בהתפתחותה של החברה היהודית לאורך כל ההיסטוריה קובעים שני גורמים: תקופות גבורה ותקופות של סבל, איגרא רמה ומאבק על גרגיר־קיום, עמידה על הנפש והשמדה המונית.

הלכו והתחלפו המצבים, ועל אף התמורות, מהלך החיים הייחודי של האדם היהודי לא שובש.

כל היסטוריון אשר עוקב אחר מהלכו ההיסטורי של עם ישראל מגיע לידי מסקנה: כי לא ככל הגויים עם ישראל. אין אנחנו חייבים להגיש להיסטוריון את כל הפסוקים ה“נדושים”, הוא מגיע לכלל מסקנה זו לאחר שהוא מפעיל את איזמל הניתוח שלו. כבר בלעם קבע (במדבר כ"ג: ח'): “עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב”. ובמגילת אסתר אנו קוראים: “עם מפוזר ומפורד בכל מדינות מלכותו ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים”.

כל היסטוריון גילה את השוני בחיי ישראל. יש שהסיקו מסקנות של התפעלות, יש והסיקו מסקנה של שיטנה ואיבה, יש ואמרו – והם מעטים – כי לעם הזה יש תרבות משלו, וכדאי ללמוד אותה, להבינה ואולי גם לאזרח בתוך מסכת חייהם אורחות חיים משל העם הזה; ויש ואמרו: תהום פעורה בינינו לבינם. העובדה היא עובדה: העם עמד באלפי שנות נדודיו בסבל ובגבורה ותרם להתפתחותן של כל החברות. אין זאת, כי יסוד היסודות של העם היהודי הוא: חיוב החיים. ועל יסוד זה של חיוב החיים נוצרו נורמות מוסריות, נוצרו מסגרות חדשות. יחד. אינסטינקט של התחברות. בניית ישובים מיוחדים, עם אורחות חיים מיוחדים, עם אידיאלים, שהם המשך לדורות היהודים. לראות את ערך האדם כערך הנחשב ביותר בחיים. להקפיד על פרשת היחסים בין אדם לחברו. כל ישראל ערבים זה בזה. לדאוג לאדם העני. “ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש ושכב בשלמתו וברכך ולך תהיה צדקה מלפני ה' אלוהיך” (דברים כ"ד: יב–יג).

כשהיהודי נדד ממקום למקום, הקים ישובים, עבר מעיר לעיירה, מעיירה לכפר, ממקום ישוב גדול למקום ישוב קטן, ממקום מעורב עם גויים למקום נקי מגויים, זכר את כל הפסוקים האלה, ועל כן הקים בעיירות את קופות גמילות חסדים שהתקיימו מאות בשנים. בכל בית כנסת נמצאה קופה קטנה בידי הגבאי, כי אולי יזדמן אורח ויצטרכו להחליף לו בגד, או לקיימו לשעה־שעתיים, עד שתבוא הגאולה הגדולה. מול מידת הדין – התייצבה מידת הרחמים. כל המוסדות שהוקמו בעיירות היהודיות הונחו מיסוד איתן זה: מידת הדין כנגד מידת הרחמים. אופי זה של החברה היהודית, שונה שינויים קלים בתוקף נסיבות היסטוריות אלו או אחרות, אולם נשאר חי וקיים על כל תכונותיו היסודיות.

במשך מאות שנים בנה האדם היהודי את חייו בעיירה הפולנית והוא שמר מכל משמר את העיקרון לא לעשוק אלמנה ויתום. להושיט להם יד עוזרת.

הגולה היהודית אף פעם לא ידעה יציבות מהי. תמורות תכופות זעזעו אותה. לא פעם נושלו מאדמתם, לא פעם היה גם תהליך יותר חזק של טמיעה או תהליך חלש יותר, לא פעם נוצרו בעיות שהאדם היהודי היה חייב לפתור אותן.

הפיזור היהודי עשה את שלו. הגעגועים להיות יחד, בחברת יהודים, היו גדולים. הגעגועים האלה הצמיחו מקומות ישוב יהודיים חדשים. היהודי ידע כי בכל מקום בו נמצאים הגויים מחכים לו מתיחות והתחרות. הוא האמין, כי בין יהודים יהיה לו יותר קל לבנות את חייו.

וכשהגיע האדם היהודי לעיר של יהודים, לסביבה יהודית, לעיירה יהודית, הוא חש ליכוד פנימי, מציאות אחרת, הוא מצא מניין. בית עלמין יהודי, ולהבדיל: מרחץ יהודי, רחוב יהודי, והרחוב מכר בימי הסוכות אתרוגים, ובפסח מצות, ובשבועות ירק – הוא מצא את ביתו היהודי.

הוא מצא אחים קרובים איש לאחיו, מצא גם אהבת ישראל. מצא גם מקום עבודה שקלט אותו.

בעיירה היהודית כשהלכה ונבנתה נתקרבו איש לאחיו. מצאו מציאות יהודית מיוחדת שהוא התגעגע אליה, ורצה לטפחה.

