כלום יחיו לפנינו?

משכבר חפצתי לשאול מה פירושו של צירוף־מלים זה, השגור בפי רבים מדרשני התחיה בכמה עתונים: סוציאליזם נבואי. רבותי, השוקדים על חכמת היהדות, הסירו בבקשה טיבו של אותו סוציאליזם נבואי, המתנגד כאחד עם זה לכל צורת ארגון מצד הפועלים להטבת מצבם, המקושר קשרי־כיסופים עם כל מארגני כוחות הניצול למיניהם? סוציאליזם נבואי בכפיפה אחת עם הטפה לעושק דלים, לזכות האגרוף, לסיסמאות לאומניות, ליהירות של אתה בחרתנו, לשנאת הזר ולהערצת עריצים – איזה מין סוציאיליזם הוא זה והיכן פשפשו הללו ומצאו נביאים משונים כאלה, הקרובים קרבת רוח לשונאיה של ההומניות האנושית, הנותנים את ברכתם למדים צבאיים ולשואפי כתרים, העומדים בשיתוף של שני בשני עם דרבונותיהם של גינרלים, רומסי חירותם של עמים ומעמדות? אין זאת אלא שקיים מין תנ“ך מיוחד, עשוי לפי השקפת עולם גינרלית זו, תנ”ך של כיס שמן, תנ“ך של חרב שכירה, תנ”ך של בעלי בתים, המשליכים את דייריהם ממעונותיהם. בכוחו של תנ"ך כזה ונביאים מותאמים כאלה אפשר לבנות, כמובן, גם ארץ־ישראל של כיס, ארץ־ישראל בעל בתית, לאומונית, שובינית, ממונית, ממונתית, גבאית, נהוגה בידי ראשי קהל הרוכבים על ראשי המונים ואדונים בעלי בתים, המשכירים בחסד לדייריהם כמה וכמה אמות בית לכך וכך ימים, מעט אויר לנשימה לכך וכך שבועות.

ברוך השם: רק תנ"ך אחד יש לנו. הוא פתוח לפנינו וכל איש יכול לקרוא בו. מן הראוי לקרוא בו. במיוחד בפרקי הנביאים שבו. שם כתוב אחרת. שם נאמרו דברי תוכחה עזים כנגד בעלי הבתים, אשר בנו להם בתי גזית. כנגד השאננים בציון, “השוכבים על מטות שן וסרוחים על ערשותם ואוכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק”. כנגד אלה, האומרים לקנות בכסף דלים ואביון בעבור נעלים, “האוצרים שוד וחמס בארמונותיהם”. שם בדברי הנביאים עמוס, מיכה, הושע ואחרים, הדברים מפורשים בפשטות הדרושה בשפה סוציאליסטית ממש, לא דרך הדרש, אלא כפשוטה ממש. הסוציאיזם הנבואי אינו שונה לחלוטין מאותן השאיפות האנושיות הצודקות והנבונות, המפעמות כל אנשי החזון והמפעל הסוציאליסטי הישר בזמננו. על כל פנים לא מוכח משם, שהזכות נתונה לאיש מכובד בעמיו להסתופף בארמונו וליהנות מהון ומעושר ולהטיף כאחד עם זה מין סוציאליזם נבואי, שעל פיו ניטלה זכות הארגון מן הפועלים ומן הדיירים ומכל שאר המקופחים בחלקם. אם להבין את מוסר הנביאים על דרך הפשט, הרי מין סוציאליום נבואי כזה, המחובב כל כך על כל הדוגלים במרכז רוחני, אינו אלא צביעות, שגם עליה הרעים הנביא את קולו לאמור: “והארץ חנפה תחת יושביה.”

והארץ חנפה תחת יושביה – אם בארץ הזאת תתגוללנה אמהות עם ילדיהן בלילות־קור על המדרכות. זכרו זאת השאננים בציון, בינו זאת בעלי־בתים וכל בני לויתכם המטיפים בפה ובקולמוס, שההשראה הביאה אותם במחיצתכם. נפלא הדבר עד כמה חושם של נביאינו ניחש להם את הקורות לעמם, שיהיה נודד בגויים עד שובו לארצו, שהם, הנביאים, כינו את העם בשם בית ישראל ואת ארץ־ישראל בשם בית חיינו. המלה בית עוברת כחוט השני דרך כל מליצותיהם הנשגבות של נביאינו, בנשאם חזון על ישראל ועל ארצו. דומה, המלה בית משוקעת ביסוד מהותה של היהדות. אין ארץ־ישראל אלא בית לישראל. אין עם ישראל כולו אלא בחינת בית. לא יכלו חוזינו לתאר לעצמם יהודי משולל בית כל זמן שישראל שרוי בביתו. יהודי העורך גלות בארץ־ישראל הרי זה סתירה מינה ובה. זו היא מציאות אנומלית, שכחשה מקופל בתוכה. או שאין ארץ־ישראל מציאות ממשית בתוך עולם ההויות או כל יהודי הגר בארץ הזאת שוכן בה לבטח, נאחז בה, בנוי לתוכה. משל היהודי גופו הוא בית לעצמו. כיצד להסביר את ההרגשה הזאת? כיצד להחוירה כך, שתהא מובנה בתכלית הפשטות? כיצד? כוח ההסבר מסתלק מאתנו משהננו מגיעים לפרשה מרה ומחפירה זו. השליכו יהודי מתוך מעונו בארץ־ישראל – הרי יש להרעיש על כך את הרקיעים! יש להרעיש על כך את כל דברי ימינו ואת דרך העינויים הארוכה של עמנו. כל נביאי ישראל מימות עולם ישימו כשופר קולם למראה האשה הזאת על שלושת ילדיה, שנגלתה אלינו בלילה אחד על מדרכת העיר העברית בארץ־ישראל. עושקי האדם בביתו, האזינו!

כ“ח אדר, תרצ”ט

כתב־התעודה לכשרון ההנהגה המדינית של אנגליה חרות על פני כל היבשות והימים, שנכבשו על ידיה ברחבי תבל בכמות כזו ששום מעצמה מימות עולם לא הגיעה אליה. אף־על־פי־כן לא עמדה לה חכמתה לקיים את ההגמוניה שלה גם בארצות הברית, שהיו נתונות תחת חסותה עד סוף המאה השמונה עשרה. אנגליה התוחבלנית, הזהירה, המתונה, המחוננת בחוש־מדה להפליא, נהגה בכל חומר־הדין לגבי אמריקה הגדולה, הרחבה, הפתוחה, ילדת־הפלא של העתיד. הכבידה עליה עול מסים, הציקה לה בתואנות שונות, גרמה לה עלבונות, צמצמה בזכויות ילידיה מתוך עיורון עקש. עד שפקעה סבלנותו של אותו עם צעיר מתחיל, בעל כוחות ענק רדומים, ובשל מס ששה עשר אלף לירה לשנה, שהוטל עליו מטעם המטרופולין על התה, יצא מכליו ופרק מעליו עולה של האם החורגת. ודאי אין להטיל במאורעות מדיניים את הדגש החזק על סוף־פסוק בלבד. קדמו לששה עשר אלף אלה סיבוכים וסכסוכים רבים. אבל ששה עשר אלף לירה אלה שימשו גפרור אחרון לפרץ הדליקה. ואין לזלזל בתפקידו של הגפרור לגבי ההכרעה אפילו במעשים רבי־ערך. דוקא מקום שמצויים בו חמרי־דלק יש להזהר בגורם מצית. ואילו רבי־המדינה של אנגליה באותו דור לא השכילו להזהר ובשל סכום דל של ממון הפסידו ארץ גדולה. ומה חכמה מדינית היתה בכך?

אין חכם אשר לא יעשה פעמים שטות. ואין לך טיפש, שאינו חכם לעתים. ובכן, מה בין זה לזה? האם רק הבדל בכמות המעשים המחוכמים והטפשיים יש ביניהם? לא הוא. השוטה אפילו חכמותיו נזקפות לטפשותו. ואילו החכם אפילו נכנסה בו רוח שטות אנו דורשים אותה לשבחו. אמנם, רגש היושר שבלב מתקומם על עיוות־דין זה. אבל מה נעשה וכך הוא. משול החכם למוצלח. אף בר־מזל לא כל השעות משחקות לו ומטבעו שהוא נוחל גם מפלות. אף־על־פי־כן שם המוצלח הולך לפניו. והכל זוכרים לו רק את נצחונותיו. ובזכות מוניטין המנצח שיש לו הוא זוכה לכבושים נוספים. כוח מוליד כוח. מי שיש לו משלו אף אחרים מעניקים לו. לפי שאוהבים לתת לעשיר. במה דברים אמורים, שלא יצאו עדיין עוררין על עשרו ותקפו של זה. אולם אוי לעשיר ולתקיף, שהתמוטט אף לרגע בלבד. ייתכן, כי בו ברגע תבוא יד הגורלות ותדפדף בספר הזכרונות של הלה ותעלה לעינים אותם הדפים המטושטשים, הנעלמים, בהם נרשמו הכשלונות, שלא ניתנה עליהם הדעת בשעתם. לפתע מתברר, כי אותו עשיר עשה גם הרבה עסקים רעים וכי אותו חכם הנהו במחילה גם שוטה גדול לעתים מזומנות. ומכיוון שלשונות רעות מתחילות לדבר הריהן עלולות להלעיז, כי אולי העושר או תואר החכם שייחסו להלה, לא היו אלא שקר מוסכם. בסיכומו של דבר, אין לך כשלון או מעשה־שטות, שאינם מצטרפים סוף־סוף לחשבון לגבי זה, שאינו יודע לשמור על שמו הטוב בעיני הבריות.

הרבה עושה טעות בשיקול־הדעת. הרבה גורם עיורון־לרגע. אבל מצד שני הרי גם הטעות אינה תאונה מקרית אלא יש לה מסתמא שרשים בנפש, ואף עיורון לרגע קו הוא באופי. כל מה שהפרט או הכלל עושים מותנה בחוקים פנימיים. וכשאתה מעיין באותו קרע התה בשווי ששה עשר אלף לירה, שהתחולל בין האם ובין הבת, על כרחך אתה בא לידי הרהור, שמא אף מקרה זה מחוייב היה בשל אפייה המיוחד של אנגליה זו, היודעת להתהלך עם עמים פראים, עם שבטים ברבריים, עם גזעים ירודים בעיני עצמם, אבל אין היא יודעת, כנראה לקשור ידידות אמיצה עם עמי־תרבות, הדומים לה במעלה יש טוב לעניים מרודים, אבל אינו סובל במחיצתו אנוש כערכו. יש אוהב ללטף כושלים ונופלים, אבל קשה־לב הוא כלפי בעל קומה זקופה. אפשר לא בגלל ששה עשר אלף לירה הדיחה אנגליה את בתה מעליה. אלא מחמת חוש שלחש לה, כי בת זו עתידה להיות גם כן אשת־חיל, תקיפה ומצליחה. ואין מוצלח אוהב מוצלח וכיוצא בו. והרי אומרים כי אף החכמים אינם מחבבים זה את זה. לא בת־חסות אלא בת נעוות המרדות נראתה אמריקה לאנגליה. לפיכך נזדרזה האחרונה להפטר מן הראשונה, מאחר שלא יכלה לדכאה בתכסיסי־חלקות אלה, שסייעו להצלחתה במשאה ובמתנה עם ארצות נחותות־דרגה.

ראוי להסתכל יפה־יפה בהילוכה של אנגליה על במת ההיסטוריה ולהתבונן באפיו של עמה. יש עידון רב בהילוכה; צעדיה חרישיים. היא אוהבת כבושים, אבל לא נצחונות. ולעולם אין היא מנצלת את נצחונה עד תומו. להיפך, היא משיירת משהו ממנו גם ליריבה, או שהיא מחלקת אותו למראית־עין עם איזה שותף, אפילו אם אין חלקו של הלה גדול בו. לפי שנצחון גלוי מרבה שונאים, הרי היא פועלת בסתר. וכמה חכמה בשלטון ללא חיילים, באימפריאליזם ללא צבאיות, בכוח ללא אגרוף, והיא יודעת שאפשר לעשות גם חיל בכוח הרוח. אין היא בזה לשום דבר. אבל היא בזה תמיד מעט־קט אפילו לידידיה; על אחת כמה לעניים שבהם. שום אנגלי לא חיבר המנון “אנגליה על הכל” – אבל, דומה, אין לך אנגלי, שאינו רואה עצמו בן לעם נבחר. עמו נבחר ולא שום עם אחר.

