אתמול בבוקר, בשעה מוקדמת מאד, העירני משנתי איזה קול מוזר שעלה אלי מן החצר. המילים היו ידועות לי, ורק הקול היה מוטעם ומודגש באופן אחר קצת מכפי הרגיל. המלים היו אותן המלים “הנדל, הנדל”, שאני שומע מתוך החצר יום יום בדיוק בשעה השמינית בבקור, ואולם אותם פסקי הטעמים החדשים, שבאו עם נוסח המלים, היו חדשים לי. נחפזתי אל החלון והסתכלתי לחוץ. המראה היה זר וחדש. לא יהודי – אלא איזה “גוי”, פולני ממש, עמד ובידיו צרורות צרורות, שונים ומשונים: מכנסים ישנים, צילינדרים ישנים, מחסות-מגשם ישנים ועוד ועוד, והוא המנצח כאן על העבודה, קצת מגושם ולא-בטוח, ומכריז על סחורותיו וקורא “הנדל, הנדל”, להבדיל כאיש יהודי ממש. מובן מעצמו: כל החן המיוחד וכל הטעם הנחמד, שהיינו רגילים למצוא בדבר זה מאז ומעולם, נסתלק כאן ופג וגז ולא היה עוד. המסחר במכנסים ישנים הלא הוא הספּציאליות שלנו! גא אני על זה מעודי. כשרון כזה לא יקנה מן החוץ, אלא בא עם האדם מלדה ומבטן, להבדיל, כמו הכשרון למוסיקה או לפואיזיה וכדומה. ואולם איך שיהיה: באו זרים לנחלתנו…

איך שיהיה: הסנונית הראשונה, המבשרת את בוא האביב, כבר נראתה בארץ. והאביב בעצמו הלא ידענו איך יהיה זה. המסחר ילקח כולו מידי היהודים. דבר זה כבר ברור. עוד מצודה אחת היתה בידינו, המצודה האחרונה נלקחה. יוצאים אנו וידינו על ראשנו.

ועם זה משתנית כל הצורה, שהעולם היה רגיל אליה כל כך מאז ומעולם. רגילים היינו מאז ומעולם לשמוע, כי היהודים הם האומה המסוכנה, שמעט מעט תקח לתוך ידיה את כל מה שיש בעולם, את כל ענפי המסחר והאינדוסטריה, את כל עסקי החכמות והמדעים, את כל פּרותיהן של האמנות והקולטורה, וסופה לנצח את כל משפחות האדמה ואת כל העמים למיניהם ולרשת את העולם כלו עד בלתי השאיר להם אפילו טפה אחת מכל הים הגדול הזה. רגילים היינו לשמוע תמיד, בנוגע לעם זה, את הקריאה הקורעת לב: “פן ירבה”, “עם בני ישראל רב ועצום ממנו”, “הבה נתחכמה לו”, והם התחכמו לו כל-כך, עד שלפני שנים אחדות באו גם עד לידי התחבולה המחוכמה, לאסור עליו את הנשואים או לכל-הפחות להכריחו שלא יוליד הרבה ועל כל פנים שיהא מוכרח להחזיק ב“שיטה של שני ילדים”. לא חסר עוד דבר, אלא שיעמידו בביתו של כל יהודי אצל מטתו ז’נדרם וקוזק, שיהיו ממונים על השמירה, שלא יעבור זה על החק. מובן מאליו, כי כל העצות האלו הן עצות נבערות. לא עצתו של פרעה אחרי הלידה ולא עצתם של החדשים לפני הלידה, כל אלה יחדו לא יועילו בנוגע לאיש יהודי. איש יהודי, כידוע, יודע להערים ולהפקיע את עצמו תמיד מכל חק שיהיה. ובנוגע לאותה “שיטה של שני ילדים” הלא התחבולה בטלה לכתחלה. איש יהודי יש לו מושג פרימיטיבי מאד בנוגע לשיטה זו. כך, למשל, ידעתי מלמד אחד שהיה שומע יום ולילה, כי יש בעולם “שיטה של שני ילדים”, ופעם אחת התפרץ אל ביתי והשמיע אותי בשמחה גדולה, כי הוא אחד המעריצים היותר גדולים של שיטה זו, דהיינו: בכל שנה ושנה יולדת לו אשתו תאומים. – אבל כל זה היה לפנים. עתה נשתנו בעתים ועמהן נשתנתה צורתו של העולם כולו. היהודי, כפי שראינו, התחיל פתאום להיות הנרדף. אותו רודפים לאחור ומגרשים מכל מקצוע ומקצוע. ממנו לוקחים את כל ענף וענף של פרנסה ואינם משאירים לו כלום. עתה לקחו ממנו גם את נחלתו הנשארה: את המסחר במכנסים ישנים. ואם כך יתפתחו וישתלשלו הדברים גם להלן, אז הלא יכולים אנו לראות כבר בחוש את צורתו של העתיד, כפי שיהיה בדורתיהם של בנינו אחרינו. כל העולם כלו ישתנה מן הקצה ואל הקצה.