ההסתגרות בנתה חיים אחרים. היה רצון להתרחק מכל קשר עם האוכלוסיה הנוצרית, אם גם המיקח והממכר חייב את ההתקרבות. אם גם חלה התקרבות, האמין כל יהודי כי זה לא לאורך ימים. והוא בנה בית כנסת “על תנאי”, היינו: בבוא המשיח יעבירו אותו לארץ ישראל…

הקשר לארץ־ישראל בכל עיר יהודית ובכל עיירה יהודית, היה בלתי ניתק. בתשעה באב ראית בעיירה יהודים אבלים, כאילו רק אתמול נחרב בית המקדש. המלים “ותוליכנו קוממיות לארצנו”, “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” התהדהדו בכל בית מדרש ובכל בית יהודי. את ירושלים העלו על ראש שמחתם. הוא תמיד ידע שירושלים הקדושה היא בירת ארץ־ישראל. הוא שמע על העיר העתיקה ועל חומת ירושלים. הוא ידע את האגדה כי משיח בן דוד ייראה על הר הזיתים ואז תתחיל תחיית המתים, אולי לא שמע על יד אבשלום ועל קברות המלכים, אולם ידע כל פרט על הכותל המערבי. היהודי בכל עיר יהודית ובכל עיירה יהודית נצר את השבועה: אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני.

היהודי בעיירה הכיר גם את ירושלים של מטה וגם את ירושלים של מעלה. כשהוא עיין בתלמוד ירושלמי, ראה לפניו את גאוניה. היו יהודים שהזכירו ברטט את חורבת רבי יהודה החסיד.

היהודי לאורך כל דרכו ההיסטורית, על אחת כמה וכמה – בעיירתו היהודית – ידע מיד היכן נמצא המזרח ולצד זה היפנה את עיניו בתפילה.

היתה קירבה נפשית בין היהודי לבין ארץ הקודש. העיירה היהודית קירבה את המרחקים, כי כך קבעה העיירה היהודית: לא תיתכן הפרדה מעִם ארץ־ישראל. העיירה האמינה כי העם היהודי יתרכז במדינתו. כי שאלת היחיד היהודי והעדה היהודית תיפתר במולדת ההיסטורית. על אמונה זו חיה העיירה היהודית בפולין במשך מאות שנים עד לחורבנה.

ההגמוניה הרוחנית של היהודים באלף האחרון היתה בידי שני קיבוצים. תחילה בידי יהודים ספרדיים. ובתקופה יותר מאוחרת בידי יהודים אשכנזיים.

כשאנו באים ושואלים, כיצד מעריכים את ערכה ההיסטורי של התקופה, מהי המידה בה מודדים תרבות, אנו רואים, כי תשובת הסביבה הגויית, אינה כתשובת האדם היהודי.

מנהג העולם הוא כי מעריכים תקופה לפי הקידמה התרבותית שלה, לפי איכות הספרים, לפי מספר האוניברסיטאות, לפי הישגיה האמנותיים, לפי החידושים המדעיים אשר עלו ובוצעו באותה התקופה. לא כן מעריכה הסביבה היהודית. הקריטריון היהודי הוא אחר. אנו מעריכים תקופה לפי הסובסטנציה הרוחנית הנעוצה בחיים היום־יומיים של האדם, לפי איכות הנסתר הספוג בנגלה שלו. בשביל האדם היהודי, תרבות היא סגנון חיים של עם. אנו מודדים תרבות באמת מידה אשר קובעת את הנוסח של העם, שיש בו מנשימת הנצח, מנשימת האידיאה הגדולה; כמה פנימיות, רוחניות, יופי, קדושה, מצויים בחייו של העם.

נוסח־החיים של העם, עדיף על נוסח האמנות של העם.

המפתח לכוחות היצירתיים של העם אשר משקפים את דמותו הרוחנית, הוא המפתח לפתיחת שערי תרבות. על כן, כשאנחנו באים להעריך ערכה של תקופה, הקרוייה: תקופת היהודי במזרח־אירופה, מה ערכה בהיסטוריה היהודית הכללית, אין אנו יכולים לעמוד רק על הישגי ספרות, מדע, אמנות, אלא על נוסח חיים, על ההרגשות הרוחניות העמוקות אשר פעמו בנוסח זה. מבחינה זאת, נראה לפרופ' השל, כי תקופת אשכנז היא תקופת הזהב בהיסטוריה היהודית ואם יש נשמה להיסטוריה הרי היתה זו היסטוריה של נשמת העם.

היכן מצאה את ביטוייה נשמת העם?

יהדות מזרח אירופה בנתה מושג, ישוב, מקום חיים אשר שמו: העיירה. בה שכנה נשמת העם. בעיירה פיתחו היהודים הווי חיים מיוחד, כבודד וכקולקטיב. הקולקטיב היהודי חי את חייו במסורת עצמאית. אנשיו פיתחו את היחוד היהודי, ניסו לשכוח את הסובב אותם וככל האפשר לא לשתף אותו ביצירת היחוד היהודי. הם לא שאלו צורות חיים ואידיאות מתרבויות אחרות. הספרות נכתבה על ידי יהודים, בשביל יהודים. לא תירצו את חייהם בפני אחרים. לא בפני פילוסופים, לא בפני היסטוריונים. לא ביקשו שבחים מאף אחד, לא משרים, לא מסופרים. לא ניסו להשוות בין היצירה שלהם לבין יצירתם של השכנים שמסביב. לא בזבזו כוחות כדי להתווכח עם משפטים קדומים של אחרים. 

