רקע
ישראל חיים בילצקי
י.ל. פרץ – האדם העובד בראש המערכה

בתקופת י.ל. פרץ לא נתברכה ספרות יידיש במבקרים דגולים, כפי שנתברכה בהם הספרות הרוסית: בילינסקי, דוברובליובוב, טשערנישעווסקי ואחרים. אי־לכן לא הוערכו סיפורי פרץ, בעיקר “חסידות” ו“מפי העם” בהתאם לאופי ההומאניסטי, הפרוגרסיבי הטמון בהם.

המבקרים בזמנו, לא באו בסוד המגמה הסוציאלית, שהיא היסוד הערכי של יצירתו.

פרץ בא לספרות יידיש כשהוא בן 36 עם יצירתו “מאניש”. עד אז הוא כתב שירים בפולנית ובעברית, ובהם ניכרת השפעת ההשכלה. כבר בשיר “השותפות”, שנדפס ב־1875 הוא מתקיף את הפאראזיטיזם והצביעות של העולם הרבני. על הקלריקאליזם הוא כותב: “פינצטער ווי אין ארון קודש” (חשוך כמו בארון הקודש).

עוד בהיותו תלמיד ישיבה הציקו לו שאלות של יושר ואי־יושר, ושאלות על החטא ועונשו. הוא חיפש להן פתרונות בספרי קבלה שונים, בספרים תלמודיים והחל ללמוד שפות ולימודי חול, כדי להקל על מצוקותיו הרוחניות הנפשיות.

על שלום עליכם שמע, כי הוא מצנט וגם כותב. את מנדלי הוא הכיר מתרגום פולני של קלמנס יונושה, אשר תרגם את מסעות בנימין השלישי (זשידאווסקי דון קיכוט) והסוסה – “קליאטשע”.

הפולקלוריסט הפולני הידוע יאן קארלאוויטש אשר עניין את האינטליגנציה היהודית באוצרות הפולקלור היהודי, הכניס את פרץ לעולם הפולקלור והוא התחיל לאסוף שירי עם כדי להתקרב להמוני העם, לדעת את זמרתם, שבאמצעותה ביקש גם לדעת ולהכיר את המשפחה היהודית, את הילד היהודי, מחשבותיו, מאבקיו וכיסופיו.

הוא עבר ליידיש, כדי להיצמד להמוני בית ישראל ובמכתבו לשלום עליכם הוא כתב: "יש להרחיב את תחומיה של יידיש לבל יגיד הסופר היידי: “צר לי כאן” הוסיף ואמר: “זה תפקידו של היוצר: לחדש ולא לחזור על נוסחים שהתישנו והעלו עובש”.

במאמרו הראשון ב“יידישע ביבליאטעק” כתב:

"שומה עלינו להביא השכלה לעם ולהשכיל אותו.

הכוונה איננה – השכלה שאינה מפתחת את הלב והמוח, שאינה מחכימה, ומיטיבה, כי אם מלמדת לכרוע ברך, להיכנע; כוונתנו להשכלה הבונה בתי חרושת, מסילות ברזל, כבישים, השכלה המלמדת את העם לעבוד,

ההופכת את האדם לטוב יותר, למועיל יותר בחברה. אין אנו מבקשים להיות עשבים שוטים שוביניסטיים ולהטיף לפילוסופיה בטלנית. את העשבים השוטים נעקור עם השורש, נקצץ את הקוצים ונחתור לאידיאות אנושיות,

לרגשות אנושיים ודעת; אנו מבקשים לחרוש את השדה שלנו ולזרוע בו גרעינים כדי שנאסוף לגורן שלנו את פרי עמלנו, שישביע רעבים. הסערה תחלוף, הגשם יחלוף, ויבוא הזמן והאדמה תתן לנו את פריה ויבולה. אין אנו רוצים, כי בזמן הקציר יעמוד העם שלנו מרחוק ויבכה את השנים האבודות וישנורר כקבצן לחם זר, פרי זיעה לא שלו; אנו מבקשים להכניס מעט חיטה לאסם שלנו; גם אנו מבקשים להיות בעלי בתים, בעלי בתים עניים, אך לא פושטי יד; אנו מבקשים כי היהודי ירגיש כאדם, כי יטול חלק בכל שהוא אנושי, שהוא בחזקת חיי אדם, ואם יעלבו בו, שירגיש את עצמו נעלב כאדם".

