רקע
רחל אליאור
האם יש לנו עדיין הווה משותף ועתיד משותף?

הילכו שנים יחדיו בלתי אם נועדו" (עמוס ג) –

האם החברה הישראלית היא עדיין חברה אחת בעלת גרעין לאומי ואידאולוגי משותף או שאנו חוזים בהיווצרותה של חלוקה על בסיס רעיוני־תיאולוגי? ואם כך, האם מדובר בתהום שחייבים להימנע ממנה או שמא זוהי חזרה אל הקונספט הישראלי העתיק של שניים־עשר השבטים?


השאלות המוצגות בכותרת נשאלו על ידי עורכי העלון “קציר האומר”, אריק סלומון ואורי לוין ממצפה אילן. שאלות אלה מנסרות בחללו של עולם מכל הכיוונים ואנסה לענות עליהן.


העם היהודי היה מאז ומעולם קהילת זיכרון, קהילה שהיה לה עבר משותף של ‘יחד שבטי ישראל’ מאז העידן המקראי, והיה לה תמיד עתיד משותף שהיה גלום במושגים שנגזרו מהעולם המקראי וחזרו ונשנו בתפילה, שיבת ציון, גאולה, ביאת המשיח, ‘חדש ימינו כקדם’ וקיבוץ גלויות. השפה העברית כלשון קודש הייתה משותפת כשפת לימוד ותפילה, לשון ברכה וקדושה, קריאה וכתיבה לכל הגברים היהודים, מבחינת האידיאל הקהילתי של ‘ושיננתם לבניך’ ושל האפשרות העקרונית שהייתה פתוחה בפני כל גבר יהודי אשר רצה להיות ‘תלמיד חכם’, והספרייה העברית כספריית קודש ולוח השנה היהודי המחזורי, הקושר זמן מקודש בזיכרון המקודש ובריטואל מקודש, היו נחלת כל קהילות ישראל. אלא שלעתים רחוקות בלבד היה לנו הווה משותף שלא עמד בסימן ביזוי, שיסוי, רדיפה ומחלוקת. די אם אזכיר בחטף רק את הפולמוס שבין הכוהנים בני צדוק לכוהנים מבית חשמונאי או את המאבק שבין פרושים לצדוקים, או בין הרבנים לקראים, את הוויכוח בין בבל לירושלים בתקופת הגאונים ואת הפולמוס הנוקב בין אוהדי הפילוסופיה לבין מתנגדי מורה נבוכים, או את הפולמוס בין מחייבי הקבלה למתנגדיה, ואת המאבק בין ההנהגה הרבנית של ‘ועד ארבע ארצות’ לחסידי שבתאי צבי, ואת המאבק בין המתנגדים בליטא לחסידים באוקראינה, ובין המשכילים לשומרי החומות האורתודוכסיים, בין רבני חב“ד לבין הביל”ויים, או בין נטורי קרתא לחלוצים, או בין מחדשי הלשון העברית לשומרי לשון הקודש, כדי להדהד מעט מהמחלוקות הגדולות ששסעו אותנו כעם בכל הווה היסטורי. מאבקים אלה התנהלו תמיד במרחב קהילתי מסוים, בתחום גאוגרפי או לשוני מוגבל, שכן העם היהודי היה מפוזר בכל רחבי העולם בכל תולדותינו, גם בתקופות ההיסטוריות בהן היה יישוב יהודי בארץ ישראל.

במאה העשרים התרחש לראשונה מפגש דרמטי בין כל קהילות ישראל בארץ ישראל העות’מאנית והמנדטורית, ובמדינת ישראל. קודם לכן כל קהילה יהודית שחיה בגלות לאורך מאות שנים, או במשך אלפי שנים, הכירה בדרך כלל רק את דוברי לשונה ואת אנשי מקומה, וחיה במרחב לשוני־תרבותי משלה, על פי הדפוסים התרבותיים והחברתיים הרווחים בארץ אשר בה מצאה מקלט. כלומר יהודי מברלין ויהודי מצנעא או יהודי מאוסטריה ויהודי מאפגניסטן, יהודי מוורשה ויהודי מקזבלנקה קראו באותה פרשת השבוע, אם היו שומרי מצוות, אבל היה להם מעט מאד מהמשותף באורחות חייהם והיו להם אפשרויות תקשורת מוגבלות מאד.

המפגש חסר התקדים בין כל עדות ישראל השונות, בשלהי המאה התשע־עשרה ולאורך המאה העשרים, בארץ ישראל, שלא הייתה להן לשון משותפת או תרבות משותפת, וביתר שאת מקום המדינה, לא עלה יפה. הניגודים בין קהילות יהודיות שזכו לחירות ושוויון ולהשכלה בתקופת הנאורות, בכל מקום שבתי ספר כמו כי“ח־”אליאנס" או גימנסיה “תרבות” נפתחו בהן, לבין קהילות יהודיות שהאמנציפציה והנאורות לא הגיעו אליהן, הן בעולם הנוצרי הן בעולם המוסלמי, ובערות מקיפה רווחה בהן, בייחוד אצל הנערות והנשים, שלא נשלחו ללמוד בעולם הדתי־פטריארכלי, היו עמוקים.

