רקע
אמנון שמוש
מישל ואני

במבט לאחור ברור לי היום שלא הייתי יכול לכתוב את “מישל” אלמלא נולדתי וגדלתי במזרח, ולא הייתי יכול לכתוב אותו כך – אלמלא יצאתי ממנו; יצאתי ולא יצאתי. אלמלא ספגתי בילדוּתי את אורחות־החיים ואת אורח־המחשבה ואת סולם־הערכים של היהודי הספרדי־המזרחי (הרחוקים היום ממני כרחוק מזרח ממערב) – ואילולא כיבדתי אותם בלבבי – לא הייתי יכול להציג בפני הקורא את עולמם הרוחני והנפשי של מישל ולינדה ובניהם ובנותיהם כפי שהִצגתי אותם. ואלמלא רחקתי מהם ויצאתי לתרבות שונה שהיא ארץ־ישראל ושהיא קיבוץ ושהיא השקפת־עולם הוּמניסטית וסוציאליסטית – לא הייתי יכול לכתוב עליהם כפי שכּתבתי, מתוך אותו מרחק אירוני המקרב אותם ללב הקורא.

מתברר, שממרומי מגדל הסילוֹ של הקיבוץ ומבַּעד לחורשת האקליפטוס נראית חלבּ יפֶה יותר, על כל צדדיה ולכל עומק תרבותה המיוחדת. מראש המגדל המבט מפוּכּח, מקיף וחודר. ממעין־ברוך ארם־צובה נראית לא רק יפֶה יותר אלא גם יפָה יותר; לא מן המציאוּת, אלא ממה שחשבו עליה בניה בוני־ציון־וירושלים שהנמיכו קומתה מפני כל עיירה ועיר שנתבּשׂמו מרחוק מריחָן ורוחן של ורשה וּוילנה ואודסה, ולא בצדק. בטרם הגיע היהודי הראשון לערים הללו היתה בארם־צובה קהילה יהודית מפוארת שהעמידה חכמים ופייטנים ומקובלים אוהבי־תורה ואוהבי־ציון ו… מאשאללה אוהבי־ממון, שפרשׂוּ רִשתותיהם על פני תבל רבה.

הגדילה לעשות קהילה זו בדבר שיכול להיות לנו היום מופת ודוגמה: התמזגו בה עד לבלי הכֵּר שני ענפים שונים, שניים משבטי ישראל – אנשי המזרח שנקראו מוּסתַערבים וספגו את תרבות המזרח הערבי־המוסלמי אף תרמו לה רבות – עם גלי ההגירה של הפראנקוֹס, החל במגוֹרשי ספרד וכלה בגל ההגירה הגדול של סוחרים שבאו אליה במאה ה־18 אחר שתקעו יתֵדות של מסחר באיטליה ובצרפת ובווינה, בארצות הבלקן ובתורכיה, ובאו לחסות בצִלם של קוֹנסוּלים וקאפיטלוציות ולשלוח ידם במסחר הגדול שבּין הודו ופרס מזה לבין אירופה המתעשרת מזה. אחר דור אחד של התמודדות נתמזגו שני שבטים אלה – שונים בתרבות ובאינטרסים – והיו לקהילה אחת. לא בקלוּת ולא בלי חיכוכים אך בהצלחה מרשימה. והלוואי עלינו בארץ הזאת, כאן ועכשיו.

זה דורות רבים היתה לה לארם־צובה תפוצה משלה. על כל יהודי בחלבּ גופא היו כמה יהודים בקהילות החלבּים בעולם הרחב. היחס המספרי הלך וגדל לטובת התפוצה ככל שירד ערכּהּ המסחרי של העיר כצומת בינלאומי בין מזרח למערב. צמחו בעולם, ובעיקר בעולם החדש, קהילות חלבּיות – חזקות ומגובשות ומשגשגות – שהגנו בחומות שבטיות על ייחוּדן החלבּי ועל יהדותן כאילו היו שניים שהם אחד. רוח האמנסיפציה לא יכלה לחומות הללו, ורק בשנים האחרונות ממש מתחילים צעירים להתקלף מחלבּיותם, אם לטוב ואם למוטב.

באחת מן הקהילות הללו – שבּהּ ענף חשוב ממשפחתי יושב עד היום (וכנראה עד מחר ומחרתיים) – נסעתי לטבול במהלך כתיבתו של “מישל”. תיירים נוסעים למקסיקו בחיפוש אחר תרבות המאיה והאינקה. אני נסעתי לשם בחיפוש אחר תרבותה של חלבּ. תרצו, בחיפוש אחר הזמן האבוד. והדברים שמצאתי שם, הלא הם כתובים על ספר דברי־הימים לרחמו ולינדה אמו ואלבר אחיו והמון דודיו ודודותיו.