כך כתב פרץ הפובליציסט.

בפעולותיו הציבוריות, בשנות התשעים, תוך מגע הדוק עם חוגי פועלים, גם ב־1905, כשהוא היה אסור באגף העשירי במצודה, גם בתקופת יצירתו הספרותית הראשונה, הוא הזדהה עם דרישות פועלים מהפכניים. על אף היחוס המשפחתי הנגידי שלו, נשמתו היתה נתונה להמוני העם המדוכאים, ביקש לתקן את מעמדה של האשה ולהימצא עם אנשי העמל והמחסור.

בסיפורו “אצל הקוסם” כותב פרץ: “הנה ימים באים, ימים בהם יפעלו אנשים בעלי חוט שדרה, אשר לא יוכלו ולא ירצו לכרוע ברך”.

ברל החייט הוא מאלה אשר איננו רוצה לכרוע ברך, אפילו לא בפני ריבונו של עולם. הוא תובע את המגיע לו. ברל החייט לא רוצה לשוב ולעבוד את ריבונו של עולם, אלא אם כן ריבונו של עולם ימחל בשנה זו לכל העבירות שהוא עבר בגלל מצוקותיו. רבי לוי יצחק מברדיצ’ב איננו רוצה להתחיל בתפילה עד שברל החייט לא יבוא לבית הכנסת. ברל החייט לפי תביעתו של רבי לוי יצחק בא לבית הכנסת בקאפוטה של חול, עם פנים זועפות ועיניים זועמות למחצה. מבקש רבי לוי יצחק לדעת, מה זה מדברים עליו בפמליא של מעלה, איזה מין רעש הוא עורר שם. כולם מדברים במרומים על ברל החייט. ברל החייט משטח את טענותיו נגד ריבונו של עולם. במשך כל הקיץ היה מחוסר עבודה, אפילו תפירת מחט אחת לא היתה לו. והוא איננו רוצה מתנת בשר ודם. לעבוד הוא רוצה. להרוויח את לחמו ביושר, לא פחות מאחר. נערה יש לו והוא שלח אותה להיות משרתת למקום אחר, לעיר גדולה והוא ברל החייט יושב בבית ומצפה לראות מה יעשה לו השם יתברך. אם כבר השיג מעט עורות מהפריץ, לקחו אותם השומרים שעל יד השער, ואף אסרו אותו. ימי הקציר עברו ולחם אין. אין אני רוצה לעבוד לריבונו של עולם, אומר ברל. נדר נדרתי, כי הוא אינו נותן פרנסה לאדם עני המבקש לעבוד. ואם אלוהים אינו נותן עבודה, הוא אינו מחוייב לעבוד אותו, הוא אינו נוהג כיהודי דתי, אינו מתפלל, אינו מברך, לא עושה קידוש, בשמחת תורה הוא מתאבל ושק על ראשו.

הצדיק מכיר בצדקתו של בעל הטענות ומבטיח, כי אלוהים יסלח לעוונותיו ורק אז מצטרף ברל החייט למתפללים.

אדם שלא נכנע. עומד על זכויותיו. מבקש לעבוד. ישר.

בסיפור גלומה נימה מהפכנית. הגיבור אינו מתחסד, אינו גונב דעת. חייט שיש בו חירות אישית. בעל מוסר. מתקומם. מורד. לא יהודי מאובן וחנוט, מעז להתריס נגד ריבונו של עולם, שעושה לו עוול. החוק המוסרי שולט בסיפור זה: אדם חייב לעבוד ולפרנס את בני משפחתו ביושר. כל המונע ממנו עבודה, הרי הוא פוגע בבבת עינו. מרד – לא מתוך שובע, אלא מתוך בקשת צדק. ברל החייט יודע להעריך את כוחו. הציבור זקוק לו. בלעדיו מתעכבת התפילה. 

הצדיק חש בזה. בלי ברל החייט המורד, הבלתי נכנע, לא תתחיל התפילה.