הקולקטיב היהודי יצר שפה משלו: יידיש, לשון שווה לכל נפש. מאמע לשון. “שפה אויף וועלכער עס רעדט זיך און מ’קען זיך אראפרעדן פון הארצן”. שפה של פשטות ולבביות, לתוך השפה הזו נשפך עסיס רב של נשמת העם.

העיירה היהודית נבנתה כולה על טהרת היידיש. על טהרת חכמת היידיש. ביהדות אשכנז הגיעה לידי סינתיזה: תורה ועם.

כל מהות החיים היא יהודית. על כן נוצרו קשרים בלתי ניתקים בין כל שכבות העם, בין הצדיק ועמי הארצות, בין בחור הישיבה והפונדקאי. היימיש. ארגאניש. יישובניקים כפריים התחברו עם המגידים וכולם יחד הלכו לבית המדרש, מי ללימוד תורה, מי להתפלל, ומי לפגוש יהודי ולענות אמן. כולם היו שותפים לתורה, אם גם לא כולם הבינו את פסקי ההלכות ואת המסכתאות המסובכות. יהודים עמלים, מחזיקי פונדקים, סבלים, בעלי מלאכה, כולם שותפים לתורה.

המגיד אשר הגיע לעיירה, או¹ לישוב יהודי נידח כדי לפרש את פרשת השבוע לא היה זקוק לתואר אקדמאי. הוא התייצב בטליתו ודרש על דרך הפשט המוסבר והמובן, ויהודי העיירה ויהודי היישובים הנידחים, הרגישו את עצמם, כחלק מפרשת השבוע, כאילו רק אתמול הוביל אברהם את יצחק לעקדה וכאילו רק אתמול קברו את רחל בדרך אפרתה.

היהודי בנה את ביתו ביישובו המצומצם מבלי לחשוב על השכן ובלי לבקש רשות ממנו. היתה לו רשות עליונה ולה נכנע. כשיהודי אמר בעיירה: “די וועלט פרעגט”, אין כוונתו לאריסטו או סוקראטס, אלא לציבור היהודי שלו אם על יד הסדנא, אם על ידי הגמרא הפתוחה.

אם העם הפך להיות למעיין של כל מקורות היהדות – יד העיירה היהודית בכך.

גם בימי מצוקה – צמח השיר. התרונן הניגון.

כל דרשה של רבי, של מגיד, של נואם מוכשר – נקלטה על המשלים והבדיחות. לא לכולם היה נהיר הפלפול, אולם לא פעם ראית יהודי פשוט מתבונן בקנאה בשני בחורי ישיבה המתנצחים בהלכה. היהודי התחיל לאהוב רמזים. סודות. לא הכל גילה לו הנואם, הדרשן. הוא השאיר משהו לפנטסיה, לדמיון. גם היהודי הפשוט כשהסבירו לו מעט מן המעט ב“חושן משפט”, התחיל למצות רמזים וסודות. סיפרו ליהודי את תורת גלגול הנשמות ורווח לו. הוא האמין, אולי בגלגול שני הוא יהיה בן תורה.

זוכר אני את הדרשן שסיפר בבית כנסת, כי על כל עלה ועלה של עץ רשומה נשמה, הנעה ונדה בעולם ומחפשת את תיקונה. ואם תעבור על יד עץ ותזכר באגדה זו, תתיצב לומר קדיש ותתפלל מנחה.

העיירה שהיא פרי יהדות אשכנז, עיצבה אדם יהודי מיוחד עם חן מיוחד.

בעיירה שמעת לעתים מזומנות: “אוי וויפל קנייטשן אין דער נשמה” (כמה קמטים בנשמה) והקמטים סיפרו על אורח חיים עני, על אשה וילדים, על צער גידול בנים, על מצוקות ואף על חיי שמחה. היצירה היהודית, הספרותית, הפולקלוריסטית בנוייה על דרך התאומים: היגון בתוך השמחה, הצחוק בתוך הצער. לא לחינם מבטאים את היהודי בעיירה סיפורי שלום עליכם. הם בנויים על דרך התאומים: האנחה וההתפרקות.

אם ביקרת חתונה יהודית בעיירה ראית את התאומים. מתחת לחופה בוכה הסבתא. בוכה האם והכלי זמערים בשלהם: הלאה עצב, הלאה צער, הלאה יגונים.

המתמיד הרכון על הגמרא מזמר, אם גם נוסח אברהם רייזן במאי קא משמע לן, החייט כשהוא תופר זוג מכנסיים הוא מזמר, אם גם בבית שולט עוני, הסנדלר בזמן שהוא דפק מסמר אחר מסמר היה מזמר את העמערל, העמערל קלאפ – – – קיין ברויט איז אין שטוב נאך ניטא, – – – נאר העמערל, העמערל קלאפ… הרבי לפני שהתחיל דברי תורה – זימר.

