רקע
אמנון שמוש
מעט אור מארץ היאור

קהיר. עיר מיליונים רבים. עשרים תל־אביב זו לצד זו, זו בתוך זו. והחיים מתנהלים. קצת ברעש, קצת בלכלוך, קצת בעוֹני; אבל אלחמדו־לאִללה חיים. ומתרבים, בלי עין הרע. הגדולה בערי ערב, ואפריקה. מרכז התרבות הערבית. מרכז לימודי האיסלאם. פירמידות, מסגדים, מוזיאונים. ככל שאדם יכול לקלוט; ולמעלה מזה. שווקים מלונות, ארמונות. ועיר המתים. החי על המת — כאן זאת לא מליצה, לא ספר, זו מציאוּת. זר לא יבין. שריד (מאובן?) של גישה קדמונית למוות. תרבות בה המתים עשו חיים. והחיים לא פחדו מן המוות.

מגלופוליס יחידה בעולם בלי תחבורה תחתית. והכל זורם. כמו הנילוּס. לאט, אבל בטוח. כמעט בטוח. שאלו אותי: “האם מסוכן לישראלי להסתובב בקהיר?” עניתי: מסוכן, אם אתה חוֹצֶה כביש בלב העיר. עיר אוֹר יאוֹר ואבק. עם גשמים מעטים מכדי לרחוץ אותה ולרעננהּ.

קהיר העתיקה היא פוסטאט. ושם בית־הכנסת עזרא או בן־עזרא. והרמב“ם. וכתר ארם־צובה בדרכו לארם־צובה. והגניזה הקהירית. ומסַפרים שמתכננים חפירות ב”אל בסאתין" לגילוי גניזה נוספת. ובמוזיאון המצרי כתוֹבות בעברית ובארמית ומנורת שבעת הקנים חרוּתה באבן. ופּפּירוסים יהודיים מן האי יֵב, הוא אלפנטין, שם מקדש יהודי שטרם נחשף, מַעבַּד־אל־יאהוּד קורא לו שומר העתיקות הנוּבּי ותוהה אולי אני יודע מדוע הפסיקה המשלחת הגרמנית את חפירותיה שם; הפסיקה בטרם התחילה.

ומצרים הגדולה. תרתי משמע. חָכמת קדומים המגמדת את המאה שלנו על כל המצאותיה. מִקדשים בעלי עָצמה והדר המגַמדים כל מה שראית עד כה. ספינקסים ואוֹבֶּליסקים בתוך יַערות עמודי־אבן אדירים. אלפי קברים מעוטרים בשִׁפעת ציורי קיר מהממים ביופיים. למראה עצמת האבן וִיפִי הצורה והצבע עולים בך הרהורים על משה ותורתו השׂמה יהבהּ ברוח ומצוה “לא תעשה לך פסל כל תמונה…”. באלה הם הגיעו לשיא. אנחנו לא מהם ולא מהמהם. אנחנו נעמיד רוח מול חומר; מוסר פנימי מול יופי חיצוני. על כל אלה, ועל כמה חוויות אישיות מאוד, עוד אכתוב. אינשאללה! ובינתיים, דיווּח קצר על דברים שעל פני השטח.


הוזמנתי על־ידי המרכז האקדמי הישראלי בקהיר להציג את ספרי “מישל עזרא ספרא ובניו” בתרגומו הערבי בפני קהל המוזמנים של המרכז. לקחתי אִתי קלטת וִידֶאו של הסִדרה הטלוויזיונית כדי לגוון את הרצאותי. להפתעתי דרש קהל הסטודנטים המצרי לראות את המשך הסִדרה שבוע אחר שבוע באותו יום אותה שעה. וכך היה. לילית נגר ומכרם ח’ורי הקסימו וריגשו את הקהל המצרי לא פחות מאשר את הקהל הישראלי. מסתבּר שאחת הבעיות המרכזיות העולות ברומן ובסדרה משותפת לנו ולהם ומטרידה את משכילי הדור מן היאור עד הירדן — איך להיפּתח אל תרבות המערב ולספוג ממנה את הטוב והיפה מבלי לייבּא את מחלותיה ומגרעותיה, ומבּלי לגמד ולאבד את התרבות המזרחית המקומית, השורשית העשירה והשונה. במלים אחרות, כיצד לנפוֹת ולסנן את זו ואת זו ולמצוא מזיגה הרמונית בין מה שעבר את הנפה והמסננת מזה ומזה.

מאחר שעברתי כבר חוויה דומה במקסיקו, שם דוּבּר על מפגשי תרבויות ותגובתם השונה של דור האבות דור הבנים ודור הנכדים על ההלם התרבותי שבהגירה, הִגעתי למסקנה ש“מישל עזרא ספרא ובניו” הוא יותר אוניברסלי מכּפי שחשבתי תחילה.

אך נשוּב למצרים. בשתי הפגישות אתי השתתפו כשבעים מצרים — סטודנטים מורים ועִתונאים. המשותף לכולם — ידיעת העברית והימצאוּת ברשימת המוזמנים של המרכז האקדמי, שכּן לצערנו עדיין פעולות המרכז אינן פתוחות לכל דִכפין ולכל דִצריך ואינן מתפרסמות בעִתונות, כפי שתמימים שבינינו עלולים לצפות. באוניברסיטאות קהיר לומדים עברית וספרות עברית כתשע מאות סטודנטים. באמצעותם מגיעים ספרים מתוּרגמים מן העברית אל שכבת משכילים דקה המתעניינת בנוּ במצרים ומחוצה לה.