הסיפור נובע ממקור טהור. מקום חיותו: המרד. האדם הבלתי נכנע. העומד על זכויותיו. המכיר את ערכו כמי שאינו מבקש מתנות מבני אדם. אצילות רוח של מרדן.

ב“שטריימל” בא בערל קולבאס בטענות: למה לאחד יש פרוות כבשים, ולשני – פרוות סבל עניה, ולשלישי – מעיל דהוי ולרביעי – אין כלום. בערל קולבאס חושב על תופעה תמוהה זו בחיי העולם. ללייבל מילנר יש הכול ולו, לבערל קולבאס, אין ולא כלום.

גיבור גיבור וטענותיו עמו.

היו אלה נעימות חדשות בספרות יידיש. תמטיקה חדשה. גיבורים חדשים הופיעו על הבמה הספרותית. אזרחים קטנים, אנשי עמל, בעלי מלאכה, סוחרים וחנוונים, בטלנים ובחורי ישיבה. בנוסף לזה תפשה האשה מקום בספרות ותביעותיה וטענותיה עמה. היא מדוכאת. היא עקרת בית ללא פרוטה לפורטה. מטופלת בילדים. הנושאים האנטי־קלאריקאליים, ונושאי המאבק – כבשו המוני קוראים. הוא בא עם מעשיה אליגורית ומעשיות: בונצ’ה שתוק, “די פרומע קאץ” (החתולה החסודה) מוטיבים סוציאליים.

מספר פרץ בסיפורו “וועבער ליבע” (אהבת אורג): מכשף התחפש לנושא חבילות וקונה כל דברי קדושה. שילם זהב טהור. כולם מכרו: בעלי מלאכה, בעלי בתים, כלי קודש. המכשף הציק לעיירה בכל מיני מחלות ומגפות. קשה היה לברוח מידו המציקה. למה התכוון פרץ במעשיה זו? פרץ משיב: “זה קרה לפני כמה שנים. לפתע הגיעו לאורגים ימים טובים. העיירה היתה זקוקה לאורגים. בעל בית החרושת, הקוסם, שילם בזהב והתעשר. אולם כשכלתה שנה, נשארו האורגים עם המחלות, ככלים שבורים.”

פרץ עקב אחר ההתפתחות הכלכלית, ראה כיצד מתפתחת התעשיה אצל היהודים, בעיקר תעשית האריגה וכל המשברים הכלכליים, שבאו בעקבות התהליכים הכלכליים החדשים. התעשיין אצלו הוא קוסם אשר בא למטרה אחת ויחידה: לגרום צרות. להביא מחלות ומגפות.

אולם הוא לא העמיק ככלכלן על צמיחתה של תנועת פועלים מהפכנית, אשר הכריזה על התעשיין הזה מלחמת מעמדות. ועל כן השגותיו של האורג הצעיר, הן קטנות: “בית מסודר, שתי מיטות עץ, כרים לבנים כשלג, לחם בתוך ארון העץ, חצי פונט בשר לארוחת הצהריים, לכל אחד”. נוסח: בונצ’ה שתוק, בעל ההשגות הקטנות כשהוא במרומים. עושר ועוני – הם מהשמים ומלחמת מעמדות לא תנצח אותם. אם גם טונים מרדניים חזקים נשמעו ביצירתו, הרי מידי פעם הגיע למסקנות של בעלי ההשגות הקטנות.