לא רק השבת היתה קדושה, גם לימי החולין היה הוד של קדושה משלהם.

האדם היהודי בעיירה בעיקר חי על נוסחו: נוסח בגדים. נוסח אוכל, נוסח צעידה ברחוב וידיו שלובות מאחורי גבו. לכל תפילה – ניגון משלו. כל דבר פעוט – וחותמו האינדיווידואלי. היהודי האשכנזי טבע אימרה: ס’האט א יידישן טעם". לא פעם, יהודי אחרי “אשרי”, אחרי “שמע ישראל” אחרי “עלינו לשבח”, היה מוסיף: “א פארגעניגן צו זיין א ייד”.

הקירבה בין יהודי העיירות – היא פלא מעל כל פלא. כאילו עיירה אחת ערבה לשניה. אין מרחק – אם גם לא תמיד אהבה יתרה בין יהודי מויטבסק, בין ליטבק וגליצאי. המילה: היימיש היא המאחדת. אם גם השכבות אהבו להתלוצץ אחת על חשבון השנייה, הליטבק לעג לגליצאי, החסיד לעג למתנגד וכן להיפך, הרומני נזהר מהלשון המצליפה של הליטבק. אולם: היימיש. גם לשון יידיש איחדה את הליטבקים, הבסרבאים, הגליצאים, אנשי אגודות ציונות, אנשי חב"ד, בונדאים.

לשון אחת והרבה דיאלקטים.

כולם יצרו התאגדויות ולכל התאגדות שיטת חיים משלה, מנהגי חיים משלה, נוסח חיים משלה. הודות לחסידות חדלה הלומדות להיות מונופול של יחידים. האדם הפשוט קיבל את תיקונו. גם עם הארץ חדר לבית הכנסת ומתחיל לפצח מעט רש“י. כל יהודי חבר בחברת ש”ס, בחברת עין יעקב, או חברת חיי אדם. בכל ערב ברח היהודי מן השוק לבית המדרש.

כותב מנדלי מוכר ספרים בספרו “שלמה ר' חיימס”:

“א יידיש שטעטל אין ליטע, צי אין גאליציע, צי אין רייסן, צי אין פוילן איז “אן ארט פון תורה”, פון איביקע יארן, ווו די איינוויינערס זיינען כמעט אלע לומדים, דער בית מדרש, די קלויז איז פול מיט בעלי בתים און בעלי ביתלעך וואס זיצן און לערנען אויך מיט ישיבה בחורים, פרושים פון דער פרעמד… ווו אלע פארנאכט, בין מנחה למעריב, פארקלייבן זיך ארום באזונדערע טישן בעלי מלאכות און נאך אנדערע פונעם עולם צו הערן א גוט יאר פון די פארזארגערס דארט. ביי איין טיש – מדרש, ביים צווייטן – עין יעקב, ביים דריטן – פסוק, ביים פערטן – חובת הלבבות וכדומה אזעלכע חקירה־און־מוסר־ספרים: ווו שבת און יום טוב ווערן פונעם בעל־מוסר, לעבן דעם ארון קודש געזאגט מלאמעדיקע דרשות וואס צינדן אן דאס הארץ פון כנסת ישראל מיט הייליקער ליבשאפט צו דער שכינה, וואס זיינען געווירצט מיט טרייסטווערטער פון די נביאים, מיט שלום קלוגע און מיט שארפע גלייכווערטלעך פון די חכמים און מיט א קול, מיט א ניגון וואס דערקוויקט, צעגייט זיך אין אלע אברים”. יהודים עניים, אשר יצרו את השיר: “זונטיק בולבעס, מאנטיק בולבעס” יושבים בבית המדרש כנגידים אינטלקטואליים. הם מתערבים בין לומדי תורה. גם להם, ליהודים העניים, סברות משלהם, דעה משלהם על סוגיה קשה של הרמב"ם. אמנם הבית ד' על ד', אולם המוח מלא אוצרות והתורה פתוחה וקרובה…

מי שהכיר את העיירה היהודית, הכיר גם את הפונדקים שעל יד העיירות. עוברים חסידים, עוברים מתנגדים אינם פוסחים על הפונדק, לוגמים כוסית. מכירים אחד את השני. מתוודעים לעיירות חדשות. משתטחים על הטאפטשאן, נרדמים, רביים סרים לפונדקים ומביאים לאכסניות אלה מזימרתם. אמנם – הדרכים מובילות לתכלית, לפרנסה, לשידוך לבת, אולם על ההיימישקייט בפונדק לא יוותר אף עובר אורח.

