גרשם שלום נולד בברלין כגרהרד שולם, בחמישה בדצמבר בשנת 1897, לאמו בטי שולם ולאביו ארתור שולם.

הוא גדל במשפחה יהודית־גרמנית פטריוטית, אמידה ומתבוללת, משפחה בורגנית בעלת בית דפוס, שדיברו בה רק גרמנית, הזדהו בה עד מאוד עם התרבות הגרמנית, והזדהו בה לחלוטין עם הפטריוטיזם של הממשלה הגרמנית־הפרוסית ומלחמותיה.

שלום הצעיר חש מנעוריו תחושות מנוגדות לחלוטין. כבר בגיל 16, כתב ביומניו משנת 1913, שהתפרסמו באנגלית ובגרמנית, על מרד נגד בית ההורים הבורגני המתבולל, על עניינו בחקר היהדות, ועל ראשיתה של האמונה הציונית, שהביאה אותו עשר שנים לאחר מכן להפניית עורף לארץ מולדתו הלאומנית־מיליטריסטית ולעלייה לארץ ישראל המנדטורית. הוא כתב על ה“שקר” שבו חיה יהדות גרמניה מנעוריו, משום שלא האמין בדיאלוג היהודי־גרמני שבו היהודים רצו מאוד להתבולל בתרבות הגרמנית הנאורה, ושאפו להיות אזרחים גרמניים שווים לכל האזרחים האחרים בעלי הזכויות, אולם הגרמנים הלאומנים או הנאורים, לא חפצו ביהודים כאזרחים שווי זכויות ולא ראו בהם גרמנים, משום שהיו מאות בשנים מיעוט דתי נרדף, חשוד ושנוא בשל זרותו. שלום דחה את הדיאלוג היהודי־גרמני כשקר גמור ובחר להתמקד בתרבות היהודית שנוצרה בלשון הקודש בכל גלגוליה. מאז ראשית העשור השני לחייו, כשלמד עברית כהכנה לבר מצווה, התאהב בשפה והמשיך ללמוד אותה לעומקה, ועסק בתרגומים מעברית לגרמנית של טקסטים עתיקים וחדשים, מאתגרים במיוחד. בין השאר תרגם את מגילת איכה ואת שיר השירים לגרמנית, ותרגם בכישרון רב טקסטים של ביאליק ועגנון לצד פיוטים ותפילות עתיקות מימי הביניים.

גרהרד שולם הצעיר, שמרד באתוס הגרמני המיליטריסטי פטריוטי של בית אביו, הפך לציוני נלהב, אנטי גרמני ופציפיסטי, בעשור השני לחייו, למורת רוחו הרבה של אביו שציווה עליו לעזוב את ביתו, ולשמחת לבה של אמו, בטי שלום (1867–1946, עמה נשאר ביחסי קרבה ובקשר מכתבים קבוע, כל ימי חייה. כשהיה בן 18, בשנת 1915, רכש שלום את ספר הזוהר ואת המונוגרפיה על החסידות מאת אהרן מרקוס, שני הספרים הראשונים באוסף ספריו העבריים והארמיים. הוא בחר ללמוד שפות שמיות ולימודי יהדות באוניברסיטת מינכן, אחרי שהחל בלימודי מתמטיקה באוניברסיטת ברלין וברן, ומשהשלים בשנת 1922 את הדוקטורט שלו על ״ספר הבהיר״, שכלל תרגום ופירוש של הטקסט המיסטי מדרשי הקדום המעורפל והקשה הזה לגרמנית, דוקטורט שקיבל מאוניברסיטת מינכן בהצטיינות יתרה, והביאו לדפוס כספר בבית הדפוס של אביו בברלין, עזב את גרמניה ועלה לארץ ישראל בשנת 1923, בעלייה השלישית, כשהוא מושפע מהציונות הרוחנית של אחד העם וביאליק, ומאהבת השפה העברית והתרבות העברית של כל הדורות. שלום שאף מראשית העשור השלישי לחייו, ליצור ספרייה כוללת וממצה בתחום תורת הסוד, הקבלה והמיסטיקה היהודית, על כל גילוייה, שתהווה חלק מהמפעל הציוני הגדול ששאף לתחייה רוחנית של העם היהודי בארץ ישראל. ‏כשעלה לארץ ישראל המנדטורית, הביא עמו במטענו, שנאסף בעזרתה של אמו, 1767 ספרים, מהם 503 ספרים היו בתחום הקבלה.

כל ימיו אהב מאד ספריות וספרים בשפות שונות, והיה קורא נלהב ושקדני מאין כמוהו בספרייה שהייתה בביתו ובכל ספרייה פרטית או ציבורית, שיכול היה להגיע אליה, בארץ ובעולם, ומעיין נלהב בדפוסים ובכתבי יד, בקטלוגים של ספרים עבריים נדירים המוצעים למכירה ובספרי ביבליוגרפיה עברית בכל השפות. הוא התרשם רושם עמוק מספריותיהם של ביבליופילים כמו שלמה זלמן שוקן, מרטין בובר וש"י עגנון, אותן ראה בגרמניה ולאחר מכן בארץ ישראל, והתרשם מאוד מאוסף הספרים היהודי הגדול בספרייה האוניברסיטאית בפרנקפורט, שבו קרא במשך ארבעה חודשים לפני עלייתו לארץ, אוסף יקר ערך שנשרף במלחמת העולם השנייה. שלום, שהיה מנעוריו אדם מרחיק ראות, החליט בראשית העשור השלישי לחייו, לבנות אוסף שלם, ממצה, קרוב למושלם, של כל ספרי הקבלה ותורת הסוד, מראשיתה הנדפסת של ספרות הקבלה במאה ה־16 ועד לשלהי המאה העשרים.

בין השנה שבה עלה לארץ ישראל, 1923, ועד לשנת 1927, ניהל כספרן ראשי את המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים, אשר נוסדה לראשונה בשנת 1892 בירושלים ונקראה “בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי”, ותרם תרומה שאין ערוך לה לשיטת הקטלוג שלה ולמיונה.

לשיטת מיון הספרים הרווחת בספריות הגדולות, על בסיס שיטת המיון העשרונית של דיואי, הוסיף ד"ר שלום הצעיר מיון עשרוני מדויק ומפורט לכל נושא היהדות וארץ ישראל, שנמצא בשעתו חסר, כיוון שלגבי דתות, המיון עד ימיו עסק בעיקר בנצרות.

כל סטודנט וכל סטודנטית הלומדים ספרנות או עובדים בספרנות ומידענות, מכירים את שיטת שלום הנקראת על שמו, ובלימודי ספרנות ומידענות מוקדש לתרומתו הייחודית לספרנות היהודית ולספרנות העברית, פרק חשוב.

כשנפתחה האוניברסיטה העברית בשנת 1925, הוזמן ד"ר שלום ללמד בה כמרצה לקבלה, בהמלצתו החמה של חיים נחמן ביאליק, שפגש בו בגרמניה, והתפעל מאד מהיקף ידיעותיו ובקיאותו בשפה העברית ובספרות העברית לדורותיה, ומתרגומו המושלם למסתו ‘הלכה ואגדה’, אותה תרגם שלום מעברית לגרמנית.