קיימא לן: אין איש אנגלי שונא בגלוי, אבל כנגד זה יודע הוא לטפח שנאה בצנעה. שונא הוא במיוחד את המתייהר. האנגלי, כמדומה, שונא באמת רק שני עמים. אחד הוא שכנו הצפוני, בן־שחץ בלונדי, המהווה בנימוסיו המדיניים הצעקניים את היפוכו של הארי הבריטי הזהיר והנחבא – והריהו צועק בקולי־קולות על רבוניותו הגזעית ועל עוצם כוחו. נושא שני לשנאתו הטמירה הוא אותו עם עתיק־יומין וחלש, שעם כל היותו מפוזר ומפורד, מוכה ומשופל, הרי הוא בכל זאת נבחר, נבחר על אף הכל, נבחר לפי כל חוקי השמים והארץ.

אין דומה לעם האנגלי בחכמת הלקיחה. האנגלי לוקח ונראה כנותן. ואף אם נותנים לו אינו לוקח אלא אם כן מפצירים בו. ולא עוד אלא שמעמיד פנים כאילו טובה רבה הוא עושה לזולתו בלקיחה זו. הוא לוקח אדמות, לוקח כתרים, לוקח מלים מכל הלשונות שבעולם, לוקח נכסים גשמיים ונכסים רוחניים. את התנ"ך, כבשת הרש, סיגל לעצמו עד שהלה נראה לו וגם לאחרים כקנינו ממש.

קרליל, כהן דת העבודה במקדשה של האומה הבריטית, מוכיח באותות ובמופתים, כי אומה זו היא כבשׂה אלמת לגמי חכמת הדיבור. האנגלי, אומר הוא, הנהו אלם וגמגמן כל זמן שהוא שרוי בעולם הדיבור, אבל חכם וחרוץ מאין כמוהו בעולם העשיה. חרוץ בעולם העשיה – על כך אין חולקין. אשר לחכם אולי כדאי להחליף תואר זה במוצלח. אבל יש לערער הרבה על תכונת־האלם, שקרליל מבקש ליחס לעמו. אומה שהוציאה מקרבה מליץ נשגב כשכספיר, לא בין האלמים חלקה. אף קרליל עצמו, שחיבר, כידוע, שלשים כרכים בשבחה של השתיקה, אינו משולל כשרון הדיבור. אפשר לטעון, אמנם, כי נציגיה של אומה אינם מלמדים על תכונתה אלא דווקא על יקר־המציאות שבה. אבל הרי כמדומה הכל יודעים, כי הנאומים המחוכמים ביותר נשמעים מעל במת בית־הנבחרים הבריטי. לאמתו של דבר, אין שום עם עולה על האנגלים או יכול להשתוות אליהם באמנות הדיבור, אם לכלול לתוכה גם את השתיקה במידה הדרושה או את מלאכת הגמגום, שאף זו עשויה לשמש תבלין נאה לשיפורו של הדיבור ואף להציל עתים את הדובר ממצבים בלתי נעימים.

מעלתו של הגמגמן, שאינו מהיר בדיבורו, פיו אינו פולט שטויות דחופות, הוא משופע באתנחתות, המאכסנות בקרבן פנאי לישוב הדעת, לחרטות, לשיקולים ממושכים ולדבורים המשתמעים לכאן ולכאן. וצא וראה, כי חתוך־הדיבור של השפה האנגלית מחייב מעצם טבעו את הגמגום. כל עם יוצר לו מלשונו את סולם־הקולות הדרוש לו לשם הצלחתו היתירה במלחמת קיומו.

וויליאם האזליט, סופר אנגלי בהיר־מחשבה, שמעטים כמותו בסופרי הדורות ליופי הניב, כתב בספר המסות שלו, שהופיע לפני מאה שנה בדיוק, פסוק זה: “אני משעשע עצמי, שאנחנו הננו כמעט העם היחידי בעולם, האוהב את השטות להתענג עליה”. פסוק־גלוי; פסוק־ודוי. מדרך בני אדם לדבר הרבה ולהגיד מעט אמת. ואף הסופרים כך. ורק לעתים רחוקות גולש מקולמוס הסופר רעיון אמת. והחצוב מתוך גנזיה של נפש האומה. וכזה שמענו מפי האזליט במאמר המובא לעיל. שום סופר בעולם לא שכלל כשכספיר את דמות השוטה והליצן, לא העלה כמוהו את המוקיון לדרגת אישיות מרכזית, לא נעץ אותו כמו הדרמטורגן הבריטי בתוך־תוכם של הבריות ולא הסמיך אותו כמוהו אל המלך או אל הנסיך. הליצן של שכספיר שותף למאורעות הדור, כוח פועל הוא במעשים. מתהלך כחבר עם אישים רמי־מעלה, יודע הכל ומסבב הכל. ללמדך, כי לעולם יש במדיניותה של אומה זו לא מעט מן ההעויה הליצנית. ניתן לשער לא ליצנות לשמה, אלא כסממן, בחינת אותה סכלות מעט, ששום חכם שבעולם אינו יכול שלא להסתייע בה בשעת הצורך. יש אומות אוהבות ראווה ויודעות תרועה, ודבריהן חוצבים נאומים אדירים. ומנהיגיהן פועלים בכוח התוף והמגלב. והנה לך עם הכובש ארצות באמצעות שיחות נאות, שיחות שהאֵלם מרובה בהן על הדיבור. ואף האמור הנהו מגומגם מאד. ולעולם אי אתה יכול להבחין מה בשפתו מחמדת־לצון ומה בה תוקף דבר מלכות.

אותו וויליאם האזליט, פייטן גדול בפרוזה, חכם עתיק בשיחה, רבן המסות, שמעטים כמוהו בדורות. בנפשיותו ובזוך דיבורו הוא עולה אפילו על מונטין, דבריו שנכתבו לפני מאה וארבעים שנה, שופעים חן ורעננות, כאילו נכתבו על ידי אחד מגדולי בעלי־הסגנון בימינו, אבל שמו לא יצא מתחומי מולדתו. חושבני, שהוא לא ניתרגם לשום לשון, אם כי סופרים רבים, בני עמים שונים, פחותים ממנו במעלה, זכו לשם עולמי. ואף זו מידה היא באנגלים, שלא לפרסם את אמניהם וסופריהם הגדולים מחוץ לארצם. אין הם להוטים אחרי כבוד סופרים ואמנים בקרב עמי העולם. די להם שלצִיָם ולסחרם יצאו מוניטין בין גויי הארצות. פרט לספריהם של שקספיר, ביירון ושל מילטון במקצתו אין ספרות אנליה ידועה בעולם, דומה, כוונה יש בדבר. אומה בריטית זו חסכנית היא מטבעה, שומרת לעצמה את עשרה הלאומי ואין היא רוצה, שגם אחרים ייהנו מנכסיה הרוחניים, על כל פנים לא משופרא דשופרא שלה. קולרידזש, וורסוורדט, טניסון, וויליאם בליק, ועוד לפניהם צוסר וספנסר ורבים לאחריהם עד הרדי, נשתקעו בתחומיה של הספרות האנגלית. אף שלי וקיטס לא יצאו מכלל זה. כל שאמן אנגלי יונק יותר ממקורות מכורתו, כל שהוא נפשיי ולאומי יותר, כך נהוג עליו ההסגר האיי. אלא מה שכספיר? אין מקשין על גאון כזה, שפרץ את הגבולין על כרחם של השומרים הלאומיים. ביירון? הרי זה היה בן סורר ומורה, בן־פרצי, שפרש מנימוסי עמו ומגינוניו. אפילו למות לא רצה בקרב עמו השנוא עליו. ולאמיתו של דבר, אף עמו לא החשיב אותו ואינו מחשיבו עד היום. בספרי הלימוד לתולדות הספרות, הכתובים כולם על טהרת הרוח הבריטית, תופס ביירון מקום פחות במעלה הן בכמות והן באיכות. כזמורת זר נראתה שירתו לאנגלי המסורתי, כמעין טריפה־פסול, כמים המאררים, בחינת פסלתן של לוחות. ולגבי פסולת זו לא היתה השגחה חמורה, שלא תצא חלילה מגבולות המולדת. אדרבא, רעל זה יטעמו ממנו גם עמים אחרים, ישתו את התרעלה, אף לגבי דברי־הספרות הפסלניים של אוסקר וילד וברנרד שאו ושל כיוצא בהם לא נהגה אנגליה עין רעה והתירה אותם לבוא בקהל הגוים.

אגב, אוסקר וילד וברנרד שאו קשורים בקשרי קריבות מצד האבות שלהם. אביו של שאו עין אחת שלו היתה כפוזלת לצד ימין, ואביו של וילד, שרופא היה, ריפא עין זו עד שהתחילה לפזול לצד שמאל. ותכונה זו של פזילה לאחד הצדדים, פעמים לכאן ופעמים לכאן, עברה לבנו של שאו הפוזל. מבחינה זו אפשר לומר, כי ברנרד שאו הסופר מבטא את רוחה הלאומית של אנגליה, אם כי אין להסיח את הדעת כי שאו הוא אירי. כלום מי יודע דרך הרוח ואת גלגוליה?

ט“ז אייר תרצ”ט.

אילו ניתן להרגשות כוח־נפץ כלאבק־שריפה היו נחשולי־הזעם, שנצטברו היום הזה בלבות אלפי אחינו בני ישראל, מספיקים לפוצץ את המזמה הרעה, שהודגרה בתיקי־הפקידות של נחשיך הגדולים ושועליך הקטנים, הה, אנגליה המעטירה, ולהדוף ידי זדים, המתנקשות בבבת־עינו של עם עני ואביון.

אילו שנאה היתה כלי־זין יחיד ראוי והוגן להגנה עצמית של החי על היקר והקדוש לו ביותר, הרינו מעידים על עצמנו שמים וארץ, כי מוטב היה לנו לכוונה כלפי אלה מנציגיך, מבעלי־טובותינו המדומים, מאשר כלפי שונאינו בנפש הגלויים מבני העמים הטורפים הפומביים. שכן האחרונים הורגים בנו את גויותינו ושולחים בפעוטותינו את סכינם הארוך והמגואל בדם; ואילו נושאי דברך המעורפל, המבטיחים ומכזיבים בדבור אחד, רוצחים חזון עם מדורי־דורות ומשחקים בנפש אומה דווּיה ובתקוות גאולתה ואת גחלת התקוה היחידה הם מתנכלים לכבות.

אילו היתה עוד אוזן קשבת בעולם מסוכסך זה לצעקה, העבודה כי מיליוני נפשות מעמנו בפה אחד היו משוועות צעקה גדולה ומרה להחרדת מוסדי תבל על העוול אין מָשלו, שנעשה לנו לעין השמש בידי האוחזים בהגה שלטונך, הה, בריטניה הנאדרה בכוח, ולהוקיע בתוקף הצעקה הזאת את מושליך־מתעתעיך אל עמוד הקלון של כל הדורות,כי מיום קיום עמים וארצות ומיום בגד בוגדים טרם נעשה מעשה־בגידה מחפיר שכזה.

אולם הרגשות פועלות, אמנם, אבל לאט־לאט ובמחתרת הזמנים. ושנאה זו משאתה מותחה יתר על המידה ועושה אותה מקור־יניקה יחיד לנפש הריהי נהפכת לכוח ארסי והרסני לגבי המשתעבד לה גופו; וצעקת הנגזל האחד בתקופה של שוד קבוצי, בשעה של מדבר עמים, תוך אטימות כללית, מה כוחה כי תזעזע עדת החֵרשים? על כל פנים היא גופה אינה דיה. אם כי אין היא פעולה נפסלת כל עיקר בשום זמן, שכן היאך שהוא אי־אפשר ששוועת עם גדול, עם בעל כובד ועומק ובעל משקל־ערך ויוצר ערכין לא פחות ממך, רבתי במדינות, לא תחלחל לתוך לבבות ולא תעורר בהם חרדת המצפון הבלתי־שליו.