כך גם הניגודים בין יהודים שהגיעו מחברה כפרית חקלאית מסורתית פטריארכלית, ליהודים שהגיעו מחברה עירונית מודרנית, מבחינת כישורי השכלה רלוונטית, ומבחינת אפשרויות עבודה ופרנסה בעולם משתנה, במדינת ישראל המתפתחת ונבנית, היו כבדים מנשוא. הציפיות למנוחה, רווחה ושלווה, לקיום מכובד התלוי בעבודה ופרנסה, והתקוות לחינוך טוב, למגורים נאים ולפרנסה טובה, בארץ זבת חלב ודבש, ארץ הכיסופים של כל הדורות, במדינת היהודים, התנפצו על סלעי המציאות. האכזבות המרות של אנשים שאיבדו את לשונם ותרבותם, את מעמדם החברתי, את כבודם, ביתם ופרנסתם, במדינה החדשה, השונה כל כך מזו שגדלו בה במערב או במזרח, לא אחרו לבוא, והתסכולים, התלונות וההאשמות באו בעקבותיהם. קליטת גלי העלייה ממערב וממזרח, שכללה המוני ניצולים, פליטים ועקורים חסרי כל, יש לזכור, התרחשה בעשור של מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, ובעשור העוקב לו של הקמת מדינת ישראל בתנאים קשים של צנע, מחסור וחירום, שכול, אבטלה ומיתון.

לאלה מבין היהודים שיצאו מגבולות העולם המסורתי ובחרו להיות פטורים מחברות בקהילת הקודש היהודית בעיר מגוריהם, אלה שהפכו לאזרחי ארצות גלותם, ליהודים חופשיים, משכילים ועובדים על פי כישוריהם כאנשים שווי זכויות, ולא על פי דתם הנבדלת ונרדפותם כמיעוט זר, חשוד ושנוא, אלה ששאפו להשתלב בארצות מושבם כיהודים או להפוך למתבוללים, לבני מומרים או בנות אנוסים, ששתי מלחמות עולם, פרעות ופוגרומים חיסלו את תקוותיהם להתערות ולהשתלב בארץ בה נולדו או בה למדו, והביאו אותם לחופי ארץ ישראל המנדטורית או למדינת ישראל, מרצון או מכורח, כחלוצים, כפליטים או כעקורים וניצולים, תקוות הדורות בדבר שיבת ציון התנפצה על סלעי המציאות.

יהודים מיבשות שונות שחיו בצל האסלאם או בצל הנצרות, פגשו איש את רעהו ללא תרבות משותפת, ללא נימוסים וערכים שווים או מוסכמות משותפות, ללא שפה משותפת וללא הבנה משותפת מה הוא תוכנה של המציאות הרצויה בכינון מדינת ישראל. הדי המפגש הטראומטי בשנות הארבעים, החמישים והשישים, עדיין נמצאים אתנו היום ומשסעים את החברה, תודות להסתה פוליטית וליבוי כעסים ותסכולים, כשילדי העולים ונכדיהם עוסקים, בחלקם, בגיבוש זהותם סביב זיכרון הקיפוח וחשבון המצוקה והעוול. חלק אחר מילדי העולים ונכדיהם חש אסיר תודה על ההזדמנויות שנפתחו במדינת ישראל בפני מאות אלפי פליטים, עקורים וניצולים, חרף כל הקשיים, ורואה עצמו כישראלי החפץ בהווה הישראלי ורוצה בעתיד משותף, ולא כמאשים או נאשם, כמסית או מוסת, או כמשסה ומשסע, התובע פיצוי על קיפוח והסללה, או מחסל חשבונות עבר מלפני שבעים ושמונים שנה.

המציאות ההיסטורית הגלובלית של מלחמות עולם, פוגרומים ורדיפות, רעב, מגיפות, מחנות ריכוז, מחנות השמדה ומחנות פליטים, פרעות בארצות האסלאם ורדיפות והצקות מסוגים שונים עם הקמת מדינת ישראל, והמציאות הייחודית בארץ ישראל של מעברות, מחנות אוהלים ומחנות עולים, וחבלי קליטה בעיירות פיתוח בנסיבות קשות של סיום המנדט הבריטי עם קופת מדינה ריקה לחלוטין, וסיום מלחמת השחרור עם ששת אלפי הרוגים ואלפי פצועים, יתומים ושכולים, שנמשכו בשנות הצנע ושנות המיתון, עם גלי העלייה שרבים מבניה ובנותיה חוו אבדן תרבות, שפה, מעמד ומקצוע, משפחה ורכוש, וסבל רב של רבים מהפליטים, העקורים והעולים מכל הארצות, יצרה במדינת ישראל תערובת נפיצה של סבל וכאב, האשמות וקיפוח, ציפיות ואכזבות, ופוליטיקאים המשתמשים בתסכולים אלה ומלבים הסתה, עלילות דיבה, שיסוי ושיסוע.

בעשור השמיני למדינת ישראל מתחוור לרבים מאתנו שספק גדול אם העבר ההיסטורי המשותף והעתיד המשותף, שאפיין את העם היהודי, יכול להחזיק את ההווה המשותף, שכן השסע היום הוא שסע רב מערכתי. שסע עמוק שמן הנמנע לגשר עליו.

