רקע
אמנון שמוש
אחותי כלה

את יום הולדתה הששה־עשר חגגה אחותי בבית בעלה. כשמלאו לה חמש־עשרה שנה נתנה בה השדכנית את עינה. עבר אביב כלה קיץ והנה אחותי כלה.

בליל חופתה של אחותי אירע נס לישראל. אמנם לא בעירנו חלב גופה קרה הדבר, אלא באחת מבנותיה, עיירה, תֶדֶף שמה; אמנם לא לראשונה אירע שם הנס, שכבר היו דברים מעולם; ובכל־זאת היו שראו סמיכות־פרשיות בין החופה ובין הנס; שחופה אינה דבר שבכל יום, לא כל שכן – נס. אם כך ואם כך, היתה שמחת הנס כשמן למדורה של שמחת הכלולות; נתערבה שמחה בשמחה והאדירה אותה. ואם מלכתחילה לא היינו בטוחים שנקפיד על שבעה ימים של משתה, הרי הספיקות נעלמו מאותו רגע שבאה הבשורה. קרואים שבאו מתדף למשתה, הם שהביאוה.

היו שהיקשו, והרי אין מערבין שמחה בשמחה? נענו הרבים ואמרו, אין מערבין ביודעין; וכאן לא נתכוונו בעלי החופה ליום חג ומועד, אלא שנפלו דברים מן השמיים וכפלו שמחתנו. לא נחה דעתם של דקדקנים, עד שהרים החכם כוסית של ערק והיסה את התזמורת ואמר: שתו דודים, שישו ושמחו יהודים, כי מאת השם היתה זאת; ובעזרת השם־יתברך הכול לטובה.

שבעה ימים ושבעה לילות לא פס מביתנו קול ששון וקול שמחה. שבעה ימים טרחו הטבחים והאופים והמוזגים, ושבעה לילות נהרו הקרואים וניגנו המנגנים וחוללו המחוללים. נשים ועלמות יצאו ורקדו זו מול זו, מטפחת משי ביד האחת, ברק משובה בעינים, ותנועות חן וחסד בחלקי הגוף המתנייעים. הגברים טמנו תחילה ידם בצלחת, תרתי־משמע, ואחר קמו גם הם ויצאו בריקוד המטפחות, גדילי תרבושיהם מקפצים ומטיחים שחור באדום. והיושבים סביב מוחאים כף וכפות־רגליהם מרקדות, אלה שרים “הִזִי חִזִי…” ואלה פיהם מלא ורק עיניהם משוררות.

מעולם לא באו אל אוזני כל־כך הרבה זע’אליט בשבוע אחד (זע’לוטה – זוהי יללת־השמחה המזרחית, המצטלצלת באותיות של כלה – כלללללליי – ויוצאות מגרונן של נשים; וריבויה – זע’אליט). מעולם לא באו אל בטני כל־כך הרבה מטעמים ומעדנים, מעשה־מאפה ודברי־מתיקה כבאותו שבוע. שראבּ־א־לוֹז, משקה השקדים החלבּי הלבן, זרם כמים. ערימות המלאבּס – שקדים מלובשים בסוכר לבן או ורדרד או מוכסף, סוכריות לשמחות – נמסו כתילי שלג שהונחו על שולחנות בחדר מחומם. איני יודע כיצד יכולתי, לאחר מתיקותן של בקלאווה וכּנאפה ובּרבמה וע’רייבּה, להוסיף אכילה ושתייה. כמעט שלא אכלתי ארוחותי באותם ימים; שומר הייתי מקום למעדני הערב והלילה.

שבעה ימים ושבעה לילות ארכה השמחה. ברכו חתן וכלה וברכו על הנס. כל לילה התחלפו הקרואים; אני הייתי בכל הלילות. חתן וכלה עייפו מנשיקות ומחיוכים; אני לא עייפתי. אל ייקל בעיניכם חלקו של אחי־הכלה. כבן שש הייתי באותם הימים. התירו לי להישאר ער עד השעות הקטנות של הלילה, רק משום שהייתי ה“בנימין” – בן הזקונים; ואפשר גם משום שהיה לי חלק בשידוך עצמו. הא כיצד?