השוני בין חלבּים שבתפוצות לבין חלבּים שבארץ הִדהים אותי. חלבּים שבכאן – יש להם בכל הבניה והעשיה והיצירה בארץ הזאת. והלוואי ויכולתי לומר “יד ושם להם”, אלא שדא עקא שכּמה מהם ויתרו על שמם ומחקו את מוצאם (כנרמז בספר “מישל” ובסיפורים אחרים) וקפצו אל כור־ההיתוך־נוסח־אמריקה מבלי להביט לאחור. וזהו אות־הבל לא עליהם, אלא על החברה הישראלית, שפיתתה אותם לכך. יכול אני להבין את מי ששינה שמו לעברי, אך לא את מי שהפך שמו לאשכנזי; ויסלחו לי מיוּדעַי ורֵעַי: חבר שהפך להבר, לוי שהך ללביא, מזרחי שהפך לקדמי, עדס שהפך להדס ושחייבר שהפך לשרייבּר. חֶברה שאינה מכבדת את עבָרהּ ואת אבותיה ואינה מתייחסת בשוויון אל בניה היא שדחפה אותם למעשה סמלי זה ולמעשים דומים, כגון חטא העלמת העי“ן והבלעת החי”ת.

הצצתי אל עולמם של בני חלבּ בתפוצות. מסתגרים הם לא רק מפני הגויים לא רק מפני האשכנזים הקרוביים בפיהם אידשים, אלא אפילו מפני ספרדים אחרים הגרים מעבר לרחוב. אם נפתח חלון – אומרים הללו – ומזכירים לי בכך מקומות אחרים וזמנים אחרים שעליהם כתב ביאליק ועליהם צחק ובכה שלום־עליכם – ייכּנסו רוחות פרצים ויפיצו את התבן ואת הבר. אמרתי להם: רוחות פרצים יוכלו לתבן אך לעולם לא יוכלו לבר; ולִבי לא האמין לשפתַי.

תחילה נתקנאתי בהם בבני־דורי בבני־דודי שיש בהם גאוה אמיתית על עברם ועל מוצאם. עד מהרה מצאתי שלוֹקים הם בגאוה יֵתרה, זו ששומר נפשו ירחק ממנה. שאלו נא את מישל ויאמר לכם: גאוה־יתרה וחוסר־גאוה אחים תאומים הם, כפי שלימדנו הרמב"ם זכותו יגן עלינו. ואני הייתי מוסיף אותו פתגם ערבי שהיה שגור בפינו: א־זוֹד אח’וּ א־נַאס, שתרגומו: יותר־מדי אחיו של פחות־מדי. הווה אומר, חיבה וכבוד לבית אבא וסבא וגאוה על העבר המיוחד שלנו – ראוי לנו לבני המזרח החיים בארץ לשמור ולטפּח. במידה.

מה שחסר ביותר ליהודִי הספרדי בארץ, לפי הבָנתי, זה לא המשכורת ולא הג’וֹבּ, לא השיכון ולא המכונית ולא התואר האקדמי – והא ראיה שאלה שיש להם כל זה אינם שמחים בחלקם ואינם גאים במוצָאם ורגישים הם לעלבון הקבוצתי בצורה האומרת דָרשני. ואל תבינו אותי שלא כהלכה; איני אומר שתוספת השכלה ותוספת ממון ומעמד אינם נחוצים ואינם זועקים לחלוקה שוויונית יותר; אני אומר שבהם בלבד לא די, והם אינם מבטיחים שתצמח עִמם זקיפות־קומה. שורש הבעיה הוא תרבותי־פסיכולוגי, ויש לטפל בשורש גם אם זה כואב.

בתחום הזה יש לספרות מה לומר. ומה לעשות. בדרכיה שלה, שהן שונות בהכרח מדרכי הפוליטיקה והפוּבּליציסטיקה. היא יכולה להחיות עולמות קרובים ורחוקים שאין לקורא גישה אליהם (גישה, תרתי משמע); היא יכולה להעלות תרבויות נשכחות, היא יכולה ליצוֹר דמויות שמעשיהן והתנהגותן עיקר, אם כי יש להן באופן טבעי גם מה לומר במילים. היא יכולה לעזור לנו להכיר – את שכנינו, את מולידינו ואת מולידי־מולידינו, את עצמו. להכיר, ואולי להוקיר. שהרי עד שאינך מכיר אינך יכול להוקיר.

הישראלי המצוי – ואינני מתכוון רק ליורם ולסוניה, אלא אפילו ליענק’לה בנו של נסים ונכדו של חכם יַעוּבּ – לא ידע ולא הִכּיר את אורחם ואת רִבעם ואת תפישת־עולמם של יהודי המזרח. הוא ראה את מלבושיהם באלבום ובחג ובמוזיאון וטעם את מאכליהם לתיאבון, אך לא הצליח להציץ אל עולמם הפנימי, להבין את אורח מחשבתם ותגובתם. הוא לא שאל את עצמו את השאלה הבסיסית שבלעדיה אין ולא תהיה לו שפה משותפת אִתם: מה הם חשים כלפי, מה הם חושבים עלַי ועל מעשַׂי?