הציבור מתחלק בין שומרי מצוות לבין חופשיים ממצוות אולם השסע העמוק ביותר קיים בין יהודים משיחיים המאמינים בהחלת העבר הדתי המקראי על ההווה בכוח הרוב, ובכפיית חוקי התורה ודיני ההלכה על הכלל, לבין אנשים מודרניים רציונליים, שוחרי הדמוקרטיה הליברלית, המעדיפים את ‘חוק יסוד: זכויות האדם והאזרח’ בהווה, וכן את 'חוק יסוד: החקיקה שיקבע כי החוק העליון במדינת ישראל הוא החוקה, או חוקי היסוד, החלים בשווה על כל תושבי הארץ ואזרחיה ללא הבדל דת, לאום, גזע, מין ומגדר, ולא ההלכה, חוק התורה, חוקי העידן המשיחי, משפט הסנהדרין או החוק האלוהי או חוק הלאום, הקשורים בבחירת ישראל, בעליונות יהודית ובסדר הפטריארכלי המפלה נשים ומיעוטים.

הציבור מתחלק, כאמור, בין שומרי מצוות לבין חופשיים ממצוות.

שומרי המצוות, המצויים על מנעד רחב בין מסורתיים לחרדים ובין משיחיים לדתיים ליברליים, בין ש"ס ונטורי קרתא ובין היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית והיהדות החילונית, ברובם – רק אלה המגדירים עצמם שמרנים או מסורתיים המתנגדים לחירות ולשוויון, לקדמה ולליברליזם, לחוקי היסוד ולחוקה שוויונית – מחויבים לפשט התורה ולשמירת ההלכה וחוק התורה, ולרעיון ‘עם הבחירה’ ולמדינת התורה. הם מחויבים להפרדה ולהתבדלות מהציבור החופשי, להפרדה בין נשים לגברים ולאפליית נשים, והם נוטים לתמוך בלאומנות יהודית, בחוק הלאום, בהתבדלות יהודית ובעליונות יהודית, בהמשך הכיבוש והדיכוי הכרוך בו, ובסדר הפטריארכלי־הירארכי, הכרוכים כולם באפליית תושבים ואזרחים שאינם יהודים ובאפליית נשים ומיעוטים.

חלק לא מבוטל מציבור שומרי המצוות המזדהה עם מפלגות כמו ‘עוצמה יהודית’, ‘נעם’ ו’תקומה' או ‘הציונות הדתית’ בגלגולה הנוכחי, רואה עצמו כמחויב לקדם את העידן המשיחי, את בניית המקדש על הר הבית וחידוש עבודת הקרבנות, את הקמת הסנהדרין והחלפת הדמוקרטיה במלוכה והחלת חוק התורה וההלכה על כלל הציבור.

החופשיים, ברובם, רק אלה המחויבים לדמוקרטיה ליברלית, ומגדירים את עצמם כמחויבים ללאומיות יהודית ציונית, או לזהות עברית־ישראלית חדשה שאינה קשורה בהכרח בדת היהודית, ומחויבים לזכויות האדם והאזרח, לחירות ושוויון וחופש הבחירה, לפלורליזם ולסובלנות ביחס לכל תושבי הארץ ואזרחיה, דורשים לכונן חוקה שוויונית, ברוח הכתוב במגילת העצמאות –

מְדִינַת יִשְׂרָאֵל תְּהֵא פְּתוּחָה לַעֲלִיָּה יְהוּדִית וּלְקִבּוּץ גָּלֻיּוֹת; תִּשְׁקֹד עַל פִּתּוּחַ הָאָרֶץ לְטוֹבַת כָּל תּוֹשָׁבֶיהָ; תְּהֵא מֻשְׁתָּתָה עַל יְסוֹדוֹת הַחֵרוּת, הַצֶּדֶק וְהַשָּׁלוֹם לְאוֹר חֲזוֹנָם שֶׁל נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל; תְּקַיֵּם שִׁוְיוֹן זְכֻיּוֹת חֶבְרָתִי וּמְדִינִי גָּמוּר לְכָל אֶזְרָחֶיהָ בְּלִי הֶבְדֵּל דָּת, גֶּזַע וּמִין; תַּבְטִיחַ חֹפֶשׁ דָּת, מַצְפּוּן, לָשׁוֹן, חִנּוּךְ וְתַרְבּוּת; תִּשְׁמֹר עַל הַמְּקוֹמוֹת הַקְּדוֹשִׁים שֶׁל כָּל הַדָּתוֹת; וְתִהְיֶה נֶאֱמָנָה לְעֶקְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל מְגִלַּת הָאֻמּוֹת הַמְּאֻחָדוֹת.

עוד הם מבקשים להבטיח חוקי יסוד משוריינים בדבר זכויות האדם והאזרח, לצד הפרדת רשויות, עצמאות הרשות השופטת מכל התערבות פוליטית, שוויון זכויות לכל האזרחים והגנה על זכויות המיעוטים.

