רקע
מאיר מוהר
בעקבות העבר


 

אל מלא רחמים    🔗


אל מלא רחמים, שוכן במרומים, המצא מנוחה – – – לא לבנים שנפלו, לא לחללי השואה וקרבנות הרציחה האנושית – הללו כבר באו אל המנוחה ואל הנחלה, בחזקת יד הזדון של אומות העולם ובתוקף רשעתם של גויים. הללו כבר חוסים בצל השקט הנצחי, בחיק השלווה העולמית, ואין כל צורך, אלוהים, שתמציא מנוחה למו. בחביון הדממה השלמה הם נחים שאננות וקול נוגש לא יגיע אליהם עוד. כי אפילו גרמני אין בכוחו לרצוח נפש אדם פעמיים. ינוחו בשלום על משכבותם ואל נא נטריד זכרם היקר ברגשי רחמינו הדלים והרפים, בתפילתנו הדווּיה וההומיה, שאין הם זקוקים לה עוד.

המצא מנוחה לנו, ההורים השכולים, לנו, היתומים והקרובים של החללים, שנשארנו עוד בחיים, שאנו נושאים עוד עול החיים, הריקים מאהובינו, וזכר היקרים שאינם הוא בלבנו כאש בוערת, כברזל מלוּבן. לנו, לנו, אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה, והדרש לנו בלילות המיצר והמחנק, בלילות הנדודים, עת יכרע לבנו תחת נטל הצער והיסורים, עת יעמוד האסון בגרוננו כחרב חדה בלוע הנעקד, חמול ופרוש עלינו כנפיך הנדיבות, המצא לנו רווחה מדומה, נחמה פורתא ורפאות כל שהיא. הפל עלינו תרדמה מהרה, למען נשכח שברנו ואידנו למשך שעות מספר, שלח נא מלאך השנה והחלום וירגיענו בסתר כנפיו, וניתק עול המציאות מפני רוך חזיון לילה, והצער הבוער יירדם בצל השיכחה המשחררת.

יהי נא רצון זה מלפניך, אל מלא רחמים!



 

צער-ישראל    🔗


על פני שדות עזובים, עצובים, אי-שם בגבולות פולין ואוקריינה, רץ ילד. ערב קודר, כבד-אימים ושבע-בלהות, רובץ על השדות, יורד על ההרים מסביב, נח על היערות השופעים קדרות, חשכות וחרדות. ואולי כל זה לא נכון: נאה הנוף גם בערב-סתיו זה, נאה אף נעים ליושבי הבתים הקטנים, המפוזרים פה ושם בסביבה הנכרית, אלה הגויים הבריאים והרעננים, המעורים בנוף זה, ולהם הוא מגלה פנים אחרות, להם הוא מנעים את ישיבתם הבטוחה בצל-קורתם. ואולם לילד הרץ כאן נורא הנוף, נורא הערב, ונוראים יערות-האופל שבאופק, מפיקים אימה וזוועה, מפיצים פחד ובהלה. הילד רץ בלי נשימה, בלי הכרה. ואתם אל נא תשאלוני למראה-פניו, ואל נא תחקרו מפי מה שאירע להורי הילד הזה, ואל נא תבקשו לדעת עברו ועתידו – שאלות אלו גחלי-רתמים הן לפי-עטי, נפשי סולדת מהן ודעתי מסרבת לדעתן. אין אני נוגע בכגון אלה – אני רק רואה את הילד הרץ בלי נשימה, בלי הכרה. ואולי אין ז ילד חי כלל, אולי מת הילד הזה זה כבר, זה כבר, ורק הפחד שבו חי עדיין, הפחד שבו הוא הרץ כאן על פני השדות. רץ ללא כל כוונה להמלט, ללא כל שאיפה להנצל, כי על-כן אין זה יצור חי כלל, כי-אם פחד, פחד, פחד חי, שלבש את נושאו משכבר הימים, והוא הרץ בזה על פני השדות בגבולות פולין ואוקריינה? ואולי אין זה ילד כלל, אין זה פחד כלל, כי-אם צער, צער-ישראל הוא זה, הבא הנה להשתטח על קברות חלליו, חללי אין-קץ, שהפילה יד עשו הגרמני, ויד-עשו הפולני ויד-עשו הרוסי, שעשו כולם יד אחת, יד אמונה לשפוך דם, והיא ששיכלה את יעקב! צער-ישראל הוא זה, שבא הנה מפקידה לפקידה לפקוד את בניו, את מחמלי-נפשו, והוא המתרוצץ כאן ונחנק כאן ונאנק כאן, בגבולות פולין ואוקראינה, ומתרפק ברחמים על קדושיו וטהוריו כי אינם.



 

“יהודי גלות”    🔗


עבודה גדולה, טהורת כוונה וקדושת מטרה, נכונה לסופרי-אמת בדורנו ובדורות הבאים, והיא: לטהר את המושג “יהודי גלות” מן החלאה שדבקה בו במרוצת הימים באשמת הגויים ובחולשת היהודים; עלינו לגול את החרפה, שתלו במלה הזאת קרובים ורחוקים, כדי לגלות לבסוף, לעיני כל העולם כולו, את הזוהר הנפלא, את ההוד הנורא, הצפון בצירוף זה, שהיה לכינוי של גנאי, לביטוי של ביטול, בפי אנשים קצרי-ראות משלנו ומשלהם. גלות בזויה זו – כל מחרפיה ראוה רק בפרטיותה, בשברי-כליה, בחולין החיצוניים שלה, ולא ראוה בכללותה, בגדולתה, בשלמותה. לא ראוה במראה הקשת אשר בענן של אלפיים שנות יסורים, של אלפיים שנות תורה וחכמה, של אלפיים שנות נאמנות ומסירות-נפש. לא ראוה, לא ראוה, לא ראוה כמות שהיתה במשך כל ימי קיומה: מתבוססת בדמיה ומסתופפת בצל-שדי, מתפלשת בעפר-שפלותה ומרקיעה שחקים בגאוותה האנושית. אדרבה, יקום נא עם מן העמים אשר על פני האדמה ויחקה אותה, את כנסת ישראל זו, ויעשה כמעשיה: לחיות אלפי שנים על בלימה, לשבת אלפי שנים אל עקרבים ולשמור את צלם-אלהים בכל טהרו וזהרו, כאשר לא שמר אותו שום עם שוקט על שמריו ורובץ על אשרו. לדידי: עם ישראל במשך שנות-גלותו הוא התנ“ך החי, התגשמות דבר-אדני בעם שלם, שהוציא מקרבו רבבות אלפי איינשטיינים של אהבת-התורה, רבבות אלפי ברגסונים של תכלית מידת הענווה. למן גדולי הפוסקים, קברניטי ים-התלמוד, אוהבי המין האנושי במיטב האהבה הנאצלה, כהגאון מוילנא, כר' יעקב מליסא, כר' עקיבא אייגר, עד אחרוני המתקנים הדתיים-סוציאליים כפופר-לינקיאוס, כגוסטאב לאנדאור, כפראנץ רוזנצווייג ושארל ראפפורט – איזו גלריה של אישים-תרשישים – וכל זה רק במשך מאתיים שנה! איה העם שהעמיד מקרבו המון גדולי-מעש וטהורי-דעת בכל שטחי-החיים כ”יהודי גלות" אלו, שכל השועלים הקטנים והגדולים תולים בהם בוקי סריקי, וכל “צבר” טח-עיניים רואה אותם ראיה מעליבה ומשפילה כל כך?!


* * *

עבודה גדולה, רבת-ערך לאין שיעור, נכונה לכל סופר-אמת בדורנו ובדורות הבאים, להחזיר את העטרה לישנה, להשיב ל“יהודי גלות” אלו את מעלת-הכבוד ואת הדרת-הקודש, שהם ראויים להן, כשומרי-חינם לתורת אל חי, כנושאי משאו הכבד של אל עתיק-יומין.



 

רשימות    🔗


התוגה הגדולה    🔗


כעננה כבדה עדיין היא רובצת שם, התוגה היהודית הגדולה שבתפוצות-הגולה. העיירות היהודיות נשמדו ונחסלו ונמחו מעל פני האדמה – אך היא לא נשמדה, היא לא נמחתה – שלמה וכבדה עדיין היא חבויה שם, עדיין היא מחכה שם לעד נאמן, לעט נאמן, שיבוא וירים אותה מאשפות-העבר, ויפרוס אותה לעיני כל. בנות ישראל, אמותינו הצנועות והענוגות והבודדות מאוד, ידעו אותה היטב, את התוגה היהודית הזאת, הן מצאו את הטון הנכון שלה, באמרן בשבת בין-השמשות את “אלהי אברהם.” יגון כל העולמות רוטט במלים אלה ובניגון הנוגה, שבו נאמרו הדברים:

"אלהי אברהם יצחק ויעקב!

יום שבת-קודש פונה והולך" – –

זאת היתה אנחה אנושית גדולה ועמוקה על כל היפה ההולך וכלה, על כל הבטיחות ההולכת ונשמטת מתחת הרגליים… אנחה הבאה מתוך הכרת אפסות החיים, מתוך הרגשת הבלימה, הרגשת בלימה יהודית בהוייה הגויית שמסביב: בדידות ונכר, בדידות ונכר, וסתיו דולף ובוכה בדמעות שליש.

“אלהי אברהם, יצחק ויעקב!”

החגים חלפו להם, סוכות, שמיני עצרת, שמחת-תורה עברו כצל, אלה החגים החמים שאפשר להאחז בהם, שאפשר להתחזק בהם, להתחמם בהם, למצוא בהם משען ומפלט מתהום השממה הגלותית – פסו תמו ימי השמחה והאורה. חורף זועף נשקף מעברים ומבטו מקפיא את הדם. יום, יומיים אחרי “אסרו חג” התנכר פתאום האקלים, התקדרו פני העיירה, והסתיו העכור הציץ בחלונות ובלבבות, ומראהו שומם-זועם, יורד חדרי לב ונפש. גשם ושלג משמשים בערבוביה ורוח נוהם מסביב לבית-התפילה של הרבי, ומתוכו עולה קול: “הגה ברוחו הקשה ביום קדים”, כי בתוך החשכה הזאת שרויה עדת יהודים, ילדים עזובים בליל-סער, ומנעימה צער-הפרידה משבת המלכה בניגוני “שלוש סעודות”. “מזמור לדוד, אדני רועי לא אחסר”. עצבות תהומית שופע הניגון הקודר, החודר נפש. המלים מנחמות, המלים מחזקות, אך נחמה זו וחיזוק זה מגדילים עוד את אימת היאוש. כווּצה ומכוּוצת יושבת לה העדה הקטנה, וחשכת החיים שמלבר, וחשכת הגלות שמלגו מצטרפות לגוש אחד, המטיל את אימתו על לב זקן ונער. אף הוא, הנער בן-השבע, סופג מלוא נשמתו מן העצבות ההומה הזאת לכל ימי החיים. באמצע המשחק עם חבריו הוא ניתק פתאום מהם, בזכרו את אמו האהובה, היושבת עתה בבית לבדה, בחושך – וחיש מהר הביתה, להיות לה למשען עז ולמבטח נאמן בעת צרה. והפלא ופלא! היא חיכתה לו, היא ידעה שיבוא, שהרי אי-אפשר כי יעזבנה פה לבדה בשיא-שממונה, בתהום-בדידותה. היא חיכתה לו, ובבואו, באין אומר ודברים, הניחה ראשו בין ברכיה והתחילה לוחשת: “אלהי אברהם”. לטיפת אצבעותיה אמרה לו: טוב, טוב שבאת, שבאת ברגע הנכון. וכאילו באותו רגע נכרתה ברית-סתר בין הבן ובין האם, ברית אהבה שנוסדה על הבדידות היהודית, על יסוד ההרגשה של אזלת-יד. כך ישבו שניהם דמומים ועגומים עד שבא אבא, האדם הגדול בענקים, ובישר בשורת “השבוע הטוב”.




 

שלוש אַשליות    🔗


א יערות היו סלאוויים    🔗


היערות היו סלאוויים ואנחנו לא ידענו. על ארנים בתוכם תלינו געגועינו, געגועים לחיי חירות ורעננות, לחיי טבע וטוהר. כיסופינו היו מהלכים בהם בנשמות ערטילאות ולבותינו היו פועמים בחללם כצפרים עפות. מפעם לפעם עברה בתוכם עגלה מלאה חסידים, הנוסעים אל ה“רבי”, מפעם לפעם היו מפליגים בהם ילדי-ה“חדר”, בל"ג בעומר, ואנו בתומנו חשבנו כי הפקענו אותם על ידי כך מרשות סלאוויותם הגסה… אם כי לבותינו הרכים חרדו למראה ההוד הנורא של היער. בנות ישראל הענוגות היו מטיילות בקצה היער ושלחו את מאווייהן הנבוכים אל תוך חללו המפחיד. כי רוח זר היה מהלך בתוכו ואימה חשיכה היתה שורה בסתר-מעמקיו, באפלולית הריחנית החריפה. נחש ניחש הלב כי מן היערות הללו יגיח פעם, ביום מן הימים, שׂר-הבלהות, האורב שם בפנים, ויחטוף את ילדי ישראל הרכים ויטרוף את בנות-ישראל הרכות ואין מציל. ההורים פחדו מפני היער ואולם הצעירים, גדודי-הנוער, החלו להרוס אליו, לגשת אל ההוד הנורא הזר, לחדור אל תוכו ולכבשו. הגויים לא אמרו מאומה, לא עשו מאומה – הם בטחו ביער שלהם, בחית-יער שלהם. ישנו בשלווה ולא הפריעו טיוליהם של זאטוטי בני-ישראל, המעיזים לחדור. ידוע ידעו: יבוא יום והיער יעשה את שלו, יעמוד על שלו, ואמנם, היער לא הכזיב אותם. מן היער גח השד הנורא, ולברק שתי גחלי-עיניו נתגלתה המציאות הערומה, האיומה:

היערות היו סלאוויים!