תרגומיו של גרשם שלום לסיפורי עגנון לגרמנית, כגון ׳והיה העקוב למישור׳, ‘ר’ גדיאל התינוק' ו’אגדת הסופר׳, שנחשבו כיפים ומושלמים ביותר, זיכו אותו בהוקרת מחברם ובתודתו העמוקה, וסללו את דרכו של עגנון בעולם קורא הגרמנית. תרגומים יפים אלה בנו את חברותם הקרובה, בת יובל השנים, של עגנון ושלום, כאוהבי שפה ולשון בשתי שפות אלה, כקוראים וכותבים, כאוהבי הספר העברי לדורותיו, כאוהבי סוד וספרים בתורת הסוד, וכבלשים המתחקים אחרי ספרים וגלגוליהם, וכמתעניינים במכלול היצירה העברית, המספרת על עולמות שהיו ואינם.

ש"י עגנון גר בביתו של חברו גרהרד שלום, בין החודשים פברואר לאוקטובר 1949, אחרי שביתם של עגנון ואשתו בתלפיות נפגע מפגז במלחמת השחרור ונזקק לתיקון יסודי. עגנון גר בבית שלום כשזה האחרון נסע עם אשתו לחצי שנת שבתון, וכתב בביתו של שלום ובספרייתו הנדירה, את סיפורו הנודע ‘עידו ועינם’. סיפור זה, על “הקסם האפל” שנקשר אליו, זכה לדיונים רבים מספור על הקשר בין דמות גיבוריו לדמויות אמתיות, על משמעותו, כוונתו והקשריו, ודומה שדבריו של שלום על סיפור זה של עגנון, שגיבורו נקרא גרהרד גרייפנבאך, מאלפים:

“משלח היד של הסופר או האמן כשלעצמו לא משך במיוחד את דמיונו, בעוד שהריכוז המוחלט וחסר התוחלת של המלומד בנשוא עיונו, הילך עליו קסם אפל, כזה העולה מן הסיפור ‘עידו ועינם’, שהוא סיפור אודות גדולתו ומפלתו של המדע”.

(ג' שלום, “ש”י עגנון אחרון הקלסיקאים העבריים?“, בתוך, הנ”ל, “דברים בגו”, ערך אברהם שפירא).

שלום, שהיה אדם סקרן ובקיא, חוקר מחונן, רחב אופקים, היסטוריון מקורי עמוק מחשבה, ופילולוג רב־לשוני המחונן בברק אינטלקטואלי, בעל כושר ניתוח חודר וכישרון כתיבה היסטורית יוצא דופן, נודע בעולם כמייסד המחקר המדעי של הקבלה וכראש וראשון לחוקרי הקבלה במאה ה־20.

עשרים שנה לאחר ראשית מינויו כמרצה לקבלה ולמיסטיקה יהודית, התמנה שלום לפרופ' מן המניין בחוג לפילוסופיה יהודית וקבלה, אשר בו לימד משנת 1925 ועד לפרישתו מההוראה בשנת 1965. הוא המשיך בעבודתו המחקרית עד לשנה האחרונה לחייו.

במחקריו על הספרות הקבלית לדורותיה, שבהם עסק מסוף העשור השני של המאה העשרים ועד ראשית העשור התשיעי של המאה, ארג שלום, שאהב מאוד ספרות ומתמטיקה ובילוש, ואהב מאוד עובדות ביבליוגרפיות והיסטוריות, רשת פילולוגית היסטורית שהפכה את ספרות הקבלה מגילוי אקסצנטרי נשכח, לתופעה מרכזית בהיסטוריה האינטלקטואלית היהודית.

גרשם שלום נודע כהיסטוריון מחונן של המחשבה המיסטית היהודית, בפרקיה ההיסטוריים השונים, החל ממסורת המרכבה וספרות ההיכלות בשלהי העת העתיקה, עבור בספרות הסגולות ובספרות המאגית מימי ספר הרזים וקטעי גניזה, וכלה בגלגוליו של הרעיון המשיחי מהאלף הראשון, שהצטרפו בראשית האלף השני לספרות הקבלה לזרמיה, לתורת הסוד של חסידי אשכנז במאה ה־13, לקבלת דור הגירוש ולקבלת צפת, ועד לשבתאות, לחסידות, לדונמה ולפראנקיזם.

בכל אחד מתחומים אלה סלל שלום דרך מחקרית חדשה, שהייתה תמיד נקודת מוצא להמשך המחקר בין על דרך ההרחבה, ההעמקה וההסכמה, בין על דרך הפולמוס והוויכוח ואי ההסכמה עם עמדותיו. לצד העבודה המחקרית הכתובה בעולם המדעי, תמיד עסק גם בהוראה ציבורית. שלום התפרסם בחוגי מפלגות הפועלים כציוני נלהב, שהושפע מהציונות הרוחנית של אחד העם, בובר וביאליק, שהיה שותף למאמצים של ברל כצנלסון להנחיל דעת לכלל הציבור בהרצאות בעל פה ובמאמרים וספרים בהוצאת שוקן ובהוצאת עם עובד ומוסד ביאליק, על מרחבי ההיסטוריה היהודית וחשיבותם בזמננו.

שלום, שהגדיר כל ספרייה כ“ריכוזם השלם, הממצה, של ספרים בתחום מסוים”, הגדיר את הספרייה שאותה חפץ להקים בביתו, כריכוזם השלם של כל הספרים בתחום המיסטיקה היהודית. בשל כך נודע כבלש העוסק באיתור ספרי קבלה נדירים בכל מקום בעולם, וכחומד ספרים מסוג זה בכל ספרייה ביתית שנכנס אליה, שאליה תמיד ניגש בסקרנות, בחן את מדפי הספרים בה, ונהג לבקש מהבעלים, אם לא היו ביבליופילים מושבעים כמותו, שישאילו לו או יעבירו לרשותו ספרי קבלה שלא נמצאו בספרייתו. הוא נהג בדרך יוצאת דופן זו, משום שייעד את הספרייה שהקים בביתו, שכל קירותיו בכל החדרים שיכנו את מדפי הספרים שאסף, להיות קניין ציבורי, כחלק ממפעל התחייה הרוחנית הציונית, ולא כקניין פרטי, כפי שאבאר בהמשך.

שלום, שבלש אחרי ספרי קבלה ומיסטיקה יהודית בכל מקום כדי להשלים את ספרייתו, נודע כאוהב ספרי בלשים, והתפרסם כביבליוגרף קפדן של ספרי קבלה שמעטים כמותו. הוא נחשב כחבר מסור לחבריו, שרובם היו בעלי ספריות ואוהבי ספרים מושבעים, איש איש בתחומו, והקדיש זמן רב לכתיבת מכתבים לחבריו, ונודע כאדם כריזמטי חריף ובקיא, האוהב שיחה שנונה ותובנות מקוריות הקשורות בהגות, שירה, ספרות ופוליטיקה, וכאוהב הספר העברי לדורותיו.

