על ספרו של חיים באר ‘מסע דילוגים’, עם עובד 2019

“העולם נברא בספר, מִסְפָּר וסיפור”, כתב בירושלים המחבר האנונימי של ‘ספר יצירה’, לפני כאלפיים שנה, בסוף משפט הפתיחה הדרמטי של ספרו, ספר יחיד במינו, אחרי שגילה לנו שהעולם נברא ב־’ל“ב נתיבות פליאות חכמה', המורכבות מ־ 'כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה'.

משפט פתיחה דרמטי זה של ‘ספר יצירה’, הספר הראשון אשר דן באותיות השפה העברית ובמהותה הבוראת והיוצרת של לשון הקודש, ספר המלמד אותנו משהו על ל״ב נתיבות פליאות חוכמה שהיצירה האלוהית והאנושית קשורה בהם, היה בעל חשיבות רבה, שכן משעה שהתבארה התובנה שאלוהים ׳ברא את העולם בספר, מספר וסיפור, בכ“ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה׳, שהם עשרת המספרים מאחד ועד עשר, המסורים גם בידי האדם, לצד כ”ב אותיות לשון הקודש המסורות לו, מ־א ועד ת, החלו גם סופרים בשר ודם לברוא עולמות מרוחם שכן ‘קול, רוח ודיבור זהו רוח הקודש’ אומר לנו בעל ‘ספר יצירה’, המציין ששלושת אלה המורכבים מאותיות ומספרים, משותפים לאל ולאדם. סופרים בני כל הדורות שכתבו בלשון הקודש בראו עולמות מאותיות וממִסְפָּרים, מסְפָּרים וסיפורים, מעובדות ומעשים, מסקרנות ותהייה, מחכמה, תבונה ופליאה, מזיכרונות ופירושים, ממכאובות ופחדים, ממצוקות וגעגועים, מתלאות וייסורים.

הסופרים והמספרים שחוננו בחכמה, תבונה ורוחק ראות, בדעת, בסקרנות, בחקרנות וספקנות, באהבה וחמלה, ב’מכאובות וייסורים', כי כידוע, ׳מוסיף דעת מוסיף מכאוב׳, וניחנו ביושר, באומץ ובתעוזה וברצון להנציח את רבגוניות הקיום האנושי של בני־מוות בני חלוף, על האמת המרה הטמונה בו, היטיבו להבין מאז ראשית העת העתיקה, שמה שלא מספרים עליו, או מעידים על קיומו וכותבים אודותיו, אין לו קיום והוא אובד מן העולם, כאילו לא היה מעולם, שכן קיום נצחי בעולמם של בני חלוף יש רק למה שנוצר באותיות ומספרים, ורק למה ולמי שזוכרים ומעידים ומשוררים ומספרים אודותיו סיפורים, וכותבים עליו ספרים ומחקרים, שירים וחיבורים.

את המילה הרביעית במשפט הפתיחה של ‘ספר יצירה’ אפשר לנקד גם כ־מְסַפֵּר ולא רק כמִסְפָּר, ומשעה שעגנון בחר במשפט נודע זה כשם לספרו “ספר סופר וסיפור”', העוסק בתולדות הספרות העברית לדורותיה, ובסיפורים על ספרים ומחברים, יש הנוהגים לקרוא את הטקסט הלא מנוקד כמכוון ל־story tellers ולא רק ל־digits and numbers.

במשפט הפתיחה שובה הלב של “מסע דילוגים”, מגלה חיים באר לקוראיו מה היה הרגע שבו החליט להציל מהשכחה, עולמות שונים במקומות שונים ובזמנים שונים, העלולים לצלול לתהום הנשייה, או לברוא עולם שיהיו לו חיי נצח בסיפורים העוסקים בספרים ובסופרים, במוכרי ספרים ואספני ספרים, בקוראים וכותבים כדי להצילם מיד השכחה. הוא רומז למאבק המתחולל כל העת בין הזיכרון לשכחה ומבאר את הדחף להרבות בסיפורים על אנשים ומקומות וזיכרונות נשכחים, הקשורים ברגעים רבי משמעות, או ברגעי התגלות המאירים באור חדש דברים לא ידועים, השמורים בירכתי הזיכרון ועלולים ללכת לאיבוד:

״מפּחד מלאך השִכחה, שכנפיו הפרושות סוככות על הכול, אני ממהר להעלות על הכתב את זכרן של אותן פגישות אקראי שהטביעו עליי את חותמן בטרם יתפוגג רישומן, או אירועים בעלי משמעות מן העבר הצפים ועולים להרף עין מירכתי הזיכרון בטרם ישובו לצמיתות אל הנשייה".