בבלדה “שני אחים” מספר פרץ, כי שניהם נולדו עניים. אולם במשך הזמן הפך להיות אחד עשיר והשני נשאר עני. וגזה האחווה. התאווה לעושר העבירה את האח העשיר על דעתו. הוא ניצל בצורה מחפירה את אחיו העני. גז האושר של האחים. אחד איננו ישן בגלל עניו, השני בגלל הפחד שמא יגזלו ממנו את עשרו. מתערב ההומניזם הפֶּרֶצי בשאלות משאלות שונות: כיצד קם אח על אח? איך מכה אח אחד את אחיו? ההומאניזם תובע אצילות וטהרה. הניצוּל שומט את הנשמה. הסופר עומד על אופיה הטראגי של הבעיה. אח אחד מטיל על השני עול של שלטון ושררה. חייבים להילחם את מלחמת הצדק. החברה מפגרת אחר צווים הומאניסטיים מקודשים. בעקבי העושר באים גסות רוח ותרמית. עטרת האדם נשמטת. כל מעשיה אליגורית שקדה על תקנת חייו של האדם היהודי. הומאניזם – משימה היא ועל החברה לקבל את מרותה. העושר מביא את האדם להיות אסקופה נדרסת תחת רגלי בורים מתרברבים. הומאניזם אינו מתיישב עם ניצול. עולם פגום חייב לבוא על תיקונו. רק כששני האחים היו שווים בעוניים, שררה האחווה ביניהם. כשהגיע אח אחד לעשרו, התנדפה האצילות ואח קם על אחיו.

אליגוריה וריאליזם חוברו יחדיו.

ההערצה גדלה אליו ביחוד בין העמלים והנוער וכן האינטליגנציה היהודית המתקדמת. אם גם לא תמיד ירדו המוני הפועלים לפיתולי מחשבותיו, ולא באו בסוד כל האליגוריות שלו, נשאר “ראש החבורה” כפובליציסט וסופר. הוא חדר אל הלב הפשוט היודע רק לאהוב ולסבול, הוא חשף את מצפונן של הנשמות האילמות, של כל אלה שהמאוויים שלהם לא נתמלאו; הוא חשף את העינויים והרחשים הכמוסים אצל ההמון, זה העם הפשוט הנלחץ ונדחק, ומצוקותיו מרובות ושמחותיו מועטות.

רגשות חזקים ודמיון עז.

שמעיה הגיבור – אדם שקט הוא. מעולם לא נגע בזבוב שעל הקיר, אבל הוא עשה “מעשה שהרגיז”: הוא קרע את ה“ספודיק” מעל ראשו של רב העיר, שלא נהג כבוד “בשולחן ערוך של הרב”. הוא מנחם את עצמו ש“לא לכבודו ולא לכבוד בית אבא עשה מה שעשה”; הוא משלה את עצמו, שהרב מחל לו, – אבל הוא איננו בטוח בצדקת מעשהו, שוב אינו בטוח אפילו בחיי ילדיו, והוא שמח כשהוא רואה בעד החלון, שהם בריאים ושלימים. הוא מתחזק, מנסה להלהיב את עצמו בהכרתה של החובה שמילא, של המצווה שעשה; הוא מבקש מהילדים שישירו “היום תאמצנו”, כדי לשמח את “האם העצובה”. לא אותו, חלילה… לשווא! – מכשול עוונו לפניו. הוא מת עוד בלילה ההוא.

פיוט. רגש. חזק. דמיון מרקיע שחקים, המתרומם לנסתרות שלא תשורם עין ויורד לקרקע המציאות, לדרכי חייו של היהודי. התרשם מכל מה ששמע וראה. והוא ראה את כל הצדדים שהקיפו את חיינו ולא כעומד מן הצד כתב, כי אם כאדם המעורה בכל השבילים והמשעולים של האדם היהודי.

פרץ בעל הטמפרמנט לחם נגד אלה ההופכים את העולם לבית מרזח, במקום בו שולט ההפקר, הרצח והביזה. את עליית הנפש הוא מצא אצל האדם העמל, החי מיגיע כפיו, אצל בעל המלאכה, שואב המים, הסבל, סוחב החבילות, החייט, הסנדלר, במרתפי הטחב. הבנים של הנגידים הופכים להיות אצלו למלים נרדפות לבערות, לאגואיזם; הנשים הנגידיות – סמל לאכזריות, חוסר דרך ארץ, מתנכלות לערכים. עניווּת, מוכנות למאבקים, גבורה, חריצות, הומאניזם – את זה מצא אצל השכבה העמלה.

הנה צוואתו של קאפיטאליסט אשר מחליט לאבד את עצמו לדעת: “אני מת, כי עקר אני, בגופי ובנשמתי. אין בי ולא כלום אשר יכול להחיות את נפשי. בעצם – זה מזמן אינני בין החיים. זה מזמן אין לי הנאה מהחיים. עתה נמאס עלי הכל. שילמתי בחיי בעד הכל, גם בעד השתייה האחרונה”. כלומר: המודד הוא הכסף.

