אל מלא רחמים

אל מלא רחמים, שוכן במרומים, המצא מנוחה – – – לא לבנים שנפלו, לא לחללי השואה וקרבנות הרציחה האנושית – הללו כבר באו אל המנוחה ואל הנחלה, בחזקת יד הזדון של אומות העולם ובתוקף רשעתם של גויים. הללו כבר חוסים בצל השקט הנצחי, בחיק השלווה העולמית, ואין כל צורך, אלוהים, שתמציא מנוחה למו. בחביון הדממה השלמה הם נחים שאננות וקול נוגש לא יגיע אליהם עוד. כי אפילו גרמני אין בכוחו לרצוח נפש אדם פעמיים. ינוחו בשלום על משכבותם ואל נא נטריד זכרם היקר ברגשי רחמינו הדלים והרפים, בתפילתנו הדווּיה וההומיה, שאין הם זקוקים לה עוד.

המצא מנוחה לנו, ההורים השכולים, לנו, היתומים והקרובים של החללים, שנשארנו עוד בחיים, שאנו נושאים עוד עול החיים, הריקים מאהובינו, וזכר היקרים שאינם הוא בלבנו כאש בוערת, כברזל מלוּבן. לנו, לנו, אל מלא רחמים, המצא מנוחה נכונה, והדרש לנו בלילות המיצר והמחנק, בלילות הנדודים, עת יכרע לבנו תחת נטל הצער והיסורים, עת יעמוד האסון בגרוננו כחרב חדה בלוע הנעקד, חמול ופרוש עלינו כנפיך הנדיבות, המצא לנו רווחה מדומה, נחמה פורתא ורפאות כל שהיא. הפל עלינו תרדמה מהרה, למען נשכח שברנו ואידנו למשך שעות מספר, שלח נא מלאך השנה והחלום וירגיענו בסתר כנפיו, וניתק עול המציאות מפני רוך חזיון לילה, והצער הבוער יירדם בצל השיכחה המשחררת.

יהי נא רצון זה מלפניך, אל מלא רחמים!

צער-ישראל

על פני שדות עזובים, עצובים, אי-שם בגבולות פולין ואוקריינה, רץ ילד. ערב קודר, כבד-אימים ושבע-בלהות, רובץ על השדות, יורד על ההרים מסביב, נח על היערות השופעים קדרות, חשכות וחרדות. ואולי כל זה לא נכון: נאה הנוף גם בערב-סתיו זה, נאה אף נעים ליושבי הבתים הקטנים, המפוזרים פה ושם בסביבה הנכרית, אלה הגויים הבריאים והרעננים, המעורים בנוף זה, ולהם הוא מגלה פנים אחרות, להם הוא מנעים את ישיבתם הבטוחה בצל-קורתם. ואולם לילד הרץ כאן נורא הנוף, נורא הערב, ונוראים יערות-האופל שבאופק, מפיקים אימה וזוועה, מפיצים פחד ובהלה. הילד רץ בלי נשימה, בלי הכרה. ואתם אל נא תשאלוני למראה-פניו, ואל נא תחקרו מפי מה שאירע להורי הילד הזה, ואל נא תבקשו לדעת עברו ועתידו – שאלות אלו גחלי-רתמים הן לפי-עטי, נפשי סולדת מהן ודעתי מסרבת לדעתן. אין אני נוגע בכגון אלה – אני רק רואה את הילד הרץ בלי נשימה, בלי הכרה. ואולי אין ז ילד חי כלל, אולי מת הילד הזה זה כבר, זה כבר, ורק הפחד שבו חי עדיין, הפחד שבו הוא הרץ כאן על פני השדות. רץ ללא כל כוונה להמלט, ללא כל שאיפה להנצל, כי על-כן אין זה יצור חי כלל, כי-אם פחד, פחד, פחד חי, שלבש את נושאו משכבר הימים, והוא הרץ בזה על פני השדות בגבולות פולין ואוקריינה? ואולי אין זה ילד כלל, אין זה פחד כלל, כי-אם צער, צער-ישראל הוא זה, הבא הנה להשתטח על קברות חלליו, חללי אין-קץ, שהפילה יד עשו הגרמני, ויד-עשו הפולני ויד-עשו הרוסי, שעשו כולם יד אחת, יד אמונה לשפוך דם, והיא ששיכלה את יעקב! צער-ישראל הוא זה, שבא הנה מפקידה לפקידה לפקוד את בניו, את מחמלי-נפשו, והוא המתרוצץ כאן ונחנק כאן ונאנק כאן, בגבולות פולין ואוקראינה, ומתרפק ברחמים על קדושיו וטהוריו כי אינם.

“יהודי גלות”

עבודה גדולה, טהורת כוונה וקדושת מטרה, נכונה לסופרי-אמת בדורנו ובדורות הבאים, והיא: לטהר את המושג “יהודי גלות” מן החלאה שדבקה בו במרוצת הימים באשמת הגויים ובחולשת היהודים; עלינו לגול את החרפה, שתלו במלה הזאת קרובים ורחוקים, כדי לגלות לבסוף, לעיני כל העולם כולו, את הזוהר הנפלא, את ההוד הנורא, הצפון בצירוף זה, שהיה לכינוי של גנאי, לביטוי של ביטול, בפי אנשים קצרי-ראות משלנו ומשלהם. גלות בזויה זו – כל מחרפיה ראוה רק בפרטיותה, בשברי-כליה, בחולין החיצוניים שלה, ולא ראוה בכללותה, בגדולתה, בשלמותה. לא ראוה במראה הקשת אשר בענן של אלפיים שנות יסורים, של אלפיים שנות תורה וחכמה, של אלפיים שנות נאמנות ומסירות-נפש. לא ראוה, לא ראוה, לא ראוה כמות שהיתה במשך כל ימי קיומה: מתבוססת בדמיה ומסתופפת בצל-שדי, מתפלשת בעפר-שפלותה ומרקיעה שחקים בגאוותה האנושית. אדרבה, יקום נא עם מן העמים אשר על פני האדמה ויחקה אותה, את כנסת ישראל זו, ויעשה כמעשיה: לחיות אלפי שנים על בלימה, לשבת אלפי שנים אל עקרבים ולשמור את צלם-אלהים בכל טהרו וזהרו, כאשר לא שמר אותו שום עם שוקט על שמריו ורובץ על אשרו. לדידי: עם ישראל במשך שנות-גלותו הוא התנ“ך החי, התגשמות דבר-אדני בעם שלם, שהוציא מקרבו רבבות אלפי איינשטיינים של אהבת-התורה, רבבות אלפי ברגסונים של תכלית מידת הענווה. למן גדולי הפוסקים, קברניטי ים-התלמוד, אוהבי המין האנושי במיטב האהבה הנאצלה, כהגאון מוילנא, כר' יעקב מליסא, כר' עקיבא אייגר, עד אחרוני המתקנים הדתיים-סוציאליים כפופר-לינקיאוס, כגוסטאב לאנדאור, כפראנץ רוזנצווייג ושארל ראפפורט – איזו גלריה של אישים-תרשישים – וכל זה רק במשך מאתיים שנה! איה העם שהעמיד מקרבו המון גדולי-מעש וטהורי-דעת בכל שטחי-החיים כ”יהודי גלות" אלו, שכל השועלים הקטנים והגדולים תולים בהם בוקי סריקי, וכל “צבר” טח-עיניים רואה אותם ראיה מעליבה ומשפילה כל כך?!

* * *

עבודה גדולה, רבת-ערך לאין שיעור, נכונה לכל סופר-אמת בדורנו ובדורות הבאים, להחזיר את העטרה לישנה, להשיב ל“יהודי גלות” אלו את מעלת-הכבוד ואת הדרת-הקודש, שהם ראויים להן, כשומרי-חינם לתורת אל חי, כנושאי משאו הכבד של אל עתיק-יומין.

רשימות

התוגה הגדולה

כעננה כבדה עדיין היא רובצת שם, התוגה היהודית הגדולה שבתפוצות-הגולה. העיירות היהודיות נשמדו ונחסלו ונמחו מעל פני האדמה – אך היא לא נשמדה, היא לא נמחתה – שלמה וכבדה עדיין היא חבויה שם, עדיין היא מחכה שם לעד נאמן, לעט נאמן, שיבוא וירים אותה מאשפות-העבר, ויפרוס אותה לעיני כל. בנות ישראל, אמותינו הצנועות והענוגות והבודדות מאוד, ידעו אותה היטב, את התוגה היהודית הזאת, הן מצאו את הטון הנכון שלה, באמרן בשבת בין-השמשות את “אלהי אברהם.” יגון כל העולמות רוטט במלים אלה ובניגון הנוגה, שבו נאמרו הדברים:

"אלהי אברהם יצחק ויעקב!

יום שבת-קודש פונה והולך" – –

זאת היתה אנחה אנושית גדולה ועמוקה על כל היפה ההולך וכלה, על כל הבטיחות ההולכת ונשמטת מתחת הרגליים… אנחה הבאה מתוך הכרת אפסות החיים, מתוך הרגשת הבלימה, הרגשת בלימה יהודית בהוייה הגויית שמסביב: בדידות ונכר, בדידות ונכר, וסתיו דולף ובוכה בדמעות שליש.

“אלהי אברהם, יצחק ויעקב!”

החגים חלפו להם, סוכות, שמיני עצרת, שמחת-תורה עברו כצל, אלה החגים החמים שאפשר להאחז בהם, שאפשר להתחזק בהם, להתחמם בהם, למצוא בהם משען ומפלט מתהום השממה הגלותית – פסו תמו ימי השמחה והאורה. חורף זועף נשקף מעברים ומבטו מקפיא את הדם. יום, יומיים אחרי “אסרו חג” התנכר פתאום האקלים, התקדרו פני העיירה, והסתיו העכור הציץ בחלונות ובלבבות, ומראהו שומם-זועם, יורד חדרי לב ונפש. גשם ושלג משמשים בערבוביה ורוח נוהם מסביב לבית-התפילה של הרבי, ומתוכו עולה קול: “הגה ברוחו הקשה ביום קדים”, כי בתוך החשכה הזאת שרויה עדת יהודים, ילדים עזובים בליל-סער, ומנעימה צער-הפרידה משבת המלכה בניגוני “שלוש סעודות”. “מזמור לדוד, אדני רועי לא אחסר”. עצבות תהומית שופע הניגון הקודר, החודר נפש. המלים מנחמות, המלים מחזקות, אך נחמה זו וחיזוק זה מגדילים עוד את אימת היאוש. כווּצה ומכוּוצת יושבת לה העדה הקטנה, וחשכת החיים שמלבר, וחשכת הגלות שמלגו מצטרפות לגוש אחד, המטיל את אימתו על לב זקן ונער. אף הוא, הנער בן-השבע, סופג מלוא נשמתו מן העצבות ההומה הזאת לכל ימי החיים. באמצע המשחק עם חבריו הוא ניתק פתאום מהם, בזכרו את אמו האהובה, היושבת עתה בבית לבדה, בחושך – וחיש מהר הביתה, להיות לה למשען עז ולמבטח נאמן בעת צרה. והפלא ופלא! היא חיכתה לו, היא ידעה שיבוא, שהרי אי-אפשר כי יעזבנה פה לבדה בשיא-שממונה, בתהום-בדידותה. היא חיכתה לו, ובבואו, באין אומר ודברים, הניחה ראשו בין ברכיה והתחילה לוחשת: “אלהי אברהם”. לטיפת אצבעותיה אמרה לו: טוב, טוב שבאת, שבאת ברגע הנכון. וכאילו באותו רגע נכרתה ברית-סתר בין הבן ובין האם, ברית אהבה שנוסדה על הבדידות היהודית, על יסוד ההרגשה של אזלת-יד. כך ישבו שניהם דמומים ועגומים עד שבא אבא, האדם הגדול בענקים, ובישר בשורת “השבוע הטוב”.

שלוש אַשליות

א יערות היו סלאוויים

היערות היו סלאוויים ואנחנו לא ידענו. על ארנים בתוכם תלינו געגועינו, געגועים לחיי חירות ורעננות, לחיי טבע וטוהר. כיסופינו היו מהלכים בהם בנשמות ערטילאות ולבותינו היו פועמים בחללם כצפרים עפות. מפעם לפעם עברה בתוכם עגלה מלאה חסידים, הנוסעים אל ה“רבי”, מפעם לפעם היו מפליגים בהם ילדי-ה“חדר”, בל"ג בעומר, ואנו בתומנו חשבנו כי הפקענו אותם על ידי כך מרשות סלאוויותם הגסה… אם כי לבותינו הרכים חרדו למראה ההוד הנורא של היער. בנות ישראל הענוגות היו מטיילות בקצה היער ושלחו את מאווייהן הנבוכים אל תוך חללו המפחיד. כי רוח זר היה מהלך בתוכו ואימה חשיכה היתה שורה בסתר-מעמקיו, באפלולית הריחנית החריפה. נחש ניחש הלב כי מן היערות הללו יגיח פעם, ביום מן הימים, שׂר-הבלהות, האורב שם בפנים, ויחטוף את ילדי ישראל הרכים ויטרוף את בנות-ישראל הרכות ואין מציל. ההורים פחדו מפני היער ואולם הצעירים, גדודי-הנוער, החלו להרוס אליו, לגשת אל ההוד הנורא הזר, לחדור אל תוכו ולכבשו. הגויים לא אמרו מאומה, לא עשו מאומה – הם בטחו ביער שלהם, בחית-יער שלהם. ישנו בשלווה ולא הפריעו טיוליהם של זאטוטי בני-ישראל, המעיזים לחדור. ידוע ידעו: יבוא יום והיער יעשה את שלו, יעמוד על שלו, ואמנם, היער לא הכזיב אותם. מן היער גח השד הנורא, ולברק שתי גחלי-עיניו נתגלתה המציאות הערומה, האיומה:

היערות היו סלאוויים!

ב העיירות היו סלאוויות

העיירות היו סלאוויות ואנחנו לא ידענו. סבורים היינו, כי לאחר שהקפנו אותן ב“עירוב” סביב סביב, לאחר שמילאנו את חלל-האויר שלהן ב“קדושה” ו“ברכו”, קנינו אותן, זכינו בהן בתוקף ההווי היהודי, המסורתי, שעיטרנו בו חוצות פולין, הואיל והטבענו עליהן את חותם חיינו היהודיים. גאים וחפשים התהלכנו בהן וחגונו בהן את חגי-הקודש שלנו, מורשה מהר סיני, ואת חגי-החול שלנו: חתונות, בריתות-מילה, והמון “שמחות” שונות. ואילו הגויים, שעמדו מרחוק, מבוצרים בכפריהם, לא אמרו כלום, לא עשו כלום, הם באו אל ה“ירידים”, קנו וסחרו, שתו והתבסמו, ובלבם אמרו: ישחקו נא היהודונים הללו לפנינו שחוק-חייהם המשונים, יכרכרו נא כרכוריהם העצבניים-מגוחכים כאוות-נפשם, עד בוא היום, ובמחי-יד אחד נימח אותם מעל האדמה הזאת, ננדף אותם כעשן ונשבית קול-ששון וקול-שמחה מחוצותיהם-חוצותינו, קול-חתן וקול-כלה מרחובות-ערינו. לא ייראה עוד נר-שבת בחלונות בתיהם-בתינו ולא יישאר מהם פליט ושריד. ואכן, בא היום, יום זה קיוו לו משנאינו-מנדינו. נעקרו מן השורש חיי-היהודים מכל מקומות-הנכר האלה, “תפוצות-ישראל” ו“קהלות-הקודש” היו כלא היו, וזכר לא נשאר מן ה“עירוב”, מן ה“קדושה” ומן ה“ברכו” – חסל אלפיים שנות-“מנוחה” על אדמת הגולה, ומן התוהו אשר מסביב צפה פתאום ועלתה האמת המרה:

העיירות היו סלאוויות!

ג השפה היתה גרמנית!

גרמנית דווקא! שפת אלה שיצרו את האנטישמיות המודרנית, ושהם גופם קיימו אותה להלכה ולמעשה! אלא משום שקבעו אותה בדפוס של האותיות העבריות קראו לה “אידיש”, ואילו שמה לראשונה היה “עברי-טייטש”, כך קראו לה אבותינו. כלומר: “עברי” על שום אותיות-הקודש, ו“טייטש” על שום השפה גופה. כ"ב האותיות שלנו שיוו לה ללשון זרה זו מראה של “אידיש”. קדושת האותיות העבריות תפסה בדיאלקט הגרמני הזה עד שנתעה העם לחשוב אותו ללשון-קודש. פלא הוא ויהי לפלא, איך עם שלם הצליח להוליך עצמו שולל ולאמץ לו שפה זרה לגמרי לרוחו ולמוצאו עד כדי להשקיע בה הרבה כוח ומוח ולהביט עליה כעל לשונו הוא, כעל אוצר-רוחו ומקור-נשמתו. גדולים וטובים קשרו כתרים לה, השקוה מדמם ולשדם, וממיטב הגיגם ובינתם הרווּה במשך דורות, ולא חלו ולא הרגישו כי נטע זר הם מטפחים וציץ-לא-להם הם מאמצים אל לבם. אין ספק כי זו המכונה “אידיש” שפה היא ככל השפות, מין דיאלקט גרמני, מתובל מלים עבריות וסלאוויות, וכל גרמני מבין אותה קצת, כשם שהוא מבין את הדיאלקט הזאכסי או השוואבי, או גם הולאנדית, ויפה הבחינו בכך אבותינו, שקראו לחומש בתרגום אידי “טייטש-חומש”, ולא כגבורי-טשרנוביץ, שאמרו להושיבה על כסא הגברת. וככה טיילנו ביערות לא לנו, גרנו בעיירות לא לנו, ודיברנו בשפת עם לועז, ולא ידענו כי “על שבכה נהלך”, כי על בלימה אנו תלויים. תחת רגלינו יסוד לא-מוצק ובפינו – שפת אל-נכר.

היהודי ההמוני

לכאורה, אין בינו ובין האדם ההמוני אצל שאר העמים כמעט ולא כלום: אותה קטנות-ההשגה, אותה ערמומיות תפלה ואותו חוסר-עצמאות, בין במחשבה בין במעשה. ואף על פי כן ההבדל הוא עצום. במוחו של היהודי ההמוני הזה, בקמטי-נפשו ובחביון רוחו, חיים נסיונות, הוויות, מערכי-לב של דורות קדומים, דורות לוחמים, כובשים, נופלים וקמים. אבות אבותיו עמדו על הר-סיני, רקדו מסביב לעגל-הזהב, היו בעדת-קורח, בחיל צבאותיו של יהושוע, תוכחות נביאים ניתכו על ראשיהם, המון פורעניות מבחוץ, מתגרת יד האויבים הרבים, גלות בבל, שיבת ציון, חיכוכים פנימיים, פילוגים, פיוסים ודברי חכמים, משלי-מוסר ותנחומים היו לחם חוקם. ירושת התורה והחכמה של דורות שעברו אמנם לא קיבל, אבל את גאוותם קיבל וקיבל. את נועם-לקחם לא שמר בלבו, ואולם את רגש היהירות וההתרברבות שמר ושמר! ומכאן הקושי הגדול ללמדו בינה, מכאן העקשנות הגאיונה כלפי כל אלה, השואפים להשכילו ולהדריכו בדרך התבונה והתרבות. גסותו שבהווה וגאוותו על חכמת העבר של אבות אבותיו, מונעות אותו מלהטות אוזן למורי הדור. על כגון זה אמר החכם: עושר שמור לבעליו לרעתו. לרעתו ולרעת החברה שהוא חי בה.

בחצרות ספר בראשית

חכמי תלמוד בבלי מצאו שהאשה היא גולם, אלא שהאיש עושה אותה כלי. מילא, אם קבלה היא נקבל. אבל בהתהלכנו בחצרות ספר בראשית מוצאים אנו את ההיפך הגמור. האשה היא המושלמת, ידה מושלת בכל, והאיש כפוף לה ולרצונה ללא כל התנגדות וללא כל דעה עצמית כמעט. חווה נותנת פרי עץ הדעת לאדם הראשון והוא לוקח ואוכל. היא הרואה כי טוב העץ למאכל, תאוה לעינים ונחמד להשכיל, והיא היוזמת את החטא הקדמון, ובעלה הוא רק המציית והמקבל. שרה היא עקרת הבית (בשני המובנים), היא נותנת את הגר שפחתה על ברכי אברהם, כדי “להבנות ממנה”, והיא הנוטלת אותה מעם ברכיו, בשעה שזווג זה אינו לרצון לפניה. וכאשר “ירע הדבר בעיני אברהם” הריהו שומע קול אלהים: “כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה” ובכן, גם אלהים הוא בעצה אחת עם המין היפה והוא רואה את שלטונה בעין יפה. ובעניני משפחה חשובים ביותר רבקה היא הקובעת ולא יצחק. הוא בידה כחומר ביד היוצר. באיזה רגש של הכרה עצמית, של בטחון היא חורצת את משפטה: “עלי קללתך, בני!” עלי ועל צוארי, ואשר דברתי יקום. והזקן אוצל באין ברירה את ברכתו ליעקב אהוב נפשה, להבת יצחק לעשו אין לה שום ערך, כי היא צוותה ויעש! הנה יעקב אבינו, האוהב את רחל מלאה, ובערב, כתום יום עבודה, הוא¹ רוצה לבוא אל אוהל רחל, אך לאה ניצבת בדרך ואומרת בקול מצוה: “אלי תבוא, כי שכור שכרתיך!” ויעקב אבינו, שאינו אלא שכיר-לילה, מוכרח לוותר, כי הוא רק גבר, רק חפץ, הנשכר במחיר פרחי-שדה אחדים. וכל גבורתו, כל חכמתו של “גור אריה יהודה” לא תועיל לו, אם תמר תחליט ללדת לו תאומים. וכמה גאוה, כמה גודל-לב אנושי בדבריה: “לאיש אשר אלה לו אנכי הרה!” כאן האשה היא הבוחנת את האיש, לראות עד היכן ישרותו הגברית מגעת. והוא אמנם עומד בנסיון, ומודה על האמת: “צדקה ממני”. אך חרותה, עצמאותה של האשה מצאה כאן את ביטויה הנשגב בעמידה גאה זו, בנכונות נדיבת-לב זו, להשרף ושלא לבייש את חותנה העלוב, שהיה רק כלי-חפץ בידה להשגת מטרתה: בנים! פרי-בטן! לעומת תמר זו מה פחותה היא בערכה אשת-פוטיפר המצרית. כל תועבת מצרים הומיה כאן ותובעת: שכבה עמי! ודוקא כאן הגבר הוא השליט, הוא המושל בכל ארץ מצרים ובכל תאות מצרים. פה האשה נוחלת מפלה גמורה, ואפילו פוטיפר בעלה אינו מאמין לה. כי בחצרות ספר בראשית הנשים הן גבירות, עיניהן ולבן לחיי עולם, לדור יבוא, להגדיל חיים ולהאדיר, ואילו מצרית זו היא שפחת הרגע, משועבדת לזיק-חשק עובר, על כן יחידה היא בדמויות הנשים בספר זה הנוחלת קלון מכבוד, האוחזת בשקר, ואפילו חצי תאותה לא ניתן לה. ונדמה כי גברת זרה זו לא באה כאן אלא להבליט עוד יותר את תפארת דמותן, את אצילות-נשיותן של בנות המשפחה היקרה, המתהלכות בחן ובעוז בחצרות ספר בראשית.

“בירכתי הספינה”

“מה לך נרדם? קום קרא אל אלהיך!”

– אל נא באפך, אדוני רב-החובל! הנח נא לאיש עייף ויגע. אל תחרידני מרבצי ואל תעלני מירכתי הספינה. פה טוב לי, פה אשכב למעצבה עד תבלעני מצולה. מה לי נהמת ים סוער, מה לי צעקת ילל-אנוש? מי אני כי אדאג לגורל עם ועדה? האנכי בראתים, אם אני יצרתים? הלא מלפני יוצרם אני בורח, אל ארך-אפיים ורב-חסד, המרבה לסלוח למין האדם, זה מין האדם המרבה לרצוח. אל שגיא-כוח מרבה לסלוח בלי קץ, והיצור החלש מרבה לרצוח בלי קץ – ואני מה? מי אני כי אשית ידי בין שניהם? ישחקו להם כאוות-נפשם, הוא בהמון חסדיו והם בזדון חטאותיהם, ואני אל נא יהי חלקי עם הבונים על יסוד רעוע, עם הזורעים רחמים לא-טובים וקוצרים רפיון-רוח. אוהב הוא את יציריו השפלים והדלים וחפץ בחולשתם הניצחת, למען יהיו תלויים תמיד בו ובחמלתו הרבה.

גלי-הים ירעשו, יתגעשו: התייאשו! יורדי-הים יפרשו כפיים, יילילו: הצילו! ואני פה אשכבה ואשקטה במקומי. אל נינווה לא אלך! אל ארצו לא אשוב! ותרשישה לא נגיע. פה תטרפנו הסערה וים-צרה יהי לנו קבר. אך מה לי ולהם? הים – ימו והעם עמו, ואני מה כי אתערב בדבר לא-לי. יעשה בהם כחפצו. ינופף עליהם שבט-זעמו, או ירעיף עליהם שפע-חסדו, הלא הוא אביהם-מחוללם, ומי יאמר לו מה תעשה! ידי לא תגע בכל המכשלה האפלה הזאת. טוב לי מותי בין משברי-ים מחיי בתוך עמים עוורים מחפרפרות ואכזריים מחייתו-טרף. אין נפשי אל כל המשחק הזה. לא מהם ולא מהמונם! לא תוכל לי, אישי רב-החובל! לא יוכל לי סער-ים. פה ארבץ, פה אשלו עד תפער עלי תהום לועה ובלעה חרפת אדם, אחוז תרדמת-אלהים.

יונה פותה

ים סוער. אניה סוערה. תורן יחוג וינוע כשכור – ובתוך סביבה טרופה כזאת, באניה כזאת, המחשבת להשבר, בראש הומיות כאלה יונה פוֹתה בונה לה קן.

געש הגלים מלמטה יקפיא בשר ודם.

אנקת האניה הסחופה תבלבל לב ונפש.

תנודת התורן הופכת כל רגע לבהלה.

ופה מצאה היונה מנוח לבנות לה קן!

בראש הרים רבים כבר ניסתה הצג כף-רגלה –

ולא הצליחה, לא מצאה מעמד.

מאז המבול הקדמוני ועד המבול הטבטוני!

גורשה מארץ-גזירה לארץ-גזירה,

עד שלא היתה לה ברירה,

ותבוא הלום,

לכונן לה קן על פני תהום.

כל אהבתי לך, יונה פותה!

כל הכבוד, הגדולה וההוד לקן הנבנה!

ירחמך אלהים כאשר ירחמך לב-רואיך,

בשאתך נוצה לנוצה, עשב לעשב לבנין-הקן.

תגן עליך היד הגדולה מפני הטורפים האורבים.

תשבור זעף-ים ותשביח שאון-גלים.

תתמוך באניה ותחזק תרנה,

למען יעמוד לעד קינך, יונה פותה.

קול-שדי

“לא תבונה בקשתי מכם, כי-אם אמונה. כי מי אתם ומה אתם, שתבינו את אשר יצרתי, את אשר אני יוצר יום יום ולילה לילה? הלא רק חלק קטן ממה שעשיתי בעולמי הראיתי אתכם: את השמש, את הירח והכוכבים, את הים, ההרים והרוחות, את היופי האנושי ואת הכוח האלהי, את העין ואת הלב, את חוש-הראיה ואת כוח-הזכרון – רק חלק קטן מכל הטוב הזה העברתי לנגד עיניכם ואומר: למראה כל הפלאים האלה האמן תאמינו בי גם בדברים, שנבצר מכם להבינם, גם בדברים שהם נשגבים מבינתכם הדלה, ואילו אתם לא נתתם בי אמון, כיאות לי: באשר לא הבנתם, פקפקתם, הטלתם בי ספק. ותאמרו לגשת אלי בדעתכם הקצרה, להתחקות על שרשי הוייתי ולחקור לתכלית מעשי בכוח שכלכם הקטן, שכל זה שנטעתי בכם לצורך עצמכם, למען תלכו לאורו לבטח בדרך-חייכם, לבל יתנגפו רגליכם בהרי-חושך, ולבל תפלו בפחתים ומהמורות – בשכלכם זה המצומצם אתם באים לגלות יסודי, למצות עומק מציאותי ולחשוף רזי-עולמי!”