משפט זה העוסק בזיכרון ונשייה או בכתיבה ושכחה, העלה בזיכרוני את המשפט העתיק מראשית ההיסטוריה של הכתיבה: “מנמוזינה, ביוונית, זיכרון, היא אמן של כל המוזות”, ככתוב בפתיחת השיר העתיק ששמו “תיאוגוניה”, (תולדות האלים), שחיבר הסיודוס, המספר על הולדת האלים.

כלומר, האמנויות, היצירה, הכתיבה, הסיפור, השיר, הפענוח, הצירוף, החיבור והכישרון, נולדים כולם ממעמקי הזיכרון.

הסופר הרוסי הגדול, וולדימיר נאבוקוב, קרא לאוטוביוגרפיה הנפלאה שלו “דברי מנמוסינה” או “דבר זיכרון”, משום שהאימה מפני מלאך השכחה, הרווחת אצל אנשי ספר ואנשי מעשה, שחוננו בסקרנות שאינה יודעת שבעה, ברצון לדעת עוד ועוד על ספרים ואנשים, על סופרים ועל מספרים, ובכישרונות שונים בתחום הקשב והשיח, ה־מנמוסינה Mnemosyneאו הזיכרון, הסקרנות, השפה והדיבור, המתירים להם לצרף צירופים חדשים מסיפורים ישנים ולחבר רסיסי זיכרונות נשכחים לדמיונות חדשים, ומביאים אותם לעסוק כל העת בקריאה וכתיבה, מחקר ויצירה, מאימת מצולות השכחה ותהום הנשייה, היא מהמניעים החזקים ביותר לכתיבה היוצרת ולכתיבה החוקרת.

חיים באר ואני, אנשים אחים אנחנו, שני ירושלמים וותיקים, מהשכונות שדתיים וחופשיים, חלוצים ופליטים, חרדים ואפיקורסים, אשכנזים ומזרחיים, אדוקים מהיישוב הישן וחלוצים מהיישוב חדש, אנשי עמל העובדים כדי לפרנס את משפחותיהם מבוקר עד ערב, דוברי יידיש ודוברי לאדינו, מפא״יניקים ובית״ריסטים, פועלים פולנים, רוסיים, עיראקים ופרסים, כורדים ובוכרים, רומנים ורוסים, תימנים וייקים, עובדי כפיים, בעלי חנויות, אנשים קשי יום או פקידים זוטרים, גרו בהם בצוותא בשלהי שנות הארבעים ולאורך שנות החמישים וראשית שנות השישים. חיים הוא מרחוב גאולה ושכונת מקור ברוך, ואני משכונת תל ארזה הסמוכה, פינת רחוב הבוכרים. אנחנו ילידי ירושלים, עיר ימים רבים, עיר של ספרים וסופרים, שירים וסיפורים, ממשפחות של אנשי עמל אוהבי ספר, אנשים רצוצים וחרוצים וקשי יום, שספינת חייהם נטרפה בגלגולה הראשון בארץ מולדתם, רוסיה או פולין, אוקראינה או ווהלין, שבה נרצחו רוב בני משפחתם, או כל משפחתם, והם קמו מן האפר כשרידי שואה או ניצולי פוגרום, כפליטים או עולים בלתי לגאליים, כבורחים ועקורים, כעולים או מהגרים חסרי כל, ובנו משפחות שניות חדשות, אחרי שאבד להם כל מה שיקר היה בנפש וברכוש, בארץ הולדתם, בעולמם הישן. היו אלה אנשים ידועי־סבל ועמוסי כאב שידעו מניסיונם המר כמה מהר אפשר לאבד כל דבר בעל ערך, ועל כן האמינו רק באחווה אנושית, באחריות הדדית, בלימוד וחינוך ו’תיקון עולם'. הם האמינו באנושיות חומלת ובשוויון בין בני אדם מכל הארצות ומכל העדות, והתגאו בעבודה המפרנסת את בעליה, כל עבודה, המאפשרת לאדם עובד, למצוא קורת גג ולהקים משפחה כנגד כל הסיכויים, כאדם חופשי, גאה, המתפרנס מעבודתו, גם אם בצמצום, שאיננו תלוי בחסדי הבריות ואיננו מצפה משום מוסד או ממסד שיעזור לו.