פרץ הוא איש זמושץ'. מן הדין, כי נבחון כמה פרטים ביאוגראפיים.

זמושץ' היתה עיר מבצר אשר נבנתה על ידי הקאנצלר יאן זאמאיסקי. במאה ה-16 וה־17, נבנתה בתחומיה אוניברסיטה הומאניסטית והיהודים שהתיישבו בה זכו לזכויות יתרות. ההומאניזם ששרר בזמושץ' השפיע השפעה רבה על תושביה, בעיקר על היהודים. בזמושץ' נבנתה אינטליגנציה יהודית אשר נטלה חלק במאבק בין החסידים והמשכילים. זמושץ' היתה עיר של משכילים. כבר במאה התשע־עשרה שכנו בה תיאטרון, גימנסיה, ספריה ציבורית גדולה, בית דפוס, בתי חולים (קתולי ויהודי). הסבא של רוזה לוקסמבורג היה היושב ראש של בית החולים “ביקור חולים”, האבא של אלכסנדר צדרבוים, העורך והפובליציסט היהודי יוסף צירעלעס היה מהמשפחות המכובדות בעיר; משפחת פרץ תפסה את מקומה המכובד בעיר. דודו – מאיר פרץ היה משכיל מכובד. המורה של משה מנדלסון היה ישראל זמושץ‘. שלמה אטינגר הדראמאטורג היהודי הידוע, היה בין אנשי האינטליגנציה. גם לוי יצחק מברדיצ’ב נולד בזמושץ’. וכשאנחנו מצרפים את רוזה לוקסמבורג הזמושצ’אית עם לוי יצחק, אנו רואים לפנינו עיר של חסידים ומהפכנים ומשכילים.

כשפולין נלחמה על חירותה, נטלו בני זמושץ' חלק רציני בלחימה, ואתם פרץ הצעיר.

על אף החינוך המסורתי, פָרַץ פֶרֶץ את התחומים הצרים. הריאליסטי והרומאנטי של זמושץ' השאירו את עקבותיהם על פרץ. הוא הושפע מהספרות הפולנית, יצירתו של וויספיאנסקי “וועסעלע” (חתונה) משתקפת ביצירתו “ביינאכט אויפן אלטן מארק” (בלילה בשוק הישן). במכתביו לאהובתו הוא מצטט את קונופניצקה, ומתפלמס עם שוויענטאכאווסקי.

יצירתו “מאניש”, איתה בא בראשית דרכו לספרות יידיש, בנוייה על יסוד ריאליסטי־רומאנטי. קשה היא דרכו של עילוי יהודי מבית המדרש, כשהוא נשבה בקסמיה של לילית, היינו כשהוא נאחז בעולם אחר, עולם חדש ולו תרבות משלו ואתיקה משלו.

מוטיב זה חוזר בדרמה: “אין פאליש אויף דער קייט” (בפוליש על השרשרת). עם הפואימה “מאניש” מופיעים שירים סאטיריים, סוציאליים, תרגומים מהספרות הפולנית והרוסית, ועיבודים מספר יחזקאל.

בשירים אנו מוצאים סביבה יהודית המבקשת להיחלץ מהתחומים הצרים, רואה את המנהיגים הצבועים, המגלגלים עינים כלפי שמים והם חיים כפאראזיטים על חשבון ההמונים. בשיר “דריי נייטארנס” (שלוש תופרות) יש תיאור של שלוש תופרות אשר יושבות ותופרות, והמצח כולו זיעה והנשימה קטועה. במה מהרהרות שלוש התופרות של י.ל. פרץ? אחת מהרהרת על מר גורלה. לכולם היא תופרת ורק לעצמה שמלת כלולות עוד לא תפרה. היא מוכנה להיארש לאלמן, אפילו איש זקן עם ילדים תריסר. אולם גם עם אלה, הסיכויים קלושים.

השניה מהרהרת: רק צמות שיבה היא תופרת לעצמה. הראש לוהט. הרקות הולמות, והמכונה בקצב: טא־טא־טא. לא טבעת, לא חופה, משחק, מחול, אהבה לשנה אחת ואחר כך ואחר כך?