בתוך כל קבוצה יש כמובן דרגות שונות של מחויבות ויש גווני גוונים ויש מתונים ויש קיצוניים, ויש שמשתייכים אליה רק בחלקה, ויש כמובן קשרי משפחה, קשרי חברות, קשרי שירות וקשרים מקצועיים בין חברי כל הקבוצות, אבל בהכללה, רבים משומרי המצוות המתוארים לעיל, המתנגדים לדמוקרטיה הליברלית, מאמינים ברעיון העם הנבחר או בעליונות יהודית, ובמחויבות קהילתית לעולם של תורה ומצוות, מאמינים ברעיון ‘ארץ ישראל השלמה’, הקשור בעם ישראל בצביונו הדתי ובתורת ישראל, בצביונה החוקי והנורמטיבי, ובטוחים שהכיבוש של השטחים הכבושים בגדה המערבית הוא מעשה ראוי המשרת מטרות אלה. התמיכה בכיבוש ובהתנחלות הבלתי חוקית, של תומכי ארץ ישראל השלמה, למרות העובדה ששניהם כרוכים בנישול וגזל של אדמות העם הפלסטיני ובדיכוי תושבי השטחים הכבושים שאינם יהודים, ותלויים באופן בלתי נמנע באפרטהייד של אנשים החיים ביחידת שטח אחת על פי חוקים שונים, חוק דמוקרטי ליהודים ומשטר צבאי לפלסטינאים, יוצרים תלות בדיקטטורה צבאית ישראלית בשטחים הכבושים.

אדגיש ואומר שדבריי אינם מכוונים לאף אדם שומר מצוות הרואה עצמו מחויב לחירות, לשוויון ולכבוד האדם ולזכויות האדם של כל תושבי הארץ ואזרחיה במדינה דמוקרטית־ליברלית, אלא אך ורק לציבור האנטי־דמוקרטי, המשיחי והקנאי, שחבריו וחברותיו מאמינים בעליונות יהודית, בלאומנות יהודית או בעדיפות יהודית, בדרך המתירה להם לנהוג באפליה, דיכוי, גזל וכיבוש ביחס לאוכלוסייה הערבית פלסטינית בשטחים הכבושים החיה תחת דיקטטורה צבאית ישראלית.

הקבוצה השנייה, החופשית ממצוות, פוטרת את עצמה, ברובה, מכל אמונה באלוהים ובתורה מן השמים, במידה רבה בעקבות השואה ואבדן ששת המיליונים, שאינם עולים בקנה אחד עם השגחה אלוהית או הבטחה אלוהית, אם כי לא מעטים מהקבוצה החופשית בוחרים להזדהות עם מצוות ומנהגים שונים הקשורים במעגל החיים היהודי, במסורת היהודית, בתרבות היהודית, בספרייה היהודית ובלוח השנה היהודי, מאהבה ומבחירה חופשית.

הקבוצה החופשית/חילונית רואה את עצמה כחברה המורכבת מאינדיבידואליים חופשיים, בעלי חופש בחירה וחירות ביטוי, המחויבים למוסר הומניסטי שוויוני בדמוקרטיה ליברלית־הומניטרית, פלוראליסטית וסובלנית, קבוצה הבוחרת בצורה חופשית חלקים מזהותה היהודית. הציבור החופשי מאמין במוסר אוניברסלי של כבוד האדם וזכויות האדם, התקף במידה שווה ביחס לכל בני האדם החופשיים והריבוניים, הזכאים לבחור את חייהם כרצונם, ומאמין רק בחוק ומשפט אחידים, מעשה ידי אדם, החלים בשווה על כל תושבי הארץ, ללא הבדל דת, לאום, גזע, מין ומגדר.

החופשיים או החילוניים מאמינים בדמוקרטיה ליברלית המגינה בשווה על חירותם ושוויונם של כל תושביה ואזרחיה, במדינה המגינה על שוויון ההזדמנויות, חופש המחשבה, חופש התנועה וחופש הבחירה, חופש היצירה והמחקר, חירות הביטוי וחופש התרבות, וחירות העיסוק של כל האזרחים. הם מבקשים לחיות כאנשים אינדיבידואליים חופשיים במדינה המבטיחה את שמירת זכויות האדם וכבוד האדם של כל הנמצאים בשטחה, ללא הבדל דת, לאום, גזע ומין. דהיינו, כל בני האדם נולדו שווים בכל האמור במכלול זכויותיהם ובראשן הזכויות לחיים, לחירות, לריבונות לכבוד ולשוויון, לחופש בחירה והיבחרות, לחירות ביטוי וחופש תנועה. רק במדינה דמוקרטית־ליברלית המגינה על זכויות האדם והאזרח, יש למדינה זכות לדרוש מתושביה ואזרחיה להשתתף בחובות הנדרשות לשם הגנת המדינה, שלום האזרחים והתושבים וטובת הציבור. אין שום תוקף לשום חוק אנטי־דמוקרטי ואנטי־ליברלי המכונן עדיפות של יהודים על גויים, של גברים על נשים או של חופשיים כובשים על פני נכבשים ונדכאים.