חוש שמירת הקיום, אף השכל הישר וכן כל המסיכות בכללם מצווים עלינו פעולות מתונות, אבל עקשיות, לסיכול המזמה, אשר חרשו עלינו באי־כוחך הזמניים במדיניותך, הטבועה חותם הזמן הפחדני. המניעים הללו הם שמדריכים אותנו גם כן לריסון געש זעמנו, לעיצור פרץ השאגה אשר בפינו ולגיוס כל הכוחות של מתינות וישוב־הדעת בקרבנו. אנו מאמינים כי גזירת־השמד על חלום תחית עמנו לא תקום וכי אותן הידים, אשר השחירו עצמן בשחור הבגידה, בחתמן על דפי הספר הלבן, תהיינה קצרות מדי להשיג את נשמת תקומתנו הלאומית, אם כי בזכרון הדורות הבאים הן תשתרבבנה ארוכות למדי בשביל להגיע לדרגתן של ידי קין. קין רצח את הבל אחיו על שום שאלהים רצה את קרבנו. ואף תנועת ההתישבות של גולי עמנו על אדמת אבותינו נמתח עליה פסק־דין של רצח על שום שארצו רצתה את קרבנות מתישביה. אשר שבו אליה כבנים אל קנם להפריח את שממותיה,להפרות את מדברותיה, לגאול את חולותיה ואת סלעיה. לגאול אותה ולהיגאל על ידה ואף להחיות ולהעשיר את התושבים האלה מלפנים, אשר אמנם ישבו בה גם קודם לכן, אבל לא הושיבו אותה ולא הפריחוה במדת כוחותיה הצפונים בה, על שום שלא היה להם הכוח ולא הרצון לכך. ועל שום שיצר העצלתים כאחד עם יצר החבלה חוברו יחדיו בכמה מראשי מנהיגיו של העם הנחשל והמותעה. רצה הגורל, כי בשעה מכרעת כזאת יעמדו בראש ממשלתך, עם אנגלי נאור, קברניטים דלי־חזון, קצרי־ראות, קטני־נפש וקטני־העזה. והם שנתנו את ידם לכהני־השממה ולגבורי־מדבר. הם הגישו אל פיהם של רוצחים מן המארב, הורגי נשים וילדים, את הגביע לקדש בו על דם חזוננו השפוך. אנגליה רמת־המעלה, את שפכת את הדם הזה! את בגדת את המעל הנורא הזה! את אשר קראת עלינו את נחשי המדבר הלזה! הלא תודי: את אשר קראת לנו לפני מספר שנים בפי נציגך לקום ולעלות אל הארץ הזאת. הבטחת ואישרת הבטחתך זו ושנית ושילשת אותה. זה היה דבור שלך כתוב וחתום. ועל יסוד הדבור הזה עלו אלפי רבבות עולים מאחינו, תקעו יתדות תוך שממון, הושקעו אלפי נפשות מישראל ביבוש ביצות, נבנו מאות אלפי קיומים אנושיים, נפעמו לבות מיליונים יהודים בכל ארצות תבל, הושרו שירים, תינוקות יצאו במעגל, נתרעשה כוורת יהודית בתוככי ארץ הבחירה, הוקמו ישובים לאלפים וכמטה אהרן פרח אילן־התקוות בישראל. והנה, את, בריטניה. ערבת לחיים האלה, על מצפונך נערם כל משא־הנפש הזה, ממך יבוקשו הנפש והרכוש האלה. יצר־מלכות רדום מדורי־דורות נתעורר בקרבנו למראה חלום שיבת ציון אשר קם ונהיה. אף את הנך הגורם ליקיצתו של יצר זה, שאין לו תקנה אלא סיפוקו. את הנך בין ראשי גורמיו. במו פיך בטאת אותו לא פעם באזני כל המלוכות. כל עולם האנשים שמע זאת; חמשים ושניים מגויי הארצות ענו אמן לבשורת המלכות בישראל. ילדינו הרכים והרגישים הקשיבו לה ביתרון עירנות והתפעמות־לב והם ספגו את הבשורה הזאת עם חלב־אם, בשירים ובזמירות, מתוך אמונת־אומן של אישים קטנים, שאינם מבינים עדיין מעשי־ערמה של גדולים וקבלו אותה בלב ובנפש, בשכל ובחושים. הם אינם מבינים כעת אחרת ותובעים בכל הצדק להגשים את החזון הזה, שנעכל לתוך דמם. הם אינם מבינים אחרת ואינם יכולים אחרת. ואינם ראויים לאחרת. לא הם ולא אנחנו כולנו, בני עם גולה ואסיר־גאולה, לא אנו מתי מעט היושבים בציון ולא רבבות אלפים הדופקים בשעריה ולא כל מיליוני אחינו הנפוצים בעולם. אנו יודעים, אמנם, מה ערך יש בחברה של עכשיו לתביעות הבנויות של כוח הצדק ועל יסודות היושר. אבל לא לעולם מעל. גם שעה חצופה זו עלולה לעבור בקרוב. לא לזמן רב עוד תהיה הנהגת העולם מסורה בידי רשעים גלויים ונסתרים, בידי בריונים מדיניים והנגררים אחריהם, או בידיהם של אלה, שהזכות היחידה שאפשר ללמד עליהם היא זו, כי הם במחילה פחדנים. בקרוב־בקרוב יחזור גלגל המדיניות לצד מעגלות היושר, או שלפחות בני אדם יתביישו להיות לסטים בפרהסיה ורבים מן העיוותים הנעשים כעת בשדה המדיניות יתוקנו מסתמא. ואילו המעל הזה אשר קברניטיך, אנגליה בשנת תרצ"ט, מוגי־הלב, זוממים לבצעו בארץ הקדושה, עלול להיות נמנה בין אותם העיוולים, שאינם ניתנים חס ושלום לתיקון לעולם. אמנם, חזקה אמונתנו בקרבנו, כי העצה הרעה הזאת תופר וכי כל הגזירות הקשות עתידות להתנדף על שום שאינן עומדות לא בפני היושר ולא בפני ההגיון של המציאות ואף אינן הולמות אפילו את טובתם של יריבינו, אשר על תקנתם שוקדים כביכול רבי־המרמה. כן, החוקה העלובה, אשר הותקנה בקולמוסיהם של מכתבי־השוא למדיניותך ההפכפכה, תאבד, ואילו כתם בגידתך יעמוד לעד. הוא ייחרת בשמך ובבשרך, וודאי גם בגורלך לכל הזמנים.

כמה קל להקל־ראש בעצומותיו של גוי, שאינו עז ועצום לכאורה, שאין ציים וצבא חיילות עומדים לשימושו, שכתר המידות הטובות הענוד על ראשו מדורי־דורות ורגש־המוסר המפותח בקרבו ואנושיותו היתירה, שנהפכה אצלו למעין יצר קדום, מונעים אותו ממעשים־תעתועים, הנהוגים בידי יריבו, לזרוע שוד ורצח מן המחתרת ולכנף כנופיות, השופכות דמי־נקיים. אבל מן החכמה המדינית, שלא להקל ראש יותר מדאי בכובשי־יצר שכאלה. הפורע לפי טבעו מסוכן הרבה פחות מזה, שנוסף על הגבורה הטבעית, המפעמת אותו לשעת ההכרח, באין ברירה אחרת, הנהו מחונן גם כן בגבורה של כיבוש עצמו כל זמן שיש לו ברירה אחרת. רוצחים משתוללים וסחטנים מומחים סופם שהם מכוונים את מלאכת הרציחה שלהם גם כלפי בינם לבין עצמם והם עצמם נעשים מסוחטים וממוצים עד מהרה. אולם גורו לכם, השאננים היום, מפני אנשי־ישוב נבונים, הנאלצים לתבוע לעצמם דין־ צדק בכוח. כוח, אפילו חלש למראית עין, הנשען גם על ההכרה של יושר, סופו לנצח. אפילו עם עני אינו עני. אפילו ציבור מחוסר־נשק אינו משולל כלי־זין כל עיקר. כל מיני סכסוכים ודיונים אפשר לדכא בכוח הזין או הערמה ובכל מיני הנפתולים המדיניים, מחוץ לאלה, שיש בהם משום תביעת אויר לנשימה לעם שלם. ואנו – ישוב ארצנו הוא אויר נשמתנו. על שיא נעלה מעל כל שיאים תלינו את חזון תקומתנו, פה בארץ בחירתנו. לא רק תקותנו הלאומית אלא חיינו כולם תלואים לנו פה מנגד על התקוה הזאת. האם לא אתם, רבי אנגליה, שיתפתם עצמכם בהצהרה חגיגית רבת־הבטחה ורבת־אחריות, בהאדרת התקוה הזאת ובהרמתה למעלה ולמעלה עד כי היתה לנס? האם יד זו, שהשיאה את תקות עמנו, תיהפך לתלינה? פה זה, שביטא את שם המפורש של בית לאומי לעם גולה, יתכחש באופן כה נוכל ומחפיר להחריב את הקן הזה, אשר רבות כבר עמלנו עליו ועוד רב מזה לאין שיעור הוא העמל החמרי והרוחני, אשר עמנו מוכן ומזומן להשקיע בו בעתיד?!

אנגליה, חזרי בך, החלק הנאור באנגליה, עמוד על המשמר ושמור על שמה הטוב של המעצמה בריטניה. שם טוב אינו קישוט בלבד. הוא גם מבצר־עוז במלחמת־הקיום, מבצר־עוז לכל בר־דעת, לכל יחיד, לכל ציבור, לכל עם וגזע. קל וחומר לך, מעצמה בריטית, שכולך אחויה ותפורה טלאי על גבי טלאי ועיקר כוחך הוא במידת האשראי של אימון, שזכית לה בעולם. יוודע נא אל נכון מה שרבים מרננים אחריך מאז ומשכבר, כי מאזני כנען בידך, וכי את אלבּיון בצירוף כנוי־הלואי שלו, והרי את עצמך חותרת תחת קיומך כקהלית־עמים. שאלי נא את טובי הוגיך, את מדינאיך אלה, שיצאו מכלל רוכלים בין־ארציים והתרוממו למעלת מדינאים ראויים לשמם, שאלי את קרליל, את גלדסטון, אפילו את בולדבין זך־הרעיונות, ותשמעי כי עצמתך תיכון רק על ישרך והן־צדקך. לא לך, מכבדת המסורה, לחקות את מעשיהם של קופצים־לשלטון קיקיוניים, בועות־קצף בשעת־שצף, סיקריקין של מאַת העשרים, הנוהגים כשודדי־ליל בחלוקת שלל ארצות ועמים, לא תהיה תפארתך, בריטניה, על הדרך הזאת; חיל לא תעשי באפני־מרמה שכאלה. ולא עוד אלא אף לא תחזיקי מעמד לעתיד הקרוב בכוח התנהגות שכזו. עם אבדן שמך הטוב יפנה הודך. יפנה זיווך ותחלוף כל יראת־הכבוד מפניך, יראה זו שבזכותה את קיימת כמעצמה. ולא אשמתם של אלה, אשר סובבת אותם בכחש וגזלת מהם את תקותם הלאומית, כי אף הם יסייעו ברצון וממילא להעברת קלונך בעולם ולפרסום רפיונך.

נכתבים הדברים ביום דין גדול ונורא לעמנו, יום שחור מני ימים בקורות אומתנו, יום פרסום הספר הלבן המביש. לב כל יהודי בארץ הזאת ובכל הארצות מלא געש וחרון־אף, תחוור שפת אנוש להביעם. אילו ניתן פה כלוע הר־שריפה לכלות בניבים את הרישעה! אילו נתלכדו כל עשוקי־עולם כאיש אחד למגר את ממשלות־הזדון, המסכסכות בין עמים! עוד יבוא יום. ועד בוא יום־פקודה שובו, קברניטי בריטניה, אשר בידכם נתון מלוא גורלו של העולם, מדרכיכם הנלוזות. אל תאמרו: “אנו האדונים, ומי ידון לנו?!” יבוא מי שידון יורה־יורה, ידון־ידון. יש גמול ושילומים; יש עין צופיה בעולם. כל פרט וכל צבור סופם לשלם בעד התבערה שהם מבעירים. את, בריטניה, אשר שתית ממעינות ישראל הקדומים, אשר רבות ירשת מעמנו, הזהרי שלא ייאמר עליך: הירשת את ישראל וגם רצחת את חלומו? השוחט מספר נפשות מעם־הורג רק מספר נפשות ממנו; אולם השולח את ידו בחלום־דורות של עם–דינו כמי שבא לעקור ולהשמיד את האומה כולה. ודעי לך: אלהי ישראל קנא ונוקם. נוקם בגבורים עוד יותר מבחלשים, כמה שנאמר “משגיא לגויים ויאבדם”. גבור ותקיף כשהוא נופל מפלתו קשה ביותר. משיח ישראל הוא עני ורוכב על החמור. מי שמפיל את משיח עמנו עדיין לא הנחיל לו תבוסה גמורה. ואילו את בריטניה, המעצמה האדירה, הרוכבת על פיל גדול בענקים, את כי תפלי מעל שיאו של הפיל… הזהרי!! תצנחי לתוך תהום רבה ותתרסקי.

כ“ט אייר, תרצ”ט. יום השבתון.

שי למחנות העולים לפלגותיהם

א.