השלישית יורקת דם, חולה. כבה מאור עיניה. חזה נצבט עם כל דקירת מחט. היה לה חתן. הוא עזב אותה אין היא מאחלת לו כל רע. ממשיכה לרקום את מחשבותיה הנוגות:

“תכריכים קהל יתן, גם פיסת קרקע קטנה, רק אז היא תנוח, איש לא יפריע”… (עט… פארגעסן וואס א מאל / תכריכים וועט מיר געבן קהל /אויך א קלינטשיק פיצל ערד / איך וועל רוען אומגעשטערט / איך וועל שלאפן, שלאפן)

היה זה שיר סוציאלי שהושר ברחבי פולין.

את העיירה היהודית ראה ב־1890, כשיצא לעיירות ישראל לעקוב אחר חייהם, לראות את פרנסתם, את הווי חייהם.

אצל מנדלי, העיירה היהודית עומדת בפני התמוטטות, אצל שלום עליכם כורעת העיירה היהודית תחת מהלומותיו של הקאפיטאליזם העולה, והוא מראה: “די גרויסע בהלה פון די קליינע מענטשעלעך” (את הבהלה הגדולה של האנשים הקטנים); פרץ רואה את העיירה ללא כל פרספקטיבה, רואה יחידים חסרי שרשים. ב“ציורי המסע” מנתק פרץ את הגישה הרומאנטית של העיירה, את “שמיה התכולים”. הוא רואה עוני. הוא רואה את הלמד־ווניק, שאף אחד אינו מבין אותו, הוא רואה את האדם המטורף, הקורא כתרנגול, ובעצם הוא יותר פיכּח מכל המסובבים אותו.

באחת העיירות: “פה ושם פורץ מעט אור מתוך סדק של תריס; פה ושם מרטטים מגיני־דוד אדומים־כחולים דקיקים של קרני אור; כאן חייט או סנדלר ואולי אורג טליתות, המאחרים בנשף על עבודתם, ותופרת לבנים עניה מעפעפת עיניה האדומות ותופרת ומתפרת. שם קמה אם מפוחדת אל ילדה החולה. ובמקום אחר, בפינה חבויה, לאור נר של פרוטה, סופר־מונה פושט יד את רכושו שצבר… בבית הגדול הלבן, שוכבת חולה; אשתו של זרח המוזג. נסתרים דרכי השם: היא אשה צעירה, הוא איש זקן; הוא מתהלך בריא ושלם, והיא שוכבת תדיר. ועכשיו היא גוועת וגוססת, דולק נר של נפט, יושב אחד מן החברה קדישא… החושך שולט”.

“בצוויחה ובבכיה בצחוק ובשירה, פורצים ויוצאים הקטנים מתוך בתי העניות. ערומים וערומים למחצה, עם ובלא פרוסת לחם בידיהם”.

הרבה רעל ומשטמה, מררה ושנאה בעיירה היהודית.

הוא כבש בתוכו את כל הכאב, את כל הצער. הלב שתת דם, כל רגע, כותב פרץ, כשאתה מסתכל בחיי יהודים בעיירה, מת בך כל אבר מאבריך. והאנטישמיות, השועלים הנוצרים. הנסיונות להעביר בת ישראל על דתה, להמריד אותה על אלוהיה, על הוריה, על בעלה ועל כל חייה. ומאסרים על לא עוול בכפו של היהודי. ו“המאושרים” בעיירה אינם רואים אלא את עצמם. בדרך כלל: עינים עייפות, אדומות, מוקפות חצאי עיגול כחולים.

