אינני יודע מה אתם מצפּים לשמוע ממני. אני יודע, פחות או יותר, על מה אני רוצה לדבּר: על ציפורים ואנשים.
הציפורים מבשרות את האביב. הציפורים אוהבות את האביב. הציפורים אינן מביאות את האביב; לא ציפור אחת ולא כל הציפורים שבעולם.
הציפורים אינן יכולות לכבות שׂרֵפה ביער. הן יכולות להזהיר מפני שׂרֵפה המאיימת לכַלות את היער; וזה לא מעט. ואז — לקול אזהרתן, חיות שביער בורחות על נפשן ובני אדם שביתם ביער קמים לכבות השריפה; שמים את נפשם בכפם ונחלצים לכיבוי האש הזרה.
סופרים כמוֹתם כציפורים. משוררים — ציפורי־שיר שביניהן. מ“שלום רב שובך ציפורה נחמדת” ועד “ציפור דרור” ו“ציפור הנפש”. ציפורים חדשות — זמירות חדשות; כך אומר הפתגם. והמשותף לַישנות ולחדשות — היכולת והצורך והדחף לעוּף, לרחף, להמריא מעלה־מעלה, להינתק מן הקרקע ולראות עולם ממעוף־הציפור, לנסוק שמימה, לִרחוֹק מן העצים ולראות את היער; לראות סכנה קרֵבה והולכת אל היער, להבחין בין מדורה לבין שרפה, להריח את האש הזרה הקרבה אל היערות לכַלותם ולהזהיר מפניה.
במה מזהירין, בציוץ נמרץ המאַבּד לעתים מחִנו והופך לצווחה; במַשק כנפיים שלא מן העולם הזה.
— אילו יכלו אלפי הציפורים הללו — חושבים אנשים מפּוּכּחים לכאורה (מבוהלים מן הלהבות) — אילו יכלו לשאת בכנפיהן כל אחת דלי מים קטן אחד ולהטילו מלמעלה על האש…
— אילו יכולנו לרתום מיליוני הציפורים הללו — מהרהֲרים מנהיגים מרוטי־עצבים ומרוטי כנף — הרי אפשר היה להעתיק הרים ממקומם בכוח האנרגיה המצטבּרת מסך־הכל של מַשק מיליוני זוגות כנפים.
ושוכחים חכמי־החלומות הללו כי אפילו ציפורים שדרכן לעוּף להקות־להקות אינן ניתנות לרִתמה ולרתימה; כי מעצם טבען וטיבן שונות כנפי הציפורים הן מכּנפי השכינה והן מכּנפי המטוס; וברגע שנִרתוֹם כנפי ציפורים זו לזו לזו־לזו — יאבדו הללו את כושר מעופן, שלא לומר את ציפוריותן.
אל נא אֵפוא אחַי, אל תנסו לרתום ציפורים. ציפורים אינן תחליף למטוסי ריסוס או לחיל אויר; כשם שחיל אויר אין בו תחליף לציפורים. האנושות חיה אלפי שנים בלי חילות אויר, אך מעולם לא חיה ולעולם לא תוכל לחיות בלי ציפורים סביבה ומעליה; בלי בעלי כנף ובעלי מעוף; בלי אותם תמהונים עם “ציפורים בראש” הכותבים שירה ופרוזה בין קטיושה לקטיושה.
עד כאן באשר לסופרים ולגזענוּת.
מכאן ואילך על קירוב לבבות או על העמקת ההבנה בין שני העמים.
מי שמדבר על קירוב לבבות שוגה בהזיות; ואני מקנא במי שיכול לשגות בהזיות לעת כזאת. משול הוא בעיני לציפור גן־העדן. והרי אין ציפורים מִזַן זה במזרח התיכון. וכי מצאתם הרבה קִרבת־לבבות בין יהודים ליהודים, או בין ערבים לערבים? איפה? בין מאה שערים לרמוֹת? או שמא בהרי השוּף? אני — די לי בדו־קיום בשלום. בשכנות טובה. במעבר מדו־אִיוּם לדו־קיום. ממחול שדים של טרור וטרור־נגד־טרור וטרור נוקם בטרור־נגד־טרור ל… קנאת אחים ויריבוּת מחויכת בין בני־דודים. תחת להט החרב המתהפּכת בחום המדבר, שלום קר מספיק לי ולשכּמוֹתי.