למדתי לדעת שלא קל להגיע עם ספר עברי, גם אחר שתורגם היטב והודפס יפה, אל הקורא המצרי. החנויות אינן מעיזות להפיצו, העִתונות מסרבת לפרסם והמחיר הישראלי גדול פי שלושה מן המקובל. הדרך היחידה היא סיבסוּד מאסיווי ובעקבותיו יוזמות הפצה מקוריות מטעם המרכז האקדמי.

בעזרת סִפרי המתורגם, ובזכות תרגומים מן הערבית שעשו בזמנם אַחַי יצחק וטוביה שמוֹש ז"ל, הִגעתי אל כמה וכמה סופרים ומבקרים, אנשי רוח ועִתונאים מן השורה הראשונה. המשותף לכולם, הפצרה חד־משמעית שלא לפרסם את שמם. אתה יכול לצטט את דברינו, אמרוּ והדגישו, אבל מבלי להזכיר שמות. קהל קוראיהם ומעריציהם מרביתו בארצות ערב ואין הם רוצים להיחשף לביקורת העלולה להתפתח לחרם “ומי כמוכם צריך להיות מעוניין שהשפעתנו בארצות ערב לא תפחת ולא תצטמצם”. המרכזיוּת של היצירה התרבותית והרוחנית הערבית־מצרית היא עתיקה ועמוּקה מן ההגמוניה המדינית של מצרים בעולם הערבי. על מרכזיוּת זו חשוב להם לשמור, ולדבריהם “גם למען תהליך השלום וקידומו”. הדינמיוּת שלנו, המתפרשת בעיניהם כחיפזון, אינה תואמת את הטבע המצרי הרגוע והנינוח (שלא לומר עצל) ובמקרה זה גם לא את האינטרס המצרי.

“הקשרים שלנו עם העולם הערבי לא פחות חשובים לנו מן הקשרים שלכם עם יהודי ארה”ב. האם אתם תעשו משהו שיעמיד אותם בסכנה?!" את הקשרים או את יהודי ארה"ב? — שאלתי. “את שניהם”.

הם חרֵדים לגורל השלום ודואגים לו. “אם השלום הזה יישמט מן הידיים, המפסידים יהיו אתם ואנחנו. גם אם לא אל הילד הזה בדיוק התפללנו, הילד נולד וגדל והוא שלנו. למען השם, אל תסכנו את חייו!” אנחנו, נסכן את חייו? — שאלתי בתמיהה. “והרי עשיתם זאת במלחמת לבנון” באה התשובה מניה וביה.

את הנאום הלוהט ביותר בעד השלום שמעתי דווקא מפיו של נהג מונית שהִסיע אותנו לאלכסנדריה. למעשה היה זה נאום שתקף את הפלסטינים המעיזים לבקר את מצרים ולהטיף לה (“כפויי הטובה!”) שבגדה בענין הערבי ובאח הפלסטיני. המלחמות — לדבריו — הן שמוטטו את כלכלתה של מצרים. את החובות עבור הנשק הסובייטי משלמים היום המורה והנהג המצרי המשתכרים כארבעים דולר בחודש. ולשם מה היו צריכים את מצבורי הנשק הזה? כדי להגן על מצרים מפּני תוקפים? לא, אלא כדי לצאת למלחמות לא לה ולשפּוֹך דם בניה בסיני. ובתימן. ועכשיו מעיזים אלה שלמענם לחמה לפתוח פה גדול כשהתחת שלהם מתדשן בכּוּוית ואנחנו אוכלים ח’רא במקומם. נאום נהג מונית מצרי. אילו אמר זאת לנוסעים יהודים הייתי חושד בו בחנוּפּה. אלא שדברים אלה הטיח בערבי פלסטיני צעיר בטרם ידע הנהג שאני מבין ערבית. ומתי נודע לו, כשנזעקתי להפסיק את הוויכוח הסוער בין השניים בטרם יהפוך למריבה.

עתונאי ערבי בכיר ממדינה אחרת, שאתו הזדמן לי להיפגש פעמיים במהלך סיורַי במצרים העילית, נקט לשון תוכחה: אלהים אוהב להעמיד אתכם בנסיון. מימי אברהם ועד ימי יצחק. יצחק שמיר כמובן. כשהייתם נרדפים בכל העולם ידעתם לצעוק חמס ולהיות דוברי המוסר והאנושיוּת. בואו נראה — אמר אלהים למלאכיו — איך יתנהגו אלה הלכה למעשה כשהם יהיו החזקים והשולטים. אם עמדתם בנסיון או לא — אל תשיב לי. תשיב לעצמך. כשתחזור הביתה בשלום, אינשאללה.

אני מקווה ומאמין (ברוב תמימוּתי?) שאחד או שניים מבּין הרבים שאִתם שוחחתי יביאו את הדברים שאמרתי אני להם בפני קוראיהם. ניסיתי לשמור על רוח הדברים שנאמרו לי, ותקוותי שגם הם יעשו זאת. במזרח התיכון גם לזה ייקָרא דיאלוג. אם סִפרי יבקיע את דרכו אל הקורא הערבי ויחדור אל לבו, ימים יגידו. אני את שלי עשיתי.

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49450 יצירות מאת 2732 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!