ג’אמילה השדכנית היתה עושה מלאכתה בלב ונפש. מה הקדוש־ברוך־הוא מזווג זיווגים – היתה שבה ואומרת – אף אני מוצאת לכל קדירה את כיסויה המתאים לה; עוזרת אני לו, לשמו־יתברך, ועושה שליחותו עלי אדמות. ראשית חכמה, עמדה ג’אמילה על טיב הסחורה. מה עשתה? סיפרה לה לאחותי סיפור, שמחציתו אמת, שבּתה וחתנה מגיעים לביקור ממרחקים במפתיע, והיא חייבת לצאת לקבל את פניהם, ואין בביתה דבר לכבדם ולהאכילם. התנדבה הנערה ובישלה ואפתה וסידרה את הבית. וכשהגיעו האורחים ראתה ג’אמילה, שאכן עקרת־בית למופת תהיה אחותי לבעלה. לא יצאו ימים רבים ונמצא לה לשדכנית האיש המתאים, לדבריה.

אך מי שסומך על דבריה של שדכנית, ואפילו היא ג’אמילה, כמוהו כמי שמניח את מעותיו על קרן־הצבי, רק משום שסיפר לו הצייד שלא ראה מימיו צבי נאה ממנו. פתחה איפוא משפחתי בחקירה ודרישה. עד דור רביעי וחמישי הגיעו. את מי שאלו ואת מי לא שאלו. גם לביירות ולדמשק שלחו שליחים. בדקו ומצאו במה עסקו אבותיו וכיצד התייחסו לנשיהם ובאילו מחלות חלו (בר־מינן), וממה נפטרו (אללה ירחמון). העלו מן הנשייה אשה עקרה שהיתה במשפחה, ולא שקטו עד שהתברר שאינה קרובה לו קרבת־דם. שאלו ומצאו שאותו גביר, שנטש את ביתו וברח אל מעבר־לים היה שני בשלישי, ולא קרוב מזה, תודה לאל. וכשנאספו כל הממצאים, והגיע אפילו המכתב המיוחל מפנמה, התכנסה כל המשפחה לדיון המכריע. שלחו את אחותי לבקר את בנות הדודה פַרחה, ואותי השכיבו לישון והחלו להניח את הקלפים על השולחן.

וזאת לזכור: לא הרי מי שמשיא בת בגיל חמש־עשרה כהרי מי שמשיא בתו בגיל שלושים; שזו שנים רבות יותר עתידה לחיות עם בעלה, ואם אינו מתאים חס ושלום, נמצאת סובלת יותר. זאת ועוד, שזו יכולה לברור, שאם תיאלץ לחכות עוד חצי שנה או חלילה שנה – לא יקיץ עליה הקץ.

היו שוקלים הונו ואונו של החתן; וקירבתו לקונו. בחנו יחוס האבות שלו. שמו על כפות־המאזניים תכונות אופי שלו ושל הוריו ושל קרוביו; והכפות – זו עולה וזו יורדת, זו יורדת וזו עולה. ששומר מצוות הוא – אין מה לדבר. שפרנסתו מצויה ומעמדו מכובד – יש אומרים הן ויש אומרים לאו־דווקא; ואי אפשר לפסוק הלכה, לפי שכל אחד דן על־פי כיסו ומעמדו שלו. שהוא יפה־תואר – זו שאלה של טעם. היו אלה מדברים בשבחו ומקלסים מעלותיו ואלה מטלטלים ראש בספק ומניעים כף־יד בביטול. ולא היו מגלים גנאי שבליבם, מחשש שמחר או אחרי־מחר הוא בן־משפחה. עלו הויכוחים והפכו לצעקות ואף לחישות שנלחשו הגיעו אל אוזני הנטויות ואל לבי הער. עד שקמתי ממיטתי ופתחתי את הדלת בלאט וצעקתי אל תוך האור המסנוור: אולי תקראו קודם כל לאחותי ותשאלו את פיה, אם בכלל הוא מוצא חן בעיניה?!