אמי היתה אומרת אֶז־זוֹד אַחוּ אֶנ־נַאְס, כלומר: יותר מדי אחיו של פחות מדי. יותר מדי תקוה ופחות מדי תקוה מביאים לאותו הדבר, לאכזבה ולייאוש. ושני אלה פירותיהם באושים. אני איני מבקש ואיני מצפּה שיאהבו אותי. שישנאו אותי כמו ששונאים את השכן. השכן, שנביחוֹת הכלב שלו אינן נותנות לישון, שהיונים שלו מלשלשוֹת על הכבסים הנקיים, שעשן הסטייקים שלו נכנס לך לעיניים ולנשמה ומעורר בך תיאבון לאכול אותו (את השכן) נָא; יעני נַיְי. מי שמצפה ליותר מדי, סופו שיתאכזב ויקצין. בהכרח.
הבנה בין שני העמים — זה בתחום האפשר. והנחוץ. ראשית, הבנה שמדובר בשני עמים שונים זה מזה בתרבוּתם, בהרכֵּבם, באמונתם ובסולם הערכים שלהם. שוֹנוּת אופקית ולא אנכית. לא זה טוב מזה. אם כי צריך להבין גם זאת שכּל עם מטפּח רגשי עליונוּת המבטיחים לו המשך וזקיפות־קומה; ורגשי עליונוּת אלה הם קרקע פוריה לזרעים ממינים שונים, גם לזַרעי הפורענוּת…
שנית, יש להבין את מורכּבוּת הבעיה ואת עוּמקה. זה לא רק “אנשים רעים ועקשנים” מצד זה או מצד זה; זה לא רק מזימת “הַפְרֵד וּמְשׁוֹל” מצד הבריטים, כפי שהולעטנו להאמין בנעורינו. זה אפילו לא רק התנגשות בין שתי תנועות לאומיות. גם אנחנו גם אתם, יהודים וערבים, נגזר עלינו להיות מיעוט ורוב בעת ובעונה אחת; וכך דבקו בנו גם מחלות המיעוט, כגון שגעון הרדיפה ופחדים אי־רציונליים, וגם מחלות הרוב, כגון שׂנאת הזר והשוֹנֶה וקנאה בהצלחותיו. אנחנו רוב במדינה ומיעוט באזור; אתם מיעוט במדינה ורוב במזרח הזה. החתך המיוצג כאן בבית־הגפן יש בו כפילוּת נוספת, לרצונו או שלא לרצונו: הוא גוש מזרחי בתוך עולם מערבי, וחבורה מערבית בתוך החברה המזרחית; מערבית במחשבה ובאורח־חיים, אם לא למעלה מזה.
ילדותי עברה עלי בעיר חלבּ, הידועה בקנאותה הלאומנית והדתית. גדלתי בפחד מַתמיד מפני הילדים הערבים שלא חסכו מאִתנו עלבונות מכות ואבנים. מן האבנים האלה בניתי לי כאן בית אֵיתן, ומן העלבונות — החלטה נחוּשה: לא עוד פחד ובריחה. לא לי. לא לילדי. ולא לילדים אחרים בני מיעוט כלשהו. הפחד נשאר פחד גם אם מתחלפים התפקידים בין רודף לנרדף, ומי שהופך ממוּכּה למכה ברגע שהוא חזק — ראוי היה לכל המכות שניחתוּ על ראשו. רק דבר אחד יכול לערער את יסודות הבית שבניתי בארץ הזאת — אם ילַדי יקחו ממנו אבנים להשליך על ילדים אחרים, משום שהם בני עם אחר או עדה אחרת או דעה אחרת.
זה הבית וזו ציפור־הנפש. עליהם נשמור יחד מפּני כל אש זרה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.