על כמה מן השאלות האלה ניתן למצוא תשובה בספר “מישל”, אם כי לא כתבתי אותו כספר “שאלות ותשובות”, ולא יצרתי את לינדה ואת מישל ואת לניאדו כדי שידברו, אלא כדי שיחיו. הדיבור ו הבעת־הדעת הם חלק מן החיים, כמובן, אך בדרך כלל אינם העיקר. סיפורים, ודמויות שבהם, נולדים כפףי שנולָדים ילדים; על־מנת שיחיו. לא על־מנת שיילחמו, אך גם לא מבלי לצפּוֹת שיהיה עליהם להיאבק. על דעות, על כבוד, על קיום.

מישל ובניו מתיחסים מנקוּדת־ראוּתם שלהם – בנאמנוּת ובגילוי־לב – אל החברה המערבית החילונית ו המתירנית הכופה־עצמה־על־זולתה, שאל תוכהּ מטיל אותם גורלם. חלק נכבד מן המשפחה מגיע לארץ, ולא במקרה. וגם כאן הם מגיבים, במלים ובמעשים, בכנוּת ובחריפוּת ובאומץ־רוח, הן על תחלואיה של החברה הישראלית, כגון המפלגתיוּת היתֵרה, והן על הגילויים החיוביים הראויים להערכה, כגון הקיבוץ והמושב, שהחטיאו רק דבר אחד “קטנטן”: את פתיחוּתם בפני היהודי הספרדי־המזרחי בן דור־המדבר.

לסיום, אספר לכם מן המעט הידוע לי על סוד התהווּתו של הרומן “מישל עזרא ספרא ובניו”.

תחילה נולד מישל. האיש. כסיפור קצר. בתקופה בה כתבתי רק סיפורים קצרים. אחר שהלך לשוּק והתמקח על הלבּן ושב לביתו, הסתבר שזקוק הוא לעזר כנגדו, שאם־לא־כן לא תהיה דמותו שלֵמה. הרי בעל־בעמיו הוא מישל.

התחלתי כותב לו לינדה. גדלה דמותה של זו ויפתה, בלי עין הרע, עד שכמעט העמידה בצל את דמותו של בעלה. עדיין היה זה זוג שאיכלס מחרוזת בת ארבעה סיפורים קצרים. חשבתי שבזה אסיים. פירסמתי את המחרוזת בקובץ “אחותי כלה”.

הנחתי את השניים הללו על דפיו של ספר, אך הם לא הניחו לי. היו באים אלי על משכבי בלילות וטורדים מנוחתי. זה אומר: שו האדא, יא שֵיך? אין המשך? וזו אומרת: “הבה לי בנים, ואם אין – מתה אנוכי”.

עברה שנה. כתבתי דברים אחרים. אך הם המשיכו להסתובב סביבי. בתוכי. חפצי־חיים. משכנעים. שתלטנים.

עוד אני מתלבּט ומתחבט וכבר התחילו הללו מַציגים לפנַי את בניהם ואת בנותיהם בחלומות הלילה ובהזיות הסיאסטה. השתלטו הבנים והבנות על עולמי, והיו עוקבים אחר־י יותר משעקבתי אני אחריהם. לא שׂיחה אחת ולא שתיים היו בינינו, וביניהן כאלה שנסתיימו בריב. הם התעקשו לומר לי מה לשׂים בפיהם. ובלבבם. בני־ספרא!

כשהלךל מישל לעולמו, חשבתי לחתום את הרומן. ניצבה לפני לינדה במלוא אישיותה ולחשה לי: עוד חיים ארוכים לפנַי. מישל אִלמַרחוּם ציווה לנו את החיים. המשיך הסיפור לזרוֹם ודמותה המתעצמת של לינדה מבריחה (כבריח) את כל חלקיו. נשתנה הקצב, נשתנה הטוב, שכּך נתחייב משינוי הזמן והמקום. אך ספרא נשאר ספרא, כשם שאדם נשאר אדם. אחר שנולד הדור השלישי – מישלים ולינדות בראשם – נתתי להם כיווּן של צמיחה והשארתי הסוף פתוח; שהרי גלגל חוזר הוא בעולם.

לא יצרתי שום דמות כשוֹפר לדעותַי. להיפך, אני שופר לדעותיהם. אני כפיתי עליהם את החיים; הם כפו עלי להאזין, ולכתוב מה שאוזנַי שומעות. לא פחות. גם לא יותר. שהרי “יותר־מדי – אחיו של פחות־מדי”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!