אין אנו מן הדפלומטים הפקחים ביותר – דבר זה אני חיב להגיד לכם גלוי. לא כל אדם זוכה, שיהיה לו ראש של מיניסטר. אבל כמה וכמה פעמים כבר הרהרתי בלבי כך: אלו הייתי אני מיניסטר או איזה עומד-בראש של איזה קהל או אפילו מנהיג לתקנת בויקוטים הגונים באיזו עיר בפולין והייתי מגיע בדוכני עד לאותה הנקודה החשובה, שכל מיניסטר הגון או עומד-בראש הגון או מנהיג הגון מחויב סוף-סוף להגיע אליה, והיא: להתחיל לעשות צרות ליהודים ולגזור עליהם גזרות רעות ושונות ופורעניות זרות ומשונות, משום שהשעה צריכה לכך, – בודאי ובודאי שלא הייתי גם אני מוציא את עצמי מן הכלל הנחמד הזה והייתי עושה את הצרות וגוזר את הגזרות הרעות והשונות ואת הפורעניות הזרות והמשונות ההן על ימין ועל שמאל, לא הייתי שובח אף אחת, ורק מכיון שהייתי מגיע גם עד לגזרה הנוגעת אל המסחר, מיד הייתי כובש את כעסי והייתי אומר לנפשי: רכב, כאן הפך ידיך! מכאן ואילך אפילו לא פסיעה אחת יותר. מסחר – זה אינו כלי-שעשועים בשביל איזו דיפלומטיה כמו בית-ספר או עלילת-דם או קנס של שלש מאות רובל! מסחר – זהו דבר אחר לגמרי; זהו עיקר העיקרים שכל טובת המדינה מיוסדה עליו; בכאן כלו כל ה“חכמות” שלך; כל הנוגע בדבר זה ומביא איזו הגבלה או איזו צורת-פסיעה במקצועו שלו, כליה הוא מביא על כל ההתפתחות החמרית של האומה כולה ומתחיב בנפשה, חתירה הוא חותר תחת טובתה של מדינה שלמה ועתיד ליתן את הדין. יכול אתה לעשות כל מה שלבך חפץ, ורק את המסחר, את המסחר שמור לי כאישון בת-עין!
דבר זה ברור בעיני כל-כך, עד שכשאני בא עד לפני איזו גזרה בנוגע למסחר, אני עומד כמו לפני חידה. כיצד יכולים בני-אדם המשעשעים את עצמם קצת באנטיסמיטיסמוס על-מנת לבלות את זמנם, להיות עורים כל-כך להכניס גם את המסחר לתוך תחום זה של שעשועיהם! האין הם רואים כלל כי מחבלים הם את נפשם בעצמם יותר משהם מחבלים את נפשם של אחרים?
כשאני עומד ורואה את מחול-המכשפות, שהעלו בני-אדם עתה על הבמה לעינינו בפולין, אני עומד לפי חידה. בני-אדם מרטשים את עצמותיהם בעצמם וחותרים חתירה תחת מצבם בעצמם ומביאים כליה בעצם ידיהם על עצמם – ואינם רואים ואינם מבינים.
ואני נזכר עתה בדוקומנט היסטורי, שנתפרסם לפני שתי שנים בעתון הישפני ועתונים למאות חזרו והדפיסו אותו בשעתו, והוא משך עליו את עיני כל הקהל מסביב. בשעה שאני כותב את הדברים האלה, מונח לפני עתון עם אותה התעודה. דוקומנט זה מוצאו משנת 1796. המיניסטר הראשי, שהיה בימים ההם בספרד דון פדרו ורלא, פונה אל המלך שהיה בימים ההם בספרד, אל קרל IV, ושולח לו דין-וחשבון על-דבר מצבה של המדינה, ובדין-וחשבון זה אנו מוצאים גם את הדברים: “הממשלה הספרדית מחויבת לבקש אמצעים, להכניס למדינתה שוב את היהודים. הפוליטיקה דורשת כזאת. אין אנו רשאים להשתעשע עתה בפנטיסמוס ובמשפטים-קדומים – המלוכות האירופיות האחרות צריכות להיות לנו למופת. הפוליטקה שלנו עתה מחויבת להכיר, כי חזירתם של היהודים לספרד היא האמצעי היותר חשוב בכדי לפתח בתוכנו את המסחר ואת האינדוסטריה. אמצעי אחר, שיתן לנו את האפשרות להתקים במלחמה האיקונומית עם העמים מסביב, אין לנו. היהודים הם אנשי-מסחר מצוינים, אוהבים את העבודה ומבינים לחשך אגורה ליום רע – וכל אלה הן מעלות טובות, שדוקא אצל אומתנו אין אנו מוצאים אותן. היהודים יפתחו בתוכנו את המסחר עם מדינות המזרח, ייסדו בנקים, יבנו פבריקות ינהיגו ענפי אינדוסטריה חדשים, יפחו נשמת חיים חדשה במסחרנו עם אמריקה. ולכן מחשבתי היא, כי עלינו לפנות אל בתי-המסחר הגדולים שליהודים בהולנדיה ולהציע לפניהם, כי יפתחו סניפים של עסקיהם גם אצלנו בספרד. חיבים אנו לברר להם, כי נכונים אנו לתת רשיון לכל היהודים להתישב בספרד – באותה הארץ שרשמם היה נכר בה לפנים בכל פנה ופנה באופן נעלה כל-כך”.
