א    🔗

רחובות של עירי איני זוכר. אם תביאוני היום לשם, לא אדע למצוא דרכי; ולא משום שנשתנו הרחובות שבוודאי השתנו, אף לא משום שנשתניתי אני ונשתניתי מאוד, אלא פשוט משום שקטן הייתי כשיצאתי מעירי ורק מראות חיים נשארו בזכרוני.

הרחובות איני זוכר; עדר עיזים שהיה עובר ברחובות – אני זוכר. משכּוכיות מעונבּלות בראש, גדיים קפצניים מאחוריהן ועטינים כבדים מתערסלים במאַסף. “חָלי–בּ!” (חלב) היה נשמע קולו של נער רועים ערבי, ואני הייתי קופץ ורץ לראות את העיזים הפוחזות אצות במעלה הרחוב. אם אכלנו אותו יום אבטיח מאורך, אדום כתַרבּוּש, הייתי יוצא אל העיזים ואל הגדיים בקליפות עסיסיות וזוכה לקירבתן ולתודתן. מה אמא שומרת מן האבטיח את הגרעינים, להמליחם וליבשם בשמש ולקלות אותם על האש, אף אני שומר קליפות לעדר העתיד לעבור. ואם כי חלב לא בא אל פי, הייתי מאושר לצאת בשליחותה של אמא לקנות חלב.

לא כאותם ילדים של היום גדלתי – ילדים הרואים פרה נחלבת במכונה, מיכל זכוכית מחציתו חלב מעל ראשה, ושואלים: מדוע אין נותנים לה לפרה לשתות את החלב דרך הפה? ואחרים המקבלים משחק התאמה בגן ומזווגים בקבוק חלב לחתול ולא לעז, שהחתול שותה חלב. לקנות חלב בעיר חלבּ פירושו היה לקנות חלב מן העז. רץ הייתי אל הנער הרועה והוא רץ ותופס עז שעטיניה מלאים וחולבה באמצע הרחוב אל תוך דלי קטן, לעיני. אחר היה קם, משחרר את העז לדרכה, מוזג את החלב המהביל למשורה ומן המשורה אל הסיר שבידי. צחנה שהיתה עולה מן החלב החם וגללים שהיה הרועה מרחיק באצבעותיו מן הדלי, לפני שהוא מוזג למשורה – גמלו אותי משתיית חלב עד עצם היום הזה. כל שידוליה של אמא בילדותי ובבגרותי, ואף בפני ילדי, לשתות חלב – שאין לך דבר בריא ממנו – לא הועילו. כל ההסברים שלא הרי חלב פרה כהרי חלב עיזים היו לשווא. איני שותה חלב.

 

ב    🔗

איני יודע אם יש אדם שאינו אוהב פוסטוק חלבּי. שיש אחד שאוהבו מאוד – אני יודע.

דוד היה לי במצרים, אחי אמי. בכל קיץ היינו באים אל אחד ממקומות הקייט בהרי הלבנון, אנחנו מן הצפון ודודי ומשפחתו מן הדרום, מהליוֹפּוֹליס, פרבר של קהיר. אנחנו מביאים סלסילה קלועה מלאה פוסטוקים והם מביאים מה שמביאים וכולנו יחד קונים שפעת פירות עסיסיים וזולים, שמעולם לא חסרו בלבנון.

בת היתה לדודי, שנועדה לי לאשה מיום שפגשתיה לראשונה, ואנחנו בני שנתיים או שלוש. שמחים היינו לכל פגישה מחודשת ומשחקים יחד בהנאה מרובה. שנינו התיחסנו ברצינות אל העתיד המשותף שהשתילו בנו הורינו והיינו משגרים זה אל זו מתנות ומכתבים בין פגישה לפגישה, נשיקות והבטחות תמימות של אהבה תמה. משחקים היינו באיש ואשתו לפני שהתחלנו לשחק באבא ואמא. אם טוב היה הדבר לטווח ארוך או רע, מי אני שאומר.