שלום אהב מאד את קפקא ואת וולטר בנימין, את ביאליק ואת ברל כצנלסון, והוא הוקיר מאד את גאונותו של עגנון ואת מקוריותו של הרב קוק בכתיבתו המיסטית. כבר מראשית לימודיו בברלין ובמינכן, בשנים שבהן כתב דוקטורט על “ספר הבהיר”, אחד הספרים המעורפלים ביותר שיש בנמצא, הבין שלום שלשם עיסוק מדעי במחקר הקבלה יש צורך בראש ובראשונה להבין את היחס בין המכלול ההיסטורי לבין פרטיו הביבליוגרפיים, ולשם כך יש צורך לעמוד במידת האפשר על היקף הספרייה הקבלית, לרכוש כל מהדורה של כל ספר קבלי נדפס העומד למכירה, לקבל או לרכוש כל פרסום ביבליוגרפי העוסק בספרי קבלה המוצעים למכירה בכל מקום בעולם, ולרשום את כל כתבי היד של הקבלה שמצויים בהישג יד, לעיין בקטלוגים ולקרוא במאות ספרי הקבלה שאסף, שרכש או קטלג, ולבחון את כל כתבי היד הלא נדפסים, המצויים בספריות בארץ ובעולם.

כשעלה שלום לארץ ישראל, בשנת 1923, הביא עמו כאמור 1,767 ספרים, מהם 503 ספרי קבלה. הוא הסתייע באמו, בטי שולם, שהייתה אשת עסקים מפוכחת, אמיצה, אירונית ביקורתית, מחושבת ונדיבה על פי דרכה החסכונית בעשורים של המשבר הכלכלי בין מלחמת העולם הראשונה לשנייה, ברכישת ספרים באירופה ובהעברתם לארץ ישראל, כל עוד היא חיה בגרמניה והוא חי בארץ ישראל. כשהלך לעולמו בשנת 1982 השאיר אחריו יומנים אישיים ומספר רב של מכתבים לקרוביו, לחבריו ולשותפיו האקדמיים, לצד ספרייה בת 25 אלף ספרים, שנמסרה לבית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים משנת 1987 ואילך. הספרייה הביתית נמסרה אחרי תהליך קטלוג, כרטוס ומיון שנערך בביתו בירושלים ובספרייה הלאומית, שם נשמרה ועמדה לרשות ציבור החוקרים בארבעת העשורים האחרונים כאוסף מיוחד, שהוכן עבורו שני אולמות קריאה צמודים, שנקראו בשם אוסף גרשם שלום.

אוסף יחיד במינו זה של ספרי תורת הסוד, ספרות ההיכלות והמרכבה, ספרות הקבלה והמיסטיקה, ספרות המאגיה וספרות החסידות והשבתאות, זכה למשכן חדש באולם מפואר בבניין החדש של הספרייה הלאומית, שנפתח בסתיו של שנת 2023. הספרן הראשי של האוסף בתריסר השנים האחרונות הוא ד“ר צבי לשם, שהעביר את האוסף מהספרייה הלאומית בגבעת רם לספרייה הלאומית החדשה, הסמוכה לבניין הכנסת, והעמיק והרחיב את הקטלוג הדיגיטלי ואת הנגישות הדיגיטלית של האוסף בעשור האחרון. קדמה לו כספרנית ראשית, ד”ר אסתר ליבס, שעסקה בהעברת אוסף שלום בן אלפי הספרים, מביתו ברחוב אברבנאל 28 ברחביה, שהיה מכוסה כולו במדפי ספרים, לספרייה הלאומית בגבעת רם, שם עמד האוסף לרשות הקהל משנת 1987 ואילך, והתמחתה בקטלוגו המקצועי של האוסף ובסידורו בדרך הכרונולוגית־היסטורית שבה נשמר בביתו של שלום, לצד הוספה שיטתית של כל המחקרים החדשים בתחומי עיסוקו שנוצרו בארץ ובעולם, בעשורים שחלפו מפטירתו.

בשלב מוקדם ערך שלום, שבחר להיות אדם אל־הורי, בשל יחסיו הרעים עם אביו, הסכם עם הספרייה הלאומית בירושלים, שהיה בין עובדיה ומכונניה מאז 1923, שאחרי פטירתו יעברו כל ספרי הקבלה שלו ואוסף המחקרים בתחום תורת הסוד והקבלה המצוי ברשותו, לספרייה הלאומית כאוסף גרשם שלום. במהלך שישים שנות חייו בירושלים, רכש בתוקף מומחיותו הייחודית בתחום היצירה המיסטית היהודית לדורותיה, חלק מספריו על חשבון תקציב הספרייה, בתוקף ההסכם החתום, שהאוסף הפרטי השלם שלו בתורת הסוד ובספרות הקבלה, החסידות והשבתאות, יעבור כולו לספרייה הלאומית בירושלים, אחרי פטירתו כאוסף גרשם שלום.

בקומה השנייה של הספרייה הלאומית, ליד חלונות ארדון, היה מצוי האולם שבו נשמר האוסף הפתוח לציבור. ספרייה זו, הנודעת בשם אוסף גרשם שלום, מונה היום 35 אלף כותרים המשקפים את ספרייתו הפרטית שנרכשה בעצה אחת עם הספרייה הלאומית, מתוך כוונה שעוגנה, כאמור, בצוואה, שיעבירה לרשותו אחרי מותו. מחודשי הסתיו של שנת 2023 עבר אוסף שלום לספרייה הלאומית החדשה, והוא מצוי בקומת הכניסה לספרייה באולם יפה להפליא, המשלב את יופייה הרוחני והגשמי של ירושלים, עיר ימים רבים, עיר שרוב שנותיה נודעה לאוהביה, שנדדו ממנה לאורך אלפי שנות גלות, רק בעולם של ספר, מספר וסיפור, בזיקה לכמיהה למשיח ולשיבת ציון, לגאולה ולקבלה.

ספריית אוסף שלום משקפת את כל המחקרים בקבלה, בתורת הסוד, בספרות ההיכלות והמרכבה, בשבתאות ובחסידות שנוצרו בידי קודמיו, במאה ה־19, את מאות המחקרים, הספרים והמאמרים שנוצרו ברוחו ובידיו, ואת אלפי המאמרים ומאות הספרים שנוצרו בידי תלמידיו ותלמידותיו ובידי תלמידיהם ותלמידותיהם, במאה השנים האחרונות, מאז שעלה לירושלים ב1923. אוסף הספרייה מקוטלג בקטלוג אשר נדפס בשני כרכים בשנת תשנ"ט ושמו “ספריית גרשם שלום בתורת הסוד”, בעריכת יוסף דן, אסתר ליבס ושמואל ראם. הקטלוג מאורגן בסדר היסטורי־כרונולוגי המשמר את סידור הספרייה ומיונה בביתו של שלום, וכולל גם חטיבה תמטית א־היסטורית, של נושאים, והוא מכיל את כל דברי הדפוס שאסף שלום בימי חייו, וכל מה שנוסף לספרייתו לאחר מותו.

