מן המעולות שבספרות העברית

הכותרת אינה אלא ציטטה מספרו המבריק של אנטון שמאס (עמ' 84); ולא הייתי בוחר בה אלמלא הִסכמתי עם כל ממלה ומלה, על כל מטעניה. חזקה עליו על שמאס, המתהלך בּטוחות ב“שטח תשע של השפה” (90), שהוא יודע מבפנים “על מה חולמים הערבים” (76) ושאם בחר במלה “אבחות” לא במקרה בחר בה. אין בעברית אבחות אלא אִבחות־חרב, וחרבו השנונה של אנטון משתלבת היטב בקווים ובצורות המופשטות של הערבּסקה המקסימה עד שאין העין הבלתי מזוינת מבחינה בה. יש ערבסקות שכולן קווים פיתולים וסלסולים — אוֹרנָמֶנטיקה לשמה; ויש ערבסקות בהן משתלבות אותיות ומלים ערביות ועיקרן תכנים מקושטים ומובלעים. מי שמכיר את האותות ואת האותיות יבחין בהם מבַּעד לסבך החינני. ה“ערבסקות” של אנטון שמאב הן מן המין השני.

אקדים ואומַר שהספר הוא בעיני לבֵנה חשובה בכותל המזרח של הספרות העברית בדורנו. ואני אומר זאת על־אף הסתייגותי מן הסוּפּרלטיווים בהם נשטפנו בעת האחרונה בהילולת שבתאי־וולך־גרוסמן ואחרים. אני אוהב ערבסקות, במרכאות ובלעדיהן, שלא כאביו של שמאס שלדבריו “לא אהב את הערבסקות המפותלות שאינן מוליכות לשום מקום” (165); אפשר משום שגם אני — במקביל למסַפּר — “זרמו חיי באפיקיה של הערבסקה המפותלת… זרימת תעתועים שמחַבּרת ראשית ואחרית, תוך ובר, מציאות ובדיה” (203); ואפשר שזו שאלה של טעם. אהבתי אפוא את ה“ערבסקות” של שמאס, כשם שאהבתי כל מה שכּתב עד עתה בשיר ובפרוזה. ואת אשר יאהב — יוכיח.

יש בכתיבתו של שמאס הרבה חכמה, ותחכּום שאינו עולה על גדותיו, המחפּים על התחכמויות לשוניות אמנותיות ואידיאולוגיות שאינן לטעמי. קביעותיו הפסקניות באשר לספרות העברית אינן נראות לי — דברים שראו אור במאמר ב“מאזנים” (ספטמבר 1985) בו הוא מפריד בין ספרות עברית־יהודית: ברנר, עמוס עוז וגרוסמן, לבין ספרות עברית ארצישראלית (“פלסטינית אם תרצו”): סמי מיכאל שמעון בלס ודוד שחר.

כוחו של שמאס בחִנו; וחִנו אינו פג גם כשהוא כותב דברים שאין להם שחר. באותו מאמר, שנכתב במקביל לספר “ערבסקות”, מופיעים מוטיווים אחדים שזכו לפיתוח ולשילוב בגוף הרומן. אתיחס אפוא למאמר זה כאל ערֵבה שבּהּ תפח הבצק שממנו נאפה הרומן. “הסכיזופרן שבי,” כותב שמאס (אוקטובר 1984) “זה הכותב עכשיו את הדברים האלה בעברית, יודע כי הפלישה שלי לשפה העברית, לכתיבה בשפה זו, משולה לאורח שבּא אליכם לארוחת ערב ובתום הארוחה אתם מוצאים אותו במטבח, רוחץ כלים, בהנאה הרולד־פינטרית כמעט, של אחד שיכול לשבור איזה כלי יפה, לא בכוונה. זה גם אומר שהוא — אולי, גם יישן אצלכם. אז מה עושים אתו?”

— מציעים לו מיטה, אנטון רעי־כאח־לי, ומכבדים אותו כמיטב מסורת הכנסת־האורחים; אך אין מגישים לו את מפתחות הבית; ולא את הקושאן על הבית. ייאמר דוּגרי באוזניך אנטון ובאוזני העולם כולו: זה ביתנו, ביתנו האחד והיחיד ושום התחכּמויות ספרותיות והתמקחויות פוליטיות לא ישנוּ עובדה זו. ושמוּר בו מקום הן למיעוטים־אורחים והן לאחים־רחוקים העתידים לצאת מבּתי־ הכלא בסוריה וברוסיה ומבתי־המלון בארגנטינה ובארה"ב אל הבית הזה.

תאמרו, במה אנו עוסקים כאן — בספרות או בפוליטיקה?