פעם אחת, ביום שהגענו אל עיירת הקייט עאלֶה, נכנסנו בת־דודי ואני אל מתחת למיטה – מיטת נחושת־קלל גבוהה ורחבה, מכוסה מרבדים – ולקחנו עימנו מלוא התרבוש פוסטוקים. אם היה זה תרבוש של דודי או של אבי איני זוכר; שהתרבוש היה מלא תחילה ונתרוקן שם מתחת למיטה – אני זוכר. את מראה העיירה המפורסמת עאלה איני זוכר; את טעמם הטוב של הפוסטוקים ההם אני זוכר. וגם את מתיקותם של מים גנובים בצוותא.

 

ג    🔗

אבי היה צורף ורוקם במקצועו. רקמת חוטי כסף וזהב על בד אטלס וקטיפה היה עושה, אם לפרוכות ולשאר תשמישי קדושה ואם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לבגדי נשף וחתונה ותלבושות פאר של קַוואסים. קוואסים שניים היו הולכים לפני החכם־בּאשי לפנות לפניו הדרך ואחד מאחוריו למשמר. שניים שלושה קוואסים ליוו כל קונסול ושגריר זר, בצאתו ובבואו; בידיהם שרביטי שולטאן ולבוש של שרד שעליהם – רקמת כסף וזהב כולו. הרגשתי קירבה אל אותם ענקים חמוּרי־סבר שהכל רחקו מפניהם, שהרי מעשי ידיו של אבא הם לובשים. ובכל־זאת, על חיוכים שלי לא היו מגיבים.

כוּך נאה בשוק הצורפים היה לו לאבא. שם היה מסב על דרגש רחב מרופד ועוסק באמנותו־אומנותו, הוא ושוליותיו עימו; הנרגילה תמיד לצידו, וספלון קפה טורקי עם כוס מים צוננים מובאים אליו פעמיים־שלוש ביום. את הנרגילה אוהב היה לערוך בעצם ידיו: ממלא כלי הזכוכית מים כדי שני־שלישים, מחבר חלק אל חלק ונועץ הצינורית מן הצד הדֵק היטב, נותן לי לשאוף בפייה לראות את בעבועי המים העליזים ולשמוע את פעפועם, מניח את הראש ועורך עליו את עלי־הטבק בקפידה, ולבסוף לוקח במלקחיים גחלים ספורים, נושף בהם ומניחם על עלי־הטבק ומהדקם. מכאן ואילך אסור היה לי אפילו לגעת בחלק מחלקי הנרגילה. אבא היה נוטל מידי את הפייה, נועץ אותה בזווית פיו ושואף כמה שאיפות להלהיט הגחלים ולהסמיקם; והרי הנרגילה מוכנה.

את שוק הצורפים ואת הכוך איני זוכר; (שהיה הכוך נאה יודע אני מפי השמועה) את אבא מעשן נרגילה ושותה קפה לאיטו, את אבא מרותק אל מיטת חוליו – אני זוכר היטב.

מעשה ופרצה שמועה בשוק שהערבים יוצאים לפרוע פרעות ביהודים. עד שסגר אבא חנותו ועד שמצא ידיו ורגליו לנוס על נפשו, תקפו הפחד ונשתתקו כל איבריו. כך סיפרה לי אמי; ואחי היו מתלחשים שסימנים של מחלה היו בו עוד לפני אותו מאורע. אם כך ואם כך, הביאו הרבה רופאים אליו וטלטלוהו אל טובי הרופאים, עד אלטוּניאן הגדול הגיעו, ולא שב להלך על רגליו. וכך שכב משותק, מרותק אל מיטתו, זועם על עולם שאין בו גמול לצדיק, עד יומו האחרון. כולנו רצים למלא מצוותיו ואיננו יכולים להושיעו.

 

ד    🔗

אלמלא מחלתו של אבי, היינו אולי מהגרים למכסיקו, שמפותיה היו תלויות בביתנו. אחי הבכור יצא לשם עם דודים ודודות, לרגל את הארץ ולראות הטובה היא אם רעה עבורנו. הוא נסע שנים אחדות לפני שבאתי לעולם. כארבעים שנה אחרי־כן נפטר שם בלי שזכיתי לראותו. אח, בן אב ואם, ומעולם לא ראיתי פניו, מעולם לא שמעתי קולו. אח שני יצא בעקבותיו שנה־שנתיים אחרי־כן, לאחר שבאו בשורות טובות מן הראשון. למעלה מחודש היטלטל בספינות רעועות עד שהגיע, והוא נער שטרם מלאו לו שש־עשרה שנה. אותו, את האח השני, ייבדל לחיים ארוכים, זכיתי וראיתי לראשונה בשנות הארבעים של חיי, כשבא לבקרנו בארץ.