בודאי יש שכל טוב בכך, שהננו נוהגים להדר פני זקנים, לקבוע את תאריכי לידתם של אנשי־המעלה שבהם כימים טובים בשביל למנות את מעלותיהם ולתנות תוקף פעולותיהם ולהתפעל מעוצם־כשרונותיהם. וכנגד זה הננו מתיחסים בפקפוק מלכתחילה לערך מעלתם של בני הנעורים ולעולם איננו פוסקים עליהם שבחם בפה מלא, ולא עוד אלא שעל הרוב הננו מגזימים בהבלטת מגרעותיהם ומרשים לעצמנו להעביר את הדור החדש תחת שבט בקרתנו הזעומה ולשפטו מגבוה מגבוה. ומה שכל יש בדבר? השכל הוא, שעם זקנים אין לדקדק ביותר. חלשים הם ואינם יכולים לעמוד בפני בקורת קשה. תש כוחם כשל ילדים והם זקוקים לפינוק. ממילא אי אפשר לדרבן אותם לעליה נוספת. ואם כן לתכלית־מה נשפיע עליהם דברי כבושין? והואיל וכל אחד רוצה שידברו אליו, שידברו עליו, הרי מכיון שהננו חסים על בני הדור החולף לגנותם הננו מפליגים בשבחם. הננו מעניקים לזקנים מתנות בחסד, המכונות בפינו מטעמי נימוס בשם שלמי־תודה ורחשי־הוקרה. כל פרשת הערצה לגדולים בעבר עיקרה רחמנות או פחד מפני מי שהכוח בידו וסמכות הרבים מחסה עליו. אנדרטה זו לאנשי־המופת מלפנים חלקה אבן, שיש או פלדה ורובה רגשי אדיבות וחובת־כבוד כלפי מי שאינו יכול לפעול יותר ומכיון שאין לו שוב יד בחיים יהא לו לפחות שם וזכר בארץ. וכנגד זה טבעי הוא, שנמצה את חומר הדין לגבי דור חדש עולה ברון. הלה כוחו חזק, כתפיו רחבות והוא מוגן מבפנים ביצר ההסתערות וההעפלה. לפי שהוא נותן הרבה הנהו נדרש לתת עוד יותר. מכיון שמרצו שופע מתוכו וכל קורט מרץ מכיל בקרבו רסיסי אמונה עצמית אף אנו עונדים את כתר האמונה לזה, שמאמין בכוחות עצמו, הרי הננו מרכיבים על האמונה הזאת דרישות גדולות. אין אנו אומרים לדור הצעיר אפילו מקצת שבחו בפניו, שלא נהיה נראים כמחניפים לו וגם כדי שלא ניישנהו במתק מחמאותינו. מתוך שהננו אוהבים אותו הרינו מייסרים אותו קשה. לפי שכל מידת הרחמים שלנו נעשתה בה שימוש לגבי הזקנים לא נשתיירה בידינו כלפי דור הצעירים אלא מידת הדין. כך העולם נוהג משנות דור ודור. וחזקה על כל מנהג, שיש בו מתמצית הנסיון האנושי. מה שטוב היה במשך יובלות מסתמא טוב הוא גם לנו ויהיה טוב לבאים אחרינו, וכל הרוצה לשנות את הערכין בשטח זה מחוסר כל סיכויים להצלחה.

וכלפי מה יש לטעון בתחרות זו שבין הדורות? כלפי ההגזמה היתירה, הנהוגה בהטית כף הזכויות לצד הדור החולף אצל אחינו בני ישראל. כל עיקרם של הקלוסים לקודמינו מעשה־הגזמה הוא, אבל אנו מגזימים את ההגזמה עצמה הן מצד השבח לעבר והן מצד הקטרוג על ההווה. העולם כולו יודע, כי הכללות בדבר חכמת זקנים ואיוולת הנערים, צדקת הישישים ורישעות הצעירים, הם עיקרם משל ומליצה, שכן החכם מנעוריו יתנכר ואף היצר הטוב מלפף את האדם מילדותו, וכנגד זה לא ראינו ששוטים ורשעים ייהפכו לעת זקנתם לחכמי־הדור וצדיקים יסודי עולם. ואילו בתחומי היהדות נהוג לזהות זקנה עם חכמה ומעשים טובים ולשכן את הכסילות בלב הנערים בלבד. היהדות מכמה וכמה יובלות נתנסתה בנסיונות קשים וצפויה לצרות רבות, ואם כי היא עתיקת־שנים הריהי חיה לא תקופות ולא שנים אלא ימים, וטרופה בין ימים, שכל אחד מהם פורענותו קשה משל חברו. לפיכך היא מברכת לבורא עולם בעד כל יום־חיים וחשה עצמה תמיד במצב של שקיעה. זכאית היא בעיני עצמה שחטפה עוד יום, עוד יום, אבל מי יודע מה ילד יום. משום כן היא מביטה בהערצה רבה על כל אלה, שכבר הגיע יומם לערוב והם לא עזבו את אמונת אבותיהם ולא המירו את תומם לאלהיהם. והיא כולה חשד וחרדה לגבי דור חדש נולד, כי מי יודע אם אף הוא יחזיק בדת מורשה ויהיה נאמן למסורת קדומים. הן להיות יהודי משמע להיות חזק מאד, חזק ברצון ובכוח־הסבל ובעוז מרי. אשר לדור ההולך, הרי כבר הוכיח את יציבות־אפיו וקשיות־ערפו. אבל מניין לנו, כי גם הדור הבא יהיה תקיף־התכונה כדור קודמו. ולפי שאין ליהדות בטחון ביום המחרת, אין היא נותנת אשראי לאנשי־המחרת שלה, לבני הנעורים, אשר יומם ממשמש ובא. מסורת רבה היא אצל דורות יהודים, כי הלבבות מתמעטים והולכים והמוחות מיטמטמים ויראת השם, שהיא ראשית חכמה, ועמה גם החכמה, פוחתות והולכות מתקופה לתקופה. “כן, אנו במדרון” – לוחשות שפתי יהודים משכבר, משכבר. דרך־קנה־חזות של מדרון הננו צופים בדור הבא אחרינו, ובאמת־מדה של התגלגלות לתוך תהום הננו מודדים כל מצעדי בחורינו. מראש ומלכתחילה הננו נדים עליהם בראשנו וסופקים כפינו: "אוי, מה יהיה לנו? אוי, מה יהיה על בנינו? כל אבות ספרותנו ציינו את יחסם החושדני של האבות בישראל אל ילדיהם, כאילו בנים חורגים הם להם. לפי שיהודי בגלות חשכה ראה את העולם שאינו שלו, כפי שקובל אביו של חפני בעל דמיון בספורו של פייארברג. ומי שהעולם אינו שלו – מלא חרדה לגבי הבנים, בוני העולם בעתיד.

כי הענין נשתנה מיסודו בארץ – את זאת לא הרגשנו עדיין, כמדומה, כל הצורך. עצם חידושה של התחיה העברית בארצנו הקדומה מכוון לכך, שהדורות הבאים, אשר יוולדו על האדמה הזאת, ירכשו להם שוב את העולם קנין דם ולב, נפש ותודעה, באופן שהיהודי החדש ירגיש באמת בכל רמ“ח אבריו שהעולם הזה הוא שלו; כמו של כל בשר ודם אחר מבני הגויים, דוק והבן: רכישת הארץ משמעה רכישת העולם כולו. כדרך שאדם מחזיק בכנף בגד ובכוח בדל־בגד זה הוא קונה במשיכה את הבגד כולו, וכדרך שהחורש בפאת השדה עושה חזקה בשדה כולו, כך מי שמתערה בד' אמות קרקע המולדת מכה על ידיהן שרשים במרחבי ארץ רבה, כי המעורה בלב ובנפש בשטח־מקום מסויים נעשה על יד כך אזרח העולם ותפיסתו היא עולמית וכל מה שהוא משיג לתוך עמקה של הוית־בראשית הוא משיג. התפיסה העולמית מחייבת ממילא שנוי תפיסה לגבי כל המושגים האנושיים על יחסי אדם וחברה ועל זיקת דור אל דור. אפשר לקבוע תורת כלל, כי כל זמן שאתה רואה יהודי, אפילו יהודי ותיק בארץ, נתון במצב־רוח של חרדה לדור בא ומלא חששות ליום המחרת וצופה בחילוף המשמרות של אבות ובנים דרך משקפים של מרה־שחורה וסיוטים המסרתיים שלנו, כי דורנו דור אלמן הוא, ליהוי ידוע לך, כי איש זה לא נגאל עדיין מצרות־האופק של צועד במדרון ועדיין לא קנה לעצמו את העולם קנין אנושי גמור. הֵלך הוא על פני ארץ רבה וחושש הנהו שמא ישקע עליו יומו עד שיגיע למלון־לילה. אין הוא מאמין בבנו אחריו; אין הוא בטוח שיניח אחריו מי שיאמר עליו “קדיש”. אף הוא כיהודי המסרתי כל מה שהוא טורח אינו טורח אלא בשביל שיהא מי שיאמר “קדיש” אחריו. חוסר אמונתנו בבנינו שרשו בחוסר אמונתנו בעצמנו. אין לנו אדמה מוצקה תחת רגלינו – לפיכך אין חוסן אמונה בלבנו. חושדים אנו בכל שירמה אותנו: השמים ירמונו; הכוכבים יוליכונו שולל; בנינו יהפכו לנו את הקערה על פיה. כל הדור הבא לא אימון בו. ורק אנחנו, בני הדור החולף, ראויים הננו, שיינתן לנו מטעם מנהיג העולם כתב־קלוסין על שום שעמדנו בנסיון. ואילו בנינו אחרינו… הוי, בנינו… הם עתידים לילך בדרך משם לא ישובו עוד, כפי ששר יל”ג.

ב.