תשובתו של אנטון נתונה בספרו פעם אחר פעם, וכיוָן שבספר הזה אני דן חייב אני ללכת בעקבותיה; ולהרים את הכפפה. המסַפּר מתעכב בפריס יום אחד בדרכו אל “תכנית הכּתיבה הבינלאומית” באיווא, ארה“ב. מכּל חמודותיה של פריס הוא בוחר לבקר בבית־הקברות “פֶר לאשֶז”. והרושם החזק ביותר שמשאיר עליו מקום מופלא זה הוא הקִרבה והדמיון בין קִבריהם של הסופר הגאון מרסל פרוסט ושל… “מחמוד אל־המשרי, נציג אש”ף” — “שני האבודים, איש בחשכת קברו, יהודי של הזמן וערבי של המקום” (122). אם אין כאן פלישה גסה של הפוליטיקה לתחום הספרות, איני יודע מה יש כאן. וטורח איש פסוטה, שכנתן של מעלות ושל אביבים, להבהיר שאותו אל־המשרי הוא נציג אש"ף באירופה (נספח ספרותי?), למען המעטים העלולים לחשוב שהוא סופר משיעור קומתו של פרוסט. “חוש הומור צרפתי”, מוסיף שמאס “הוא שהעניק מן הסתם לזה ולזה, לאיש המולדת האבודה ולאיש הזמן האבוד, קברים כמעט דומים” (121). תמהני איזה חוש הומור ואיזה חוש מידה הביאו משוררנו להשוואה אומללה זו. ושמאס אינו משאיר מקום לספק שיש כאן התגרוּת מודעת: “וכל אותה שעה חשבתי על פרוסט ועל אל־המשרי, ועל כך שהאיש היושב על־ידי היה יוצא מכּליו אילו ידע מה צימודים ומה זיווּגים מתרוצצים במוחי” (123).

האיש היושב על ידו זה אני; זה כל יהודי רגיש וגאה הקורא את הספר. והוא מבקש במפוֹרש להוציא אותנו מן הכלים. ומצליח. האיש היושב על־ידו ברומן הוא הסופר היהודי הישראלי יוש בר־און המתואר לאורך כל הספר כדמות נלעגת, שלילית, עלובה ומעליבה המעוררת במסַפּר “קנאה אטומה” (122). דמות שחורה משחור, לעומת כפילו ובבואתו של המספר מישל אַבּיָד (לבן!) — ערבי אמריקני, איש מרכז המחקרים הפלסטיני בבירוּת. אין לי מושג ואין זה מעניין אותי מי המודל שמאחורי דמות זו. מעניינת התוצאה שאינה אלא סטֶריאוטיפּ שטוח ושחור, שחוּלשת עיצובו בולטת על רקע העיצוב המעוּלה של הדמויות מהמשפחה ומהכפר. מכאן המסקנה הבלתי נמנעת שהכשלון הזה מקורו ביצר הרע שגבר על כוח היצירה.

איני שותף לאותם סופרים ואנשי רוח יהודים הדורשים מעמיתיהם הערבים שיוקיעו ויגַנו כל מעשה בלתי אנושי במחנה שלהם כשם שאנחנו עושים זאת במחננו. אני מבין שערבי המוקיע את אש“ף חשוּב כמת. אך מותר היה לי לצפות שספרו של שמאס יהיה נקי מאש”ף. לפחות.

הרי למען כאבוֹ ואמיתו וגאוותו — שאני מכבד ומוקיר, ושבלעדיהם כתיבה אינה ספרות — יכול היה להסתפּק באותן משיכות מכחול רגישות ומרטיטות הנוגעות לא נוגעות ב“שנת ארבעים ושמונה” במה שלפניה ובמה שלאחריה, כגון אותה אנחה דו־לשונית הבוקעת מן הלב “רַאחַת פלסטין לבלי שוב, אבדה לעד” (198).

“זרעוני האגדות הספונים בו” (104) הנביטו אף עשו פרי הילולים. אגדות זֵינב מסעסע, עַבּלא המשוגעת, כַּרארה ואוצרות הזהב, סיפורי הכפר והמשפחה וקורות הדודים והדודות בתהפוכות העִתים — הם שמאס במיטבו. אמנם הקפיצות מזמן לזמן, ממקום למקום, מדמות לדמות ומסיפור לסיפור מבלבּלות ומַלאות את הקורא, בעיקר בתחילת הספר, אך הממשיך בקריאה בא על שכרו, ובעין יפה. מבנה הרומן הוא מלאכת מחשבת. המעברים הלוך ושוב מן הסיפורים המזרחיים על רקע הנוף הגלילי אל המסַפר המתמַערב בלב נופים רחוקים מוסיפים ענין וצבע ושוברים את המוֹנוֹטוֹניוּת. המִקצב המשתנה מתוּזמר ביד אמן.