שני האחים הכינו את הקרקע לקראת בואנו. המסחר, בו שלחו ידם, נראה מבטיח; ומקצועו של אבא היה ללא עתיד, שהאופנה נשתנתה והמכונה נשתלטה. אך מחלתו של אבא ורצונותיהם של אחים גדולים שנותרו עימנו – שליבם לא יצא למסחר וחיבת־הארץ החלה להתעורר בנפשם – הביאו את המשפחה ארצה. רק לאחר פטירתו של אבא עלינו; ולאחר שיצאו אחי לתור את הארץ המובטחת.

כל יהודי והאמריקה שלו. אמריקה שלנו היתה מכסיקו. הרבה משפחות יהודיות מן העולם הישן התחלקו בין ארץ האפשרויות הבלתי־מוגבלות ובין ארץ הגבולות הבלתי־אפשריים; גם שלנו כך. אלא שרוב מניינה ובניינה של המשפחה בא לכאן; אם לא למנות דודים ודודות על צאצאיהם וצאצאי־צאצאיהם המאכלסים את בירתה של מכסיקו בהמון, מטעמי־חלבּ בפיהם, חיבת־ציון על לשונם ושתי רגליהם עומדות איתן על קרקעה של אמריקה.

אחים ובני אחים, דודים ודודות ובני־דוד אלה לא יכולתי אפילו לזכור; לא היכרתים מעולם. את המאבק על ארץ־ישראל אני זוכר היטב. הטלתי כל משקלי בעד העליה ארצה. נאומים הרבה נאמתי; ומחשש שדיבוריו של ילד אינם נחשבים, שפכתי דמעות חמות להטות הכף. הבטחתי בלבי לאלוהים הרבה הבטחות, אם יהיה בעזרי ויביא את כולנו בשלום לארץ־ישראל, ובוש אני להודות – רק במקצתן עמדתי.

שבנו מן הארץ, אמי ואני, להיפרד מאחותי הנשואה ולחסל את הרכוש ואת הבית. מכרנו הכול בפרוטות. אמא נשאה ונתנה ואני רשמתי בפנקס וחישבתי חשבונות. את חטאי אני מזכיר, דחפתי את אמי למכור את כל החפצים הישנים. כלי נחושת וכלי מיטה, חפצי חן ונוי ותשמישי קדושה, נרגילות וטסים וכלי־בושם מלאכת פרס ומדי ודמשק, ואפילו חוטים ומעשי רקמה של אבא – הכל השארנו מאחורי גבנו. הרי אל ארץ חדשה אנו באים. ואין לנו חפץ בכל דבר שהוא אנטיקה.

 

ה    🔗

כבן־זקונים נטפל הייתי לה לאמא לכל מקום שהלכה. אשה המכבדת את עצמה מבלה את עיתות הפנאי בקבלת אורחים, קרי אורחות, ובביקורים. אשה המסתובבת ברחובות לא יכירנה מקומה בישובנו. פתגם היה בפי הגברים, ותרגומו בערך כך:

הגרוע בבשרים – בשר העורב

הגרועה בנשים – ברחובות תסתובב.

ימים קבועים של קבלת־אורחים היו לכל אשה ואשה. חבורות חבורות היו נודדות מפה לשם ועיסוקן רכילות, אכילה ושתיה, ומשחקי קלפים. עולמם של הגברים לא היה שייך לכאן. הם ישבו בקפה; הם שתו ערק; הם גם “שתו” נרגילה, או סיגריה לפופה באצבע ומודבקת בקצה הלשון, או סיגר ששלח הבן מעבר לים; הם העבירו זה לזה בין בוהן ואצבע קצת “שַׁמֶה” – טבק הרחה; הם שיחקו שש־בש ודומינו ופוֹקר; הם עסקו בסִייאסֶה – פוליטיקה – של פנים ושל חוץ, של בני־ברית ושאינם בני־ברית; ואגב כך קנו ומכרו ותיווכו ושידכו.