משענת ארז בטוח

בשתי תקופות בחייו נשען האדם על אלהיו: בתקופה הראשונה, בימי-ילדותו, ובתקופה האחרונה, בימי זקנותו. בעודו רך, רופף וחסר-ישע, הריהו שם מבטחו באלהים ואדני עוזו ומעוזו. וכשהוא בא בימים יתחזק באמונתו בבורא העולם, ופנה למעלה – מהיותו זקוק לחסד ולרחמים. רק בתקופת-הביניים, בשנות הבגרות והגברות, אין הוא צריך לסיעתא דשמיא (כך, לפחות, נדמה לו) כי הוא סומך על עצמו, נשען על בינתו וגבורתו ושם בשר זרועו. רואה הזקן שהקרקע נשמטת מתחת רגליו והוא מתקרב אל הקץ, אל הסוף, הרי הוא מזדרז להתקרב אל אין-הסוף, אל זה אשר “אין קצבה לשנותיו”. במו עיניו הלא יראה עכשיו את החלוף. ואולם חוש-החיים שבו, שאינו תופס אפסות זו, חדלון זה, בועט בהכרה הכופרת וחש מפלט לו בחיק-האמונה “באל חי וקיים תמיד”. האמונה התמימה ממלאה את חלל-הזקנה המתרוקנת במציאותו הנצחית של רבון כל העולמים.

“אגדת מתן-תורה”

“ישנם, הורציו, בשמים ובארץ דברים, שנפלטו מדעת חכמינו” (המלט, בתרגום שלונסקי)

ביטוי זה הולך ונשנה בסדרת ההרצאות ב“קול-ישראל”. על ספרו של פרופ. יחזקאל קויפמן “תולדות האמונה הישראלית”. והלא מתן-תורה אינה אגדה, מתן-תורה מציאות היא, עובדה הסטורית, חדפעמית, אמתית, שכל מציאות אחרת כאין וכאפס נגדה. דיבורים כאלה, תיאורים כאלה אין בודים, אין לבדות כלל. ואם יטען הטוען הרציונאליסטי בשם השכל הישר: איך אפשר להאמין במין פלא שכזה, שאלהים דיבר עם משה “פה אל פה”, “ותמונת ד' יביט”, איך אפשר לבן-דורנו להעלות על הדעת מיני אמונות כאלה? אענה לו כך:

ישנו איש אחד בתולדות המין האנושי, שהשיג דרגה גבוהה כל כך בעולם האצילות, עד שכל מושגי השכל האנושי השגור פסולים לגביהו, אין לגשת אליו בהגדרות מודרניות ואין לדבר בו בלשון ההגיון הפשוט. בשעה שאנו מדברים במשה רבינו עלינו לפטר את שכלנו, לגרש את הגיוננו, ולומר להם: התכבדו, מכובדים! שבו לכם פה עם החמור! אין לכם חלק ונחלה בעניינים כאלה. כאן התרחש פלא, שהשפעתו חיה וקיימת עד היום. זה משה האיש “הענו מכל האדם אשר על פני האדמה” חתר והגיע אל הערפל אשר שם האלהים. אנחנו עדים לתופעה חד-פעמית בדברי ימי האנושות, שילוד-אשה בא במגע עם כבוד-אלהים. היציר נפגש עם היוצר “פנים בפנים”! תחילה הסתיר פניו “כי ירא מהביט אל אלהים”, אבל לאט לאט התחזק, התרומם עד שקיבל את התורה מפי-הגבורה ופניו אורו מזיו פני השכינה. הוא היחיד היחידי שזכה לשמוע מפי הדיבור כי מצא חן בעיני אביו שבשמים, (“ידעתיך בשם”, יושם נא לב לצירוף נפלא זה כי הנזכר כאן פעמיים, ואין לו אח בכל המקרא, כי סוד גדול רמוז בו, ורק בעזרת חוש עמוק נשיג משמעותו האמתית.) אמרתי: אנחנו עדים, לא רק משום שר' יהודה הלוי רואה במעמד הר-סיני העדות היחידה לאמיתות דתנו ותורתנו, עדות-ראיה, שהיא שקולה, לדעתו, כנגד כל היקשי ההגיון של חוקרים וחכמים (וראוי הוא ר' יהודה הלוי שנסמוך עליו!) אלא מפני האמת הממשית, העובדתית, הנובעת מתוך כל הפרשה הזאת, המדברת אלינו מתוך כל התיאור הזה של מתן-תורה. כל הפרטים הללו הם אמתיים כל כך, נכונים כל כך, עד שהלשון בלבד מעידה שהכל כאן קרה כמו שמתואר בפרשה. מצד הלשון עצמה מתבררת אמיתות ההתרחשות. דברי אלהים חיים כאלה אין בודים מן הלב. בלי היסוד המציאותי שבדבר לא היתה שום בריה, לא היה שום דמיון יכולים להמציא מעמד נאדר-נהדר כזה! הדברים נעלים וכבירים מכל מיני ניתוחים, הגדרות והסברות. כל חוקינו ומצוותינו, כל חיינו יונקים את כוחם וערכם מן ההתגלות הזאת שנתגלה אלהים למשה רבינו. לולא התגלות זו לא היתה חשיבותם רבה כל כך, לא היתה השפעתם נצחית כל כך. מי ששכלו הישר מעכב בידו מלהאמין כי אדוני נגלה למשה רבינו מן הסנה, ממש ככתוב, חסר חוש יסודי, עיקרי, חוש האמונה הגדולה שהיא נעלה לאין ערוך מכל חקירה מדעית, מכל ידיעה הגיונית.

קראו נא בשום-לב ובשום-נפש את השיחה שבין אלוהים ובין משה אחרי מעשה-העגל, זו השיחה הברורה והסתומה כאחד, למן “הודיעני נא את דרכיך”, עד “הראני נא את כבודך”, ותשובות אלהים על שתי בקשות אלו: “וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם” ו“לא יראני האדם וחי… וראית את אחורי ופני לא יראו”, ונוכחתם כי דברים כאלה אינם אגדה. ואיש אשר נפשו בו לא קוצצה ולא צומצמה על ידי השכל החילוני, יכול גם יכול להיות עד-שמיעה לרזי-עולם אלו, ועד-ראיה לכל המראה הגדול הזה, בצרפו את כוח-שמיעתו ואת כוח-ראייתו לאלה של אדון-הנביאים, ואז הוא תופס משהו מן המשהו של הפלאים הללו, בכוח הניצוץ של משה רבינו, הגנוז בקרב נשמתו של כל יהודי ויהודי.

קרבת אלהים

“במידה שמגונה הוא כל וויכוח בענין מציאות אלהים, בה זה בחקר-אלוה הוא עבודת-אלהים אמתית, שהרי על-ידי כך יתרחק אדם מכל החולף והזמני ויתקרב לידי הכרת חסד הבורא וההארמוניה הנצחית”. – היינריך היינה, “לתולדות הדת והפילוסופיה בגרמניה”, בפרק על קאנט.

כל משל כוזב וכל השוואָה צולעת, לא קולעת. גוסטאב לאנדאור, בספרו המצויין על שקספיר, מביע רעיון כזה: “מדי שמעי בני-אדם מדברים על אלהים, יפליאני הדבר כאילו שמעתי גיבורי שקספיר מדברים לא את הדברים שיוצרם שם בפיהם, כי אם על שקספיר עצמו”. משל נאה, אַך לא נכון בהחלט, כמו כל משל, שהצד השווה שבו עם הנמשל רופף הוא, שטחי הוא, ואילו ביסודו נבדל הוא מן העצם העיקרי ושונה ממנו תכלית שינוי. שאר הברואים והעצמים שיצר אלהים הם אמנם בידו כחומר ביד היוצר, משועבדים לחוקים שחקק להם ולגבולות שהציב להם, אך לא כן האדם! הוא עולה, הוא מעולה משאר הבריות, משום שבו דבק מעט מאלהים. כלי-חמדה זה משהו מחמימות ידיו של היוצר, שמץ-מה מתבונת כפיו נתמזג בו בשעת הווצרו, ומשהו זה, ניצוץ אלוהי זה, מקנה לו את הזכות לתהות על טיב יוצרו, לחקור לסיבה ראשונה ולחוות דעה על בורא העולם, הואיל והוא, האדם, הריהו מעין שותף ליצירה, אם כי שותף פחות במעלה לא שווה-זכויות, הרי לגבי נצחיות שותפותו מוטלת בספק גדול. ואולם צד של שותפות יש בו בכל זאת מפאַת השכל הנאצל, חלק אלוה ממעל, שהוא מחונן בו, בניגוד לשאר הבריות, שהאלוהות הצטמצמה בהם רק בחושיהם בלבד.

השכל הוא המלאך העומד בין האדם ובין האלהים, אומר אברהם אבן-עזרא, ורק “גוי” כניטשה יכול להעמיד את החוש, את היצר, למעלה מן השכל. השכל, הנתמך על-ידי כוח-הזכרון הנפלא, הוא-הוא שמשיג את העולם השגה עילאית, מקיף את ההוויה היקף כולל ורואה אותה ראייה של שותף למעשה-בראשית. בינת הלב וסגולת הזכרון, שני פלאים כבירים אלו, מספיקים כדי להוכיח, כי עטרה זו של “נזר היצירה” שעיטרו בה הקדמונים את האדם, הולמתו באמת ובתמים. אלא מה? לא בכל אדם הכתוב מדבר, כי אם באלו שמרגישים בלבם קרבת אלהים, שמטפחים בקרבם תדיר את הרגש הזה ואת הקירבה הזאת על-ידי ריכוז מחשבתם והשגתם בעצם העליון, בספירות העליונות, על-ידי היותם מעורים בטבע ונפלאותיו ומושרשים בקרקע המציאות האמתית, הקוסמית, שאין ממשי יותר מממשותה. האדם מביט על עצמו כעל יציר עלוב, אוכל ועושה, משלם מסים וממלא חובותיו הציבוריות כדי שציבור זה לא יפריעהו במילוי תאוותיו הגופניות, ראשית ואחרית דאגתו ותכליתו קיומו עלי אדמות, אדם כזה אינו באמת יותר מבשר-ודם, ואין לו חלק ונחלה ביוצר יותר מחלק זה שניתן לכל החיות והבהמות, היינו: החושים. כי למעלה מהם לא הגיע ולא זכה לאור באור השכל היוצר.

וכאן מקום אתי להעיר על ההבדל העצום, המהותי, שבין אישיות כהרמב“ם ובין אישיות כהבעש”ט.

האינטואיציה לבדה אינה מספיקה בשום אופן. לשלימות האדם נחוצה מתנת השכל הגדול, השכל היוצר, המסדר תוצאות ההשראה ומסכם פעולות החושים, שהוא מאיר אותם בזיוו, זיו השכינה. הרמב“ם הכניס את התורה תחת כנפי השכל, אך לא מיעט על-ידי כך את דמותה של התורה, כי אם הרחיב גבולות השכל והעלה אותו לדרגת רוח-הקודש. השכל הוא נר אלהים, שניתן לאדם שיאיר בו את אפלת חושיו. יוצרי החסידות היו מחוננים בחושים עמוקים ודקים, אך לא בסגולות השכל, החוקר לכל תכלית, התופס את העולם תפיסה שבדעת ובהכרה ומגיה (בשני המובנים) מעמקי החיים ומחשכיהם. משום כך לא הניחו אחריהם שום יצירה ספרותית בעלת ערך, שום חקירה עיונית, שרמתה הדתית-אנושית היא למעלה מן הבינוניות. אנו מאמינים להם, כי היו קרובים לאלהים, אבל קירבה זו פורחת באוויר, כי לא הבינו להנחיל אותה לדורות הבאים בצורת ספרים מחיי לב ונפש, כדוגמת “כתר מלכות” לרבי שלמה אבן גבירול, “הכוזרי” לר' יהודה הלוי, או “שמונה פרקים”, “מורה נבוכים”, או “יד החזקה” של הרמב”ם. (טעות היא לחשוב, שהוא-הוא ספר התלמוד, שסודר מחדש ונכתב עברית צחה ביד המיימוני. וזה אינו! זהו חיבורו המקורי של רבינו משה בן מיימון, שחותם אישיותו הנאצלת טבוע על תכנו ועל צורתו, ורוחו הנעלה והנמרצת מנשבת בין פרקיו. רק את השלד של תלמוד בבלי לקח ונפח בו רוח חיים, הלבישו עור ובשר ונטע בו את נשמתו המאירה והפּוריה. הוא עשה אותו לספר דתי-מוסרי ממדרגה ראשונה, שכל הבא בשעריו מתבשם מריחו הטוב, מתרווה ממקורו הברוך ומתמלא רגש טוהר ואצילות, כמו ממיטב היצירות העולמיות של הספרות הקלאסית – אוויר מרומים! ולא לחינם התנגדו לו המון משיגיו ויריביו, בהדגישם כי לא תלמוד בבלי הוא זה, כי אם תלמוד ספרדי, ובצדק משתומם בכל פעם הראב"ד בהשגותיו: מניין לו זאת? מה מקורם של דברים אלו?). ומשונה הדבר: דווקא אצלו, אצל בעל “שלטון השכל”, ולא אצל החסידים, שהזניחו את היסוד התבונתי וטיפחו רק צד אחד שבנפש, את הרגש, עלינו לחפש את הדרך לקרבת אלהים! הלא זוהי הדרך היחידה, הבדוקה והמנוסה, דרכו של הרמב"ם, דרך עידון וזיכוך השכל, עד היותו תקיף ושליט על החושים, והיצר כפוף לפניו כעבד לפני רבו, ודאגת החומר אינה מטרידתו מאדיר חפצו: לחזות בנועם אדוני להורות דרכיו ומידותיו לבני-אדם תועי-דרך.

השכל הוא חבל-ההצלה, שהטילה ההשגחה לטובע בים-צרה, למען ייאחז בו ויינצל מרדת שחת. החושים הם דבר שבמקרה, השכל הוא דבר שברצון, ויש כוח ביד אדם לטפחו ולרבותו, ולעשותו כלי שלם, עושה פרי ונושא ברכה לנפשו ולנפש הזולת. קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת, אין זה סתם פסוק בתהלים. זוהי אמת לאמיתה. אדם החי תמיד חיי העולם הגדול, הער תמיד לקראת כל מה שמתרחש בו, אורב לסודותיו ועוקב אחרי התופעות הנפלאות הסובבות אותו, אל פועל אדוני יביט תמיד, ואת גופו יראה כראות פלא אל-שדי, כליל תכונות נעלות ואפשרויות בלתי-מוגבלות, אדם כזה זוכה להארות והברקות בשטח ההשגה העליונה, בתחום רזי-היצירה, שאין האדם הפשוט זוכה להן לעולם, הואיל וחייו הפנימיים דלים וסתומים, נפשו חיה רק למחצה, לשליש ולרביע, רק עד כמה שחיות זו זקוקה לה לצרכה היום-יומי, לפרנסה וכו' – כל השאר תקוע בחול ואבוד בתוהו.

העין הרואה והמוח הזוכר, שתי סגולות אלו בלבד דיין שנביט על עצמנו בגללן כעל בריות תרומיות, כעל בחירי הבריאה, שעוד נכונו לנו גדולות ונצורות כאלה, שלא שזפתן עינו הרוחנית של שפינוזה ולא שיערן מוחו הגאוני של איינשטיין!

על קרבת אלהים

אילו יכולנו להעמיד כל דבר על עיקרו, כל תופעה על תמציתה, היינו יודעים שכל המאבקים וכל המאמצים שלנו, כל קנאת איש מרעהו וכל השנאה שבין אדם לחברו, בין עם לעם – מקור אחד להם: השאיפה לקרבת אלהים, החתירה לקראת החוג המאיר, לקראת החיק השופע חן וחסד, ששון ורצון. הגבר הרודף אחרי אשת-החן, האיש הלהוט אחרי כבוד וגדולה, החכם השוחר חכמה ודעת, המון-העם האץ להעשיר, להצליח, לעמוד במקום גדולים – כל זה אינו, בעצם מהותו האמתית, אלא הרצון הכביר להיות קרוב לאלה, שהם קרובים לאלהים, שהם מעורים בסוד-ההוייה, בחמימות הנקודה העקרית. להיות קרובים לאשה היפה, לאמן הגדול, למשורר הנאצל, אשר קרבת אלהים גנוזה בישותם האנושית הטהורה. שהרי לא התאווה גרידא מכוונת צעדי הגבר, לא אהבת הבצע בלבד ממלאה את נפש הסוחר, כי-אם ההכרה העמומה, שבמקום היופי שם אלהים, במקום האמנות הצרופה, הנגינה הזכה, השירה המרנינה, שם ההוד המחיה את הנפש, שם התום המרומם את הרוח. ואל המקור הזה אצים-רצים כולם, אליו תשוקתם, הלבושה כל מיני צורות ומגמות, והם לא ידעו ולא יבינו כי לא אל התענוגות גופם הם חרדים ונכספים, כי-אם אל מקור-השמחה, אל קרבת אלהים.

האמונה באלהים

האמונה באלהים אינה ענין שבדת, כי אם ענין שבטבע האדם. יש טבע מאמין ויש טבע נגוע ספקנות. יש מזג טוב, מזיגה טובה, שכולה הזדהות עם כוונת הבורא, עם תכלית הבריאה: ליהנות מן החיים הנאת הכרה, מתוך הערצה לאל מסתתר, יוצר החיים הללו. ויש איש דתי ששבע כפירות בלבו, לב עיקש ופתלתול, על אף היותו שומר תרי"ג מצוות ונזהר מעבירה קלה שבקלות. המוח החטטני, הפקפקני, אינו נותן מקום לאמונה שבלב, אינו מייחס ערך כלשהו לכיסופים שבלב. הוא שורף בהבל-פיו את הלך-הנפש ודורס בלי רחמים כל נבט של התרפקות לירית שבקרב הנשמה. הדם הבריא הוא הוא מקור האמונה, מהיותו ספוג כוחות טבעיים, עסיסים תוססים של חפץ-חיים כביר, חיוני, חיובי, המבשיל מאה ברכות בכל יום, מאה הודאות פנימיות לאל חי וקיים תמיד, שבאהבתו אליו אוהב האדם את עצמו, את עצם קיומו עלי אדמות.

אמונה כזאת באלהים אין לה שום קשר עם ה“שולחן ערוך”, עם “היורה דעה”, או עם איזה ספר דתי שהוא. תורתו בתוך טבעו ודמו יגיד לו “מה טוב ומה אדוני דורש ממנו”. לא כן המאמין על פי מצות אנשים מלומדה, הירא את אלהים בתוקף החוק הרשמי, ומקיים את מצוותיו מתוך אימת העונש, פחד יום הדין, ומתוך תקוה לשכר, בעוד ששורש נשמתו הוא שורש פורה רוש ולענה, וכולו מלא מרירות ותרעומות על עולם ומלואו, על יציר ויוצרו. אמונתו אינה אלא מן השפה ולחוץ, כי בקרב נפשו שוכן הנחש הקדמוני, היורק את ארסו בפני אלהים ומלאכיו הטובים, בשעה שהוא ממלא חובותיו הדתיות ועושה את המצוות הכתובות בתורה. אמור מעתה: לא על פי דתיותו יוערך האדם, אלא על פי טבעו, על פי שורש נשמתו, וזה מתנכר במעלליו ומתבטא בקלסתר-פניו.

אגדת העיירה

ביום סגריר, ברדת הגשם על הארץ, ואקלים ארצנו לובש צורת אקלימה של ילדותנו, היא עולה ונגלית לפני, עיירתי הקטנה, כולה כמות שהיתה, “שחורה ונאווה”, עלובה ואהובה, איומה בבדידות-גורלה ועצומה בפלא-מציאותה. ואלף שמות לה: רוזבדוב, פשיווארסק – מה נפקא מינה? אחת היא לנו, לכל אחד מאתנו, ברה כחמה, אפלה כלילה, ויקרה, יקרה, יקרה עד לבלי הגיד, עד כלות הנפש. והריני טובע בה כאבן במצולה, כובש ראשי בשברה הגדול וגומע דמעותיה בצמא, בתאווה נואשת. קדרותה מתרפקת על קדרותי, וצערה מחייך לעומתי באור-חסד נוגה, באהבת-אלם רחוקה: רוזבדוב! “היית ואינך עוד!” אך בלבותינו הדוויים אנו נושאים אותך על פני ארץ רבה, ושומרים אותך כשמור תהום-ים פנינת סגולה.

חורף וחושך בחוצות העיירה. היא נתונה כולה בצבת של קור וכפור. רבוצה היא תחת סדין-שלג אחד עם הכפרים והיערות אשר מסביב. שחורים השחקים ממעל ורוח פרועה מהלכת עליה אימים למן הסאן אשר במזרחה עד “הגן הלבן” של הרוזן לובומירסקי אשר במערבה, בואכה טורבייה. (בגן הזה היו אחינו בני ישראל קונים “הדסים” לארבעת המינים לפני חג הסוכות). יהודים קטנים, קמוטים ומכווצים עוברים את הרחובות בחפזון, ביעף ממש, שומרים את נשימתם ואת חמימותם הפנימית בקרבם עד שהם מגיעים אל מחוז-חפצם, אל בית-הרבי. כאן חום, כאן אור. קול-מתפללים בלחש, ורחש עדת יהודים בהתאספם יחד: הרגשת אחדות נעימה והנאת אחווה חמימה של בודדים על אדמת נכר. (הם לא חשו בבדידות זו, אבל מזלם חש!) עם גמר התפילה עובר רטט בתוך הקהל: הרבי הגבוה. “משכמו ומעלה”, קם, ניגש אל דלת-החדר, אל מנורת-החנוכה המשוקדת, המפוארת, המוכנה מבעוד יום. הוא מברך ומדליק את הנרות, והקהל, נרגש ונפעם, עונה “אמן” על הברכות, וניגוני-חנוכה הנלבבים והנודעים, מפליאים בחידושם ומרנינים את הלב בנעימות-נעימתם: “אנא בכוח”, “למנצח בנגינות”, “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד” – תפילה תפילה וניגונה המיוחד, ולבסוף “מעוז צור”. “יוונים נקבצו עלי!” – לא שירה היתה זאת, לא זמרה ולא תפילה, כי-אם יללה, זעקת-שבר. כאילו זה עתה, לעינינו, אירעה התנפלות זו מצד “הצר המנבח”.

"יוונים נקבצו עלי,

אזי בימי חשמנים,

ופרצו חומות מגדלי

וטימאו כל השמנים!"

המלים בצירוף הנגינה מביעים את עומק-הצער ואת עומק-העוולה, והרבי, פי-העדה, אינו יכול להרגע, אינו יכול לשכוח. שוב ושוב הוא חוזר על הפסוק המאשים ופורש כפיו כקורא את השמיים לעדות ולעזרה. עד שהוא מתנחם לאחרונה במחצית השניה של הבית:

"ומנותר קנקנים

נעשה נס לשושנים,

בני בינה, ימי שמונה

קבעו שיר ורננים".

פניו נוהרים, קולו חוגג בחשאי, והיללה נהפכת לצהלה, להבעת תודה לבני בינה אלה שקבעו שמונה ימים לשיר ורננים. העדה הקטנה (הו, מה גדולה היתה אז בעיני עדת-ישראל זו, גדולה וממלאה את כל העולמות! ומה גדולה וכבירה היא בעיני עתה, לאחר אשר עשו בה הרוצחים מה שעשו.) העדה הקטנה שאפה רוח, התנחמה, התחזקה, ריח של נס-חנוכה נדף באויר עם ריחו של שמן הזיית. ההוייה היתה ספוגה הכרת הפלא של ההמשך: מאז ועד עתה! הכרה סתומה, שהיתה כבושה בלבבות כאויר-הנשימה. החורף והחושך לא יכלו לה להוויה נפלאה זו של עיירה יהודית בתפוצות הגולה:

כפרים זרים. איכרים אכזרים מסביב, ויערים מופלגים, מלאים פחדים וסכנות, שדות רחבי ידיים, וכאן, בתוך תלי-תלים של שלג, של קרח, של אימה אורבת, נשמר אוצר יקר, אוצר-חייה של אומה עתיקה, פרוצה לכל רוח, סחופה מכל צד, והפלא ופלא! שומרי האוצר הזה אינם מרגישים בו כמעט, אינם מכירים בנס הנצחי המתרחש כאן תדיר, יום יום ולילה לילה. הנה הם עומדים פה, איש איש ונרו בידו, על יד דלת ביתו ומברכים: “שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”, ולא חלו ולא הרגישו שכל עצם ההוייה הזאת אינה אלא נס. והילדים כדרכם שמחים וצוהלים: “דמי חנוכה”, “סביבון”, משחק-קלפים, ואינם מרגישים כלל ביד הגדולה והחזקה, היד הנעלמה, ששמה על שכמם הדל את משא האוצר היקר, את חיי בית-ישראל, הנישא על כתפיהם הצרות והרכות דור אחר דור.

פליאה היא, העיירה היהודית שבתפוצות הגולה – ותהי לפליאה, ותהי לתופעה בודדת במועדה בהמון כל התופעות האנושיות. קינה היא ותהי לקינה, ותהי לבכיה לדורות. ועדיין היא מחכה לגואל חזק וחדש, שיבוא ויגלה אותה מחדש, באור חדש, ובאהבה חדשה, לעיני כל ישראל ולעיני כל העולם, כולה כמות שהיתה, “שחורה ונאווה”, עלובה כלפי חוץ וענוגה כלפי פנים, קטנה ודלה בכמותה, בקיומה המוחשי, וגדולה, גדולה, גדולה לאלהים לאין שיעור ולאין ערוך באיכותה הפנימית-הפנינית, בקיומה הנאצל, אדירה-איומה בבדידות-גורלה ועטורת חסד ורחמים בתמימות-מציאותה הקדושה.

שבת-של-חול

הצרה היא שאין כאן מחללי-שבת. אמנם נוסעים, מעשנים, משחקים בקלפים – ובכל זאת אינם מחללים את השבת, מטעם פשוט: אין השבת בכל מזימותם. הכרת-השבת נעקרה מקרבם, זכר-השבת נמחק מלבם, וממילא אין הם מחללים אותה, שהרי אין הם זוכרים אותה – חסל זכר-שבת! לפנים בישראל היו מחללי-שבת לשם ולתפארת. המשכילים הראשונים היו מחללים את השבת בקדושה ובטהרה, בדחילו ורחימו. היו סוגרים את החלונות, מגיפים את התריסים ומורידים את הוילאות – ומעלים עשן כל שהוא, כדי לקיים מצות חילול-שבת. מסביב להם היתה מרחפת שכינת השבת, בקרבם היתה פועמת קדושת-השבת, נשמתם, כמו גוייתם, היתה לבושה שיראין של שבת. אלא כדי להקל מעליהם קצת ממשא כבד זה של המסורת, היו פורקים קצת את העול… ואילו בימינו, בארצנו אין כלל מחללי-שבת. חדלו מחללי-שבת. חדלו חילולי-שבת, חדלו! למראה פניה של שבת רצוצה זו עולים וצפים לנגד עיני שלושה אישים נעלים, מאורי דורות שונים: ר' עקיבא, שהיה בוכה בשבת מרוב עונג. ר' יהודה הלוי עם שירי השבת שלו, החדורים אהבה קוסמית ליום השביעי:

יוֹם שַׁבָּתוֹן אֵין לִשְׁכֹּחַ,

זִכְרוֹ כְּרֵיח הַנִּיחוֹח,

יוֹנָה מָצְאָה בוֹ מָנוֹחַ.

וְשָם יָנוּחוֹ יְגִיעֵי כוֹחַ.

והיינריך היינה, ששר על “הנסיכה שבת” שיר מלא רגש-קודש, כמיטב הזמירות של המקובלים הצפתיים. בבית-ספר עברי לא למד, בית-ספר תיכון עברי לא הכיר, על אוניברסיטה עברית אף לא חלם. תרבויות זרות אכלוהו, עמים רבים נברכו מחזונו ונכוו מגחלי-אש לשונו, וחן כל העולם לקח את לבו שבי, ואולם “משומד” יקר זה הרגיש את קדושת השבת הרגשה עמוקה כל כך – הלואי על כל ה“צברים” שבמדינת ישראל!