לשונו וסגנונו של שמאס ראויים לעיוּן ולדיון מיוחד. שמאס הוא סופר עברי. את אוזני צורמות קריאות ההתפעלות מהעברית העשירה והעסיסית של הסופר ה….ערבי. שני אחים שלי, יצחק וטוביה שמוֹש זכרונם לברכה, כתבו ערבית צחה ומצוחצחת לא פחות מן העברית של שמאס. דרכם של משכילים בני מיעוטים להתבטא וליצוֹר גם בלשון התרבות שבתוכה הם חיים, לקבל ממנה ולתרום לה. והגיעה השעה שכולנו נתרגל למחשבה שהערבים הישראלים הם מיעוט בעל זכויות וחובות, תכונות ונטיות של מיעוט. שמאס נולד וגדל במדינת ישראל. הוא רכש את העברית בגיל צעיר יחסית ובתנאים טובים יותר מכמה וכמה סופרים עבריים אחרים.

אין ספק ששמאס שולט בכל מכמניה של השפה העברית והיא יוצאת מתחת ידיו רעננה ועסיסית ומשכּרת. זאת ועוד, חן מזרחי קדוּם הטמון בה בשפה מעצם טיבהּ ועברה צף עולה ומתפשט למגע אצבעותיו. “המשקעים השֵמיים” — כלשונו במאמר הנזכר, באים אצלו על ביטוּיָם. לכו אצל תיאורו של בית־הבד בעמוד 103 ותראו לְמה אני מתכוון. תיאור עשיר ועסיסי מזה של בית־בד בפעולתו לא מצאתי בספרות העברית. אך כאן אולי גם שורש של בעיה. לעתים זהו עושר השמוּר לבעליו לרעתו. עושר מופרז (שלא לומר מופגן) ועסיסיוּת יתר אינם לטעמי. הנה בעמוד הזה לבדו גודש של מלים המשַׁלחות אותנו אל המילון: גפת, מפרכה, ממל, עכיר, עקלים, סואר, עוקה ועוד. ומה בדבר “רטויים לרוח ולשמש” (39), “החיים הכפריים נאפדי הרעב” (137), “דעתה מטולטלת עליה ומובלגת” (189) ועשרות ביטויים דומים?

חמוּרה בעינַי נטייתו של שמאס להוציא מטבעות לשון וניבים ממשמעם ולהעמיס עליהם מטענים שלא ממין הענין. התוצאה היא ביטויִים כגון “עתיד לשים את כספו על קרן הצבי ישראל” (165) וכגון “הגדישו את הסאה הריקה במרורים תחת חיטה” (175). או משפטים כגון “ובטרם יהיה סיפק בידי לכלכל את מעשי בתבונה אני מנפט את החוט הפרום ושב ומנפּצו, ומשתדל לשווֹת לו צבע שונה בתכלית ולשוב ולהשחילו בתוך המסכת הפגומה ולפרף מה שנבצע” (35).

לעניוּת דעתי, אם היה הסופר מכלכל את מעשיו בתבונה — היה נמנע ממשפט כגון זה או כגון הבא “עמדתי אכול ספקוֹת, משל הייתי מהלך עקב מהסס בצד אגודל מתחרט, שמא אני דש בעקבי זכרונות עבר רחוק שהודחקו במשך שנות גלות ארוכות אל תהום הנשייה, והנה באבחת סקרנות אני חותך בהוֹוה המבוהל דיו להוציא מתוכו את לענת השנים” (33). סגנון, בעיקרו של דבר, הוא שאלה של טעם. משפטים כאלה אינם לטעמי.

במאמר הנ“ל ב”מאזנים" מכנה שמאס את העברית “שפת אמו החורגת” ומספר בסרקזם על הספרים הראשונים שקרא בעברית: “מקראות שאבי רכש על מנת לפענח את סודות השפה החדשה שהתרגשה עלינו, שפת הרשיונות הצבאיים והודעות העיקול…” הדגשתי אותיות של מלה אחת מן הציטטה הזאת כדי לפזר ספק אם אכן יש כאן נימה סרקסטית. אם נימה זו במקומה או שלא במקומה — גם זו שאלה של טעם. אני לתוּמי חשבתי שהשפה החדשה־הישנה היא שפת ספר הספרים ושיר השירים, גם בעיני המשורר הסופר המתאמץ כל־כך לכָבשהּ.