רקע
אמנון שמוש
מבט לאחור על "דיוואן ספרדי"

שירה קרובה ללִבּי, לא־כל־שכּן שירה עברית. יהודי ספרד קרובים ללבי, לא־כל־שכן שירתם. קִרבה תרבותית־רוחנית אני מרגיש אליהם. החוליה המקשרת היא פייטניה של ארם־צובה, שרק עתה, בדיעבד, אני מרגיש ויודע עד כמה השפיעו על התשתית הספרותית שלי. מסתבר שלא רק מַטעמים ומעדנים ממטבחה של אמא קובעים את טעמך לכל החיים, אלא גם מטעמים ומעדנים רוחניים ממחזוריו של אבא, על צורתם ותוכנם.

כשפגתי לראשונה בבית־הספר “ביאליק” בתל־אביב את שירת ספרד כספרוּת, היתה לי הרגשה של הנה־זה־מוּכּר וחביב. וקרוב. בגימנסיה הרצליה, בשיעורי הספרות של דוד שמעונוביץ', התחזקה ההכרה, גדלה ההיכּרות, גברה ההזדהות. כבר אז עלתה בלבי תמיהה ראשונה כיצד נותרה אהבתו של המורה־המשורר בגדר התפעמוּת של קורא ולא באה לביטוי ביצירתו השירית. תמיהה זו תתחזק שבעתיים למשמע שיעוריו של דן פגיס באוניברסיטה העברית ולמקרא שיריו המודרניים.

פזמוני הסידור והמחזור ושירת הסליחות והבקשות של יהודֵי ארם־צובה שספגתי בילדוּתי, מבּלי להבין ומבלי לשער מה מסתפּג בי בעָצמה כזאת, חלקם היו שירת יהודי ספרד וחלקם שירת גוֹלי ספרד בנדודיהם סביב־סביב לים התיכון, לפני הגירוש ולאחריו; חלק מהם נכתבו על־ידי פייטניה של חלבּ עירנו שהלכו בעקבותיהם של גדולי תור־הזהב ביודעין, ובענוה. אל שירי קודש רבים שנכתבו עברית במערב הצמידו אצלנו לחני חול ומחול של מזרח וסילסלו בהם בהשתפּכות הנפש.

עושר השפה ועסיסיוּתה, משחקי המלים ושעשועי השיבוצים משכו תמיד את לבי. השילוב הנדיר והמופל בן הומו־לודנס להומו־סאפּיינס היה לטעמי. ההתפעמוּת מן השפה העברית החיה והכּמיהה לציון העולים מן השירה הזאת – מן השירות וממה שבּין השירות – דיברו אל לבו של נער שהתבגרותו עלתה בקנה אחד עם התבגרותו של “היישוב” לקראת עצמאות ומדינה. להט הנעורים – נעורים אישיים ונעורים לאומיים – בשנות הארבעים, ניזון מביאליק וטשרניחובסקי מזה ומאבּן־גבירול ויהודה הלוי מזה.

תָּמֵה הייתי בימי הגימנסיה – ותמיהה זו גברה מאוחר יותר בשנות האוניברסיטה – על הגישה הקרה המנתחת שהציגה בפנינו את שירת את שירת ספרד כמוצג מוזיאלי, מעבר לזכוכית עבה, בעטיפת חומרים משמרים; עם אזמל ניתוחים ביד וחיוך מלמעלה למטה המחבּב את הקישוטים המרחיים ומתיחס אל האוֹרנָמֶנטיקה האוריינטלית (המלים אינן שלי) כאל דבר שעבר זמנו. הערכה לשירה הזאת – היתה; אהבה… ספק אם היתה. לכל היותר היתה כאן אהבת בוטנאי לפרחים שהִכּיר היטב, שלמד להגדיר ולקטלג. אצלי היתה זו אהבה שאינה־תלויה־במחקר, אהבת נער אל פִּרחי גבעות ילדותו. במחשבה שניה, אולי מוגזם לומר שאהבה לא היתה כאן. היתה אהבה. אהבה מעין זו שאדם אוהב סבתא יקרה, זקֵנה; סבתא שאת דמותה אתה נהנה לשַמר בזכרונך. אולם אהבה מעין זו שֱין גבר לאשה – אהב המחַייה, מצמיחה, מולידה, אהבה שהמשך חי הוא צו לה – אהבה כזאת אל שירת יהודי ספרד לא מצאתי. חיפּשתי בשירתנו החדשה צורות נאות של שיר־אזור ושיר־צימוד – ולא מצאתי; חיפשתי שירי שבח ושירי־תלונה, שירי־התפארות ושירי־ידידות (עם אקרוסטיכון ועם תפארת הפתיחה או לבעדיהם) – ולא מצאתי.