שמחת פורים

שמחה טבעית היתה זאת: לא מתוכננת ולא מאורגנת. זאת היתה התפרצות גל-חדווה, חבויה בלב העם, שעברה על גדותיה. לא קרניוואל, לא עדלידע, המלאים רעש והמולה יותר מגיל. זה הכלל: כל שמחה הנובעת מן הלב שמחה אמיתית היא, ואילו זו הניתנת לעם מן החוץ, מטעם איזה אירגון או מוסד – אינה ראויה לשם שמחה. בדברים-שבלב כל תיכנון פוגם. החסידים ידעו לשמוח בלב שלם. המשכילים התביישו לשמוח. ניטל מהם כשרון-השמחה. לבם כבר היה חלוק עליהם, הרגשתם היתה שסועה, מפולגת, וראייתם ראיה כפולה ומכופלת: הם ראו את עצמם בעיניים מפוכחות, הביטו על עצמם כעומדים מן הצד וכשואלים: “לשמחה מה זו עושה?” אין לך מראה עלוב יותר ממסיבה של אינטלקטואליים, שמתאמצים לשמוח, והשמחה מהם והלאה. עורכי-החגיגה עושים כל מיני מאמצים, לשמח את הקהל, להכניס רוח-חיים בנפשות היבשות, והשעמום מפהק בחלל-החדר. רבות יכולים אנו לשאוב עוד ממקור השמחה הטבעית שלנו, שמחת-פורים.

מגילת-אסתר

“והנערה אשר תיטב בעיני המלך, תמלוך תחת ושתי –”

פסוק פשוט מאוד, ריק מכל תוכן דתי או לאומי, ואף-על-פי-כן נקרא פסוק זה באותה התלהבות, באותה חגיגיות, שבה נקראו, למשל, פסוקי פרשת הביכורים: “השקיפה ממעון-קדשך, מן השמיים, וברך את עמך, את ישראל” – זה כוחה וגדולתה של דת-ישראל: לקחת חומר עכור כזה, מלא פרטים ופרטי-פרטים של מלכות זרה, לזככו ולטהרו, ולהעלותו לדרגת פולחן דתי, לסחוט מתוכו את הטפל, את הזמני, את המיותר, ולהלביש אותו מחלצות-קודש. שהרי כל המגילה החילונית הזאת פשטה את צורתה היומיומית והתאימה את עצמה לרוח בית-הכנסת. הדת פרשה את כנפיה החובקות זרועות-עולם והוציאה אותה מידי פשוטה. היא לא הפכה אותה לאליגוריה – אדרבא, המציאות עומדת בעינה. היא רק ביטלה את הטפל שבה והבליטה את העיקר, את “שושנת יעקב”, את “הדסה היא אסתר”. כל האירועים הממשיים קיימים ועומדים: “שעשגז סריס-המלך, שומר-הפילגשים” ו“הגי סריס-המלך שומר-הנשים”, כל המון הפרתמים והאחשדרפנים, הבשמים ותמרוקי-הנשים הממלאים את ההוייה הזאת, כולם נכונים ונכוחים, אלא שהתפשטו מגשמיותם, התפרקו ממשותם הגסה, ונהפכו לפסוקים, לכתבי-קודש, שנקראים בבית-הכנסת בניגון של תפילה, בנעימה מסורתית נפלאה, נקראים בחמימות של מצווה מן התורה בהתלהבות של חג. הקהל אינו רואה את המעשים החילוניים המתרחשים לפניו, אינו רואה את גינויי המלכות אשר בשבע ועשרים ומאה מדינה, הקהל רואה את העיקר, את מרדכי קרוע-הבגדים ולבוש-שק ואפר, הקהל שומע את התמצית: “כי נמכרנו אני ועמי להשמיד, להרוג ולאבד”. העם מקיים בשמחה מצוות קריאת המגילה, שמסכת שלמה נתחברה עליה, “מסכת מגילה”, עם כל המון הדינים, החוקים והמנהגים התלויים בה, ואשר המהרש“א העיר עליה את הערותיו והרמ”א הגיה אותה בהגהותיו, והגר"א דייק בה את דיוקיו – הדת אכלה את המגילה הזאת ועיכלה אותה היטב, הריחה אותה ביראת שמיים ועיטרה אותה בהמון שיריה וניגוניה הלבביים עד שנתנדף הימנה כליל ריחה של חצר מלכות-פרס, ריחה של עבודה זרה. הוייתם של שרי פרס ומדי אינה מורגשת בה כלל – רק חרבונה זכור לטוב, בשל משפט אחד שדיבר לפני המלך, בענין המן. “יקר תפארת גדולתו” של אחשורוש. רשעת המן, עצת המן וזרש אשתו, כולם היו לפסוקים, למקרא-קודש, הנקראים בבית-הכנסת ברגש, בנפש הומיה ובנעימה הומיה. כל חינה וחסדה של דת-ישראל שקועים וגנוזים בקריאת המגילה הזאת.

ולבסוף, כאשר “מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות, תכלת וחור, ועטרת-זהב גדולה, ותכריך בוץ וארגמן”, קרא אבא ז"ל את הדברים בתרועת נצחון, בקול ששון חוגג, אם כי הוא גופו היה רחוק מכל הידור חיצוני, לבוש-מלכות לא היה חשוב בעיניו כלל וכלל, ועטרת-זהב גדולה לא לקחה את לבו. חפשי מכל הבלי העולם הזה וקנייניו שמח בכל זאת על “פרשת גדולת מרדכי”, על התכלת והחור, שהזמן גרמם, שלא היו אלא הוראת שעה, כי קוראי המגילה ושומעיה היו משוחררים מן התאווה השפלה הזאת, תאוות ההידור החיצוני. נראה היה, שבו, במרדכי היהודי, שהיה לבוש מלכות, יצאו היהודים האלה ידי חובת הגדולה והתפארת. בו באו על שכרם המלא בעולם הזה. ועתה אין להם אלא לשמוח בשמחתו, להתגאות בכבודו ולקיים “משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”. כאן, כאן, בנקודה זו, בפסוק זה מרוכז כל תכנה, כל ערכה של המגילה. בגתא ואבגתא, זתר וכרכס וכל שאר השמות המשונים של שרי המדינות, כל הפרטים הרבים לא באו לעולם ולא נכנסו למגילה אלא כדי לפאר ולקשט את ימי הפורים האלה “ולעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח-מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים”. מקרא זה אינו יוצא מידי פשוטו. אדרבא – כל מרחבי-הלב היהודי, כל סגולות החסד והרחמים, הוכנסו לתוכו ועשאוהו מצות-עשה מן התורה לדורי-דורות. כאן גנוז סודה, ישרה ויפיה של דת-ישראל.

עם-ישראל

עם ישראל הוא עם, החי וקיים תמיד על פי תהום – מאז ועד היום! מכאן כל המגרעות והנפלאות שבו, כל המעלות והחסרונות: ערות חושיו, זריזות רוחו, בהילות דעתו ופזיזות מעשיו. כל הגדולות והקטנות שבו נובעות מהרגשת אימים סתומה זו, הפועמת בו ביודעים ושלא ביודעים. היא נטועה לא רק בלב היהודי הכפרי, שמוצא את לחמו בקרב “גויים” אימתנים, שכורים ופרועים, אלא גם בלב רוטשילד, בלב ראטנאו, באלין וטרוצקי – כולם הם אחוזי רגש פנימי סמוי, חבוי עמוק עמוק, שהם חיים על עברי פי פחת. ומכאן גדלותם האנושית, נועזותם המתמיהה ועמקותם התהומית. ומכאן גם אהבת-החיים הכבירה של עמנו, הואיל וחייו תלויים לו תמיד מנגד. גורל הוא זה ולא מתמול-שלשום. הוא נוצר יחד עם אברהם אבינו, בשעה שעזב את אור-כשדים, כדי לבצר לו מקום בעולם שכולו עובדי עבודה זרה. לבצר לו מקום-פעולה, כדי להפיץ הימנו תורת השכל העליון – זהו מה שעשו גם בניו אחריו עד דור אחרון. מעשה אבות סימן לבנים. וגורל זה לא יחדל מאתנו ולא יסור מעלינו לעולמים: עם חי חיי נצח על עברי פי פחת. מה שאנו יכולים לעשות למען עמנו הוא זה: לחזק את עצביו, להביאהו לידי הכרת מצבו המיוחד, ולחבב עליו את תפקידו הקשה על ידי עבודה חינוכית בלתי פוסקת. עלינו לחנך את העם להיות גא ושפל, גא כלפי הבריות ושפל לפני אלהים, ולא להפך… למען ייטיב צעד ויחזיק מעמד על שפת האבדון.

תהלים

במכתבי-רילקה אל המו"ל שלו, בעל הוצאת “אינזל” בלייפציג, יש אחד שנכתב בראשית מלחמת העולם הראשונה, בו הוא מתנה את צערו וענותו בימים טרופים אלה, ימי טירון בקסרקטין של הצבא האוסטרי. הוא כולו מבולבל ולא יודע את נפשו. רק נחמה אחת נשארה לו, והיא: הקריאה בספר התהלים. הנה קטע מתורגם מתוך מכתב זה:

“בדד ישבתי בלילה, שקוע בחשבון-נפש, לבסוף הדלקתי שוב את נרות עץ-המולד וקראתי לאורם את מזמורי-התהלים, אחד הספרים המעטים, שהקורא בו משוכן בו לבטח, ללא כל שייר, על אף היותו פזור-נפש, נבוך, פרוע ונגוע עד היסוד”.

ובכן – לא רק אבותינו ואבות-אבותינו ביקשו בצר להם מפלט בפרקי תהלות בן-ישי, אלא גם אחד מגדולי השירה העולמית, התרפק בעת-צרה על חיקה של התפילה היהודית וימצא בה עוז ורווחה לנפשו הדוויה.

ואל נא יביטו בני הדור החדש בעיני בוז וזלזול על יהודים, אומרי-תהלים. וכבר רמז על כך ביאליק: “מה נקלה ועלובה זה המראה בעיני זר לא-יבין!”

“ואברהם עודנו עומד לפני ד'!”

סדום ועמורה נידונו לכליה: נתערערו מוסדות-תבל; האדם, בחיר-היצורים, אשר אמרנו בצלו נחיה, הפך חית-טרף. אין מנוח לכף-הרגל, ואין מעמד לחזון-הנפש. והמבוכה גדולה ואיומה: האדם עזב את ד‘; ד’ עזב את האדם; והעולם הפקר – ואילו אברהם, יסוד האצילות שבאדם, עודנו עומד לפני ד‘… ראשו למעלה, ערוך-דרוך לקראת הפלא; צופה ומצפה למענה-אלוהים; ועיניו עצומות למען ייטיב לראות. אבל חלל-הרקיע פעור לרווחה; אין אחיזה לדביקות-המאמין. זה-כבר, זה-כבר הלך לו אלהים, נתעלה ונתעלם – ואב-המון-גויים, עזוב ונעזב, נתון לשוד ולטרף, ללעג ולקלס. ואברהם עודנו עומד לפני ד’. סימן-שאלה דומם אל מול הנצח השומם…

אהבת ישראל ושנאת חסרונותיו

קו זה נמשך והולך מן הנביאים, נביאי האמת, שהיו מוכנים תמיד להתייאש מעמם ולברוח אל איזה “מלון-אורחים”, ולא התייאשו ולא ברחו, עד אחרוני האחרונים, עד מנדלי וביאליק, שכילו את כל חמתם ואת כל חיציהם ב“עם עברתם וחמלתם”. אוהבים את העם אהבת נפש ושונאים את חסרונותיו תכלית שנאה, מאחר שהללו מעכבים בידם מלאהוב… משום כך גדולה השנאה כל כך, כי אהבתם לעמם בוערת כאש בנשמתם, ואין האהוב ראוי לאהבה כלל. מדי פעם בפעם הוא מנחיל אכזבה מרה לאוהביו אלה, עד שהם מתנקמים בו ומקטרגים עליו כל מיני קטרוגים, שופכים עליו קיתונות קיתונות של בוז ורואים בו סמל הרשע והשקר, חותם השפלות וההתנוונות. כל בחור וטוב בעמנו מפרפר בסבך זה של חסד וגועל, של רוגז ורחמים ואין מוצא. כי מצד אחד יש בישראל מין זוך של אצילות-נפש, שאינו מצוי בשום אומה ולשון, ואילו מצד אחר יש בו מין פגם נפשי מזוהם, מין מעוות לא יוכל לתקון, שלא ייפטר ממנו לעולם. לקוי זה מתגלה בשני תחומים: בתחום הממון ובתחום עקמומיות-הלב. אלה היודעים זאת באים לידי יאוש שבעים ושבע ביום, ובכל זאת לא תזוז ידם מן המעדר ומן האת, לא יחדלו מייבוש-הביצה של אהבת הבצע, הם עודרים את אדמת האומה באמונה, מנכשים את השדה מקוצי-הקטנות והגסות, מבערים את חרולי-האנכיות, את ברקני-ההתרברבות המחוצפת, עוקרים את דרדרי-הפטפטנות הריקה, על אף ההכרה, שכל העבודה הזאת היא עבודה לבטלה, כל העקירה הזאת שטחית היא ולא שרשית… העם הזה לא יתן מגרעותיו למשיסה ולא יפקיר את חסרונותיו היקרים לבוזזים… הוא ישמור אותם מכל משמר ויטפח אותם באהבה ובכשרון, כאשר עשה זאת עד היום הזה. ומן הדין ומן הנכון היה, לחבר תפילה מיוחדת לאלהי הסבלנות הלאומית, שיחון עדת אוהבי עמו הבודדים, וירחם דורשי שלומו המעטים, שלא תקצר עליהם רוחם מרוב יאוש ולא יקוצו בחייהם מרוב אכזבה, אלא יעמוד להם בעבודת הקודש, שלא תרפה ידם ולא תחלש דעתם מעמל-השוא שהם עמלים, וישרה עליהם מעוז-רוחו ומאורך-רוחו, אמן סלה.

השנאה לישראל

השנאה לישראל לבושה המון צורות. למן הצורה הגסה של הפוגרום הרוסי והרציחה הנאצית עד הצורה העדינה של הביטול הצרפתי, של הזלזול האנגלי, של בעיטת איש-המדע וחריקת השן של איש-המסחר. ההמון הפרוע של כל עם ועם היה מתמרמר על היהודים, שקונים לכבוד שבתותיהם ומועדיהם את האווזים השמנים ביותר, את הדגים הנהדרים ביותר ואת הפירות היקרים ביותר – ואולם שלא ביודעים, מתוך חוש פנימי נאמן, היו מרגישים שבליל-השבת היהודי יש יותר מבשר ודגים, יש יותר מאכילה טובה, יש משהו שאין לאחר חלק בו, יש משהו שאין לזר כל מושג ממנו, ועל המשהו הבלתי-נתפס הזה יצא כל הקצף, פרצה כל סערת החמה והשנאה, שהיתה עצורה בעצמותיהם כאש אוכלה – מאז ועד היום. בדומה לשנאת האחים ליוסף על כתונת-הפסים. כי לא על עצם המלבוש שנאוהו, כי-אם על יתר האהבה שאביהם אהבהו, על הביכור שיעקב ביכר אותו על פני כל בניו. הרגשה סמויה זו שמתחת לסף-ההכרה מאחדת את שונאינו בשנאתם אל עם אלהים, שאביהם שבשמים בחרהו מכל העמים ושיקע בו מיטב כוחו ומבחר ענינו. בחירה זו – זאת הרגישו כל העמים – אינה אלא פרי בחירה קודמת, שעם זה בחר בעצמו, כי זה דרך כל בחירה: תחילה רואה העם את עצמו כנבחר, ואחר כך בוחר בו אלהים, ולבסוף – כל האנושות. שהרי כל האנושות כולה מאוחדת בהרגשת נבחרוּתו של העם הזה בין על ידי בחירת נבואת נביאיו ליסוד כל דת ותרבות ובין על ידי הערצת אחד מבניו כמושל במלכות השמים. כי פליאה היא ותהי לפליאה נצחית: לפני שלושת אלפים שנה קמה פתאום משפחה אחת, משפחת אברהם מאור-כשדים, והראתה את עצמה גדולה וטהורה וקדושה, קרובה לאלהים עד כדי כריתת ברית עמו, עד כדי שפיכת ממשלתה על כל גויי האדמה. בני שבט אלהי זה הרגישו בחוש שחייהם הם מופת וסמל לחיי כל עם ועם, ענין וחפץ לכל הסובבים אותם ולכל הדורות הבאים, עד שכל מאורע שאירע להם וכל פרט קטן שבתולדות חייהם נשמר ונרשם ונחרת על לוח הימים במין כוח משכנע כזה, במין אמנות אלהית כזו, עד שבאמת ובתמים נתרשמו כל העמים, נתפסו כל העמים על ידי כוח מושך זה והושפעו מכל מה שהרה והגה העם הזה, מכל מה שהורה והמציא העם הזה, עד שלבסוף בחרו כל העמים באלהיה של אומה זו, ודבקו באחד מבניה כבעמוד-התווך של החוייה האנושית, כבמקור החיים הרוחניים. ומפני שאי-אפשר לשלם על כל הטובה הזאת ועל כל החסדים האלה באהבה ובברכה, הרי הם משלמים בשנאה ובקללה, בזעם וברצח – כדי לפרוק מעל עצמם בדרך כזה את עול התודה, שאינם מוכשרים לה, ואת נטל הכרת הטובה, שהם חייבים בה, ושהיא למעלה מכוחותיהם הנפשיים.

“ויאמר ד' אל השטן”

(איוב א‘, ז’)

מכאן, מאמירה זו, יונק השטן את כוחו. כי הנה ניצבים לפני כסא-הכבוד כל בני האלהים, כל הפמליה של מעלה, והיושב על הכסא הרם והנשא אינו פונה אף לאחד מהם, לא למטטרון שר-הפנים ולא למיכאל שר-ישראל, לא לגבריאל ולא לרפאל, כי-אם לשטן דוקא, דוקא לאשמדאי זה הוא מייחד את הדיבור. נראה ברור: ענין לו לבורא רק בשטן. רק בו הוא מבקש הסכמה למעשי ידיו, רק לו הוא רוצה להוכיח, כי טוב הוא האדם, כי טובה הבריאה שברא בעולמו, ורק מפיו הוא רוצה לשמוע חות-דעת חיובית בנוגע לאיוב. אדיר-חפצו של היוצר הוא, לשכנע את שר שאול-תחתיות, כי בחסד ובחכמה נברא מה שנברא, להציל מפיו ברכה והודאה לנזר היצירה. שירי התהלות והתש­בחות של שאר המלאכים הטובים אינם מעניינים אותו, כביכול, אלא דווקא המלאך הרע הוא מרכז-עניינו וראש דאגתו. “השמת לבך על עבדי איוב?” אנו שומעים כמעט את רטט-קולו של הבורא, כביכול, בצפייתו הרבה לתשובת השטן, להודאתו בצדקת איוב. ואולם דוקא הוא, השטן, שולל לגמרי את תומו וישרו של האיש מארץ עוץ. הוא מערער את הבטחון שאלהים בוטח בו, בעבדו הנאמן, מצנן את התלהבותו ומשבית את כל השמחה שהוא שמח ביציר-כפיו. לא מיניה ולא מקצתו! – “החנם ירא איוב אלהים?” “שלח נא ידך וגע בכל אשר לו – אם לא על פניך יברכך!” וגם בהתייצב המלאכים על ד' שנית, אין אלהים דורש אלא את השטן בלבד. גם הפעם פונה הוא רק אליו באותה שאלה חרדה: “השמת לבך על עבדי איוב?” ושוב אנו מבחינים אותה רעדה פנימית בקולו של השואל העליון, שאחד חפצו ואחת בקשתו: לקנות לבו של השטן, לרכוש אהדתו והערכתו החיובית לזה שנברא בצלמו. ונהייה זו של הבורא אחרי השטן, אחרי דעתו של השטן, היא היא מקור כוחו, והיא הנותנת לו עוז וחוצפה, לסתור בניינו של הקדוש ברוך הוא. ואני בימי עלומי, בהגיעי לפרשה זו היטב חרה לי על אל אלהי הרוחות, המשפיל את עצמו לפני בכור-שטן, לפני השד המשחית, ומדיין עמו כעם שווה לו, במקום לבעוט בו ברגל-קדשו בעיטה ניצחת אחת, ולהכחידו מתחת שמי אדוני! הלב הצעיר רתח: מה ההתרפסות הזאת לפני הסטרא אחרא? מה הכרכורים הללו שהוא מכרכר סביבו לעורר רחמים בלב השטן על “איש תם וישר, ירא אלהים וסר מרע?” מה הכבוד הזה שהוא חולק לו במעמד כל הפמליה של מעלה, שאותה אין הוא מזכה אף במלה אחת? הלא ברוח-פיו יכול הבורא לכלותו מעל פני האדמה, ולהסתפק בכך שהוא, הוא ולא אחר, יודע את גודל צדקתו ואת תומת ישרו של עבדו איוב! מה פשר יגיעה זו שהוא יגע, להטות לבו האפל של השטן לצד הטוב והחסד, עד כדי מסירת הצדיק לידו הזידונה של השטן? רק לאט לאט, ברבות הימים, עם קניית נסיון בסוד דברים אלה ובחקר צפונותיהם, נתחוור ללב כי אלהים מוכרח היה להתנהג כך, מוכרח היה לנצח את השטן לא בחייל ולא בכוח כי-אם ברוח, בדברי אמת וצדק. כי השמדה אינה הוכחה וחיסול אינו שכנוע. לאט לאט הרגיש הלב כי כלפי השטן המשחית אין לו ליוצר ברירה, אלא להוכיח לו באורך רוח אין קץ צדקת אנוש וזכות קיומו. רוצה הוא, מחויב הוא להראות לו ליסוד הרע כי “עולם חסד ייבנה”, כי האדם בשרשו תם וישר. ורוח-אלהים לא ישקוט ולא ינוח עד שיחדור את החומר העכור, עד שיאציל ויציל אותו, יגאלהו מאפלת שלילתו ויביאהו לידי הכרה בטוב אדוני, לידי הודאה בערך האדם. להוכיח – ולא לדכא! לשכנע – ולא להשמיד, כפי שעושים בדורנו ולעינינו שני כוחות-החושך, השולטים בעולמנו: הנאציזם הגרמני והבולשביזם הרוסי.

חנוכה בחוצות-הילדות

לא חג לאומי, לא חג דתי, כי-אם חנוכה בלבד, מין פלא מפלאי-החורף, מין חזון מחזיונות-הטבע, עדי-עדיים על חזהו של שר-החורף. כשלג הצח והטוב כיסה נס-חנוכה את העצים, עטף את הבתים וימלא בריחו החריף את כל העיירה. העיירה כולה היתה מקושטת בה, בחנוכה זו, כשם שהיתה מקושטת בכל מיני קישוטים חרפיים מבהיקים, מצלצלים. אורם וצלם של שמונת ימי חנוכה אלו ליפפו את העיירה מיער עד יער. בין שזו נטפה נטפים נטפים של שלג נמס בצהרי-היום, בין שזו שבה והתכווצה, שבה וקפאה עם רדת הערב. הנרות הקטנים שבחלונות היו נטועים בלב ההוייה החרפית ככוכבים אלו אשר בשמים האפלים, הגבוהים והצוננים. לא מצוות מן התורה היו אלה, כי-אם חוקי-טבע נהדרים, פלאי-חיים נהדרים. רוחות החורף הנזעמים שמאחורי ביתנו המו-נהמו את הניגון הנרהב, הנלהב של “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”, המו-נהמו את הניגון החוגג-הסוער של “מעוז צור”, שיצא מפי אבא-רחימא חדש תמיד, מפתיע תמיד, מרנין תמיד. ניגונים אלו האירו-העירו את חדרי ביתנו הקטן, האירו-העירו את רחבי העולם הגדול, למקצה האופק המושלג ועד קצהו. הכל היה ספוג חגיגיות זו, שנתמשכה מן הנרות הזעירים הללו, שנשתפכה מפי היהודי הקטן, והחורף והכפור והסביבה הגויית נבלעו בה, נטמעו בה, בחגיגיות יהודית זו, וכל המחשכים החרפיים הבהיקו מזיוה.

“לוח”

אבא ז"ל לא היה קונה ספרים – שכר כתיבת ספרי-תורה היה מצער מאוד, הספיק בדוחק ללחם לאכול ולבגד ללבוש. ואולם, מדי שנה בשנה, בחודש אלול, היה מביא הביתה “לוח” חדש לשנה החדשה. איזה משב-רוח רענן נכנס לביתנו עם הלוח החדש! כל אהבת-החיים של אבא יקר באה לידי ביטוי בחיבתו אל הלוח.

עם ערב היה פותחו וקורא לפנינו את החדשות הנפלאות, העומדות לבוא עלינו לטובה ולברכה: חגים כסדרם ושבתות טובות כהלכתן. בחודש טבת ירדו שלגים עצומים, רוחות עזים ינשבו וקור גדול ישתלט בעולם. בחדר הורגש ריח החורף הקשה, הקרוב לבוא, ונועם האימה המתרגשת לבוא אלינו אחרי החגים המופלאים. “עשרה בטבת” יהיה יום קצר וצום קצר – בארבע אחר הצהריים כבר יחשיך היום. גם זאת לך תענית! ויש שהיה מבשר בשם הלוח כי השנה יחול ערב-פסח ביום-השבת! איזו תוחלת מאירה ואילו סיכויים נהדרים!

ערב-פסח ביום-השבת!

פני אבא קורנים מרוב הנחת הנכונה לנו. תארו לכם: העולם עומד וקיים וחוקי-אלהים שולטים בו ברוב עוז וחסד. אחרי השלגים והסופות והקור עומד ומחכה חג-הפסח, ושמחה כפולה בידו: שבת ערב-פסח! וכך הוא הולך ומונה את כל הטובות והנצורות שבעל-הלוח מגלה לנו ברוח-קדשו. ויש שפני אבא לובשים קדרות: בחודש תמוז לא יהיה גשם! יבול השדה יחכה לשוא לברכת שמיים מעל. אך מיד מתבהרים פניו: מי הוא, הלוח, ומה כוחו וגבורתו למנוע חסד-שמיים? היד אדני תקצר? מנחם אבא את עצמו ואותנו ברגש-בטחון פנימי כי אלהים לא יכבוש רחמיו מן השדות והיערות הצמאים לגשמים. “ותן מטר על פני האדמה” – תפילה זו כוחה גדול לעקור נבואת הלוח ולהפוך קללה לברכה. כך עוברת לפנינו השנה החדשה על כל חסדיה ופגעיה מתוך הלוח הקטן שביד אבא. שנה שלמה על כל סדריה ותהפוכותיה מקופלת בו, בלוח הקטן הזה, לרווחה, ואנו טועמים בקריאתו של אבא טעמו של כל חודש וחודש, כל חג וחג, שהוא מובטח לנו, שאורו הגדול, כבר גנוז בלוח הקטן. ורגע אחד נדמה לנו, כאילו הזמן גופו מתדפדף הולך לפנינו ומתגלה לעינינו מתוך הדפים הרעננים של ה“לוח”.

