רקע
אליעזר שטיינמן
כתמים בהירים

אין זה סוד: לא מעטים עוזבים כעת הארץ ומפליגים באניות אל חופי הארצות המאושרות. כל כמה שקיימות עוד ארצות מאושרות בתקופתנו מעוטת־האושר. שלא להגזים, כמובן. לא מעטים אלה עולים מסתמא במנינם רק לכדי מאות משפחות, משפחות אמידות בוודאי, שיש להם עוד די ממון להוצאות הדרך בצוק העתים האלה ודרכּיָה בכיס ותעודת־נתינות מזומנה מאותה ארץ־הבחירה שלהם, המכונה אמריקה, דרך משל. אבל אף מנין מצומצם זה של פליטים מרצון יש בו כדי לעורר הרהורי תהייה ותמהון. דרכו של עולם, כי בנים שנתרחקו מחיק מולדתם מתכנסים ובאים אליה בעת צרה בשביל להשתתף עם יתר בניה בתיקון פרצותיה ובביצור עמדותיה ואף לעמוד מסביבה כחומה בשעת הצורך. ואילו פרישה זו מישובנו, הזקוק כעת יותר מבכל זמן אחר לליכודו הגמור ולביצורו מבפנים ומבחוץ, כלום אין היא בריחה מן המערכה, בריחה שאינה מוסיפה כבוד לעושיה וכוח לכולנו?

אפשר לשער, כי כל אחד מהפורשים מצד עצמו יש לו די נימוקים אישיים ומשפחתיים משלו לעזוב לעת הזאת את הארץ הקטנה והעניה למדי ולקבל עליו את חסותה של אמריקה המעטירה והמאדירה, המסתופפת בצל השלום והשלוה וההרווחה החמרית. פלוני הפרט לעולם זכאי הוא בהגירתו מארץ לארץ אפילו במדה שהוא מנמק אותה ב“ואני את נפשי הצלתי” או ב“כל מקום שטוב לי שם מולדתי”. ואף אין ממידתו של צופה בחזיון להזקיק את עצמו לגורלות היחידים, שביניהם יש אנוסים בכמה מנסיבות חייהם. אבל החזיון הרי מופרך הוא. גלוי וידוע, כי המאות האלו לא הגיעו לאלפים או אפילו לרבבות, אלא בשל מניעות חיצוניות, אם משום חסרון־כיס ואם משום חסרון תעודת נתינות־זרה, ובעיקר משום חסרון ארצות־קליטה באירופה הנתונות מחוץ לסכנת המלחמה לאלתר או בעתיד הקרוב. אבל אין לנו שום בטחון, כי ההגירה מהארץ לא היתה נעשית המונית אילו היו התנאים החיצוניים כשרים לכך. אפילו מאות המהגרים אינם כמות מבוטלת בקרב ישובנו המועט באוכלוסים והנלחם לעתים בעד כל עולה נוסף. ואילו אם נביא בחשבון את מספר היוצאים מקרב נתיניה של אמריקה המאושרה לעומת מספרם של אלה מהם, שלא עזבו, נראה כי אחוז הראשונים הוא רב למדי. משמע, רובם של אלה, שהיתה היכולת בידם, הסתלקו מכאן באפשרות הראשונה שנזדמנה להם. וכלום ענין זה הוא בסדר? כל זמן שהארץ היתה שופעת עושר וישובנו נתון במזל הצלחה התכבדו גם ההם וישבו עמנו, הם הואילו להתהלך בקרבנו, להשתתף בפעולותינו, לזמר את זמירותינו; אבל רק צרה משמשה ובאה לא באה עדיין אלא רק משמשה ובאה, מיד פרשו והלכו להם והפליגו למדינת הים.