הציבור החופשי, כמו חלק מהציבור הדתי, בוחר לחיות במדינת ישראל החילונית כמדינת היהודים, דהיינו מדינתם של כל היהודים הרוצים לחיות בה כאזרחים שווי זכויות על פי מגוון אורחות חייהם. הדגש הוא על מדינה ליהודים, לנוצרים ולמוסלמים החיים בה כאזרחים ותושבים שומרי חוק, מדינה השייכת בשווה לכולם כאזרחים שוחרי שלום, שיתוף, חירות ושוויון. המדינה איננה יהודית היא אזרחית. אזרחיה יהודים, מוסלמים ונוצרים כברבות ממדינות העולם. בתפישה האידיאלית, כל אדם דתי או חילוני, מכל מין ומגדר, הוא אזרח שווה זכויות, הכפוף לחוקי המדינה, רק לאלה שהם מעשי ידי אדם. כל אדם רשאי להחיל על עצמו חומרות דתיות, מצוות ודינים וחוקים דתיים בתחום הפרט, אבל איננו רשאי להחיל את הדין הדתי על זולתו. מעמדה זו מתחייבת הפרדת הדת מהמדינה ומתחייבת חוקה משוריינת הבאה להגן על זכויות האדם והאזרח של כל אחד מתושבי המדינה ואזרחיה.

חלק ניכר מהחילוניים החופשיים מתנגדים בכל תוקף לכיבוש המשחית הגורם עוול לעם הפלסטיני, ורואים בו את הגורם העיקרי שהביא לשבר העמוק שמדינת ישראל נמצאת בו. עוד הם מתנגדים לתפישת העולם של העליונות היהודית המנחה אותו, ומתנגדים לעוול המוסרי הכרוך בהתנחלות הבלתי חוקית, הכרוכה בדיכוי ובכיבוש, בדיקטטורה צבאית על הפלסטינים ובאפרטהייד ומתנגדים למצב המלחמה שהוא כופה על מדינת ישראל, הפוטרת משוויון בנטל הגנת המדינה, חלקים ניכרים משומרי המצוות, חרדים, חרדים לאומיים וציונים דתיים, הזוכים לפטור מגיוס או לשירות מקוצר בתנאים מיטביים.

“אין קדושה בעיר כבושה”, זועקים המפגינים בירושלים, ו“אין דמוקרטיה עם כיבוש” קוראים המפגינות והמפגינים ברחבי הארץ, “די לכיבוש המשחית” ו“יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות” ו“יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים”, קוראים הסטודנטים והסטודנטיות במרחבי המחאה. ‘אין שוויון בנטל הגיוס ובשירות הצבאי המתחייב מהצורך בהגנה על המדינה’ קוראים המפגינים והמפגינות ששרתו בצבא, ומוחים כנגד בני ובנות הציבור שומר המצוות, הפטורים מגיוס, אבל תומכים בהמשך הכיבוש ומתנגדים לנסיגה מהשטחים הכבושים.

הציבור החופשי, המאמין בדמוקרטיה ליברלית, חילונית, פלוראליסטית וסובלנית, שבה כל אדם שומר חוק רשאי לחיות כטוב בעיניו במסגרת החוק מעשה ידי אדם, רואה בציבור שומר המצוות הרוצה להרחיב את תחולת חוקי התורה ודיני ההלכה על כלל הציבור בכוח הרוב, או בציבור הדתי לאומני תומך הכיבוש והמשך ההתנחלות הבלתי חוקית, הכרוכה בדיכוי ואפרטהייד, ובהמשך מצב המלחמה והטרור, סכנה לחייו ולחירותו ולכל עולם ערכיו המוסרי. עוד הוא רואה בציבור החרדי המתנכר לאחריות המשותפת שבשוויון בנטל השירות הצבאי, בשעה שהוא פוטר את עצמו מחובת ההגנה על המדינה, אך רוצה בהחלת ההדתה על כל תחומי חיינו, ובחיים על חשבון תשלומי המיסים של הציבור העובד, סכנה לשלום המדינה.

הציבור החופשי וכל חבר וחברה בציבור שומר המצוות המאמין בדמוקרטיה ליברלית הומאניסטית פלוראליסטית וסובלנית, ובשוויון בנטל, רוצה לחתור לשלום עם העם הפלסטיני ולפיוס עם מדינות ערב השכנות, כדי להסיר מעלינו את קללת ‘לנצח תאכל חרב’, ולהחזיר אותנו למשפחת העמים הליברליים המחויבים למגילת זכויות האדם של האומות המאוחדות.

מדינת ישראל הוקמה בעיקרה, אחרי שתי מלחמות עולם ומאבק במנדט הבריטי, בידי הדור החלוצי החופשי החילוני שנולד בראשית המאה העשרים במזרח אירופה, שהאמין במדינה עברית, בשפה עברית ובעבודה עברית, ביוזמה עברית ובאחריות עברית, עלה לארץ בעשורים הראשונים של המאה העשרים ונאבק על בניין הארץ ועל תקומת מדינת ישראל בתנאים קשים, כמדינה לכל יהודי הרוצה לחיות בה.

דור חלוצי זה שהרבה לחלום וליזום, לבנות, להקים, לייסד ולעשות בתנאים קשים, לא הצליח להתמודד עם פתרון הוגן לשאלת שני העמים החיים במדינה אחת, ועם יחסי דתיים וחופשיים, ניסח וכונן את מגילת העצמאות של מדינת ישראל המבטיחה שלום, שוויון וחירות לכל תושבי הארץ. אין ספק שנעשו שגגות וטעויות, הן ביחס לקליטת העלייה מכל קצווי העולם, והן ביחס לשאלת ערביי ארץ ישראל, ואין ספק שנעשתה טעות גדולה בכך שלא נכתבה חוקה המגנה על זכויות האדם ועל הפרדת הרשויות ולא הופרדה הדת מהמדינה ולא הובטחו זכויות המיעוטים, אולם כדאי לשוב ולהיזכר בדבריו של דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל.