בכיו של ר' זושא

ליד אחד החלונות הגבוהים והמוארים אשר בהיכל העליון שבגן-עדן עומדים הם שניהם, שני האחים, ר' אלימלך מליזנסק ור' זושא מהאניפולי, ומציצים פנימה. הם לא זכו להכנס, הם נשארו מבחוץ. עצמותיהם רוחפות מקור, רגליהם קופאות, ואולם עיניהם נתונות אל הנעשה בפנים: איזה שובע-שמחות! איזה הוד והדר! צדיקים מפורסמים וגאונים נודעים לשם יושבים ליד שולחנות מלאים כל טוב ונהנים מזיו השכינה. שני האחים רועדים מרוח עז וחזק, הנושב בספירות הנצח, ואינם יכולים לזוז ממקומם למראה הגדולה והתפארת, המסנוורות את עיניהם הכלות מצער ומיגון קודר². עד שר' זושא לא יכול עוד להתאפק וגעה בבכי מר: “אלימלך נלבב, אחי רחימאי, הגם כאן, גם כאן נעמוד אנו מבחוץ, בשפלות ובחשכות, וגם כאן נהיה נענים ונידחים מקהל גדולי ישראל, כמו שם, בארץ החיים, בעולם השקר? ואני אמרתי: מילא שם, בעולם השפל, סבלנו, שבענו בוז, דלות ועניות, תלאות וטלטולים, ואילו כאן, בעולם האמת, נשב אנו בראש, יקחו אותנו אחר כבוד, ואנו נהיה הראשונים לשם ולתהלה ולתפארת במלכות שדי! ועתה, ראה מה עלתה לנו, מלך רחימא. שלוי עולם אלו יושבים בכבודו של עולם ומתענגים בהיכלו בכל מיני תפנוקים והנאות, ורק אנו, שני האחים הדוויים, מרוחקים מכל נחת, מנוגבים מכל טוב, השמור לצדיקים לעתיד לבוא. בושתי מאוד, אחי ליבאי, מפני השטן וכת דיליה, חרפה ובושה לפני הסטרא-אחרא”. שתק ר' אלימלך שעה ארוכה והסתכל באחיו היקר והנדכא בעינים מלאות רוגז ורחמים, אחר-כך פתח פיו וידבר בקול עמוק וערב, קול שהיה רועד בתחילה, ותוך כדי דיבור הלך הלוך וחזק, כקול נגיד ומצווה: “הרגע נא, זושא אחי, תנוח דעתך עליך עטרתי ותפארתי, הלא כך צריך להיות! דוקא כך! ואתה סבור היית, שמלך וזושא ישבו להם כאן כפריצים בשלווה של עולם, וירוו נחת וידושנו עונג כאותם השבעים והשאננים, כאותם הדשנים והרעננים, ששמנו ועבו ועשו חייל! ואני מראש ידעתי שכך יהיה. אני מראש שיערתי שגם כאן נעמוד אנו מן הצד, מנגד נראה את הגן-עדן ושמה לא נבוא. לא לנו, לא לנו התגורר בהיכלי מלכים. אנו לסבל נולדנו, אנו לעמל נועדנו לצער וליגון. כי מי ישא ויסבול צערו של עולם, בשעה שכל הצדיקים ישבו וייהנו מזיו השכינה? אנחנו, זושא מחמד-עיני ומחמל-לבבי, אנחנו שני עמודי התווך של הסבל האנושי העולמי! ואין לפנינו לא גן-עדן, לא מלכות שמים ולא שכינה. מנגד, מנגד עלינו לעמוד תמיד, לראות בתפארת אחרים ולא לקבול. עלינו לערוך גלות גם כאן, אחי רחימאי, גם כאן, על ידי שערי גן-עדן”. נשתתק זושא והרכין ראשו, ושניהם עמסו על גבם את צרורות הצרות ויצאו לדרך-נדודיהם הנצחי בערבות שמים, לכתת רגליהם, כמו אז עלי-אדמות, בין ענני-נגף וערפלי תוהו.

זה לעומת זה

מזמן לזמן אני נפגש אתו, כשהוא מחכה לאוטובוס כמוני: פנים עדינים, תורניים, מבט כבוש וצנוע. בידו גמרא או ספר אחר, והוא עומד קצת מן הצד, בדל מן העדה, כאומר: מלכותי אינה מעלמא דין… יש שעיניו נתקלות בעמוד-המודעות הענקי, בו נראה למלוא-רוחב-המודעה גבר כביר, כשהוא גוחן על אשה מפורקדת ומפורכסת, מוכן לנשק אותה אותה נשיקה אידיוטית, הוליבודית, שכל חוסר-טעמו של דורנו, כל חלול-הקודש של חיינו, כלול בה. מבטו של הרב נכווה מדי פעם למראה הפיגול שלפניו, ואני על-נקלה קורא את הרהורי-לבו, הרשומים בקלסתר-פניו: “ובכן, זהו הכל, זהו מה שיש לכם לתת לדור הצעיר, זהו מה שיש לכם להגיד לבריות בימינו אלה? שוב ושוב אותו הביטוי הבהמיי, אותה ארשת-הפנים החייתית בדברים שבינו לבינה! הרי אתם נוטלים את הצנוע ביותר, את הקדוש ביותר בחיי הזווג התחתון, שאינו אלא זעיר-אנפין של הזווג העליון, ומציגים אותו לראווה בראש-חוצות, לעיני נערים רכים, שיצריהם בוסר והגיגיהם בוסר, לעיני תינוקות של בית-רבן שלא חטאו, ומפגינים בכך את “העולם הזה” שלכם, את “העולם הבא” שלכם, שתחילתו תאוות בשרים וסופו תאוות בשרים, כרוכל זה המכריז על סחורתו הדלה והמעטה! היכן כאן השכל, הנימוס, מידת הצניעות, הטבועה בנפש האדם, באשר הוא אדם! היכן כאן ההרגשה הבריאה ביחס לדברים שהשתיקה יפה להם? רבונו של עולם! שוב ושוב אותו גירוי בלתי-טהור! ומה יעשה הבן ולא יחטא? מה יעשה הדור הצעיר שלא יזנה אחר עיניו?” לעג מרירי, ספוג צער, חבוי בזוית-פיו, ובאנחת-רווחה הוא ניתק ממקומו וממהר לקראת האוטובוס הבא.

הצדיק הל"ז

את ל“ו הצדיקים אוהבים הכל. הכל מרוצים מהם, יען כי אינם מפריעים למישהו, אינם מטרידים – צנועים הם, ענווים הם, בטלים ומבוטלים ואין איש מרגיש במציאותם. אחרי מות אחד מהם נכון לו הספד נהדר וחסל. לא כן הצדיק הל”ז! הוא אינו מסתפק בהספד נאה. הוא דורש חלקו בחיים, הוא רוצה להשפיע מרוחו על בני סביבתו ולהשמיע קולו ברבים. אם צדיק אני, טוען הוא, הריני מבקש שכר צדקתי בזה, שאוכל להטביע את חותמי, חותם הצדק, על חיי החברה ולהיות שותף לעיצוב דמותה החמרית והרוחנית. הבריות מסביבו תמהים עליו ומנידים ראש אחרי בריה משונה זו של צדיק, שאינו נמוך מעשב ודמום ממים, כפי שהוא צריך להיות על פי חוק, על פי הסכם חשאי בין אנשי העולם הזה ובין שלושים וששת הצדיקים, שאינם יודעים אפילו כי צדיקים המה. והלה עומד ותובע את חלקו בתוקף היותו צדיק ודורש זכויות ומתרעם על קיפוח מעמדו בחברה. איזה צדיק הוא זה, שואלים מכל צד, שאינו רוצה להיות נחבא אל הכלים, לחיות חיי צער ולהיות שמח בחלקו, כפי שהותנה אתו מאז ומעולם, אלא שואף לתקן את העולם על ידי פעילות נמרצת וזריזות ציבורית, כלומר, רוצה להטיל את השקפתו המוסרית על אחרים, ולחיות כפקיד טוב, כעסקן נאמן, בתוך החברה, דוקא, לא באיזה יער רחוק או באיזו סימטה נידחת, ולקחת חלק בשיפור המצב הרוחני ובעידון מידות בני האדם! האם לאיש חילוני כזה צדיק ייקרא? והלא הוא מאבד בידים את מעט הטוב שהיה ביכלתו להשיג: את כבודו כ“למד ווניק” ואת ההספד הנעים אחרי מותו: “הוי, צנוע, הוי, ענוותן! הוי, צדיק הדור!” חדל להיות אחד מאלה, שעליהם העולם עומד, ובחר להיות ממזכי הרבים בפועל ממש, במו ידיו. ברוב עמל ויגיעה וקבלת עול העבודה לטובת הכלל על אף כל הטרדות וההשפלות הכרוכות בה, ובלבד שלא יהא צנוע ולא יהא מקובל על הבריות ולא יעמוד מן הצד – כשאר הל“ו צדיקים! מי יודע? אולי יש בגן-העדן מדור מיוחד בשביל הצדיק הל”ז!

הסדר היסטורי

דרישה שאין לעמוד בה דורש הנביא מאת עמו. רוצה הוא שהעם יכיר בפחיתות-ערכו, בשחיתות-דרכו, למען ישים לב להטפת מוסרו של גדול-הדור. והרי דבר זה מן הנמנע הוא. אין עם, או אדם, מודה בנחיתות הדרגה שלו. אין הוא יכול, איפוא, לקבל תוכחתו של הנביא, שכולה שלילה, כולה ביטול לגבי קיומו כבשר-ודם, וממילא נופלים דבריו של הנביא על אוזן לא-שומעת. הדור הרואה את עצמו מותקף ומושפל על יד זעמו של הנביא, שולל את שוללו… כזה הוא היחס התמידי השורר בין העם לבין נביאו – בעודו בחיים. אחרי מות הנביא מקבל העם, כלומר הדור הבא, את דברי תוכחתו הנאמנים, שהוטחו בפני הדור הקודם, ולא בפני הדור החדש! הלה מעכל על-נקלה את דברי הכעס והחימה, שנאמרו על אחרים, על אלה שקדמו להם, ולא עליהם ניתכה חמת המקטרג הקדוש. וכך, כאילו נדברו ביניהם הדורות, הלך ונוצר מעין הסדר היסטורי: כל דור מקבל על עצמו תוכחת הנביא של הדור הקודם. הנביא החי נשנא ונרדף מאת בני-דורו, בעוד שהם מכבדים ומעריצים את שאגתו של האריה המת. כי כל נביא שאיננו, אריה מת הוא בעיני הדור, ואילו הנביא שבהווה אינו אלא כלב חי. עם מות המאשים ניטלה חריפות-ההאשמה, ואפשר להודות בצדקתו וקדושתו בפה מלא. נמצא, איפוא, כי עם-ישראל בכללותו מכבד את נביאיו ומוקיר את מדריכיו, עושה את דבריהם נר לנתיבו ומתפאר בהם נגדה-נא לכל העמים.

התנ“ך ועם התנ”ך

האיש החכם שבתנ“ך הוא גם האיש הישר, האיש התמים. חכמה ותום-דרך שלובים זה בזה, הם זיווג מן השמים. וכן הרשעות בכתבי-הקודש מזדהית תמיד עם הסכלות. רשע-כסל הולכים יחד, זיווג משאול-תחתיות. זוהי תפיסת התנ”ך. אך לא כן תפיסתו של עם-התנ"ך. הוא לא כן יחשוב. האיש הטוב הוא בעיני רוב העם שוטה גמור, ואילו הרשע – חכם מחוכם. תפיסה משונה זו מאין היא באה? מהיכן היא נובעת? מקורה, לדעתי, בתסביך-הנחיתות, המצוי בכל אדם, שהוא פיקח וחדל-אישים כאחד, כליל-ערמה וחסר-אופי. ורבים, רבים מאוד חסרי-אופי בישראל. מהלך-מחשבתו של איש כזה כך הוא, בערך: פלוני אוהב את הבריות, אוהב בריה שכמותי, סימן שהוא טיפש. אילו היה חכם לא היה שופע חיבה למין האנושי, שרובו מנוולים ויתרו פתאים, וכל שכן שלא היה נוטה חסד לאחיו בני-עמו, חבר ערומים ורמאים. ואילו כשהוא נתקל באחד גס, שונא בריות ובז לכל אדם, הריהו מביט אליו בהכנעה, בהערצה, כהביט אל אדם-המעלה. שהרי שנאה זו שמחלחלת בו מעידה עליו שחכם הוא, שבקי הוא בטיב הבריות ובערכם האמתי של היהודים, יחס-הבוז להם מראה עד כמה עמוקה הכרתו, עד כמה הוא חוקר לכל תכלית ויודע יצרי בני-עמו, שכולם כמוהו, כמובן, וראויים איפוא לשנאה זו שהוא רוחש אליהם. לאור-השגה כזאת לא ייפלא, שכתר-החכמה בישראל ניתן דוקא לגסי-רוח, וסר-מרע ילבש כובע-פתיות.

היין הטוב

כוס אחר כוס אני מוזג לי מן היין הטוב של ניגוני-אלול, חודש הרחמים והסליחות, שותה לרוייה מתיקות “הימים הנוראים” והדרת החן והחסד של חג-הסוכות. זה היין המשומר, שאינו משכר, אלא להפך, מפיג את השכרון, הנסוך על הנפש בתוקף העתים, מסלק איזו מחיצה עבה ועכורה של ימים ושנים, ומגלה לפנינו את נוף-ילדותנו, הנוף הפורח והמלבלב ואינו נובל לעולמים, מגלה לפנינו את המציאות האמתית, שאינה בטלה לעולם, אלא עומדת מן הצד ומחכה לתשובתנו… לאחר שניתקנו ממנו ביד-הזמן האכזרית. ולא זכרונות הם אלה, לא געגועים על מה שעבר – שום דבר לא עבר, הכל חי וקיים. כל מה שהיה גדול וטהור ויפה לא יאבד לעולם. זהו הסוד האמתי של “נצח ישראל לא ישקר”. הנה אני רואה אותם, את כולם, אזרחיה הנאמנים של המציאות הזאת. מי אומר שעיירתי איננה? היא חיה בי, חיה וקיימת בקרבי בכל מלוא כבדה ומשקלה, בכל מלוא עניה ומרודיה, בכל מלוא מתקה ותפארתה.

הרי הם כולם כאן, יהודים מכל השנה, וראה! איזה שינוי חל בהם! לבשו ז’ופיצות חדשות, לבשו נפשות חדשות, לבשו פנים חדשות. הנה עם שלם, באלפי עיירות נידחות, מתכונן למפגש עם אלהיו! עם שלם על חוטבי-עציו ושואבי-מימיו מכין עצמו להופיע לפני כסא-הכבוד. וראה גם ראה – אלהיו, אלהי קדם מעונה, נכון גם הוא, מוכן לקבל את עמו, הדופקים שעריו, החוזרים בתשובה אליו, וכורעים לפניו על ברכיהם – ככוהנים הגדולים בימי-קדם! הנמצאה תופעה דומה לזו בקרב עם מן העמים? חנוונים פשוטים, סוחרי תבואה דלים ועלובים, סנדלרים וחייטים, יהודים מקומחים ומפוייחים, ניערו מעליהם יום אחד את כל ההווי העכור, החילוני, החיצוני, והיו שוב לעם-אדני, שעוד מעט יעמוד לפני כס-המשפט, ומלך עליון יזכה אותו בדין! מרוחקים מעולם-המסחר, מנותקים מדאגות יום-יום, מתהלכים הם בחלל-האויר האלולי כעדת נזירים, ואורה שורה עליהם – ואימת מלכות השמיים: אם כבנים ואם כעבדים… בטלו מריבות, חדלו מרורות, החיים הגסים וההומים נכנעו לפני אל אלהי הרוחות. עוד מעט ואלהים מהר-פארן יופיע ואָתה מרבבות קודש, לשפוט עם-עמוסיו, המפוזרים בפולין והמפורדים בגליציה והרחוקים ברוסיה ובליטא, להוציא כאור משפטם לעיני כל חי, למען דעת כל עמי-הארץ כי אין עוד מלבדו.

נשמתה של אומה דווייה מתנערת משפלותה, כוחה ההיסטורי ישוב אליה ביתר שאת ועוז, כנפי רוחות גדולות משיקות באוירה של כנסת-ישראל וחסדי-אבות פזורים עם כל צעד ושעל – – – “הנשמה לך והגוף פעלך, חוסה על עמלך!”

כוס אחר כוס אני מוזג לי מן היין הטוב, היין המשומר, של חודש אלול, זה היין שאינו משכר, אלא להפך, מפיג את השכרון של כל ימות-השנה ופותח לפני שער אל מציאותי האמתית.

ענני כבוד

ענני כבוד אלו, החופפים על הארץ הקטנה הזאת, מהיכן הם באים? מאין הם עולים? מן התנ"ך, מן הספר הזה, שעלה מן האדמה הזאת כשושן-סודות, כפרח-אלהים. האנושיות הנענה, המתבוססת בדמיה, הרגישה בחושה הדק, בשמיעתה החדה, כי כאן המקור לחיי נצח, כי כאן “צווה אדוני את הברכה: חיים עד העולם”. פלאים התרחשו בה, אנשי מופת התהלכו בה, אישים-תרשישים, אבות-האומה, שחייהם משמשים יסוד לחיי האדם עלי אדמות. הם לא נשאו מדברותיהם, לא הטיפו ולא דרשו דרשות נאות, אלא חיו את חייהם היומיומיים והראו את הדרך להפיכת חיי חול לחיי קודש. הנה כיצד אברהם אבינו מיישב את הסכסוך בינו ובין לוט בן-אחיו: “אל נא תהי מריבה ביני³ ובינך, ובין רועי ובין רועיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי! אם השמאל ואימנה⁴, ואם הימין ואשמאילה”. שני פסוקים אלו עולים בערכם הפנימי, המוסרי, על כל מיני דרשות-ההר. הרגישה האנושות בעליל, כי מכאן נפתח פתח לפתרון בעיות מסובכות על ידי פשטות הגישה ויושר הלב הגלוי. וכך בדברים שבין אדם לחברו. ואילו ביחס לכלל, לחברה, הרי אנו רואים את אברהם לא רך ונוח, לא מתון כלל, כי אם עז ותקיף, ודורש משפט. בראשית דבריו הוא אמנם מתרפס ומתחנן: “הנה נא הואלתי לדבר אל אדוני – ואנכי עפר ואפר”. אבל אנו מרגישים מיד כי “עפר” זה כולו עפרות זהב, ותחת “אפר” זה מלהטת שלהבת קודש, מלאה אש דת, עד שבעליה מעיז לדבר משפט עם בוראו, עם אל הכוח והנקמה: “השופט כל הארץ לא יעשה משפט?” “התשחית, התשחית?” אנו שומעים קול מתוך עב-הענן של ההיסטוריה, וקול שני עונה כמרגיע, כמפייס: “לא אשחית, לא אשחית!” וניכר שהיוצר מרוצה מיציר כפיו, משותפו למעשי בראשית, זה האדם העברי הראשון, שהוא החלק השכלי והמוסרי של אלהי הגבורה הקוסמית. כל המאמצים שנעשו ונעשים בעולם על ידי פאשיזם וקומוניזם לחלל את הקדושה הזאת, לסלק את ענני הכבוד הללו, החופפים על ארצנו, לא יצלחו, לא יצלחו! לא יוכלו לה, לחמדה גנוזה זו של האמונה האנושית, לא רשעי הגויים אשר מסביבנו ולא פושעי ישראל אשר בקרבנו.

יְרוּשָׁלַיִם יְפַת-הַטֹּהַר

מִקְדַּשׁ-שָׁקֵט, עִיר מְנוּחָה. רַעַשׁ לֹא תֵדַע

וַהֲמוּלָה זָרָה לָהּ. הֲמוֹנוֹ שֶׁל יוֹם בָּהּ הָמוֹן חוֹגֵג, וְלַיְלָה

כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ אֹזֶן נְטוּיָה, אֹזֶן קַשּׁוּבָה לְרָזֵי-עוֹלָם.

אֵין הִיא סוֹבֶלֶת עַמָּא פְּזִיזָא, וּלְכָל הַבָּאִים בִשְׁעָרֶיהָ הִיא

כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת: "הָס! בְּלִי רַעַשׁ וּבְלִי בֶהָלָה! אֵין מְקִימִים

שָׁאוֹן בְּהֵיכָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ!"

בִּירוּשָׁלַיִם יָשֵׁן בְּנִי, בְּנִי בְּכוֹרִי יְשַעְיָהוּ.

לֶחְיוֹ דְבוּקָה אֶל לֶחְיָהּ וְנַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ

קְשׁוּרָה, וְהוּא קָבוּעַ בְּתוֹכָהּ כְּאֶבֶן-חֵן חֲדָשָׁה בְּנֵזֶר

עַתִּיק-יוֹמִין.

עַל-כֵּן כִּפְלַיִם יְקָרָה בְּעֵינַי קְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם,

כִּי בֵּין שָׁדֶיהָ יָלִין בֵּן יַקִּיר.

עַד שֶׁיָפוּחַ הַיּוֹם, וְקָמוּ הַחַיָּלִים, חֵילוֹתָיו

שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ

יָקוּמוּ, וְנָהֲרוּ אֶל טוּב-אֲדֹנָי בְּאֶרֶץ-הַחַיִּים, וְחָרְדוּ אֶל

בֵּית אַבָּא וְאִמָּא, וְצָחֲקוּ וְאָמְרוּ: הִנְנוּ, כִּי נִכְסַפְתֶּם

אֵלֵינוּ! לֹא יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת בְּצַעַרְכֶם, וְדִמְעוֹתֵיכֶם לֹא

נָתְנוּ דֳמִי לָנוּ. וְאַתֶּם אָמַרְתֶּם כִּי מַתְנוּ, וְאִלּוּ

אֲנַחְנוּ רַק נַחְנוּ קְצָת, כִּי עָיַפְנוּ מְאֹד מִכֹּבֶד-הַמִּלְחָמָה.

מֵעַתָּה לֹא נוֹסִיף לְדַאֲבָה עוֹד, נִשְׂבְּעָה בְּהָקִיץ זֶה אֶת זֶה,

וְלֹא נִפָּרֵד עוֹד עַד עוֹלָם.

ירושלים בעיני אבי-זקני

לא החטא ממית ולא הנחש ממית אלא ההרגל ממית. מתגורר אדם בירושלים עיר-הקודש ימים ושנים עד שלבו נעשה גס בה, עד שאינו חש ואינו מרגיש כלל במהותה האמתית של מציאותה… שבועות וירחים עוברים ואין הוא מעלה כלל על דעתו גודל הפלא שהוא שרוי בו, בעיר זו שזכה להסתופף בצלה.

כדי לנער מעלי את הקפאון הזה, את האדישות הזאת, יוצא אני לפרקים אל מחוץ לעיר, יושב על אחד הסלעים ומשקיף משם על דמות העיר המוקפת חומה. אז יש שיעלה בידי לראותה ראיה חדשה, ראשונה – בעיניו של אבי-זקני. מיד יוסר מעל עיני תבלול-החולין, אבק ההרגל ינדוף כהנדוף עשן, וירושלים עיר-הקודש תופיע לנגדי כלולה בהדרה הקדום, כולה פליאה וחזון.

“ובנה ירושלים עיר-הקודש”, לוחשות שפתיו של אבי-זקני מתוך ברכת-המזון עם גמר סעודת-צהרים. הוא עולה על יצועו נוטל את המדרש, אבל אין הוא קורא בו, עיניו עצומות ושפתיו מרחשות עדיין “ובנה ירושלים עיר-הקודש”. הנה הוא רואה אותה דרך כל הפסוקים שבתנ“ך, כל דברי הקילוסים והתשבחות המפוזרים במדרש ובגמרא, בתפילות ובזמירות, ב”מבשרת ציון" ובשאר כל הספרים הקדושים המדברים בה נכבדות ונשגבות… “יפה-נוף, משוש כל הארץ!” “קרית מלך רב”. הלא אף ירושלים של מטה היא בעיניו כירושלים של מעלה, בנויה על הררי-קודש, כולה כמרחפת באויר. קרובה מאוד לשערי שמים, עפרה לא עפר סתם, כי-אם עפרות-זהב, אורה אור שבעת הימים והאנשים המתהלכים בקרבה הלא כמוהם כמלאכי-אלהים… “מקדש- מלך, עיר-מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה!” ממלל הוא חרש ופניו פני להבים וכל קמטיהם רוטטים מרוב התרגשות.

בעיני רוחו רואה הוא את חוצות ירושלים משובצים כסף וזהב ואבנים טובות “לשם שבו ואחלמה”, היכליה בנויים כולם כמו רמים, עדויי פאר וארגמן וכוהניה בעבודתם ולויים על דוכנם בהלל וקול זמרה בכל מיני כלי זמר ותרועה… וחסד-אל שפוך על הכל, מלך ביפיו תחזינה עיניו. ירושלים עיר-הקודש! בת-שחוק של נחת עילאית נוהרת על פניו ושפתיו דובבות: “ירושלים, ירושלים!”

כאתא מרחוק אני חוזר אל עיר-הבירה, רגלי דורכות בזהירות על אדמת הקודש ועיני מביטות בתמהון, מסונוָרות מזהב שמש-הצדקה המשופך על פני חוצות ומברק-עיניו של סבי, שלא זכה לראות מה שרואה נכדו יום-יום בלי שים לב… זה הנכד מפוזר-הנפש, שאינו מגיע באהבה ירושלים וביראת שמים אף לקרסוליו של האב-הזקן.

ירושלים

ירושלים! אל תתרגל הלב! אל תשכח לרגע גודל השם הזה, קסם הצליל הזה, פלא-הפלאים, גם בהיותך טרוד ומטורד בדאגת-פרנסה, ברגשי צער על מה שהיה, ברחשי חרדה למה שיבוא – אל תהא גס בה, בירושלים עיר-הקודש! אל תראינה בעינים ריקות, בחוש כהה, כראות עיר בעלמא – הלא ירושלים היא זאת, עיר-ציון משוש כל הארץ ומחוז נפשך בימי הנוער והטוהר!

אל תחדל מהשתאות ומהשתומם להרים סביב לה, לעמקיה, לחומותיה לשארית מחמדיה. אסור להביט בה בעיני חול, ברגשות-חול אל ימית ההרגל את כשרון-ההפלאה, דע לפני מי אתה עומד, בקרב מי אתה הולך ומשוטט כאן, – ירושלים היא זאת, עיר קדשנו, אשר התהלכת בה בעקבות האבות, בעקבות ירמיהו וישעיהו, בצל בעלי האגדה – וגם לאורו הנפלא של אברהם מאפו, כשכור ולא מיין בימי אחז מלך יהודה…

יפה נוף, אשר צליל שמה נעם וליבב כמגע-קסם של אשת-חן, ולזכרה רעדו כל מורשי-הלב והעינים ההוזות-חוזות חזו אותה בקודש שוכנת מרום בין ערפלי-טוהר, בסתר גבעות-עולם, ושמץ מזיווה הבהיק על פני אבא בברכו על המזון: “ובנה ירושלים עיר הקודש”, וצל-מה מקדרות-קדשה העיב פני אמא בוכיה על הקינות בליל תשעה-באב.

חלילה לך מראות את ירושלים בעינים חילוניות ואת בתיה כבתי-דירה פשוטים, שנבנו לשם העלאת שכר-הדירה… הנשא, הזכּה, וראה האת ירושלים עיר-הקודש כמו שראית אותה בילדותך טהורת-הראייה!

שקיעה ירושלמית

מזבח-הזהב, אחוז להבות כולו, בוער בראשי ההרים. עב-ענן, משכמו ומעלה גבוה מכל העננים מסביב, תבנית כוהן גדול, לבוש אפוס ששוליו ארגמן ולראשו מצנפת כבירה עם ציץ-זהב, והוא עומד כפוף על המזבח ומקטיר…

מכל עבר וצד, מארבע רוחות השמים נוהרים עדרים עדרים של עבים זכות, בני צאן לבנים כצמר צחר, עולים לרצון על המזבח ונשרפים חיים לשם שמים, קרבן-אזהה, מנחת ערב.

מנגד, חכלילים מרוב השתוממות ניצבים הררי-מואב, מחרישים וצופים בעבודת הזבח… יראת-כבוד על פניהם ודממת-תמיהה למראה הפלא.

עד עלות המנחה על מוקדה, והכוהן הגדול נופל על ברכיו, כורע ומשתחווה כל מלוא קומתו, גופתו הענקית מכסה את המזבח עד שהלהבה אוחזת לבסוף גם בו והוא נאכל מכל קצותיו.

אף מצנפתו, שנשמטה מעל ראשו, מתגוללת בשולי רגיע ושלהבת לוחכת גם אותה לרצון לפני אדוני.