לא נאמרה תוכחה זו כלפי מאות המהגרים דווקא. חוששני כי יש לתתה ענין גם לכל אותם האלפים והרבבות, שאינם מביטים בשאט־נפש, אלא להיפך, מתוך קנאה מסותרת, אחרי הפורשים לעת הזאת, חוששני כי יש לכוונה כלפי רוב מנינו של ישובנו, היינו כלפי כל פרט מאתנו, מכיון שרק אחד מני אלף משלנו הכה באמת שרשים עמוקים בתוך הארץ הזאת, שכולנו כנהוג מרוממים ומנשאים אותה על שפתינו ומרבים קילוסים לאקלימה המופלא, לשמי־תכלתה ולהוד־המסוה חופף על כל רגב ואבן משלה. חזיון היציאה בצבור מן הקן הזה, שאמצנוהו לנו למולדת מחדש, בשל כל תמורה או צל תמורה, מדינית או כלכלית, מחייב את כולנו לעשות חשבון־הנפש מה הארץ הזאת לנו ומה אנו לה ואם באמת קיימים קשרים אמיצים, בלב ונפש ולא רק בחלום ובחזון, בינינו לבינה. אם נהיה ישרים עם עצמנו הרי נודה, כי זיקתנו אליה עודנה, ושמא היתה גם ברוב זמני קורותינו, שטחית, תודעתית, מילולית בלבד. אנו שרים לה כעת “ארצי, ארצי!” וכן היינו קושרים לה תפלות וזמירות בכל עת ועידן ואף נשבעים לירושלים בשבועות ובחרמות, אבל ישיבת־קבע לא היתה לנו בה מעולם. הישוב העברי בארץ היה תמיד קל־תנועה לצאת ולהגר. יותר ממה שנתחייב חובת גלות עזב מרצונו את תחומי ארצו. הוא אהב יותר את החלום על שיבת ציון מאשר את שיבת ציון עצמה. כדרך שבני אדם אוהבים יותר את השאיפה לאמת מאשר את האמת עצמה כך העדיפו בני ישראל את הכיסופים לגאולה על הגאולה גופה עוד אבות אומתנו היו מצויים אצל מקל־הנדודים ויסעו ויחנו ויסעו שוב. ומדה זו של מתן גט לארץ בשעת כל מפנה מדיני ולרגל כל תמורה מפעפעת, חוששני, בכל יהודי. מדה היא מדה; מדה היא כמעט טבע; ואפשר שאין לעקור טבע. אין פרט ואין צבור יכולים אולי לשנות את אָפים, כדרך שאין הכושי יכול להפוך את עורו. אבל מן הראוי שנכיר לפחות את האופי הפגום שלנו, שנכיר את זיקתנו הרופפת למכורה הזאת, ואל נסובב בכחש את עצמנו ואת האחרים בענין חיבת הארץ. בשטח זה שקרנו הרבה והננו מוסיפים והולכים לשקר. החל מ“אויר ארצך חיי נשמות” דרך כל הפתגמים והמימרות המפליגים בשבח אהבת ארץ ישראל עד ההצהרה ש“ישראל וארץ ישראל חד הוא” – הכל נושא עליו חותם ההגזמה. מסתבר, כי חכמי ישראל בכל הדורות הרבו כל כך להפליג באהבת ארץ ישראל על שום שגלוי וידוע היה להם כמה מועטה אהבת היהודים לארץ ישראל. אהבה רוצה לומר לא אהבה שבעל־פה, לא חיבה בדבר־שפתים, לא נשיקות מתוך פסוקים, אלא אהבה טבעית באמת, אהבת בשר ודם. אהבה שיש בה משום דביקות ממש כגון של החַי ושל הצומח לאדמת מרעהו ולקרקע־מטעו. מה יש להסביר ענינה של האהבה, השופעת משורש הישות, מתוך דם־התמצית שבנפש? אין להסבירה. בניבים לא תגדירנה. מאלפי משלים מספיק משל האם ליונק. אֵם אינה עוזבת, אינה בורחת, אינה פורשת. היא גם אינה מפרשת בשפת־יתר ובניבים נאוים את עוז רון אהבתה. אהבת ישראל לארצו בכל דור ובכל זמן שפעה המון ניבים ופסוקים בכתבי־קודש ובשירי־חול. יכולים אתם לחבר אלפי כרכים של חיבוב וליבוב, שהם מראי־מקומות מכל מה שנאמר בהלכה ובאגדה בענין הקשר שבין ישראל ובין ארץ ישראל. נודה נא: הענין הוא חשוד קצת: הוא חשוד ביותר. כל כך הרבה התרפקות וכיסופים וכה מעט התמדה ויציבות והתערות בארץ. התקדרו מקצת שמי־התכלת בארצנו מיד קמים יהודים ועוזבים, נשמעה אי־שם יריה – יהודי צו לארצך וקח מקל־הנדודים ולך. אין להעלים: אם סופת־המלחמה תוסיף להשתולל לא נכונו לנו ימי רווחה וברכה בארץ הזאת. טיבה של הארץ, שהיא יכולה לסבול רק מצבי־שלום. יותר מדי נתנסתה בימי דורות בצרות ובחורבנות, שלא העלתה מהם ארוכה עד היום, שתוכל לעמוד מול זועות חדשות. אבל אנו מאמינים, כי הכוס לא תעבור אליה בפעם הזאת. ואף אם צפויים לה זעזועים תקותנו חזקה, כי ישובנו החדש יעבור רק דרך כור־המצרף, אבל יצא ממנו מחוזק עוד יותר. אנו מלאים תקוה ובטחון וחסרים מורא לקראת הבאות במדה שהננו אוהבים אדמה זו, שהננו יושבים עליה ובמדה שהננו עומדים בקשרי אהבה וריעות עם האנשים הסובבים אותנו. זה הכלל: אמונה ואהבה הולכות תמיד שלובות־זרוע; בטחון ומסירות לעולם כרוכים זה בזו. האם החורגת אומרת “גזורו” והבורח ממקומו מעיד על עצמו, שאינו קשור אליו בעבותות אהבה. כל אחד בטוח, ששום רע לא יאונה לו בקרבת אוהביו ומיודעיו. בשעת צרה ייבחן הידיד; ובשעת צרה למדינה ייבחנו רגשות הידידות, שבניה הוגים לה. כלום מה משמעם של אותם הניבים, שאנו כל כך דשים בהם בשנים כתיקונן, בדבר שיתוף הגורל שבינינו ובין המולדת העברית המחודשת, אם לא צמידות גורלית באמת אליה בכל שעה, בכל השעות, בכל הימים ובכל השנים, בין בזמנים כתיקונם ובין בתקופות טרופות? הרי רשאית המולדת הזאת לטעון באזנינו, אילו ניתן פה לה, ולומר: מה תוכן חיוני יש לוידויי־האהבה המרובים, שאתם משפיעים עלי, אם הנכם עוזבים אותי בעת צרה רק נחת אתם רוצים לראות בי – ואם אסון חלילה בא עלי שוב איני נהירה לכם ושוב אין אתם מכירים בי? אם כך מותר לחשוד בכם, כי אף בלשעבר לא הייתם דבקים בי, אלא העתרתם עלי שפת־חונף, אחד בפה ואחד בלב דברתם עמי. עיקר ישיבתכם אצלי לא היתה אלא ארעית; ברגל אחד דרכתם על אדמתי; בעין אחת הצצתם על מראות־נופי, בה בשעה שעינכם השניה היתה לטושה אי־שם לנוף הנכרי הרומז לכם מרחוק, ועם שהעתרתם עלי בשפתיכם קריאות הַלל לעָניי המזהיר, לדלותי הקדושה, לקטני האלוהי, לחבר בחורי, המקדשים את רגבי בכוסות־הזיעה, הנשפכות לתוכם, הרי הגיגיכם הנסתרים היו נתונים לארצות מוצאיכם עתירות־התנובה, רחבות־הערָבות, המשופעות במאכלים ובתבשילים עריבים לחיך או המסורבלות ממני בנובלות תרבות כרכית רקובה. הנה כי כן. תחת שָׁמי התהלכתם ודעתכם היתה משוטטת בארצות הנכר; אתם הייתם פה ודמיונכם שם; בפיכם ליבבתוני ולבכם רחוק ממני; ישבתם עמדי והדרכיה שלכם היתה תמיד מזומנה לכם בכיס. נתינים כפולים הייתם; בשתי תעודות־זהוּת הצטיידתם; שתי אהבות טמנתם לכם; בשני שמות מפורשים השתמשתם; שני אלים עבדתם.