ב העיירות היו סלאוויות    🔗


העיירות היו סלאוויות ואנחנו לא ידענו. סבורים היינו, כי לאחר שהקפנו אותן ב“עירוב” סביב סביב, לאחר שמילאנו את חלל-האויר שלהן ב“קדושה” ו“ברכו”, קנינו אותן, זכינו בהן בתוקף ההווי היהודי, המסורתי, שעיטרנו בו חוצות פולין, הואיל והטבענו עליהן את חותם חיינו היהודיים. גאים וחפשים התהלכנו בהן וחגונו בהן את חגי-הקודש שלנו, מורשה מהר סיני, ואת חגי-החול שלנו: חתונות, בריתות-מילה, והמון “שמחות” שונות. ואילו הגויים, שעמדו מרחוק, מבוצרים בכפריהם, לא אמרו כלום, לא עשו כלום, הם באו אל ה“ירידים”, קנו וסחרו, שתו והתבסמו, ובלבם אמרו: ישחקו נא היהודונים הללו לפנינו שחוק-חייהם המשונים, יכרכרו נא כרכוריהם העצבניים-מגוחכים כאוות-נפשם, עד בוא היום, ובמחי-יד אחד נימח אותם מעל האדמה הזאת, ננדף אותם כעשן ונשבית קול-ששון וקול-שמחה מחוצותיהם-חוצותינו, קול-חתן וקול-כלה מרחובות-ערינו. לא ייראה עוד נר-שבת בחלונות בתיהם-בתינו ולא יישאר מהם פליט ושריד. ואכן, בא היום, יום זה קיוו לו משנאינו-מנדינו. נעקרו מן השורש חיי-היהודים מכל מקומות-הנכר האלה, “תפוצות-ישראל” ו“קהלות-הקודש” היו כלא היו, וזכר לא נשאר מן ה“עירוב”, מן ה“קדושה” ומן ה“ברכו” – חסל אלפיים שנות-“מנוחה” על אדמת הגולה, ומן התוהו אשר מסביב צפה פתאום ועלתה האמת המרה:

העיירות היו סלאוויות!


ג השפה היתה גרמנית!    🔗


גרמנית דווקא! שפת אלה שיצרו את האנטישמיות המודרנית, ושהם גופם קיימו אותה להלכה ולמעשה! אלא משום שקבעו אותה בדפוס של האותיות העבריות קראו לה “אידיש”, ואילו שמה לראשונה היה “עברי-טייטש”, כך קראו לה אבותינו. כלומר: “עברי” על שום אותיות-הקודש, ו“טייטש” על שום השפה גופה. כ"ב האותיות שלנו שיוו לה ללשון זרה זו מראה של “אידיש”. קדושת האותיות העבריות תפסה בדיאלקט הגרמני הזה עד שנתעה העם לחשוב אותו ללשון-קודש. פלא הוא ויהי לפלא, איך עם שלם הצליח להוליך עצמו שולל ולאמץ לו שפה זרה לגמרי לרוחו ולמוצאו עד כדי להשקיע בה הרבה כוח ומוח ולהביט עליה כעל לשונו הוא, כעל אוצר-רוחו ומקור-נשמתו. גדולים וטובים קשרו כתרים לה, השקוה מדמם ולשדם, וממיטב הגיגם ובינתם הרווּה במשך דורות, ולא חלו ולא הרגישו כי נטע זר הם מטפחים וציץ-לא-להם הם מאמצים אל לבם. אין ספק כי זו המכונה “אידיש” שפה היא ככל השפות, מין דיאלקט גרמני, מתובל מלים עבריות וסלאוויות, וכל גרמני מבין אותה קצת, כשם שהוא מבין את הדיאלקט הזאכסי או השוואבי, או גם הולאנדית, ויפה הבחינו בכך אבותינו, שקראו לחומש בתרגום אידי “טייטש-חומש”, ולא כגבורי-טשרנוביץ, שאמרו להושיבה על כסא הגברת. וככה טיילנו ביערות לא לנו, גרנו בעיירות לא לנו, ודיברנו בשפת עם לועז, ולא ידענו כי “על שבכה נהלך”, כי על בלימה אנו תלויים. תחת רגלינו יסוד לא-מוצק ובפינו – שפת אל-נכר.



 

היהודי ההמוני    🔗


לכאורה, אין בינו ובין האדם ההמוני אצל שאר העמים כמעט ולא כלום: אותה קטנות-ההשגה, אותה ערמומיות תפלה ואותו חוסר-עצמאות, בין במחשבה בין במעשה. ואף על פי כן ההבדל הוא עצום. במוחו של היהודי ההמוני הזה, בקמטי-נפשו ובחביון רוחו, חיים נסיונות, הוויות, מערכי-לב של דורות קדומים, דורות לוחמים, כובשים, נופלים וקמים. אבות אבותיו עמדו על הר-סיני, רקדו מסביב לעגל-הזהב, היו בעדת-קורח, בחיל צבאותיו של יהושוע, תוכחות נביאים ניתכו על ראשיהם, המון פורעניות מבחוץ, מתגרת יד האויבים הרבים, גלות בבל, שיבת ציון, חיכוכים פנימיים, פילוגים, פיוסים ודברי חכמים, משלי-מוסר ותנחומים היו לחם חוקם. ירושת התורה והחכמה של דורות שעברו אמנם לא קיבל, אבל את גאוותם קיבל וקיבל. את נועם-לקחם לא שמר בלבו, ואולם את רגש היהירות וההתרברבות שמר ושמר! ומכאן הקושי הגדול ללמדו בינה, מכאן העקשנות הגאיונה כלפי כל אלה, השואפים להשכילו ולהדריכו בדרך התבונה והתרבות. גסותו שבהווה וגאוותו על חכמת העבר של אבות אבותיו, מונעות אותו מלהטות אוזן למורי הדור. על כגון זה אמר החכם: עושר שמור לבעליו לרעתו. לרעתו ולרעת החברה שהוא חי בה.




 

בחצרות ספר בראשית    🔗


חכמי תלמוד בבלי מצאו שהאשה היא גולם, אלא שהאיש עושה אותה כלי. מילא, אם קבלה היא נקבל. אבל בהתהלכנו בחצרות ספר בראשית מוצאים אנו את ההיפך הגמור. האשה היא המושלמת, ידה מושלת בכל, והאיש כפוף לה ולרצונה ללא כל התנגדות וללא כל דעה עצמית כמעט. חווה נותנת פרי עץ הדעת לאדם הראשון והוא לוקח ואוכל. היא הרואה כי טוב העץ למאכל, תאוה לעינים ונחמד להשכיל, והיא היוזמת את החטא הקדמון, ובעלה הוא רק המציית והמקבל. שרה היא עקרת הבית (בשני המובנים), היא נותנת את הגר שפחתה על ברכי אברהם, כדי “להבנות ממנה”, והיא הנוטלת אותה מעם ברכיו, בשעה שזווג זה אינו לרצון לפניה. וכאשר “ירע הדבר בעיני אברהם” הריהו שומע קול אלהים: “כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה” ובכן, גם אלהים הוא בעצה אחת עם המין היפה והוא רואה את שלטונה בעין יפה. ובעניני משפחה חשובים ביותר רבקה היא הקובעת ולא יצחק. הוא בידה כחומר ביד היוצר. באיזה רגש של הכרה עצמית, של בטחון היא חורצת את משפטה: “עלי קללתך, בני!” עלי ועל צוארי, ואשר דברתי יקום. והזקן אוצל באין ברירה את ברכתו ליעקב אהוב נפשה, להבת יצחק לעשו אין לה שום ערך, כי היא צוותה ויעש! הנה יעקב אבינו, האוהב את רחל מלאה, ובערב, כתום יום עבודה, הוא1 רוצה לבוא אל אוהל רחל, אך לאה ניצבת בדרך ואומרת בקול מצוה: “אלי תבוא, כי שכור שכרתיך!” ויעקב אבינו, שאינו אלא שכיר-לילה, מוכרח לוותר, כי הוא רק גבר, רק חפץ, הנשכר במחיר פרחי-שדה אחדים. וכל גבורתו, כל חכמתו של “גור אריה יהודה” לא תועיל לו, אם תמר תחליט ללדת לו תאומים. וכמה גאוה, כמה גודל-לב אנושי בדבריה: “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה!” כאן האשה היא הבוחנת את האיש, לראות עד היכן ישרותו הגברית מגעת. והוא אמנם עומד בנסיון, ומודה על האמת: “צדקה ממני”. אך חרותה, עצמאותה של האשה מצאה כאן את ביטויה הנשגב בעמידה גאה זו, בנכונות נדיבת-לב זו, להשרף ושלא לבייש את חותנה העלוב, שהיה רק כלי-חפץ בידה להשגת מטרתה: בנים! פרי-בטן! לעומת תמר זו מה פחותה היא בערכה אשת-פוטיפר המצרית. כל תועבת מצרים הומיה כאן ותובעת: שכבה עמי! ודוקא כאן הגבר הוא השליט, הוא המושל בכל ארץ מצרים ובכל תאות מצרים. פה האשה נוחלת מפלה גמורה, ואפילו פוטיפר בעלה אינו מאמין לה. כי בחצרות ספר בראשית הנשים הן גבירות, עיניהן ולבן לחיי עולם, לדור יבוא, להגדיל חיים ולהאדיר, ואילו מצרית זו היא שפחת הרגע, משועבדת לזיק-חשק עובר, על כן יחידה היא בדמויות הנשים בספר זה הנוחלת קלון מכבוד, האוחזת בשקר, ואפילו חצי תאותה לא ניתן לה. ונדמה כי גברת זרה זו לא באה כאן אלא להבליט עוד יותר את תפארת דמותן, את אצילות-נשיותן של בנות המשפחה היקרה, המתהלכות בחן ובעוז בחצרות ספר בראשית.




 

“בירכתי הספינה”    🔗


“מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך!”

– אל נא באפך, אדוני רב-החובל! הנח נא לאיש עייף ויגע. אל תחרידני מרבצי ואל תעלני מירכתי הספינה. פה טוב לי, פה אשכב למעצבה עד תבלעני מצולה. מה לי נהמת ים סוער, מה לי צעקת ילל-אנוש? מי אני כי אדאג לגורל עם ועדה? האנכי בראתים, אם אני יצרתים? הלא מלפני יוצרם אני בורח, אל ארך-אפיים ורב-חסד, המרבה לסלוח למין האדם, זה מין האדם המרבה לרצוח. אל שגיא-כוח מרבה לסלוח בלי קץ, והיצור החלש מרבה לרצוח בלי קץ – ואני מה? מי אני כי אשית ידי בין שניהם? ישחקו להם כאוות-נפשם, הוא בהמון חסדיו והם בזדון חטאותיהם, ואני אל נא יהי חלקי עם הבונים על יסוד רעוע, עם הזורעים רחמים לא-טובים וקוצרים רפיון-רוח. אוהב הוא את יציריו השפלים והדלים וחפץ בחולשתם הניצחת, למען יהיו תלויים תמיד בו ובחמלתו הרבה.

גלי-הים ירעשו, יתגעשו: התייאשו! יורדי-הים יפרשו כפיים, יילילו: הצילו! ואני פה אשכבה ואשקטה במקומי. אל נינווה לא אלך! אל ארצו לא אשוב! ותרשישה לא נגיע. פה תטרפנו הסערה וים-צרה יהי לנו קבר. אך מה לי ולהם? הים – ימו והעם עמו, ואני מה כי אתערב בדבר לא-לי. יעשה בהם כחפצו. ינופף עליהם שבט-זעמו, או ירעיף עליהם שפע-חסדו, הלא הוא אביהם-מחוללם, ומי יאמר לו מה תעשה! ידי לא תגע בכל המכשלה האפלה הזאת. טוב לי מותי בין משברי-ים מחיי בתוך עמים עוורים מחפרפרות ואכזריים מחייתו-טרף. אין נפשי אל כל המשחק הזה. לא מהם ולא מהמונם! לא תוכל לי, אישי רב-החובל! לא יוכל לי סער-ים. פה ארבץ, פה אשלו עד תפער עלי תהום לועה ובלעה חרפת אדם, אחוז תרדמת-אלהים.



