רקע
ישראל חיים בילצקי
ספרות יידיש על מדוּכת העיירה

הספרות היהודית בין שתי מלחמות עולם היא גם קלאסית, ריאליסטית, עממית, אירופאית, רומאנטית ויש לה אופני סגנון רבים. חשוב לציין, כי הרומאנטיקה היהודית, אולי בעיקר זו של שלום אש, אינה גלויה, מחשופית. מסביב לריאליזם הטראגי מרחפת רומאנטיקה קדושה.

הרומאנטיקה של ספרות יידיש דומה לחנן ב“הדיבוק”, המחזה העממי לאנסקי אשר ממאן להיפרד מהגוף. הגוף הוא דבר ריאלי, הנשמה: אם לא למעלה מזה ואין הנשמה רוצה להיפרד מהגוף. פרץ היה רומאנטיקן־אידיאליסטן, מסוג מיוחד “סואי גענעריס” ורייזן הריאליסטן, לכאורה, הרים מדלות ליטא את הרומאנטיקה הרב גונית ולנפשותיו העיירתיות נתן תיקון ספרותי־אמנותי גם בריאליזם וגם ברומאנטיקה. הפרוש, הזבן, המורה, החתן על שולחן חותנו – הגלרייה הרייזנית האפיינית – קשה לראות בהם דמויות רומאנטיות. אולם רייזן, האמן המקורי היהודי גילה לנו את חיי הנשמה שלהן וברומאנטיקה זו קבע את מקומו הריאליסטי בספרות. היינו: יצירה שהיא גם ריאליסטית, גם רומאנטית.

כך גם שלום אש: הוא עסק הרבה במיסטיקה יהודית, בנשמת העם, ברומאנטיקה יהודית, והוא נתן גם פרקים ריאליסטיים גם של העיירה וגם של המהפכה.

הרומאנטיקה מרדה בראציונאליזם. היא באה לומר, כי השכל איננו חושף הכל. כי יש דברים סתומים, מופלאים, מיסתוריים, החבויים במעמקי הנפש, במעמקי העבר. יש שלל צבעים אכזוטי. קיימת ספונטאניות לא מחושבת, יש סוד בקיום.

בנפשו של האדם מקננים יצרים אפלים, אומרת הרומאנטיקה, אולם מאידך קיים צמאון לתפילה, לאלוהים. ונראה לי כי לא צדק גיטה כשהוא קבע: “קלאסי הוא בריא, רומאנטי הוא החולני”. כי הרי קשה לתת הגדרה מדוייקת מהו הבריא, ומהו החולני? מה מזין את החברה: השכל המפוכח או הלב הרוטט?

המשורר האנגלי נובליס (1772–1801) הגדיר את הרומאנטיקה כתנועה שיש בה הכרח להעטות קדושה על החולין, להעטות הסודי והמיסתורי על כל הפשוט והברור.

אם נמתח את חוט ההשוואה בין הראציונאליזם והרומאנטיקה על העולם היהודי, הרי ההלכה והאגדה דרו בשלום ברוחו הענקי של רבי עקיבא, של המהר"ל; הגאון המתנגד מווילנה היה מפורסם לא רק על “הנגלה” אלא גם על הפלגתו “בנסתר”. עובדה היא, שבנעוריו טיפל ביצירת גולם.

מכאן – כל העוקב אחר הנושא: העיירה היהודית בספרות יידיש, חייב לראות את הסופרים הריאליסטיים, הרומאנטיים ואלו שהעטו קדושה על הריאליזם הטראגי.

כל אחד מהפרוזאיקנים בספרות יידיש בין שתי מלחמות עולם, תרם את תרומתו לציור דמות דיוקנה של העיירה. כי העיירה היתה חלקת החיים של הפרוזה והשירה.

כל אחד עם הטכניקה הסיפורית והתיאורית, אם על דרך הריאליזם, אם על דרך הרומאנטיקה. מי שראה בעיירה נשמה יתירה, ומי שראה בה חדלון.

כל פרוזאיקן ראה את העיירה בהרכבה המיוחד, במבנה שלה, מי שספר את כוכביה, כאותו איש הל"ו של משה קולבאק, ומי שמנה כרוכל את פגמיה, כעוזר ווארשאווסקי; מי שראה בה את הסוד והרמז ומי שראה בה צל עובר; מי שהישלה את עצמו וראה בה יסודות יצוקים חזקים ומי – גג תבן רופף שכל גפרור יבעיר אותו.

הנושאים של העיירה: אבות ובנים, סבלות נשים, אימת פוגרומים, קיטוב מעמדי, פרנסה וקיום, עניני חולין ועניני דת, באלה עסקו לא רק סופרי יידיש.