צחקו צחוק גדול, כאילו שמעו בדיחה טובה, אך שמרו עצתי בליבם; נזכרו שאמנם ראתה אותו פעם או פעמיים. ושהיא נבונה ויודעת מה שלפניה. שלחו וקראו לנערה. שאלו את פיה. השפילה עיניה, הסמיקה הרבה, נשכה שפתיה בשיניה, לחשה ואמרה: הן. נעלמו הספיקות והושקו הכוסות. ואמי בכתה על צווארי בתה.

התחילה השדכנית יוצאת־ובאה נכנסת־ויוצאת בביתנו ובביתם, עד שהושגו התנאים ונקבע מועד “החזקת הקניין” ונשף האירוסין. למועד בא החכם והביא עמו מטפחת לבנה חדשה. נתן פינה אחת של המטפחת בידי אבי ופינה אחרת בידי אבי החתן וסיכם בהסכמת השניים ובפני עדים כמה נדוניה יקבל החתן, ומה יהיה הסכום שייכתב בכתובה, ומה גובה הקנס (אְנָס ואִניין, אמרו אצלנו, שהיתה כל קוף נהגית כאלף, בעברית ובערבית), שיוטל על הצד שיבטל את האירוסין, אם יגיעו חלילה הדברים לידי כך. נשארה שאלת הג’הֶז – הציוד שהכלה מביאה עמה לביתה החדש: כלי לבוש וכלי לבן וכלי מיטה וכל השאר. היו משפחות שהיו כותבות כל פריט, מה יקנה צד זה ומה ישלם צד זה, בכמה סדינים ומגבות ושמלות תבוא הכלה אל בעלה.

העביר חכם עטייה ידו על זקנו המטופח, סקר בעיניו השחורות את כל הנוכחים ונעץ מבט, שחכמה וסמכות בו, בפני אבי החתן ובפני אבי הכלה, ושאל: ומה בדבר הג’הז, רבותי? פנה אבי ושאל את המחותן: נעשה “כפי כבודו”? – ובעברית שאל, שמטבע־הלשון טבוע עברית. ענה אבי החתן ואמר: יהא “כפי כבודו”. כלומר, סומכים זה על נדיבות ליבו של זה ועל הכבוד העצמי שידחף כל צד לספק הרבה ככל האפשר, ואין נכנסים לפרטים. זע’אליט בישרו שה“קניין” נעשה, ומעתה יכול החתן לקחת את הכלה – “קניינו” – ולהוציאה לטיול ולבילוי, על־מנת שיכירו זה את זו; לא בלי ליווי של אדם שלישי, כמובן. נרתמה אחותי הצעירה למשימה. ידעה שהיא צפויה להיות גלגל חמישי בעגלה פעמים הרבה. ולא התלוננה, שבילויים של חתן וכלה נעימות יש בהם אפילו למי שמתלווה להם.

אותו ערב נערך נשף האירוסין. ברוב עם היה הנשף. כל המידע שאסף כל צד על מחותניו נמהל בערק והוגש כרכילות, מפה לאוזן. לחיצות־ידים ונשיקות ודמעות וקריצות־רבות־משמעות שימשו בערבוביה. בדקה אם החתן את אוזני אחותי ומצאה שהבדלים אינם מנוקבים. קראה לאמי והביעה פליאתה בקולי־קולות וביקשה לנקבם בהקדם. נשתמע מזה שעגילים כבדים עומדת היא לקנות לכלתה. היו הנשים משיחות בכך כל אותו לילה ומתערבות ביניהן מה יכביד על אותם עגילים; שהרי אם עגילים פשוטים שאינם טעונים פנינים או מרגליות או יהלומים מתכוונת היא לקנות, לא היתה עומדת על ניקוב, ולא היתה עושה לכך פרהסיה.

למחרת היום הזמין החתן את אחותי לצאת עימו על־מנת לקנות את שמלת האירוסין. נלווּ אליהם שלוש דודות שלי, דודה טֶרה (ציפורה) ודודה לוּלוּ (פנינה) ודודה רֶגינה (מלכה) שמשפחתנו משפחה מודרנית ולא כל הדודות ובנות־הדודת נוהרות למאורע כזה.