שנינו, שגדלנו בבתים דלים שלא היו בהם ספרים, אבל היה בהם רצון עז לדעת, והיה בהם תמיד כבוד לאדם העובד, לחירות ועמל כפיים, ליושר והגינות, ל’תיקון העולם' לחסד ולאחריות הדדית, לחמלה אנושית לסולידריות ולצדקה, וגעגועים להשכלה ולקריאה מרחיבה אופקים, שהיו קשורות בזיכרון בית ההורים בארצות הסלאביות ובמוסדות הלימוד בחיים שלפני מלחמת העולם הראשונה או המהפכה הסובייטית או מלחמת העולם השנייה, לפני שמשפחות שלמות נרצחו והחיים התהפכו, וכל מה שהיה יקר בנפש וברכוש ירד לטמיון, בבתים שההורים המבוגרים היו עובדי כפיים או חנוונים זעירים שרשמו את ילדיהם לספריות, חסכו מפיהם לחסכון לחינוך תיכון ( גחל"ת) ועודדו אותם תמיד לקרוא ללמוד ולהרחיב אופקים ולהיות בני אדם חושבים ועצמאיים שאינם כפופים לאיש.

שנינו, שגדלנו בעשור הראשון לחיינו בבתים ללא ספרים, אהבנו מנעורינו את השפה העברית והספרייה העברית, ואהבנו מאז ומתמיד את כל הספרים אוצרי הדעת שעוסקים בזיכרון ונשייה, ועסקנו תמיד בספרים עתיקים וחדשים, בקריאה וכתיבה, ובגלגולי היצירה העברית לדורותיה.

שנינו, שנולדנו בשלהי שנות הארבעים של המאה העשרים, אחרי שתי מלחמות עולם, חיים בראשית שנת 1945 ואני בסוף 1949, שמענו בילדותנו בני משפחה, שכנים, חברים וקרובים שדיברו בשפת אמם יידיש ועברית, רוסית או פולנית, ערבית, עיראקית ולאדינו, בוכרית, פרסית, רומנית, גרמנית או הונגרית, אבל עם ילדיהם כולם דיברו רק עברית.

לכולם היה משא זיכרונות וגעגועים וחשבון דם ודמים עם ארצות מוצאם, עם עולמות שאין מדברים עליהם מרוב כאב וצער, בושה ואשמה, והיה להם חשבון עם אלוהים ואדם, עם אבדן וחורבן, על מה ולמה עלה מה שעלה לבני משפחותיהם, לאחיהם להוריהם, לאהובותיהם ואהוביהם, או לילדיהם או סביהם, בעולם שבין שתי מלחמות העולם ובתוכן, שעברו עליו בשתיקה גמורה או בלחישה מהוסה, בנוכחות הילדים.