ספריית גרשם שלום היא היחידה בעולם המחזיקה באוסף ממצה, כמעט שלם, מקוטלג וממוין, של ספרים ומחקרים בקבלה, בחסידות ושבתאות, בתורת הסוד היהודית, בספרות ההיכלות והמרכבה, ובמיסטיקה כללית, ובתופעות היסטוריות מיסטיות יהודיות ייחודיות פורצות גבולות, כגון ספרות הדונמה (הדונמה Donme היו יהודים שבתאיים שקראו לעצמם מאמינים, אשר חיו באימפריה העות’מנית משלהי המאה ה־17 ואילך, והתאסלמו רק לכאורה, כלפי חוץ, בעקבות התאסלמותו הכפויה של שבתי צבי, וחיו כקהילת מאמינים יהודית־שבתאית־מוסלמית עד 1921) והספרות הפראנקיסטית (יהודים שהאמינו במשיחיותו של יעקב פראנק במאה ה־18 והתנצרו בעקבותיו, וחיו כנוצרים לכאורה וכיהודים פראנקיסטיים פורצי גדר, במחצית השנייה של המאה ה־18 ובראשית המאה ה־19).

אוסף שלום בספרייה הלאומית, המרכז במקום אחד כמעט את כל החיבורים שהודפסו או שנכתבו בתחום תורת הסוד היהודית ושרדו עד ימינו, הוא חלק ממכלול משולש בעל חשיבות רבה שכן לצד אוסף שלום קיימת בספרייה הלאומית גם מחלקה לכתבי יד ומחלקת ארכיונים, הכוללות אוסף של כתבי יד בקבלה, וכן מכון לתצלומי כתבי יד עבריים, הכולל גם הוא, בין השאר, צילומים של כתבי יד בקבלה.

ריכוזם של החיבורים המודפסים בתורת הסוד היהודית על כל גלגוליה ההיסטוריים, ממסורת ההיכלות והמרכבה באלף הראשון לפני הספירה, ועד לתורת הרב קוק וממשיכיו במאה העשרים, על מהדורותיהם השונות, או מראשיתה ההיסטורית ועד למאה ה־21, לצדם של כתבי היד בקבלה במחלקה לכתבי יד ובמכון לתצלומי כתבי יד עבריים, מאפשר היום לחוקרים ולחוקרות בתחום תורת הסוד, ממגילות מדבר יהודה ומסורת ההיכלות והמרכבה, ועד הקבלה והמיסטיקה, החסידות והשבתאות, גישה נוחה לחיבורים המודפסים ולאלה המצויים רק בכתבי־יד או בצילומים, ומסייע למחקר מדויק, כולל ומשווה. חזונו של גרשם שלום בדבר תרומתו לתחייה הרוחנית הציונית, באוסף המקיף של ספרי תורת הסוד שכונן, נשקף עתה במרחב החדש של הספרייה הלאומית החדשה ולצד תרומותיו המחקריות, ניתן לראות בהגשמת חלום הספרייה המקיפה בקבלה ותורת הסוד, במסורת ההיכלות והמרכבה, בקבלת צפת ובחסידות, בשבתאות ובפראנקיזם, בקבלה נוצרית ובמחקר המיסטיקה, אחד מהישגיו הבולטים לצד תרומתו המחקרית היחידה במינה כמייסד המחקר המדעי של המחשבה המיסטית היהודית, העוסקת בכל גלגוליה בפריצת גבולות בין שמים וארץ, בין העבר ההווה והעתיד, ובין ספרות להיסטוריה.

מעטים מאוד הם האנשים שייסדו תחום מחקר שלם, מן המסד ועד הטפחות, מיפו את מפת המחקר מראשית שנות העשרים לחייהם ועד שלהי שנות השמונים, בזקנתם, והציבו תפישת עולם עקרונית ורחבת אופקים – המושתתת על הטענה שכל מה שכתבו כל היהודים בכל הדורות, בלשון־הקודש ובארמית ובכל שפות היהודים, הוא יהדות.

המדובר בתפישת היהדות כהוויה היסטורית חיה, יוצרת ונאבקת, משתנה ודינאמית, רבגונית ורב־קולית, דיאלקטית, משמרת ומחדשת, מספרת וכותבת, מורדת ונלחמת, מתריסה, מבקרת ומתפלמסת, שומרת, נוצרת ויוצרת. כל המכלול של היצירה היהודית הכתובה בתחום האגדה והקבלה ותורת הסוד, החסידות והשבתאות, כמו בתחום ההלכה, המדרש, ההגות והפילוסופיה, הוא מענייננו כהיסטוריונים וחוקרים משני המינים, מכל הארצות ומכל העמים והלאומים, בלי שום דירוג הירארכי.

כל ספר בספרייה היהודית, הכתוב באותיות עבריות, מכל תקופה, מהעת העתיקה ועד המאה העשרים ואחת, הוא פריט רב־חשיבות כעדות היסטורית, לשונית, חברתית, ביבליוגרפית, אמנותית, מחקרית, יצירתית ואינטלקטואלית. כל סופר יהודי הוא מענייננו, כל חיבור בכתב יד או בדפוס הוא מענייננו, וכל קהילה יהודית שנותרה ממנה עדות כתובה, בכל רחבי העולם, מכל תקופה בהיסטוריה, היא מענייננו, כקוראים, לומדים, מעיינים וחוקרים, בין אם מדובר בחיבור הנאה בעיני בני הדור, או בחיבור שנוי במחלוקת, ובין אם מדובר בקלסתר נאה של הקהילה היהודית שהצטיינה בדעת, אמת וצדק, והאמינה בלימוד וחינוך, בטיפוח הזיכרון הכתוב, ובאחריות קהילתית, ובין אם מדובר בפניה הבעייתיות והמאתגרות, שאותן נטו להסתיר, שכן היו קשורות תמיד או בייסורי הגלות ובחיים כמיעוט זר ונרדף, או בהירארכיה וביחסי כוח, בהדרה ובאפליה בתוך הקהילה היהודית.

שלום שחרר בחכמתו, בתעוזתו, ברוחב־אופקיו וביושרו הבלתי מתפשר, את המחקר ההיסטורי־האינטלקטואלי מאימת ׳מה יגידו הגויים על היהודים׳, או מה יגידו החרדים/ האדוקים/ הדתיים/ הציוניים־הדתיים, או שומרי המצוות על ההיסטוריה היהודית הכתובה על שלל מבעיה, שאלה שרבים מדי היו כבולים על ידיה לאורך הדורות, כאשר תבע אמת עובדתית מתועדת בלא מורא ובלא משוא פנים, ביחס לכל היצירות ולכל היוצרים, עד מקום שידיעתנו מגעת.

שלום התווה, כונן וקבע להלכה ולמעשה, תבניות שיח מחקרי היסטורי־פילולוגי הגותי, וקנה־מידה אינטלקטואלי ביבליוגרפי, תיאולוגי וספרותי, שהטביעו את חותמם על כל העוסקות והעוסקים בתחום המיסטיקה היהודית לאורך המאה העשרים, והעמידו ארבעה דורות של תלמידים ותלמידות, אשר תורתו ותורתם מהוות מקור השראה לכל מי שעוסק בתחום בארץ ובעולם.