מאותו יום ואילך התחילה פרשת הזמנות ומתנות, שנמשכה עד לחתונה. בכל פעם שבא החתן להוציא את הכלה, היה מביא מתנה; ובשבת היו מתנותיו יקרות, לכבוד השבת שנמשלה לכלה, לכבוד הכלה, ולכבודו הוא בעיני הבריות. תמיד היו מזמינים אחת מבנות המשפחה, אם קרובה ואם רחוקה, לצאת עמם. פעם יצאו לקולנוע, פעם לגני ה“סאבּיל”, פעם לטיול בכרכרה ופעם לטיול ברגל עד גדות הקוויק, הזורם ממערב לעיר. הן היו פוקחות עין על הזוג, ומאידך גיסא היו בודקות רוחב־ידו ורוחב־ליבו של החתן. והיו מדווחות לאמי, ולאמותיהן ולעוד אי־אלו אמהות.

כשהסיע החתן את אחותי לתדף, בחר בי להיות המלווה. והיו מתדיינים בבית אם כשר אני למשימה כזאת ואם אפשר לסמוך על עיני, שלא יוליכוה שולל. נמנו וגמרו שאפשר. ולמה לעיירה תדף דווקא הסיע החתן את אחותי? תרצו, הרי תדף מקום קיט יושב על מים רבים ובו שפע פירות וירקות, אוויר צח ובוסתנים נאים. תרצו, הרי תדף בית־כנסת “עזרא הסופר” בה, שנבנה בידי עזרא, וסביבו מתחוללים נסים מדורי דורות. הראה לה החתן לאחותי את בית הכנסת בעל הכיפה האדירה ואת המסגד שלידו, וסיפר לה מה שראו עיניו פעם אחת ומה ששמעו אוזניו פעמים הרבה: שהמוסלמים קמים אחת לכמה שנים ומגביהים צריחו של אותו מסגד, שיהא מתנשא מעל לכיפה של בית־הכנסת. הם מגביהים ביום, ובלילה מתמוטט כל מה שבנו, מתפורר ונופל. כשסיפר לנו את הדברים, לא העלה החתן בדעתו שאותו נס עצמו יתחולל בליל חופתו.

נכנסנו לבריכת עזרא הסופר שבחצר. פתח החתן וסיפר נפלאותיה של הבריכה. מעשה באשה עקרה שרחצה כאן שלוש פעמים וילדה שבעה בנים ושלוש בנות. ומעשה במבכירה שנפסק חלבה – רחצה בבריכה והדליקה פתילות־שמן במערה, ושבו שדיה ונמלאו חלב.

הוא מספר ואחותי בולעת אותו בעיניה ואני בולע כל מלה היוצאת מפיו באוזני. ובסוף כל סיפור חוזרת מחשבתי ומתעכבת אצל אותו נס של בית־הכנסת והמסגד. תחרות זו בין יהודים ומוסלמים כמה דורות היא נמשכת! היו ספיקות בלבי כיצד יכול הנס לקרות. בלבי היו ספיקות – בליבם של המוסלמים תושבי תדף לא היו ספיקות; לא באותם ימים ולא בימים שלאחריהם. שבפרוץ מלחמת־השחרור שרפו הצוררים את כל בתי־הכנסת בחלב ובנותיה, ובבית־הכנסת “עזרא הסופר” לא נגעו לרעה. ועד היום הוא עומד סגור ומסוגר ואין מעזים לגעת בו, מחשש פן יבולע להם.

ספק שהיה בלבי אותו יום נעלם למשמע סיפוריהם הנלהבים של קרואי הכלולות, שלא נלאו לספר ולתאר מה שראו עיניהם. קמנו בבוקר – סיפרו – וכמתגנבים יצאנו החוצה. נשאנו ראשינו וראינו כיפת־ראשו של הצריח הרוסה; אותה כיפה שנבנתה כל יום אתמול מן הצריח ומעלה, להגביהו. ואלמלא העמידו הגויים שומרים, היו עלולים להעליל עלינו עלילות־שווא ולעולל לנו מה שעוללו לאבות־אבותינו שבאו עליהם בעלילות־דם והתירו דמם.