ככל בני דורנו, היינו עדים לצער חשוק השפתיים של דור הורינו, ולכאב הלב של אנשים קרובים אהובים שעולמם חרב, שחלומם הפך לשבר ותקוותיהם לאכזבות, של הורים וקרובים אחוזי אשמה, בושה וצער, שניסו לשכוח ולמחוק זיכרונות קודמים מכאיבים ומייסרים, אשר גידלו ילדים סקרנים וחקרנים בגלל השתיקה שאפפה את כל מה שהיה שייך לעבר הנורא שאין לדבר עליו, בתקופת מלחמת השחרור, המחסור והצנע. היה זה דור של אנשים שהסתפקו במועט, כי למדו על בשרם מה הוא יקר ובעל ערך שאינו ניתן לרכישה בכסף, והתאמצו לבנות כנגד כל הסיכויים, עולם חדש ולהקים משפחה חדשה, בדירות של חדר וחצי, בשכירות או בדמי מפתח, שמצוקתם נשזרה בגעגועים למשפחה שאבדה, ברגשי האשמה של הניצולים על ההרוגים, האבודים והנרצחים, בבושה מסותרת על היחס בין מעמדם בעבר למעמדם בהווה, בקשיי ההתמודדות עם השפה שלא גדלו בה אלא התוודעו אליה כמבוגרים המתבקשים לשכוח את שפת מולדתם, ובקשיי הפרנסה בתקופת הצנע והמצוקה, הדלות והמחסור, ואחר כך עם מכאובי הזקנה והבדידות, הזיכרונות, המחלות האבדן והשיגעון.

חיים באר מספר מזה שנים רבות, בנאמנות דייקנית מופלאה הקשורה בפרטי פרטים לזיכרונות ילדותו, על עולמם של ירושלמים אלה, שחיו בין עולמות שונים, מאז “נוצות” ו“חבלים” ו“קשר לאחד”, ובספר החדש, “מסע דילוגים” הוא מספר על המקומות היקרים ללבו בירושלים שלפני מלחמת ששת הימים, מימי ילדותו ונעוריו, אתרים שהיו איי זיכרון ודיבור באוקיאנוס השכחה והדומייה, מקומות מופלאים לסקרנים תאבי דעת, שהיו תמיד קשורים בחנויות ספרים, בסיפורים, בספריות ובספרים ובמפגשים עם אנשים בלתי נשכחים.

הוא מספר בהשתאות, בחמלה, באנושיות, בתבונה, בדייקנות, בבקיאות רבה, בסקרנות וביושר, על עולמות שהיו ואינם, ועל ירושלמים בני שכונתו והשכונות הקרובות, שנשכחו בתמורות העתים.

כבת הסביבה בעשור הראשון לחיי וכמבקרת בה כל עוד קרוביי גרו בה, אני יכולה להעיד שזיכרונותיו של חיים באר מדויקים בתכלית הדיוק, בכל מקום שבו זיכרונותיו נוגעים למקומות ולאנשים מהשכונה הזכורים גם לי מילדותי וראשית נעוריי. סבי, אביה של אמי, מרדכי קאליקו־רובינשטיין, ודודתי, אסתר קאליקו־קוץ, בתו, אחותה הבכורה של אמי, גרו סמוך לחנות המכולת של אדון וגברת רכלבסקי, הוריו של חיים באר. דודתי אסתר נזכרת ב“חבלים” כמנהלת לשכת העבודה שהושיטה יד לאמו של חיים, ברגע נואש בחייה, בפרק מכמיר לב.

כל סיפור ב’מסע דילוגים', בין אם זה סיפור הדן בפגישה בלתי צפויה, או בקול בלתי נשכח, בזיכרון שנשלה מתהום הנשייה, בחפץ שהוא תיבת זיכרון, או בספר שהוא קונכיית זיכרון, דימוי המושאל מדבריו היפים של ההיסטוריון היהודי־צרפתי פייר נורה Pierre Nora מחבר הספר "מחוזות הזיכרון, שסיפר על “קונכיות שנותרו על החול בהיסוג ים הזיכרון החי”, ובין אם מדובר במסע בחנויות השכונה או בזיכרונות אביו משדמות ווהלין המהבהבות באש. בסיום הקציר, או בביוגרפיה של אדם זה או אחר, או בסיפורו של ספר נחשק, או בשיחה של חולין של קרובים רחוקים – המסופר בכישרון הסיפור הנפלא של חיים באר – מציל מתהום הנשייה רגעים שמלבדו איש כמעט אינו זוכר ואם לא היה מעלה אותם על הכתב ומעניק להם חיים כתובים, בחסדו, הם היו נבלעים בצל כנפיו של מלאך השכחה המאיים על כולנו וטובעים במצולות השכחה.