אנו פה בציון לא נשיר את שיר יל“ג על בנינו הבאים אחרינו. הם לא רק אינם הולכים בדרך אשר משם לא ישובו, אלא הם הולכים בדרך, אשר אנו, אבותיהם, לא העזנו ולא חלמנו אפילו להגיע לשם. לא נדבר שפת־חונף באזני ילדינו. הם יותר מדי יקרי־רוח וזקופי־קומה שנצטרך או שנהא רשאים לזלזל בכבודם על ידי החנפה. אבל קורט שבקורט אמת מותר וחובה עלינו להשמיע באזניהם, שאם גם את המעט לא נאמר להם נהיה כפויי־טובה וצרי־עין במדה שאין למעלה הימנה. מי פלל ומי מלל, כי בנים כאלה יוולדו לנו, דוגמת דור צעיר זה, דור ההגשמה הממשית, אשר עינינו רואות אותו מסכן את חייו, מסכן כל אבר ואבר שלו, מסכן את מנת שנתו הדלה, מדי יום ביומו, מדי לילה בלילה, בנקודות הנדחות והשוממות, בין סלעי מגור ובתוך עמקי־הפקחים, בין פריצי חיות ובין פריצי אדם. טובי בחורינו, הרכים והמפונקים, טרם ירדו מעל ספסלי בתי־הספר, טרם יבש על שפתותיהם לשד הנשיקות של אבא־אמא בילדותם, טרם חזקו שריריהם, טרם ראו חיי ילדות במלוא מנעמיהם ושעשועיהם – והנה הם מוכנים ומזומנים להזיר עצמם מכל קורטוב נוֹחוּת,לעזוב בית־אבא וחסות אמא, להפקיר עצמם לחיי נדודים, רעב, צמא ומכות שרב ואף עקיצות נחשים וחוסר־כר תחת ראשם וחוסר מאור וחוסר כל החמודות, אשר להן הסכינה הנפש בערי ארץ ישראל, המלאות כעת תשואות ורוב תענוגות. בזכות מה. יש לשאול, נולדו לנו בנים יקרים אלה? במה אנו, האבות, שימשנו להם דוגמה להגשמה חמורה כזו? אנו כל עיקרנו דברנו על חיבת ציון, הטפנו ישוב ארץ ישראל; על הרוב לאחרים ולא לנו. ואם מי עלה ובא לארץ, הרי היה זה אחד מני אלף, ואף לא כל מי שבא אליה השתקע בתוכה, ולא כל מי שהחליט לגור בה החליט עצמו אליה. אפילו נעשה תושב בה – הארץ כולה בגופה ובנפשה ובנשמתה היתירה לא התישבה בקרבו. כל מגע שלנו בארץ הזאת היה דרך ארעי ויותר ממה שנתגלמה בו זיקת־עולם היה בו משום נוי וקבלת נימוסי עליה מלומדים. אין בכוונתנו לזלזל חלילה בראשוני העולים, בגבורי ביל”ו, בחברי העליה השניה והשלישית ולא בכל מי שעולה לארץ ומעלה עצמו אליה. אבל גדול נס הגבורה של בבני דור תרצ“ו־תרצ”ט על כל פלאי העוז והאומץ, שהראו קודמיהם. ביל“ויים, אנשי עליה ראשונה ושניה, לא נערים היו רכי־גיל כילדינו. ומספרם מה מעט היה! הרי רק פעם אחת הכרח היה להם להחליט בדבר עלייתם. ומכיון שהחליטו שרפו את כל הגשרים מאחוריהם. ומשבאו לארץ לא היתה להם כמעט כל ברירה אחרת, אלא להשתקע בחקלאות במדת הכשרתם ויכלתם. לא היו ערים סואנות בישוב, חיי רווחה ותענוגות ושעשועים לא נתפתחו עדיין כל עיקר. הכפר שימש מטרופולין כביכול, הנסיעה לארץ היתה הקרבן, אבל לאחר שנקרב הקרבן האחד, נעשה ההמשך מושכל ראשון ועם כך לא יעלה על דעתנו להפיל אף קורט מכבודם ומגודל קרבנם. כנס, בשני המובנים, הם מתנוססים על לוח ישובנו פאר לעבר הקרוב. אבל לעומת זה מה רב קרבן הגוף והנפש של ילדינו. לא ממרחק הם באים ועולים, לא אסירי־הזיה הם, לא מהגרים מארץ גלות אל שמשו של המזרח, הקוסם לשוכני בתי־חמר של יהודים עניים ומרודים בארצות אירופה ומבטיח להם חיי בדויים יהודים, רוכבים על סוסי־ערב האבירים, קוצרים ובוצרים בשירה ובנגינה, לנים בכרמים שוכבים הוזים בפרדסים על השולמית. נערי תרצ”ו־תרצ"ט ברובם ילדי הארץ הזאת הם, שמשה הלוהטת של ארצנו הפזה בקרניה את עריסותיהם. לא על גשרים שרופים מאחוריהם הם עוברים עולים ולא חולמים בהקיץ הם, אלא כולם מכירים את המציאות הקשה של חיי המחנה ושל העליה על נקודת ההתישבות השוממה. מטר כדורים ילוום בעלייתם; הכדור התועה אורב להם בכל שעה ורגע גם למחרת ולמחרת־המחרת, כאשר יעבור החג של הקמת החומה והמגדל ותפוג ההתרוננות הראשונה. כה קרוב בית אבא אל הנקודה השוממה וכה תקיף הרצון שלא לעזוב. לא קרבן פעם אחת היא ההיצמדות הזאת אל הנקודה הישובית החדשה, אלא קרבן התמיד, עמידה בלי הרף בנסיונות, הרעבה עצמית תמידית, נידוד השינה מן העינים, קבלת עול של משטר המחסור שאין לו קץ. דברים שכאלה אינם נעשים בכוח איזה הלך־נפש של אידיאליות סתם. אפשר שאם נשאל את פלוני ואת אלמוני מן הבחורים בעסקי אידיאליות והשקפת־עולם יסתייג בכל כלי־הזין הדיאלקטיים שבמחסן האידיאולוגי שלו כלפי נימוקים רוחניים. אבל אורח־חיים זה. כוח־סבל, התמדה נפלאה זו, אותה פרישות מתמדת מהוי־כרכים השוקק והמפתה – יסודם במה שהוא עמוק מסתם קיום מצוות ושמירה על עקרונים מקובלים. כאן דוברת אלינו רוח תקופה גדולה, אשר צררה בכנפיה את החומר האנושי המופלא הזה. קם לנו דור, אשר אנו לא חזינו אותו מראש בצביונו זה. אפשר נבאנו אותו במטושטש, דמינוהו, כינינוהו, אבל לא ידענוהו. אין אנו מבינים לרוחו גם כעת. אנו יכולים לשער רק מה שהוא רחוק שברחוק, מטושטש מאד, איזה טמיר ונעלם, למעלה מהשגתנו. אנו מילוליים הננו בעיקר, מילוליים עד שורש נשמתנו ומוח עצמותינו; נולדנו מילוליים; סבאנו האידיאליסטי מהול בפושרין של אשליה עצמית ואחיזת עיני אחרים, מהולים בפושרין נולדנו לעולם האידיאלי. ובעולם לא שלנו נולדנו, שלמנו מעשים שפתינו. מעטים מאתנו עשויים היו אולי להקריב עצמם קרבן פעם אחת ולמות פעם על קדושת רעיונם. אבל אף אחד מני אלף לא היה מסוגל לבנות מתוך הקרבה עצמית בלתי פוסקת עמדות בעולם, מכיון שלא היתה בנו רגשת־בטחון, כי העולם הזה הוא שלנו, וכי על אדמת מישור עומדות רגלינו. אבל הנה דור חדש, דור בנינו בארץ, כבר ספג לתוכו מחלב אמותיו ומלשד־הצער שבעיני אבותיו את ההכרה, כי העולם הוא שלו, כי הוא גופו אחראי לו, והוא גופו נידון להגן על עמדותיו הנכבשות. דור זה אינו רואה את העולם כמקום מדרון; אינו בוכה על משפחותיו כנהוג בישראל מדורי־דורות, העולם נראה לו כמישור; הוא גופו מישור; וכל מעשיו דרך מישרים להם. לפיכך פיו ולבו שוים; ידיו ורגליו פועלות בקצב אחד; רעיונו ומפעלו חד הוא. מילדותו טעם זקנים הוצק בו. ונוער וזקנה יחדיו בו חוברו. הוא כולו מתח אחד, אריג אחד, עור אחד וכותנתו הכחולה כולה אור. רק מפאת שגרה קדומה עדיין דשים בחלוקות מקובלות בין צעירים וזקנים, בין בעלי המשמר הישן, הצדיקים התקיפים באמונתם הציונית או האנושית, ובין הפרחחים הללו, שהכל רופס אצלם. והננו מביאים במשפטים צבוריים את הנוער, שבעצם המפעל שלו כבר שפט את שופטיו… התפיסה הזאת כשלעצמה כולה זוקן וכבר נרקבה מיסודה. קם דור חדש לא ידע מורך, לא רק שריריו הגשמיים אלא גם שריריו הרוחניים חזקים משלנו. קם דור, אשר דברתו אמת לאמתה, הואיל והוא כמעט אינו מדבר, אלא נוטל את תרמיל־הדרך שלו ומפשילו על גבי שכמו והולך לקראת נחשים ופגעים וכדורים ולילות מחוסרי־שינה. ארבעים לילה ומאה לילה ואלף לילה לא יתישו את רוחו ולא יכופפו את קומתו. ואף תמים הוא מלדעת, כי מביא הוא קרבנות. מי שהעולם שלו אינו מכיר בקרבנו. הבו גודל ושבח בצנעה לדור ישרים ולדור נשרים זה על הרי ארץ ישראל.

י“ט אב תרצ”ט

א.

רצה הגורל, כי ישובנו, הנטע הרך והרופס, יתייסר במשך שנים רצופות בשורה של פגעים ונסיונות קשים, הניתכים עליו בדחיפות כמו מתוך קרן־השפע של תוכחת איוב. עודו מפרפר בצפרני הספסרות בקרקעות קפץ עליו אסון המאורעות, שהמטירו עליו פצצות ומוקשים! עדיין לא שבתה היד המרצחת את בניו בדרכים והמציתה את קמותיו – והנה קם עלינו האויב מבפנים, המתנקש להרעיבנו בעוד המחסנים מלאים כל טוב ולשלח את תבערת השגעון בכל המוחות והלבבות: לאגור! לאגור! לאגור עד בלי די! לאגור בכל המחירים והאמצעים שהם! לאגור בכספים מרובים, המצויים בידי יחידים עשירים ולהכרית על ידי כך אוכל מפיות ההמונים העניים! אין לדבר על חזיון מביש זה במלים של הסברה והערכה או במלים בכלל. ואף אין מעשה עושק זה, הנעשה לעין השמש, נכנס כלל בגדר חזיון צבורי. הפצצת ערים פרוזות תועבה היא גם מבחינת המוסר הדרקוני המקובל בזמני־מלחמה, וכלום מפקיע־שער אינו מפציץ? איש יושב בתחומי עיר שקטה, בעל בעמיו, אזרח הגון, אפשר גם מכובד, ייתכן גם מ“פני העדה”, אין זה מן הנמנע, כי הוא נושא משרה ציבורית ובין העסקנים חלקו, ועם כך הוא, שזכה לבעלות על איזה מלאי של סחורה, שקי קמח, קופסאות גפרורים, פחי שמן, ככרות סוכר וכל מה שהוא מצרך ראשון או שני, מסבב לפתע את הדברים כך, שכל החפצים ההכרחיים האלה נעלמים מן השוק, נטמנים עמוק, עמוק במרתף, ורק שיעורים קטנים מהם נתרמים אט־אט לקהל ובמחירים מופרזים, שהם למעלה מכוח קנייתם של האוכלוסים הרחבים – ובכן מה צריכים האוכלוסים הרחבים לעשות בבקשם דבר מאכל, בבקשם מעט שמן ונפט, גפרור ונעל, סוכר וסם לרפוי? יעשו מה שיעשו, ישתטחו על הקרקע בפישוט ידים ורגלים, יזחלו על ארבע, יעמדו ימים ולילות בתור המוצץ את החיות – למי זה איכפת? לו, בעל המלאי, בוודאי לא איכפת. הוא – לשלו! למחירים המופרזים, להפקעת השערים, להתעשרות פרטית על חשבונו של האסון הכללי. הוא, אדרבא, מכל שתתרבה המהומה יותר, ככל ששגעון ההתרוצצות יגדל וזנבי התורים יארכו כן הוא ממריא על כנפי הדמיון של גזל הציבור וכן המחירים מאמירים והולכים והוא מחביא עמוק־עמוק כל־דבר ערך לתוך המרתף. יתרבו הרעבים – יתרבו! חולים, זקנים, ילדים יסבלו מחסור – יסבלו! רוצח תושבים שלוים ממרומי אוירון כלום יאזין לאנקת הפצועים מלמטה? ועכבר הכסף, המחביא הון הקהל במרתף, המוצץ לאט־לאט חיות התושבים, המרעיב את האוכלוסים והמציג אותם ערומים ויחפים, אף הוא משלח את כלי המשחית בקהל מתחתיות מרתפו. מיום ליום יגביר את עניבת־החנק על ציבור גדול יותר, מיום ליום יוציא מנין גדול יותר של אנשים מתוך העיגול של יכולת הקניה, לעין השמש יטיל מוקשים ופצצות של מחירים שיש בהם משום רצח נפשות ממש. ועם כך הוא יושב בתוך הקהל, מתהלך כאחד מן האזרחים, אף בקומה זקופה הוא מתהלך, עושה מעשי טירור וצועד לבטח בקרב עדת התושבים השקטים. עושק מספר א' ועודנו נראה כסוחר חוקי או כאוגר בדין. די לנו רק להעלות על דעתנו את אפשרותו של חזיון מתועב זה, כי תיתכן מציאות כזאת, שבעל הון אחד יוריד למרתפו גזל רבים, כי פרט עשוי להיות אדון ושליט על אוצרותיו של ציבור, כי קיימים תנאים כאלה, שבהם ניתנת השליטה לבשר ודם יחיד לגזור רעב חלקי או גמור על המונים, בשביל שנבין כמה עמוקה ירידתנו האנושית. אולם מה איומה הזוועה בשעת־חירום, שבה האפשרות הזאת נעשית מציאות ושבה ה“הוא” המדומה מתמחש במעמד שלם של צוברי־הון, פושטי־עור ועושקי הקהל. הוא הסיטונאי והוא הקמעוני, הוא היצרן והוא התווכן, הוא החנוני המקצועי, והוא החנוני משעה טרופה זו, הנספח החדש לעדת העושקים, המנצל את האסון וחוטף וצובר לו מלאי, שמכיון שיש שרפה ורבים מתעשרים יתעשר גם הוא – כולם נותנים יד לפשע הגדול, שאין בינו ובין השמדה גופנית של עיר ומדינה ולא כלום.

ב.