 

יונה פותה    🔗


ים סוער. אניה סוערה. תורן יחוג וינוע כשכור – ובתוך סביבה טרופה כזאת, באניה כזאת, המחשבת להשבר, בראש הומיות כאלה יונה פוֹתה בונה לה קן.


געש הגלים מלמטה יקפיא בשר ודם.

אנקת האניה הסחופה תבלבל לב ונפש.

תנודת התורן הופכת כל רגע לבהלה.

ופה מצאה היונה מנוח לבנות לה קן!

בראש הרים רבים כבר ניסתה הצג כף-רגלה –

ולא הצליחה, לא מצאה מעמד.

מאז המבול הקדמוני ועד המבול הטבטוני!

גורשה מארץ-גזירה לארץ-גזירה,

עד שלא היתה לה ברירה,

ותבוא הלום,

לכונן לה קן על פני תהום.

כל אהבתי לך, יונה פותה!

כל הכבוד, הגדולה וההוד לקן הנבנה!

ירחמך אלהים כאשר ירחמך לב-רואיך,

בשאתך נוצה לנוצה, עשב לעשב לבנין-הקן.

תגן עליך היד הגדולה מפני הטורפים האורבים.

תשבור זעף-ים ותשביח שאון-גלים.

תתמוך באניה ותחזק תרנה,

למען יעמוד לעד קינך, יונה פותה.



 

קול-שדי    🔗


“לא תבונה בקשתי מכם, כי-אם אמונה. כי מי אתם ומה אתם, שתבינו את אשר יצרתי, את אשר אני יוצר יום יום ולילה לילה? הלא רק חלק קטן ממה שעשיתי בעולמי הראיתי אתכם: את השמש, את הירח והכוכבים, את הים, ההרים והרוחות, את היופי האנושי ואת הכוח האלהי, את העין ואת הלב, את חוש-הראיה ואת כוח-הזכרון – רק חלק קטן מכל הטוב הזה העברתי לנגד עיניכם ואומר: למראה כל הפלאים האלה האמן תאמינו בי גם בדברים, שנבצר מכם להבינם, גם בדברים שהם נשגבים מבינתכם הדלה, ואילו אתם לא נתתם בי אמון, כיאות לי: באשר לא הבנתם, פקפקתם, הטלתם בי ספק. ותאמרו לגשת אלי בדעתכם הקצרה, להתחקות על שרשי הוייתי ולחקור לתכלית מעשי בכוח שכלכם הקטן, שכל זה שנטעתי בכם לצורך עצמכם, למען תלכו לאורו לבטח בדרך-חייכם, לבל יתנגפו רגליכם בהרי-חושך, ולבל תפלו בפחתים ומהמורות – בשכלכם זה המצומצם אתם באים לגלות יסודי, למצות עומק מציאותי ולחשוף רזי-עולמי!”



 

משענת ארז בטוח    🔗


בשתי תקופות בחייו נשען האדם על אלהיו: בתקופה הראשונה, בימי-ילדותו, ובתקופה האחרונה, בימי זקנותו. בעודו רך, רופף וחסר-ישע, הריהו שם מבטחו באלהים ואדני עוזו ומעוזו. וכשהוא בא בימים יתחזק באמונתו בבורא העולם, ופנה למעלה – מהיותו זקוק לחסד ולרחמים. רק בתקופת-הביניים, בשנות הבגרות והגברות, אין הוא צריך לסיעתא דשמיא (כך, לפחות, נדמה לו) כי הוא סומך על עצמו, נשען על בינתו וגבורתו ושם בשר זרועו. רואה הזקן שהקרקע נשמטת מתחת רגליו והוא מתקרב אל הקץ, אל הסוף, הרי הוא מזדרז להתקרב אל אין-הסוף, אל זה אשר “אין קצבה לשנותיו”. במו עיניו הלא יראה עכשיו את החלוף. ואולם חוש-החיים שבו, שאינו תופס אפסות זו, חדלון זה, בועט בהכרה הכופרת וחש מפלט לו בחיק-האמונה “באל חי וקיים תמיד”. האמונה התמימה ממלאה את חלל-הזקנה המתרוקנת במציאותו הנצחית של רבון כל העולמים.



 

“אגדת מתן-תורה”    🔗


“ישנם, הורציו, בשמים ובארץ דברים, שנפלטו מדעת חכמינו” (המלט, בתרגום שלונסקי)

ביטוי זה הולך ונשנה בסדרת ההרצאות ב“קול-ישראל”. על ספרו של פרופ. יחזקאל קויפמן “תולדות האמונה הישראלית”. והלא מתן-תורה אינה אגדה, מתן-תורה מציאות היא, עובדה הסטורית, חדפעמית, אמתית, שכל מציאות אחרת כאין וכאפס נגדה. דיבורים כאלה, תיאורים כאלה אין בודים, אין לבדות כלל. ואם יטען הטוען הרציונאליסטי בשם השכל הישר: איך אפשר להאמין במין פלא שכזה, שאלהים דיבר עם משה “פה אל פה”, “ותמונת ד' יביט”, איך אפשר לבן-דורנו להעלות על הדעת מיני אמונות כאלה? אענה לו כך:

ישנו איש אחד בתולדות המין האנושי, שהשיג דרגה גבוהה כל כך בעולם האצילות, עד שכל מושגי השכל האנושי השגור פסולים לגביהו, אין לגשת אליו בהגדרות מודרניות ואין לדבר בו בלשון ההגיון הפשוט. בשעה שאנו מדברים במשה רבינו עלינו לפטר את שכלנו, לגרש את הגיוננו, ולומר להם: התכבדו, מכובדים! שבו לכם פה עם החמור! אין לכם חלק ונחלה בעניינים כאלה. כאן התרחש פלא, שהשפעתו חיה וקיימת עד היום. זה משה האיש “הענו מכל האדם אשר על פני האדמה” חתר והגיע אל הערפל אשר שם האלהים. אנחנו עדים לתופעה חד-פעמית בדברי ימי האנושות, שילוד-אשה בא במגע עם כבוד-אלהים. היציר נפגש עם היוצר “פנים בפנים”! תחילה הסתיר פניו “כי ירא מהביט אל אלהים”, אבל לאט לאט התחזק, התרומם עד שקיבל את התורה מפי-הגבורה ופניו אורו מזיו פני השכינה. הוא היחיד היחידי שזכה לשמוע מפי הדיבור כי מצא חן בעיני אביו שבשמים, (“ידעתיך בשם”, יושם נא לב לצירוף נפלא זה כי הנזכר כאן פעמיים, ואין לו אח בכל המקרא, כי סוד גדול רמוז בו, ורק בעזרת חוש עמוק נשיג משמעותו האמתית.) אמרתי: אנחנו עדים, לא רק משום שר' יהודה הלוי רואה במעמד הר-סיני העדות היחידה לאמיתות דתנו ותורתנו, עדות-ראיה, שהיא שקולה, לדעתו, כנגד כל היקשי ההגיון של חוקרים וחכמים (וראוי הוא ר' יהודה הלוי שנסמוך עליו!) אלא מפני האמת הממשית, העובדתית, הנובעת מתוך כל הפרשה הזאת, המדברת אלינו מתוך כל התיאור הזה של מתן-תורה. כל הפרטים הללו הם אמתיים כל כך, נכונים כל כך, עד שהלשון בלבד מעידה שהכל כאן קרה כמו שמתואר בפרשה. מצד הלשון עצמה מתבררת אמיתות ההתרחשות. דברי אלהים חיים כאלה אין בודים מן הלב. בלי היסוד המציאותי שבדבר לא היתה שום בריה, לא היה שום דמיון יכולים להמציא מעמד נאדר-נהדר כזה! הדברים נעלים וכבירים מכל מיני ניתוחים, הגדרות והסברות. כל חוקינו ומצוותינו, כל חיינו יונקים את כוחם וערכם מן ההתגלות הזאת שנתגלה אלהים למשה רבינו. לולא התגלות זו לא היתה חשיבותם רבה כל כך, לא היתה השפעתם נצחית כל כך. מי ששכלו הישר מעכב בידו מלהאמין כי אדוני נגלה למשה רבינו מן הסנה, ממש ככתוב, חסר חוש יסודי, עיקרי, חוש האמונה הגדולה שהיא נעלה לאין ערוך מכל חקירה מדעית, מכל ידיעה הגיונית.

קראו נא בשום-לב ובשום-נפש את השיחה שבין אלוהים ובין משה אחרי מעשה-העגל, זו השיחה הברורה והסתומה כאחד, למן “הודיעני נא את דרכיך”, עד “הראני נא את כבודך”, ותשובות אלהים על שתי בקשות אלו: “וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם” ו“לא יראני האדם וחי… וראית את אחורי ופני לא יראו”, ונוכחתם כי דברים כאלה אינם אגדה. ואיש אשר נפשו בו לא קוצצה ולא צומצמה על ידי השכל החילוני, יכול גם יכול להיות עד-שמיעה לרזי-עולם אלו, ועד-ראיה לכל המראה הגדול הזה, בצרפו את כוח-שמיעתו ואת כוח-ראייתו לאלה של אדון-הנביאים, ואז הוא תופס משהו מן המשהו של הפלאים הללו, בכוח הניצוץ של משה רבינו, הגנוז בקרב נשמתו של כל יהודי ויהודי.



 

קרבת אלהים    🔗


“במידה שמגונה הוא כל וויכוח בענין מציאות אלהים, בה זה בחקר-אלוה הוא עבודת-אלהים אמתית, שהרי על-ידי כך יתרחק אדם מכל החולף והזמני ויתקרב לידי הכרת חסד הבורא וההארמוניה הנצחית”. – היינריך היינה, “לתולדות הדת והפילוסופיה בגרמניה”, בפרק על קאנט.


כל משל כוזב וכל השוואָה צולעת, לא קולעת. גוסטאב לאנדאור, בספרו המצויין על שקספיר, מביע רעיון כזה: “מדי שמעי בני-אדם מדברים על אלהים, יפליאני הדבר כאילו שמעתי גיבורי שקספיר מדברים לא את הדברים שיוצרם שם בפיהם, כי אם על שקספיר עצמו”. משל נאה, אַך לא נכון בהחלט, כמו כל משל, שהצד השווה שבו עם הנמשל רופף הוא, שטחי הוא, ואילו ביסודו נבדל הוא מן העצם העיקרי ושונה ממנו תכלית שינוי. שאר הברואים והעצמים שיצר אלהים הם אמנם בידו כחומר ביד היוצר, משועבדים לחוקים שחקק להם ולגבולות שהציב להם, אך לא כן האדם! הוא עולה, הוא מעולה משאר הבריות, משום שבו דבק מעט מאלהים. כלי-חמדה זה משהו מחמימות ידיו של היוצר, שמץ-מה מתבונת כפיו נתמזג בו בשעת הווצרו, ומשהו זה, ניצוץ אלוהי זה, מקנה לו את הזכות לתהות על טיב יוצרו, לחקור לסיבה ראשונה ולחוות דעה על בורא העולם, הואיל והוא, האדם, הריהו מעין שותף ליצירה, אם כי שותף פחות במעלה לא שווה-זכויות, הרי לגבי נצחיות שותפותו מוטלת בספק גדול. ואולם צד של שותפות יש בו בכל זאת מפאַת השכל הנאצל, חלק אלוה ממעל, שהוא מחונן בו, בניגוד לשאר הבריות, שהאלוהות הצטמצמה בהם רק בחושיהם בלבד.

השכל הוא המלאך העומד בין האדם ובין האלהים, אומר אברהם אבן-עזרא, ורק “גוי” כניטשה יכול להעמיד את החוש, את היצר, למעלה מן השכל. השכל, הנתמך על-ידי כוח-הזכרון הנפלא, הוא-הוא שמשיג את העולם השגה עילאית, מקיף את ההוויה היקף כולל ורואה אותה ראייה של שותף למעשה-בראשית. בינת הלב וסגולת הזכרון, שני פלאים כבירים אלו, מספיקים כדי להוכיח, כי עטרה זו של “נזר היצירה” שעיטרו בה הקדמונים את האדם, הולמתו באמת ובתמים. אלא מה? לא בכל אדם הכתוב מדבר, כי אם באלו שמרגישים בלבם קרבת אלהים, שמטפחים בקרבם תדיר את הרגש הזה ואת הקירבה הזאת על-ידי ריכוז מחשבתם והשגתם בעצם העליון, בספירות העליונות, על-ידי היותם מעורים בטבע ונפלאותיו ומושרשים בקרקע המציאות האמתית, הקוסמית, שאין ממשי יותר מממשותה. האדם מביט על עצמו כעל יציר עלוב, אוכל ועושה, משלם מסים וממלא חובותיו הציבוריות כדי שציבור זה לא יפריעהו במילוי תאוותיו הגופניות, ראשית ואחרית דאגתו ותכליתו קיומו עלי אדמות, אדם כזה אינו באמת יותר מבשר-ודם, ואין לו חלק ונחלה ביוצר יותר מחלק זה שניתן לכל החיות והבהמות, היינו: החושים. כי למעלה מהם לא הגיע ולא זכה לאור באור השכל היוצר.

