רקע
אמנון שמוש
ספרי הראשון

 

קרחונים ופעמונים    🔗

זה השם שנתתי לקובץ הסיפורים הראשון שלי, סיפורים לילדים; שם שבחירתו עלתה לי בהרבה שעות של נדודי־שינה; שם שנגזר מתוכן הסיפורים העוסקים באבא רועה־צאן בגליל וילדיו מזה ובאבא דוב ובנו בין קרחוני הצפון מזה. למען הדיוק, עלי להוסיף שצירפתי לסיפורים המקוריים גם אגדה אפריקאית על ארנב ערמומי, אגדה עם מוסר־השׂכל ששמעתי מפי שייט אפריקאי שהסיע אותי בסירתו על פני נהר הניגר. את האגדה הלבשתי בלבוש ספרותי, כפי שהייתי מלביש אותו אפריקאי אילו הבאתי אותו אִתי לכאן.


 

מספר סיפורים    🔗

את הסיפורים הייתי מספר לילדַי בבית־הילדים של הקיבוץ בשעת פרידה שלפני השינה. אוזניהם הארוכות של ילדים אחרים מן המיטות הסמוכות נמשכו אחר הסיפורים. בעקבות האוזניים הנטויות הגיעו ילדים יחפים בפיז’מות גם מחדרים אחרים ונתקבצו לשמוע. דרך העיניים הקטנות והמבריקות בחשֵׁיכה נסתננו ונתגבּשו הסיורים. משנתגבשו – שמרו הקטנים הללו לבל תישמט אף מילה אף אות. כך יצאו הסיפורים מן התחום האינטימי שבין אב לילדיו (והיה בהם, בעיקר בסיפורי הצאן, מעין פיצוי לילדַי על חליבות־הערב שגזלו מהם את אבא) והגיעו לתחום שבּין מסַפּר לשומעיו.

ראיתי כי טוב והתחלתי להעלות את הסיפורים על הכתב. אך עברו שנים אחדות עד שאזרתי אומץ ושלחתי ראשון שבהם ל“דבר לילדים”. מתחילת 1960 התחיל “דבר לילדים” מפרסם את סיפורַי, בלוויית ציורים צבעוניים מקסימים של נחום גוטמן. ציוריו של נחום גוטמן, שמהם נשקפה חיבּה למסופר, גרמו לי הנאה מרובה ודירבּנו את המספּר שבי. מצאתי חן בציוריו, ונתעודדתי. גזרתי אותם דפּים מן העִתון והתחלתי מחזר על פתחי הוצאות הספרים.


 

הסתיידות העורכים    🔗

כחבר קיבוץ נאיווי ונאמן פניתי תחילה אל הוצאות הספרים ה“ציבוריות”. סיפורי הוּשבו ריקם. ריקם במלוא מובן המלה, בלא מִלת הסבר או עידוד, בלא נימוס. כך בהוצאה אחת, בשניה ובשלישית. אני מוצא לנכון להעלות דברים אלה על הכתב לא רק משום שחזרו ונשנו עם ספר שני ושלישי, אלא כדי לחזק לבבם ולעודד רוחם של סופרים מתחילים, דחויים ומסוֹרבים. וכדי להתריע על מחלה שהייתה נפוצה מאוד וטרם נרפאנו ממנה: הסתיידות העורכים. מחלה שהערִימה מכשולים בפני מי שטעמוֹ לא תאם את טעמם של העורכים מִטעם. מחלה שפגעה לא רק בסופר העברי אלא גם בקורא העברי שגילה באיחור של שנות דור סופרים יהודים חשובים כמו אליאס קאנטי, אלבר כהן, אלבר ממי ורבים אחרים.

לפני שאמרתי נואש ונתקפּלתי לתוך מגֵרותַי החלטתי לעשות צעד נוסף, נועז, ופניתי להוצאת “מסדה”. גמוּר היה עִמי שזהו נסיון אחרון. יש גבול לעלבונות. ואם אדם רביעי יאמר לך שאתה שיכור – גם אם לא שתית, אתה כנראה שיכור.