עולם של גברים. עולם של נשים. והמעונות צרים ורטובים ומלוכלכים. בכל: אנחה יהודית. ציורי המסע ואף הפובליציסטיקה של פרץ – תיאורי הווי יהודי שאין לו עתיד. נותר לו רק דבר אחד: למרוד. להתקומם. פרץ ביקש לחייב את האדם היהודי לראייה יותר בדוקה, מפוכחת של המציאות שלו. הרי היהודי הוא בעל סגולות חיוניות ועל כן עליו לצבור כוחות ולמרוד בקיים. אין פיוס עם המציאות הזו. עם הכשלונות והאכזבות. העולם היהודי מצריך תיקון. החיים נתרוקנו מערכים, הכוחות החיוניים הולכים ומתנוונים. מן ההכרח להצמיח כוחות של אמונה, של בני עליה, המצויינים בסגולות שאינן שכיחות, כר' שלמה מ“שרשרת הזהב” ובברכת הרוח והגוף לצאת למערכה חדשה.

פרץ הושפע מהמציאות הסוציאלית ופנה לריאליזם. אולם את הטווייה הריאליסטית ארג באמצעות סיפורי מעשיות, מפי העם, באמצעות סיפורים חסידיים, אשר יש בהם מוסר השכל. והמוסר השכל: קיים יש מיוחד הומאניסטי יהודי, יש סוציאלי ויש לאומי. חייב האמן, אליבא דפרץ לחפש את הסינתיזה בין שני אלה.

חיי עם אין פירושם מציאותו של היום, כי אם כל העבר. לא רק ההווה מאפיין את העם, כי אם גם – ובעיקר – עברו הרוחני. העבר הוא האגדה, וכך הגיע ל“פאלקסטימלעכע געשיכטן” – סיפורי עם. ביקש דרך המעשיה העממית, דרך האגדה לבנות את האפוס של העם. מנדלי דיבר על “כנסת ישראל”, פרץ דיבר על עם יהודי ואת העם היהודי צריכים לעטוף בלבוש אמנותי. לא רק את החוץ של חיי העם, חייב האמן לראות, כי אם גם את נשמתו, את תוך־תוכו. הוא מצא עַם אשר ראה “צווישן לעבן און טויט וואקלט זיך א וועלט” (בין חיים ומוות מתנדנד לו עולם), אולם בדרך יצירתו הוא נתקל ב:

“איין עולם… דער עולם… צוויי, דריי, פיר, פינף מנינים קליינע קליינע יידעלעך, איינגעשרומפענע, קליינע יידעלעך און יעדער וויל פאר זיך, פאר זיך, פאר אייגן ווייב און קינד, פאר אייגן הויזגעזינד” (עולם… העולם… שנים, שלושה, ארבעה, חמישה מנינים יהודים. יהודים קטנים, קטנים, יהודים מיובשים, מצומקים, כל אחד רוצה בשביל עצמו, בשביל אשתו וילדיו שלו, בשביל בני ביתו).

פרץ גילה לא רק את הדברים היפים הפלאיים של העם, כי אם גם את מעמדו העלוב: יהודים שחוחים… כל אחד לביתו, כל אחד דואג רק בשביל אשתו וילדיו.

הוא פנה לאינטליגנציה היהודית, כי לא תרעה בשדות זרים, כי יש לה התחיבויות כלפי העם.

"האינטליגנציה אינה צריכה להשמיט מידיה את הדגל הכלל־אנושי. היא יכולה לחרוש גם בשדה הכלל אנושי.

אולם את החלקה הקטנה של עמה בל תזניח. בעתיד הימים האסם הכללי יהיה אחד, אליו יגיעו החיטה והתבואה של כל העמים וגם של עמנו, ולא ישאלו מי הסבא שלך, ולא ישאלו מה צבע העור שלך".

ובפנייתו לעם כולו, הוא אומר:

“ומה אתם רוצים? האם אתם פרשני רש”י מבקשים להיאחז ביום שחלף. האם פניכם אינם מועדות לקראת המחר. האם אתם מבקשים ליטול לידיכם את הגרעין החדש הצומח ולעטוף אותו שוב בקליפה, ולעכב את הצמיחה החדשה ולצוות על הזרע: תגדל במיצר. במחנק חשוך. פירושו של דבר: גם את המתים לא להביא לקבר ישראל ולהרעיל את האוויר".

אם נבקש נוסחה ליצירתו של פרץ נאמר: הומאניזם מהפכני, רומאנטיקה פרוגרסיבית, האדם העובד בראש המערכה, המעורר הגדול למרד, כדי לקיים עולם יותר יפה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!