מתרוצץ הייתי עם אמי מקבלה לקבלה, שומע שיחן ושיגן, לחשן ונחשן של נשים. עד מהרה למדתי את סדרי הטכס וגינוניו. תחילה היו מכבדים במשקה, ואם מאורע חגיגי בפתח – מיץ שקדים לבן היו מגישים. אתה שותה ומשאיר מעט בתחתית הכוס; לא יותר מדי, שלא יאמרו לא טעם לחיכו; לא פחות מדי, שלא יאמרו גרגרן הוא; ובשום אופן אינך מרוקן את הכוס כליל – מעשה שסימנו מלא נא שנית או מלאנה שנית והוא עצמו סימן לחוסר נימוס. אחר היו מכבדים במרקחת. מגש גדול עם פיתוחים מכניסה העוזרת עד דלת הסאלון. בעלת־הבית לוקחת אותו מידיה ועוברת על כל המסובין, היא או בתה הבוגרת. אתה נוטל מזלגון כסף מן המגש ובוחר אחד ממיני הפירות הרקוחים הנמצאים בכלי זכוכית הנתונים בכלי כסף מעשה חורַי, מתוקים ועסיסיים וכרוכים בצורות נאות. אתה אוכל מן המזלג בנגיסה אחת או שתיים מבלי לפעור פיך, חס ושלום, ומחזיר את המזלג לכוס מלאה מים שבמרכז המגש. מובן מאליו שהנך צמא אחר המרקחת המתוקה, ואז אתה מקבל, מאותו מגש או ממגש המהלך בעקבותיו, כוס מים צוננים שיצאו מן הח’אבּיֶה – כד חרס ענק העומד בפינת הבית. עכשיו בא תורן של עוגות, פעמים תוכן תמרים או צנוברים, פעמים תוכן אחר. אתה אומר “לא, תודה” – מעשה אדם מנומס, גם אם אתה מת לאכול מהן אחת ועוד אחת. אחרי כמה הפצרות ושידולים אתה לוקח אחת, בשתי אצבעות; אחת ולא יותר. ואין בכך כלום, שהרי בתחילת מסכת כיבודין אנו עומדים, ועוד היד נטויה.

אני, שהייתי ילד קטן, הייתי מקבל גם ממתקים שונים מארנקיהן של נשים שביקשו קירבתי. הייתי תוחב אותם אל כיסי חליפת־המלחים שלי ושומרם לימים רעים, שבהם איננו יוצאים לביקורים, אמא ואני. הכנסת־אורחים מצווה מפורשת היא. הכנסת אוכל רב אל פיהם, קרי הלעטתם, אינה מצווה מפורשת, אך מנהג המקום הוא. מארחת מתחרה ברעותה, ואני הקטן יוצא נשכר. יוצא נשכר, אך לא חייב. תמורה של ממתקים שחלקו לי בשפע הייתי פורע בשיר ובדקלום, בפני קהל ועדה.

אשה ניכרת בקבלת אורחים שלה. אך מי שכל עיסוקה בכך, אינה מכובדת עלינו. והיו מספרים מעשה באחת ש“קבלה” אצלה עיקר, שפעם אחת קיבלה אורחים רבים, והיום היה יום של חורף. היתה לוקחת מעילים ומניחה על מיטת התינוק, לוקחת ומניחה, לוקחת ומערימה. כשבאה לתת לאורחים מעיליהם מצאה את תינוקה חסר חיים, שנפל מעיל על פניו ומת.

תמיה אני ביני לבין עצמי שאינני זוכר דמותה של אף אחת מאותן נשים. צירופי שמות עוד מצטלצלים באוזני מוכרים, דהויים משהו. אולם המעדנים והממתקים, המשקאות ודברי־המאפה – טעמם עודו על לשוני; אפילו אלה שלא שבתי וטעמתי מאז.