קסמי נוף

הנוף – מקור ההפתעה הנצחית. למראהו עיניך נפקחות פתאום: הנה הוא כאן, חי וקיים, ואתה לא שמת לב אליו, הסחת דעתך הימנו לגמרי. נדמה לך כאילו הכל עומד ומחכה לך, מצפה לעיניך הרואות כדי להגלות לפניך, כדי להתנאות לפניך שוב ושוב מחדש. קבוצת ארנים זו שמשמאל לכביש, גינה זו שליד איזה בית קטן, הששה בפרחיה הספורים ומתהדרת בשלל צבעיה, אותה רמה רחוקה, המבהיקה באדמת החמרה שלה, כולם כאילו רומזים לך וקוראים: “הסתכל נא בנו, מהרה והביטה, שהרי כבר נלאינו מחכות לך ימים ולילות, למען תראה אותנו, למען תקנה אותנו בראיה זו ותאשר באופן זה את קיומנו בעולם”. כי העין היא הקונה את העולם החמרי, והיא המקנה אותו לאדם קנין עדי-עד. אם אני כאן – הכל כאן! פתגמו זה של הלל אין כמונו קולע בהבעת יחס האדם אל הנוף. בשבתך בביתך בעיר ההומיה אתה שוכח לגמרי מציאותו של הנוף ושכחה זו כמוה כשלילה גמורה, כהעדר גמור של הטבע הנשכח, המוסח מן הדעת. ורק בלכתך בדרך, בעברך בכביש, אתה חוזר ומגלה את הנוף, חוזר ומחיה את הטבע. המכונית מגמאה ארץ ועינך סופגת את המראות ונהנית מהם כבשעת ראיה ראשונה. אם ני כאן, לוחש האדם לעצמו, הרי הכל כאן! החורשות, הכפרים, הישובים הקרובים והרחוקים, הים, המתגלה ומתעלם חליפות בברק-עינו, עין-פלדה כחולה-כהה, ומפליא-מבהיל את הלב בתועפות גודלו ורחבו. שלשלת-ההרים מימין נראית ממרחק כחלום מטושטש, חכלילות לילכית נסוכה על פניהם המקומטים, המבוקעים, השרויים בנוגה ערביים. ואותה אשה זקנה, שעומדת כפופה על הערוגות האחדות של ירקות, העוטרות את מעונה, נראית לך לא כאשה סתם, בעלת בית פלונית, שיצאה לשעה קלה כדי לטפל בכרוב ובסלק שבגינה, כי-אם כסמל-האנושות כולה, העומדת כך תדיר ותוהה בלי הרף על סוד הצמיחה והפריחה שבחיק האדמה, על פלא השגשוג הבלתי-פוסק של ההוייה, המוחשית והמופשטת כאחד.

בושם בוקר ירושלמי

מי שמהלך בחוצות ירושלים בהשכמת הבוקר, מבחין בחוש-הריח שלו מין בושם דק מן הדק, מין נדיפה אורירית של ריח ניחוח עדין, בלתי נתפס כמעט, ביחוד בסמטאות רחביה, בואכה רח' עזה, וביתר-יחוד במעלה מנזר קטמון. מישהו מן המומחים, יודעי הצמחים (יוסף ויץ, כמדומני), קבע שיש בסביבות ירושלים מין ברוש, אורנית, או תורנית, שאינו בנמצא בשום מקום, וממנו, אולי נודף הבושם הדק הזה. והנה, באחד הבקרים הירושלמיים, בתורי אחרי הריח הנפלא הזה, נתחוור לי לפתע פתאום מקורו של בושם זה: הלא לפני כשלושת אלפים שנה עברה כאן “מלכת שבא בחיל כבד מאד, גמלים נושאים בשמים” – שיירה מכובדת מאוד, והמספר התנ“כי של ספר מלכים, שאינו מעיר לעולם הערה לבטלה, מעיד בכבודו ובעצמו כי “לא בא כבושם ההוא!” מה פלא, איפוא, אם בחלל אוירה של ירושלים נשתמר עד היום משהו מן המשהו של “הבושם ההוא”, שריחו עומד עדיין ברום-עולמה של עיר הקודש ומהנה את חוש-הריח של מטיילי שחרית בחוצות עיר הבירה הנאה רוחנית-גשמית, נאצלת, מטוללת שאף ב”שולחן ערוך" לא נקבעה לה ברכה מיוחדת.

כוכבי הנצח

כוכבי-הנצח אשר בירושלים עיר-הנצח לא הניחו לו לישון, לאורח. כל הלילה רמזו ממרום ולא הניחו לו לישון. הם לא הגידו לו דבר, כי-אם אמרו: “אמור אתה לעצמך משהו ואנחנו נמלא אחריך”.

הארנים הגבוהים והמלאים אשר בירושלים עיר-הקודש, אילנות כבדי-שיח וחריפי-ריח, לא הניחו לו לישון לאורח. כל הלילה שוחחו מאחורי חלונו, לא הגידו לו דבר, אך אמרו: “אמור אתה לעצמך ואנחנו נמלא אחריך”. אז אמר האורח לנפשו: " בצל כוכבי-הנצח אשר בעיר-הנצח, בצל ארני-הקודש אשר בעיר-הקודש, יש בני-בכורי שנת נצח". “אכן, זהו סוד-הרמז”, שמע ממרומים קול דממה דקה, ומאחורי חלונו ענה כהד קול רחש עמוק:

“אכן, זהו סוד-השיח!”

לכבוד מדינת ישראל

כשומר זעום-מבט וחמור-מבע ניצב צער-השכול בשערי-נשמתי ומשגיח עליה שלא תשמח, שלא יעבור אותה רוח קל של נחת, שלא יתעורר בה רגש-גיל כל שהוא. ברוח-שפתיו ימית חדווה ובמבט-עיניו ידכא קול-ששון. נפשי מקבלת מרותו ברצון ואורה ורננה ממנה והלאה. ואולם, ביום-מסע, כשאני מסייר בשדות ארצנו ורואה אותם בשפע-תנובתם ובעתרת-פריחתם, כשאני עבור בכבישי הארץ וסוקר את ברכת האדמה, העוטה גנים ופרדסים, חורשת-ברושים ויערות-ארנים מרהיבי עין ולב, וביניהם מפוזרים למכביר ישובים גדולים וקטנים, בתי-חרושת וסדנאות שונים, או-אז, למראה מדינת ישראל התופחת וגדלה כעל גבי שמרים, יסתלק השומר הזועם הצידה, יעלים עיניו לרגע אחד ויסיר לשעה קלה את השגחתו הקפדנית מעלי, עד שירווח לי קצת, ושמחתי המדוכאה, המשותקת, תתנער לאט לאט ובקול-תרועה תפרוש כנפיה למרום וצהלת-גילה תגיע עד לב-השמיים. כי הנה התעשת לה השומר הנזעם והתיר לה לשמוח, לשמוח, לשמוח – לכבוד מדינת ישראל!

שדות הצער

(לחיים הזז)

שדות-הצער הפנימיים גדורים מכל צד גדר-תייל דוקרני, לבל תתע הנפש בהם. מטעם איזה מוסד עליון לשמירת הקיום נאסר עליה לדרוך בשדות הללו, הזרועים חתחתים וסכנות, פרחי-רעל וציצי-מוות, העלולים להמית את הנפש בריחם הנורא. בתנומות עלי-משכב, יש שהנפש נתעית לשם, מתלבטת בשבילי היגון, וקוצי האבידות שאבדו לה ידקרוה, יפצעוה עד זוב דם, והיא שבה משם עם בוקר המומה ורצוצה, מתהלכת כל היום נבוכה בארצות החיים. ואולם גם בהקיץ יש שהיא מתגנבת ועומדת מאחורי הגדר, מציצה מן החרכים אל שדות-הצער הנרחבים, משתוקקת אליהם ואל הסכנה שבהם, ושואפת מרחוק את ריח הפרחים היקרים והנוראים, הפורחים שם, עד שדעתה מיטרפת עליה ודמעה לא שפוכה תחמר בה ותאכל אותה כלבה רותחת. אז יבוא שומר שדות-הצער, השכל, ויטיף מוסרו לנפש הסקרנית. “שוב אַת עומדת כאן”, הוא נוזף בה בחמלה, “ואני הזהרתיך השכם והזהר, שלא תגשי את הקודש. סחור, סחור, נפש עלובה, ולשדות-הצער אל תקרבי. אולי בקרב הימים הבאים תהיי רשאית לטייל שם כמה רגעים, רבע שעה, אך לא עתה!” כך אומר השומר כדי לנחמה, כדי לשדל אותה בדברים, כי עמוק בקרבו יודע הוא, שלעולם לא תוכל, לא תוכשר להתהלך בשדות-הצער הפנימיים, כי יותר מדי חזק הוא הרוח המנשב שם, רוח-הרחמים על האוצרות היקרים הקבורים בלב השדות הללו, ונפש דלה לא תעצור כוח לעמוד בפני רוח זה.

ים מואר-שמש

שניהם, השמש והים, מיטיבים עמדי שלא מדעת. מה הוא סוד-ההפלאה, מה הוא יסוד-ההפתעה שבהם? שהם למעלה מן הזמן, שאינם רתומים כמוני בעול-הזמן. הם אינם יודעים תאריך, אין התאריך חל עליהם, בעוד שאני כולי תאריך, כולי כבול בשלשלת העתים.

הדור, נאה שוקע השמש אל חיק-הים, והלה מקבל אותו בזרועות פתוחות. הדור, נאה ישתרע הים לרווחה – לרווחה, וגליו נשוקי-שמש מבוקר ועד ערב.

אף אחד מהם אינו מרגיש בי, אינו מכיר אותי – גאים הם מתת דעתם עלי, אם כי, בעצם, אינם אלא משרתים נצחיים, עבדים נרצעים לאחד גדול, לאחד אדון רם ונישא, יוצר משרתים אלו ויוצרי אני… וראה זה גודל: הוא אינו מתגאה עלי כמוהם, אינו מבטל אותי כמוה. מאחורי גבו של השמש, מאחורי גבו של הים, מציצה בי עינו הפקוחה, הנדיבה, ומבטו נח עלי באהבת-אלם רחוקה, כאומר: “אל תתן לב להתנהגותם הגסה של משרתי הגאיונים – שלך גדול משלהם!”

ילדים על שפת-הים

בעיניהם החול אשר על שפת הים הוא העיקר. הים גופו אינו אלא טפל, הים גופו אינו אלא מלה סתמית, מלאה מים רבים, מלאה גלים בהולים, טרדניים, המפריעים את המשחק. רחבים שטחי-החול, שאפשר להשתמש בהם להמון דברים נפלאים: בנין בתים וחצרות, בורות שיחין ומערות, וערים בצורות בשמיים. וסמוך להם זה הים הפוחז, העובר לפעמים על גדותיו והורס כל בניניהם, עמל-כפיהם הזריזות, בזרם גליו המקציפים. לפי-שעה אין הים מעניינם. רק לאחר עידן ועידנים, מקץ ימים ושנים, יתברר להם מה ראו עיניהם על שפת הים, תתחוור להם יותר ויותר מהותו של זה הפלא הסוער והנסער, שאינם מרגישים בו כרגע אלא לצורך עיסוקם, היינו: לשאוב ממנו מלוא-חפניים מים, כדי למלא את הבורות שליד המבצרים, או להשקות את ערוגות הגן. ובהגיע שעתם לעזוב את הים ולחזור הביתה, הריהם שוטפים בו ידיהם המלוכלכות, רגליהם הלבושות חול, ואגב כך הם משכשכים בו קצת להנאתם החטופה, ועיניהם הצחות מאוד סופגות אז משהו מיסוד-הנצח שבו, מעצמת הוייתו האדירה. רגע הם שוהים כאן בטרם לכתם, תוהים רגע באותה מהומה חיה, גועשת ומטורפת, ושהייה קצרה זו, קובעת-טובעת בנשמתם הרכה את דמותו של הים לעולמי-עולמים.

שלושת הרואים

יום-קיץ עז-שמש וחם-מזג רובץ על בטן-הים דומם, מבושם – כמתעלף. הים מתפרקד תחתיו בחשאי, מרוצה, מרוגע, סובל בהנאה להט הקייץ הכבד ומקבל באהבה את חיבוקו המשכר. העיתונאי עם העניבה הצבעונית ועם המצלמה התלויה לו על כתפו, מתהלך כאן על שפת-הים, רואה ואינו רואה מה שלפניו. הוא מצלם את יפו שמשמאל, את אחת האניות שמימין, והוא רואה את הכל באספקלריית הצילום שיופיע ב“לייף”, רואה את המראות בדפוס הפיליטון שלו, שיופיע ב“ניו-יורק טיימס”. את העולם כשהוא לעצמו, את גופי הדברים, אינו רואה, מאחר שהכל נראה לו דרך המצלמה והקולמוס. צל-הדברים הוא רואה הדברים. המדינאי המפורסם, היושב כאן על הגזוזטרה של המלון, הנשקף על פני הים, גם הוא רואה ואינו רואה. במוחו תועים עדיין שברי-פסוקים של נאומו האחרון, ברוחו מתרקמים כבר קטעי-הרצאתו, שהוא עומד להרצות בקרוב, וכל המראה שלפניו, הים, השחק, זוהר-הקייץ, אינו אלא סגולה נאה להרגעת רוחו, אמצעים נאים להשקטת עצביו. לא נבראו גלי הים אלא להשביח שאון-גליו הפרטיים. עיניו, אמנם ניבטות אל העולם, אבל הוא רואה רק את עצמו. ואולם, ישנו כאן עוד אחד: תלמיד שברח מבית-הספר. לא מרוב נחת, כמובן. על הספסל, לנוכח הים, יבלה שעת לימודיו. בעינים הוזות תוהות, הוא מסתכל במה שלפניו. בלא-יודעים הוא סופג את מראה עיניו, כליל הכרה חושבית, כליל הזדהות פנימית עם כל הסובב אותו. הוא רואה עתה מה שיראה בעתיד באור-שבעתיים. כתרו זעיר: בחוג בני-ביתו ישב ביום מן הימים ויספר בצחוק את דבר-בריחתו מבית-הספר, פעם אחת, כאשר הציק לו השעמום שבשיעור עד לבלי נשוא… אז, לאור עיני ילדיו, יראה עוד פעם את כל המרחב המשתרע לנגד עיניו, יראה במפוכח, במפולש מה שהוא רואה עכשיו במטושטש, במדומדם.

פרחים משולחן-גבוה

כאלה הם חיינו – פרורים משולחן-גבוה. חסד-הזמן ופלא-המקום, מתנת החושים וחמדת הבשר והרוח, חיי-השעה וחיי-העולם, כביכול – הכל, הכל רק פרורים דלים הם, הנושרים משולחן-גבוה… מהם, מפרורים אלה, יכולים אנו לעמוד על טיב-הסעודה השלמה, הערוכה שם לפני ולפנים.. מן ה“שיריים” הניתנים לנו אנו יכולים לשער, מה רב ונשגב הוא העיקר, אם הטפל הוא נפלא ונעלה כל כך. כל החכמים הגדולים, האמנים הדגולים, רבי ההגיון והחזיון, אינם אלא ילדים סקרנים, הצובאים על החלונות מעל הפתחים, עומדים על בהונות-רגליהם ומציצים פנימה מן הגדרות ומן הפרצות, וכל בדל-מראה, כל שמץ-מחזה, הנגלים להם מבפנים, נהפכים בפיהם לגדולות ונצורות, מוכרזים בפיהם כחוקים ותורות, חידות ושיטות, כדי לענות ולהנות בהם את הבריות. מפי ילדי-פלא אלה אנו חיים, ועל גילוייהם המקריים אנו בונים את עולמנו.

כתם על מצח-הבוקר

הגן מלא פּז שחרית. צלילות-האור ורעננות-האויר חברו יחד ועיטרו את הבוקר במין הילה של שמחה טלולה, טבולה בערבוביה זו של אור וצל ושל עוד משהו ענוג אשר לא ייתפס. נשמת הפייטן לוקחת חלק פעיל בכל הרוחש והמתרחש מסביב, כולה התפעלות מאופקת והכרת-טובה ליוצר-כל. והנה אי-מזה קפץ חתול אל תוך השיחים ועד מהרה אץ ויצא משם וצייד בפיו: צפור-דרור מפרפרת, שזה עתה התעלסה ברננים בתוך החירות המאירה הזאת, זה עתה נתנה קולה מבין העפאים, והנה היא מפרפרת חנוקה בין שני הטורף! נבעה פרץ באור-היום, נגלה קרע בשלמות ההרמוניה האלהית. הוי, להרמוניה אלהית זו! הנה הטורף והנה הנטרף בתוך שלוה עליונה זו – ושניהם אינם אשמים! שניהם כלולים בחשבונו-של-עולם של רבונו-של-עולם! הוטל פגם בחסד-ההווייה, וכתם גדול, כתם מטפטף דם, בצבץ על מצח-הבוקר.

פאת – נוף

שביל צר מוליך מגבעת שמואל לקרית ישראל. זו שרויה לה בשלווה בעמק מצער, מלופפת ריחות חריפים של חציר יבש, של כל מיני צמחים ואילנות, הגדלים פרע בשטח הרחב שבין שתי הנקודות. ריח החציר היבש! אין בו אמנם מעדינות נדיפתו הבשומה של הלילך האביבי, אין בו אף מעמקותו המשכרת של ריח הפרח, אבל כובש הוא את הנשימה בחריפותו המחייה של “ריח השדה, אשר בירכו אדוני”, בחמימותו הגופנית של הקייץ. כשעוברים את שיא הגבעה מתגלית פתאום לפניך קרית ישראל, שיכון יוצאי בסרביה, כשהיא משתרעת לה להנאתה למטה בעמק, ובתיה הנאים והלבנים מאירים באור-הערב. ממעל לגן-הילדים שבמקום כתוב: “מרכז תרבותי על שם המשורר יעקב פיכמן”. הספריה העשירה מתנוססת אף היא לזכר משוררי בסרביה, חללי השואה, ולומדי שעורי הערב יוכלו ליהנות בשפע מפרי תנובתה של הספרות העברית – עד כמה שיעלה בידי המורים לקרב אל לבם ואת דעתם אל המקור. הוי, על פי רוב נתקעים הלומדים המבוגרים בחול של ספר-הלימוד וממנו לא יזוזו אף צעד אחד! הערב מאפיל בטליתו הענוגה על השיכון הנמוך, הלן בצל הגבעות המקיפות אותו. ברושים אחדים נפגשו שם למעלה, כאילו במקרה, אך לאחר ששוחחו ביניהם ארוכות ונוכחו לדעת כי יש להם מה להגיד איש לרעהו, כי רוח אחד לכולם, לא נפרדו עוד ונשארו בצוותא נעימה לאורך ימים ולילות, אחים לצמיחה ולשיחה. אשוח קצר-גזע ורחב עטרה וצמרת, ניצב לו לבדד, מקשיב דום לרחש הקבוצה הברושית, ומזמן לזמן הוא שולח אליהם משלחת צפרים עפות, דרורים או חוחיות, כאילו נתכוון להכריז על קיומו על ידי שליחים מכונפים אלו, ולהודיע טיבו לשכנים הגאים, שאינם פוסקים להתלחש ולהתייחס אליו במנוד ראש.

שעה של פיקוח

יש והמפקח על שיעורי הערב בא אל בית-הספר ומוצא חדר ריק, לא מורה ולא תלמידים – אינם וחסל! מאין ברירה פונה ויוצא החצרה – לחכות לידי טפוחיו. והנה כאן מקדמת פניו חורשה קטנה, נטועה מן הצד, שקועה כולה בבדידות הערב, והיא מזמינה אותו לישב רגע קט בצלה, מציעה לו בלחש ספסל רעוע, חבוי באפלה, ובאין אומר ודברים היא מתנה לפניו צערה החרישי: “ראה, בא הערב ואין איש שם לב אלינו, האילנות. כל אחד טרוד בשלו, כל אחד אץ לביתו, בהול על אלף ענייניו האנושיים – ואנחנו כאן שרויים בחשכה, עזובים ונשכחים מלב הכל – פרוס אתה את רשת הפיקוח שלך גם עלינו ואֶסוף אותנו אל חסותך הפדגוגית ולא נהיה עוד הפקר בהוייה. הלא בין כך ובין כך אתה בא על שכרך מאוצר הממשלה, ובמקום לשבת בטל, תפקח קצת עלינו ותשגיח שעה קלה על הוייתנו הגלמודה. בוא וראה כמה זריזים אנו, כמה שוקדים אנו על התורה, שנטעה בלבנו הורתנו רבת-החסד! יום ולילה אנו משננים אותה ואף רגע לא נסיח דעתנו לבטלה. לא כתלמידי בשר ודם שהיום הם באים ומחר מאחרים. או נעדרים לגמרי. חייך שכדאים אנו כי ימונה עלינו מפקח מיוחד מטעם המקומות הגבוהים. ואם אתה לא תפקוד אותנו לטובה, מי יעשה זאת?” במרום, בשמי הערב המאפילים והולכים, מתלקטים כמה עננים וקרעי-עננים, כשרידי כתה שנתפזרה, ובאים ליהנות גם הם מן הפיקוח שנזדמן להם פתאום מתוך חצר בית-הספר, בנשף-בערב יום! לאט לאט הם מצטרפים לגוש אחד, בדומה לכתה של תלמידים שנתארגנה מחדש, שוהים ומכוונים לבם כלפי החורשה הקטנה, שהמפקח חבוי בתוכה, למען יהיו נראים היטב לעיני האדם המסתכל, ולא יהיו עוד בודדים במרומים. כוכבים מספר בשולי רקיע הרגישו אף הם בעין הפקוחה עליהם מתחת, התחילו רומזים זה לזה ברטט של חדווה נוצצת, אורם נתחזק ונתחדד, ויחד עם העננים ועם האילנות נעשו ערים יותר, חיים יותר, כי לא היו עוד מנותקים זה מזה, לא היו עוד מבודדים ומרוחקים משאר חטיבות היצירה, המפוזרות במרחביה, כי עין אחת, עין המפקח היושב בסתר החורשה, איחדה אותם להוייה אחת, צירפה אותם לכתה אחת, הנתונה לפיקוחו היעיל ולהשגחתו הנדיבה בשעה שלא יום ולא לילה. ובשארית האורה של היום שעבר נישאה כעין נשימת רווחה: ברום השם, לא הפקר העולם – יש פיקוח!

תערוכת-ערב שמימית

התערוכה נפתחה לפתע-פתאום, ללא כל הכנות, מעל לחוג הים הרחב קמה ונהייתה תערוכה ענקית, רבת ממדים, רבת מוצגים ואדירת רושם, כמו מאליהם הוקמו מזה ומזה

פיגומים עצומים, עמודי-זהב מפוארים, היכלי-פז מקומרים, כולם חצובי שייש חכלילי, וגגותיהם – כיפות אחוזות להבה… מבעד לחלונותיהם הקרועים נשקפת פה ושם תכלת זכה כל כך. מעוטרת סלסלה רכה של עבים צחורות מצחור. וראה! מעל לכל קיר וכרכוב, מעל כל זיז וגזוזטרה, מבהיקים ציורים ותמונות פריסקות ותחריטים, צלמי אש ושלהבת, אך מרוב ברק וזוהר, מרוב זיר וזהב, אין העיין יכולה לראות אותם, אין בכוח-הראיה לתפוס את קלסתר הפנים והדיוקנאות. לוחות לובן-הספיר ומסגרות-הפז מסמאים את העיניים, בל תחזינה בעצם יפי התמונה. ואולם, לא זמן רב היתה פתוחה התערוכה. כלעומת שהופיעה כן נעלמה. סולקו פתאום, כמו ביד נעלמה, כל הצבעים והעיטורים, הועם הזהב הטוב, כבו הלהבות, שברי עמודים ותלי-גרוטאות נערמו מזה ומזה, גלמי-חומר עכור בטלים ושוממים. עד שבא השמש העליון עם פנס-הירח שבידו והאיר את החורבן, את עיי-המפולת, וממרום נתן אותו לסגנו, לשמש השני, הרוח, כי ימהר ויבוא כדי לסלק את שברי-הלוחות הקודרים, את גושי העננים ולטהר את השמיים משיורי התערוכה.

הלה, השמש התחתון, עשה את מלאכתו באמונה: בצד ובכתף הדף, רדף באף ובחימה, טלטל ובעט בלי רחמים, וכעבור שעה קלה לא נשאר שריד מכל הגרוטאות, לא היה זכר בשמיים לכל התכונה הרבה הזאת. כיכר-התערוכה טוהרה כולה ותהי לרקיע-תכלת אפל, עמוק ומשובץ-כוכבים.

“השמים מספרים כבוד-אל”

כלומר: השמים של האדם, שהרי הוא שגילה את מקומם ומהותם וקרא להם בשם. הוא ששם בפיהם את הסיפור הזה והוא גם השומע אותו בדחילו ורחימו. השמים עצמם פה להם ולא ידברו. השמים עצמם בלי האדם השומע אותם אינם שמים ואינם מספרים כלל, אלמים הם ולא יודעים דבר. מידו קרניים להם זיו]פנים ותכלת מאירה. האדם עלה למעלה והעלה גם אותם והעניק להם את תואר-הכבוד “שמים” ולימדם לספר כבוד-אל. מכאן אתה רואה גדולתו של האדם: לאחר שקראם בשם ולימדם לספר את הסיפור הנעלה על כבוד-אל, סילק ידיו מהם והקדישם לגבוה, נתנם מתנה עולמית לאל-עליון, קונה שמים וארץ

צמרת האילן

צמרת-האילן נשענת על כתפי-התכלת וטוב לה ויופי לה לאין שיעור. בחיבה דוממת, בדבקות אילמת מתרפק הירוק הארצי על הכחול השמימי – סמל החלוף, השואף לחיי-עולם; חלום-האדמה הוא, שלבש צורת אמיר, והוא נישא למעלה למעלה, אל מרומי הזיו הנצחי. לא אומר, לא דברים, אלא התפעלות רעננה, הנאה מעודנת, מאופקת, להסתופף באור העולם, העליון, ללטף ברטט את לחי-השמיים ולהתענג על טהרם, טוהר אין-סוף

צללי ערב-שבת

אוירון-האימונים עג עוגיות באויר ברומו של עולם, חג ונע הנה והלום, כיד הבטחון הטובה עליו, על הטייס הצעיר, המטייל להנאתו בשבילי-רקיע. שם בודאי אין זכר לערב-שבת, במרום בטל סדר-הזמנים. וקרוב לודאי שגם בלב הטייס הצעיר אין זכר לערב-שבת. אין הוא יודע כלל שגם סבא שלו היה מרחף בעולמות העליונים בערב-שבת עם חשיכה בשעת אמירת שיר-השירים. גם הוא הגביה עוף ברוחו והרקיע שחקים על כנפי-אמונתו. כמובן, שיש הבדל גדול בין “טיסה” זו של אביו-זקנו לבין טיסה זו שלו, כגודל ההבדל בין דמיון למציאות. ואולם, מן הראוי הוא שידע טירון זה לטיסה, כי ישנו קשר נעלם בין ריחופו הדמיוני של סבא ובין ריחופו הממשי של הנכד. לולא הגביה הזקן עוף ברוח-אמונתו באלהים ואהבתו לישראל עמו, מי יודע אם היה הצעיר עושה כאן את אימוניו – לטובת קיומו של עם אלהי-יעקב.

חורשות צעירות

עד הלב נוגע מראה חורשות צעירות על אדמת ארצנו. כאצבעות ירוקות, דקות וענוגות, הן שלוחות למרום, לשמש, בתפילה אילמת: "רחמי, רחמי עלינו לבל נקפא מקור, חממי, חממי אותנו למען נעלה ונצמח, כי כל ישענו וכל חפצנו הוא עלות מעלה, מעלה!

ובבוקר יום-שמש, כאשר ינשק האור את הטל נשיקה גומעת, נשיקה בולעת, עד אשר ימח כליל הטל מעל פני האדמה עתיקת-היומין, והתנערו החורשות הצעירות, ושלחו את ירקותן הרופפת, הרופסת על פני תבל רבה, אל עיני כל עובר, רכות וחרדות, מחוננות ומבויישות מחמת רוב יפיין… אז תביט בהן האדמה הזקנה ותתפלא ותתפעל למראה הנוי הרענן הזה, העולה פתאום מגופה הבלה, תביט ותצחק בקרב כאשר צחקה שרה אמנו אז, בבוא שלושת המלאכים לביקור נפלא באהלה. כמוה ממש לוחשות שפתי-האדמה היבשות: “אחרי בלותי היתה לי עדנה!” וקמטי פניה מחייכים חרש.