במהלך ימי חייו לימד שלום והרצה בארץ ובעולם, בעברית, אנגלית, צרפתית וגרמנית, וחיבר מאות מאמרים ועשרות ספרים על שלל נושאים בספרות הקבלה, בתורת הסוד, בשבתאות ובחסידות, המפורטים בקטלוג של מכלול יצירתו, “ביבליוגרפיה של כתבי גרשם שלום”, בעריכתו של משה קטן. מוגש לגרשם שלום במלאת לו שמונים שנה על ידי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים והאוניברסיטה העברית“, ירושלים תשל”ח, והיה מורם המובהק בעל פה ובכתב, של כל החוקרות והחוקרים בשדה הקבלה ותורת הסוד לענפיה, בארץ ובעולם, בשליש השני של המאה ה־20 ומורם בכתב של כל תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מאז ועד היום.

שלום היה מרותק מנעוריו לקבלה, לספרייה העשירה של תורת הסוד, ולכל גילוייה של המיסטיקה היהודית העוסקת בעולם הנסתר מהעין, זה הנודע בתודעתם של יוצריו בחלום ובהקיץ, וקיים בלשון בעולמות שנבראים בספר, מספר וסיפור, בפשט ודרש, ברמז ובסוד. ספרייה זו הגיעה לידינו במסורות אנונימיות מהעת העתיקה ומשלהי העת העתיקה, כתובות בלשון סודות ורזים במגילות ובספרים, בשירה ובפרוזה, בגילויי מלאכים, בדברי מגידים, בגילויים שנשמעו בחלום ובהקיץ ברוחם של בעלי השראה שחיו בגלות וציפו לגאולה, משלהי העת העתיקה ועד למאה העשרים. חירות הקריאה והכתיבה בלשון הקודש, או באחותה הארמית, היו החירויות היחידות שהיו שמורות ליהודים בעולם שבו היו מיעוט דתי, לאומי וגזעי לא רצוי, מתויג ומסומן, מופלה ונבדל. הם הטיבו להשתמש בחירות זו, שנכללו בה חירות יצירה ודמיון וחירות ביקורת והתרסה, ויצרו יצירות פורצות גבולות של זמן ומקום, החורגות מנורמות ומוסכמות, היונקות ממסורת האגדה והמדרש ותורת הסוד, ממדרשי הגאולה ומשירי מלאכים, מעולם הספירות ומפרשנות תורת הסוד.

מסורות מורכבות אלה, הכתובות בלשון רמזים של אגדה, דרש וסוד, המצרפות רעיונות חדשים לדברים חדשים־עתיקים, הלכו עליו קסם ועוררו את עניינו הנלהב כל ימי חייו, כדופק היוצר של ההיסטוריה האינטלקטואלית היהודית, החיה והפועמת, הנגלית והנסתרת, המייחלת, הפורצת והנאבקת על חיים של חירות, בעולם של גלות ושעבוד.

שלום עסק בתקופות שונות בחייו בראשיתה של תורת הסוד באלף הראשון, ובראשיתה של המסורת הקבלית באלף השני שדנה בעולם הספירות ובמבנה האלוהות בעיני בעלי הסוד של ימי הביניים, ובחן בעיון את משמעות החיבורים בכתבי יד ובדפוס משלהי העת העתיקה, על המרכבה ועל עולם המלאכים, על גן עדן ועל הפרדס, על ההיכלות העליונים ושירת הקודש, ועל פשרו של העולם המיסטי הנודע בעולם הנברא “בכ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה, בספר מספר וסיפור" לדברי ספר יצירה.

עוד עסק במשך שישים שנות יצירה ברוב הקשריה ההיסטוריים של תורת הסוד, החל מבעלי מסורת המרכבה ב’שירות עולת השבת' וב’מגילת הברכות', במגילות מדבר יהודה, עבור בסודות והרזים של ‘יורדי המרכבה’ בספרות ההיכלות, של המחברים האלמוניים של ספר הרזים והבדלה דרבי עקיבא, וחיבורים הקשורים במאגיה, בסגולות וקמיעות, ובחיבוריהם של יודעי חכמת הנסתר, יודעי ח״ן, שחיברו את מדרשי הגאולה ואת ספרות הזוהר וראשית הקבלה, ובחיבורי בעלי הסוד מחוגי חסידות אשכנז, וכלה במחברים האנונימיים של ספר הבהיר וספר הזוהר, של חוג העיון, ספר הרזים וספר “גליא רזא” וקבלת דור הגירוש, וכלה בקבלת האר“י, במקובלים ושבתאים, בחסידים ובפראנקיסטים ובחיבור האלמוני המיוחס לרב יהונתן אייבשיץ, “ואבוא היום אל העין”, ב”חמדת ימים“, וב”דברי האדון" של יעקב פראנק.

מסורת ההיכלות והמרכבה ועולם המלאכים בגן עדן ובשבעה היכלות עליונים, כמו מסורת הקבלה ותורת הסוד וחכמת הנסתר, המשיחיות, המיסטיקה והמאגיה, עסקו כולן בפריצת גבולות העולם הכפוף לשרירות ההיסטוריה ועסקו בהתרסה על־היסטורית, בלתי צפויה, נגד שרירותה של ההיסטוריה ונגד סופיותה הבלתי הפיכה, בעולם של גלות מרה ובמציאות של מודחים ומושתקים, או גולים נרדפים חסרי ישע, המייחלים לתמורה על־היסטורית בעולם הנראה, שתתחולל באופן בלתי נמנע בכוחה של הבטחה אלוהית עתיקה לגאולה ולישועה בעידן המשיחי, ובכוחה של העשייה האנושית המחויבת ל’תיקון עולם' ומשפיעה בעת ובעונה אחת על עולמות עליונים ועל העולם הזה.

מחברי הטקסטים המיסטיים והעל־היסטוריים, אשר קיוו להשפיע על ההיסטוריה דרך מאבקים בעולמות עליונים, עסקו תמיד בפריצת גבולות הנגלה והנעלם בעולם שנברא ׳בספר, במספר ובסיפור׳ בכ״ב אותיות יסוד ובעשר ספירות בלימה׳, כדברי ספר יצירה, ועסקו תמיד במהלכים דיאלקטיים ועל־היסטוריים המתרחשים בין הראשית לאחרית או בין הבריאה לגאולה, הכרוכים במאבק בין כוחות הטוב לכוחות הרע, בין כוחות ההרס והחורבן לכוחות היצירה והבניין, ובהגדרת הצעדים המתבקשים בעולמם של אלה הרוצים לקחת חלק במאבק הנצחי שבין התקווה לישועה ובין אימת הכיליון, או במאבק בין גלות לגאולה, בין חורבן לבניין, בין השמדה לקוממיות ובין זיכרון לנשייה.

זירה דיאלקטית מיסטית ועל־היסטורית זו, היוותה לגביו של פרופ' גרשם שלום, שדה מחקר היסטורי־פילולוגי מעמיק, מדויק ורחב אופקים, מפורט, מרתק ובלתי צפוי, שכן היה זה מסע רב־השראה בנבכי רוח האדם ובסוד היצירה, שאין דומה לו, במציאות היסטורית קשה מנשוא.

