רקע
ישראל חיים בילצקי
על יחס הקהל בפולין לבעל המלאכה, המשרת והאדם העני

ספרות יידיש היא הנציג המובהק של השכבות העניות, של האדם העמל. ברוב רובה, באה היצירה ביידיש לפתוח את השער בפני הנדכאים והחלכאים.

ספרות יידיש החדשה היא הסניגור הגדול לאנשי קבצנסק, לאנשי כתרילעווקע, לבעל המקצוע הראשון בספרות יידיש החדשה, הרי הוא החלבן טביה, ל“פישער, פליישער, פורמאנעס” (דייגים, קצבים, עגלונים), הידועים ביצירתו של שלום אש: “דריי פייען” (שלוש פייאים).

אם ביצירה זו או אחרת, בוחן היוצר את השטח של ניצוץ הקדושה בחיי היהודים, את אור האמת, את האמונה, או כל דבר שבקדושה, הרי רוב היוצרים ממנדלי, שלום עליכם ופרץ, י.מ. ווייסנברג ואחרים – עיסוקם במציאות החברתית של האדם העמל, המבקש לתקן עולם בדרכים שלו.

לא תהיה השמחה שרויה בלבבות, עד אשר לא יתפוס האדם הפשוט, בעל המלאכה, הפועל, את המקום המגיע לו בהירארכיה החברתית.

החוליה העיקרית הצמודה אל כל החוליות האחרות, היא המעמד המורד, החותר בבל מאמצי הנפש למשימה הגדולה, לבל יקפחו את חלבו ודמו של המעמד המשליך את נפשו מנגד במלחמה על האמת והצדק, הקשור בעבותות אהבה גדולה לכל אלה הצועדים במצעד השחרור. נושא זה מזין את רוב היוצרים ביידיש.

הסיפורים המגוללים את יריעת החיים של האדם העמל, בעל המלאכה, האדם העני, באים בסוד פגמי עולם, פגמי סדרי חיים. אין הם משיאים עצות לציבור. בונצ’ה שווייג תובע לחמניה מרוחה בחמאה, אם גם סַבָּל וארשאי זה יודע כי מגיע לו יותר. אין הוא מוחזק בעיניו כחכם מכל אדם, אבל אין הוא רוצה להיות מושפל, מדוכא. הוא מבקש שכר, אמנם שכר זעום, בעד עמלו. אין הוא יפה־נימוס ואין הוא זהיר בדיבורו, כי החיים הקנו לו נימוס משלו ודיבור משלו. כל טרחו וריבו עם הבריות, כל מטען הטענות שהוא נושא על גבו, באים רק כדי לתבוע תביעה: לשנות סדרי חיים, להכיר במעמדו.

ספרות יידיש נתנה את דעתה על האורות הגנוזים באנשי הל"ו, האדם העני, שכל נקודות החן שלו מתרכזות בחייו העניים, שהם בחזקת אנושיות טהורה. עָניוֹ – מקור הכוח שלו, החוסן והשמחה. צפון בו אור גנוז, מאור פנים. הוא כלי מחזיק ברכה לציבור. הוא החמדה הגנוזה. הוא משרתהּ של תבל, שבלעדיו אין העולם יכול להתקיים. לא העושר מקיים את העולם, אלא האדם העני, המסתפק במועט. הוא המתווה נתיבים לתועים בדרכים המשובשות. האור השופע מן הפנים משמש דבק טוב בינו לבין אלוהיו, וכן בינו לבין כל הבריות, אשר מבקשות לחיות חיי צדק ויושר.

האדם העני, הל"ו, המשרת, בעל המלאכה ההגון, הם יסוד העולם. בהיאסף אורם וחומם, גוועת תבל.

האדם העני רותם את העולם במאבק לגאולה.

כך רואה את האדם העני, את הל"ו, משה קולבאק: “יהודים גדולים ומקלות ארוכים בידיהם, כפופים על פני תכול הרקיע”.

טבעו של האדם הגלמוד לומר פרקי תהילים. אולם טבעו של האדם הפשוט, העני, הבודד, לחפש לו חברים לדרך, אתם יגדל כוח החיים שלו, אתו ייאספו רבים אשר יאירו באמת שלהם. האדם הנאבק על מקומו בחברה, על אמיתו, לא עבר ובטל בספרות יידיש. ספרות יידיש שוקדת הרבה לייצגו. היא מציירת את צורתו. היא מציגה אותו כאדם הגון, החי מיגיע כפיו.

לא צריך לטרוח הרבה, כדי למצוא אותו בשורות הקדמיות של המהפכה.