אפשר לחיות חיי יום־יום, חיי בשר ודגים, חיי מסחר וקנין, חיי צמחים ובני כרכים, חיי פריה ורביה, גם בשתי אהבות או גם בלי אהבה אחת, בלי משא־נפש עמוק, בלי דביקות שבדם. אבל האם אפשר ליצור גם תרבות־עם ולהקים מולדת ולחשל ערכי־רוח מתוך תפיסת־עולם והשקפת־עולם של מהגרים בפועל או בכוח? אני את נפשי הצלתי – יאמר הפליט. ייתכן כי אותו פליט מצליח להציל גם את צרורותיו או מטלטליו, בחלקם או ברובם. אבל כלום מסוגל הוא להציל גם את נשמתו היתרה? כבודו לא כל שכן לאו. והכבוד הוא תמצית האישיות, הכוח היוצר שבה, הגורם המניע לכל יצירה אנושית – בלי ספק, וזו היא השאלה: אם רבים מאתנו המתהלכים על האדמה הזאת, החיים פה בנסיבות המקרים, ראויים לתואר אישי הכבוד; אם אין אנו ברובנו עוברי־אורח כאן, שנקלעו אל החוף הזה על שום שחוף אחר לא קלטם, אם אין אנו ברוב מניננו, המהגרים בכוח, משוללי אהבה לארץ הזאת. אין כופין אהבה; ואין לבוא במשפט עם איש על שום שלא הכה שרשים בחבל־ארץ ובמראה־נוף זה או אחר. אבל כנגד מה יש לטעון? כנגד שפע הדבורים על אהבה לארץ, כנגד מבול השירים “ארצי, ארצי”. כנגד שפת־חונף, המציפה דפים רבים מספרותנו העתיקה והחדשה באהבת ארץ־ישראל. סברה היא, שעדיין אסור לנו לשיר שירים על ארץ ישראל. כל שיר הוא תמצית של אהבת הנפש, נקודה בוערת שבלב. ולמראה השיירות המרובות העוזבות את חופי ארצנו בתקופות השונות של דברי־ימינו משוועת הנפש: מי יתן ותפחתנה כנגדן שיירות המשוררים, הקושרים כתרים לארץ הסגולה.


ז' חשון ת"ש.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49514 יצירות מאת 2733 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!