שלום, שהיה כרבים מבני דורו אדם מיואש – כפי שתיאר זאת במשפט מאלף בן דורו, פרנץ קפקא (1883–1924), שגדל בתרבות הגרמנית בפראג, וכתב על המציאות היהודית בעשורים הראשונים של המאה העשרים, במכתב לחברו מקס ברוד, בשנת 1921: “רגליהם האחוריות היו שקועות ביהדות של אבותיהם, ואילו רגליהם הקדמיות לא הצליחו למצוא קרקע חדשה. הייאוש שנבע מכך היה מקור השראתם” – משתי מלחמות עולם מחרידות שהמיטו כיליון על חלק גדול של העם היהודי, ממפולת הנאורות והאמנציפציה בפני הלאומנות והגזענות, ומהרדיפות והפוגרומים באירופה, באסיה ובאפריקה, ממאורעות תרפ“ט ותרצ”ו, ומהאבדן רחב ההיקף במלחמת השחרור.

לצד ההשתאות והפליאה מהדיאלקטיקה ההיסטורית הטמונה בראייה העל־היסטורית, המבטיחה את פניה השונות של החירות היוצרת, בארץ המאפליה של הגלות והשעבוד, הרדיפות, החורבן והמלחמות, ולצד ההתפעלות מכוח היצירה בלשון הקודש, בעולם שנברא כולו בספר מספר וסיפור, בכ״ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה׳, שלום ראה בבהירות רבה את סכנת התהום ואת אימת הדמונים, שתי מילים שהרבה להשתמש בהם, באשר לכוח המיסטי־משיחי בגילוייו האנרכיסטיים והאנטינומיסטיים בהיסטוריה ובפוליטיקה, בשעה שלרעיון המשיחי, יליד סבל החורבן והחולשה ומחוז התקווה של נטולי הכוח, של הנרדפים והמובסים, מצטרפים מאז הקמת מדינת ישראל, כוחות עתק רבי כוח, בעלי עצמה צבאית במדינה ריבונית.

גרשם שלום ניצב משכמו ומעלה כהיסטוריון של המחשבה המיסטית היהודית לדורותיה, בכל מרחב אקדמי או ציבורי שבו השתתף, בזכות חוכמתו יוצאת הדופן, שהוגדרה כמעוררת יראה, בזכות רוחב אופקיו האינטלקטואליים בשפות רבות וכתיבתו המעמיקה ויפת הביטוי בתחומים שונים, בזכות יושרו הבלתי מתפשר ועצמאותו המחשבתית, ובזכות סמכותו המדעית בתחום מדעי היהדות, בכלל, ובתחום ההיסטוריה של המחשבה המיסטית והקבלית, בפרט.

שלום זכה בחייו למעמד של יחיד בדורו, בשל מקוריות מחשבתו, רוחב אופקיו, תעוזתו האינטלקטואלית, ויושרו חסר הפשרות, שהתעלם מ’המה יגידו' בגויים. הוא זכה למעמד ייחודי זה בשל כישרון כתיבתו, וזווית ראייתו המקורית, שנבעה מבקיאותו בסוד היצירה הקבלית־משיחית העל־היסטורית, שנולדה ממצוקת הגלות במציאות ההיסטורית, ומתקוות הגאולה העל־היסטורית, ומעומק הבנתו בדבר הקשר שבין זוועות הקיום של הנרדפים, שיצרו עולמות חלופיים בשמים, התלויים במעשי ידי אדם וביצירתו הרוחנית בארץ, לבין תקוותיהם המשיחיות האנארכיסטיות הקשורות בחורבן ובגאולה, בנקמה ובישועה..

בערוב ימיו נשאל שלום על דעותיו ביחס למציאות הפוליטית בשנות השבעים והשמונים. כמומחה העולמי למשיחיות יהודית, הוא נשאל לדעתו על ‘גוש אמונים’. כך ענה:

“הם כמו השבתאים. כמוהם, תכניתם המשיחית יכולה להוביל רק לאסון. כמובן במאה השבע־עשרה היו לכישלון השבתאות השלכות רוחניות בלבד: הוא הוביל להתפרקות האמונה היהודית. כיום למשיחיות כזו יש גם השלכות פוליטיות וזוהי סכנה גדולה”.

הדברים הללו היו סגירת מעגל. בדיוק כשם שהתריע שלום בשנות העשרים, כשבא לארץ בעליה השלישית בשנת 1923, מפני הרוויזיוניסטים – אותם שבתאים מודרניים, שמשיחיותם בנוסח שבתי בן דוב וחבריו, איימה על עצם קיום הציונות – כך הצביע, כעבור חמישים שנה, על צאצאיהם הדתיים כאיום קיומי. אם לא ירוסנו, הקנאים המשיחיים האלה, יגבו מחיר כבד. זו הייתה האזהרה שהשמיע בהשראת מחקריו ההיסטוריים על המשיחיות היהודית'.

שלום נודע ברבים בשל עמדותיו המוסריות ההומניסטיות הבלתי מתפשרות בכל הנוגע לציונות – הוא אהב את אחד העם וביאליק וברל כצנלסון, אותו אהב אהבת נפש. והוא אהב את המחשבה והרעיון בדבר ‘המרכז הרוחני’, וסלד מהלאומנות הרוויזיוניסטית משיחית, אהב את ‘ברית שלום’ וה’איחוד' והיה חבר בעמדותיו אלה לפרופסורים של האוניברסיטה העברית, עקיבא ארנסט סימון, הוגו ברגמן, יהודה לאון רות ומרטין בובר, לנגיד האוניברסיטה, יהודה לייב מאגנס ולהנרייטה סאלד, והאמין שאפשר למצוא פתרון צודק לקיום משותף של יהודים וערבים בחירות ובשוויון, בצדק ובשלום, מתוך כיבוד כבוד האדם וזכויות האדם של אנשים ונשים הנבדלים אלה מאלה באורחות חייהם, בדתם, בשפתם ובלאומיותם.

לצד רהיטות דיבורו בהרצאות ציבוריות ואקדמיות וכתיבתו הפובליציסטית בענייני השעה, הוא זכה לתהילה בשל חיבוריו ההיסטוריים וההגותיים המעולים, פורצי הדרך, בשל היקף היוזמה האקדמית והציבורית שנקט בה, בשל אישיותו הדומיננטית וכושר הארגון המחקרי שבו הצטיין, בשל כישרונו הבלשי, תאוותו הביבליופילית, כישרון התרגום שלו וביטויים נוספים של חכמתו ושכלו החריף ורוחב ידיעותיו ועומק הבנתו, ושלל תכונות מופלאות ומפחידות שעליהן סיפרו חבריו ומכיריו, שבזכותן נחשב לגדול חוקרי מדעי היהדות בדורו. כל אלה הפכו אותו לאדם בלתי נשכח.

בין מאות חיבוריו, כ־600 במספר, ראויים לציון מיוחד:

“מצווה הבאה בעבירה, להבנת השבתאות”, מאמר בכתב העת “כנסת”, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תרצ"ו.

Major Trends in Jewish Mysticism, New York: Schocken Books, 1941

ספרו האנגלי מ־1941 מצוי עכשיו לקוראי העברית גם בתרגום עברי בעריכת פרופ' חביבה פדייה, וראה אור בשם ‘זרמים ראשיים במיסטיקה היהודית’, הוצאת ידיעות אחרונות וספרי חמד, 2016.