ברושים מתפללים

ליד בית-הכנסת שממול בית טשרניחובסקי מתנשאת שורה של ברושים עדינים, תמירים וגבוהים. במקר וערב, בהתפלל הקהל תפלת שחרית ומנחה-מעריב, מצטרפים גם הם, הברושים לתפלה ומתפללים יחד עם כל העדה. כורעים ומשתחווים, מתנועעים הנה והנה כנוע ציבור העומד בתפילה. כל זה, כמובן, אינו אלא דמיון פיוטי, הלך-נפש של משורר. שהרי אין כל קשר בין עדת ישראל ובין עדת הברושים. יהודים לחוד וברושים לחוד. מה שייך? ואולם אם תרצו, אין הענין כה חלק כפי שההגיון רוצה, הואיל והוא רואה רק לעינים ואינו רואה ללב. כי בין שני העולמות הרחוקים עומד הלב, לב הפיטן, והוא מצרף צירופים ומזווג זווּגים ומשמש מתווך בין הצומח ובין החי-המדבר. הלב הוא הכתוב השלישי בין שתי הרשויות הללו. מבית-הכנסת בוקע ועולה קול תפלת שחרית של שבת:

"כֹּחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם

לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל".

המדובר על השמש והריח, קרוב לודאי שהקהל אין לו שום זיקה אל השמש ממש ואל הירח ממש. אלה הם רק דברי-תפלה, שנצטוו לאמרם, וזה שאומרם עושה נחת-רוח ליוצרו ומקבל שכר. אבל המשורר שחיבר תפילה זו ידע את המאור הגדול וראה את המאור הקטן, ועמד בדחילו ורחימו לפני כוחות-בראשית – ממש כברושים אלו העומדים שכורי אור שמש ונהנים מן החום ומתפעלים מן הטל ושופכים שיח והודיה על פי דרכם, ברגש אילם, בדברות כבושה ובהזדקפות אדירה כלפי שמים. והוא, שקיבל השראה מכל חמודות הטבע, קיבל השראה גם מברושים אלו, שאת יפים ספג ואת המייתם הכניס לתוך פסיקו-התהלה שלו ושם את שירתו-תפלתו בפי המתפללים עתה בבית-הכנסת:

"מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נֹגַהּ,

נָאֶה זִיוָם בְּכָל הָעוֹלָם.

שְׂמֵחִים בְּצֵאתָם וְשָׂשִׂים בְּבֹאָם,

עוֹשִׂים בְּאֵיָמה רְצוֹן-קוֹנָם".

אילו ניתן לתרגם לשפת-אנוש את געגועי-ההתפעלות של הברושים, חייכם שהיו בודאי נשמעים חרוזים דומים לאלה.

אמור מעתה, שהמרחק בין עדת המתפללים ועדת הברושים אינו גדול כל כך: חוטים סמויים מן העין מתוחים ביניהם וקשרים נסתרים נמשכים מן החי אל הצומח ומן הצומח אל החי, באשר רוח אחד מחיה את כולם. חוטים טמירים אלו נתגלו לעיני המשורר, בהם הוא מקרב רחוקים ומדבר נפרדים. מן הצד הוא יושב ואורב אל התופעות המפוזרות והעבדות המפורדות כדי לחבר אותן יחד, כיד השירה בטובה עליו, וכדי לגלות את וו-החיבור שבכל דבר ודבר. ובבוקר-שבת זה, בהשתפך תפילת שחרית מבית הכנסת, מצטרפים גם הברושים הענוגים לתפילת הקהל – באמצעות לבו של המשורר.

אור שבעת הימים

הלא הוא אור ימי-ילדותנו הראשונים, השורה על כל המעשים, האישים והפרטים, שנתגלו לבו בימים ההם, ימי בראשית, זמן בריאת עולמנו והתגלות אלהי חיינו בכר-סיני הפרטי שלנו – בילדותנו. האור הזה בהיר וחזק כל כך, נפלא כל כך, עד שהוא מזרה על כל הדברים שיקיפונו מין חן שאין על עפר משלו, מין חסד שאינו פוסק לעולם, ומין הילה-של-זוהר, שכל ההווייה עטורה בה להפליא. הניגונים של הימים ההם אין דוגמתם בעולם, הזריחות והשקיעות של הימים ההם אין דומה להן ביפיין ותפארתן, והחברים של הימים ההם אין כמותם ללבביות ולנאמנות. ומי יביע עומק הפחדים והאימים של אותם ימי בראשית, עת תעמוד נפשנו הרכה מול תהומות החיים והמוות, הנפערות לפניה חדשות לבקרים ולערבים, והיא נבוכה לאין שיעור למראה עולם תמהוני זה, הנחשף לעיניה בכל עצמתו הענקית. הכל, כל החוויות הללו עוטה אור שבעת הימים ואילו כל מה שיבוא אחר-כך, כל מה שהוא מחוץ לאוירה ססגונית זו, אינו כדאי, אינו ראוי לשום התפעלות, לשום השתוממות, מאחר שלא עמדו רגלינו במעמד הר-סיני זה של קדמת ילדותנו. ויפה אמרה האגדה, כי אור זה נגנז לעתיד לבוא, כלומר, לאחר שיזדככו חושינו לחוש משהו מאור שבעת הימים.

רחשי אביב

הנצחיות הכחולה שממעל עומדת בניגוד גמור למציאות הבהולה שמתחת. למעלה – רחבות, הרמוניה, טוהר ועביבי-שייש נהדרים, ולמטה – פזיזות, המולה וסימני גאולה מבוהלת. הרבה עצבנות בצעקת מוכרי העתונים, עתוני הערב היוצאים בצהריים, אך מרובה עוד יותר העצבנות בסגנון העתונים. כותרות קצרות-נשימה. העוברים ושבים – רצוא ושוב, כגלים מסוערים. מתנגשים, מתנגחים ואין אומר: סליחה. רק הבנות הצעירות, תלמידות השביעיות והשמיניות(שמיניסטיות!) ריח אביב להן. הן עומדות בקשר עמוק עם תכלת הרקיע, עם בושם הלבלוב המשכר, ועם כל הרוחות הטובות המנשבות בארצנו.

הנה פרקו מעליהן את החורף ואת בגדי החורף, וצואריהן הרכים והענוגים, הגדלים מתוך החולצות הקלות, וזרועותיהן הדקות והצחות, מבהיקים במין זיו, במין חן רופף, רוטט, אביבי. ברעש ובצהלה הן מתפרצות אל האוטובוס – בלי כל תור, למורת רוח כל העולים החדשים, המחכים בתור ומביטים עליהן בעין רעה. אך צפרים עפות אלה אינן שמות לב להם, אינן רואות אותם כלל, שהרי אביב בארץ, בארצן הנפלאה, ואביב בחייהן, ואין דרכו של האביב לחכות בתור. בקול רם, צרחני-צחקני, הן מפטפטות על “הבחינה הגעלית” של אתמול, ועל החופשה של ממחר, על המורה שהוא “כזה נודניק” ועל המורה מחנכת הכיתה השמנמונת הנבזית". קטעים של דיבור חטוף טרופים בגלי צחוק. הדקדוק העברי זוכה כאן להערכה קטלנית: “שאלני, הטיפש, כל מיני שאלות על גזרות ועל דגשים שונים ושאר כאלה קשקושים” – ועקימת הפה נחמדה כל כך. ואולם לנביאים כל החיבה והיקר. “אוי, אני אומרת לך – יחזקאל עצום!” והראש מורם למעלה, העינים עצומות והשפתיים ממצמצות מצמוץ של התפעלות, כדרך הערבים. הנוסכים הנכבדים שבאוטובוס מנענעים ראש, מזעיפים פנים, ואין מושיע להם.

המנגן הזקן שעל יד התחנה מעלה בכנורו ניגוני גולדפדן: אין בית-המקדש, אין ווינקעלק אין חדר… ושאר מנגינות הדור ההוא, שגם להם שייכות-מה אל האביב, האביב הפרטי, אביב-נעורינו, שצליליו חלמו והתרפקו באהבה על השמים האלה, שמי ציון, הפרושים על ראשינו בטהרה כחולה כל כך, ולא שיערו כלל, צלילים יקרים אלו, שאני נתהלך תחת השמים האביביים – הנצחיים האלה מפוזרים ומבולבלים כל כך, כבדי-צעד וכבדי-רוח, והאביב ממנו והלאה.

תל-אביב

עז בודדת עומדת על שפת הירקון ומלחכת את העשב הדל ואת החציר היבש מתוך אדישות גמורה לגבי כל הנעשה מסביב. מסביב לה יהמה קול קיבוץ-גלויות, ושאון הגאולה המבוהלת מחריש אוזן ונפש. השוסונים הזדונים יגמאו את הכביש ההולך ללוד ברעש וברעש ובחמת רצח. האוטובוסים הזועמים האופנועים האכזריים, הצורחים ורומסים ובורחים. כולם מוכנים ומזומנים לדרוס ולרמוס כל נפש חיה שמזדמנת להם בדרך. גם מן השמים מסייעים להגדיל המולה ולהדיר מהומה: האוירונים יומם ולילה לא ישקוטו, לא ישבותו. מנסרים במרום ומטרטרים בקולי-קולות, ותמיד ממעל לתל-אביב. האמנים הם לעיר-בלהות זו, וכל נתיבותיהם שלמעלה עוברות רק מעל ראשה, לבלבל עליה את עולמה בהקיץ ובחלום. רשאית תל-אביב לומר, יחד עם הנביא שבמעי הדג: “כל משבריך וגליך עלי עברו!”

הים שואג, אור-השמש צועק, מועק הירקן על עגלתו, הפועלים על הפיגומים, תינוקות של בית רבן, ורדיו מימין צורח ורדיו משמאל צורח, הכל רועשים וסואנים, כמתחרים זה בזה, בליל כל מיני קולות, צריחות ותשואות, הורסי מוח ודורסי נפש ומכלי עצבים. גם הרכבת, רכבת ישראל שתחיה, אינה ומנת קולה בחובה. כבת נאמנה לעם יודע-תרועה היא חוצה את העיר בוקר, ערב וצהריים בקול תרועה ותקיעה גדולה, ודוקא בלילה, בנפול סוף-סוף תרדמה על האזרח התל-אביב, תחרידנו מרבצו ותבהילנו משנתו הטרופה, למען ידע, כי לא תנום ולא תישן רכבת ישראל!

והנה בתוך כל האַנדרלמוסיה הזאת עומדת לה העז הבודדת שקטה ושאננה, כמחאה חיה לכל המהומה מעברים. דלה היא, כחושה היא – עור ועצמות, ואחר כל ירוק וספק-ירוק תדרוש. מי יודע אם בעליה נהנים ממנה הנאת חלב כל-שהיא. מסתבר, להיפך, שעליהם עוד להשקות אותה יום יום ממנת החלב הקצובה שהם מקבלים מן החלבן. והיא, בעצם, לא באה אלא לשמש משל וזכר לימות המשיח, היינו, לימי שקט ושלוה, העתידים לשרור בארץ עם גמר בנין המדינה. לפי שעה ההווה טרוף ומטורף, הדור החי מהומם ומבולבל, כי יד הגאולה הויה בו להומו ולהדהימו מלגו ולבר. העז היא, לפי שעה, הנפש המיושבת היחידה, השומרת על קור-רוחה ועל בור-לבה, בתורה לה אוכל זעום על מורדות הירקון. בזכותה, בזכות בהמה דקה זו, אנו נזכרים בתור השלום והמנוחה, שיגיע לדור הבא, לאחר שדורנו יספוק את כל הרעש ויבלע את כל האבק והזוהמה, הדברים בגלגליה של מרכבת הגאולה. למראה עז זו אנו רואים בחזון את נאות-הדשא המוריקות מסביב, את יערות-העצים, גינות-החמד ופינות-השקט הפורחים בכל קצווי הארץ, לאחר שדורנו האומלל יטהר את האויר לכבוד הוד-מלכותו: הדור הבא.

גבעת שמואל

איני יודע אם בשל דמדומי הערב הענוגים, שקידמו את פני עם בואי לשם, או בשל שתי הילדות, שבאו לקראתי, ואחת מהן אמרה לי “שלום” בקול ידידותי כל כך. (השניה לחשה לה: “האם את מכירה אותו?” וזו ענתה לה נמרצות: “לא! אלא, סתם כך!”) – המקום נתחבב עלי מיד, במבט ראשון. מלמעלה, בגובה אין הסוף, ניבט אלי כוכב-הערב, גדול וטהור מאוד, ולמטה, בלב הנקודה, עמד בית-התרבות, לא הרחק מתחנת האוטובוס – לא הייתי צריך לכתת רגלי ולחפש אחריו. לבי נתמלא רחשי-חיבה למקום הקרוב ללב ורגשי תודה על חן המקום, שבתיו אינם דומים זה לזה ואינם עומדים בשתי שורות ישרות כבתי-קסרקטין, אלא פזורים ומפוזרים תחת שמי אדוני, זה בכה וזה בכה, בית בית במקום שנאה לו ובמקום שנוח לו, שוכן לו לבדד בצל גנו ובלב חצרו שרוי בתוך שלו, ואין אימת הציבור עליו וחובת הסדר החדגוני היא ממנו והלאה. בתים פשוטים, לא מודרניים, ישנים (שין קמוצה) וישנים (שין צרויה) זה בצד זה או זה לעומת זה, וכולם יחד, בפיזורם הנחמד, נראים ככפר ממש, כפר אמיתי, לא קיבוץ ולא קבוצה, לא שיכון ולא שכונה, כי אם כפר נחמד ונשכח, בלתי מסודר ובלתי מאורגן, המשתרע לו בשלוה לכל אשר יהיה רוחו להשתרע. גם החנווני שממול בית-התרבות הסביר אלי פנים והודיעני שהערב לא יתקיים השעור: המורה חולה! וליתר בטחון הוציא אלי מחברת והראה לי שגם הוא אחד מתלמידי כיתה א', אף על פי שהוא, מדבר עדיין אידית. “וחבל מאד על שהאדון הטריח את עצמו” – ולשם פיצוי-מה מכר לי כמה קלמנטינות במקח השווה. מכן ל“קקרית ישראל” מהלך כמה רגעים, ומשם ל“פרדס רוזנבלום” כברת-דרך ולא יותר. עלטת הערב ירדה ועטפה את כל הסביבה עטיפה חמימה, נעימה וערפלית. הכוכבים ממעל ונגוהות השיכונים השונים מתחת הרנינו את הלב, רוממו את הנפש, ואגב הליכה שיכורה במשעול השדות לחשו השפתיים: “מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל!” בשעה שמרחוק נראית גבעת-שמואל, מכווצת תחת כנפי הלילה, מסותרת, מאושרת – על אף השעור, שלא יתקיים הערב.

קבוצת-שילר

ביד חזקה פורט על מיתרי הברושים הגבוהים והתמירים, כינורות האדמה, ועל מיתרי שאר האילנות הרבים שבקבוצת שילר. כל האויר מלא המיית נגינתו של הרוח. האורח החבוי בחדר מוגף-תריסים מחמת חום היום, נתון בחיק האפילה כיונה במעי הדג: מחצה לו תהמה תהום, כל גליה ומשבריה יעברו עליו, והוא נהנה מן השקט הנפלא שבתוך הרעש הזה, שאון יום-קייץ, שכולו חסד שבגבורה, כולו כוונה טובה. כזה הוא הנוף, כזאת היא הסביבה, הסביבה הממשית והסביבה הנפשית של קבוצת שילר: חסד שבגבורה וכוונה טובה. המרחב פתוח, חדר-האוכל פתוח, פתוח חדר התרבות, ואף הברזים שבשדה ובגן מטפטפים מים תמיד, טיפות מי-בדולח נוצצות באור-החמה. ידידי מעיר, אמנם, הערה של טרוניה, שניכרת בזה קצת רשלנות מצד בעלי המשק, אבל ההזנחה האנושית מקור-ברכה היא לעוף השמיים, הנוהרים הנה מכל העברים לשתות ולרוות צמאונם בחום היום. בטוחני שבעיני בעלי-הכנף אין זה ברז כלל כי-אם כף-יד אלהים, שמטפטפת להן בוקר וערב את הנוזל הטוב, להשקותן לרוייה.

__________________

שני הקומביינים המופלגים, שני פרפרי-ענק, עמדו דום בשעת קריאת עשרת הדברות לפני הבאת הביכורים, כאילו היו גם הם באותו מעמד. התלהבותו של הקורא, פליטת ירושה של חסידות בלז, פעלה על הקהל הגדול, שעמד על רגליו והקשיב ברטט-לב את עשרת הדברים הישנים מאד והחדשים מאד. מן הראוי היה, שכל טקס הבאת ביכורים תקבל מנהל נכבד שה של קריאת עשרת הדברות בפתיחת החגיגה, לפי הנוסחה שנתחדשה בקבוצת שילר.

_________________

משתי הפעוטת, נציגות הגנון, שהביאו ראשונה את סלי-הביכורים שלהן, מסרה רק אחת את סלה הקטן עם הפרי שבו, ואילו השניה לא חפצה בשום אופן למסור את הסלסילה הנאה והמקושטת שבידה. היא הפכה עורף לכל הכוהנות והקהל והלכה לה – חזרה אל ביתה! הקהל ליווה את סירובה הנחמד בתשואות גיל וסערות-צחוק.

_________________

החורשה הקטנה שבין בית-התרבות ובין הבריכה הכחולה אינה מכבידה עליך בשפעת עציה ובעתרת אילנותיה. בסך-הכל יש בה רק כמה מניינים של עצי-מחט רכים וריחניים, אבל היא מעניקה לך צל, מפיקה לך ריח ניחוח ואינה מאפילה עליך את העולם. חורשה שקופה כזאת יקרת מציאות היא: צלך ניתן, ריחותיך נאמנים – והעולם פתוח לפניך עד למרחקי-מרחקים. את הטון העיקרי נותנות כאן הצפרים, הן המושלות כאן בכיפה. כנפי-רננים אלו אימצו להן את קבוצת שילר לנחלת עולמים. אין מפריע, אין מפריח אותן, ואפילו הילדים אינם מטרידים אותן מעסקיהן המרובים והבהולים. ילדים רעננים וחיננים אלה מסדר-העבודה שלעתי לבוא, מתהלכים להם כאן כנסיכים זעירים, חפשים, בטוחים, וכל בהלות הכרך לא תגענה בהם לרעה.

אין כל ספק: הם יסדרו את עבודת הדורות הבאים ביד נכונה יותר, ברוח נכונה יותר, ובלי העצבנות הכרכית, הטבועה בכל מעשי הדור.

השיר הקטן והים הגדול

אובד עצות, שואף מלים ושוחר ניבים, ניצב השיר הקטן מול הים הגדול, כולו דרוך תאוה אחת: לכבוש את הים. אלף פעמים כבר ניסה עליו כוחו והוכה אחור, נודח מעליו בפחי-נפש. אלף פעמים פרש עליו רשתו, רשת-הארשת הדקה מן הדקה, והעלה חרס. והנה שוב נטפל אליו השיר הזעיר, הוא בוחנו-בודקו בעינו החדה והחודרת, מציץ בו מן הצד ומחפש דרכים ואמצעים, איך להתגבר על הענק הזה, איך לאסוף תועפות-מים אלו אל תוך הכברה הרכה והרפה של החרוז הרוטט. לכאורה, אין היקפו גדול כל כך: חצי עיגול מתנודד, סגור ומוגבל על ידי האופק לא רחוק ביותר. ואולם חוש-הראיה המחודד והמיוחד של השיר מגלה את האופק אשר מאחורי האופק הקרוב, חושף בחיקו של ההפקר הגדול שלשלת דקה וענוגה, בלתי נתפסת כמעט, של ענני אטלס עמוקים, ספוגים בתוך התכלת הנצחית ובלועים בלב התהום הכחולה, רק קווי-גביהם של אחדים מהם מלבינים משהו, מרומזים רימוז קל במעבה המרחקים העצומים. “שם איטליה”, לוחש לעצמו השיר הקטן, הזוכר באהבה את הארץ הזאת עוד מתוך – פרק מדרש רבה (“מאשר שמנה לחמו” – זו איטליאה של יוון) ומתוך האלגיות הרומיות של גיתה, ומתוך המציאות גופה: הלילות הנפלאים בטריאסט. הנה משב-הרוח המחיה בא משם, מלפף ומשכר את השיר הקטן עד כדי בלבול-דעת. והמים רצוא ושוב, והגלים רצוא ושוב ורצפת-הנוזלים הכבירה נעה-נדה תחת רגלי השיר הקטן עד לבלי החזיק מעמד. ככלב המלקק מן הים הוא רץ הנה והנה – מהיכן יתחיל? מאין יבוא הבית הראשון? במה ייאחז תחילה? “זה הים גדול ורחב-ידים” – התחלה מצויינת! ואי-אלו מן הדור הצעיר, שאינם בקיאים במקורות, יתפעלו בודאי מן ההמצאה הפיוטית הזאת, אבל מה לעשות לקורא הותיק? הלא הוא יכיר מיד את הגנבה, שמקורה “בברכי נפשי”,

ושירו הקטן יהיה בעיניו כמתעתע. “הסו גלים, ברוץ גלגלים ועבים וקלים על פני הים”. גם התחלה זו נאה היא, ריתמית מוסיקאלית, אבל קדמני בה ר' יהודה הלוי, אם כי רבים מן הסופרים הצעירים לא ירגישו בכך. אך הן לא ייתכן להתפאר במקוריות על חשבון בורותם של צעירי ישראל בדורנו. והנה ברגע שהלה התושש לומר שירה על הים, לאחוז באחת משרשרות הקצף המסתלסלות לאורך שפתו הקיצונה ולשלב בה את ראשית חרוזו, הציץ בו הים בעינו הפקוחה, הגדולה והרחבה, הדהים אותו בחוסן רחבותו הכחולה הצחה, עד שנתבלבלו עשתונותיו של השיר הקטן, רוחו נתנמכה ומפיו נעתקו מלים למראה “זה הים הגדול ורחב-הידים”, שאינו סובלת שוםם עול של ביטוי ושום כבלי לשון, והוא שב על עקבו כמו תמיד כלעומת שבא.

הים לבש סתיו

אין להכיר עוד את פניו, פנים חמרמרים מרוגז. קדרות בהם ורצינות בהם, וזעף של הכרה נואשת: לא לעולם תכלת! לא לעולם שקט! שרשרות גלים מסתערות בלי הרף על החוף הריק מאדם, וקול-המונם שונה לגמרי מאשר בקיץ: געש איתנים פראים, מתוך התנחשלות פרועה, הרת זעם וקצף, עד שעשן עולה לאורך כל שפת הים. שני הזקנים, שהיו יושבים כאן, לנוכח הים, בבוקר בבוקר, נעלמו ואינם. הים הסתווי אינו לפי כוחותיהם הדלים. רק השחפים הבודדים מיטלטלים להנאתם מעל פני המצולה הרותחת ושוחרים לטרף. הרוח מתעלל מהם, מנטלם ומנשאם הנה והלום וזורק אותם באויר כזרוק כנפיים שבורות, אך הם בשלהם: אינם סוטים מעל מטרתם ואינם מרפים משללם. ואילו השמים ממעל, מעוננים ומהורהרים, שקטים ודומיים, מאד, מאופקים, מכונסים בתוך עצמם ורחוקים מכל המהומה התחתית הזאת כרחוק השמים מן הארץ. וכעין תמיהה רבה עצורה בקרב הדממה העליונה הזאת: מה להם ולכל הצרחנים הנסערים הללו? יתגעשו משברים ויתרעשו נחשולים – ישאו תהומות דכיים, הלא “מקולות מים רבים, אדירים, משברי ים – אדיר במרום אדוני!”

לילה על שפת הים

ברוגז מרירי, בזעף פרוע, חורש הרוח, האכר הגס, את נחלתו: שדות ים נרחבים ונמתחים עד אין קץ. בלי הרף הוא עודר והופך את כל השדה לתלמים, תלמים, וידו לא תיעף מחרוש. הים נכנע, נוהם ומקבל מרות, מתמרמר ומציית “כי נטל עליו”, כי נכנס בו הרוח, ואין מסרבים לאדון זועם זה. את השחפים מגרש האכר בתנופת-יד אדירה, מטלטל אותם טלטלה חזקה, ואולם הללו אינם נשמעים לו: הם מרחפים ממעל לו על אף הכל. את האנשים המטיילים הצליח להניס הביתה. הוא קרא לעזרת הלילה וכאשר “הכתוב השלישי” הזה בא: לילה, ים ורוח, נזדרזו ונסתלקו מכאן, ה“מזומן” הקדמון הטיל עליהם אימה ופחד, ואחד אחד עזבו את שפת הים ונאספו לבתיהם. רק הזוג הצעיר לא עזב את מקומו. הוא החזיק מעמד סמוך-סמוך לים. הלא אל החושך הזה יתפללו אלה השניים, אל הבדידות הזאת ישאו את נפשם. מה להם חשכת-לילה, סערת רוח ורעש הים? זוהר-נשמתם יזחק לכל אפלה, שכרון-דמם יבטל זעף כל הרוחות, ורננת-לבם מחרישה שאון-ימים ותשואות גליהם. בעלי-ברית הם לאיתני-הטבע וכוח-אהבתם ידביר תהום רבה.

גליל-ים

שקט, שקט, שקט מסביב. רק הים מדבר מרחוק, ורוח-הים נושא את דברו הכביר ומפיצו בליל-ים, קיבוץ מפוזר פיזור מחושב ומכוון, המשתרע לרווחה על פני שטח נרחב, ליד הרצליה, מואר שמש אדירה ומקורה תכלת שמים לתפארת. הבתים הנאים, החדשים, מבהיקים בחמה, והחיים הגדולים והרחבים, חיי אדם ובהמה, מסודרים להפליא בסידור-עבודה מתמיד, קבוע בטבע עצמו.

ערב ערב, מסדר אלהים את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, ככתוב בתפילת “מעריב”, ומדי ערב בערב מסדר ועד-המזכירות את עבודת היום הבא – אין עייף ואין כושל! (אגב: הגלאדיולות של גליל-ים, שזכו בפרס השני בתערוכה העולמית אשר באמריקה, ראויות באמת לכבוד זה. האדמומית העדינה והנלהבת, שהן מגלות אחרי התפתחן, היא נפלאה כל כך, עד שאין אדם יכול כמעט לעמוד בפני יפיין!) הים הקרוב מגיש להם, כמובן, עזרה נחוצה ובלתי פוסקת, בצננו את להט האויר על ידי משב-רוחו העז, המזמר כל היום על אוזן החורשות הצעירות את הזמר החדגוני של נצח-הים. רעיון העבודה הוא השליט כאן, הוא הכבוש בתוך אור-היום הבהיר כריח, בושם בחלל האויר. רק הילדים והצפרים משתובבים כאן להנאתם, בלי דעת כלל על מציאותה של הוייה אחרת, על קיומו של יופי אחר. המבוגרים, הנושאים בעול חיי הקיבוציות ומכוונים את ההווי היום-יומי במסלולו הקבוע, בוססים בחול הרב, איש איש בלכתו לעבודתו, כבדי צעד, כבדי חלומות אחרים, הוייות אחרות והווייות אחרות. את הפשטות הגדולה, את ההרמוניה השלמה שבין האדם ובין הנוף הסובב אותו, ישיג הנוער, יליד הפינה הזאת, המתהלך כאן חפשי, טבעי, אחד ושלם עם האדמה, עם הטבע, שבו נולד ובו גדל, עם הים, המלווה אותו מרחוק בנשימתו-המייתו הכבירה, ועם שפע החיים הנצחיים, שהדתיים קוראים להם אלהים, ואילו הקיבוצים המודרניים מעדיפים לכנותם בשמות אחרים, סתומים ובלתי ברורים כמונו. ויפה הסביר אחד הילדים שבגליל-ים, “צבר” כבן-חמש את ענין האלוהות: “אלהים” אמר הקטן, “זהו סידור-העבודה של כל העולם כולו”.