בתאריך 20 לפברואר 1950 לאחר דיון בכנסת בנושא החוקה, כתב דוד בן גוריון ביומנו: "…למדינת ישראל יש להבטיח קודם כל שני דברים בהם תלויים לדעתי קיומה ועתידה של מדינתנו –

שלטון החוק! ושלטון הדמוקרטיה!"

באשר לחוק הוא מוסיף “… רק במדינה בה כל אחד – אזרח, חייל, פקיד, שר, מחוקק, שופט ושוטר – כפוף לחוק ופועל לפי החוק! רק במדינה כזאת, מובטחת החירות ליחיד ולרבים. לאדם ולעם!… במדינה שאין בה עליונות של החוק – אין בה חירות אפילו אם בחוקתה משולבת החירות הנמרצת והמתקדמת ביותר!….” והוא מסיים בקביעה “הפיקוח והשמירה על החוק הוא בידי השופט! שאינו תלוי בשום איש ושלטון, אלא במצפונו והבנתו בלבד”!

ובאשר לדמוקרטיה הוא מפרש: – "מדינת ישראל, לא יהיה לה קיום במשטר שאינו דמוקרטיה! היהודים כיהודים יכולים להתקיים רק בארץ שיש בה חופש המיעוט, חופש הבחירה, חופש המחשבה, חופש התנועה, חופש ההתנגדות לממשלה בגדר החוק – כלומר, במשטר דמוקרטי. שבו אין הרוב מכריע בנושאי אמונה, מחשבה, אמנות ומדע…. מחשבת האדם בדמוקרטיה אינה כפופה לחוק ולשלטון!

הוא חותם את מחשבותיו באותו יום בהתייחסו למגילת העצמאות: – “איני יודע אם יש להכרזה זו תוקף פורמלי של חוק – אבל תוקפה המוסרי של מגילה זו עולה על כל תעודה אחרת שאנו מוסמכים לחבר בימינו אלה!”

[תודה לעמי איילון שהביא את דבריו אלה של בן גוריון לידיעת הציבור]


דבריו אלה של בן גוריון, לצד הכתוב לעיל במגילת העצמאות, נראים לי, כאז כן היום, הבסיס היחידי שעליו יכולה להיכון שותפות בין כל תושבי הארץ. אין שום מקום לניסיון הנואל להשליט את העבר הדתי על ההווה החילוני בכוחו של רוב פוליטי או ברוח חלומותיהם המשיחיים של אנשי ‘גוש אמונים’ ו’המחתרת היהודית‘, או אנשי ‘עוצמה יהודית’, ‘נועם’, ‘תקומה’ או ‘נאמני המקדש’, או ‘הציונות הדתית’ הפוליטית בגלגולה הנוכחי בהנהגת בצלאל סמוטריץ’, שמחה רוטמן ואיתמר בן גביר, החולמים על בניין בית הבחירה, חידוש המלוכה, קימום הסנהדרין וקידום ביאת המשיח. אין גם שום מקום לטיפוח חלומות על מדינת התורה בארץ ישראל השלמה או על חידוש המלוכה, חידוש עבודת הקודש בבית הבחירה וחידוש העלאת הקרבנות בידי משמרת הקודש בהר הבית או קידוש השמדת עמלק, ברוח ‘הלכות מלכים’ ב“משנה תורה” לרמב"ם.

הדמוקרטיה הליברלית במשמעותה הרחבה, המגינה על זכויות האדם והאזרח של כל אדם החי במדינה מסוימת, היא השיטה היחידה היכולה לשאת את כל חילוקי הדעות בין האזרחים והתושבים. דמוקרטיה אינה תפישה חד־ממדית המסתכמת בשלטון הרוב, כדעתם הפסולה של אנשי ‘פורום קהלת’ ו’קרן תקווה'. לצד שלטון הרוב, קיימים חמישה ערכי יסוד שמשטר דמוקרטי חייב לקיים אותם ולהחיל אותם בשווה על כל תושבי הארץ: שלטון החוק מעשה ידי אדם, הפרדת רשויות, עצמאות הרשות השופטת, הגנה על זכויות המיעוטים ומעל כולם – הגנה על זכויות האדם ללא הבדל דת ולאום, גזע, מין ומגדר. הזכויות של האני היחיד. זכויות האדם באשר הוא אדם. כשם שאין דמוקרטיה בלי שלטון הרוב, כך גם אין דמוקרטיה בלי שלטונם של ערכים שבמרכזם עומדות זכויות האדם, הגנה על זכויות המיעוטים, עצמאות מערכת המשפט והפרדת הרשויות. המשך הכיבוש המשחית וההתנחלות הבלתי חוקית, המכוננת אפרטהייד ודיקטטורה צבאית ישראלית על הנכבשים, והסירוב לנסיגה ולמשא ומתן לשלום ולהסדר עם העם הפלסטיני, הנתמכים כולם בידי הימין הדתי המתנחל, הימין המשיחי, הימין הלאומני המסית, והימין החרדי הנשען על כספים קואליציוניים ומוכן תמורתם לתמוך בכל עוול, הם המונעים ממדינת ישראל את יישומם של ערכים דמוקרטיים אלה המקובלים על כל העולם החופשי.