תדף גן־עדן עלי אדמות, אלמלא זבובים ויתושים ויבחושים שבה. כל הדרך חזרה היינו מתגרדים, וחובטים יתוש על צוואר, וזבוב על מצח, ופרעוש על זרוע חשופה. כשגרד החתן את צווארו נגלתה צלקת־חלב (חבּת־חלבּ) שלו, שבחרה לה מושב מתחת לדש חולצתו. עד אותה שעה תמיה הייתי כיצד אין צלקת על פניו, שהרי נולד וגדל בחלב בטרם הזרימו אליה מים מטוהרים מעין־א־תל. כל חלבי היה לוקה בפצע שהיה משאיר צלקת־נצח, בדרך־כלל בַפנים. יש אומרים מן המים שהיו שותים בא הפצע, ויש אומרים מזבובים שהיו שורצים בנחל הקוויק הזורם בתוך העיר ואובד בביצות שהוא יוצר. זורם – לשון גוזמה, שרוב ימות השנה הנחל יבש.

ידען גדול היה החתן, וידע להפגין ידענותו. בהתקרבנו לעיר היה מושך ומספר תולדותיה של חלב, שנולדה מן המצודה היושבת כיום בליבה, ושהיתה מוקפת חומה רבועה אדירה, ועוד דברים שאתה שוכח פרטיהם ואינך שוכח מי שמספרם.

– ומדוע נקרא שמה חלב, הה?! – שאל וחיוך רחב, מסתיר סוד, נתפשט על פניו.

– מדוע?? – שאלה אחותי, ותלתה בו עינים גדולות.

– תגידי את.

– אינני יודעת.

– נסי לחשוב. נסי לנחש.

– אינני יודעת. באמת. – והסמיקה כמי שנתפס בקלקלתו.

– אולי אתה יודע? – פנה ושיתף אותי בשיחתם, יודע שאוזני קשובות.

נענעתי ראשי לשלילה בחוזקה, תולה עיני ואוזני בפיו. חשק החתן שפתותיו ואמר:

– אינכם יודעים ואינכם מעזים לנחש.

הוציא ממחטה צבעונית מכיסו, ניגב זיעה ממצחו ומעורפו, קיפל את הממחטה בקפדנות ושב והכניסה לכיסו. נתן ידו על לחיו הימנית, אצבע תומכת רקתו ושאר אצבעות קפולות על לסתו, פתח ואמר, – המסורת מספרת שבדרכו מאור־כשדים לארץ כנען עבר אברהם אבינו כאן, וכאן חלב את פרתו. ונשתמרה המלה חָלַבּ, ללא כל שינוי. ואם מדגישים אנו את הבי"ת, לא רק על דרך הערבית אנו עושים כן, אלא על־פי העברית הקדומה, שכך נמסרה לנו מדורי־דורות.

וכשראה ספק שבעיני, עצם עינו הימנית ואמר לי, – מחר תשאל את החכם. מאור־כשדים הלך אברהם לחרן, אמת? ומחרן עברה דרכו כאן, בואכה ארץ כנען.

ולא אמרתי לו מה שבלבי, שאברהם ואור וחרן אני יודע, פרתו של אברהם – איני יודע. כבשתי יצר הויכוח שבי, שלא להכלים חתן בפני כלה. חכיתי עד למחר. להפתעתי אישר החכם שיש מסורת כזאת, והוסיף ואמר שגם בני־דודנו המוסלמים מחזיקים בה. הסתכל החכם החכם אל תוך עיני וראה אל לבי, העביר ידו על ראשי ולחש: אינך אוהב אגדות?

לשבחו של החתן ייאמר, שלא ניסה להסיח לבי בממתקים או לשלוח אותי לקנות להם דבר על־מנת להרחיקני ממשמרתי. חששתי מאפשרות כזו ולא ידעתי כיצד עלי לנהוג. אם אלהים יעצום עינו ולא ירגז על עצימת־עין שלי – לא ידעתי; כי לא הייתי מנוסה בהליכותיו של האל ופחדתי ממנו פחד רב. על־כן אסיר תודה הייתי לחתן, שלא העמיד אותי בנסיון.