וכאן מקום אתי להעיר על ההבדל העצום, המהותי, שבין אישיות כהרמב“ם ובין אישיות כהבעש”ט.

האינטואיציה לבדה אינה מספיקה בשום אופן. לשלימות האדם נחוצה מתנת השכל הגדול, השכל היוצר, המסדר תוצאות ההשראה ומסכם פעולות החושים, שהוא מאיר אותם בזיוו, זיו השכינה. הרמב“ם הכניס את התורה תחת כנפי השכל, אך לא מיעט על-ידי כך את דמותה של התורה, כי אם הרחיב גבולות השכל והעלה אותו לדרגת רוח-הקודש. השכל הוא נר אלהים, שניתן לאדם שיאיר בו את אפלת חושיו. יוצרי החסידות היו מחוננים בחושים עמוקים ודקים, אך לא בסגולות השכל, החוקר לכל תכלית, התופס את העולם תפיסה שבדעת ובהכרה ומגיה (בשני המובנים) מעמקי החיים ומחשכיהם. משום כך לא הניחו אחריהם שום יצירה ספרותית בעלת ערך, שום חקירה עיונית, שרמתה הדתית-אנושית היא למעלה מן הבינוניות. אנו מאמינים להם, כי היו קרובים לאלהים, אבל קירבה זו פורחת באוויר, כי לא הבינו להנחיל אותה לדורות הבאים בצורת ספרים מחיי לב ונפש, כדוגמת “כתר מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול, “הכוזרי” לר' יהודה הלוי, או “שמונה פרקים”, “מורה נבוכים”, או “יד החזקה” של הרמב”ם. (טעות היא לחשוב, שהוא-הוא ספר התלמוד, שסודר מחדש ונכתב עברית צחה ביד המיימוני. וזה אינו! זהו חיבורו המקורי של רבינו משה בן מיימון, שחותם אישיותו הנאצלת טבוע על תכנו ועל צורתו, ורוחו הנעלה והנמרצת מנשבת בין פרקיו. רק את השלד של תלמוד בבלי לקח ונפח בו רוח חיים, הלבישו עור ובשר ונטע בו את נשמתו המאירה והפּוריה. הוא עשה אותו לספר דתי-מוסרי ממדרגה ראשונה, שכל הבא בשעריו מתבשם מריחו הטוב, מתרווה ממקורו הברוך ומתמלא רגש טוהר ואצילות, כמו ממיטב היצירות העולמיות של הספרות הקלאסית – אוויר מרומים! ולא לחינם התנגדו לו המון משיגיו ויריביו, בהדגישם כי לא תלמוד בבלי הוא זה, כי אם תלמוד ספרדי, ובצדק משתומם בכל פעם הראב"ד בהשגותיו: מניין לו זאת? מה מקורם של דברים אלו?). ומשונה הדבר: דווקא אצלו, אצל בעל “שלטון השכל”, ולא אצל החסידים, שהזניחו את היסוד התבונתי וטיפחו רק צד אחד שבנפש, את הרגש, עלינו לחפש את הדרך לקרבת אלהים! הלא זוהי הדרך היחידה, הבדוקה והמנוסה, דרכו של הרמב"ם, דרך עידון וזיכוך השכל, עד היותו תקיף ושליט על החושים, והיצר כפוף לפניו כעבד לפני רבו, ודאגת החומר אינה מטרידתו מאדיר חפצו: לחזות בנועם אדוני להורות דרכיו ומידותיו לבני-אדם תועי-דרך.

השכל הוא חבל-ההצלה, שהטילה ההשגחה לטובע בים-צרה, למען ייאחז בו ויינצל מרדת שחת. החושים הם דבר שבמקרה, השכל הוא דבר שברצון, ויש כוח ביד אדם לטפחו ולרבותו, ולעשותו כלי שלם, עושה פרי ונושא ברכה לנפשו ולנפש הזולת. קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, אין זה סתם פסוק בתהלים. זוהי אמת לאמיתה. אדם החי תמיד חיי העולם הגדול, הער תמיד לקראת כל מה שמתרחש בו, אורב לסודותיו ועוקב אחרי התופעות הנפלאות הסובבות אותו, אל פועל אדוני יביט תמיד, ואת גופו יראה כראות פלא אל-שדי, כליל תכונות נעלות ואפשרויות בלתי-מוגבלות, אדם כזה זוכה להארות והברקות בשטח ההשגה העליונה, בתחום רזי-היצירה, שאין האדם הפשוט זוכה להן לעולם, הואיל וחייו הפנימיים דלים וסתומים, נפשו חיה רק למחצה, לשליש ולרביע, רק עד כמה שחיות זו זקוקה לה לצרכה היום-יומי, לפרנסה וכו' – כל השאר תקוע בחול ואבוד בתוהו.

העין הרואה והמוח הזוכר, שתי סגולות אלו בלבד דיין שנביט על עצמנו בגללן כעל בריות תרומיות, כעל בחירי הבריאה, שעוד נכונו לנו גדולות ונצורות כאלה, שלא שזפתן עינו הרוחנית של שפינוזה ולא שיערן מוחו הגאוני של איינשטיין!



 

על קרבת אלהים    🔗


אילו יכולנו להעמיד כל דבר על עיקרו, כל תופעה על תמציתה, היינו יודעים שכל המאבקים וכל המאמצים שלנו, כל קנאת איש מרעהו וכל השנאה שבין אדם לחברו, בין עם לעם – מקור אחד להם: השאיפה לקרבת אלהים, החתירה לקראת החוג המאיר, לקראת החיק השופע חן וחסד, ששון ורצון. הגבר הרודף אחרי אשת-החן, האיש הלהוט אחרי כבוד וגדולה, החכם השוחר חכמה ודעת, המון-העם האץ להעשיר, להצליח, לעמוד במקום גדולים – כל זה אינו, בעצם מהותו האמתית, אלא הרצון הכביר להיות קרוב לאלה, שהם קרובים לאלהים, שהם מעורים בסוד-ההוייה, בחמימות הנקודה העקרית. להיות קרובים לאשה היפה, לאמן הגדול, למשורר הנאצל, אשר קרבת אלהים גנוזה בישותם האנושית הטהורה. שהרי לא התאווה גרידא מכוונת צעדי הגבר, לא אהבת הבצע בלבד ממלאה את נפש הסוחר, כי-אם ההכרה העמומה, שבמקום היופי שם אלהים, במקום האמנות הצרופה, הנגינה הזכה, השירה המרנינה, שם ההוד המחיה את הנפש, שם התום המרומם את הרוח. ואל המקור הזה אצים-רצים כולם, אליו תשוקתם, הלבושה כל מיני צורות ומגמות, והם לא ידעו ולא יבינו כי לא אל התענוגות גופם הם חרדים ונכספים, כי-אם אל מקור-השמחה, אל קרבת אלהים.



 

האמונה באלהים    🔗


האמונה באלהים אינה ענין שבדת, כי אם ענין שבטבע האדם. יש טבע מאמין ויש טבע נגוע ספקנות. יש מזג טוב, מזיגה טובה, שכולה הזדהות עם כוונת הבורא, עם תכלית הבריאה: ליהנות מן החיים הנאת הכרה, מתוך הערצה לאל מסתתר, יוצר החיים הללו. ויש איש דתי ששבע כפירות בלבו, לב עיקש ופתלתול, על אף היותו שומר תרי"ג מצוות ונזהר מעבירה קלה שבקלות. המוח החטטני, הפקפקני, אינו נותן מקום לאמונה שבלב, אינו מייחס ערך כלשהו לכיסופים שבלב. הוא שורף בהבל-פיו את הלך-הנפש ודורס בלי רחמים כל נבט של התרפקות לירית שבקרב הנשמה. הדם הבריא הוא הוא מקור האמונה, מהיותו ספוג כוחות טבעיים, עסיסים תוססים של חפץ-חיים כביר, חיוני, חיובי, המבשיל מאה ברכות בכל יום, מאה הודאות פנימיות לאל חי וקיים תמיד, שבאהבתו אליו אוהב האדם את עצמו, את עצם קיומו עלי אדמות.

אמונה כזאת באלהים אין לה שום קשר עם ה“שולחן ערוך”, עם “היורה דעה”, או עם איזה ספר דתי שהוא. תורתו בתוך טבעו ודמו יגיד לו “מה טוב ומה אדוני דורש ממנו”. לא כן המאמין על פי מצות אנשים מלומדה, הירא את אלהים בתוקף החוק הרשמי, ומקיים את מצוותיו מתוך אימת העונש, פחד יום הדין, ומתוך תקוה לשכר, בעוד ששורש נשמתו הוא שורש פורה רוש ולענה, וכולו מלא מרירות ותרעומות על עולם ומלואו, על יציר ויוצרו. אמונתו אינה אלא מן השפה ולחוץ, כי בקרב נפשו שוכן הנחש הקדמוני, היורק את ארסו בפני אלהים ומלאכיו הטובים, בשעה שהוא ממלא חובותיו הדתיות ועושה את המצוות הכתובות בתורה. אמור מעתה: לא על פי דתיותו יוערך האדם, אלא על פי טבעו, על פי שורש נשמתו, וזה מתנכר במעלליו ומתבטא בקלסתר-פניו.



 

אגדת העיירה    🔗


ביום סגריר, ברדת הגשם על הארץ, ואקלים ארצנו לובש צורת אקלימה של ילדותנו, היא עולה ונגלית לפני, עיירתי הקטנה, כולה כמות שהיתה, “שחורה ונאווה”, עלובה ואהובה, איומה בבדידות-גורלה ועצומה בפלא-מציאותה. ואלף שמות לה: רוזבדוב, פשיווארסק – מה נפקא מינה? אחת היא לנו, לכל אחד מאתנו, ברה כחמה, אפלה כלילה, ויקרה, יקרה, יקרה עד לבלי הגיד, עד כלות הנפש. והריני טובע בה כאבן במצולה, כובש ראשי בשברה הגדול וגומע דמעותיה בצמא, בתאווה נואשת. קדרותה מתרפקת על קדרותי, וצערה מחייך לעומתי באור-חסד נוגה, באהבת-אלם רחוקה: רוזבדוב! “היית ואינך עוד!” אך בלבותינו הדוויים אנו נושאים אותך על פני ארץ רבה, ושומרים אותך כשמור תהום-ים פנינת סגולה.

חורף וחושך בחוצות העיירה. היא נתונה כולה בצבת של קור וכפור. רבוצה היא תחת סדין-שלג אחד עם הכפרים והיערות אשר מסביב. שחורים השחקים ממעל ורוח פרועה מהלכת עליה אימים למן הסאן אשר במזרחה עד “הגן הלבן” של הרוזן לובומירסקי אשר במערבה, בואכה טורבייה. (בגן הזה היו אחינו בני ישראל קונים “הדסים” לארבעת המינים לפני חג הסוכות). יהודים קטנים, קמוטים ומכווצים עוברים את הרחובות בחפזון, ביעף ממש, שומרים את נשימתם ואת חמימותם הפנימית בקרבם עד שהם מגיעים אל מחוז-חפצם, אל בית-הרבי. כאן חום, כאן אור. קול-מתפללים בלחש, ורחש עדת יהודים בהתאספם יחד: הרגשת אחדות נעימה והנאת אחווה חמימה של בודדים על אדמת נכר. (הם לא חשו בבדידות זו, אבל מזלם חש!) עם גמר התפילה עובר רטט בתוך הקהל: הרבי הגבוה. “משכמו ומעלה”, קם, ניגש אל דלת-החדר, אל מנורת-החנוכה המשוקדת, המפוארת, המוכנה מבעוד יום. הוא מברך ומדליק את הנרות, והקהל, נרגש ונפעם, עונה “אמן” על הברכות, וניגוני-חנוכה הנלבבים והנודעים, מפליאים בחידושם ומרנינים את הלב בנעימות-נעימתם: “אנא בכוח”, “למנצח בנגינות”, “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” – תפילה תפילה וניגונה המיוחד, ולבסוף “מעוז צור”. “יוונים נקבצו עלי!” – לא שירה היתה זאת, לא זמרה ולא תפילה, כי-אם יללה, זעקת-שבר. כאילו זה עתה, לעינינו, אירעה התנפלות זו מצד “הצר המנבח”.


"יוונים נקבצו עלי,

אזי בימי חשמנים,

ופרצו חומות מגדלי

וטימאו כל השמנים!"


המלים בצירוף הנגינה מביעים את עומק-הצער ואת עומק-העוולה, והרבי, פי-העדה, אינו יכול להרגע, אינו יכול לשכוח. שוב ושוב הוא חוזר על הפסוק המאשים ופורש כפיו כקורא את השמיים לעדות ולעזרה. עד שהוא מתנחם לאחרונה במחצית השניה של הבית:


"ומנותר קנקנים

נעשה נס לשושנים,

בני בינה, ימי שמונה

קבעו שיר ורננים".


