הכניסה לשנת 1980 לוּותה בסיכומים שונים ומשונים של מה שקרה לנו בעשור האחרון. כל אמצעי התקשורת המו סיכומים. בדרך הטבע בלטו לעינַי הדברים שנאמרו על הספרות העברית. מה קרה בספרות העברית בעשור שחלף? — שאלו השואלים. ומומחים רבים מאוד נתנו על כך תשובות מתשובות שונות ברדיו ובטלויזיה ובעיתונים.
המשותף לכל התשובות ששמעתי וקראתי היה: ההתעלמות הגמורה מתופעה אחת בולטת, חשובה לדעתי הן לחברה הישראלית והן לספרות העברית. במקום להגדיר את התופעה אקרא כמה שמות ומאליה תצוף תשובה נוספת, שלא שמענו כלל, לשאלה שנשאלה “מה קרה בספרות העברית בשנות השבעים”. הופיעו סמי מיכאל וארז ביטון ואהרון אלמוג וגבריאל בן־שמחון ויצחק גורן ואמנון שמוֹש ושלמה אביוּ ושמעון בלס והאחים חקק וז’קלין כהנוב זכרונה לברכה, ואחרים ששמם שמעתי ויצירתם לא קראתי עדיין.
מבלי להיכנס להערכה ספרותית של כל אחד מאלה ולשאלה אם יש מה שמייחד אותם מבחינה אמנותית, מבקש אני לטעון שיש כאן תופעה חברתית־ספרותית שאין להתעלם ממנה; הממעיט יאמר “ניצנים של תופעה”. מכל מקום זה קרה. בשנות השבעים. ובספרות העברית. קמה חבורה של סופרים ספרדים ובני־המזרח הכותבים על העולם שממנו צמחו ועל התרבות המיוחדת שהביאו אתם; על ההתנגשות בין מזרח ומערב, בין אשכנז וספרד; ועל הצורך בהערכה הדדית על־אף השוני.
עד שנות השבעים היו סופרים כאלה בודדים. בורלא. טביב. שמי. לא יותר. במשך הרבה עשרות שנים.
בשנות הששים הופיעו בספרות העברית שני ענקים בני המזרח: נסים אלוני וא.ב. יהושע אולם שניהם נמנעים (ואני מעז לומר בינתיים) מהתמודדות עם מורשת־הילדות ותרבות בית אבא־אמא — בית היוצר של נשמתם. בשנות השבעים הצטרפו אליהם כמה סופרים ומשוררים בני המזרח והמגרב והבלקן, וכן צברים בני עולים מן הארצות הללו. לא כאן המקום למנותם, מה גם שאיני מכיר את כולם, שהרי לא קל לזהות מי ששמו נשתנה ונושאי כתיבתו כלליים.
יכולים לבוא ולטעון: על תופעה חברתית אתה מצביע ולא על תופעה ספרותית. מי שכתב ודיבר על דור הפלמ"ח בספרות, ועל דור בארץ ועל סופרי הקיבוץ או על “ספרות ישראלית”, אומר לו: טול קורה מבין עיניך.
מי שחשב תמיד שספרות נבדקת ונבחנת ונשקלת רק באיזמים ובחדשנות צורנית — אין מנוס מוויכוח איתו.
לדעתי הספרות בכלל והספרות העברית בפרט שלובה ושזורה בהתפתחות החברתית ההיסטורית, מושפעת ומשפיעה. לכו אצל הספרות העברית והציונות, ראו מה שבין זו לזו, ותיווכחו. צמיחתה של קבוצת הסופרים הספרדיים בארץ אינה מקרית, כשם שאי־צמיחתה עד שנות השבעים לא היתה מקרית. וההתעלמות ממנה לא תוכל להמעיט את ערכה ולהפחית את השפעתה, אם בספרות העברית ואם בחברה הישראלית.
הנה עברתי על טאבו: דיברתי בפומבי על תופעה שאני חלק ממנה. ויהי מי שימצא בכך טעם לפגם. מדוע עשיתי זאת? משום שקצה נפשי בשתי הדרכים הקיצוניות של תגובה שסיגלו לעצמם אנשי־שלומנו הספרדים ובני־המזרח: האחת — תוקפנית־ זועמת־מגדפת, והשניה — מנומסת־מתקפלת־מתרפסת; האחת: עוד אראה לכם מה אני ומי אני, והשניה: מה אני ומי אני…? והקצוות נפגשים.
דרך הביניים טובה בעינַי יותר: הכרת ערך עצמנו, בלא הפרזה ובלא נמיכות־קומה. טובה היא לסופרים ולספָּרים, לנהגים ולמנהיגים; טובה לכל ההולכים בה.
ולסיום, אולי “במערב אין כל (קול) חדש”. במזרח יש קול חדש; יש קולות חדשים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.