רצונך להבין מקצת מיסוריו של מדבר בשער – צא וראה אותו כשהוא טורח לכנס בספר פזורי דבריו בשאלות הזמן. תוהה ודואג יעמוד בפני אוסף ילדי־רוחו. בפני האני הקיבוצי שלהם ובפני כל פרט מהם לחוד, וישאל בהגות קשה: האומנם כשרה בריה זו ללידה שניה בצורת ספר? תמצא לומר: היה במאמר זה או פלוני צורך לשעתו – הרי כבר עשה את שליחותו במקום חיותו על דפי העתון, בקפצו לשם, בעידנא דריתחא שלו, מתוך שצף המאורעות בני־יומם, ואם יפים היו לו חיי־שעה די היה מכל מקום לו בהם. ומה טעם להטריד זה, שכבר חצב לו את קברו בתוך מה שהיה, ולהעביר את עצמותיו לבית הויות ימינו? או שמא סבור אתה כי יש כוח־מה במאמריך על נושאי־השעה, המשמש להם תריס כנגד שיני הזמן ומזכם בהשארת הנפש? אם כך אתה סבור כלום אינך מן היהירים? קושיה זו אפילו תיישבה בדוחק – האיך תיישב את הלב הנוקף ואת יתוש הספק, המטייל בחדריו. אכן, זה פשרם של חבלי לידה. ראשונה נאמר, שניה על אחת כמה, שכן קשה עתיקתא מחדתא.

ייתכן, כי החומרה שבדבר היא שמיישבתו. עתים יש, שהואיל והענין מוקשה הכרח לעשותו, בשביל שהאדם יעמיד את עצמו במבחן קשה. וכן חובתו של הדובר בשער על נושאי השעה להעמיד את עמלו היומי בפני בית־דינה של בחינה רחבה יותר, נהוג לומר: יראה הקורא וישפוט. אבל חובה לומר גם כן: יראה הזמן וישפוט. כשם שאין לעמוד כל הצורך על דבר אלא אם כן אתה משוה אותו אל השונה ממנו במקצת, כך מאמר שנכתב לשעתו ערכו מתבחן על ידי עקירתו משעת נתינתו לשעה אחרת. ורק היא האחרת מסוגלה לשפוט מה יש בו מן הקיים. אמנם, אנו חוסים בצל השעה מחמת פחד מפני הממד הזמני הרחב יותר, אבל אין חיים אלא התגברות על הפחד מפני המות. קל וחומר חיי־רוח, שבלי עזות דקדושה אי־אתה יכול לעשות בהם אף צעד. העניו והביישן אסור לו לחוות דעה כל־שהיא אפילו בעניני רגע, וכלל אין עניני רגע. שעה אינה נופלת במעלתה מן הנצח. המורה הוראה בענין של יום פוסק גם הלכה לדורות. מי שבא לתקן פרט אחד מתכוון לתקן עולם, ואל יאמר האומר: אני איני שואף לאיצטלא של סופר: אני מחווה את דעתי רק דרך ארעי, עתים כשיש לי מה להגיד. אף סופר ארעי שמו סופר.

דיון בלחש זה, שתחילתו היתה לימוד סניגוריה על עצמי, עבר לאט־לאט לדעה פסוקה יותר. שבתי וראיתי כי כך הדין גם מבחינה כללית. אנו ברוב מחשבותינו תפוסים לשיגרות. ועל פי הרגל נושן עודנו מחלקים את חיי מחשבתנו, כמו את חיינו בכללם, למגרות, זו מגירת הארעי וזו מגירת הקבע: זה מדור לחיי־שעה וזה השער לבעלי הגיון על חיי־עולם: אלה שרים מזמורי־יום והללו מסתכלים בהוד מעלתו של הנצח; חיים קצרים לראשונים ואריכות ימים לאחרונים. אבל סברה היא, כי מתקופה מסויימה של התפתחות הרוח, זו, המכונה בשם תקופת התרבות, כי “היוצרות” מתערבבים יחד. “הגיעה השעה להגות בנצח” – כרוז זה חוזר ונשנה על גבי שערי הבתים בג’ניבה, עירו של קלוין. הרגע נתמרד: אף הוא מבקש את חלקו לעולם הבא. כל נושא חומד בהשארת־הנפש. לאמתו של דבר, לא הנושא קובע אלא דרך הדיון בו והיחס אליו. אין תוכן ארעי, אלא יש בחינה ארעית. דוק ותמצא, כי שאלות הזמן הן־הן הבעיות הנצחיות, הצפות ועולות בכל דור מחדש. השעה הבוערת באש התמיד תבער. וכנגד זה המחקרים המופשטים בעניני נצח טבועים ברובם בחותם השעה. פתרונן של חידות עולם, אלהים, חומר, מות, כוח וכיוצא בהן, כפי שנמסר לנו מפי קדמונים, נשמע באזנינו כגמגום תינוקות; ואילו לא תגנוב זה כל עיקרו ענין משקי, קשור ללא ספק בצורת־משטר זמנית, נושא לשעה, קולו מהדד במרחבי הדורות והדיו מתפוצצים ועוברים הרחק מחוץ למסגרת הזמן, שבו היה קיים הקנין הפרטי. יחסי־אנשים וקשרי־עמים מעורים בסביבה, וכן דיני בעל הבית ושכן והנוהג שבין האדם ובין בעל־החי וכל שבמסחר ובקנין – אבל כרוניקה שוטפת זו שוטפת מן השעה לתוך הנצח.