פניו נוהרים, קולו חוגג בחשאי, והיללה נהפכת לצהלה, להבעת תודה לבני בינה אלה שקבעו שמונה ימים לשיר ורננים. העדה הקטנה (הו, מה גדולה היתה אז בעיני עדת-ישראל זו, גדולה וממלאה את כל העולמות! ומה גדולה וכבירה היא בעיני עתה, לאחר אשר עשו בה הרוצחים מה שעשו.) העדה הקטנה שאפה רוח, התנחמה, התחזקה, ריח של נס-חנוכה נדף באויר עם ריחו של שמן הזיית. ההוייה היתה ספוגה הכרת הפלא של ההמשך: מאז ועד עתה! הכרה סתומה, שהיתה כבושה בלבבות כאויר-הנשימה. החורף והחושך לא יכלו לה להוויה נפלאה זו של עיירה יהודית בתפוצות הגולה:

כפרים זרים. איכרים אכזרים מסביב, ויערים מופלגים, מלאים פחדים וסכנות, שדות רחבי ידיים, וכאן, בתוך תלי-תלים של שלג, של קרח, של אימה אורבת, נשמר אוצר יקר, אוצר-חייה של אומה עתיקה, פרוצה לכל רוח, סחופה מכל צד, והפלא ופלא! שומרי האוצר הזה אינם מרגישים בו כמעט, אינם מכירים בנס הנצחי המתרחש כאן תדיר, יום יום ולילה לילה. הנה הם עומדים פה, איש איש ונרו בידו, על יד דלת ביתו ומברכים: “שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”, ולא חלו ולא הרגישו שכל עצם ההוייה הזאת אינה אלא נס. והילדים כדרכם שמחים וצוהלים: “דמי חנוכה”, “סביבון”, משחק-קלפים, ואינם מרגישים כלל ביד הגדולה והחזקה, היד הנעלמה, ששמה על שכמם הדל את משא האוצר היקר, את חיי בית-ישראל, הנישא על כתפיהם הצרות והרכות דור אחר דור.

פליאה היא, העיירה היהודית שבתפוצות הגולה – ותהי לפליאה, ותהי לתופעה בודדת במועדה בהמון כל התופעות האנושיות. קינה היא ותהי לקינה, ותהי לבכיה לדורות. ועדיין היא מחכה לגואל חזק וחדש, שיבוא ויגלה אותה מחדש, באור חדש, ובאהבה חדשה, לעיני כל ישראל ולעיני כל העולם, כולה כמות שהיתה, “שחורה ונאווה”, עלובה כלפי חוץ וענוגה כלפי פנים, קטנה ודלה בכמותה, בקיומה המוחשי, וגדולה, גדולה, גדולה לאלהים לאין שיעור ולאין ערוך באיכותה הפנימית-הפנינית, בקיומה הנאצל, אדירה-איומה בבדידות-גורלה ועטורת חסד ורחמים בתמימות-מציאותה הקדושה.



 

שבת-של-חול    🔗


הצרה היא שאין כאן מחללי-שבת. אמנם נוסעים, מעשנים, משחקים בקלפים – ובכל זאת אינם מחללים את השבת, מטעם פשוט: אין השבת בכל מזימותם. הכרת-השבת נעקרה מקרבם, זכר-השבת נמחק מלבם, וממילא אין הם מחללים אותה, שהרי אין הם זוכרים אותה – חסל זכר-שבת! לפנים בישראל היו מחללי-שבת לשם ולתפארת. המשכילים הראשונים היו מחללים את השבת בקדושה ובטהרה, בדחילו ורחימו. היו סוגרים את החלונות, מגיפים את התריסים ומורידים את הוילאות – ומעלים עשן כל שהוא, כדי לקיים מצות חילול-שבת. מסביב להם היתה מרחפת שכינת השבת, בקרבם היתה פועמת קדושת-השבת, נשמתם, כמו גוייתם, היתה לבושה שיראין של שבת. אלא כדי להקל מעליהם קצת ממשא כבד זה של המסורת, היו פורקים קצת את העול… ואילו בימינו, בארצנו אין כלל מחללי-שבת. חדלו מחללי-שבת. חדלו חילולי-שבת, חדלו! למראה פניה של שבת רצוצה זו עולים וצפים לנגד עיני שלושה אישים נעלים, מאורי דורות שונים: ר' עקיבא, שהיה בוכה בשבת מרוב עונג. ר' יהודה הלוי עם שירי השבת שלו, החדורים אהבה קוסמית ליום השביעי:


יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ,

זִכְרוֹ כְּרֵיח הַנִּיחוֹח,

יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ.

וְשָם יָנוּחוֹ יְגִיעֵי כוֹחַ.


והיינריך היינה, ששר על “הנסיכה שבת” שיר מלא רגש-קודש, כמיטב הזמירות של המקובלים הצפתיים. בבית-ספר עברי לא למד, בית-ספר תיכון עברי לא הכיר, על אוניברסיטה עברית אף לא חלם. תרבויות זרות אכלוהו, עמים רבים נברכו מחזונו ונכוו מגחלי-אש לשונו, וחן כל העולם לקח את לבו שבי, ואולם “משומד” יקר זה הרגיש את קדושת השבת הרגשה עמוקה כל כך – הלואי על כל ה“צברים” שבמדינת ישראל!



 

שמחת פורים    🔗


שמחה טבעית היתה זאת: לא מתוכננת ולא מאורגנת. זאת היתה התפרצות גל-חדווה, חבויה בלב העם, שעברה על גדותיה. לא קרניוואל, לא עדלידע, המלאים רעש והמולה יותר מגיל. זה הכלל: כל שמחה הנובעת מן הלב שמחה אמיתית היא, ואילו זו הניתנת לעם מן החוץ, מטעם איזה אירגון או מוסד – אינה ראויה לשם שמחה. בדברים-שבלב כל תיכנון פוגם. החסידים ידעו לשמוח בלב שלם. המשכילים התביישו לשמוח. ניטל מהם כשרון-השמחה. לבם כבר היה חלוק עליהם, הרגשתם היתה שסועה, מפולגת, וראייתם ראיה כפולה ומכופלת: הם ראו את עצמם בעיניים מפוכחות, הביטו על עצמם כעומדים מן הצד וכשואלים: “לשמחה מה זו עושה?” אין לך מראה עלוב יותר ממסיבה של אינטלקטואליים, שמתאמצים לשמוח, והשמחה מהם והלאה. עורכי-החגיגה עושים כל מיני מאמצים, לשמח את הקהל, להכניס רוח-חיים בנפשות היבשות, והשעמום מפהק בחלל-החדר. רבות יכולים אנו לשאוב עוד ממקור השמחה הטבעית שלנו, שמחת-פורים.



 

מגילת-אסתר    🔗


“והנערה אשר תיטב בעיני המלך, תמלוך תחת ושתי –”

פסוק פשוט מאוד, ריק מכל תוכן דתי או לאומי, ואף-על-פי-כן נקרא פסוק זה באותה התלהבות, באותה חגיגיות, שבה נקראו, למשל, פסוקי פרשת הביכורים: “השקיפה ממעון-קדשך, מן השמיים, וברך את עמך, את ישראל” – זה כוחה וגדולתה של דת-ישראל: לקחת חומר עכור כזה, מלא פרטים ופרטי-פרטים של מלכות זרה, לזככו ולטהרו, ולהעלותו לדרגת פולחן דתי, לסחוט מתוכו את הטפל, את הזמני, את המיותר, ולהלביש אותו מחלצות-קודש. שהרי כל המגילה החילונית הזאת פשטה את צורתה היומיומית והתאימה את עצמה לרוח בית-הכנסת. הדת פרשה את כנפיה החובקות זרועות-עולם והוציאה אותה מידי פשוטה. היא לא הפכה אותה לאליגוריה – אדרבא, המציאות עומדת בעינה. היא רק ביטלה את הטפל שבה והבליטה את העיקר, את “שושנת יעקב”, את “הדסה היא אסתר”. כל האירועים הממשיים קיימים ועומדים: “שעשגז סריס-המלך, שומר-הפילגשים” ו“הגי סריס-המלך שומר-הנשים”, כל המון הפרתמים והאחשדרפנים, הבשמים ותמרוקי-הנשים הממלאים את ההוייה הזאת, כולם נכונים ונכוחים, אלא שהתפשטו מגשמיותם, התפרקו ממשותם הגסה, ונהפכו לפסוקים, לכתבי-קודש, שנקראים בבית-הכנסת בניגון של תפילה, בנעימה מסורתית נפלאה, נקראים בחמימות של מצווה מן התורה בהתלהבות של חג. הקהל אינו רואה את המעשים החילוניים המתרחשים לפניו, אינו רואה את גינויי המלכות אשר בשבע ועשרים ומאה מדינה, הקהל רואה את העיקר, את מרדכי קרוע-הבגדים ולבוש-שק ואפר, הקהל שומע את התמצית: “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד, להרוג ולאבד”. העם מקיים בשמחה מצוות קריאת המגילה, שמסכת שלמה נתחברה עליה, “מסכת מגילה”, עם כל המון הדינים, החוקים והמנהגים התלויים בה, ואשר המהרש“א העיר עליה את הערותיו והרמ”א הגיה אותה בהגהותיו, והגר"א דייק בה את דיוקיו – הדת אכלה את המגילה הזאת ועיכלה אותה היטב, הריחה אותה ביראת שמיים ועיטרה אותה בהמון שיריה וניגוניה הלבביים עד שנתנדף הימנה כליל ריחה של חצר מלכות-פרס, ריחה של עבודה זרה. הוייתם של שרי פרס ומדי אינה מורגשת בה כלל – רק חרבונה זכור לטוב, בשל משפט אחד שדיבר לפני המלך, בענין המן. “יקר תפארת גדולתו” של אחשורוש. רשעת המן, עצת המן וזרש אשתו, כולם היו לפסוקים, למקרא-קודש, הנקראים בבית-הכנסת ברגש, בנפש הומיה ובנעימה הומיה. כל חינה וחסדה של דת-ישראל שקועים וגנוזים בקריאת המגילה הזאת.

ולבסוף, כאשר “מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, ועטרת-זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן”, קרא אבא ז"ל את הדברים בתרועת נצחון, בקול ששון חוגג, אם כי הוא גופו היה רחוק מכל הידור חיצוני, לבוש-מלכות לא היה חשוב בעיניו כלל וכלל, ועטרת-זהב גדולה לא לקחה את לבו. חפשי מכל הבלי העולם הזה וקנייניו שמח בכל זאת על “פרשת גדולת מרדכי”, על התכלת והחור, שהזמן גרמם, שלא היו אלא הוראת שעה, כי קוראי המגילה ושומעיה היו משוחררים מן התאווה השפלה הזאת, תאוות ההידור החיצוני. נראה היה, שבו, במרדכי היהודי, שהיה לבוש מלכות, יצאו היהודים האלה ידי חובת הגדולה והתפארת. בו באו על שכרם המלא בעולם הזה. ועתה אין להם אלא לשמוח בשמחתו, להתגאות בכבודו ולקיים “משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”. כאן, כאן, בנקודה זו, בפסוק זה מרוכז כל תכנה, כל ערכה של המגילה. בגתא ואבגתא, זתר וכרכס וכל שאר השמות המשונים של שרי המדינות, כל הפרטים הרבים לא באו לעולם ולא נכנסו למגילה אלא כדי לפאר ולקשט את ימי הפורים האלה “ולעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח-מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”. מקרא זה אינו יוצא מידי פשוטו. אדרבא – כל מרחבי-הלב היהודי, כל סגולות החסד והרחמים, הוכנסו לתוכו ועשאוהו מצות-עשה מן התורה לדורי-דורות. כאן גנוז סודה, ישרה ויפיה של דת-ישראל.



 

עם-ישראל    🔗


עם ישראל הוא עם, החי וקיים תמיד על פי תהום – מאז ועד היום! מכאן כל המגרעות והנפלאות שבו, כל המעלות והחסרונות: ערות חושיו, זריזות רוחו, בהילות דעתו ופזיזות מעשיו. כל הגדולות והקטנות שבו נובעות מהרגשת אימים סתומה זו, הפועמת בו ביודעים ושלא ביודעים. היא נטועה לא רק בלב היהודי הכפרי, שמוצא את לחמו בקרב “גויים” אימתנים, שכורים ופרועים, אלא גם בלב רוטשילד, בלב ראטנאו, באלין וטרוצקי – כולם הם אחוזי רגש פנימי סמוי, חבוי עמוק עמוק, שהם חיים על עברי פי פחת. ומכאן גדלותם האנושית, נועזותם המתמיהה ועמקותם התהומית. ומכאן גם אהבת-החיים הכבירה של עמנו, הואיל וחייו תלויים לו תמיד מנגד. גורל הוא זה ולא מתמול-שלשום. הוא נוצר יחד עם אברהם אבינו, בשעה שעזב את אור-כשדים, כדי לבצר לו מקום בעולם שכולו עובדי עבודה זרה. לבצר לו מקום-פעולה, כדי להפיץ הימנו תורת השכל העליון – זהו מה שעשו גם בניו אחריו עד דור אחרון. מעשה אבות סימן לבנים. וגורל זה לא יחדל מאתנו ולא יסור מעלינו לעולמים: עם חי חיי נצח על עברי פי פחת. מה שאנו יכולים לעשות למען עמנו הוא זה: לחזק את עצביו, להביאהו לידי הכרת מצבו המיוחד, ולחבב עליו את תפקידו הקשה על ידי עבודה חינוכית בלתי פוסקת. עלינו לחנך את העם להיות גא ושפל, גא כלפי הבריות ושפל לפני אלהים, ולא להפך… למען ייטיב צעד ויחזיק מעמד על שפת האבדון.