פנו אלי פעמים אחדות מן הרדיו, בחיפוש אחר חומרים מוסיקליים. הופתעתי כמה מעט מאלפי השירים של יהודי ספרד ופרובאנס ואיטליה ותורכיה וסוריה וצפון־אפריקה הולחנו עד עתה בארץ. אילו יכולתי לפנות אל המלחינים הייתי אומר להם בלשונו של עגנון, לשונו של עקביה מזל גיבור “בדמי ימיה”: “יהודי, מה לך לשתות מים שאובים, הלא כל הבאר לפניך, באר מים חיים”.

מעטים מדי התיחסו אל השירה הזאת כאל מעיְנות מים חיים שמהם נוּכל לשאוב ולשתות, שמהם ניתן להשקות את השירה העברית הצעירה, החדשה, המתחדש. דווקא עגנון – הפרוזאיקן המובהק – נטל משירת ספרד את החרוז הפנימי ואת תפארת הפתיחה, את האליטרציה והאסונאנס המרוכזים במשפטי הפתיחה של סיפוריו. משוררי דורו ומשוררי דורנו נטלו הרבה פחות. פתיחוּתם המופלאה (והחיובית!) לתרבויות אירופה – לשירה האנגלו־סכּסית בעיקר, אך גם לגרמנית ולצרפתית ולרוסית – העשירו והאדירו את שירתם. אך משום־מה לא נמצא הבהם פתיחוּת דומה, מקבילה, גם לשירה העברית בספרד. הם הכירו אותה; הם הוקירו את יוצריה; מדוע הוקירו רגליהם מנתיבותיה – פליאה היא בעינַי.

ודווקא היוצא מן הכלל מבליט את הכלל: משוררים אחדים, חיים חפר בראשם, נטלו מן הצורות הספרדיות־ערביות את הפרוזה החרוזה, המקאמה, בת־הכלאיים השובֵבה השואלת מן השירה את החרוז בלבד, ולעת מצוֹא. דווקא המקאמה הקלילה והממזרית, תרתי משמע, מצאה לה תחִיה והמשך בדורותינו. רק היא לבדה מכּל השפע הרב.

כולנו התוודענו, אם בבית־הספר ואם מחוצה לו, אל השירה העברית בימי הביניים הקרויה “שירת ספרד”, אך מעטים עֵרים לעוּבדה שזוהי השירה העברית הגדולה בכל הזמנים, בכמוּת ובאיכות. אמנם “תור הזהב” בספרד נמשך כמאה וחמישים שנה בלבד, אך הרבה עשרות משוררים עבריים המשיכו לכתוב על־פי כללי השירה הזאת מאות שנים אחרי תום תור הזהב והרחק מארץ ספרד, בקהילות “ספרדיות” הפזורות על פני שלוש יבּשות. המשוררים הללו, ממרוקו ועד פרס ועד תימן, קראו לקובצי שירתם בשם דיוואן – כינוי שנתיחד לקובץ שירי חול. לעניוּת דעתי, שירה הפוסחת על מקורות יניקה כאלה חוטאת לעצמה, לייעודה ולייחודה. שירת ספרד היא חלֵב־האם של כל שירה עברית הבאה אחריה.

את הדברים הללו אני כותב במבט לאחור, שנים לאחר שכָּתבתי ופירסמתי את הדיוואן הספרדי שלי. אלמלא דברים אלה ברקע, ספק אם הייתי פונה אל הדרך הזאת בשירה. לכתיבה ספרותית הִגעתי בגיל ארבעים. כעשר שנים כתבתי רק פרוזה. כשהעזתי לשלוח ידי בכתיבת שירים מצאתי את עצמי מנסה להתבטא על־פי הפואטיקה, כללי־השיר, של השירה הזאת. היתה כאן נביעה טבעית, שלא מדעת, שיָנקה מן החיבּה המוּדעת לשירה הזאת על כל סממניה ונדחפה לצאת בדרך זו ולא אחרת על־ידי האתגר והחידוש שבדבר. ידעתי שזו צורה ארכאית שעברה מן העולם. ידעתי שאין כותבים כך בימינו. ידעתי שהשירה העברית החדשה בחרה בדרכים אחרות. אך לא יכולתי לכתוב אחרת, כמו כחון השירים הראשונים שכּתבי “יצאו” כולם בנוסח ספרד, ולא נותר לי אלא לקבּצם תחת השם “דיוואן ספרדי”.