ספרות יידיש פוגשת את הסנדלר המהפכן הירשקה לקרט בזרועות פתוחות; ליוחנן הסנדלר היא שרה פרקי שירה נפלאים, לחנווני היא מקנה חלומות נועזים, לחייט היא מוסרת את כל הקובלנות נגד רבונו של עולם, למוביל חימר, הבעל שום טוב, היא מוסרת מפתחות של דמיון יוצר, המבקש לגאול את האדם היהודי מדכאונו; לנחבאים אל הכלים, למתבודדים, היא מוסרת דגל חדש ותובעת מהם לבל יפרשו מן הציבור הלוחם. כל החבורה הזו מרגישה עצמה בתוך הקהל הרחב. הם צמודים למקור חיותו של עמם, המבקש גאולה, זקיפות קומה.

ספרות יידיש אף פעם לא איבדה מגע עם ציבור זה.

השוליה עם המצבוע ביד, המתבונן יפה למקום הדבק, לומד את מלאכתו בחריצות ומבקש להיות נגר טוב. הוא משלם בעד לימוד המקצוע בהרבה שעות עבודה, הוא משרת את בעליו באמונה.

הבורסקאים, הטוחנים, הזפתים, תופסים את מקומם בסיפורי ספרות יידיש. קיימות נקודות מגע ביניהם. הם מנסים לנצח על מנגינות חיי הציבור ולחיות ולהיאבק בצוותא על מחר יותר טוב.

דובנוב, ההיסטוריון הגדול, מפתח תיזה, כי בגיטו ומחוץ לגיטו האדם, שהיה משולל זכויות, קיבל את זכויותיו מידי הקהל כאדם העשיר, ולא כן הדבר…

בחומות הסגורות של הגיטו היתה קיימת דיפרנציאציה מעמדית. הקהל לא התייחס במידת הצדק והיושר לבעל המלאכה. לא ניתן לבעל המלאכה לטפח אגודה מקצועית, לבנות כוח אשר ישיב מלחמה שערה.

יש להבדיל בין החוק הפורמאלי הקיים, הרשום בדברי ההלכה, לבין המצב הריאלי, הפורמאלי, הקיים. האוטוריטה הרבנית פירשה חוקים ומשפטים לטובת האדם העשיר. הספרות הרבנית מעידה על כך.

לפי הספרות הרבנית של המאה השתיים עשרה, השלוש עשרה והארבע עשרה קיים היה חוק, שנציגי הציבור צריכים להיבחר על ידי כולם; “רובם מתוך כולם”, “במעמד כולם”; מדובר, כי בכל שנה יש לקיים בחירות חדשות. אולם הרמ“א (רבי מאיר איסרליש), בעל ההגהות לשולחן ערוך של האר”י מבסס עיקרון אחר: “בענייני ממון הולכים אחרי רוב ממון”, כלומר, כשמדובר בכסף, קובע בעל־הכסף. ומה בעצם היו הבעיות העיקריות אם לא בעיות־כספים? וכך, לפי פסיקת הרמ"א, עברה באופן מעשי ההגמוניה של הקהל לידי השכבה העשירה.

רבים מהרבנים היו קשורים בקשרי משפחה עם הגבירים, ביניהם גם הרמ“א. הרמ”א היה חתנו של הרב הלובלינאי רב שלום שכנא, בנם של גדול הבנקאים בפולין.

שכבת בעלי המלאכה ושכבות עניות הוצאו מכלל הכרעה בענייני מסים, אם גם על שכמם הוטל הנטל יותר מאשר על השכבות העשירות. ההיסטוריונים מספרים כי במאה השבע עשרה פנו בעלי המלאכה בענייני נטל המסים לרב הידוע מניקולשבורג ר' מנחם מנדל קרוכמאל, מחבר “צמח צדק” והם ביקשו ייצוג בקביעת המסים, כי על כן “גם הפרוטה שלהם היא פרוטה”, וכי “כדי להשיג את הפרוטה הם עמלים יותר מהאדם העשיר”. המוחים ציינו, “כי בכל הקהילות החשובות והגדולות אין כבר בקלפי נציג של בעלי המלאכה”. המאבק של הגבירים הצליח. נקבעו עובדות שלעת בחירות נשלל היצוג מבעלי המלאכה.

בדובנא נשללה זכות בחירה גם מהדיינים העניים. חטאם היחיד היה: הם היו עניים. השכבה העשירה התחכמה בכל מיני דרכים כדי לעקוף את החוק ולשלול מהאדם העני את זכויותיו הראשוניות: להיות גורם בבחירת ראשי העדה. במקומות מסויימים אף נקבע עיקרון, כי לשכבה העשירה ניתנת הזכות לקבוע 50% נבחרים ללא בחירות.

אחד הרבנים, מחבר “ספר מאורת עיניים” (סמ"ע) קבע את דעתו: “יש להתחשב עם הגבירים התקיפים ולא עם הבינונים”.

מן הדין להדגיש, כי נמצאו גם רבנים, שהתנהגות זו לא מצאה חן בעיניהם והם מחו נגד אלה שהם פוסקים למען העשירים, כי יש להם טובת הנאה מהם.