סופרים בודדים משני המינים, המחוננים בסגולת הקסם של העלאת זיכרונות מכל עשור בחייהם כזיכרון של קול חי השוזר בין מציאות לדמיון, וביכולת הנדירה של טוויית סיפור הנוגע בנפש הזולת, משום שהוא הופך את האינדיבידואלי הנסתר, לבעל משמעות אוניברסלית גלויה, וזוכים בהשראה של מספר הסיפורים הנוגע בלב שומעיו, היודע להאיר דברים נשכחים, המעידים ומספרים סיפורים של אמת ושל יושר על זמנם ומקומם של הוריהם ועל זיכרונותיהם וזיכרונות בני משפחתם, שתשע כפות של עובדות מדויקות וזיכרונות בהירים מצויות בהם, וכף אחת של דמיון מעורבת בהם, מצילים עבור קוראיהם רגעים מכמירי־לב, שעות מפעימות, קולות נשכחים, אהובים או מפחידים, מקומות שהיו ואינם, אנשים שנעלמו בתמורות הזמן, ועולמות שהיו צוללים אל תהום הנשייה, אלמלא הסיפור המסופר עליהם, הגואל אותם מגיא צלמוות ומארץ מאפליה, ומחזיר אותם אל עולמות החיים שבהם תמיד יהיו קוראות וקוראים חדשים שהדברים יגעו בלבם או בניסיון חייהם..

כל סיפור חשוב מהרגע שהוא קשור בחיים ומרעיד מיתר ממיתרי הנפש הארוגה על נול הזיכרון, כל קול נחשב מהרגע שהוא מוסיף אבן קטנה לפסיפס הזיכרון והשכחה, לכל סיפור אנושי עשויה להיות משמעות בהקשרים רבים ושונים, הקשורים אצל אנשים שונים ונשים שונות בדין וחשבון או ב’תיקון עולם', במסירות נפש ובחסד אנושי, בטינה ונקמה או בתחיית המתים ובקשת סליחתם, שכן זו בדיוק רקמת החיים שההיסטוריה האנושית עשויה ממנה ואלה החוטים השוזרים את הנגלה בנסתר ואת השבור במתוקן.

המילה טקסט, המילה טקסטיל והמילה טקסטורה, נגזרות כולן מהשורש הלטיני “texere” – שמשמעותו היא “to weave”, לארוג, לחבר, לצרף, לשזור..

הסופר, הבורא עולמות נשכחים בכוח זיכרונו, בקיאותו, קריאתו, סקרנותו, כישרונו, השראתו, חקרנותו ודמיונו, מצרף פרט לפרט, סיפור לסיפור, זיכרון לזיכרון וקול לקול, אורג את חוטי השתי והערב של הזיכרון והדמיון שלו, של הוריו, חבריו, קרוביו ושכניו, למארג חדש של עדות והיסטוריה, היוצרים ספר, מספר וסיפור, ותורמים תרומה רבת משמעות ל׳תיקון העולם׳ ולעדות על משמעותו האנושית בין חסד לדין, ברגע נתון.

ראוי לזכור שהמילה story והמילה history הן אותה מילה בלטינית. חיים באר שולה ממצולות העבר ומתהום השכחה “קונכיות של זיכרון” עבור קוראיו.

הוא כותב עליהן בצורה כזו שכל משפט רווי באזכורים ובארמזים, באוצרות זיכרון ובזכרי דברים שילמדו קוראים בני דורנו ובני הדורות הבאים, על מה שהתחולל כאן בחיי יום יום, במפגש האנושי החשוב כל כך במרחבי החסד והדין, האחווה והניכור, השכול והכישלון והאף על פי כן, במתח שבין הייאוש ורפיון הידיים ובין התקווה והציפיה, הקשורים כולם בהיסטוריה הלא רשמית, בסיפור האנושי המורכב ורב־הפנים, המצטייר מקולות רבים, ממגע נפש בנפש, מרגעי כאב ואושר, ומחיים מגוונים רבי פנים, נגלים ונסתרים, הקשורים בקשרי קשרים.