כאן זכיתי ונפלתי, יחד עם סיפורַי, בידיהם של שניים גדולים שעשו גדולות בעולמם של הספר העברי והספרות העברית. כוונתי אל מנהלת ההוצאה ברכה פלאי ז“ל – אשת חזון ומעש – שקירבה אותי בידה הקשה והחמה, ואל העורך הספרותי המשורר אמיר גלבוע ז”ל, שעל טעמוֹ ועצתו ידעה האשה החכמה להישען.


 

שחורים ולבנים    🔗

קרחונים ופעמונים יצא לאור בשנת 1966. שמונה שנים אחרי כן, כאשר התקבצו סיפףורַי למבוגרים תחת השם “אחותי כלה”, שב הקיבוצניק שבּי והוביל אותי שוב בדרך הייסורים. (שבתי ובדקתי את המלה “ייסורים”. אין בה צל צִלה של הפרזה.) מצאתי שם אותם אנשים, אותו יחס, אותה הסתיידות. בבית “מסדה” קיבלו אותי בסבר פנים יפות והוציאו את הספר בעברית, באנגלית ובספרדית, בכמה וכמה מהדורות.

למשמע ההדים על סיפורֵי “אחותי כלה” שאלתי את עצמי מה קרה לי באותו עשור שבּין ספר ראשון ובין ספר ראשון למבוגרים. קרחוני הצפון ופעמוני הצאן הידהֲדו בזכרוני כסיפורים תמימים בלא מטען חברתי. לקחתי לידי את הספר הראשון ודיפדפתי בו והנה בסיפור הראשון פרק ושמו “שחורים ולבנים”. הדוב הלבן ובנו נסחפים אל ארץ הדובים השחורים והם – הרגילים במאכלי דגים נדהמים לראות שיש דוּבּים שצבעם אחר ומטפסים הם על עצים, ומאכליהם – שומו־שמים: אגוזים ובלוטים ודבש.

מי שיקרא את הדברים במלואם יבין על נקלה שמאחורי הדגים וכלבי־הים הערֵבים לחִכּם של הדובים הלבנים מסתתר הגפילטע־פיש, והאגוזים־בדבש החביבים על השחורים אינם אלא בקלאווה־של־דובים. האמת היא שלא זכרתי כלל שכתבתי כדברים הללו ובוודאי לא התכוונתי אליהם כשסיפרתי לקטנים בפיז’מות את סיפורי הצאן הדובים והארנבים.

הספר “קרחונים ופעמונים” זכה למהדורה מחודשת ב־1980, פורמאט חדש וציורים חדשניים, מהדורה שאזלה מן השוק, אך תשוב בוודאי במהרה אל המדפים ואל הילדים. הפעם עיטרה את הספר בציורים מיכל לויט, וגם היא כקודמתה דליה סֶגְרֶה התוודתה לפנַי שהיו לה בעיות עם ציור הכבשים; עד כדי כך שנסעה במיוחד לקיבוץ לראות בעיניה פעם אחת עדר כבשים. חשבתי על מנשקֶה קדישמן.


 

סיום והתחלה    🔗

הנאה גדולה ומיוחדת גורמות לי מפּעם לפעם אמהות המספּרות לי שרכשו את הספר עבור ילדיהן, משום שהוא זכוּר להן לטובה מילדוּתן. אני נשאר מולן נבוך, בלי מלים, ומהרהר לעצמי: ‘לא ידעתי שאני כל כך זקן’. האמת היא שאל מול הזִקנה והנכדים מתעורר לעתים החשק לשוב ולכתוב לקטנים.

את ספרי הראשון כתבתי כרועה־צאן; רועה בעל חלומות; “ודע”, אומר רבי נחמן מברסלב, “כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד, לפי העשבים ולפי המקום שהוא רועה שם…”.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!