 

ו    🔗

אחי בא לביקור מן האוניברסיטה בביירות. רוחות חדשות באו עימו. על כוס סחלבּ חם, בבוקר של חורף, סיפר בין־השאר שראה סרט נפלא על נושא יהודי, “הגולם”. סביב שולחן המאזה בשבת בבוקר – שולחן שעליו שקדים ובוטנים ופוסטוקים ואגוזים, גרעינים של דלעת ושל אבטיח ושל מלון, זיתים שבורים וזיתים בסיד, מחמצים במלח ומחמצים בחומץ, וכוסיות קטנות של ערק לגברים – שב וסיפר סיפורו של הסרט, והלהיב את דמיוני.

לא ידעתי סרט מהו. קטן הייתי מכדי שיקחו אותי לבית־קולנוע בעיר. ילד יהודי לא הירבה לצאת מן השכונה, בכל מקרה. כשבא פעם קרקס לעיר וחנה בקצה השכונה, לקחה אותי אמא והראתה לי ליצנים וקופים וגמדים, ואף אל קיר המוות נכנסנו. אמא עצמה עיניה והחזיקה בידי ואני הסתכלתי בעינים יוצאות אל האופנועים שנסעו סביב הקיר הגלילי הזקוף במהירות אימים וברעש מחריש אוזנים. אך סרט מעולם לא ראיתי; כל־שכן סרט שיש בו יהודים.

כשהגיע “הגולם” לחלבּ, החלטתי שאני אראה אותו ויהי־מה. ידעתי שאיש בבית לא יבין אותו ולא יקח אותי. ניסיתי למשש את הדופק בנידון ועוררתי צחוק. הצרה היתה שבית הקולנוע היה במרכז העיר המוסלמית, הרחק מן ה“ג’אמילייה” שכולה יהודים. משיחותיהם של גברים סביב הנרגילה, ומפיהן של נשים סביב שולחן הקלפים ליקטתי את כל הידיעות הדרושות לי אחת לאחת, כגון באיזה טראם נוסעים לקולנוע ומה מחיר הכרטיס ומתי מתחילה הצגה יומית וכיוצא בזה.

קמתי ויצאתי לבדי לעיר לאחר ארוחת־הצהרים. ידעתי שאני עושה מעשה אשר לא ייעשה. ידעתי שאני חשוף לפגעים, שכן לא אמא ולא אבא אמרו לי בצאתי “אללה מעק” (אלוהים עמך). אף הבנתי היטב מה פירוש הדבר להסתובב יחידי בין גויים. אימצתי את רוחי בתקווה שיהיו שם הרבה יהודים. למזלי לא נתקלתי בילדים ערבים, שהיו בוודאי ששים להסתולל בזאטוט יהודי בודד רחוק מביתו. בטראמוואי ניסיתי למצוא יהודי כלשהו ולהיצמד אליו. לא מצאתי. ליד קופת הקולנוע ראיתי אדם שנראה כיהודי. ניגשתו אל קירבתו ולחשתי, כפי שלימדוני, “מבני עמנו?” – בעברית כמובן. הוא הסתכל אלי משתאה, הוריד את תרבושו והחל סורק בשתי אצבעות את גדיליו השחורים, בחן אותי במבט אבהי ואמר לי בערבית, “רוץ הביתה, יַא וַולד. בשם הנביא, אמא שלך תצא לחפש אותך בעוד שעה קלה”. הוא מספר לי – חשבתי, רועד ולא מאֵימה. איני יודע איך מלאני לבי לגשת לקופה, שבקושי הגעתי אל שפתה, ולקנות כרטיס. אם הקופאי ישאל, תיכננתי בראש קודח, אומר שאחי שלח אותי לקנות לו כרטיס.

כך או אחרת, הייתי בפנים. גם כאן לא מצאתי אף יהודי לרפואה. שני “מבני־עמנו” נפלו על אוזניים ערלות. ישבתי וראיתי את הסרט עד תומו. איני זוכר דבר וחצי דבר מן הסרט. רק את שמו אני זוכר, “הגולם”; ואת פניו החיוורות ואת חיבוקו העז של אחי, שחיכה לי בפתח היציאה, רועד וחרד כאילו חציתי זה עתה את הסמבטיון הגועש, שעליו סיפר לי אותו שבוע.