אילמלא החשש להיות מן המתמיהין אפשר היה לקבוע כלל, שאין להסתכל בנצח אלא מבעד לשפופרת השעה. אנו בני־תמותה ילדי הרגע הננו, ובלי הרגע – המזלג – אי אפשר לנו לקחת אף פירור מקערת הנצח. וכל גישה אי־אמצעית אל מערומי הדברים ללא לבושיהם הזמניים גוררת כשלון. אפילו הצורות הספרותיות משתמרות רק במידה שהן צורות, זאת אומרת, זמניות. כתביהם של רבים מחכמי אתונא ירדו לטמיון. שירי־קדומים אינם ערבים לאזנינו. מושכלות ראשונים של קדמונים נראים לנו כהתעמלות מוחית בלבד. ואילו שיחה נאה, שספגה לתוכה נשימה רותחת של איזה מאורע, ששימשה פעם ענינא דיומא, עשויה להאריך ימים אם לא בזכות עצמה הרי בזכות החמרים שלה. והמסיבות הזמניות, שבהן נתחברו הדיאלוגים של אפלטון, גרמו לא מעט, מלבד תכנם הנעלה, להארכת קיומם. סוקרטס וכוס־הרעל שלו הם חומר בן־חלוף, אבל חלוף זה נותן טעם־נצחים ברעיונותיו של אפלטון. וכן אופן השיחה, מסיבת החברים, אילו פרטים טפלים המסופרים או מרומזים בשעת המשתה, כרוניקה זו, מגבירים את החיות. פילוסופים ופייטנים צרופים בזים לקורטוב חומר פסלני, גם האישיות נראית להם חומר, כל שהוא פרטי טריפה בעיניהם. אבל גם הצרוף מאוד מצטרף מרסיסי חומר, שהם מקום, זמן ותנאים, ואין כמעט פרקי־שירה מעולים, שאין פרקי דברי־הימים מעורבים לתוכם. ורבים מהם היו מלכתחילה דברי־הימים בלבד. דבריהם של נביאי ישראל הרי כולם תגובות רותחות על שעות בוערות. ולפיכך אולי הם משולים לסנה הבוער ואינו אוכל.

לא בא הדבור על נגידי הרוח בשום סמוכין עם מנחת־עוני זו. אבל כך דרכה של מחשבה להפליג מעבר לתחומי הנושא. בחינת מכיוון שהגענו לכך נאמר זאת, אודה בגלוי־לב, שכוח־מה, שיש בו משום בת־קול מן הלב, דחפני לכנס את פזורי המאמרים האלה, שיסודתם בשעת־חירום אחת, הנעוצה במאורעות תרצ“ו־ת”ש. וזו שעה שחורה, החוזרת ונשנית תחת שמי התכלת של ארצנו. זו סוּפה, שאינה פוסקת לגמרי לעולם אלא נחבאת לזמן־מה. כל שחי את המאורעות ההם במיצוּיים מבין, כי הם חלפו, אבל ענינם לא חלף כלל. אל נפתח פה לשטן. אבל יש שטן, שפיו פתוח תמיד. טבע ישובנו, שיסודו בעליות, והוא צפוי תמיד לירידות, והמשברים, הכלכליים והמדיניים, מנסרים בתוכו כגלגל החוזר. אף קלסתר־פרצופו הרוחני נתון בנדנודים מתמידים. חלוצים יעצבוהו: וכל נחשול של עולים לציון מביא עמו גם ערב־רב של נופלים לתוך הארץ הזאת שלא לשמה כלל וכלל. והללוּ לא זו בלבד, שאינם נאותים לעיקור צורתם ולתיקון נשמתם היהודית אלא גם משתמטים מדעת משיתוף עצמם בבניננו ומעמידים עצמם אחרונים לקיום חובות לאומיות. עתים נדמה שהם באו לכאן בתוקף גורל אכזרי, הכופה עליהם לקיים מצות התבוללות על אדמת אבותיהם. התבוללות לשון והתבוללות של השגת־עולם. אפשר לומר, כי רובם של מראות הנגעים שבחיינו בארץ מקורם בסיטרא אחרא של קיבוץ הגלויות. הרדיפה אחרי נחלה מבוהלת, המהווה חזיון כמעט מתמיד בחיי חלק מצבורנו, עולה בד בבד עם הבריחה מחזונה הרוחני של אומתנו. פולחן הכוח, על אחת כמה ההתפארות בו, העמדת הבנין של ארץ ולאום על הדם, הערצת הגבורה הגסה, טיפוח יהדות של יד, הצעקה למשיח שיבוא באופן דחוף. דחיקת הקץ, האמונה התפלה שאפשר להצמיח חיי עם על ידי גשם של שנאה לשכנים. סילוף מובנה של קוממיות לאומית לידי תחיה נעוות־הדמות, הטלת שיקוצים על כל בן־ישראל המטיף להבלגה ולתפיסת המציאות – אלה הם ליקוּיים, שכמה מחלקי עמנו לא נוקו מהם גם בדורות קדומים. לא, אין באמוּר כאן שום דבר חדש, אבל אין בו גם שום דבר, שכבר נתיישן עד כדי שאין צורך לאומרו שוב. פרשת הבריונות קבועה בסדרת חיינו מדור־דור ויש לעבור עליה תמיד. וכן פרשת קנאת שכנים וחסד לאומים. הכל כבר היה לעולמים בתולדותינו והכל בוער אצלנו גם בשעה הזאת.