כשראיתי לנגד עינַי את הקובץ, והוא עדיין בכתב־יד, נתחוור לי שיש קשר הדוק בין תוכן לצורה. כמה משירי הקובץ מתיחסים לביקור סאדאת בירושלים, לשלום בינינו ובין שכנינו ולתקוה שנזכר ל“תור זהב” מחוּדש במזרח הערבי־יהודי. התברר לי בדיעבד שבחירתי בדרך המוזרה נבעה גם מהשקפת עולם בסיסית, מעבר לתחום האמנותי. מאז נערוּתי התגבשה אצלי תפישת עולם ציונית, חברתית, פוליטית שראתה בשיבָתנו לארץ הזאת, לינה הזאת במזרח – שיבה אל עצמנו, אל המזרח שמתוכו יצאנו. התקרבוּת אל העולם הערבי, על תרבותו העתיקה והחדשה, על עליותיו ומורדותיו שבהם נטלנו חלק מרצון או שלא מרצון, התקרבות זו דרושה לנו לא רק מסיבות בטחוניות ופוליטיות אלאל גם מטעמים של זהות ותרבות, במשמעות העמוקה של הביטויים הללו.

במבט שני לאחור אפשר לומר אפוא שאהבָתי הגדולה לשירה העברית בספרד צמחה מן החיבּה העמוקה לאמנות המזרחית בכלל, שאחד מגילוייה המרשימים הוא פריחתן של השירה הערבית והעברית בימי הביניים וההפריה ההדדית ביניהן. ונטייתי להתמודד עם הכבלים, ששירה זו נותנת על ידיהם של כותביה, ניזונה מן התקוה ששוב תימָצא בימינו אלה שפה משותפת בין שתי השפות, שתי התרבויות ושני העמים שלידתם במזרח ועתידם במזרח.

הדגש שאני שם בצורך בהיפּתחוּת אל המזרח ותרבותו כבר הטעה רבים וטובים והוא עלול שוב להטעות. אני יודע להעריך את מה שתרמה לנו תרבות המערב (ואת מה שאנו היהודים תרמנו לה) אוני מברך על פתיחוּתנו בכלל ועל פתיחותה של השירה העברית בפרט אל העולם המערבי הנאור. כל מה שאני מבקש הוא פתיחוּת לשני הכּיווּנים, לכל הכִּווּנים. ספיגת הטוב והיפה מכּל תרבות שבּני עמֵנו היו אִתהּ במגע של דורות. על אחת כמה ו כמה תרבות שאִתהּ היה לנו מגע פורה ומַפרה. גם עלי אישית היו השפּעות מערביות חזקות וברוכות, חלקן בימי ילדוּתי בטרם עלִיה, ותוצאותיהן השיריות הלא הן כרוכות בכריכה חדא באותו קובץ הנושא תא השם “דיוואן ספרדי”, אך יש בו בהמשך דיוואן צרפתי, מודרני־עכשווי, מערבי למהדרין.

עד שהבאתי את שירַי הראשונים, שכאמור כמעט כולם היו בנוסח שירת ספרד, לדפוס – עברתי דרך ייסורים שהיתה עלולה להסתיים באֵלם שירי. עורכי המדור הספרותי של העִתון שבּוֹ פירסמתי את מרבית סיפורַי דחו את שירַי מכֹּל וכֹל. בטענות של “ככה אין כותבים בימינו”, “אלה אינם שירים” ו“זהו אנאכרוניזם” השיבו לי שיר אחר שיר. שיר־תלונה, המופיע בספר בעמוד 15, הוקדש לאותם עורכים ונמסר בחגיגיוּת לידיהם.

למזלי ולשמחתי העורך בעִתון אחר קיבל את שירַי בהתלהבות והִקצה להם מקום של כבוד. אך יותר מכֹּל אימצה את ידי ואת רוחי התפעלותו של המשורר הנערץ עלי אמיר גלבוע, שהיה העורך הספרותי בהוצאת “מסדה”. אמיר, שכבר ערך חמישה ספרי פרוזה שלי, נמלא התלהבות למקרא השירים והזדרז להוציא את הקובץ לאור בתתחילת 1981. איני מעז לחזור על דברים שאמר באוזנַי. בכתב נשארו לי ממנו פתקים אחדים.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48824 יצירות מאת 2703 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!