 

תהלים    🔗


במכתבי-רילקה אל המו"ל שלו, בעל הוצאת “אינזל” בלייפציג, יש אחד שנכתב בראשית מלחמת העולם הראשונה, בו הוא מתנה את צערו וענותו בימים טרופים אלה, ימי טירון בקסרקטין של הצבא האוסטרי. הוא כולו מבולבל ולא יודע את נפשו. רק נחמה אחת נשארה לו, והיא: הקריאה בספר התהלים. הנה קטע מתורגם מתוך מכתב זה:

“בדד ישבתי בלילה, שקוע בחשבון-נפש, לבסוף הדלקתי שוב את נרות עץ-המולד וקראתי לאורם את מזמורי-התהלים, אחד הספרים המעטים, שהקורא בו משוכן בו לבטח, ללא כל שייר, על אף היותו פזור-נפש, נבוך, פרוע ונגוע עד היסוד”.

ובכן – לא רק אבותינו ואבות-אבותינו ביקשו בצר להם מפלט בפרקי תהלות בן-ישי, אלא גם אחד מגדולי השירה העולמית, התרפק בעת-צרה על חיקה של התפילה היהודית וימצא בה עוז ורווחה לנפשו הדוויה.

ואל נא יביטו בני הדור החדש בעיני בוז וזלזול על יהודים, אומרי-תהלים. וכבר רמז על כך ביאליק: “מה נקלה ועלובה זה המראה בעיני זר לא-יבין!”



 

“ואברהם עודנו עומד לפני ד'!”    🔗


סדום ועמורה נידונו לכליה: נתערערו מוסדות-תבל; האדם, בחיר-היצורים, אשר אמרנו בצלו נחיה, הפך חית-טרף. אין מנוח לכף-הרגל, ואין מעמד לחזון-הנפש. והמבוכה גדולה ואיומה: האדם עזב את ד‘; ד’ עזב את האדם; והעולם הפקר – ואילו אברהם, יסוד האצילות שבאדם, עודנו עומד לפני ד‘… ראשו למעלה, ערוך-דרוך לקראת הפלא; צופה ומצפה למענה-אלוהים; ועיניו עצומות למען ייטיב לראות. אבל חלל-הרקיע פעור לרווחה; אין אחיזה לדביקות-המאמין. זה-כבר, זה-כבר הלך לו אלהים, נתעלה ונתעלם – ואב-המון-גויים, עזוב ונעזב, נתון לשוד ולטרף, ללעג ולקלס. ואברהם עודנו עומד לפני ד’. סימן-שאלה דומם אל מול הנצח השומם…



 

אהבת ישראל ושנאת חסרונותיו    🔗


קו זה נמשך והולך מן הנביאים, נביאי האמת, שהיו מוכנים תמיד להתייאש מעמם ולברוח אל איזה “מלון-אורחים”, ולא התייאשו ולא ברחו, עד אחרוני האחרונים, עד מנדלי וביאליק, שכילו את כל חמתם ואת כל חיציהם ב“עם עברתם וחמלתם”. אוהבים את העם אהבת נפש ושונאים את חסרונותיו תכלית שנאה, מאחר שהללו מעכבים בידם מלאהוב… משום כך גדולה השנאה כל כך, כי אהבתם לעמם בוערת כאש בנשמתם, ואין האהוב ראוי לאהבה כלל. מדי פעם בפעם הוא מנחיל אכזבה מרה לאוהביו אלה, עד שהם מתנקמים בו ומקטרגים עליו כל מיני קטרוגים, שופכים עליו קיתונות קיתונות של בוז ורואים בו סמל הרשע והשקר, חותם השפלות וההתנוונות. כל בחור וטוב בעמנו מפרפר בסבך זה של חסד וגועל, של רוגז ורחמים ואין מוצא. כי מצד אחד יש בישראל מין זוך של אצילות-נפש, שאינו מצוי בשום אומה ולשון, ואילו מצד אחר יש בו מין פגם נפשי מזוהם, מין מעוות לא יוכל לתקון, שלא ייפטר ממנו לעולם. לקוי זה מתגלה בשני תחומים: בתחום הממון ובתחום עקמומיות-הלב. אלה היודעים זאת באים לידי יאוש שבעים ושבע ביום, ובכל זאת לא תזוז ידם מן המעדר ומן האת, לא יחדלו מייבוש-הביצה של אהבת הבצע, הם עודרים את אדמת האומה באמונה, מנכשים את השדה מקוצי-הקטנות והגסות, מבערים את חרולי-האנכיות, את ברקני-ההתרברבות המחוצפת, עוקרים את דרדרי-הפטפטנות הריקה, על אף ההכרה, שכל העבודה הזאת היא עבודה לבטלה, כל העקירה הזאת שטחית היא ולא שרשית… העם הזה לא יתן מגרעותיו למשיסה ולא יפקיר את חסרונותיו היקרים לבוזזים… הוא ישמור אותם מכל משמר ויטפח אותם באהבה ובכשרון, כאשר עשה זאת עד היום הזה. ומן הדין ומן הנכון היה, לחבר תפילה מיוחדת לאלהי הסבלנות הלאומית, שיחון עדת אוהבי עמו הבודדים, וירחם דורשי שלומו המעטים, שלא תקצר עליהם רוחם מרוב יאוש ולא יקוצו בחייהם מרוב אכזבה, אלא יעמוד להם בעבודת הקודש, שלא תרפה ידם ולא תחלש דעתם מעמל-השוא שהם עמלים, וישרה עליהם מעוז-רוחו ומאורך-רוחו, אמן סלה.



 

השנאה לישראל    🔗


השנאה לישראל לבושה המון צורות. למן הצורה הגסה של הפוגרום הרוסי והרציחה הנאצית עד הצורה העדינה של הביטול הצרפתי, של הזלזול האנגלי, של בעיטת איש-המדע וחריקת השן של איש-המסחר. ההמון הפרוע של כל עם ועם היה מתמרמר על היהודים, שקונים לכבוד שבתותיהם ומועדיהם את האווזים השמנים ביותר, את הדגים הנהדרים ביותר ואת הפירות היקרים ביותר – ואולם שלא ביודעים, מתוך חוש פנימי נאמן, היו מרגישים שבליל-השבת היהודי יש יותר מבשר ודגים, יש יותר מאכילה טובה, יש משהו שאין לאחר חלק בו, יש משהו שאין לזר כל מושג ממנו, ועל המשהו הבלתי-נתפס הזה יצא כל הקצף, פרצה כל סערת החמה והשנאה, שהיתה עצורה בעצמותיהם כאש אוכלה – מאז ועד היום. בדומה לשנאת האחים ליוסף על כתונת-הפסים. כי לא על עצם המלבוש שנאוהו, כי-אם על יתר האהבה שאביהם אהבהו, על הביכור שיעקב ביכר אותו על פני כל בניו. הרגשה סמויה זו שמתחת לסף-ההכרה מאחדת את שונאינו בשנאתם אל עם אלהים, שאביהם שבשמים בחרהו מכל העמים ושיקע בו מיטב כוחו ומבחר ענינו. בחירה זו – זאת הרגישו כל העמים – אינה אלא פרי בחירה קודמת, שעם זה בחר בעצמו, כי זה דרך כל בחירה: תחילה רואה העם את עצמו כנבחר, ואחר כך בוחר בו אלהים, ולבסוף – כל האנושות. שהרי כל האנושות כולה מאוחדת בהרגשת נבחרוּתו של העם הזה בין על ידי בחירת נבואת נביאיו ליסוד כל דת ותרבות ובין על ידי הערצת אחד מבניו כמושל במלכות השמים. כי פליאה היא ותהי לפליאה נצחית: לפני שלושת אלפים שנה קמה פתאום משפחה אחת, משפחת אברהם מאור-כשדים, והראתה את עצמה גדולה וטהורה וקדושה, קרובה לאלהים עד כדי כריתת ברית עמו, עד כדי שפיכת ממשלתה על כל גויי האדמה. בני שבט אלהי זה הרגישו בחוש שחייהם הם מופת וסמל לחיי כל עם ועם, ענין וחפץ לכל הסובבים אותם ולכל הדורות הבאים, עד שכל מאורע שאירע להם וכל פרט קטן שבתולדות חייהם נשמר ונרשם ונחרת על לוח הימים במין כוח משכנע כזה, במין אמנות אלהית כזו, עד שבאמת ובתמים נתרשמו כל העמים, נתפסו כל העמים על ידי כוח מושך זה והושפעו מכל מה שהרה והגה העם הזה, מכל מה שהורה והמציא העם הזה, עד שלבסוף בחרו כל העמים באלהיה של אומה זו, ודבקו באחד מבניה כבעמוד-התווך של החוייה האנושית, כבמקור החיים הרוחניים. ומפני שאי-אפשר לשלם על כל הטובה הזאת ועל כל החסדים האלה באהבה ובברכה, הרי הם משלמים בשנאה ובקללה, בזעם וברצח – כדי לפרוק מעל עצמם בדרך כזה את עול התודה, שאינם מוכשרים לה, ואת נטל הכרת הטובה, שהם חייבים בה, ושהיא למעלה מכוחותיהם הנפשיים.



 

“ויאמר ד' אל השטן”    🔗

(איוב א‘, ז’)


מכאן, מאמירה זו, יונק השטן את כוחו. כי הנה ניצבים לפני כסא-הכבוד כל בני האלהים, כל הפמליה של מעלה, והיושב על הכסא הרם והנשא אינו פונה אף לאחד מהם, לא למטטרון שר-הפנים ולא למיכאל שר-ישראל, לא לגבריאל ולא לרפאל, כי-אם לשטן דוקא, דוקא לאשמדאי זה הוא מייחד את הדיבור. נראה ברור: ענין לו לבורא רק בשטן. רק בו הוא מבקש הסכמה למעשי ידיו, רק לו הוא רוצה להוכיח, כי טוב הוא האדם, כי טובה הבריאה שברא בעולמו, ורק מפיו הוא רוצה לשמוע חות-דעת חיובית בנוגע לאיוב. אדיר-חפצו של היוצר הוא, לשכנע את שר שאול-תחתיות, כי בחסד ובחכמה נברא מה שנברא, להציל מפיו ברכה והודאה לנזר היצירה. שירי התהלות והתש­בחות של שאר המלאכים הטובים אינם מעניינים אותו, כביכול, אלא דווקא המלאך הרע הוא מרכז-עניינו וראש דאגתו. “השמת לבך על עבדי איוב?” אנו שומעים כמעט את רטט-קולו של הבורא, כביכול, בצפייתו הרבה לתשובת השטן, להודאתו בצדקת איוב. ואולם דוקא הוא, השטן, שולל לגמרי את תומו וישרו של האיש מארץ עוץ. הוא מערער את הבטחון שאלהים בוטח בו, בעבדו הנאמן, מצנן את התלהבותו ומשבית את כל השמחה שהוא שמח ביציר-כפיו. לא מיניה ולא מקצתו! – “החנם ירא איוב אלהים?” “שלח נא ידך וגע בכל אשר לו – אם לא על פניך יברכך!” וגם בהתייצב המלאכים על ד' שנית, אין אלהים דורש אלא את השטן בלבד. גם הפעם פונה הוא רק אליו באותה שאלה חרדה: “השמת לבך על עבדי איוב?” ושוב אנו מבחינים אותה רעדה פנימית בקולו של השואל העליון, שאחד חפצו ואחת בקשתו: לקנות לבו של השטן, לרכוש אהדתו והערכתו החיובית לזה שנברא בצלמו. ונהייה זו של הבורא אחרי השטן, אחרי דעתו של השטן, היא היא מקור כוחו, והיא הנותנת לו עוז וחוצפה, לסתור בניינו של הקדוש ברוך הוא. ואני בימי עלומי, בהגיעי לפרשה זו היטב חרה לי על אל אלהי הרוחות, המשפיל את עצמו לפני בכור-שטן, לפני השד המשחית, ומדיין עמו כעם שווה לו, במקום לבעוט בו ברגל-קדשו בעיטה ניצחת אחת, ולהכחידו מתחת שמי אדוני! הלב הצעיר רתח: מה ההתרפסות הזאת לפני הסטרא אחרא? מה הכרכורים הללו שהוא מכרכר סביבו לעורר רחמים בלב השטן על “איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע?” מה הכבוד הזה שהוא חולק לו במעמד כל הפמליה של מעלה, שאותה אין הוא מזכה אף במלה אחת? הלא ברוח-פיו יכול הבורא לכלותו מעל פני האדמה, ולהסתפק בכך שהוא, הוא ולא אחר, יודע את גודל צדקתו ואת תומת ישרו של עבדו איוב! מה פשר יגיעה זו שהוא יגע, להטות לבו האפל של השטן לצד הטוב והחסד, עד כדי מסירת הצדיק לידו הזידונה של השטן? רק לאט לאט, ברבות הימים, עם קניית נסיון בסוד דברים אלה ובחקר צפונותיהם, נתחוור ללב כי אלהים מוכרח היה להתנהג כך, מוכרח היה לנצח את השטן לא בחייל ולא בכוח כי-אם ברוח, בדברי אמת וצדק. כי השמדה אינה הוכחה וחיסול אינו שכנוע. לאט לאט הרגיש הלב כי כלפי השטן המשחית אין לו ליוצר ברירה, אלא להוכיח לו באורך רוח אין קץ צדקת אנוש וזכות קיומו. רוצה הוא, מחויב הוא להראות לו ליסוד הרע כי “עולם חסד ייבנה”, כי האדם בשרשו תם וישר. ורוח-אלהים לא ישקוט ולא ינוח עד שיחדור את החומר העכור, עד שיאציל ויציל אותו, יגאלהו מאפלת שלילתו ויביאהו לידי הכרה בטוב אדוני, לידי הודאה בערך האדם. להוכיח – ולא לדכא! לשכנע – ולא להשמיד, כפי שעושים בדורנו ולעינינו שני כוחות-החושך, השולטים בעולמנו: הנאציזם הגרמני והבולשביזם הרוסי.