זכרון יעקב

לא, לא, קורא יקר! לא תיאור-נוף ולא עיטורי-ים, אלא על המושבה ידובר בזה, כי חיבה יתירה חובב אני את זכרון-יעקב, השוכנת בלב-הכרמל. אוהב את ים-התיכון, הרועש בקרבתה ואת המרכז המסחרי, הסואן בתוכה. יש בה חנות אחת, שלא תמצא דוגמתה אף בתל-אביב. אתה מוצא בה מכל מה שיתאווה לבבך: דבר טבעי משובח וסכיני-גילוח מובחרים, ריבת-תות משופרא וגרבי-ניילון מצויינים. שעוני-יד וכובעי-קייץ נהדרים – דבר לא נעדר! ואם יש את נפשך לדעת, מה שופמן כותב על שמשון מלצר ב“ידיעות אחרונות” שביום הששי, הרי אתה נכנס אל חנות של נייר, קונה גלוה בשלושה גרושים וקורא לך שם בהרחבה את כל החן הכתוב ואת כל האמת התמציתית, הנאמרת שם על “נהרות”, וביום השבת בין-הערביים, בשוב העדר מן המרעה, וקול הצאן עולה וממלא רחובות “זכרון” זמירות של שלוש סעודות, אזי יש רק להצטער על שאין כאן מ. גשורי, כי ירשום את תווי0הזמרה של הניגון החסידי החדש, המושר בחוצות זכרון-יעקב בקול גדול כל-כך ובהתלהבות מרובה כל כך, בנטות צללי ערב, לעת צאת שבת-קודש. בגן-המושבה, “גן-רוטשילד” אשר ממול בית-הכנסת, הענוד שעון עברי, בצל אילנות כפופים מרוב זקנה, יושבות שלוש נשים זקנות, כפופות גם הן מחמת רוב זקנה, ומשוחחות ביניהן בנחת על דא ועל הא. האדישות לגמרי לגבי כל הסובב אותן. חוד החוטם נוגע בשפה התחתונה של הפה חסר-השיניים, ובעיניהן קפא אור-החיים. והנה פתאום, בכוח-קסמו של הדמיון הנמרץ, ראיתי לפני לא שלוש זקנות, כי-אם שלוש ריבות צעירות, בחורות ביישניות, שזה אך עלו, לפני חמישים-ששים שנה, מרומניה, מגליציה או מאוקראינה. טל-שחרית ילין בתלתליהן, חן-הצניעות נשקף מעיניהן הברות, ובלבבות הרכים והענוגים בוערת אש-הקודש: “ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מרחוק הומיה!” ואז העיפותי עיני והסתכלתי סביבי לכל מלוא עיני, למן “שפיה” עד “מען צבי”, אל כל הסביבה הפורחת והזורחת בהר ובבקעה, וראיתי פתאום בעליל את נעוריהן של שלוש זקנות אלו, את ימי-עלומיהן הרעננים, שנזרעו וניטעו סביב סביב על כל צעד ושעל, זה יפיין המרוקם בכל ערוגת-פרחים נאה, המשולב בכל שדרת-ברושים שלאורך כל שביל וכביש ומשובץ בכל נאות-הדשא המשתרעות מסביב למושבה, אור-עיניהן הבהיק לי מתוך בריעות-הדגים המרובות, המפוזרות לרגלי הכרמל, וידעתי ברור: נעוריהן לא מתו, יפיין לא כלה – אביב-חייהן נתגלגל בנעורי-הנצח של אדמת המולדת, והוד-יפיין נתמזג ביפי-נופה של ארץ-ישראל.

צפרים

האכרים למדו מהן הרבה. כמוהן שוכבים לישון עם בוא השמש ומשכימים קום כמוהן עם הנץ החמה. וזריזות זריזות, זריזות – אף רגע לא יעמדו בטלים, לא הצפרים ולא האכרים. הידים והכנפים עסוקות תמיד – הלא מרובות כל כך העבודות תחת השמים! לכאורה, הפקר הם בעלי כנף אלו, אין דואג להם ואין שם אליהם לב. ובכל זאת אין כמוהם חוסים בצל שדי, שרויים תחת כנפי השכינה, בטוחים באהבתה המגינה ומסורים לטיפולה המיוחד. כמה חן ניתן להם, כמה יופי של צבעים וצורת. כלום יש בעולם יצור אלגאנטי יותר מן הנחליאלי? איזה נקיון במזיגת הגוונים! איזו הקפדה אמנותית בחיטוב הדמות, בחיתוך האברים הענוגים! מי ראה את הסימטריה הנפלאה של הדוכיפת בשעת מעופה, בשעה שכל הצבעים המכוסים נחשפים ומבהיקים באור החמה ומרהיבים את העין בנויה של הערבוביה הססגונית המחושבת להפליא, והעטרה המקופלת שבראשה מתפשטת ומתגלית כמניפה עתירת הדר. ומי ימנה מספר כל מיני בני העוף, המעופפים תחת השמים, שאפילו חוקרים מובהקים מתקשים לדעת אותם על בורים. למן “הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארוך האבר, מלא הנוצה, אשר לו הרקמה”, עד הפשוש הקטן שזנבו המופשל למעלה נראה כתקוע מתוך זחיחות-דעת, כלאחר יד, ומקורו הדק והארוך אינו עומד בשום פרופורציה לגופיפו הקל והזעיר – עולם מלא של יצירים מופלאים, יפי קול ומיטיבי נגן, כנפי רננים וגוונים, שסוד התעופה נתגלה להם עוד הרבה הרבה זמן קודם שנתגלה לאדם, וצלילי זמירותיהם וסלסולי שיריהם ממלאים את חלל העולם רינה ושמחה וחדוה צוהלת – ואנו עוברים עליהם אל סדר היום המשעמם שלנו, אל ריב המפלגות ושאון הלאומים, המחרישים את אזנינו משמוע שיר ילדי הטבע, ומסמאים את עינינו מראות את החן והחסד השופעים מן הבריות היקרות הללו, המגוונות ומרנינות את עולמו של הקדוש ברוך הוא. “אל הצפור” היה שירו הראשון של ביאליק, כי רוח אדוני החל לפעמו למראה דמות צפור ולשמע צפצופה.

עץ השדה

זרועותיו הארוכות-ירוקות נשואות תמיד כלפי מעלה במין תחינה אילמת: גשם, גשם! שמש, שמש! כי שאיפה אחת נצחת מפעמת את כל קרביו: להיות ירוק תמיד, רענן תמיד, נושא פרי מבורך ושופע צל למכביר. להיות תאוה לעינים ונחמה לנפש. והוא ממלא תפקידו זה בשקידה נפלאה, בנאמנות בלתי נלאית, מבלי דעת כלל מינותו ומהותו של זה שנהנה ממנו, שאוכל מטובו וחוסה בצלו. במופלא ממנו לא ידרוש ובמכוסה ממנו לא יחקור – רענן ואיתן יעמוד, יכה שורש למטה ויגדיל ענף למעלה, וכל המייתו ודומייתו תחילה הן ליוצרו הנעלם, שחונן את שרשיו בכוח יניקה מעומק תהום רובצת תחת, ואת ענפיו בתאות לבלוב ושגשוג כלפי תכלת שמים ממעל. והאדם? זה שנהנה מפרי העץ ומתענג על מראהו – כלום יודע יותר ממנו על מיהותו ומהותו של הממונה עליו ( “גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים אליהם”), של זה אשר למענו הוא מתנאה כל כך, אשר בשבילו הוא שואף להצטיין ביפי גופו וביפי רוחו, ולשמו הוא עמל ויגע כל ימי חייו, לעלות ולעלות בשלבי ההצלחה החמרית והרוחנית, כדי לגרום נחת-רוח – למי? לשם מה? להיות לברכה ולתפארת – להנאתו של מי? לטובתו של מי? כאדם כעץ השדה!

כפר-ורבורג

“מי יגלה עפר מעיניך, ר' מנדלי מוכר ספרים!” הגיתי בלבי בלכתי במשעולי השדות שבכפר ורבורג, “וראית את הכפר הנחמד הזה, השוקט על סדריו ועל יושביו החרוצים, ונהנית מאוד מאוד מיהודיך אלה, בני בניהם של הקבצאלים והכסלונים, אשר בצדק שמת אותם ללעג ולקלס – לפני מאב שנה, ושלחת בהם את כל חציך השנונים – איזה הבדל עצום! איזה שנוי לטובה ולברה!” והנה באותו רגע נראתה לי מרחוק, מעל הכביש העובר לאורך הכפר הארוך, עגלתו הידועה והרעועה של הסבא ר' מנדלי, כשהיא משרכת דרכה וחורקת תחת משא ספריו הקדושים, מאחוריה קשורה לה עגלתו של התוספות יום-טוב, וחמורו של ר' פינחס בן-יאיר מהלך והולך לו לצד הסוסה המפורסמת. הזקן יושב על דוכנו ושולח חטמו הרגיש לארבע הרוחות, מריח ומרחרח בהנאה גדולה את האויר הצח" מחיה נפשות! בורא מיני בשמים! אך כדי שלא להתגלות בהתפעלותו הריהו מעלה על שפתיו אותו לגלוג של זלזול, כמי שאומר: הפלא ופלא! מה ש“שלומיאלים” אלו מוכשרים לעשות! עיני מסתכלות בו בצחוק של נצחון ותנועת ידי הרחבה מראה לו על חן המקום ועל רחבות המושב: “נו, ר' מנדלי, מה כבודו אומר על יהודי קבצאל אלו? איזה סדר לבתיהם הנאים, לחייהם הקשים המלאים עבודה, עבודה, וברכת אלהים! איזה ריח טוב כאן, איזה רוח צח נושב כאן. והגלה היהודית הטובעת כאן בבוץ אינה צריכה לחכות ל”גויים“, לאיכרי הכפר הסמוך, שיבואו ויחלצו אותה מן המיצר! הנה בני-נוער אלו, פרי בטנה של האדמה הזאת, חילצו זה עתה את עגלתו של ישראל סבא מן הבוץ ההיסטורי – ועוד ידם נטויה, ועוד כוחם אתם לעשות גדולות ולהראות נפלאות – עין לא ראתה! הזקן הנהדר פונה כה וכה, בולש בעיניו הקטנות והחדות בשדות ובחצרות, במשק של הכפר החרוץ – הלגלוג המרירי מסתלק, ארשת הפנים הסארקסטית גזה ואינה, ובת-שחוק של נהורה עליונה, בת-השחוק האמיתית של מנדלי האמיתי, הפנימי, מעטרת את שפתיו הדקות למראה השקט והשלוה שבשדות העבריים, אשר במשק העברי, למראה הצמיחה הגדולה שמסביב, ופיו ממלל חרש: “הס” ישנים מעשי אלהינו”, כמו אז על שדות אוקראינה אלא ש“מעשי אלהינו” כאן הם מעשים עבריים לתפארת!

לאורו הבהיר של האופק נמוגה דמותו הסבאית של ר' מנדלי וערב מפואר ומטוהר יורד ועוטף את כפר-ורבורג בשלוותו החכלילית.

בקרו של ילד

דמות העולם אינה קבועה עדיין בהכרתו, נסיונו צעיר ורך וכשהוא מתעורר בבוקר אינו מתעורר אל תוך ודאותו של היקום הקיים, אלא אל תוך עולם-של-בראשית, אל תוך תוהו-ובוהו… היקיצה בבוקר עודנה בחזקת הפתעה, בבחינת הוייה ראשונה. והנה הוא רואה את אבא, את אמא – הוא נזכר… והרי הם לו כהררי-אושר, כנהרי נחלי שמחה וגיל. הוא יורד מעל מטתו וניגש אליהם לגשש את אשרו, את אושר ודאותו של העולם, למשש את פלא-ההוייה… אבא, אמא – הרי זה דבר נפלא, שיש ממשות שמחה ומאירה כל כך בחיים! הללו, שזה כבר שכחו את ילדותם ואת יקיצתם בבוקר, שואלים לחפצו, והם תמהים על התנהגותו, מאחר שאין הוא מבקש דבר – ילד משונה! והוא הלא רצה רק להיות בטוח במציאותם… לקרוא בשמם ולשמוח בלי קץ על שהם כאן. והנה בעד החלון עוף פורח, ענן עובר, יצירי-חמד נעים ונדים בחלל-התכלת… שמיים! איזו שפעת שמחה כחולה פרושה ממעל! איזה גל של אורה! והנה ארוחת-הבוקר. ורק עתה נזכר שיש עונג כזה הנקרא להם בחמאה, שיש פלא כזה הנקרא כוס-חלב. האויר מסביב מלא צחצחות, מלא נפלאות, ומתוך האויר המבהיק הזה עולה קול-ההורים כמו מבעד הערפל… ערפל שטוף-נגוהות. לאט לאט ניעור זכר יום-אתמול, חברו יוסי וחברתו זיוה, שאמרה לו אי-פעם: פויה!

“מה אתה מתלבט כאן ערום!” נוזפת בו האם, “אולי תקום תתלבש ותעזור לי קצת בסידור הבית?”

ערפלי-בראשית מתפזרים, שמחת בראשית תפוג, לאט לאט הוא משתלב בתוך חיי-הבית, משתבץ בתוך סדר-היום, אור-המציאות מגרש את התוהו-ובוהו היקר, והנסיון הבלתי-פוסק מקהה את התפעלות-הבוקר למראה יום חדש.

טבע – קבע

יחסו הפנימי של התרנגול אל השמש לא נשתנה. הבינה שניתנה לו “להבחין בין יום ובין לילה” בעינה עומדת. על כן קריאתו-בשורתו לקראת אור הבוקר כה נלהבת, כה חגיגית, כה אמיתית. ואילו שעונו של האדם נשתנה, סדר-השעות נתחלף ונתבלבל תכופות: מוקדם ומאוחר ואין נחת. ומשום-כך, בן-אדם, רמונך לדעת בדיוק את שעת החצות, אל תפן אל השעון. הט אזנך לקריאת התרנגול וידעת. גם סדר- הכוכבים במסילותם ברקיע-השמים שום שינוי לא חל בו. כוכב כוכב ומסלולו הקבוע, מזל מזל והפמליה המלווה אותו מששת ימי בראשית. קריצה – חידות, שפת רמזים, כלפי מטה, והעין לא תשבע מראות, והנפש לא תלאה מהתפעל. לא כן הכוכבים בשמי הספרות. הללו נוצצים והללו דועכים, אלו עומדים ומאירים שעה קלה ואלו נושרים מיד, סמוך להופעתם. רק אי-אלו בודדים, יחידי סגולה, “יזהירו כזוהר הרקיע” במחשכי הדורות, “ככוכבים לעולם ועד”. לרוב עננים מכסים שמי-הספרות והכוכבים המנצנצים – כוכביוּתם מוטלת בספק גדול. כוח-המאור שבהם מספיק לדור או לשני דורות, ואילו רוב רובם, אין בהם כדי הארה נפשית, אלא לשנה-שנתיים. הזמן כאן הוא הבוחן והבורר, והוא המכריז: זה ייכנס לחיים ארוכים וזה שמו יכוסה במשאון ורשמו ימח לעולמים. כוכבו של יהודה ליב גורדון, למשל, יאיר ויזרח עוד, בשעה שפלוני המפורסם כיום כמשורר מודרני לא יישאר זכר לו ולכל מה שכתב שבולם-הספרות של מחר-מחרתיים. כל מה שהוא טבע הוא קבע, וכל מה שהוא מעושה, מלאכותי, לא יעמוד ולא יכון בשום פנים וצורה.

התגלותו של הנגלה

בתחנה הסופית חורשה קטנה, עיגול של אילנות שונים: עצי שטים אחדים, מצויינים בעדינותם הנאצלת, ברושים מספר, עתיקים, מדובללים ומאובקים, ושאר נושאי צל וריח. מעונות צפרים ומשכנות רוחות. אור ערביים שורה על כולם ומאיר את פניהם בזיו של חסד רענן ורחמים ירוקים. הלב הנפגע על כל צעד ושעל על ידי רעש הכרך אבק-החוצות, מתפייס מיד עם הכל ומתנחם בפינת יקרת זו, חלף כל עמלו ועלבונו במשך היום. והנה ידידי ילדותי, בעלי הכנף המרובים מסביב! איזו חפשיות מוחלטת! איזו קלות מפליאה! לא בעיות קליטה, לא קשיי מדיניות מסובכת – הפקר העולם, כליל ברכות וצחצחות, ומה טוב להתעופף בו מבוקר ועד ערב, למצוא גרגיר, לצוד טרף של רמש ולחצות ביעף מרחבים כחולים, להטלטל פתאם מעץ לעץ, מכוון לכוון, אגב ציוץ חטוף, מקוטע, ולראות חיים בחללו של עולם. “צברים” אחדים משחקים במחבואים. כמה מהם מתחבאים בסתר הסבך, ולב הצופה מרגיש בעליל רטט המתיחות, חרדת העונג שבמשחקם. הסבך בעיניהם יער שלם והאפלולית שבו מעוררת אימה מתוקה. מה להם חום היום, מה להם עול בית הספר – אחרי מין העוף הריהם החפשים השניים במעלה בעולם הזזה. בגן-עדן הם. חבל רק על שהדבר ייודע להם אחר-כך, כעבור הכל. והנה נטרדו הילדים לבתיהם, הצפרים לקיניהן – הערב פרש צלו הכבד על החורש הקטנה, המתכוננת, עזובה וכנוסה כולה בתוך עצמה, לחיי הלילה. הדממה מעמיקה והולכה ורוח קרירה באה לביקור ממושך, נכנסת לפני ולפנים בעבי הסבך של החורשה ושוהה שם ארוכות. התרגשות רבה בקרב האילנות, אוזן השומע קשובה, אך הדברים סתומים וחתומים, נאמרים מפה לאוזן, עד שהוא חש, כי זר הוא פה, כי נוכחותו כאן אינה רצויה, והוא קם ושב אל הכרך, אל הרעש, אל האבק.

הברוש והדרדר

“אני פי מלא תהלתך כל היום”, אמר הדרדר אל הברוש בטון של תרעומת, “באזני כל עובר ושב אני מספר בשבחך וגומר עליך את ההלל: נאה אתה, זקוף אתה, עדין-גזע ותמיר קומה, ואילו אתה אף פעם לא פתחת פיך להשמיע בקהל אף דיבור קל של שבח, אף מלה אחת של הכרה והערכה חיובית – וכי זה הוא יחס של שכנים? וכי כך נוהגים נטיעים מהוגנים”? כמה צרות-עין רוחנית, כמה קטנות מוחין יש בשתיקה זו שאתה שותק, בשעה שאני עושה לך פרסום רב בציבור!"

תלונות וטרוניות כאלה שמע הברוש כמעט יום יום מפי השכן, הטרדן העוקצני, ועבר עליהן בשתיקה סבלנית, ואולם פעם אחת, כשהלה נטפל אליו בחזקה והציק לו ביותר בטענותיו הטורדות והמשעממות, גחן ולחש לו: “שכני הנכבד! מה צר לי על שאין אני יכול לגמול לך טובה תחת טובה, ורוב טובה שאתה משפיע עליו ללא נדרשת. מה אומר עליך ומה אדבר עליך? שתארך נאה? הלא אינו נאה. שקומתך זקופה? והלא אינה זקוה כלל, שריחך נעים? הלא כל ריח אין לך! כל השבחים הללו שקר הם ביחס אליך. ולו גם אשפיל את עצמי ואשקר למענך – כלום יאמין מישהו לדברי התהלה והשבח? מה לדרדר את הברוש?”

עשיר ונוף לא נפגשו

הרים התנשאו מסביב ואני לא שמתי לב. גבעות השתלשלו זו בזו ואני לא נתתי דעתי עליהן. ענייני שיכון ודאגות כספים הטרידו את הלב ואת המוח: משכנתאות, הלוואות ונוסחאות שונות של הצעות לפני המוסדות בעיר הבירה, עד שלא הרגשתי כלל ביפי הנוף שבדרך לירושלים, זה הנוף הנפלא, הדורש ימים ושנים, חיים שלמים כדי לעמוד על טיבו, לבוא עד חקרו וליהנות מגדלו והדרו, ואשר מדי עברי בו הנני מופתע תמיד, מופלא תמיד מרוב הדרת עבוד. מרוב עצמתו הנשגבה. והנה כבר הגעתי לאבו-גוש, ועיני לא הבחינו בו כלל, לא ראוהו כל עיקר! תמהים ותוהים הביטו בי ההרים: מה, הגם אתה? גם אתה עובר אלינו בלי התפעלות, בלי התעוררות? והכל בשל טרדות השיכון ודאגות המימון של השיכון הזה. ולפתע פתאום עלה לפני, התחוור לפני גורלו של העשיר, של איש הכספים, שכל ימיו הוא אחוז בולמוס ההתעשרות, רדוף מלאך הבצע, ומוחו ולבו טרודים תדיר בכל מיני תחבולות מסחריות, המון קומבינציות כספיות, ענייני באנק ובורסה, ועיניו ולבו עוורים תמיד לגבי מראות-הנוף אשר לפניו, עיניו ולבו סומים תמיד, עמומים תמיד מראות את עולמו של הקדוש ברוך הוא! הרי זה ממש נורא, נורא ואיום! הנה חי לו בן-אדם בטבורו של עולם כליל פלאים, בתוך יופי רענן ומלבלב של הוד-מלכותו הטבע, והוא לא יביט ולא יראה, לא יחוש ולא יבחין מאום, מאום, מכל המתרחש לעיניו – אף שמץ של נוי לא יחזה, והוא עובר דרך כל חייו כעוור גמור, בלי כל מגע, בלי כל קשר עם הכוחות הטובים הללו, עם כל החן והחסד הזרועים מסביב, מאמר שהוא בהול תמיד על ממונו, מאחר שהוא נתון תמיד לעניין אחד: עסק, עסק, עסק! רווח, רווח, רווח! ובסופו הוא עובר ובטל מן העולם, בלי שהכיר הכרה כל שהיא באיזה עולם היה חי!

עד מהרה התנערתי מכל הסיוט הזה של השיכון וטרדותיו. בלבי ביקשתי סליחה מאת ההרים והאילנות המתנשאים מעברים, סליחה על עברתי עליהם הפעם בלא ברכה, בלא הנאה, ובקרב נפשי ריחמתי על העשיר, ולימדתי זכות על הסוחר, העובר כאן יום יום במכונית הדורה בלי לראות מאומה, ואת עיני פקחתי פקוח היטב, כדי לספוג הרבה יופי, הרבה זיו, לינוק שפע רב של פאר – למענם, למענם, למען אלה שטחו עיניהם מראות, כדי “להוציא” אותם ולכפר עליהם על חטא שחטאו בעוורון-לבב.

אביב בארץ

טובת-ריח היא ארצנו, דקת-בושם וענוגת-אביב. אביביותה זו לא רבים ירגישו בה, לא רבים יבחינו בסימניו הרכים והענוגים של האביב הארצישראלי. רובם יודעים פה רק את ימות-החמה ואת ימות-הגשמים. אותם המעברים הפנימיים-עדינים, אותם הרטטים האויריים-עמוקים, נתפסים רק על ידי אלה, שעומדים במגע תמידי עם טבע הארץ, עם נופה הנפלא. אביביות זו מתבטאת בעיקר בעניגות המיוחדת של תכלת-הרקיע, בברק-הרעננות הצח של ירק-השדה. היא ניכרת בקפאון החלומי המיוחד, שבו שרויים הברושים המתנשאים, המתנשאים למרום בזרועות-כוהנים נושאות-ברכה. רק לעתים רחוקות יניעו ראש-אמיר בזהירות, באיטיות מאופקת – על אף החיים הרבים, המלאים צמיחה ולבלוב, השוקקים בהם. אביביות זו באה לידי ביטוי מפורש בקול התור “הנשמע בארצנו”, זה התור הממלא כאן בקולו, קול ספוג עגבים ריחניים, את קול-הקוקיה שבארצות אירופה, זה שכולו אומר בוקר-אביב. וריח-היסמין המתוק, הדשן, המפתיע תמיד את חוש-הריח בבשמו המשכר, הלא הוא כאן במקום הלילך, זה פרח-ילדותנו, שבישר לנו את בוא-האביב בימי-עלומינו הרחוקים. קשה להבדיל בינו ובין ריח פריחת פרי-ההדר, הממלא את האויר גם הוא, ותורם את תרומתו הריחנית לייחודה האביבי של ארצנו. ריח מראה וקול מיוחדים מציינים את האביב שלנו, שגון-לווי נסתר צפון בו, מעל או מתחת לכל הגינונים הדקים הללו: הלא זה הוא הביטוי “האביב שלנו”. “גויים” לא יקיפוהו מכל צד ועבר, “שקצים” לא יקבילוהו מחוץ לעיר, וזרים לא יטילו בו פגם בהווייתם הדוחה והעויינת. הוא כולו שלנו, ואנו מתהלכים בו אחוזי שכרון מפוכח, ועינינו לא תשבענה מראות, ואזנינו לא תימלאנה משמוע, ושפתינו לוחשות בלי הרף: טובת-ריח היא ארצנו!

צפצפות

נשוקות שמש, חבוקות רוח, הן עומדות כל היום ומתנועעות בחלל האויר הבהיר והקריר, כאילו זאת היא תעודתן היחידה בחייהן הרעננים: להתענג על אור-השמש ולהשען על גב-הרוח, מתוך שכרון של קייץ נצחי. דקות הן וענוגות, והצד השני של עליהן הירוקים גוון כספי לו, והוא מבהיק בחמה באור צח להפליא. הנה והנה, כשיכורות מרוב צחצחות ומרוב לטיפות, הן מיטלטלות, מסתלסלות וסומכות על הרוח הער בלב ונפש, בלב ונפש. מה להן יום חורף כי יבוא ויקפיא אותן משורש ועד אמיר. מה להן רעם כי ירד וישבור זרוע אף קדקוד. מה להן סער כי יפרוץ ויעקור ויתוש וימגר בלי רחמים – חייהן עתה חיי נצח הם, ועליהם גאוותן. כסמל הנוער הם, דמות העלומים הנצחיים, שרגע הנאתם נצח ושמחתם הזמנית שמחת עולם. עם ערב, בהסתלק החמה והרוח תחדל מהן, הרי הן מתנערות רגע משכרונן הצוהל, ועמדו תמהות ונוגות במקצת על ההתרוננות החגיגית שפסקה לפתע פתאום, וכעין תהייה על הראשונות משתלטת עליהן, ופליאה על סף החידה התהומית. אך מיד יעלו ממעמקים הלשדים המחיים והעסיסיים המעוררים, ורגש הבטחון יגרש את העצבות הדמומה, וכל הקרבים יהמו וירננו: מחר יום! לבוקר שוב יתחדשו השעשועים העמוקים והשמש והרוח שוב יעשו בהן בלהטיהם המופלאים, ואין קץ לעונג ולזוהר. ושוב תהנה את העין השורה הארוכה של צפצפות נשוקות שמש, חבוקות רוח.

נאום השמש השוקעת

הנואם עמד לפני הקהל ונשא דברו על אחת הבעיות הספרותיות. החלון אשר בקיר מאחוריו הראה את הים, האחוז בחבלי הזהב של השמש הבאה, והציף את האולם בקסם המרחב הנפלא הלוהט בלהט גלגל-החמה. בהמון לשונות-אש דיברה השקיעה ושמה לאל את כל חכמתו של הסופר, הנהנה משטף לשונו ומדיוק הגדרותיו, ומפליג בדיבורו על הנושא החביב עליו. הפיטן היושב ממולו, נתון כולו למפלאות הים המערבי, מקשיב קשב רב למזמור-הגוונים הנאדר, הנישא משם, מאחורי גבו של המרצה, בשעה שאת דבריו של זה אין הוא שומע כלום. על פני המשורר נסוך תמהון של התפעלות, השתוממות מלאת הערצה, למה שמראים לו מן השמים, ואילו הנואם הנכבד מייחס את ההתפעלות הזאת לפרי ההשפעה, שהוא משפיע על שומעיו בנועם-לקחו ובעומק-דעותיו. למראה הפיטן הנלהב הוא מתלהב עוד יותר ומכוון אליו את רוב הניבים הנאווים והביטויים הקולעים, בלי לחוש כלל את טעותו המרה: שהוא אינו אלא צל. צל משמיע אמרים ריקים וטח טיח-שיח טפל, בין השמש השוקעת מאחוריו ובין המשורר המתפעל מלפניו.