למשל: עתה, כשאנחנו סוחרים במכנסים ישנים ויונקים על-ידי כך את חלב הארץ, אנחנו הננו ה“רמאים” הידועים, תחת אשר אצל האחרים אין אנו מוצאים שום רע, אלא אותם המעשים היפים של הגורקאים והלידוואַלים, של הרנבוטים והקורוטקים, של הדי-לאסים, של הוונלרלרסקים, של הגילוויטשים, של המאצוחים, של הרוניקרים ושל הדרוצקים-לובצקים והביספּיגגים, – אבל בימים הבאים, כשאחרים יהיו המנצחים על המסחר במכנסים ישנים ועל כל יתר סגולותינו ומחמדינו ופרנסותינו המרובות בלי עין-הרע, אז כל המעשים הקטנים והתמימים ההם יהיו מצויים אצלנו, והם יהיו ה“רמאים”. אנחנו נמסור להם את כל הברכה המצויה לנו על-ידי כל הרמאות שלנו, שאנו מרמים את העולם בזה שאנו עושים מעט יי"ש במרתף מסותר או שאנו מחזיקים חדר באיזו עליה שבגג בלי רשיון מיוחד או שאנו מוכרים בסתר גורלות של לוטריה המובאים אלינו מחוץ-לארץ או שאנו נותנים שוחד של רובל כסף לאחד הפקידים על-מנת שיתן לנו לעמוד עם שלחן קטן בחוץ לפני אולמי התגרנים, וכיוצא באלה, מיני רמאות נוראים, שהיהודי מרמה ומרמה את הבריות במשך כל ימי השבוע, ולבסוף אין לו פרוטה של נחשת לצרכי השבת, ותחת אלה נקח לנו לתוך רשותנו את העסקים דוקא, העסקים העולים לסכומים של מיליונים. מובן מעצמו, כי אז נטען אנחנו עליהם, שהם יונקי חלב הארץ, הם העלוקות והם האקספלואטטורים, המנצלים את כל העולם – שהרי החדרים המסותרים והשלחנות שלפני אולמי התגרנים והמסחר בגורלות של הלוטריה האסורה יהיו ברשותם – ואנחנו יהיו לנו כל אותן הצואות המזויפות בנוגע למליונים, כל אותה הקבלנות של אבנים תחת שבולת-שועל בסכום של מיליונים, כל אותם ההרוגים בידים לשם ירושה של ממון, ובני-האדם הצדיקים והישרים, כמובן, נהיה אנחנו.

מובן מאליו, כי מכיון שנגיע למדרגה כזו, נגיע למדרגה עוד אחת. למשל, בנוגע לעלילת דם. כשהם יהיו התקיפים, שכבשו את העולם כולו, ואנחנו נהיה רק הנרדפים והמעונים, העומדים כל היום כשיות נאלמות לפני גוזזיהן, אז יהפך הסדר גם בנוגע לאותה עלילה: את העלילה, כמובן, נעולל אנחנו עליהם. נקום בבוקר יום אחד, נקח לנו איזה נער מנערי היהודים ונחביא אותו, ומקץ ימים אחדים ימצא הרוג – ואז תחל המהומה. אחדים מן “האנשים היהודים העיקריים” יקימו שאון גדול. העיתונים שלנו, “הצפירה” וה“היינט” ודומיהם, יכתבו יום-יום מאמרים ראשיים גדולים ויוכיחו על-פי ההיסטוריה, כי אין כאן אלא רצח לשם דת. המלומדים שלנו ירבו בבקיאות בתוך הספרים הקדושים של אומות העולם ויביאו מהם פסוקים מזויפים, שלכאורה אין הם מוכיחים ולא כלום, ויראו לכל באי העולם כי נרצח אותו הילד היהודי לשם אותה התכלית הידועה. העסקנים שלנו יוציאו מכתבים גלוים עם ציורים מבהילים, ציורי שוחטים ונשחטים, אשר תסמר כל שערה למראיהם, ופרוקלמציות התאנה משעה לשעה לעורר את העם לנקמות ופוגרומים – הכל לפי דוגמאות ידועות, הכל לפי נוסחאות בדוקים ומנוסים.

את כל זה יכול אדם פקח לראות מראש. מכיון שישתנה סדר העולם, מכיון שאחרים יהיו במקומנו אָנו ואנחנו נהיה במקומם הם, מכיון שהמכנסים הישנים לא יהיו עוד נחלתנו אָנו, אלא של אחרים, וכן כל יתר הסגולות שלנו לא יהיו עוד שלנו, אלא של אחרים, – מן הדין הוא שהשנוים יהיו שנוים כוללים ומוחלטים למראש ועד סוף בלי שום יוצא. העתיד הנשקף אלינו הוא עתיד נפלא.

הוי, העתיד! כשאני מסתכל לתוך עתידם של היהודים האמללים בכל הארץ אשר מסביב, אז תחשכנה עיני קצת מראות…