הדימוי ׳קונכיות של זיכרון׳ שאול מהמשפט היפה של ההיסטוריון היהודיֿ־צרפתי פייר נורה (Pierre Nora), (נ. 1931), מחבר “מחוזות הזיכרון”, שדיבר על ‘אתרי זיכרון’, המשולים ל“קונכיות שנותרו על החול בהיסוג ים הזיכרון החי”.

חיים באר שולה עבורנו קונכיות שנותרו על החול, ברגע ש “ים הזיכרון החי” נסוג לאחור עם חלוף העתים, או מעלה ברשתו עקבות נשכחים, דפים ישנים, רמזים כתובים וקולות נרמזים ומשבץ אותם במשפטים המזכירים את משפטיו הנפלאים של ר' ישראל בעל שם טוב על “צוהר תעשה לתיבה”, [התיבה שמדובר בה כאן היא המילה המורכבת מתיבות הלשון (כמו ראשי תיבות)].

את תיבות הלשון יש לפתוח ולהאיר באורה של המחשבה המתבוננת, זו שיודעת לראות ולשמוע בכל מילה “תחתיים, שנים ושלישיים”. זו שמאזינה בקשב דרוך להדים ולבת קול חרישית, לצעקות ולחישות, זו שמצרפת תובנות לזיכרונות, ספרים לסיפורים וקולות אנוש לעולם המעשים.

היה זה מייסד החסידות שאמר לשומעיו את מה שלימד אותו המשיח: דעו לכם, כך אמר: “שיש בכל אות ואות עולמות נשמות ואלוהות” (איגרת הקודש).

חיים באר מעמיק בהדהודים ובקולות הנשמעים מבעד למילים ולאותיות, כי ‘כל קול נחשב’, והוא זוכר עבורנו עולמות שלא היינו בהם וכאלה שהזדמנו אליהם באקראי או שרק הכרנו את שוליהם ושמענו עליהם, מעט או הרבה, אבל הוא אורג את חוטי הזיכרון החי, עם חוטי העובדות הכתובות והידע המצטבר – הקשורים בבקיאות בספרים ובסיפורים של קודמיו – כחוטי השתי, ולתוכם הוא אורג את חוטי הערב של הדמיון והכישרון וסגולת המספר הזוכר, המהלך קסם על שומעיו וקוראיו.

הוא יוצר מארג נפלא, מסקרן, מפתיע, מכמיר לב ומשעשע בתעוזתו, ביושרו, בחמלתו ובאנושיותו, בעושרו וברבגוניותו, וכמעט בכל סיפור הוא מצליח להראות את הדברים מזוויות שונות, מהצד המפעים, הגבוה, ומהצד המבדח, הנמוך, מהצד העובדתי השגרתי כביכול, בגבולות הידוע, ומהצד הפרשני, המתהפך במפתיע. פעמים רבות הסיפור מסופר כאחדות הפכים בלשון שיש בה תחתיים, שניים ושלישיים, יש בה גבהות וגדלות, מכאן, ויש בה קטנות ושפלות, מכאן, משום שאין כמו סיפוריו הקצרים וזיכרונותיו המעמיקים המסופרים מזוויות ראייה שונות, כדי להדגים את נכונות המשפט השירי ‘דברים שרואים משם – לא רואים מכאן’.

ביקשתי להביע את תודתם העמוקה של קוראיו אסירי התודה של חיים באר, הסופר והמספר, המעיד והזוכר, האוהבים עולמות הנבראים בספר מספר וסיפור, ואוהבים ספרים שהקורא קורא אותם במהלך ראשון, לאט־לאט, עוצר בכל משפט שני, מהרהר, נזכר, שומע, מקשיב, ומתגעגע לזיכרונות הצפים ועולים מירכתי הזיכרון על עולמות שהיו ואינם. עוד ביקשתי לשאת את דברם של כל אלה הממתינים בציפייה דרוכה לספר הבא של חיים באר שיגלה להם ‘דברים חדשים־עתיקים’ על עולם חדש־ישן, מוכר או לא מוכר, מנבכי הזיכרון ומתהומות הנשייה..