לא השתכרו בדרכם לתכלית. לא שיחקו קלפים. אבל מנחה בצוותא – כן וכן…

בעיירה התהלכה הלצה: "יהודי פשוט ועם הארץ רקד בשמחת תורה בהתלהבות רבה עם ספר התורה. ניגש אליו יהודי מכובד, ושאל אותו: מה הגדולה? מילא לומדי תורה שמחים, מובן: לומדים כל השנה. ער איז א מחותן לשמחת תורה? ענה היהודי הפשוט: “אם אצל הקרוב שלי יש חתונה, האם אסור לי לשמוח בשמחתו” זכורות לי בריתות בעיירה היהודית. כל ילדי העיירה התכנסו ואומרים “שמע ישראל” על יד עריסתו של הרך הנולד. האם כבר מכנה אותו: “מיין צדיקל”. הילדים כבר שומעים את שירתה של האם המאושרת: “פארמאך קינדעלע די אויגן, שלאף, – וועסטו אם ירצה השם ווערן א רב”..

בבית המדרש בעיירה, ברחוב נוצר האפוריזם הקצר, שהכיל חכמת חיים. “מ’פארשטיט זיך אויפן ווונק”. נוצר המשל. נוצרה הבדיחה, הגלייכווערטל, הפתגם.

החיים בשביל היהודי נוסח אשכנז בעיירה – פירושם: ליצור מחשבות, דיבורים, מעשים.

הוא מספק סחורה או לכוחות הטומאה, או לכוחות הקדושה. הוא בונה תמיד וסותר תמיד.

נדמה, כששוחחת עם יהודי מהעיירה, שהוא בא לעולם כדי לתקן את אשר עיוות אלוהים בכבודו. יש לו תפקיד בחיים, הוא צריך לקבוע איך לברך על היין, על כל פרי למינהו, כי הרי הוא יוצר את העולם הרוחני, הוא כותב את השולחן ערוך, אם גם הוא אינו מכיר את השולחן ערוך ולא את “ההגהות” של הרמ"א… 

המלווה הגדול של היהודי בעיירה היה הסידורל… הוא לקח אותו ליריד, לרחוב, לכל מקום. אולי תזדמן שעה פנויה, והוא האמין בכל ליבו כי פרקי תהילים מבטלים גזר דין של מוות. היהודי בעיירה אהב סיפורים עממיים והיה קונה “ספרימלעך” כתובים עברית ויידיש. הספרימלעך האלה לימדו מוסר.

אברהם מנס, מטובי ההיסטוריונים היהודים בימינו כתב בספרו: “די יידן אין פוילן, פון די עלטסטע צייטן ביז דער צווייטער וועלט מלחמה”, כרך א': “עד היום אין אנו מוסרים לעצמנו דו”ח על התפקיד הגורלי שיהדות פולין ביצעה בחיינו היהודיים. מהמאה ה־16 פולין הפכה להיות למקום מקלט ליהודים אשכנזים העקורים, בשעה שהיהודים הספרדיים התיישבו בתורכיה. עד למאה ה־16 היהדות הספרדית והיהדות האשכנזית תפסו מקום שווה גם באיכות וגם בכמות. אולם במשך הזמן מתמעטת השפעתה של היהדות הספרדית. הכוחות היוצרים של היהדות הספרדית בבית החדש שלהם לא מצאו את הקרקע המתאימה להתפתחותם. מזל אחר חיכה ליהדות פולין האשכנזית. לא תהיה זו גוזמא אם נקבע, כי למעלה משמונים אחוז של יהדות העולם יונקים את ייחוסם ואת איכותם בפולין. בהשוואה ליהדות האשכנזית היהדות הספרדית מונה 4–5 אחוז של הכלל היהודי (הדברים נכתבו לפני מלחמת העולם השניה). בראשית המאה ה־16 חיו בפולין קרוב לעשרת אלפים משפחות. ארבע מאות שנה לאחר מכן ערב מלחמת העולם השניה, מתוך 16–17מיליון יהודים חיו במזרח אירופה לפחות 13–14 מיליון יהודים. היינו: מהגזע של יהדות פולין.

החורבן של מלחמת העולם השניה פגע בעיקר ביהדות האשכנזית, פרט לחורבן של יהדות יוון, יוגוסלוויה, הולאנד, בהן היו גם קהילות ספרדיות יהודיות.

גם אברהם גאלאמב עומד על השיתוק שחל ביהדות הספרדית, שיתוק כוחות היצירה ועל הפרופורציה בין 4% ל־96% שבין יהדות נוסח אשכנז לבין יהדות נוסח ספרד.

כשם שאין לראות את ההיסטוריה היהודית בכללה שלא בהיקפה ומהלכה הדינאמי, כך אין לראות את העיירה היהודית כקופאת על שמריה, במצבה הסטאטי.

התשליב־החברתי־כלכלי־רוחני־פוליטי של העיירה עבר דרגות התפתחות. לא דומה גנילופטבקה של מנדלי לכתריאלבקה של שלום עליכם ולא דומה כתריאלבקה של שלום עליכם לביאלה, מקום המפגש של הרבי מביאלה עם הרב מבריסק אצל י.ל. פרץ (“בין שני הרים”). העיירות היהודיות במשך מאתיים השנים האחרונות לקיומן, השתנו מן הקצה אל הקצה. פניהן שונו מן היסוד. הרקע החומרי־רוחני שונה בכל תחומי החיים, מלבד אי־אלו דברי־מסורת, שמעמדם היה יציב על אף התמורות.