 

חנוכה בחוצות-הילדות    🔗


לא חג לאומי, לא חג דתי, כי-אם חנוכה בלבד, מין פלא מפלאי-החורף, מין חזון מחזיונות-הטבע, עדי-עדיים על חזהו של שר-החורף. כשלג הצח והטוב כיסה נס-חנוכה את העצים, עטף את הבתים וימלא בריחו החריף את כל העיירה. העיירה כולה היתה מקושטת בה, בחנוכה זו, כשם שהיתה מקושטת בכל מיני קישוטים חרפיים מבהיקים, מצלצלים. אורם וצלם של שמונת ימי חנוכה אלו ליפפו את העיירה מיער עד יער. בין שזו נטפה נטפים נטפים של שלג נמס בצהרי-היום, בין שזו שבה והתכווצה, שבה וקפאה עם רדת הערב. הנרות הקטנים שבחלונות היו נטועים בלב ההוייה החרפית ככוכבים אלו אשר בשמים האפלים, הגבוהים והצוננים. לא מצוות מן התורה היו אלה, כי-אם חוקי-טבע נהדרים, פלאי-חיים נהדרים. רוחות החורף הנזעמים שמאחורי ביתנו המו-נהמו את הניגון הנרהב, הנלהב של “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”, המו-נהמו את הניגון החוגג-הסוער של “מעוז צור”, שיצא מפי אבא-רחימא חדש תמיד, מפתיע תמיד, מרנין תמיד. ניגונים אלו האירו-העירו את חדרי ביתנו הקטן, האירו-העירו את רחבי העולם הגדול, למקצה האופק המושלג ועד קצהו. הכל היה ספוג חגיגיות זו, שנתמשכה מן הנרות הזעירים הללו, שנשתפכה מפי היהודי הקטן, והחורף והכפור והסביבה הגויית נבלעו בה, נטמעו בה, בחגיגיות יהודית זו, וכל המחשכים החרפיים הבהיקו מזיוה.



 

“לוח”    🔗


אבא ז"ל לא היה קונה ספרים – שכר כתיבת ספרי-תורה היה מצער מאוד, הספיק בדוחק ללחם לאכול ולבגד ללבוש. ואולם, מדי שנה בשנה, בחודש אלול, היה מביא הביתה “לוח” חדש לשנה החדשה. איזה משב-רוח רענן נכנס לביתנו עם הלוח החדש! כל אהבת-החיים של אבא יקר באה לידי ביטוי בחיבתו אל הלוח.

עם ערב היה פותחו וקורא לפנינו את החדשות הנפלאות, העומדות לבוא עלינו לטובה ולברכה: חגים כסדרם ושבתות טובות כהלכתן. בחודש טבת ירדו שלגים עצומים, רוחות עזים ינשבו וקור גדול ישתלט בעולם. בחדר הורגש ריח החורף הקשה, הקרוב לבוא, ונועם האימה המתרגשת לבוא אלינו אחרי החגים המופלאים. “עשרה בטבת” יהיה יום קצר וצום קצר – בארבע אחר הצהריים כבר יחשיך היום. גם זאת לך תענית! ויש שהיה מבשר בשם הלוח כי השנה יחול ערב-פסח ביום-השבת! איזו תוחלת מאירה ואילו סיכויים נהדרים!

ערב-פסח ביום-השבת!

פני אבא קורנים מרוב הנחת הנכונה לנו. תארו לכם: העולם עומד וקיים וחוקי-אלהים שולטים בו ברוב עוז וחסד. אחרי השלגים והסופות והקור עומד ומחכה חג-הפסח, ושמחה כפולה בידו: שבת ערב-פסח! וכך הוא הולך ומונה את כל הטובות והנצורות שבעל-הלוח מגלה לנו ברוח-קדשו. ויש שפני אבא לובשים קדרות: בחודש תמוז לא יהיה גשם! יבול השדה יחכה לשוא לברכת שמיים מעל. אך מיד מתבהרים פניו: מי הוא, הלוח, ומה כוחו וגבורתו למנוע חסד-שמיים? היד אדני תקצר? מנחם אבא את עצמו ואותנו ברגש-בטחון פנימי כי אלהים לא יכבוש רחמיו מן השדות והיערות הצמאים לגשמים. “ותן מטר על פני האדמה” – תפילה זו כוחה גדול לעקור נבואת הלוח ולהפוך קללה לברכה. כך עוברת לפנינו השנה החדשה על כל חסדיה ופגעיה מתוך הלוח הקטן שביד אבא. שנה שלמה על כל סדריה ותהפוכותיה מקופלת בו, בלוח הקטן הזה, לרווחה, ואנו טועמים בקריאתו של אבא טעמו של כל חודש וחודש, כל חג וחג, שהוא מובטח לנו, שאורו הגדול, כבר גנוז בלוח הקטן. ורגע אחד נדמה לנו, כאילו הזמן גופו מתדפדף הולך לפנינו ומתגלה לעינינו מתוך הדפים הרעננים של ה“לוח”.



 

בכיו של ר' זושא    🔗


ליד אחד החלונות הגבוהים והמוארים אשר בהיכל העליון שבגן-עדן עומדים הם שניהם, שני האחים, ר' אלימלך מליזנסק ור' זושא מהאניפולי, ומציצים פנימה. הם לא זכו להכנס, הם נשארו מבחוץ. עצמותיהם רוחפות מקור, רגליהם קופאות, ואולם עיניהם נתונות אל הנעשה בפנים: איזה שובע-שמחות! איזה הוד והדר! צדיקים מפורסמים וגאונים נודעים לשם יושבים ליד שולחנות מלאים כל טוב ונהנים מזיו השכינה. שני האחים רועדים מרוח עז וחזק, הנושב בספירות הנצח, ואינם יכולים לזוז ממקומם למראה הגדולה והתפארת, המסנוורות את עיניהם הכלות מצער ומיגון קודר2. עד שר' זושא לא יכול עוד להתאפק וגעה בבכי מר: “אלימלך נלבב, אחי רחימאי, הגם כאן, גם כאן נעמוד אנו מבחוץ, בשפלות ובחשכות, וגם כאן נהיה נענים ונידחים מקהל גדולי ישראל, כמו שם, בארץ החיים, בעולם השקר? ואני אמרתי: מילא שם, בעולם השפל, סבלנו, שבענו בוז, דלות ועניות, תלאות וטלטולים, ואילו כאן, בעולם האמת, נשב אנו בראש, יקחו אותנו אחר כבוד, ואנו נהיה הראשונים לשם ולתהלה ולתפארת במלכות שדי! ועתה, ראה מה עלתה לנו, מלך רחימא. שלוי עולם אלו יושבים בכבודו של עולם ומתענגים בהיכלו בכל מיני תפנוקים והנאות, ורק אנו, שני האחים הדוויים, מרוחקים מכל נחת, מנוגבים מכל טוב, השמור לצדיקים לעתיד לבוא. בושתי מאוד, אחי ליבאי, מפני השטן וכת דיליה, חרפה ובושה לפני הסטרא-אחרא”. שתק ר' אלימלך שעה ארוכה והסתכל באחיו היקר והנדכא בעינים מלאות רוגז ורחמים, אחר-כך פתח פיו וידבר בקול עמוק וערב, קול שהיה רועד בתחילה, ותוך כדי דיבור הלך הלוך וחזק, כקול נגיד ומצווה: “הרגע נא, זושא אחי, תנוח דעתך עליך עטרתי ותפארתי, הלא כך צריך להיות! דוקא כך! ואתה סבור היית, שמלך וזושא ישבו להם כאן כפריצים בשלווה של עולם, וירוו נחת וידושנו עונג כאותם השבעים והשאננים, כאותם הדשנים והרעננים, ששמנו ועבו ועשו חייל! ואני מראש ידעתי שכך יהיה. אני מראש שיערתי שגם כאן נעמוד אנו מן הצד, מנגד נראה את הגן-עדן ושמה לא נבוא. לא לנו, לא לנו התגורר בהיכלי מלכים. אנו לסבל נולדנו, אנו לעמל נועדנו לצער וליגון. כי מי ישא ויסבול צערו של עולם, בשעה שכל הצדיקים ישבו וייהנו מזיו השכינה? אנחנו, זושא מחמד-עיני ומחמל-לבבי, אנחנו שני עמודי התווך של הסבל האנושי העולמי! ואין לפנינו לא גן-עדן, לא מלכות שמים ולא שכינה. מנגד, מנגד עלינו לעמוד תמיד, לראות בתפארת אחרים ולא לקבול. עלינו לערוך גלות גם כאן, אחי רחימאי, גם כאן, על ידי שערי גן-עדן”. נשתתק זושא והרכין ראשו, ושניהם עמסו על גבם את צרורות הצרות ויצאו לדרך-נדודיהם הנצחי בערבות שמים, לכתת רגליהם, כמו אז עלי-אדמות, בין ענני-נגף וערפלי תוהו.



 

זה לעומת זה    🔗


מזמן לזמן אני נפגש אתו, כשהוא מחכה לאוטובוס כמוני: פנים עדינים, תורניים, מבט כבוש וצנוע. בידו גמרא או ספר אחר, והוא עומד קצת מן הצד, בדל מן העדה, כאומר: מלכותי אינה מעלמא דין… יש שעיניו נתקלות בעמוד-המודעות הענקי, בו נראה למלוא-רוחב-המודעה גבר כביר, כשהוא גוחן על אשה מפורקדת ומפורכסת, מוכן לנשק אותה אותה נשיקה אידיוטית, הוליבודית, שכל חוסר-טעמו של דורנו, כל חלול-הקודש של חיינו, כלול בה. מבטו של הרב נכווה מדי פעם למראה הפיגול שלפניו, ואני על-נקלה קורא את הרהורי-לבו, הרשומים בקלסתר-פניו: “ובכן, זהו הכל, זהו מה שיש לכם לתת לדור הצעיר, זהו מה שיש לכם להגיד לבריות בימינו אלה? שוב ושוב אותו הביטוי הבהמיי, אותה ארשת-הפנים החייתית בדברים שבינו לבינה! הרי אתם נוטלים את הצנוע ביותר, את הקדוש ביותר בחיי הזווג התחתון, שאינו אלא זעיר-אנפין של הזווג העליון, ומציגים אותו לראווה בראש-חוצות, לעיני נערים רכים, שיצריהם בוסר והגיגיהם בוסר, לעיני תינוקות של בית-רבן שלא חטאו, ומפגינים בכך את “העולם הזה” שלכם, את “העולם הבא” שלכם, שתחילתו תאוות בשרים וסופו תאוות בשרים, כרוכל זה המכריז על סחורתו הדלה והמעטה! היכן כאן השכל, הנימוס, מידת הצניעות, הטבועה בנפש האדם, באשר הוא אדם! היכן כאן ההרגשה הבריאה ביחס לדברים שהשתיקה יפה להם? רבונו של עולם! שוב ושוב אותו גירוי בלתי-טהור! ומה יעשה הבן ולא יחטא? מה יעשה הדור הצעיר שלא יזנה אחר עיניו?” לעג מרירי, ספוג צער, חבוי בזוית-פיו, ובאנחת-רווחה הוא ניתק ממקומו וממהר לקראת האוטובוס הבא.