בעלי מלאכה התחילו להתארגן, כדי לשמור על זכויותיהם. במאה השש עשרה קמו אגודות מקצועיות של בעלי המלאכה, שמטרתן היתה להגן על האינטרסים הבסיסיים של בעל המלאכה, להיאבק נגד “הנגידים” ו“הרבנים”, המקפחים את זכויותיהם.

בעקבי התארגנות בעלי המלאכה, השיבה השכבה העשירה מלחמה שערה ואף ניסתה להחרים את התוצרת של בעלי המלאכה. המלחמה הוכרזה בראש וראשונה נגד האגודה המקצועית של מחזיקי איטליזים ובמאה השש עשרה מנסים רבים ליטול מאלה את הזכות לבחור וועדה משלהם אשר תגן על האינטרסים החיוניים שלהם. היסטוריונים מספרים, כי בפויזן ניסו הגבירים להטיל על אלה ועד, לפי רצון הגבירים ולא לפי רצון בעלי האיטליזים (חברת הקצבים) ובעיירה אחת (וולאדאווע) אף פסקו: “שאין רשאין החברה למנות להם ראש וראשון, אלא דבר זה למסור לידי האלופים” (ראה: י. שאצקי: ייוו“א בלעטער” מאי־יוני 1944, כרך 22, מספר 5).

לאט לאט נעשו נסיונות לבטל את חברות בעלי המלאכה (החלטות כאלה נתקבלו בדובנא, בוויטבסק, בסלוצק ובעיירות אחרות).

הרבנים הבחינו בין בעלי מלאכה1 עשירים, לבין בעלי מלאכה נחותים והעדיפו את הראשונים על פני האחרונים.

בעלי המלאכה עמדו במלחמה גם עם הרבנים, הגבירים וגם עם החברות הנוצריות של בעלי המלאכה, שקיפחו את זכויות בעלי המלאכה היהודיים.

לפי ראות עינם של העשירים והרבנים נטלו גם מבעלי מלאכה מסויימים את הרשות לעבוד במקצוע. ללא “קוויטל” של פרנס החודש. כך הכביד הקהל על ידו על האדם העני גם בענייני צדקה. גם ההתערבות בעניני המשפחה אצל שכבת המשרתים היתה מעליבה ופוגעת. כשמשרת עמד להינשא, נבדקו כל הנתונים שלו ורק לאחר בדיקה מדוקדקת, נקבע, אם מותר למשרת של העיר לשאת אשה או לא.

ההיסטוריונים מספרים על שלילת זכות מחייט לשאת אשה “מלבד שאר טעמים הכמוסים וחתומים באוצרותינו שלא ידובר כאן”.

בספר “די געשיכטע פון האנטווערק ביי די ליטווישע יידן” – ייוו"א בלעטער באנד 9, 1936, מובאות גם דוגמאות המוכיחות את התערבות הקהל בחיי המשפחה של האנשים העניים, המשרתים. תקנות אלה אף הונצחו בפנקסים של העיירות והערים.

למוחים הצטרפו גם רבנים עניים, שידם לא היתה משגת לקנות כסא רבנות. הם הפכו להיות דרשנים נודדים אשר באו במגע עם האדם הפשוט. כזה היה צבי הירש קיידאנווער, אשר ריצה גם את “עוונו” בבית סוהר בווילנא והוכרח לבסוף לעזוב את ווילנה. הירש קיידאנווער השאיר לנו אף תיאור מאותם הרבנים אשר חיים על חשבונם של האנשים הפשוטים והעניים, שפניהם מדושנים והם מוצצים את לשד קופת הקהל.

הספרות השיבה מלחמה.

המשכילים, המקובלים כמקדמי תקופת ההשכלה, יהודה לייב מרגוליס, מנשה איליער, פנחס הארוויץ, נאבקו נגד הגבירים והרבנים, הרודפים את בעל המלאכה, המקיימים את מלכותם על חשבון עניי העם. גם יעקב יוסף מפולנאה, מיוצרי החסידות צירף את מחאתו החריפה נגד נוגשי האדם הפשוט והשכבות העניות. הספרות התחילה לחפש את הבקיעים אצל הרבנים, בקיעים מוסריים, עיוות דין.

היו מקומות שהמלחמה נגד הגבירים והרבנים נשאה פרי ובעלי המלאכה ושאר הנדכאים הצליחו להשתחרר מעוּלם המחוקק של בעלי הכסף והחוק ההלכתי.

ההיסטוריון הסוביטי א. מארגוליס אף פרסם עבודת מחקר בשם: “די יידישע פאלקס מאסן קעגן זייערע אוונטערדריקער” (ההמונים היהודים במאבק נגד לוחציהם). גם פרופ' ר. מאהלר עסק בנושא זה.

הספרות הפכה להיות בת לווייה נאמנה של האדם הפשוט. ראשיתה במאה השבע עשרה כאמור. ספרות יידיש הפכה להיות נציגה המובהק של השכבה הענייה שבעַם, של בעל המלאכה, המשרת, האדם העמל.



  1. “מלכה” במקור המודפס – הערת פב"י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!