מן הדברים שסיפרתי עד כאן, אפשר לטעות ולחשוב שחתן וכלה כל הימים שבין קניין לחופה הם מטיילים. האמת היא שאחותי היתה מבלה רוב ימיה ולילותיה בהכנת הג’הז – שולחת ידיה בתפירה וסריגה, ברקמה ובתחרה. אות ראשונה של שמה ושם חתנה רקמה על כל סדין ועל כל ציפה וציפית, לבן על לבן. מזדרזת היתה לקראת יום “תצוגת הג’הז”. ולמרות שהחליטו “כפי כבודו”, על יום התצוגה לא ויתרו.

ביום ששי הוכן הכול על חבלים וקולבים ושולחנות. ביום שבת אחר התפילה נהרו ובאו כל בני המשפחה, גברים חדי־עין ונשים־חדות־לשון, לראות מה הכינה הכלה לקחת עימה לבית בעלה. במקום של כבוד היו תלויות שמלת החופה והשמלה השחורה והשמלה האפורה וחליפת־הקיץ וחליפת־החורף, שאר שמלות ותחתוניות וחצאיות מאחוריהן. הסדינים והציפות היו מקופלים בערימות, רק אחד מכל מין פרוש לראווה. לידם היו מצטנעים בפרהסיה הלבנים כולם; מהם לבנים, מהם צבעוניים, מהם נועזים כיד תרבות־פריס שבצילה חמדנו וישבנו (בעוונותינו הרבים). בשורות ישרות הוצבו הנעלים ונעלי הבית למיניהם, הקבקבים והסנדלים. גם כובעי הכלה וצעיפיה היו שם. דבר לא נעדר. והנשים ממשמשות ומפשפשות ומתלחשות. והנערות מצחקקות. והגברים מנהמים מזמור של תפילה ובוחנים בין בוהן ואצבע טיבם של אריגים. כשיצא הקול ואמר, הכל כשורה – נשמה אמי לרווחה. ואבי – נתגדל כבודו.

באחד מימי החול שלאחר אותה שבת נארז הכול והובל אל בית החתן, לחדר שנועד לזוג הצעיר. שאלה אחותי לתומה אם יכולה היא לצאת עם המשלוח, שאין כמוה יודעת מה לשים איפה, וקיבלה נזיפה חמורה: לא ייעשה כן במקומנו!

ערב־כיפור יצאו אמי ואחותי וחמותה של אחותי יחד בכרכרה להדליק פתילות־שמן בבית הכנסת העתיק שבשכונת־היהודים. נשים הרבה היו שם אותה שעה, מכל קצות העיר נהרו ובאו להדלקה. ואילמלא גדול ועצום הוא במידותיו, לא היה מכיל את כולן. סביב מערות וקברים עתיקים בנוי בית־הכנסת. באחד מקירותיו טמון היה למשמרת ה“כתר” המפורסם, שעליו סיפרתי במקום אחר, ואולי עוד אשוב ואספר. שבעה היכלות ושבעים עמודים יש בו בבית־הכנסת של ארם־צובא ושבעים דורות הוא עומד, מאז החורבן. היום הוא עומד בשממונו, מכוסה אפר כולו.

לא אספר על “ביקור חתן” ועל “ביקור כלה”, על־אף ששניהם היו נאים ונעימים וכל המשפחה הגדולה, מזה ומזה, נטלה בהם חלק באכילה ושתיה, בשמחה בשיר ובברכות. אגש ישר אל אותו מאורע, שנשתמר כולו בזכרוני, הוא הביקור בחמאם – בית־המרחץ.