נחטא לאמת, ואפילו להגיון הישר, אם לא נראה גם את השותף השני לפשע הציבורי הזה, והוא הציבור עצמו. העכבר והחור שניהם גנבים. מפקיע־השער והפרט, הלהוט לאגירה יתירה, המחביא פחי־נפט ואיש מן הקהל, התוקף את עגלון הנפט עד כדי לחבל בו, החנוני המתאכזר והלקוח, הרוצה לכבוש את חלקו ביד חזקה, מפריחי שמועות במזיד בדבר הרעב העומד מאחורי כתלינו והנפתים להאמין מתוך קלות־דעת, שאף היא כמעט זדונית, כולם נוטלים חלק בהצתת קנינינו ומתחייבים בנפש ישובנו. בעל המלאי, הרואה המונים צובאים עליו ומוכנים לדרוס אותו ואף לדרוס איש את רעהו בשל זכיה בתוספת מנה בקניה, מסתבר, כי אף בו מתלקח יצר העושק, המפותח בלאו הכי. כאן עיקרו של אותו עיגול־הקסמים, הצפוי להיהפך לעניבת חנק מסביב לצוארו של ציבור, ששיווי משקלו נתערער. הקהל האמיד להוט לצבור כל מה שאפשר יותר מבלי לחוס לא על כספו ולא על יגיעו, הואיל ומכיר הוא בטיבו של הסוחר והחנוני היהודי להפיק רווחים מתוך אסונות: ואילו הסוחר והחנווני מקבלים תוספת גרוי לתאוות־הבצע מתוך שצף־קצף ההתלהבות העכורה של הקהל לאגירה. הלקוח והמוכר מכירים זה את זה בסורם הרע. ולמה נסתיר מעצמנו? חייבים אנו להכיר את קהלנו, זאת אומרת, איש איש מאתנו חייב להכיר את עצמו ואת העדה הזאת, שהוא צמח וגדל בתוכה. חנוונים היינו מדור־דורות; חנוונים הננו עד היום. כדרך שאמר מנדלי כל ישראל קבצן אחד. כך ניתן לומר כל ישראל חנווני אחד. הרי זה ענין שבדם ולא על נקלה יכול עם לעקור תכונה מורשה מקרבו. אפילו טובי בניו נלחמים בה מדעת. כל צרכן יהודי הנהו במדת מה גם תווכן וסרסור וכל לקוח נוהג מעשה־סוחר. יהודי קונה אצל עצמו ואף מוכר לעצמו, היהודי אוגר מטבעו, כלום לא אגרנו בזמן הפרוספריטי קרקעות? כלום לא הפרחנו “תלים” כדרך שתינוקות ברחוב מעיפים למרומים עפיפונים? כלום לא סחרנו בדונמים של אדמה ועוררנו על ידי כך רעבון מלאכותי לקרקע? כלום לא הריקונו את כיסיהם של עולים עניים בשביל למלא בכספים סחוטים מיהודים, סחוטים מתוך זיעה וסחוטים בערמה, את כיסיהם של אפנדים עשירים? ובמה הצדקנו מעשי תעתועים אלה? אמרנו: הננו אוגרים אדמה, וכעת אנו אוגרים פרי אדמה; לחם הננו אוגרים, נעלים הננו אוגרים; ובקרוב נאגור חוטים ומסמרים חלודים, כדרך שעשינו זאת בזמן אחר ובארצות אחרות. בודאי שראשיתה של האגירה נעוצה בדאגה ליום מחר ובחרדה המובנת והמוצדקת לטף, שיבקש אוכל – ואף המבוגר הרעב הנהו בחינת טף. אבל משאלה צנועה זו למעט מזונות נהפכת במירוץ התפתחותה לתאוה שטנית, להב־הב, שאין בפניו מחסום. תחילתה אמצעי כנגד הרעב לאלתר – ובהמשכה תכלית לעצמה, חמדנות נתעבה, משחק אכזרי, אספורט מושחת, בולמוס הנושא עמו סכנה לשלום־הציבור בפועל. חוזר וניעור החוש היהודי העתיק בגלותו בין הגוים לחסוך, להחביא, להכין צידה לדרך, להסתיר מעין זרה, לשלשל את כל הונו, הצפוי לסכנה, לתוך מטמון. אדם־יהודי זוכר: לעולם אין ליהודי אלא מה שהוא חוסך לפיו ומפיו. לעולם יהא יהודי שומר מכל משמר איזה צרור סמוי מן העין או לפחות תרמיל גלוי. הקיצור, דרוש מלאי, מה אתה ומה חייך אם לא הכינות לך מלאי, אוצר גנוז, וכל המרבה אוצרו זה הנהו נבון יותר, שקדן יותר, מעשיי יותר, יהא זה קוצר־ראיה מצדנו אם לא נעמוד על צד המשחק שבאגירה. בני אדם משחקים תמיד, אפילו כשהם שרויים בצרה גדולה, ויהודים על אחת כמה מתחרים זה בזה בכל עת ובכל שעה. דומה, הדברים בולטים ומפורשים: כולנו הננו מפקיעי־שער, סוחרים הננו משנים קדמוניות, אוגרים לפי טבענו, אצים להתעשר מתוך הרגל־מסורה. למראית עין פחד מפני הרעב, ובתוכו של דבר – משיכה אל השורש החנווני. גלוי וידוע, כי בעסקי גזל בידים, שפיכות־דמים, שכרות ועבירות אחרות כיוצא בהן, מצוינים אנו לטובה מעמים אחרים, אבל בשטח של הפקעת־שערים וספסרות וכל מה שריח ממון נודף הימנו, חטאנו, אשמנו, בגדנו מכל עם. אחרים חומדים ממון ויהודי משתכר בממון. אף אחרים אוגרים בשעת חירום ומעלים מחירים כפי הצורך, אבל יהודים אוגרים מתוך שכרון ומקפיצים מחירים ללא מצפון ובושה, ולא עוד אלא מתוך גאוה מקצועית לכך.

ג.

ר' לוי יצחק מברדיצ’ב היה מסתמא מלמד זכות על זרע קודש גם למראה הנגע הזה, אבל אנו לא הגענו למדרגתו של ר' לוי יצחק ואין לנו הכוח ואף לא הזכות להיות מליצי־יושר שכמותו. דומה, עמנו בכללו אין לו כוח, ואף השעה אינה כשרה לכך, לסבול בקרבו צידקות כזו לגבי פושעיו ומחריביו. הישוב בארץ, שלא ידע עדיין אפילו תקופה קצרה של חיים כתיקונם והתבססות יחסית לפחות, כל שכן שלא יוכל להתקיים בתוך אוירת־הזדון הזו. ציבור, שרוב מנינו עלול להיהפך בכל שעה שאינה כתיקונה לעדת סוחרים, לא יוכל להיות בר־קיום. ציבור, הסוחר בשעת שלום באדמתו ובשעת־חירום בפרי אדמתו, ציבור המשחק בכל הזדמנות בצרכי־אוכל ובצרכי־הלבשה כבקלפים – סופו להיעשות לשמצה ולהיות שריקה בגויים. מי שעבר בימים האחרונים, בימי הרעש האלה ממש, דרך ארצות הגויים, אפילו דרך ארצות הנתונות בתחום האש, לא ראה שם אפילו בבואה קלושה מהבהלה הפרועה השורה בישובנו בשוק הכספים, בשטח האגירה ובעסקי מטבעות קטנות. הגויים המגושמים לא יצאו עדיין מכליהם ולא החביאו עדיין את טובם ואכלם בתוך מרתפים, והמוכר הגוי לא לבש עדיין על פרצופו אותו חיוך קמצני ואכזרי. קר ואדיש, שלמי שהנהו מארי דהיטי, מארי דכפתורי, מארי דנפטא, מארי דסוכרא. כגון הסוחר והחנווני היהודי. הצרכן הגוי לא השתרשר עדיין בתורים ארוכים על יד חנויות לנעלים ולתמרוקים בשביל להצטייד בזוגי־נעלים נוספים ובתוספת מנות של יופי. רק עמך ישראל עשו כן. בני ישראל בארץ הקודש רעבים הם: רעבים לשמן ולסכיני־גלוח ולמיני־מתיקה ולתוצרות עור ולעבודות רקמה ולכל המצרכים, העלולים לשמר בקרבם את הערך הכספי, שייפגם אולי חלילה במטבע המזומן. עדת הסוחרים ועדת הקונים עשו יד אחת להמיט עלינו חרפת קלון בעיני עצמנו ובעיני הגויים שכנינו. ואין שוב שתי עדות אלא אחת. הכל סוחרים, הכל מוכרים, הכל קונים, הכל חוטפים, הכל מחביאים וחוסכים כביכול ליום… לאיזה יום? היודע אותו חסכן תמים בערמומיותו איזה יום מצפה לו ומה ילד יום ומה אפשרות שימוש תינתן לו במלאי גזול מוטמן זה לכשיגיע חלילה אותו יום אל יגיע?! האמנם קיימת אפילו אפשרות קלושה שבקלושות כי ביום המר ההוא עוד יסבול ההגיון, עוד יסבול העורק האנושי הטבעי, את החלוקה הזאת לאנשי מלאי ולאנשי אין מלאי, כי אלה יאכלו שמנים ויתהדרו בנעלי־פאר ואלה יתגוללו בחוצות מזי רעב וחשופי שת?! היהיה כדבר הזה בארץ ישראל? היהיה בזמננו באיזו ארץ שהיא? שום שלטון ואפילו השלטונות המרושעים, המולכים כעת בארצות ידועות, לא ירשו הוי מנוול שכזה, ואם כן מה טעם ומה סכוי לאגירה מבוהלת זו? אין טעם וסכוי מלבד תאוות ההתעשרות לאלתר. קונים היום בשביל למכור למחר בתוספת ריווח. עושים מרקחה לספק בתוכה את תאוות הבצע. הסתכל באפייה של אגירה זו ובגלויה והבין – זה השער למפקיעי־שער; רק שליש הימנה מכונס לתוך אפיק טבעי ויש בו קורטוב־מה מן המפרה והמבריא – ושני שלישיו הם מעשי ערמה וזדון או רדיפה אחרי זלילה. אלה, שהרעב דופק על קדקדם באמת, אין להם יכולת אגירה. ובעיקר עוסקים באומנות זו, באספורט זה, בעלי־היכולת, שהם “מאוגרים” משכבר לפחות לגבי העתיד הקרוב. אל תאמרו: אגירה היא זו, אלא אמרו: מסחר קיבוצי. ציבור אנשים הפך לעדת מפציצים בפנים המדינה לא קם כנגדו כלי־הגנה ולא נוצר לו סם מגן. אותו סם רפוי בקרבנו הוא, בכוחנו המוסרי, בכשרון הבושה, שעוד מפעם אותנו במעמקים. קראו נא את האותות של אפינו הלאומי מקדמי הדורות, הלא הם כתובים על ספרי נביאינו וחכמי ההלכה שלנו. האגירה היא חטא יהודי קדמון. קדמוני־קדמונינו צווחו כנגד המוכסים ומפקיעי השערים ומוכרי האביון בעבור נעלים. הם תקנו תקנות חמורות כנגד השודדים אשר בפנים המחנה. אבל מה תקנה לציבור, שרבים מבעלי־היכולת שבו נעשו אוגרים לתכלית אספורט, מתוך רצון להשיג שיא במירוץ־ההתחרות של צבירת הון ואוכל.

ישוב אומלל, גם בעת צרה, גם בשעת־מבחן כה חמורה, גם עתה בעמדך על סף התהום, אתה מוכרח לקפוץ ולהתפתל בעניבות־מות במירוץ ההתחרות! מי גדול ותקיף יגער בך: הרף! עמוד!

ט' תשרי ת"ש.

אין זה סוד: לא מעטים עוזבים כעת הארץ ומפליגים באניות אל חופי הארצות המאושרות. כל כמה שקיימות עוד ארצות מאושרות בתקופתנו מעוטת־האושר. שלא להגזים, כמובן. לא מעטים אלה עולים מסתמא במנינם רק לכדי מאות משפחות, משפחות אמידות בוודאי, שיש להם עוד די ממון להוצאות הדרך בצוק העתים האלה ודרכּיָה בכיס ותעודת־נתינות מזומנה מאותה ארץ־הבחירה שלהם, המכונה אמריקה, דרך משל. אבל אף מנין מצומצם זה של פליטים מרצון יש בו כדי לעורר הרהורי תהייה ותמהון. דרכו של עולם, כי בנים שנתרחקו מחיק מולדתם מתכנסים ובאים אליה בעת צרה בשביל להשתתף עם יתר בניה בתיקון פרצותיה ובביצור עמדותיה ואף לעמוד מסביבה כחומה בשעת הצורך. ואילו פרישה זו מישובנו, הזקוק כעת יותר מבכל זמן אחר לליכודו הגמור ולביצורו מבפנים ומבחוץ, כלום אין היא בריחה מן המערכה, בריחה שאינה מוסיפה כבוד לעושיה וכוח לכולנו?