על השעות הקשות שעברו על המשפחה כולה בהיעדרי, על החיפושים ועל הדמעות ועל התפילות – שמעתי הרבה באותם ימים. אותה שבת ברכו ברכת־הגומל עבורי. אני קטן הייתי בעיניהם, הן בשביל הגולם והן בשביל הגומל.

 

ז    🔗

חדרים רבים היו בביתנו. איני זוכר מראהם. חדר שינה שלי איך נראה, אם תשאלוני, לא אוכל להשיב. וכך יתר חדרי המגורים. את דלת העץ הכבדה המפורזלת של ביתנו ואת מקוש הברזל דמוי אגרוף שעליה – אני יודע מן התמונות; וכן את הגזוזטרה, המצולמת הרבה. מכל חדרי הבית אני זוכר רק את חדר־החושך ואת המרתף. בעצם לא אותם ממש, אלא את התחושות שהיו מלוות אותי בכניסתי אליהם; ואת תכולתם. חדר־החושך היה חדר קטן ללא חלונות, בו היו מונחים כל אותם חפצים שהגדולים לא מצאו בהם חפץ וחבל היה להם להשליכם. אוצרות היו בו. לא הייתי נכנס לחדר זה לבדי בעד כל הון שבעולם. מה היה שם ומה לא היה שם. שדים ורוחות בוודאי שהיו שם.

גם אל המרתף לא הייתי נכנס לבדי. שהיו שדים סועדים בו את ליבם אחר חצות־לילה – שמעתי במו אוזני. אם נכנסתי לשם, עם אמא נכנסתי, אוחז בשמלתה או בסינרה, ורק בעיצומו של יום. קוראת היתה לי לבוא אתה אל המרתף, לעזור לה לשאת דברים אל המטבח, דברים שיש להם טעם ויש להם ריח. היו שם פחי שמן זית לסלט ולזַעתַר, ופחי סאמנֶה לבישול ואפיה. היו פחי זיתים שעזרנו לאמא לכבוש בעונה, יושבים על הרצפה ושוברים זית אחר זית. היו מדפים עמוסים צנצנות ענק – אַטארמיז בלעז – מלאות מחמצים צבעוניים מכל הירקות שבעולם, חלקן סגורות היטב וחלקן בד סוגר על פיהן. היו צנצנות עם כדורי לאבּנֶה שוחים בשמן זית זך. היו מאות בקבוקים שמלאנו בעצם ידינו במשפכים מאותו מיץ מרוכז, שאמא בישלה והכינה לכל השנה, לאחר שסחטנו לה את התפוזים והלימונים ושאר ההדרים. היו צנצנות של ריבה ומרקחת – מרקחת חבושים ודובדבנים וחושחש ומישמיש ושזיפים ותאנים ואגוזים ודלעת (שתי האחרונות אהבתי במיוחד). כל זה לבד ממיכלי אורז וסוכר וקמח ובורגול וסולת, פולים ועדשים וחומוס ושעועית ואפונה, שנקנו כולם בסיטונות, ויכלו להספיק לנו כדי מצור שלם, אם לא למעלה מזה.

אגדים של שום היו תלויים מן התקרה, ומחרוזות של פלפלים חריפים ושל בּמיה מיובשת. מחבל מתוח השתלשלו נקניקי סארצִ’יצָ’ה מצומקים ומתובלים. גם בקבוקי יין לקידוש נמצאו שם ובקבוקי ערק למאזָה. ופחים אחדים של מים, על כל צרה שלא תבוא; שהרי מים בברזים עדיין לא היו בכל בית והיינו קונים פחי מים מן הערבים, שמילאום מן הברז אשר ברחוב הראשי והובילו אותם לבתים.

התבלינים היו בקופסאות קטנות יחסית, סגורות היטב. כשאמא היתה פותחת להוציא מהן מעט אל המטבח, היתה חגיגת ריחות מציפה אותי. ריחות שעלו מאותן קופסאות עוד עומדים באפי – של כּמון ושל זַעתַר, של נענע וקינמון וכּוּזבּרָה, של ציפורן ופלפל שחור ויאנסוּן.

לא מניתי אפילו מחציתם של דברים השקועים בזכרוני; לא־כל־שכן דברים שנשתכחו ממנו; שהזיכרון בררן גדול הוא, וטעמו עימו.

26.6.73