כוחות היצירה של האדם היהודי – היו כמעיין מפכה ואלו הוכיחו גם את פוריותם במצוקות העיירה. ערכים, קנינים, מגורים במשך מאות בשנים בעיירה היהודית, עיצבו את דמותו של היהודי המזרח אירופאי. דמותו הרוחנית־תרבותית של האדם היהודי המזרח אירופאי עוצבה בקוברין, פרוז’נה, ביאלה, מזריץ', טישביץ, ינובה ועיירות אחרות.

העם היהודי הוא עם נודד והנדידות גרמו לשינויים מהפכניים קיצוניים בכל מקום ישוב יהודי. השפעת הנדודים פגעה בכל רשויות החיים היהודיים.

בפרק הזמן 1840–²1893 נעקרו למעלה מחמישה מיליונים יהודים ממקומותיהם בהם ישבו במשך דורות. במשך 53 שנים עזבו את מקומות יישוביהם והתפזרו בעולם למעלה מארבע מיליוני יהודים. הנדידות הגיעו למזרח אירופה ועגנו במאות עיירות, אשר השפיעו ושינו את מעמדן הרוחני־תרבותי, בתוקף ערכים חדשים שהם הביאו מן החוץ.

הנדודים היהודיים יצרו מרכזים חדשים, ערים ועיירות חדשות.

יהדות מזרח אירופה הכילה את רוב רובו של העם היהודי, רוב שהיכה שרשים עמוקים ועיצב צורות חיים לאומיות ותהליכי יצירה לאומיים שעלו וגדלו אורגאנית. (ראה ספרו של יעקב לשצ’ינסקי: “הדמות הלאומית של יהדות הגולה”).

עד למלחמת העולם הראשונה התגוררו למעלה מ־75 אחוזים של העם היהודי על שטח אחיד כמעט, כשהם צפופים ונבדלים מהאוכלוסיה הלא יהודית. מבחינה סוציאלית־כלכלית הם תפסו כמעט ענפי כלכלה שלמים. עד הכיבוש הנאצי שלטה העיר ביאליסטוק על חרושת אריגים ועור. מחצית הפועלים בבתי החרושת היו יהודים. בלודז', הקהילה היהודית השניה אחרי וארשה, ריכזה כחצי של כל התוצרת התעשיתית וכמעט כל המסחר. 45% מבניה היו פועלי אריגה, 45% סוחרים, בעלי מלאכה ובעלי מקצועות חופשיים. עם קליטת הנדידה נוצרו תנאים אובייקטיביים לצורות חיים מסורתיות־לאומיות.

מצב זה היה גם קיים עם פרוץ מלחמת העולם השנייה.

כשאנחנו אומרים: “שטח אחיד צפוף” ונבדל מהאוכלוסיה הלא יהודית" – כוונתנו לאורח החיים, שהתפתח במאות העיירות היהודיות, שהיה מבצר האדם היהודי המזרח־אירופאי.

נישואי תערובת כמעט ולא היו קיימים בעיירה היהודית. מעטות הן הטראגדיות המשפחתיות בעיירה יהודית כתוצאה מנישואי תערובת. אם גם תהליכי התבוללות סיכנו את המשפחה היהודית, הרי ערכי העיירה היהודית חיסנו את האדם היהודי בפני התבוללות.

יידיש שלטה בכל יהדות מזרח אירופה.

יידיש סיפקה את המזון הרוחני בשביל המוני העם.

היהודים במאה התשע־עשרה והעשרים היו מרוכזים, כאמור, ביישובים צפוניים בערים ובעיירות, שבהם היו לפעמים רוב מוחלט או רוב יחסי.

בתוקף הרוב המוחלט, או הרוב היחסי היה ביכולתם להסדיר את מנוחת השבת וחגי ישראל לפי רצונם הם.

היהדות הפולנית היתה המעיין המתגבר של העם היהודי. יהדות תוססת, יונקת את חיותה ולשדה, את תנופתה והאומץ ליצירה – מנסיון חיים של דורות, מלימוד מהיר של התמורות, מהצמידות למסורת ולשינויים.

לומדי תורה, חסידים ומתנגדים, אינטליגנטים יהודיים, משוררים, מספרים ועתונאים ופובליציסטים, אנשי מדע וחוקרים, שחקנים וזמרים – שמרו מכל משמר על הרכוש התרבותי והלאומי של העם, שנרכש בערים ובעיירות בעמל רב.

עלינו לציין, כי הרדיפות והנגישות של השלטונות במזרח אירופה היו מכוונות בעיקר נגד היהודים ולא נגד היהדות, הן היו מופנות כלפי היחיד ולא נגד הכלל. ברוב המקרים לא הפריעו ליהודים להתארגן בקהילות, להקים בתי מדרש, חדרים וישיבות, להתארגן בהתאחדויות ארציות, לייסד ולפתח מוסדות סוציאליים ותרבותיים.