אפשר לשער, כי כל אחד מהפורשים מצד עצמו יש לו די נימוקים אישיים ומשפחתיים משלו לעזוב לעת הזאת את הארץ הקטנה והעניה למדי ולקבל עליו את חסותה של אמריקה המעטירה והמאדירה, המסתופפת בצל השלום והשלוה וההרווחה החמרית. פלוני הפרט לעולם זכאי הוא בהגירתו מארץ לארץ אפילו במדה שהוא מנמק אותה ב“ואני את נפשי הצלתי” או ב“כל מקום שטוב לי שם מולדתי”. ואף אין ממידתו של צופה בחזיון להזקיק את עצמו לגורלות היחידים, שביניהם יש אנוסים בכמה מנסיבות חייהם. אבל החזיון הרי מופרך הוא. גלוי וידוע, כי המאות האלו לא הגיעו לאלפים או אפילו לרבבות, אלא בשל מניעות חיצוניות, אם משום חסרון־כיס ואם משום חסרון תעודת נתינות־זרה, ובעיקר משום חסרון ארצות־קליטה באירופה הנתונות מחוץ לסכנת המלחמה לאלתר או בעתיד הקרוב. אבל אין לנו שום בטחון, כי ההגירה מהארץ לא היתה נעשית המונית אילו היו התנאים החיצוניים כשרים לכך. אפילו מאות המהגרים אינם כמות מבוטלת בקרב ישובנו המועט באוכלוסים והנלחם לעתים בעד כל עולה נוסף. ואילו אם נביא בחשבון את מספר היוצאים מקרב נתיניה של אמריקה המאושרה לעומת מספרם של אלה מהם, שלא עזבו, נראה כי אחוז הראשונים הוא רב למדי. משמע, רובם של אלה, שהיתה היכולת בידם, הסתלקו מכאן באפשרות הראשונה שנזדמנה להם. וכלום ענין זה הוא בסדר? כל זמן שהארץ היתה שופעת עושר וישובנו נתון במזל הצלחה התכבדו גם ההם וישבו עמנו, הם הואילו להתהלך בקרבנו, להשתתף בפעולותינו, לזמר את זמירותינו; אבל רק צרה משמשה ובאה לא באה עדיין אלא רק משמשה ובאה, מיד פרשו והלכו להם והפליגו למדינת הים.

לא נאמרה תוכחה זו כלפי מאות המהגרים דווקא. חוששני כי יש לתתה ענין גם לכל אותם האלפים והרבבות, שאינם מביטים בשאט־נפש, אלא להיפך, מתוך קנאה מסותרת, אחרי הפורשים לעת הזאת, חוששני כי יש לכוונה כלפי רוב מנינו של ישובנו, היינו כלפי כל פרט מאתנו, מכיון שרק אחד מני אלף משלנו הכה באמת שרשים עמוקים בתוך הארץ הזאת, שכולנו כנהוג מרוממים ומנשאים אותה על שפתינו ומרבים קילוסים לאקלימה המופלא, לשמי־תכלתה ולהוד־המסוה חופף על כל רגב ואבן משלה. חזיון היציאה בצבור מן הקן הזה, שאמצנוהו לנו למולדת מחדש, בשל כל תמורה או צל תמורה, מדינית או כלכלית, מחייב את כולנו לעשות חשבון־הנפש מה הארץ הזאת לנו ומה אנו לה ואם באמת קיימים קשרים אמיצים, בלב ונפש ולא רק בחלום ובחזון, בינינו לבינה. אם נהיה ישרים עם עצמנו הרי נודה, כי זיקתנו אליה עודנה, ושמא היתה גם ברוב זמני קורותינו, שטחית, תודעתית, מילולית בלבד. אנו שרים לה כעת “ארצי, ארצי!” וכן היינו קושרים לה תפלות וזמירות בכל עת ועידן ואף נשבעים לירושלים בשבועות ובחרמות, אבל ישיבת־קבע לא היתה לנו בה מעולם. הישוב העברי בארץ היה תמיד קל־תנועה לצאת ולהגר. יותר ממה שנתחייב חובת גלות עזב מרצונו את תחומי ארצו. הוא אהב יותר את החלום על שיבת ציון מאשר את שיבת ציון עצמה. כדרך שבני אדם אוהבים יותר את השאיפה לאמת מאשר את האמת עצמה כך העדיפו בני ישראל את הכיסופים לגאולה על הגאולה גופה עוד אבות אומתנו היו מצויים אצל מקל־הנדודים ויסעו ויחנו ויסעו שוב. ומדה זו של מתן גט לארץ בשעת כל מפנה מדיני ולרגל כל תמורה מפעפעת, חוששני, בכל יהודי. מדה היא מדה; מדה היא כמעט טבע; ואפשר שאין לעקור טבע. אין פרט ואין צבור יכולים אולי לשנות את אָפים, כדרך שאין הכושי יכול להפוך את עורו. אבל מן הראוי שנכיר לפחות את האופי הפגום שלנו, שנכיר את זיקתנו הרופפת למכורה הזאת, ואל נסובב בכחש את עצמנו ואת האחרים בענין חיבת הארץ. בשטח זה שקרנו הרבה והננו מוסיפים והולכים לשקר. החל מ“אויר ארצך חיי נשמות” דרך כל הפתגמים והמימרות המפליגים בשבח אהבת ארץ ישראל עד ההצהרה ש“ישראל וארץ ישראל חד הוא” – הכל נושא עליו חותם ההגזמה. מסתבר, כי חכמי ישראל בכל הדורות הרבו כל כך להפליג באהבת ארץ ישראל על שום שגלוי וידוע היה להם כמה מועטה אהבת היהודים לארץ ישראל. אהבה רוצה לומר לא אהבה שבעל־פה, לא חיבה בדבר־שפתים, לא נשיקות מתוך פסוקים, אלא אהבה טבעית באמת, אהבת בשר ודם. אהבה שיש בה משום דביקות ממש כגון של החַי ושל הצומח לאדמת מרעהו ולקרקע־מטעו. מה יש להסביר ענינה של האהבה, השופעת משורש הישות, מתוך דם־התמצית שבנפש? אין להסבירה. בניבים לא תגדירנה. מאלפי משלים מספיק משל האם ליונק. אֵם אינה עוזבת, אינה בורחת, אינה פורשת. היא גם אינה מפרשת בשפת־יתר ובניבים נאוים את עוז רון אהבתה. אהבת ישראל לארצו בכל דור ובכל זמן שפעה המון ניבים ופסוקים בכתבי־קודש ובשירי־חול. יכולים אתם לחבר אלפי כרכים של חיבוב וליבוב, שהם מראי־מקומות מכל מה שנאמר בהלכה ובאגדה בענין הקשר שבין ישראל ובין ארץ ישראל. נודה נא: הענין הוא חשוד קצת: הוא חשוד ביותר. כל כך הרבה התרפקות וכיסופים וכה מעט התמדה ויציבות והתערות בארץ. התקדרו מקצת שמי־התכלת בארצנו מיד קמים יהודים ועוזבים, נשמעה אי־שם יריה – יהודי צו לארצך וקח מקל־הנדודים ולך. אין להעלים: אם סופת־המלחמה תוסיף להשתולל לא נכונו לנו ימי רווחה וברכה בארץ הזאת. טיבה של הארץ, שהיא יכולה לסבול רק מצבי־שלום. יותר מדי נתנסתה בימי דורות בצרות ובחורבנות, שלא העלתה מהם ארוכה עד היום, שתוכל לעמוד מול זועות חדשות. אבל אנו מאמינים, כי הכוס לא תעבור אליה בפעם הזאת. ואף אם צפויים לה זעזועים תקותנו חזקה, כי ישובנו החדש יעבור רק דרך כור־המצרף, אבל יצא ממנו מחוזק עוד יותר. אנו מלאים תקוה ובטחון וחסרים מורא לקראת הבאות במדה שהננו אוהבים אדמה זו, שהננו יושבים עליה ובמדה שהננו עומדים בקשרי אהבה וריעות עם האנשים הסובבים אותנו. זה הכלל: אמונה ואהבה הולכות תמיד שלובות־זרוע; בטחון ומסירות לעולם כרוכים זה בזו. האם החורגת אומרת “גזורו” והבורח ממקומו מעיד על עצמו, שאינו קשור אליו בעבותות אהבה. כל אחד בטוח, ששום רע לא יאונה לו בקרבת אוהביו ומיודעיו. בשעת צרה ייבחן הידיד; ובשעת צרה למדינה ייבחנו רגשות הידידות, שבניה הוגים לה. כלום מה משמעם של אותם הניבים, שאנו כל כך דשים בהם בשנים כתיקונן, בדבר שיתוף הגורל שבינינו ובין המולדת העברית המחודשת, אם לא צמידות גורלית באמת אליה בכל שעה, בכל השעות, בכל הימים ובכל השנים, בין בזמנים כתיקונם ובין בתקופות טרופות? הרי רשאית המולדת הזאת לטעון באזנינו, אילו ניתן פה לה, ולומר: מה תוכן חיוני יש לוידויי־האהבה המרובים, שאתם משפיעים עלי, אם הנכם עוזבים אותי בעת צרה רק נחת אתם רוצים לראות בי – ואם אסון חלילה בא עלי שוב איני נהירה לכם ושוב אין אתם מכירים בי? אם כך מותר לחשוד בכם, כי אף בלשעבר לא הייתם דבקים בי, אלא העתרתם עלי שפת־חונף, אחד בפה ואחד בלב דברתם עמי. עיקר ישיבתכם אצלי לא היתה אלא ארעית; ברגל אחד דרכתם על אדמתי; בעין אחת הצצתם על מראות־נופי, בה בשעה שעינכם השניה היתה לטושה אי־שם לנוף הנכרי הרומז לכם מרחוק, ועם שהעתרתם עלי בשפתיכם קריאות הַלל לעָניי המזהיר, לדלותי הקדושה, לקטני האלוהי, לחבר בחורי, המקדשים את רגבי בכוסות־הזיעה, הנשפכות לתוכם, הרי הגיגיכם הנסתרים היו נתונים לארצות מוצאיכם עתירות־התנובה, רחבות־הערָבות, המשופעות במאכלים ובתבשילים עריבים לחיך או המסורבלות ממני בנובלות תרבות כרכית רקובה. הנה כי כן. תחת שָׁמי התהלכתם ודעתכם היתה משוטטת בארצות הנכר; אתם הייתם פה ודמיונכם שם; בפיכם ליבבתוני ולבכם רחוק ממני; ישבתם עמדי והדרכיה שלכם היתה תמיד מזומנה לכם בכיס. נתינים כפולים הייתם; בשתי תעודות־זהוּת הצטיידתם; שתי אהבות טמנתם לכם; בשני שמות מפורשים השתמשתם; שני אלים עבדתם.

אפשר לחיות חיי יום־יום, חיי בשר ודגים, חיי מסחר וקנין, חיי צמחים ובני כרכים, חיי פריה ורביה, גם בשתי אהבות או גם בלי אהבה אחת, בלי משא־נפש עמוק, בלי דביקות שבדם. אבל האם אפשר ליצור גם תרבות־עם ולהקים מולדת ולחשל ערכי־רוח מתוך תפיסת־עולם והשקפת־עולם של מהגרים בפועל או בכוח? אני את נפשי הצלתי – יאמר הפליט. ייתכן כי אותו פליט מצליח להציל גם את צרורותיו או מטלטליו, בחלקם או ברובם. אבל כלום מסוגל הוא להציל גם את נשמתו היתרה? כבודו לא כל שכן לאו. והכבוד הוא תמצית האישיות, הכוח היוצר שבה, הגורם המניע לכל יצירה אנושית – בלי ספק, וזו היא השאלה: אם רבים מאתנו המתהלכים על האדמה הזאת, החיים פה בנסיבות המקרים, ראויים לתואר אישי הכבוד; אם אין אנו ברובנו עוברי־אורח כאן, שנקלעו אל החוף הזה על שום שחוף אחר לא קלטם, אם אין אנו ברוב מניננו, המהגרים בכוח, משוללי אהבה לארץ הזאת. אין כופין אהבה; ואין לבוא במשפט עם איש על שום שלא הכה שרשים בחבל־ארץ ובמראה־נוף זה או אחר. אבל כנגד מה יש לטעון? כנגד שפע הדבורים על אהבה לארץ, כנגד מבול השירים “ארצי, ארצי”. כנגד שפת־חונף, המציפה דפים רבים מספרותנו העתיקה והחדשה באהבת ארץ־ישראל. סברה היא, שעדיין אסור לנו לשיר שירים על ארץ ישראל. כל שיר הוא תמצית של אהבת הנפש, נקודה בוערת שבלב. ולמראה השיירות המרובות העוזבות את חופי ארצנו בתקופות השונות של דברי־ימינו משוועת הנפש: מי יתן ותפחתנה כנגדן שיירות המשוררים, הקושרים כתרים לארץ הסגולה.

ז' חשון ת"ש.

רצונך להבין מקצת מיסוריו של מדבר בשער – צא וראה אותו כשהוא טורח לכנס בספר פזורי דבריו בשאלות הזמן. תוהה ודואג יעמוד בפני אוסף ילדי־רוחו. בפני האני הקיבוצי שלהם ובפני כל פרט מהם לחוד, וישאל בהגות קשה: האומנם כשרה בריה זו ללידה שניה בצורת ספר? תמצא לומר: היה במאמר זה או פלוני צורך לשעתו – הרי כבר עשה את שליחותו במקום חיותו על דפי העתון, בקפצו לשם, בעידנא דריתחא שלו, מתוך שצף המאורעות בני־יומם, ואם יפים היו לו חיי־שעה די היה מכל מקום לו בהם. ומה טעם להטריד זה, שכבר חצב לו את קברו בתוך מה שהיה, ולהעביר את עצמותיו לבית הויות ימינו? או שמא סבור אתה כי יש כוח־מה במאמריך על נושאי־השעה, המשמש להם תריס כנגד שיני הזמן ומזכם בהשארת הנפש? אם כך אתה סבור כלום אינך מן היהירים? קושיה זו אפילו תיישבה בדוחק – האיך תיישב את הלב הנוקף ואת יתוש הספק, המטייל בחדריו. אכן, זה פשרם של חבלי לידה. ראשונה נאמר, שניה על אחת כמה, שכן קשה עתיקתא מחדתא.