 

הצדיק הל"ז    🔗


את ל“ו הצדיקים אוהבים הכל. הכל מרוצים מהם, יען כי אינם מפריעים למישהו, אינם מטרידים – צנועים הם, ענווים הם, בטלים ומבוטלים ואין איש מרגיש במציאותם. אחרי מות אחד מהם נכון לו הספד נהדר וחסל. לא כן הצדיק הל”ז! הוא אינו מסתפק בהספד נאה. הוא דורש חלקו בחיים, הוא רוצה להשפיע מרוחו על בני סביבתו ולהשמיע קולו ברבים. אם צדיק אני, טוען הוא, הריני מבקש שכר צדקתי בזה, שאוכל להטביע את חותמי, חותם הצדק, על חיי החברה ולהיות שותף לעיצוב דמותה החמרית והרוחנית. הבריות מסביבו תמהים עליו ומנידים ראש אחרי בריה משונה זו של צדיק, שאינו נמוך מעשב ודמום ממים, כפי שהוא צריך להיות על פי חוק, על פי הסכם חשאי בין אנשי העולם הזה ובין שלושים וששת הצדיקים, שאינם יודעים אפילו כי צדיקים המה. והלה עומד ותובע את חלקו בתוקף היותו צדיק ודורש זכויות ומתרעם על קיפוח מעמדו בחברה. איזה צדיק הוא זה, שואלים מכל צד, שאינו רוצה להיות נחבא אל הכלים, לחיות חיי צער ולהיות שמח בחלקו, כפי שהותנה אתו מאז ומעולם, אלא שואף לתקן את העולם על ידי פעילות נמרצת וזריזות ציבורית, כלומר, רוצה להטיל את השקפתו המוסרית על אחרים, ולחיות כפקיד טוב, כעסקן נאמן, בתוך החברה, דוקא, לא באיזה יער רחוק או באיזו סימטה נידחת, ולקחת חלק בשיפור המצב הרוחני ובעידון מידות בני האדם! האם לאיש חילוני כזה צדיק ייקרא? והלא הוא מאבד בידים את מעט הטוב שהיה ביכלתו להשיג: את כבודו כ“למד ווניק” ואת ההספד הנעים אחרי מותו: “הוי, צנוע, הוי, ענוותן! הוי, צדיק הדור!” חדל להיות אחד מאלה, שעליהם העולם עומד, ובחר להיות ממזכי הרבים בפועל ממש, במו ידיו. ברוב עמל ויגיעה וקבלת עול העבודה לטובת הכלל על אף כל הטרדות וההשפלות הכרוכות בה, ובלבד שלא יהא צנוע ולא יהא מקובל על הבריות ולא יעמוד מן הצד – כשאר הל“ו צדיקים! מי יודע? אולי יש בגן-העדן מדור מיוחד בשביל הצדיק הל”ז!



 

הסדר היסטורי    🔗


דרישה שאין לעמוד בה דורש הנביא מאת עמו. רוצה הוא שהעם יכיר בפחיתות-ערכו, בשחיתות-דרכו, למען ישים לב להטפת מוסרו של גדול-הדור. והרי דבר זה מן הנמנע הוא. אין עם, או אדם, מודה בנחיתות הדרגה שלו. אין הוא יכול, איפוא, לקבל תוכחתו של הנביא, שכולה שלילה, כולה ביטול לגבי קיומו כבשר-ודם, וממילא נופלים דבריו של הנביא על אוזן לא-שומעת. הדור הרואה את עצמו מותקף ומושפל על יד זעמו של הנביא, שולל את שוללו… כזה הוא היחס התמידי השורר בין העם לבין נביאו – בעודו בחיים. אחרי מות הנביא מקבל העם, כלומר הדור הבא, את דברי תוכחתו הנאמנים, שהוטחו בפני הדור הקודם, ולא בפני הדור החדש! הלה מעכל על-נקלה את דברי הכעס והחימה, שנאמרו על אחרים, על אלה שקדמו להם, ולא עליהם ניתכה חמת המקטרג הקדוש. וכך, כאילו נדברו ביניהם הדורות, הלך ונוצר מעין הסדר היסטורי: כל דור מקבל על עצמו תוכחת הנביא של הדור הקודם. הנביא החי נשנא ונרדף מאת בני-דורו, בעוד שהם מכבדים ומעריצים את שאגתו של האריה המת. כי כל נביא שאיננו, אריה מת הוא בעיני הדור, ואילו הנביא שבהווה אינו אלא כלב חי. עם מות המאשים ניטלה חריפות-ההאשמה, ואפשר להודות בצדקתו וקדושתו בפה מלא. נמצא, איפוא, כי עם-ישראל בכללותו מכבד את נביאיו ומוקיר את מדריכיו, עושה את דבריהם נר לנתיבו ומתפאר בהם נגדה-נא לכל העמים.



 

התנ“ך ועם התנ”ך    🔗


האיש החכם שבתנ“ך הוא גם האיש הישר, האיש התמים. חכמה ותום-דרך שלובים זה בזה, הם זיווג מן השמים. וכן הרשעות בכתבי-הקודש מזדהית תמיד עם הסכלות. רשע-כסל הולכים יחד, זיווג משאול-תחתיות. זוהי תפיסת התנ”ך. אך לא כן תפיסתו של עם-התנ"ך. הוא לא כן יחשוב. האיש הטוב הוא בעיני רוב העם שוטה גמור, ואילו הרשע – חכם מחוכם. תפיסה משונה זו מאין היא באה? מהיכן היא נובעת? מקורה, לדעתי, בתסביך-הנחיתות, המצוי בכל אדם, שהוא פיקח וחדל-אישים כאחד, כליל-ערמה וחסר-אופי. ורבים, רבים מאוד חסרי-אופי בישראל. מהלך-מחשבתו של איש כזה כך הוא, בערך: פלוני אוהב את הבריות, אוהב בריה שכמותי, סימן שהוא טיפש. אילו היה חכם לא היה שופע חיבה למין האנושי, שרובו מנוולים ויתרו פתאים, וכל שכן שלא היה נוטה חסד לאחיו בני-עמו, חבר ערומים ורמאים. ואילו כשהוא נתקל באחד גס, שונא בריות ובז לכל אדם, הריהו מביט אליו בהכנעה, בהערצה, כהביט אל אדם-המעלה. שהרי שנאה זו שמחלחלת בו מעידה עליו שחכם הוא, שבקי הוא בטיב הבריות ובערכם האמתי של היהודים, יחס-הבוז להם מראה עד כמה עמוקה הכרתו, עד כמה הוא חוקר לכל תכלית ויודע יצרי בני-עמו, שכולם כמוהו, כמובן, וראויים איפוא לשנאה זו שהוא רוחש אליהם. לאור-השגה כזאת לא ייפלא, שכתר-החכמה בישראל ניתן דוקא לגסי-רוח, וסר-מרע ילבש כובע-פתיות.



 

היין הטוב    🔗


כוס אחר כוס אני מוזג לי מן היין הטוב של ניגוני-אלול, חודש הרחמים והסליחות, שותה לרוייה מתיקות “הימים הנוראים” והדרת החן והחסד של חג-הסוכות. זה היין המשומר, שאינו משכר, אלא להפך, מפיג את השכרון, הנסוך על הנפש בתוקף העתים, מסלק איזו מחיצה עבה ועכורה של ימים ושנים, ומגלה לפנינו את נוף-ילדותנו, הנוף הפורח והמלבלב ואינו נובל לעולמים, מגלה לפנינו את המציאות האמתית, שאינה בטלה לעולם, אלא עומדת מן הצד ומחכה לתשובתנו… לאחר שניתקנו ממנו ביד-הזמן האכזרית. ולא זכרונות הם אלה, לא געגועים על מה שעבר – שום דבר לא עבר, הכל חי וקיים. כל מה שהיה גדול וטהור ויפה לא יאבד לעולם. זהו הסוד האמתי של “נצח ישראל לא ישקר”. הנה אני רואה אותם, את כולם, אזרחיה הנאמנים של המציאות הזאת. מי אומר שעיירתי איננה? היא חיה בי, חיה וקיימת בקרבי בכל מלוא כבדה ומשקלה, בכל מלוא עניה ומרודיה, בכל מלוא מתקה ותפארתה.

הרי הם כולם כאן, יהודים מכל השנה, וראה! איזה שינוי חל בהם! לבשו ז’ופיצות חדשות, לבשו נפשות חדשות, לבשו פנים חדשות. הנה עם שלם, באלפי עיירות נידחות, מתכונן למפגש עם אלהיו! עם שלם על חוטבי-עציו ושואבי-מימיו מכין עצמו להופיע לפני כסא-הכבוד. וראה גם ראה – אלהיו, אלהי קדם מעונה, נכון גם הוא, מוכן לקבל את עמו, הדופקים שעריו, החוזרים בתשובה אליו, וכורעים לפניו על ברכיהם – ככוהנים הגדולים בימי-קדם! הנמצאה תופעה דומה לזו בקרב עם מן העמים? חנוונים פשוטים, סוחרי תבואה דלים ועלובים, סנדלרים וחייטים, יהודים מקומחים ומפוייחים, ניערו מעליהם יום אחד את כל ההווי העכור, החילוני, החיצוני, והיו שוב לעם-אדני, שעוד מעט יעמוד לפני כס-המשפט, ומלך עליון יזכה אותו בדין! מרוחקים מעולם-המסחר, מנותקים מדאגות יום-יום, מתהלכים הם בחלל-האויר האלולי כעדת נזירים, ואורה שורה עליהם – ואימת מלכות השמיים: אם כבנים ואם כעבדים… בטלו מריבות, חדלו מרורות, החיים הגסים וההומים נכנעו לפני אל אלהי הרוחות. עוד מעט ואלהים מהר-פארן יופיע ואָתה מרבבות קודש, לשפוט עם-עמוסיו, המפוזרים בפולין והמפורדים בגליציה והרחוקים ברוסיה ובליטא, להוציא כאור משפטם לעיני כל חי, למען דעת כל עמי-הארץ כי אין עוד מלבדו.

נשמתה של אומה דווייה מתנערת משפלותה, כוחה ההיסטורי ישוב אליה ביתר שאת ועוז, כנפי רוחות גדולות משיקות באוירה של כנסת-ישראל וחסדי-אבות פזורים עם כל צעד ושעל – – – “הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך!”

כוס אחר כוס אני מוזג לי מן היין הטוב, היין המשומר, של חודש אלול, זה היין שאינו משכר, אלא להפך, מפיג את השכרון של כל ימות-השנה ופותח לפני שער אל מציאותי האמתית.



 

ענני כבוד    🔗


ענני כבוד אלו, החופפים על הארץ הקטנה הזאת, מהיכן הם באים? מאין הם עולים? מן התנ"ך, מן הספר הזה, שעלה מן האדמה הזאת כשושן-סודות, כפרח-אלהים. האנושיות הנענה, המתבוססת בדמיה, הרגישה בחושה הדק, בשמיעתה החדה, כי כאן המקור לחיי נצח, כי כאן “צווה אדוני את הברכה: חיים עד העולם”. פלאים התרחשו בה, אנשי מופת התהלכו בה, אישים-תרשישים, אבות-האומה, שחייהם משמשים יסוד לחיי האדם עלי אדמות. הם לא נשאו מדברותיהם, לא הטיפו ולא דרשו דרשות נאות, אלא חיו את חייהם היומיומיים והראו את הדרך להפיכת חיי חול לחיי קודש. הנה כיצד אברהם אבינו מיישב את הסכסוך בינו ובין לוט בן-אחיו: “אל נא תהי מריבה ביני3 ובינך, ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי! אם השמאל ואימנה4, ואם הימין ואשמאילה”. שני פסוקים אלו עולים בערכם הפנימי, המוסרי, על כל מיני דרשות-ההר. הרגישה האנושות בעליל, כי מכאן נפתח פתח לפתרון בעיות מסובכות על ידי פשטות הגישה ויושר הלב הגלוי. וכך בדברים שבין אדם לחברו. ואילו ביחס לכלל, לחברה, הרי אנו רואים את אברהם לא רך ונוח, לא מתון כלל, כי אם עז ותקיף, ודורש משפט. בראשית דבריו הוא אמנם מתרפס ומתחנן: “הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני – ואנכי עפר ואפר”. אבל אנו מרגישים מיד כי “עפר” זה כולו עפרות זהב, ותחת “אפר” זה מלהטת שלהבת קודש, מלאה אש דת, עד שבעליה מעיז לדבר משפט עם בוראו, עם אל הכוח והנקמה: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” “התשחית, התשחית?” אנו שומעים קול מתוך עב-הענן של ההיסטוריה, וקול שני עונה כמרגיע, כמפייס: “לא אשחית, לא אשחית!” וניכר שהיוצר מרוצה מיציר כפיו, משותפו למעשי בראשית, זה האדם העברי הראשון, שהוא החלק השכלי והמוסרי של אלהי הגבורה הקוסמית. כל המאמצים שנעשו ונעשים בעולם על ידי פאשיזם וקומוניזם לחלל את הקדושה הזאת, לסלק את ענני הכבוד הללו, החופפים על ארצנו, לא יצלחו, לא יצלחו! לא יוכלו לה, לחמדה גנוזה זו של האמונה האנושית, לא רשעי הגויים אשר מסביבנו ולא פושעי ישראל אשר בקרבנו.




  1. במקור נדפס בטעות כך: “היא”. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  2. במקור נדפס בטעות כך: “קודד”. הערת פרויקט בן–יהודה  ↩

  3. במקור נדפס בטעות כך: “בני”. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

  4. במקור נדפס בטעות כך: “הימינה”. הערת פרויקט בן–יהודה.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!