לא עלה בדעתם של השלטונות לדרוש מהיהודים שיוותרו על לשונם המיוחדת ותרבותם. המיפגשים בין יהודים וגויים, המיקח והממכר שביניהם, נשאו אופי מסחרי צרוף, ללא כל קשר פנימי בין הצדדים. הווה אומר: חיינו על ידם, אבל לא אִתָם.

העיירה היהודית לא הופרעה לטפח את דמותה היהודית, מלבד תקופת פוגרום. היהודים בכל עיר ובכל עיירה בנו מוסדות דתיים וציבוריים וטיפחו את קנייניהם הלאומיים.

יהדות פולין הקימה ישיבות גדולות, שהפכו להיות אכסניות של תורה, מהן נהנו כל הקיבוצים היהודים בעולם כולו.

בישיבות מיר, לובלין וולוז’ין ובמקומות אחרים למדו בחורי ישיבה מכל העולם. העיירות היהודיות בנו ירושה עשירה, הֶצבר של מסורות דתיות ומוסדות לאומיים, טיפחו נכסי רוח וקניני תרבות יהודיים והמוסדות שגשגו והסתעפו עד להפליא.

לולא השפע הזה של נכסי תרבות ויצירה לא היתה יכולה העיירה היהודית לעמוד בכל המצוקות שפקדו אותה. יהודים שעזבו את העיירות בגלל סיבות אלו או אחרות, ניזונים נגד היום מהערכים שרכשו בעיירות, מדפוסי החיים וקניני הרוח שהביאו עמהם.

לעתים מזומנות נזכרת העיירה היהודית כדוגמא ליושר חיים, לנאמנות לעם, להמשך ההיסטוריה היהודית, לתוכנה של מסורת יהודית, לשרשים של תרבות לאומית.

העיירה היהודית דחתה בתוקף דפוסי חיים זרים וערכי תרבות זרים. אם גם השתנו אקלימים חברתיים, נשמרו קניני הרוח והתרבות היהודיים. האקלימים החברתיים המשתנים לא כירסמו בצורות החיים ובנוסחאות התרבות היהודיות.

פלא הוא, כיצד העיירה היהודית אפשרה חיים יהודיים מקוריים, יצירות חיים יהודיות אמיתיות, בשפת יידיש; כיצד תנאי החיים הקשים לא הרסו את הנקודות היהודיות הממשיות. היה זה בכוחם של חיי ההמונים היהודים למודי נסיון.

לא לשוא, מציין יעקב לשצ’ינסקי, ממלאה העיירה היהודית תפקיד כה רב בספרות היהודית במקור חי ליהודיות ומקוריות יהודית, ליצירה אורגאנית ושלמות יהודית. לא פחות מתשעים אחוז של הסופרים בעברית ויידיש מוצאם מהעיירות של רוסיה, גליציה, פולין, המערבית והמזרחית, הוא הדין גם עם היוצרים היהודיים בתחומי המוסיקה, הציור, האמנות. ליהודים היה רוב מוחלט בגרודנה, שדליץ, ויטבסק, מוהילב, קילץ, ראדום, ורוב יחסי בלומז’ה, לובלין, סובאלק, וילנה. ולמעלה מ־30% באוכלוסיה העירונית של קאליש, פלוצק, ווארשה, פיוטריקוב וערים אחרות.

בעיירות פעלו כוחות פדגוגיים ממדרגה ראשונה ובענייני חינוך לא נרתעה העיירה היהודית מפני יזמות ומשימות נועזות. בבתי ספר “תרבות” תפסה השפה העברית את מקומה המכובד, בבתי ספר ציש"א, בחדר, בישיבה שלטה שפת יידיש.

מנדלי העיר פעם, כי יהודי ששר זמירות בברדיצ’ב משיבים לו יהודים באותן המלים ובאותו הזמר ובאותו הזמן מכל כנפות הארץ. תפילתה של עיירה אחת בפולין, נשמעה גם בעיירה אחרת, שכנה או רחוקה. ערבות הדדית בכל: כל העיירות ערבות זו לזו.

פרופ' אריה טרטאקובר בספרו “החברה היהודית” בא בסוד הדברים הנוגע לעיר ועיירה. בתקופות הקדומות התפתח מעמדה של העיר ולא רק כמרכז צבאי והנהלתי, אלא ובעיקר כמרכז רוחני של האומה. מציון יצאה תורה ודבר ה' מירושלים. היצירה הדתית של האומה נתבססה בעיר הגדולה. החיים בעיר, הם איפוא, העיקר. ירושלים היתה לא רק אחת הערים הראשונות, אלא גם הגדולות בעולם העתיק: ועל ידה קמו עוד ערים רבות. לפי השערתו של ההיסטוריון שלום בארון הגיע מספרן בארץ־ישראל העתיקה לשלוש מאות. אין ספק שגם בעיית הביטחון השפיעה את השפעתה, להפוך את העיר כמקלט בטוח מזה ובמרכז היצירה הדתית התרבותית מזה.