*

ראשית הקבלה וספר הבהיר, שוקן תש"ח

*

שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, א–ב, תל אביב: הוצאת עם עובד, תשי"ז.

*

Jewish Gnosticism, Merkabah Mysticism and Talmudic Tradition, New York: Jewish Theological Seminary of America, 1960 (second edition 1965).

*

מחקרים ומקורות לתולדות השבתאות וגלגוליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ד–1974.

*

פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ו–1976.

*

דברים בגו: פרקי מורשה ותחייה, ערך אברהם שפירא, עם עובד תשל"ו

*

עוד דבר: פרקי מורשה ותחייה, ערך אברהם שפירא, עם עובד תש"ן

*

חנה ארנדט, גרשום שלום: חליפת מכתבים (תרגם מגרמנית: גדי גולדברג), הוצאת בבל, 2014.

*

ושני ספריו האוטוביוגרפיים, ‘מברלין לירושלים’ (עם עובד, 1982) ו’וולטר בנימין' –סיפורה של ידידות (עם עובד 1987).

גרשם שלום היה חבר וידיד נפש של ברל כצנלסון, אותו, כאמור, אהב והעריץ יותר מכל אדם אחר בארץ ישראל, וחבר וידיד נפש לוולטר בנימין, אותו אהב יותר מכל אדם אחר בחייו. אובדנם של שני אהובי נפשו אלה היה לו קשה מנשוא. עוד היה חבר קרוב של ש“י עגנון, זלמן שז”ר וח“נ ביאליק, והיה מורה נערץ של תלמידי קבלה, שבתאות וחסידות במשך למעלה מארבעים שנות הוראה, וחבר וידיד של אנשי שם ואינטלקטואלים רבים נוספים, ביניהם חנה ארנדט, שלום שפיגל, לאה גולדברג, שמואל סמבורסקי, יעקב פולוצקי, ג’ורג' ליכטהיים, יוחנן לוי והנס יונאס. באוניברסיטה העברית היה חברם של הפילוסוף הוגו ברגמן ושל ההיסטוריון והסוציולוג יעקב כ”ץ. הוא היה כותב מכתבים בלתי נלאה שקיים קשרי התכתבות ענפים עם ולטר בנימין וחנה ארנדט, תאודור אדורנו, שלום שפיגל ושלמה זלמן שוקן, הוגו ברגמן, שמואל יוסף עגנון, קיטי שטיינשניידר ועוד עשרות נמענים ונמענות נוספים. מכתביו וכתביו האישיים, בגרמנית ובעברית, מופקדים בארכיונו בספרייה הלאומית במחלקת הארכיונים.

*

בשנים האחרונות נפתחו הארכיונים שכללו את התכתבותו עם וולטר בנימין, חנה ארנדט ויוסף וייס, עם אמו בטי ועם בנות זוגו, אשה ברגמן ופניה פרויד, והועמדו לרשות הציבור וחלקם אף נדפסו. בין שאר הניירות הפרטיים שהיו ברשותו, נמצאו גם יומניו הפרטיים ומכתביו ואלה ראו אור בגרמנית וחלקם תורגמו לעברית.

בארכיונים התגלו ספרים נוספים, לא ידועים, שכתב והכין לדפוס, אך לא ראו אור דפוס מטעמים שונים, ביניהם יחסיו הטעונים עם מטיבו ואיש חסדו, שלמה זלמן שוקן שהיה בעל מאה, שהיה גם בעל דעה. פרופ' יונתן מאיר מאוניברסיטת באר שבע, עומד לפרסם את החלק השני, הלא ידוע עד כה, של כתב היד של ספרו של גרשם שלום על השבתאות, שהוא המשך לספרו “שבתאי צבי והתנועה המשיחית בימי חייו” ופרסם בינתיים את הרצאותיו המאלפות על השבתאות, ובכוונתו לפרסם את ספרו הגנוז של שלום על החסידות, שלא נודע עד כה.

בהקדמות לחיבורים אלה, שאנו ממתינים להם, יסופר במפורט סיפור גילויים ונסיבות גניזתם וזמן כתיבתם. פרופ' נעם זדוף כתב על חייו של שלום בספר “מברלין לירושלים ובחזרה: גרשם שלום בין ישראל וגרמניה”, ירושלים: כרמל 2015 והוציא לאור כעורך את ההתכתבות בין גרשם שלום לתלמידו יוסף וייס, בכותרת:

גרשם שלום ויוסף וייס: חליפת מכתבים (1948–1964), ירושלים: כרמל 2012. באנגלית נכתבו על שלום ספרים רבים נוספים.

*

בין האנשים שהכירו את פרופ' גרשם שלום בחייו, למדו אצלו או עבדו עמו וכתבו עליו, אזכיר את תלמידו, פרופ' יוסף דן (1935–2022) מהאוניברסיטה העברית, שכתב עליו שורה של מחקרים וספרים ואת פרופ' דוד ביאל מאוניברסיטת קליפורניה, אשר פרסם עליו ביוגרפיה בכותרת ‘גרשם שלום’, שראתה אור לא מכבר בתרגומו של אמוץ גלעדי.

*

גרשם שלום היה ראש החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים ונשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, והיה איש המדע הישראלי הנודע ביותר בעולם בתחום מדעי הרוח, החכם בדורו, מגדולי הרוח של עם ישראל במאה ה־20 ומגדולי הציונים החופשיים שלקחו חלק פעיל בבניית ארץ ישראל האקדמית, החופשית, התרבותית, המחקרית והיצירתית, כשבאו לארץ לבנות ולהיבנות בה בהשראת רעיון המרכז הרוחני של אחד העם ובהשראתם של חיים נחמן ביאליק ומרטין בובר. ספריו, מאמריו ומחקריו, מכתביו ויומניו, תורגמו לשפות רבות מספור, ולפרסים, תארי ההצטיינות ותארי הכבוד שזכה להם, בארץ וברחבי העולם, לא היה קץ ומספר.

הוא נודע בעמדותיו המוסריות הנחרצות והעקביות, שנבעו מתפיסתו את מהות הציונות ומחויבותה המוסרית לחירות ושוויון לכל תושבי הארץ, וביושרו הבלתי מתפשר בנושאים ציבוריים רבים שהיו שנויים במחלוקת.

כתביו בנושאים אלה מכונסים ברובם בשני ספרי המאמרים ‘דברים בגו’ ו’עוד דבר' בעריכת אברהם שפירא, שנזכרו לעיל. כדרכם של מחדשים, קוראים, כותבים, חוקרים ויוצרים גדולים, משני המינים, בכל התקופות, זכה גם הוא ללא מעט חולקים, מבקרים, מתפלמסים קנאים ויריבים, בחייו ואחרי מותו.