ובכן: אם רוצה אומה בתקנתה של האינדוסטריה, שתתעלה ותשתבח קצת, מחויבת היא להשליך את יהבה על איש יהודי. את הדבר הזה אין אני אומר – אלא סומך אני על המיניסטר. אם מיניסטר אומר כך, בודאי שהוא יודע. המיניסטר דון פדרו ורלא היה מוכן ומזומן, כפי הנראה, לחזור ממש על הפתחים ובלבד שיתנו לו נדבה – איזה איש יהודי. אלו היה דבר תלוי בו, לא היה מונע בודאי את עצמו מלעשות אפילו חפושים באמצע הלילה, לפי הדוגמא הידועה, ובכל-מקום שהיה מוצא בהיסח הדעת איזה יהודי מתחבא במרתף, או בעליה, היה מתנפל עליו ומגפפו ומנשקו ונותן לו כל מיני זכיות שבעולם ושוקל על כפו אלף אלפי אלפים דינרים, ובלבד שירחם זה עליו וילך עמו ויעשה בשבילו איזה עסק. אלו היה דירקטור של עתון הישפני בא אז לידי תחבולה, לתת פרמיה טובה ומצוינה לחותמיו, כמו שנוהגים, והיה כותב למשל בפרוספקט שלו: מי שיביא לי 25 קופונים, תהא לו האפשרות להשתתף בגורל ולזכות באיש יהודי אחד – הנני מובטח, כי היה עושה זה עסקים מצוינים מאד. המיניסטר בעצמו היה חותם בודאי על מהדורא שלמה של איזו מיליונים גליונות, ובלבד שתהא לו האפשרות לרכוש לעצמו יהודים בכמות היותר גדולה. אין אדם יודע כלל את שויו של איש יהודי – בשעה שצריכים לו. כשהמצב האיקונומי במדינה עומד בסכנה, אין אדם רשאי להרשות לעצמו את הלוקסוס לשנוא איש יהודי. הפוליטיקה, אומר המיניסטר ורלא, דורשת שהיהודים יבואו.
מובן מאליו: היו ימים בספרד, שהפוליטקה שם לא חפצה להבין את זאת. רדפו את היהודים “לכבודו של האל הגדול”, ענו אותם באינקויזיציות ובמדורות אש, בדקו ומצאו כי טוב ונחוץ הדבר להגביל אותם במקצוע המסחר והאינדוסטריה עד כמה שאפשר, ואחר כך, בבוקר לא-עבות אחד, קמו פתאום וגרשו אותם מן הארץ כליל – וגרשו מן הארץ לא רק אותם, כי אם את המסחר כולו ואת האינדוסטריה ואת כל טוב הארץ הפורח. הארץ ירדה הלוך וירוד ובאה עד ככר לחם. ועתה הם באים ומתחננים על נפשם: תנו, רחמנים בני רחמנים, תנו לנו יהודים אחדים לנדבה. נחוץ לנו יהודי כרפואה לגוף. המצב האיקונומי שלנו – אלהים ישמרנו…
ואולם מדינות אחרות, צפרים אחרות – צפרים אחרות, זמירות אחרות! בארצנו ולעינינו נעשים עתה מעשים בכל יום, אשר עומדים אנחנו לפניהם כמו לפני חידה. באים אנשים ומכים חרם בעצם ידיהם את הארץ וכל טובה. מגרשים את היהודים מתוך המסחר, וכל משלח ידם וכל מתנם ומשאם ואתננם קונם עליהם. מילא, סכנה היא לכל הארץ, כשיהיו יהודים יושבים עוד בשתים שלש ערים – דבר זה ברור. אלו הייתי אני מיניסטר, בודאי שהייתי גוזר גם אני גזרה כזאת. מילא, סכנה היא בשביל המדעים, שיכנס עוד נער יהודי אחד או בחור יהודי אחד לתוך הגימנסיה או לתוך האוניברסיטה – גם זה ברור לא פחות מן הראשון. גם אני בודאי שהייתי נוהג כך. מילא, סכנה היא בשביל האמונה, אם יקרא איש יהודי בשם דומה לשם אינו יהודי – דבר זה ברור כשמש בצהרים. גם אני אין לבי הולך אחרי השמות הזרים. אבל מכיון שאני מגיע אל הפרק בדבר הגבלות בשביל היהודים במקצוע המסחר ומכיון שאני רואה מעשי תעתועים ברחובה של עיר בריש גלי, מעשים הנעשים מתוך שגעון ממש, ואין שום שלטון מוחה – אני עומד ואיני מבין את הנעשה. האם לא יהרסו כאן אקסיטנציות של אלפי משפחות? אין אני חושב, חלילה, אקסיסטנציות של משפחות יהודים, אלא להפך. והלא מחסר הוא מסחר, ואי-אפשר שיהא זה נוסד על יסוד פוליטיקה…
יראתי כי עומדים אנו עתה על המקום אשר עמדה עליו ספרד לפני ארבע מאות שנה, ורק מקץ איזו מאות שנה חדשות יעמדו האנשים פה על המקום אשר עליו עומדת ספרד היום.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.