הסופרים העבריים: ברשדסקי, ברנר, ברדיצ’בסקי, גנסין, ש. בן ציון, ברקוביץ', דבורה בארון, יעקב שטיינברג, ח. הזז, דב סדן ואחרים, – מי על דרך הצמצום, הנובילה, מי בדרך הרחבה – הסיפור, הרומאן: סופרים אשר לָשו בעיסה הזאת; במישורי תיאורי העיירה נפגשו שתי הספרויות: עברית ויידיש. הנושא המשותף היה: ההווייה היהודית בעיירה על המסורת האדוקה, הרדומה והרוחות הפורצות המערערות את המסד והטפחות.

פרעות. אנטישמיות. מצוקי־מהפכה. עקירת מסורת. נפתולי בנים, אינטליגנטים העוזבים את העיירה וחוזרים אליה כששני העולמות אבודים – אלה מתוך סארקאזם, ואלה מתוך גיחוך; אלה מתוך מנוד ראש, ואלה מתוך כאב, אלה מתוך פרפורי גסיסה ואלה מתוך ראיית קומה זקופה על רקע הצרות והדכאון; אלה מתוך שיר מזמור לאיש הרוח, לאיש הספר, מרשיעי ברית ומצדיקי דין, נכנעים ולוחמים. ציונות כובשת ו“בונד” וקומוניסטים וחרדים מתנכרים, – פנורמה ססגונית של נושאים.

בפנורמה הססגונית של הנושאים מתבלט בעיקר הנושא: רעיון העבודה. ערך העבודה. רעיון זה שאנו מוצאים אותו אצל הקלסיקאים וכל הסופרים שבאו אחרי הקלסיקאים הוא שורש הכל. הוא לא מבוטא בספרות יידיש במורכבות יתירה, כי אם בפשטות. זהו משק הרוח של דור סופרים, שיצא לתבוע מהעם שינוי ערכין, שינוי ערכי חיים, לאמץ את רעיון העבודה, לראות את ערך העבודה במלוא תפארתו. כי רעיון זה חייב להיות אחרי עמק הבכא המזמור הנחשב בחייו.

את חידוש התמורה בחיי היהודים מספר הקבצנים של מנדלי תבעה ספרות יידיש. יש למחוק את הפסוק: מה שהיה הוא אשר יהיה. יש חדש תחת השמש. יש התפתחות מענין לענין. גם הגבורים השתנו. טופילה טוטוריטו של שלום עליכם איננו יותר הגבור הספרותי של דורנו. את מקומו תפס הילד בן השבע המוכר גפרורים בימי השואה ומוכר אותם כדי להביא הביתה פרוסת לחם נוספת. גם מנחם מנדל שינה את דמותו ופינה את מקומו ל“כפר חסידים”, הזורעים, מעדרים, וקוצרים ואוכלים פרי עמלם. כל גבורי פרץ בעיגול הימים פינו את מקומם החסידי לאנשי עמל, לאנשי מגן ואף אוצר הניבים שינה את מהלכו.

צלילים אחרים נשמעים. המוני העם השגיחו בבת קול חדשה שפירושה אחד: רעיון העבודה וערך העבודה משוועים להחזרתם לדפי הספרות והחיים. על כן גם הניב ביידיש התעשר כי דלות הניב סימן הוא לדלות החיים, לדלות המחשבה והיצירה.

ניתן לומר כי מעץ חיינו נשרו כל הפירות הרקובים של פישקע דער קרומער, של הקבצנים שמילאו את הרחוב היהודי, כל שטחי החברה השתנו. הבטלנות והבטלה ירדו דרגות. התעטפו בשק. הימים האפורים התקינו את עצמם לקראת הפועל הבא, המפשיל שרוולים ומשנה את פני ההיסטוריה היהודית. לא רק הכל למען השבת, כפי שמספרים גיבורי שלום אש ב“שטעדטל”, כי אם הכל למען העתיד, בו יעלה האדם העובד ויגאל…

מאה שנות תמורה בחיינו מהקבצנים של מנדלי ועד היום, זוהי סוציולוגיה חדשה של עם, הבא למחוק את הפנים הקודרים של העבר.

נראה כי התמורות באו בדהרה. בלוח הזמנים נרשמו גבורים אחרים.

החיים דהרו במלוא הקצב.

עשר שנים אחרי פרסום ה“שטעדטל” לשלום אש הופיע ספורה של המשוררת רחל קורן. בעיירה זו לרחל קורן עוסקים יהודים בעבודת אדמה והם קשורים לאדמה. הם רותמים את הסוסים, מלווים את הפרות ההולכות למרעה הם שומרים על השדות לבל יגעו בהם הגויים שבכפרי הסביבה. יהודים אלה בעיירה גם עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה משכימים בבוקר, משקים את הסוסים, מתגברים על הערפילים של הלילה ויוצאים לשדות. כשפורצת המלחמה מתעקש האיכר היהודי: “לא אעזוב את מקומי. אני נשאר כאן וחסל”. הרי מהשדה הכחוש שלו הבלתי מזובל הוא הוציא שנים־עשר מטר מחריש אחד. ברפת עומדות חמש פרות צעירות. הוא נהנה מזה כשהגויים הולכים אל בית היראה שבכפר השכן, משתהים ליד התבואה שלו, שולפים באצבעותיהם את שיבולי החיטה הרחבות, הרעננות ומנענעים בראשם.