על קירות יד ושם חקוק משפט מפתח של הסופר יהודי־גרמני קוּרְט טוּכוֹלְסְקִי (Kurt Tucholsky (1935–1890, שנודע כמבקר חברתי שמאלני פציפיסטי חריף, כמשפטן וכלכלן סוציאל־דמוקרטי וכאחד העיתונאים החשובים ביותר ברפובליקת ויימאר: “ארץ אינה ניכרת רק במעשיה – אלא גם במה שהיא מוכנה לשאת ולהסכין עמו”. אזרחי מדינת ישראל נשאו באורך רוח את העוול הכרוך בכיבוש המשחית מאז 1967 והסכינו זמן רב מדי עם ההתנחלות הבלתי חוקית, מאז ראשית שנות השבעים, התנחלות הכרוכה באפרטהייד ובדיקטטורה צבאית ישראלית בשטחים הכבושים. כל אלה מונעים מאזרחי מדינת ישראל ותושביה לייסד מדינה דמוקרטית – ליברלית החברה במשפחת העמים החופשיים.

המציאות מחויבת תמיד להתמודדות עם אתגרי ההווה ולבניין העתיד. היא איננה מחויבת לעבר. בעולם שבו אנו חיים במאה ה־21, רוב העם היהודי כמו רוב אזרחי ישראל, מעדיף חיים שפויים במדינה דמוקרטית־ליברלית־הומניסטית, סובלנית ופלוראליסטית, המבטיחה חירות ושוויון לכל תושביה ואזרחיה, ומבטיחה חופש מחשבה ויצירה, מדע ומחקר, וחופש בחירה בכל הנוגע לתחום הפרט, ומבטיחה השכלה, בריאות ורווחה, כלכלה משגשגת, עבודה ופרנסה, יצירה ומדע, המאפשרות חיים בכבוד, מגורים, תעסוקה וקיום ראוי, מדינה חופשית החותרת לשלום, חירות ושוויון של כל המתגוררים בה.


האם החברה הישראלית היא עדיין חברה אחת בעלת גרעין לאומי ואידאולוגי משותף?

התשובה, למרבה הצער, היא שלילית, משום שמלבד הרצון לחיות במדינת ישראל, להגן על אזרחיה ועל גבולותיה, לדבר עברית, לחיות בתרבות עברית ולשרוד כבני ובנות העם היהודי, אין לנו יותר גרעין לאומי ואידיאולוגי משותף, כי אין לנו יותר עולם ערכים משותף. אנחנו עדים להיווצרותה של חלוקה שבטית חדשה בין ימין משיחי לשמאל ליברלי, בין דתיים לחופשיים, בין מזרחים מסורתיים לאשכנזים חופשיים, בין תומכי הכיבוש וההתנחלות, האפרטהייד והדיקטטורה הצבאית בשטחים הכבושים, למתנגדי הכיבוש וההתנחלות, האפרטהייד והדיקטטורה, ובין תומכי הרפורמה המשפטית, שאינה אלא הפיכה משטרית, הרוצים רק בשלטון הרוב ללא סייגים של חוקה, הפרדת רשויות, עצמאות מערכת המשפט והגנה גורפת על זכויות האדם, לבין מתנגדי ההפיכה המשטרית התובעים לעגן בחוקה ובחוקי יסוד, ערכים אלה.

הציבור החופשי, הליברלי, הנאור, המשכיל והמכיל, העובד והלומד, זה המכונה חילוני, חופשי, דמוקרטי־ליברלי, ישראלי־אזרחי או יהודי או ערבי שמאלני בתודעתו, זה המקדש את החירות, השוויון וכבוד האדם, את הפלורליזם והסובלנות, את חירות הביטוי, חופש המחשבה חופש הבחירה, חופש התנועה, זכות ההפגנה, את האינדיבידואליזם והריבונות, את חופש המחקר וחירות היצירה, של כל אזרחי הארץ ותושביה, רואה, בחלקו או ברובו, את רוב הציבור הדתי האנטי־דמוקרטי, המשיחי או הפונדמנטליסטי, הלא ליברלי והלא שוויוני, כעושה עוול, כקנאי־משיחי, כלאומני, גזעני ומתנשא, או כחרדי מתבדל מהציבור, זה המשתמט מנשיאה בנטל הביטחון המשותף ומתבדל מתרומה לכלכלת ישראל, שמעשיו ומחדליו הופכים אותו למי שאיננו בן שיח. צדדיו החיוביים של הציבור השמרני שומר המצוות, המתנגד לחירות ושוויון, ציבור שכל ערכיו מעוגנים בעבר ומתנכרים להווה, נעלמים מהעין, משום שנציגיו הפוליטיים, אנשי ‘הציונות הדתית’, בגלגולה הנוכחי, או אנשי ‘גוש אמונים’ והמחתרת היהודית, אנשי ‘עוצמה יהודית’, ‘נועם’ או ‘תקומה’, ‘נאמני המקדש’ וחוגי הר הבית, ‘להבה’ או ‘תג מחיר’, תומכי ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, הרבנים שעסקו בדין רודף שקדם לרצח רבין, או אנשי מחתרת הר הבית, רבני הקו וישיבות החרד"ל, נתפשים כאלימים עושי עוול, החותרים תחת יסודותיה וערכיה של מדינת ישראל של מגילת העצמאות, ונתפשים כאידיאולוגים קנאיים וסהרוריים, המהלכים אימה על הציבור החופשי וממיטים אסון על המדינה.