תחילתו של אותו מאורע בטקס. משלחת הגיעה אל ביתנו, יום לפני החופה, ובידיה שלושה מגשים שלוחים מאת החתן. מגשים שני ושלישי לא אפרט, שרק מלאבּס וורדים היו בהם, סדורים וערוכים. מגש ראשון הוא העיקר. “סֶנִית־א־נַאְש” שמו ובלעדיו אין כלה הולכת למקווה ואין משפחתה יוצאת למרחץ. ראש לכול היה בו ארנק עשוי כסף טהור, פיתוחים־פיתוחים כולו. ובארנק – דמי חמאם לכלה ולכל ביתה ולכל קרואיה. מאה ואחד מטבעות היו בו, שכך המנהג מחייב. איזה מטבעות נתן בארנק חתננו – איני יודע; שיש מספרים בפני עם ועדה ויש שומרים מה שבינו ובינינו בליבם. יודע אני שהיו חתנים שהסתפקו ברבעי־מאג’ידי, והיו שנתנו מאה ואחד חצאי־מאג’ידי, ועשיר בן עשיר היה שולח מאה ואחד מאג’ידי.

היו מספרים אצלנו מעשה באשה, שהיו לה שלוש בנות יפהפיות. דרשה מחתנה הראשון שלא יימצא בארנק־החמאם שום מטבע לבד ממאג’ידי; ועמד בדרישה. חזרה על דרישתה עם נישואי השנייה. אמרה “לא אשלח את בתי למקווה, אם אמצא בו מטבע קטן ממאג’ידי”; וקיבלה חפצה. כשעמדה השלישית להיכנס לחופה עם סוחר עשיר שבא מיפן (מולטי־מיליונר, אמרה השמועה) – מלאה ליבה לדרוש מאה ואחת לירות זהב. עמד החתן וברח על נפשו ממשפחה שעינה גדולה וכבודה מועט. נשארה הנערה היפה מבויישת וגלמודה, עד שנאלצה לצאת לחפש מזלה במרחקים. ועוד מספרים, סופה שיצאה לתרבות רעה (בל אחטא בשפתי).

אך נחזור לענייננו. לבד מן הארנק ואשר בו היתה במרכזו של המגש מתנת־החמאם, טבעת־זהב משובצת יהלום. נטלה אחותי את הטבעת, לקחה אמי את הארנק, ופתחו דודותי וזע’לטוּ רמות ומסולסלות. בדקה דודה טרה אם כל כלי הרחצה של כלה מצויים על המגש, שחייבים הם להיות מקנת־כספו של חתנה. מגבות היו; סבון ריחני משובח היה, זוג קבקבים מוקף ענבלים היה; ומסרק ומברשת ולִיפה ומיני בשׂמים – “בֶּלוּן” וכל השאר – היו גם היו. ואפילו כלי נחושת מלאכת דמשק היה על המגש, להמס בו הבשׂמים. היתה כמובן גם “פוּטה” – משי כולה וצבעיה חמים, לעטוף בה הגוף מן המותן ומטה בתוך כתלי החמאם. והרבה כעכים מסומסמים היו מעטרים את המגש סביב־סביב. אך איפה הם אותם דברים סמליים, שכמוּתם אמנם מועטה, אך חשיבותם גדולה? חיטטו ולא מצאו, עד שניער מי שניער את המגבת ויצאו ממנה שתי שקיות משי. האחת היתה מליאה חַבּת־אל־בּרכּה – גרגירי־ברכה שזורקים לתוך מי־הטבילה; בשנייה הייתה חינה – שיש שהיו משתמשים בה לציפורניים ולשיער, ואמי טענה שצריך לפזרה במים, על־מנת שיהא ליבו של החתן חנון ורחום אל אשתו, ושתמצא הכלה חן וחסד לפני אלוף נעוריה.

ערב אחד קודם לחופה יצאה כל הפמליה אל החמאם שמעבר לשווקים, ברחבת “שוקת הסתתים”. ובחמאם – מקווה כהלכתו, כמובן. נלוו לה לכלה עשרות נשים מבנות משפחתו ומבנות משפחתה, בסלים ובטנאים מלאים וגדושים, שאחרי הרחצה אוכלים ושותים ושרים ושמחים. אף אחת לא באה בידים ריקות. נכנסו – ידיהן מליאות ושיניהן נקיות; יצאו – בטניהן מלאות וכל־כולן נקיות.