המאמרים בקובץ הזה ביקשו לספוג לתוכם את זעם ה“מאורעות” ואף את לקחם, את צרור המרור ואת צרור התנחומים ומוסר ההשכל שבהם. הם נתכוונו להטיף דעה והבדלה. ומבוקשם לגלות את המאור שבהבלגה למלוא מיצוּיה. כיבוּש־היצר הקדמון, שתפארת ממנו לאדם, הוא גם המקיים גוי. בשיקול־הדעת יסוד ההצלחה, בהתגוננות, בגבורה מתונה יתרון־כוח. להבדיל מגבורה מהירה ומבוהלה, המנחילה לעתים נצחונות זמניים או מדומים, ואילו תוצאות ההרס והחורבן שלה הן ודאיות. ומכל מקום היא מוציאה את העם משיווּי־משקלו המוסרי ומגבירה בו את טירוף הדעת ומבוכת הלבבות. בקידוש ההבלגה לא היה בעל המאמרים האלה מהסס אף רגע. לה הטיף ללא ריתוּי. ועל חמת קנאָה ונקם קרא חמס ללא הרף. ומתוך שלבו יודע מאוד, כי מבוכתנו הפנימית אף היא עודה תוססת בלבבות ושעתה לא עברה כלל ועיקר הרי כמדומה תוספת המלצה לכינוס זה. יש מעשים־תעתועים, שאינם נעשים אותה שעה, אבל הם מרחפים באויר. תבאנה נא האותיות הפורחות ותתיצבנה לעומתם כקול מחאה ואזהרה כאחד: ישוב עברי על אדמת ציון, זכור מה שעבר עליך וזכור לפני מה אתה עומד בעתיד, זכור ואזור הגבורה הנבונה והמתונה, שרק בה מבצר־עוז לאדם ולעם.

ואלה הם המאמרים, הנתונים בספר, לפי נושאיהם:

א. הבלגה

1. הבלגה

2. העלילה

3. אל תאמר הבלגה

ב על הגבורה

1. פרקים במסכת גבורים

2. להבדיל

ג. דאגה לילדינו

1. דאגה לילדינו

2. הילד בתוך מעגל המאורעות

3. המאזן הפלילי

ד. בינינו לבין הערבים

1. קו לקו

2. בת צחוק למזכרת

3. הערבי הסוס ודלי המים

4. באש ובמים

ה. ממשלת־החסות

1. כעס על אנגליה

2. אנגליה – אנגלים

3. בינינו לבין הפקידות

4. האוהב אותנו או לאו?

5. בצל אדום

6. האור והענן

7. בעיגול החנק

8. ביילינסון יקר

9. באזניך אנגליה

ו. שלטון הרחוב

1. שלטון הרחוב

2. פצצות והלצות

3. יהדות של יד.

ז. פרקי תוכחה ונחמה

1. שלום עליכם, עמים

2. בימים שכאלה

3. אבלות

4. ארץ ישראל

5. בית ישראל.

6. נעורי הנשר בישראל

7. מכת האגירה

8. כתמים בהירים