יהודים קוראי לשון הקודש ובני משפחותיהם, חיו בכל העולם במשך אלפי שנים, לצד בני דתות אחרות או תחת מרותן של דתות אחרות, כשהם מפרידים בין היותם יהודים מבחינת זהות דתית־לאומית נבדלת, הקוראים כותבים ומלמדים בעברית, ושומרים את חוקי דתם במידת האפשר, לבין היותם תושבים או אזרחים של המדינה שבה התגוררו, הכפופים לחוקי המדינה, ודוברים במידה מסוימת בשפת המדינה, ככל שאר התושבים והאזרחים. מדינת ישראל היא מדינה של כל האזרחים הגרים בה, בני כל הדתות וכל הלאומים, המדינה איננה יהודית, תושביה, ברובם הם יהודים ותרבות הרוב היא יהודית, אבל המדינה איננה יהודית. המדינה חייבת להיות אזרחית, דמוקרטית ליברלית ושייכת בשווה לכל אזרחיה, ואלה מצדם רשאים לבחור באורחות חייהם לפי טעמם וחינוכם, אולם הם אינם רשאים לכפות בחירות אלה על זולתם בכוח חוק אלוהי או רוב פרלמנטרי.

אינני יודעת מה היא הדרך לגשר בין מאמינים לחופשיים, בין תומכי הכיבוש למתנגדי הכיבוש, בין מחייבי ההדתה הרוצים מדינת הלכה במרחב הציבורי למתנגדי הכפייה הדתית, בין תומכי יגאל עמיר לבין הכואבים את רצח רבין, או בין הימין הדתי לאומני משיחי לשמאל הליברלי, ובין מחייבי הרפורמה המשפטית, המבקשת להחליש את עצמאות הרשות השופטת, שאינה אלא הפיכה משטרית של אנשי העליונות היהודית והלאומנות היהודית, הרוצה לאחד את שלוש הרשויות כדי למנוע הקמת מדינה פלסטינית, כדי להבטיח את סיפוח השטחים הכבושים ושלילת זכויות האדם והאזרח של בני האדם החיים עליהם, שאינם שייכים לעם הנבחר, לבין מתנגדי ההפיכה המשטרית, המאמינים בחירות ושוויון לכל תושבי הארץ, מאמינים במשא ומתן לשלום ולביטחון עם העם הפלסטיני, מאמינים בעצמאות שיפוטית ומאמינים בכבוד האדם של כל האזרחים והתושבים.


פתחתי בכך שהעם היהודי היה תמיד קהילת זיכרון, אבל יש לציין שבצד היותו עם הזוכר את עברו המשותף ואת עתידו המשותף, העם היהודי פיתח יכולת מרשימה לשכוח את לקחי עברו המשיחי הטראומטי, אותו ניסח במשפט קצר לפני אלפיים שנה, ‘בשל חטאינו גלינו מארצנו’, ובחר שלא ללמוד מהניסיון ההיסטורי ולשוב ולנסות לכפות אתוס דתי־משיחי על הציבור הסולד מקיצונות קנאית ומקנאות משיחית, כמו בימי בר־כוכבא וחורבן ביתר, ולשוב ולהתפלג.

אינני יודעת אם נגזר עלינו שוב להיאבק בהנהגה משיחית, לחוות חורבן ולצאת לגלות, להתפלג למחוזות, לקאנטונים או לשבטים, למלכות יהודה ומלכות ישראל, או להתחלק למדינה דמוקרטית לאזרחים חופשיים שוחרי שוויון וחירות, בני כל הדתות והלאומים, ולמדינה לאומנית דתית משיחית השמורה למאמינים בעליונות יהודית ומובטחת רק לשומרי מצוות המעדיפים לחיות במדינת הלכה, שיש בה מלוכה, סנהדרין, משיח ומקדש, אבל אני יכולה לומר בוודאות ש’מה שהיה הוא לא מה שיהיה', הציבור החופשי הדמוקרטי ליברלי מסרב להמשיך להיות ‘חמורו של משיח’ ולשאת לבדו בנטל ההגנה על גבולות הארץ ובנטל העבודה ותשלום המיסים, כשחלקים גדולים בציבור הדתי משתמטים מאחריותם המשותפת, ומסרב לחלוטין לחיות במדינה תיאוקרטית־משיחית ולא דמוקרטית־ליברלית, המסרבת לכל משא ומתן לשלום עם העם הפלסטיני, וגוזרת עלינו מלחמה נצחית לשם הנצחת הכיבוש הבלתי חוקי וההתנחלות הבלתי חוקית.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47462 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!