– כשאדמה מזדמנת לידיו של בעלן טוב הרי היא מוכרחה לגמול על הטורח הרב שהושקע בה בתוספת רבית הגונה. היא מוכרחה.

היהודי מרדכי בעיירה סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, רק עשר שנים אחרי ה“שטעדטל” של שלום אש, מתעתד לקנות מהפריץ את כל פיסת האדמה. והוא בונה אותה והוא מתענג על גלי התבואה הבשלה, על השפע, על העובדים בשדה הכופפים קומתם עם המגלים המתנוצצים בידיהם והזיעה החמה זורמת מעל הגופים. אולם המלחמה הראשונה פרצה והיא הקיפה את השדות בפרץ של דם. המילה – מלחמה – הקפיאה את הדם, אולם המַגלים בחלקה זאת של היהודי בעיירה התנשאו ביתר עקשנות, אל תוך התבואה והחרמשים בידיים הרוגשות צלצלו בקול רם יותר. לא הספיקו לאסוף את התבואה אל תוך הגורן ושדות היו למרמס פרסותיהם של סוסי קוזאקים קלי רגליים. עמודי אש כיסו את העיירה, תמרות־עשן אפורות התמודדו לעקור את כל השרשים. אוכלוסיה שלמה יהודית בורחת אל היערות הסמוכים. העיירה הקטנה נשארה שוממה ומתה.

אולם גם כשהתותחים התקרבו לשדות של מרדכי הוא תקע את שתי רגליו בתוך האדמה והכריז, כי אדמה אין עוזבים. הוא המשיך לקצור את שבולת השועל שלו, האפילה והסמיכה. מאחורי היער נשמעו יריות התותחים הראשונים כאילו חיה רעה פרצה לקראת הבוקר בגעיה כבדה, צמאה לדם. בתוך אתמוספירה זאת עומד יהודי בגולה, צמוד לאדמתו, רגליו שקועות עד לברכיים בשעורה הבשלה, נועץ בעקשנות את עקבי המגפיים אל תוך האדמה, כדי שהגוף לא יכנע ביותר לקצב החרמש ומכריז את הכרזתו העקשנית: לא זזים.

גם גבורו של לייב אוליצקי “דודיה נפח”, איש מצוקה, צמוד לעבודתו, למקצוע המפרנס אותו כשהיהודים בורחים בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא נשאר במפחיה, מתוך אמונה שישובו זמנים יותר טובים שיוכל שוב במפחה על הסדן לנַגד במו ידיו את לחמו הכשר. חלק מהאוכלוסיה בימי המלחמה עסק בעבודת המשרפות ובהברחת יי"ש1 וחלק היה צמוד לפרנסה כשרה שמקורה בעמל כפים. גם כשהעיירה היתה נתונה בתוך תוהו ובוהו אין דודיה נפח עוזב את המפחה והוא ממשיך להיות צמוד אליה בהנאה ובכל לב…

ציינתי: הדברים נכתבו עשר שנים אחרי ש“השטעדטל” של שלום אש. הווה אומר: 1917–1920.

המרחק בין גבורי מנדלי, בין פישקע דער קרומער, בין הקבצנים, לבין מרדכי ודודיה נפח הוא גדול ורב. אין כל הבנה משותפת בין הגבורים. גבורי מנדלי לא חיו את רעיון העבודה, ולא ידעו את ערך העבודה. שלא כן גבורי רחל קורן, לייב אוליצקי, עלי שכטמן ואחרים. הקושיה מתיישבת, כי חלו תמורות בחיי היהודים. חלו תמורות בחיי הגבורים בספרות.

אט אט המציאות היהודית מקבלת פנים אחרים.

החיים הם נחל זורם. משתנים הנופים, במקום שלא היה בו ציפור פורח וצמח לא צמח, מתרחשים חיים. שדות נזרעים ותלמים נפתחים, כדי לקיים: “ביגיע כפיך תאכל לחם…”, רעיון זה חובק את ספרות יידיש ששים, שבעים שנה אחרי הקלסיקאים.

יושר השיפוט במחקר מעין זה מחייב לאמר כי רעיון העבודה היה ונשאר נשמתה של ספרות יידיש. רעיון זה הוא השארת הנפש שלה.

אם החלכאים והנדכאים היהודים רוצים בקיום גופם ורוחם, בהמשך חייהם, יתקיימו הדברים רק אז, אם גבורי העבודה ומעריכי ערכי העבודה לא יעזבו את משכנם וימשיכו לחיות את חייהם ביצירת חיינו, הריהי: ספרות יידיש.



  1. “י”ש“ במקור המודפס – הערת פב”י.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!