במהלך הדורות שונו הדברים: גיטו בימי הבינים, העיירה היהודית, העיר במזרח אירופה שתושביה רובם היו יהודים, הרובע היהודי בכרך המודרני – כל אחד מאלה היה טיפוס סוציולוגי בפני עצמו, שהצטיין מצד אחד בפרשת יחסיו עם אומות העולם ומן הצד השני ביחס בין אדם לחברו בפנים העיר. טיפוס זה בלט במיוחד בגיטו. ההסתגרות כלפי חוץ היתה כאן שלמה והיא באה לא רק בפקודות הגויים, אלא גם ואולי בעיקר ברצון היהודים עצמם: לא תיתכן מידה מינימאלית של ביטחון בזמן ההוא ללא חומה המבדילה ביניהם לבין העולם הפראי למחצה ולשני שלישים של ימי הביניים. וכגודל ההסתגרות כלפי חוץ, כן גדולה הקירבה בין אדם לאדם בפנים הגיטו והמקוריות בפרשת יצירתו. לא רק שותפות המוצא ולא רק האופי המיוחד של האומה הגבירו כאן את הליכוד מבפנים. אלא גם הצטופפותם המקומית של התושבים והסכנה האורבת מן החוץ, שהיתה כמעט תמיד מנת חלקם. בתנאים אלה התפתחו גם חיי תרבות ורוח שהיה בהם לא רק משום שמירה על ירושת העבר, אלא גם מידה רבה של יצירה עצמית חשובה. ושוב – אַחֵר היה הטיפוס של העיירה. לא המתיחות, אלא הזרות היא הקובעת כאן את פרשת היחסים עם העולם החיצוני; ירדה במידת מה הסכנה ולעומת זאת ניתקו אף הקשרים המעטים שהיו קיימים עוד פה ושם בדורות הקודמים. למעשה, אם לא להלכה, היתה העיירה מסוגרת לגמרי כלפי חוץ; ואילו מבפנים היא הקימה עולם מיוחד משלה, על חוקיו ומנהגיו, על שמחותיו ודאגותיו, על כלכלתו וחייו החברתיים, עולם שכוח שמירתו עלה בהרבה על יצירתו המקורית. היהדות היתה כאן דבר מובן מאליו, שעבר מדור לדור ללא תמורות ניכרות במשך מאות בשנים.

ב“העיירה” של שלום אש וב“על סף בית המדרש” של חיים נחמן ביאליק ניתנו בצורה אמנותית ראשי פרקים של הסוציולוגיה של העיירה.

העיירה היהודית יצרה עולם מיוחד של מושגים חברתיים, התקרבות בין אדם יהודי אחד למשנהו, עיצב אופי מיוחד. ליכוד מבפנים היה אחד היסודות של העיירה היהודית.

העיירה היהודית לא טיפלה בעוני אלא באדם העני. לא היו לה מספיק כוחות, כדי להקים בתי חרושת ולהעסיק את האדם היהודי המובטל. אולם היה קיים איזה חוק מינימום בשביל חייו של האדם העני.

ממדי העוני היהודי היו גדולים. כל אנתולוגיה ספרותית ביידיש מתחילה מהבית היהודי העני. שנאת ישראל הגבירה את ממדי העוני. מחנה הזקוקים לעזרת הציבור בעיירה היה גדול. פרופ' טארטקובר קובע כי עד כדי שליש האוכלוסיה הגיע בראשית המאה העשרים לדרגת עוני. המצווה הכתובה בתורה היא אשר קבעה את הקונסטיטוציה של העזרה בעיירה היהודית. אהבת האדם היהודי לא ידעה גבולות. לא חסד עשה היהודי עם יהודי שני בהגישו לו עזרה, אלא חובה מילא, חובה הנובעת מיסודות הצדק התנ"כי. מכאן גם הקשר הלשוני בין צדקה לצדק. אכן רחמנים בני רחמנים היו יהודי העיירה היהודית ולא רבות היו המצוות בחייהם כמצוות הצדקה. אולם לא רחמנות סתם היתה כאן. כי אם יחס כלפי האדם העני כאח בצרה. הציבור בכללו התחלק לשני סוגים של מקבלים ונותנים מבלי שיהיה משהו באמצע. מי שלא נזקק לעזרה ממילא היה מבין הנותנים, אף אם יכולתו החמרית לא היתה תמיד גדולה. לא לתמיכה סתם נתכוונה העיירה היהודית. אלא דאגה גם לגורל האדם הנודד והחולה והכלה העניה והילד הזקוק ללימוד תורה ועוד. התכוונו בעיקר לעניי עירך, אולם גם לעניי עמך.

מתוך עקשנות רבה שמרה הצדקה המסורתית על עמדותיה. לא הטילו מס על הציבור, אולם נקבעו מנהגים ומצבים כאלה שהנותן נתן והמקבל קיבל.

העיירה לא קבעה מדיניות סוציאלית, אלא בחושיה המפותחים בעצם קיימה מדיניות סוציאלית. לא היה מנגנון מיוחד לעזרה, לצדקה והכספים לא נבלעו על ידי מנגנון. היתה להם מטרה מיוחדת והכספים הגיעו למטרתם. העיירה היהודית חייה על ערכים מוסריים, ופעולות העזרה יוכיחו.