מרגע שהגיע מגש־המרחץ ועד החופה לא ראה החתן את הכלה. ערב החופה יצאה שיירת כרכרות מבית החתן ובאה וחנתה מול ביתנו. הוציא אבא את אחותי, בכל הדרה, ובאו ועלו אל הכרכרה הראשונה, המקושטת בפרחים ובענבלים. מן העגלה השנייה הציץ החתן נפעם. אביו שישב לידו לא זע ולא נע. קפצתי ועליתי אל העגלה השלישית עם אחי ואחיותי, מקדים את כולם כדי לשבת ליד הרכּב, על הדרגש המוגבה. משם יכולתי לסקור את כל השיירה, לפנים ולאחור. צילצלו העינבלים וזזה השיירה. היתה נעצרת בפתח כל בית שבו גרו קרובים או ידידים, על הדרך המובילה מביתנו לבית הכנסת. הוציאו אלינו מגשי מלאבס, זע’לטו והשמיעו ברכות, והשיירה זזה לדרכה; עד ה“תחנה” הבאה.

החופה נערכה בבית הכנסת החדש. ובאותו ערב נפתחו שבעת ימי המשתה. עם רדת החשיכה התיצבה התזמורת ופתחה במנגינות שמחות. ניגנו בעוּד, בקאנוּן, בדִרבַּקה ובכּמַנג’ה; וליווּ נגינתם בשירה. כל אורח זכה לברכה אישית, שקולה וחרוזה במתכונת קבועה. ולא לשם שמיים עשו המזמרים. האיש שבשמו נקבו ואיחלו לו הנאה בחייו היה פורע חובו בו במקום; וככל שהיה קומץ המטבעות כבד יותר, היתה התזמורת מודיעה זאת ברבים בתופים ובתרועות. אותו ערב היו כל הקרואים בני עירנו. הקרובים והידידים מערי־השדה תדף וענתאבּ (בקילס לא היו לנו קרובים) הוזמנו לערב השני. אף הוצע להם לישון בביתנו ולצאת למחר היום לשוב לביתם, שהנסיעה בלילות קשה ומסוכנת. באו אותם קרואים וסיפורו מה שסיפרו. היו מספרים ונסחפים בסיפורים וגודשים גוזמה על גוזמה. לא הסתפקו במה שראו עיניהם, אלא סיפרו מה ששמעו מאבותיהם ומאבות־אבותיהם ומאבות־אבות־אבותיהם, עד דור עשירי הגיעו. לא להוציא לעז על אנשי תדף שגזמנים הם כוונתי; גזמנים שבעירנו – אנשי תדף כאין וכאפס לעומתם. רציתי רק לספר כיצד נס מתנוסס ברוח והופך מפרש בפי המאמינים בו.

סיפור הנס בתדף נישא בכל העיר. גם אל קהילות אחרות הגיע. ברי לי, שסיפורים כגון זה היו מאמצים לבבם של ישראל בכל גלויותיהם. ושהיו אף מרַפים ידיהם של צוררים, על־ידי שמטילים מורא־אל־נקם־ושילם עליהם – יבוא מעשה תדף ויוכיח.

מי שחושב שבאותם ימי־משתה נסתיימה חתונתה של אחותי, אינו מכיר את חלב ואת בנותיה. התחילה סידרת ביקורים – “עבּרה” אחרי “עבּרה”. עוברים היינו אחותי וגיסי והורי ואני וכל בני המשפחה מבית לבית, מביקור לביקור, על־פי הזמנה מראש, אצל כל המודעים והמכרים, הידידים והקרובים. כל “עבּרה” לבשה אחותי שמלה אחרת, כמובן. אני הסתפקתי בחליפת־מלחים אחת, שהיתה צרה עלי בתום אותן שמחות; כל כך מלאה בטני מעדנים. עד שכלו ימי השמחה ואחותי התחילה שוב סורגת ורוקמת ותופרת; אלא שהפעם הכול בזעיר אנפין.

לא עברה שנה ואני דוד.


1.8.73


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49379 יצירות מאת 2728 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!