ככל אדם רב מעש, שביקש להעמיק ולחקור, לשאול ולענות, לבנות ולסתור, לנצור וליצור, כשביקש לסלול דרכים חדשות, לא היה פטור משגיאות וטעויות, הן בשיקול דעתו והן בדבריו במעשיו שהיו קשורים ביחסי אנוש. לטעמי, טעה לגמרי בתגובתו לדברי חברתו הוותיקה ושותפתו הקרובה בהצלת הספרים היהודים שנבזזו בידי הנאצים בשנות הארבעים, חנה ארנדט, על משפט אייכמן ב־1961. לטעמו של המבקר ברוך קורצווייל דרכו של שלום הייתה שגויה לחלוטין ומניעיו היו פסולים (שלום סירב לענות להאשמות אלה בטענה שקורצווייל לא קרא כלל את ספרו ומייחס לו דברים שמעולם לא אמר ולא כתב) ולטעמם של פרופ' אליעזר שביד ופרופ' משה אידל, שכתבו אחרי פטירתו של שלום, חלק מעמדותיו ביחס למקומה המרכזי של הקבלה בתרבות היהודית (שביד) ולמידת השפעת קבלת האר"י על השבתאות (אידל), או על הזיקה בין הגנוזיס לספרות הסוד היהודית, היו ראויות לפולמוס ולביקורת.

ספרים רבים מאוד ומאמרים רבים מספור נכתבו על גרשם שלום במשך ארבעת העשורים שחלפו מפטירתו בשנת 1982 ועד היום, הן ספרים שעסקו במחקריו, הן ספרים שעסקו בתולדות חייו. הוא עורר עניין כאדם שנודע בחיפושו אחר סוד קיומה ההיסטורי של היהדות החורג מהמסגרת ההלכתית, ובניסיונות הפענוח המקוריים שלו בספריית תורת הסוד במסגרת עיסוקו בספרות המרכבה, במיסטיקה ובמאגיה, בספרות הקבלה, בשבתאות, במשיחיות, בחסידות, בפראנקיזם ובחכמת הנסתר, למרות שהיה בעולם הנגלה אדם רציונלי לחלוטין, חוקר חרוץ וקפדן וביבליוגרף מסור.

שלום היה היסטוריון דגול, אדם חופשי המאמין בסודו של עולם ופטור מעול ההלכה, אוהב תלמוד וזוהר, קבלה, אגדה והלכה, מחפש אלוהים, למדן דבק באמת ואדם ביקורתי, והיו באישיותו יוצאת הדופן עוד צדדים גלויים ונסתרים, פשוטים ומורכבים, שנודעו לנו רק בחלקם.

ספרים רבים מסוגים שונים נכתבו אודותיו. חלקם של הספרים שנכתבו אודותיו מבוסס על מחקר מקיף המתייחס לפלח כזה או אחר מחייו רבי הגוונים, וחלקם על השערות חסרות ביסוס וספקולציות שנויות במחלוקת, המבקשות להאיר את המורכב, ההיסטורי, האנושי הנסתר והסבוך, באורו של פשט אופנתי פסיכולוגי, רכילותי או ביוגרפי למחצה, כזה או אחר.

עתה משנפתחו הארכיונים והועמדו לרשות ציבור החוקרים והלומדים, וודאי יתגלו דברים רבים חדשים ומעניינים שלא ידענו, וודאי שיתגלו מכתבים, מאמרים ומחקרים שישלימו את חלקי הפסיפס הרבגוני של הציונות הרוחנית שבה בחר בהשראת אחד העם, מרטין בובר, ביאליק ועגנון, והתרבות האירופאיות הגרמנית שבה גדל, של יחסו המורכב כעולה חדש בירושלים המנדטורית אל העברית והגרמנית, ואל המציאות הפוליטית ביישוב. ובוודאי ייוודעו ממדים נוספים הקשורים בחייו בארץ ובעולם, באקדמיה, ובתרומתו לחיי התרבות, השפה, היצירה והמחקר, הנגלה והנסתר, ששלום היה מעורב בהם בחייו בארץ ישראל בין השנים (1923–1982), בגרמניה שאחרי מלחמת העולם השנייה, ובמקומות שונים באירופה וארה"ב, בין כינוסי אראנוס באסקונה שבשוויץ והוראה בJTS בניו יורק, ובמקומות נוספים בעולם, בהם לימד הרצה וחקר, מכיוונים שלא ידענו עליהם עד כה.

ניירות וספרים אלה של גרשם שלום וחליפת המכתבים בגרמנית ובעברית עם חבריו וחברותיו – שנמסרו בידי פניה שלום רעייתו, אחרי פטירתו, משנת 1984 ואילך, מלבד ספרייתו הגדולה בת עשרים וחמישה אלף פריטים, והמתינו למיונם, חלוקתם וקטלוגם השיטתי השלם, לפני העמדתם לרשות הציבור, מצויים היום באגף הארכיונים בספרייה הלאומית החדשה בירושלים, ברחוב קפלן, ובגנזי מכון שוקן ברחוב בלפור בירושלים.

אוצרות כתובים אלה עשויים לזרות אור חדש על כמה מהתובנות המקובלות, ולשנות לא מעט מהנחותינו וידיעותינו על עשורים אלה בירושלים, ולהעשיר את הבנתנו על הציונים של העלייה השלישית, על תרומתה העצומה של יהדות גרמניה והעולם דובר הגרמנית בירושלים המנדטורית, באירופה, ובעולם דובר הגרמנית בישראל ובארה״ב, על ראשית האוניברסיטה העברית, על “ברית שלום”, על יחסי יהודים וערבים בירושלים בשנים שלפני 1948, על ההיסטוריה של הספר העברי, על יחסי גרשם שלום ושלמה זלמן שוקן, כמו על יחסי שלום ועגנון, שלום וביאליק, שלום ובובר, שלום ותלמידיו ועל יחסי שלום וכלל נמעני מכתביו, ועל יחסם אליו, ועל דברים פשוטים ומורכבים, גלויים ונסתרים רבים נוספים, בחייו של היסטוריון אינטלקטואלי דגול, שחייו, כתביו, מאמריו וספריו, הפכו להיסטוריה של יחיד בדורו.

להכרת תודה מיוחדת ביחס לכל האמור לעיל, ראויים הספרנים והספרניות, הארכיונאים והארכיונאיות בארכיון גרשם שלום בספרייה הלאומית באוניברסיטה העברית בגבעת רם ובראשם ד"ר סטפן לייט, הקוראים, ממיינים ומקטלגים את ארגזי הניירות והספרים בגרמנית ובעברית ובאנגלית, ומעמידים אותם לרשות החוקרים והלומדים, ועמיתיהם בספריית שוקן בירושלים ברחוב בלפור, בראשות פרופ׳ שמואל גליק, המגלים את האוצרות הספונים במכון, מאז שנוסד בו המכון לחקר הקבלה מטעם מר שלמה זלמן שוקן, עבור פרופ' גרשם שלום ותלמידיו, ומעמידים אותם לרשות ציבור החוקרים.

ותודה מיוחדת לכל הספרנים והספרניות באוסף גרשם שלום בספרייה הלאומית לדורותיהם, שתמיד סייעו לקוראים ולקוראות בעין יפה וברוח וטובה, כל אלה שעבדו לצד ד“ר אסתר ליבס בין השנים (1987–2011), ועבדו ועובדים לצד ד”ר צבי לשם משנת 2011 ועד היום, יעמדו כולם על התודה והברכה.