ייתכן, כי החומרה שבדבר היא שמיישבתו. עתים יש, שהואיל והענין מוקשה הכרח לעשותו, בשביל שהאדם יעמיד את עצמו במבחן קשה. וכן חובתו של הדובר בשער על נושאי השעה להעמיד את עמלו היומי בפני בית־דינה של בחינה רחבה יותר, נהוג לומר: יראה הקורא וישפוט. אבל חובה לומר גם כן: יראה הזמן וישפוט. כשם שאין לעמוד כל הצורך על דבר אלא אם כן אתה משוה אותו אל השונה ממנו במקצת, כך מאמר שנכתב לשעתו ערכו מתבחן על ידי עקירתו משעת נתינתו לשעה אחרת. ורק היא האחרת מסוגלה לשפוט מה יש בו מן הקיים. אמנם, אנו חוסים בצל השעה מחמת פחד מפני הממד הזמני הרחב יותר, אבל אין חיים אלא התגברות על הפחד מפני המות. קל וחומר חיי־רוח, שבלי עזות דקדושה אי־אתה יכול לעשות בהם אף צעד. העניו והביישן אסור לו לחוות דעה כל־שהיא אפילו בעניני רגע, וכלל אין עניני רגע. שעה אינה נופלת במעלתה מן הנצח. המורה הוראה בענין של יום פוסק גם הלכה לדורות. מי שבא לתקן פרט אחד מתכוון לתקן עולם, ואל יאמר האומר: אני איני שואף לאיצטלא של סופר: אני מחווה את דעתי רק דרך ארעי, עתים כשיש לי מה להגיד. אף סופר ארעי שמו סופר.

דיון בלחש זה, שתחילתו היתה לימוד סניגוריה על עצמי, עבר לאט־לאט לדעה פסוקה יותר. שבתי וראיתי כי כך הדין גם מבחינה כללית. אנו ברוב מחשבותינו תפוסים לשיגרות. ועל פי הרגל נושן עודנו מחלקים את חיי מחשבתנו, כמו את חיינו בכללם, למגרות, זו מגירת הארעי וזו מגירת הקבע: זה מדור לחיי־שעה וזה השער לבעלי הגיון על חיי־עולם: אלה שרים מזמורי־יום והללו מסתכלים בהוד מעלתו של הנצח; חיים קצרים לראשונים ואריכות ימים לאחרונים. אבל סברה היא, כי מתקופה מסויימה של התפתחות הרוח, זו, המכונה בשם תקופת התרבות, כי “היוצרות” מתערבבים יחד. “הגיעה השעה להגות בנצח” – כרוז זה חוזר ונשנה על גבי שערי הבתים בג’ניבה, עירו של קלוין. הרגע נתמרד: אף הוא מבקש את חלקו לעולם הבא. כל נושא חומד בהשארת־הנפש. לאמתו של דבר, לא הנושא קובע אלא דרך הדיון בו והיחס אליו. אין תוכן ארעי, אלא יש בחינה ארעית. דוק ותמצא, כי שאלות הזמן הן־הן הבעיות הנצחיות, הצפות ועולות בכל דור מחדש. השעה הבוערת באש התמיד תבער. וכנגד זה המחקרים המופשטים בעניני נצח טבועים ברובם בחותם השעה. פתרונן של חידות עולם, אלהים, חומר, מות, כוח וכיוצא בהן, כפי שנמסר לנו מפי קדמונים, נשמע באזנינו כגמגום תינוקות; ואילו לא תגנוב זה כל עיקרו ענין משקי, קשור ללא ספק בצורת־משטר זמנית, נושא לשעה, קולו מהדד במרחבי הדורות והדיו מתפוצצים ועוברים הרחק מחוץ למסגרת הזמן, שבו היה קיים הקנין הפרטי. יחסי־אנשים וקשרי־עמים מעורים בסביבה, וכן דיני בעל הבית ושכן והנוהג שבין האדם ובין בעל־החי וכל שבמסחר ובקנין – אבל כרוניקה שוטפת זו שוטפת מן השעה לתוך הנצח.

אילמלא החשש להיות מן המתמיהין אפשר היה לקבוע כלל, שאין להסתכל בנצח אלא מבעד לשפופרת השעה. אנו בני־תמותה ילדי הרגע הננו, ובלי הרגע – המזלג – אי אפשר לנו לקחת אף פירור מקערת הנצח. וכל גישה אי־אמצעית אל מערומי הדברים ללא לבושיהם הזמניים גוררת כשלון. אפילו הצורות הספרותיות משתמרות רק במידה שהן צורות, זאת אומרת, זמניות. כתביהם של רבים מחכמי אתונא ירדו לטמיון. שירי־קדומים אינם ערבים לאזנינו. מושכלות ראשונים של קדמונים נראים לנו כהתעמלות מוחית בלבד. ואילו שיחה נאה, שספגה לתוכה נשימה רותחת של איזה מאורע, ששימשה פעם ענינא דיומא, עשויה להאריך ימים אם לא בזכות עצמה הרי בזכות החמרים שלה. והמסיבות הזמניות, שבהן נתחברו הדיאלוגים של אפלטון, גרמו לא מעט, מלבד תכנם הנעלה, להארכת קיומם. סוקרטס וכוס־הרעל שלו הם חומר בן־חלוף, אבל חלוף זה נותן טעם־נצחים ברעיונותיו של אפלטון. וכן אופן השיחה, מסיבת החברים, אילו פרטים טפלים המסופרים או מרומזים בשעת המשתה, כרוניקה זו, מגבירים את החיות. פילוסופים ופייטנים צרופים בזים לקורטוב חומר פסלני, גם האישיות נראית להם חומר, כל שהוא פרטי טריפה בעיניהם. אבל גם הצרוף מאוד מצטרף מרסיסי חומר, שהם מקום, זמן ותנאים, ואין כמעט פרקי־שירה מעולים, שאין פרקי דברי־הימים מעורבים לתוכם. ורבים מהם היו מלכתחילה דברי־הימים בלבד. דבריהם של נביאי ישראל הרי כולם תגובות רותחות על שעות בוערות. ולפיכך אולי הם משולים לסנה הבוער ואינו אוכל.

לא בא הדבור על נגידי הרוח בשום סמוכין עם מנחת־עוני זו. אבל כך דרכה של מחשבה להפליג מעבר לתחומי הנושא. בחינת מכיוון שהגענו לכך נאמר זאת, אודה בגלוי־לב, שכוח־מה, שיש בו משום בת־קול מן הלב, דחפני לכנס את פזורי המאמרים האלה, שיסודתם בשעת־חירום אחת, הנעוצה במאורעות תרצ“ו־ת”ש. וזו שעה שחורה, החוזרת ונשנית תחת שמי התכלת של ארצנו. זו סוּפה, שאינה פוסקת לגמרי לעולם אלא נחבאת לזמן־מה. כל שחי את המאורעות ההם במיצוּיים מבין, כי הם חלפו, אבל ענינם לא חלף כלל. אל נפתח פה לשטן. אבל יש שטן, שפיו פתוח תמיד. טבע ישובנו, שיסודו בעליות, והוא צפוי תמיד לירידות, והמשברים, הכלכליים והמדיניים, מנסרים בתוכו כגלגל החוזר. אף קלסתר־פרצופו הרוחני נתון בנדנודים מתמידים. חלוצים יעצבוהו: וכל נחשול של עולים לציון מביא עמו גם ערב־רב של נופלים לתוך הארץ הזאת שלא לשמה כלל וכלל. והללוּ לא זו בלבד, שאינם נאותים לעיקור צורתם ולתיקון נשמתם היהודית אלא גם משתמטים מדעת משיתוף עצמם בבניננו ומעמידים עצמם אחרונים לקיום חובות לאומיות. עתים נדמה שהם באו לכאן בתוקף גורל אכזרי, הכופה עליהם לקיים מצות התבוללות על אדמת אבותיהם. התבוללות לשון והתבוללות של השגת־עולם. אפשר לומר, כי רובם של מראות הנגעים שבחיינו בארץ מקורם בסיטרא אחרא של קיבוץ הגלויות. הרדיפה אחרי נחלה מבוהלת, המהווה חזיון כמעט מתמיד בחיי חלק מצבורנו, עולה בד בבד עם הבריחה מחזונה הרוחני של אומתנו. פולחן הכוח, על אחת כמה ההתפארות בו, העמדת הבנין של ארץ ולאום על הדם, הערצת הגבורה הגסה, טיפוח יהדות של יד, הצעקה למשיח שיבוא באופן דחוף. דחיקת הקץ, האמונה התפלה שאפשר להצמיח חיי עם על ידי גשם של שנאה לשכנים. סילוף מובנה של קוממיות לאומית לידי תחיה נעוות־הדמות, הטלת שיקוצים על כל בן־ישראל המטיף להבלגה ולתפיסת המציאות – אלה הם ליקוּיים, שכמה מחלקי עמנו לא נוקו מהם גם בדורות קדומים. לא, אין באמוּר כאן שום דבר חדש, אבל אין בו גם שום דבר, שכבר נתיישן עד כדי שאין צורך לאומרו שוב. פרשת הבריונות קבועה בסדרת חיינו מדור־דור ויש לעבור עליה תמיד. וכן פרשת קנאת שכנים וחסד לאומים. הכל כבר היה לעולמים בתולדותינו והכל בוער אצלנו גם בשעה הזאת.

המאמרים בקובץ הזה ביקשו לספוג לתוכם את זעם ה“מאורעות” ואף את לקחם, את צרור המרור ואת צרור התנחומים ומוסר ההשכל שבהם. הם נתכוונו להטיף דעה והבדלה. ומבוקשם לגלות את המאור שבהבלגה למלוא מיצוּיה. כיבוּש־היצר הקדמון, שתפארת ממנו לאדם, הוא גם המקיים גוי. בשיקול־הדעת יסוד ההצלחה, בהתגוננות, בגבורה מתונה יתרון־כוח. להבדיל מגבורה מהירה ומבוהלה, המנחילה לעתים נצחונות זמניים או מדומים, ואילו תוצאות ההרס והחורבן שלה הן ודאיות. ומכל מקום היא מוציאה את העם משיווּי־משקלו המוסרי ומגבירה בו את טירוף הדעת ומבוכת הלבבות. בקידוש ההבלגה לא היה בעל המאמרים האלה מהסס אף רגע. לה הטיף ללא ריתוּי. ועל חמת קנאָה ונקם קרא חמס ללא הרף. ומתוך שלבו יודע מאוד, כי מבוכתנו הפנימית אף היא עודה תוססת בלבבות ושעתה לא עברה כלל ועיקר הרי כמדומה תוספת המלצה לכינוס זה. יש מעשים־תעתועים, שאינם נעשים אותה שעה, אבל הם מרחפים באויר. תבאנה נא האותיות הפורחות ותתיצבנה לעומתם כקול מחאה ואזהרה כאחד: ישוב עברי על אדמת ציון, זכור מה שעבר עליך וזכור לפני מה אתה עומד בעתיד, זכור ואזור הגבורה הנבונה והמתונה, שרק בה מבצר־עוז לאדם ולעם.

ואלה הם המאמרים, הנתונים בספר, לפי נושאיהם:

א. הבלגה

1. הבלגה

2. העלילה

3. אל תאמר הבלגה

ב על הגבורה

1. פרקים במסכת גבורים

2. להבדיל

ג. דאגה לילדינו

1. דאגה לילדינו

2. הילד בתוך מעגל המאורעות

3. המאזן הפלילי

ד. בינינו לבין הערבים

1. קו לקו

2. בת צחוק למזכרת

3. הערבי הסוס ודלי המים

4. באש ובמים

ה. ממשלת־החסות

1. כעס על אנגליה

2. אנגליה – אנגלים

3. בינינו לבין הפקידות

4. האוהב אותנו או לאו?

5. בצל אדום

6. האור והענן

7. בעיגול החנק

8. ביילינסון יקר

9. באזניך אנגליה

ו. שלטון הרחוב

1. שלטון הרחוב

2. פצצות והלצות

3. יהדות של יד.

ז. פרקי תוכחה ונחמה

1. שלום עליכם, עמים

2. בימים שכאלה

3. אבלות

4. ארץ ישראל

5. בית ישראל.

6. נעורי הנשר בישראל

7. מכת האגירה

8. כתמים בהירים