עת-רצון

לא תמיד רואים בשעה שמביטים. האילנות, הנחלים והעננים יודעים היטב את נפש הרואה, ואם הוא בא אליהם בחפזה, כלאחר-יד, כאילו על רגל אחת, אין הם נענים לו, אין הם נפתחים לפניו, אלא מסתירים סוד-מהותם עמוק המוק בקרבם, והוא נפטר מאתם כלעומת שבא. רק בשעה טובה ומוצלחת, רק כשהוא ניגש אליהם בדחילו ורחימו, בלב שלם, בעין פקוחה ובנפש פתוחה, הרי הם מתגלים לפניו, מתנאים לפניו, וחושפים את עצמם לעיניו עד היסוד הטמיר והנעלם ומראים לו נפלאות מהוייתם האמתית. וכך הוא יושב ומסתכל בהם בהנאה, בדבקות, רואה את האילנות והנה הם חיים, ממללים, מביעים לפניו הגיגיהם הירוקים ורגשותיהם הרעננים, כשהם מוסרים את עצמם בידי הרוחות המלטפות, ואור-פניהם והמיית-ענפיהם משתפכים לתוך חלל-העולם כשפע טוהר רענן. רואה את המים החיים, את העננים הנוסעים ללא כל מגמה, כביכול, ומרגיש את החיות התכליתית, את המגמתיות הברורה שבכל הבריאה האלהית הזאת, והוא מתמלא רגש-קודש, כמי שעומד על סף-היכל ומסתכל בו פנימה…

הזמן שעל שפת הים

זהו זמן אחר, שונה לגמרי מזה שמצוי בהמונה של עיר, בחיי יום יום. נשימת העת היא כאן אחרת, ארוכה יותר, עמוקה יותר ויסודית יותר. שעה אחת כאן שקולה כנגד הרבה שעות אחרות. השעה שעל שפת הים גדולה, גבוהה, רחבה – רבת תוכן ועמוקת יש. נצחיות הים מזדהית עם נצחיות הזמן, החדגוניות האלהית מאצילה מהוד-קביעותה על ישותו של הזמן. שתי הספירות העולמיות רבוצות כאן זו אצל זו, מעורות זו בזו, משלימות זו את זו, וזו בזו נמוגות ונעשות לאור אחר ביד היוצר.

ורגע אחד נדמה לי, כי לחיו של הזמן דבוקה אל לחיו של הים באהבה ניצחת, אילמת לבלי הפרד. ועוד: הרעש הנצחי של הים תפוס וכנוס באזנו הנטויה של הזמן, המקשיב אל המית-לב חברו הכביר בדממה, בעצירת נשימה, ולוחש לעצמו חרש, בלי קול, באין אומר ודברים: “טוב, טוב מאוד!” לחש שהוא כעין הד עמוק ל“כי טוב” הרחוק של אלהים אשר בששת ימי בראשית.

הזריז והממולח

כלומר: הים. ואף על פי שצירוף תלמודי זה בא להגדיר איש חריף ושנון, הרי אין כמוהו מתאים דוקא לעצם טיבו של הים. כי מי זריז ומי ממולח יותר ממנו? אף רגע לא ישבות, לא ישקוט, ואפילו בשעות של מנוחה ושלוה אין שלוו בבטנו. ואשר לממולחוּת – שאלו את הדגים שר בו ויגידו לכם, מה ימתן המלח לחיכם! כדגים במים. שאלו את השלך, השולה את הדגים, מה יערב הטרף המלוח לנפשו הערבה והמצאה, בהשליכו את נפשו מנגד, ברחפו על כנפי-רוח, למען מצוא לחמו על פני המים. ושאלו, לבסוף, את הרופא, המייעץ לחולי-העצבים כי ירבו בטיולים על שפת הים, כי יפליגו הרחק הרחק בים, ונשמו אל קרבם את רחבותו החיה, את ריחו המחיה והמרענן של הזריז והממולח.

קיסריה

רושם אדיר! ולאו-דוקא הפסלים, פסלי-השייש הענקיים, ולאו-דוקא החפירות, המגלות עיר-עתיקה – אלא הים, הכרמל, שרידי-החומה הכבירים, גושי הסלעים התקועים בתוך הים, שארית המצודה, כל זה משיב בפניך גל-רוח של ההיסטוריה, שנתקעה כאן ונשמרה כאן בעצם טהרה, בעוצם ממשותה. דריסת רגלה של רומא טבועה כאן בכל עוזה ונשמת אפה החזקה מלפפת אותך מכל צס. נדמה לך: ברעז גלי הים כאן עצורים עוד קולות התרועה של קלגסי רומא המנצחת. אך הרחק קצת, במים הרדודים של פינת-ים שקטה ושלווה, משכשכים בני הקבוץ “שדות ים”, טובלים טבילת ערב- שבת ונהנים מן הרוח הצח והריח הטוב אשר לשפת-ימה של קיסריה. אגב, לפי דברי המורה הזקן והנכבד מר פרסוב נולדים כאן בקיסריה הילדים הכי-יפים שברץ, צריך יהיה לבדוק בדבר ברבות הימים. מכאן שולח קבוץ “שדות ים” את סירות-הדייג שלו עד למימי תורכיה, בשחרן לטרף, לשלל-ימים. בהסברה קצרה ועניינית מלווה המורה את האורחים לבית-הנכות ולחדר חנה סנש שבקבוץ, ומפרט ערכם של כל הכדים, הכלים העתיקים, הגרוטאות והדיוקנאות, המנורות והמטבעות, שנישלו מתוך הים – דברים מאירי עיניים, אך הרושם הכביר ביותר עושה נמל-קיסריה גופו, כאן אתה ממשש את ההיסטוריה של ימי הבית השני במו ידיים. נהמת הים כאן עזה כל כך עד שקשה מאוד לעמוד כנגדה, להחזיק מעמד בפני תקיפות הרוח, הנוגח וצורח ולא יתן דמי. נדמה לך: ההיסטוריה בכבודה ובעצמה נותנת עליך בקולה: דע לפני מי אתה עומד!

צפרים

בריות קלות אלו אינן מבקשות שימת לבך. הן נרתעות מהתעניינותך בהן. את הפירורים תמצאנה בעצמן, בקרבתך, מסביב לך – אך אל נא תתן את דעתך עליהן, אל נא תזרוק להן מלחמך, לא מחסדך ולא מטובתך. הן מסתלקות מהר, ביעף ברגע שאתה אומר להיטיב עמהן. כנראה שנסיון עתיק-ימים הורה אותן להיות זהירות מן האדם. ממבט-עיניך בלבד הן נבהלות ופורחות להן. אמנם, כוונתך וודאי לטובה, להפריש להן מפתך, אבל הן מוותרות: שלך שלך, שלנו שלנו! הרבה, כמובן, היית נותן אילו יכלו להבין טוהר-כוונתך ואל היו מפחדות מפניך! הרי הן חמודות כל כך, ענוגות כל כך, בריות שמימיות באמת. אבל – הן דואגות לחופשתם, חרדות לעצמאותן. אין אתה בדוק להן מחמת היותך אדם. אמנם, בזמן האחרון לבשת גם אתה כנפיים, כנפי-מתכת, ותמריא למרום – כמוהן. אך הן לא הכירו בך עדיין, עוד אינך בעיניהן כאחד משלהן – למרות הכנפיים! מוטות-כנפיך אלה עוד אין בהם כדי לשכנע. שהרי כנפיהן הן מששת ימי בראשית, ואילו כנפיך אתה, האדם, אך מתמול הן… ואין פלא שהיחס אליך מצד בעלי-הכנפיים אשר מעולם הוא יחס של בני גזע-יוחסין לנחותי דרגה.

ההכרח לא יגונה

קשים מזונותיה של ציפור בימות הגשמים. בימות החמה לחמה נמצא בשפע, בשדה ובגן, אך בחורף דלים מקורות הפרנסה, על כן יברחו הדרורים, אורחי הגזוזטרה, בבוקר יום גשם, בשעה שבעל-הבית זורק להם פירורים, מפזר להם שיורי לחם וחלה. בקיץ הם בורחים-פורחים מיד, ברגע שהלה בא להעניק להם מטובו, מתוך כוונה טובה. הם מסתלקים מהר, ואילו היום, בבוקר גשום זה, הם עומדים, חלים ורועדים מרוב פחד – ועומדים, כי אכף עליהם פיהם. הם מקבלים באהבה ובחרדה את נדבת האוכל הנזרקת להם, מתנת בשר ודם: ההכרח לא יגונה!

בוקר פוקח עיניו

בוקר פוקח עיניו ופניו נוהרים מגיל: הכל על מקומו בשלום, הכל כדאתמול, דבר לא נעדר: הים חי וקיים, גועש בעיים, “זה היום גדול ורחב-ידיים”, (מובן מאליו אין זו לשונו של הבוקר, שאינו משתמש כלל ב“מליצות” ממין זה, ופסוקי-תנ"ך אינם שגורים על פיו, אך מכיון שאני מדבר בעדו, הריהו בעל כרחו נזקק ללשוני ומסתגל לסגנוני…), הים צוחק לעומתו במלוא פניו הרחבים, וברבבות אלפי זהרוריו וחיוכיו – כתמול שלשום. שמח הוא על ההרים הרחוקים, העוטים הינומה דקה של ערפלים סמיכים, דומים לגלי עשן, המכסים את רובם, אך הבוקר שולח את שמשו-שמשו (ש' פתוחה) לקרוע מעליהם את הלוט המטשטש, והנה נראים בגבהותם-גאוותם הנצחית ובשלוותם רבת הדממה והנחת. ממעל להם, בתהום-התכלת, מרחפים עננים נכבדים, רמי מעלה, כמחשבות עתיקות יומין, כולם משתאים ומשתוממים להדר הררי-אל. (דרכי מחשבתו של הבוקר הן בודאי אחרות לגמרי, ראייתו את העולם שונה בלי ספק מהשקפת עולמו של בן-אדם, אך מאחר שאני הייתי לו הבוקר לפה, למליץ בינו ובין יודעי-ספר, מוכרח הוא לקבל באהבה את דרך-ביטויי ואופן הבעתי). אך ביותר רבה שמחתו על קהל-עדת הצפרים, שהן אוהבות אותו ביחוד, למראהו הן מתעוררות ומתוועדות כיתות כיתות ואומרות שירה לכבודו, ומקבלות הופעתו הנהדרת בקול צפצוף וצהלה ובמחיאות כנפי רננים. דממה רבה מסביב וקול בעלי כנף, דממה וקול. ביתר עוז וביתר בהירות הוא פוקח עיניו, עיני תכלת טהורה ונפלאה, ומביט על האדם התוהה בו במבט בקרי צח, כביר, עמוק, והנה הם שותקים שניהם זה מול זה, שתיקת-פליאה אנושית לעומת שתיקתו האלהית של הבוקר, שכל הדיבורים האנושיים לא ישוו בה.

העין הפקוחה

הסוס רועה באפר שלפני הבתים. אין הוא רואה מסביבו אלא את העשב הטוב, הרענן עוד בימות אביב אלו. ילד עומד ומסתכל בו הסתכלות של תהייה עמוקה, קפואה, כולו שקוע בהתבוננותו בפלא חי זה שלפניו. עיני הילד ההוזות נעוצות בעיני הסוס: גולות גדולות, עגולות, שחורות משחור. הבהמה אינה מרגישה במבטו של הילד הצופה בה, כשם שהילד אינו מרגיש גם הוא בעינה של אמו הפּקוחה עליו ועל מעשיו ממעל, מאחת הגזוזטרות של הבתים החדשים. בהנאה חרדה היא משגיחה עליו ממרום, צופה אל כל תנועותיו, משקיפה ממעונה על מחמד נפשה – והוא לא ידע. אבל גם היא, האשה הצעירה, אינה יודעת שאחד הדיירים שממול וממעל לה, מתבונן בה כל הזמן, תופס את דמותה הענוגה מרחוק, ומתאמץ לגלות צפונותיה בעינו החדה והחודרת, עין-גבר המשחרת לטרף-יפיה של האשה. ואולם הוא, הגבר, החוקר לכל תכלית וחושף נסתרות – היודע הוא, שמן הצד ניבט בו הרואה המקצועי, המשורר, ואורב לכל פּניותיו ונטיותיו, תוהה בו בשעה שהוא סוקר את האשה הצעירה, את האם, השומרת על בנה הקטן, הלהוט אחר הסוס הרועה – ואין הוא, הגבר הפורש את רשת-ראייתו לצוד בה שמץ-של-יופי, חש כלל במי שעולה עליו, במי שעינו פקוחה על כל דרכיו. והנה הוא גופו, המשורר, כלום הוא העין הפקוחה האחרונה? ומי צופה בו? והיכן העין המשגיחה עליו? “כי גבוה מעל גבוה שומר – וגבוהים עליהם”, ואין קץ ואין תכלה לעין הפקוחה.

צהרים

אפלולית וקרירות של מרתף בשדרות. מחוצה להן בוער היום ככבשן. שמש קטנה ומרושעת שולטת בעולם, בהירה עד כדי לסנוור ומלובנת עד כדי לשרוף: אש של גיהינום יוצא הימנה לכל באי עולם. הכל נסתרים מחמתה ושואפים צל. החלבן, שגמר את חלוקת החלב, ממלא כאן, בשדרה, את מכסת השנה שמיעט בה בלילה, והוא מכסה את הגרעון בתרדמת-צהריים מתוקה. בצל עץ ענף וכבד מוטל הוא, וסביביו כדיו הריקים, ושנתו תערב לו מכל. צפרים מעופפות סביבו, מדלגות על הכדים, על הישן, ומנעימות עליו שנתו, שנת ישרים, בצפצופיהן העליזים. רוחות מנשבות עליו, מרחפות עליו בקלות, מצננות פניו המיוזעים והמיוגעים ומלחשות לתוך שנתו בחשאי: נומה, נומה, חלבן מסכן – גדול החום מסביב, רבה העייפות בקרבך, אך אנו נשמורך מכל רע: זבוב טורד אליך לא יגע, ויתוש עוקץ יגורש מעל פניך – ישן, ישן, חלבן עייף, אדני צלך על יד ימינך!

תיקון מלא

יפה-יפה הנוף, המנוחה נעימה, נעימה שיחת הרעים, אחים לנופש, שיחה מהנה ומקרבת את הלבבות. שמי-התכלת מדברים גבוהה-גבוהה, הים נושם רחבות והאילנות מפיקים בושם חריף ומביעים ירקות מלבבת. והנה אורחת חדשה באה, אשה רכה ונאה, ואתה – משב-רוח רענן. כל לב חש בלויית-החן שנוספה עכשיו על יפי-הנוף הקוסמי. האשה היפה הפיצה אור בהיר על אור-היום, על זוהר-הים, ונתנה טעם חדש לריח הניחוח של עצי החורשה. יפי-הטבע קיבל תיקון מלא בהופעת יפיו של בשר-ודם. ואפילו הגבירות שבחבורה, על אף כל הקנאה הדקה, הרושפת במבטי-עיניהן, נהנו ממנה והתענגו על נוכחותה בלב שלם: הללו הרגישו כי בדמות-חמודות זו נתעלה כל המין שלהן כולו.

לילו של שומר הלילה

ארוך, ארוך לאין שיעור, לילו של שומר-הלילה. לא ככל הלילות לילו. הוא קיר אטום, נציב-קפאון, הר-חושך, שעליו להתגבר עליו, להדביר אותו תחתיו עד רדתו. בתחילתו, כל זמן שבני-אדם מהלכים עוד, אין הוא נורא כל כך, יכול הוא לומר לעצמו, מה הם מהלכים אף אני מהלך לי להנאתי, לא מתוך חובה להיות ער. ואולם, משמגיעה שעת חצות ולאחריה, כאשר תכלה רגל הבריות מן החוץ, ועוברים ושבים מתמעטים והולכים, עד שהוא נשאר לבדו, פנים אל פנים עם הלילה הארוך, או-אז מתחילה מלחמתו בקשיות-ערפו של הלילה. קודם כל הוא מתקין לו מקום-מושב בתוך הבנין, שנמסר לו לשמירה, מושב ולא משכב, גזירה שמא יירדם ונמצא עושה את מקצועו, מקצוע-אי-השנה, פלסתר, ומאבד את עולמו. מקצוע קשה הוא זה של נדודי-שנה, ואין אדם מתמחה בו לעולם, למרות נסיונו התמידי מדי לילה בלילה. אחר כך הוא מפורר לאט-לאט, פירורים-פירורים, את סלע-הלילה המוצק, הניצב לפניו בכל גבהו ורחבו. מאחת עד שתיים הוא סובב-הולך, סובב-הולך, שקוע באיזה נושא דמיוני, שהוא בוחר לו בכוונה, מהפך בו ומהפך בו עד עבור השעה. אחר הוא יושב והוגה לפי-דרכו בתכלית-עולמו, מעלה זכרונות מעבר קרוב ומעבר רחוק, עד שהוא מבלה את השעה החמורה הזאת. עם קרבת האשמורה השלישית הוא מרגיש כי כבש את ראש-ההר, והוא נאנח אנחת-רווחה. מכאן ואילך מתחילה הירידה והזמן הכבד נעשה קל יותר. אך ראשית צעדי הבוקר ניכרת בהתעוררות התחבורה: מכוניות-משא ענקיות נעקרות ממקום-רבצן ומפליגות לתוך חשכת הלילה. הנה מזדרז גם החלבן, העושה הכנות לחלוקת החלב. סוף-סוף נותן גם השמש אותותיו: בהירות חיוורת מסתמנת בשולי המזרח, והוא נאחז בה כבעוגן-הצלה. ברוח חדשה הוא מנער חבלי-שנה מעל עפעפיו, קם והולך בצעדי-און לקראת אור-הבוקר הטוב, המבשר לו שעת-שנה ומנוחה נעימה תחת השמש.

גשמי הזדמנות

עננים אחדים, שהיו מפוזרים ברחבי רקיע, זה בכה וזה בכה, מפחד השמש ומהדר-גאונה, התלקטו אחד אחד עם בוא השמש, וגמרו לעשות משהו לטובת האדמה הצמאה לגשמים. כל זמן שהיא, החמה והחצופה, מושלת בשחקים, אין עצה ואין תבונה. היא מפריעה, היא מוציאה מהם כל קורט של רטיבות, כל טיפה של לחלוחית, ושותה את הכל בפה מלא. ואולם כעת, כאשר אך נסתלקה, ניעורה התקווה בלב העבים, שסוף-סוף יצליחו לשפוך גם הם את ממשלתם הברוכה על פני ארץ רבה. מקצה תבל עד קצה עבר הרוח והכריז: ענני כל ארבע הרוחות, התאחדו! ומיד כנשמעים לצוו, נזדרזו ונתכנסו מכל העברים עננים רבים ושונים, גמלוניים, כרסניים, גושי קדרות ואופל, והיו למסכת כבירה אחת, הרת חשרת מים וטעונת ברקים ורעמים, שכבשה את הרקיע כולו ומשלה בכיפה. בפאת ים נמחו כליל עקבות השקיעה. החשכה הלכה הלוך והתגבש הלוך והתעבות, והנה לפתע פתאום פילח ברק חד את החשכה, כאילו לראות עוד ראיה חטופה את פני האדמה הצמאה, בטרם ההשקאה הגדולה, ומיד אחריו – פרץ מים רבים, השתפכות זרמי נוזלים ברעש ובזעף ובקול המון חזיזים ורעמים, כאילו כל הכוחות הכבולים, הכבושים, באו לידי התפרצות, התפרקות, וחלל העולם כולו נתמלא זמר מטרות עוז ורננת גשם שוטף. אכן ניצלו העננים את העדר השמש, ותחת כנפי הלילה הריקו סוף סוף את אמתחותיהם הכבדות והמלאות, הסיחו את לבם העובר על גדותיו – ותהי הרווחה. עם בוקר אומר אדם לחברו: השמעת הלילה קול המון הגשם? ואין איש יודע, בכמה עלתה להם לגורמי שמים אלו, הגשמת הגשם הזה.

ראיית השמיים

לעתים רחוקות, רחוקות מאוד, אנו רואים אותם, את השמיים אשר מעל לראשינו – יותר מדי עינינו נתקלות בהם יום ולילה, יותר מדי מבטנו תוהה בהם, תוהה ואינו רואה כלום, כדרך כל הדברים שראייתנו גסה בהם, עד שאין אנו מבחינים כלל במה אנו מסתכלים. אך יש שעה של פקחון-עיניים פתאומי, של ראייה ראשונה, והרי אתה עומד פתאום לפני הפלא העליון הזה, הנטוי ממעל לך, והכרתך אינה נרתעת לאחוריה, ודמיונך אינו מתעייף ואינו מתבהל, אלא אוחז בקצה-ההשגה, הממריאה ועולה מעלה מעלה, חודר למרומים רבים ועמוקים, לשמי השמיים, מתוך ידיעה ברורה שאין קץ להם, לשמיים אלה, ואין סוף להם, ומתוך ידיעה ברורה עוד יותר, שאין בכוח-מחשבתו של אדם, להשיג שמץ מאין-סוף זה, ואף על פי כן אין הרעיון מרפה מקו-מעופו, והוא מתאמץ לעלות, לחדור, להבין פירושה של תכלת נצחית זו – הוא שורה עם השגת-הנצח ולא יוכל לה! עד שהוא מבקש, נבוך ונלאה, נקודת אחיזה כל שהיא במרחביה, ומוצא אותה לרווחתו ולישועתו בעננה בודדת, בעוף פורח, מצמצם בהם את הסתכלותו הנרהבת, ונהנה מן הצמצום הזה, שגאל אותו מן ההפקר האלוהי, המטרף את דעתו של האדם.

עבים, הרים ולילה

שלשתם נזדמנו לכאן יחד, יחד ימתיקו סוד, סוד נצחי, שלא ייגלה לעולם. הרי-יהודה, עבי-שחקים וליל-קדומים. בסודם לא תבוא נפשי לעולם. הם מסתייגים ממני מבראשית, מקדמי-עולם. אין הם זקוקים לי. הנה אני עובר בתוכם, תופס מציאותם, חודר את צפונותיהם – ואני מלבר! אין הם מרגישים בי, אינם רוצים בי, אינם, אפילו, לועגים לי – אני מהם והלאה. הם יכולים להתקיים בלעדי. לא יהלוך מהם מאומה אף אם אני לא אכיר אותם, לא ארגיש בהם. גאות-האדם שבי מפתה אותי להאמין, שאני נותן להם תיקון על תיקון על ידי הביטוי הפיוטי, על ידי זה שאני מבחין בהם, מכיר אותם, ועל ידי זה שאני מדובב אותם, כביכול, מחיה את אלמותם ומכניס אותם בגדר ההוייה החיה והמדברת. גאות-אנוש שבי לוחשת ל, שאני מנחיל להם נפשיות, מאציל נשמה להרים ומייחס ללילה הרגשות ומחשבות, שלא היו ולא נבראו. המדבר שבי אינו סובל את הדומם, והריהו מטיל בו את חיותו האנושית, רואה בו מהרהורי לבו, ורותם אותו אל ספירת החושים הגשמיים, אל חוג המחשבה הרוחנית. כאור-פורח אני עובר כאן בין הרי-בתר אלה, מתחת לעננים כבירים אלה, בתוך אופל קדום זה, ואני מעמיד פנים כאחד הגדולים והנכבדים, כבעל-רחמים, המשתף ברוב חסדו את העבים, ההרים והצללים בחיי אנוש, בעוד שהם אינם צריכים כלל לרחמים שלי, לתיקון שלי. הם נשארים כאן ביחידותם, בנצחיותם ואני חולף ועובר, עובר והולך, ונושא אתי, אחרי כל החוייה הלילה של הנסיעה הזאת, רק שלוש מלים דלות, קלילות" עבים, הרים ולילה.

קבלת שבת ברעננה

שני האריות הזקופים שעל גבי הפרוכת, נושאים את לוחות-הברית רק למראית-עין. “נראים נושאים והם נשואים עם הלוחות”. רגליהם האחוריות אין להן על מה שיסמוכו, הן תלויות ממש על בלימה… על בלימה תלויה כאן גם תפילת ליל-השבת, תפילה קרה, מרושלת של כמה מניינים, היוצאים ידי חובתם השבתית בלי התלהבות כל שהיא. ניכר הדבר: לא אלהי-ישראל עושה פה חסד לאלפים, שנתן להם את השבת, אלא עשרות עושים פה חסד עם אלהי ישראל, שבאים לבקר בהיכלו… ובכל זאת אין הצדק עם יהודי אמריקה, נותני הכסף, בטענתם המרה על מיעוט הדת ודלדול התורה בישראל. ארץ-ישראל היא טלית שכולה תכלת, והשבת שבה אינה מכווצת ומצומצמת בבית-הכנסת דווקא, כמו בניו-יורק, כמו בלונדון. השבת כאן כבודה מלא עולם! בפנים בית-הכנסת שבת רזה, ואילו מחוץ – רזא דשבתא מרחף גדול ונישא בחללו של עולם, ואין מקום פנוי ממנו. גווני שמים וארץ אומרים כאן “כגוונא” בלהט עמוד כזה, שלא שמעה אוזן יהודית זה אלפים בשנים. ובשמי השמיים ירח עברי יקר הולך מאז, מששת ימי בראשית. אורו הבהיר נח באהבה על הבתים הישנים והפשוטים של הראשונים, ועל הוילות היקרות והנהדרות של האחרונים – ואין מחריד ואין מכלים דבר. והנוער, הדור הצעיר, הוא כולו ניגוד לחיי ההפשטה של הדורות הקודמים. הוא מקיים את המצוות על פי דרכו ככתוב: “שמירות היו לי חוקיך” – שירים וריקודים. אין הוא מסתפק ב“בריכה” של ביאליק, אלא שוקע ראשו-ורובו בבריכה הממשית שברעננה. אין הוא מאריך בתפילה, אבל הוא מאריך בטבילה. את ההתלהבות של האדוקים הוציא אל תחת כיפת השמים, והוא עורך בה חצות לאור-הירח.

ברוך יוצרך, הים הגדול

הדאגות הקטנות, הטרדות המציקות, יראות מפניו, מפני הים הגדול, המסוער והמפואר. הללו יודעות כי אין הוא סובל אותן, אין הוא גורס אותן, ומשום כך ממהרות ה להסתלק מפניו ולברוח על נפשן. כאשר אך ייגלה לפניהן, כאשר אך יופיע לפניהן בהדר-גאונו, מיד הן הסוגות מעוזבות את נושאן לרווחה, לבדו על שפת הים, שאינו סובל קטנות. וכאן הוא שומע: הרחב נפשך, בן-אדם, בעמדך לפני! כוון קצב-נשמתך לקצב-נשימתי, גדל ורחב אתי יחד, והשתרע עד קצווי-תבל! משוחרר, מנושא ומרומם יעמוד מול הים, ושפתיו מרחשות חרש: ,ברוך יוצרך, הים הגדול!"

כוכבים לא ידעוני

אמנם כן, כוכבים לא ידעוני – אבל אני יודע אותם! אני העוקב אחריהם ומביא אותם בחשבון הימים והשנים, מונה מספר להם וקורא אותם בשמות עלי אדמות. דבר זה מעלה אותי עליהם, מעמיד אותי בדרגה גבוהה מדרגתם, הואיל ואני חוקר לתכליתם, שומר צעדיהם ומגלה את חוקי הוייתם גילוי אחר גילוי, בעוד שהם אינם משיגים אותי כלל ואינם משערים כלל שיש עין פקוחה עליהם ועל דרכם, שיש נפש חובקת זרועות עולם, שמפיצה אור על כל נתיבותיהם ומצפוניהם. אמנם, נפש זו לא הצליחה עדיין לחשוף סוד-הוייתם, לא הצליחה עדיין להתחקות על שרשיהם ולהבין ערכם ומהותם, לעת-עתה היא מגששת מסביב להם, משערת השערות ומצרפת ]רט לפרט, תג לתג, עד שיעלה בידה להכין את הכלים, להתקין את המכשירים, שבעזרתם תוכל לבוא בסודם, לדעת אותם ואת תעודתם ידיעה ברורה ולרתום אותם לצורך חיי האדם ולטובת-הנאתה של האנושות. אל תדעו, אל תדעו אותי, כוכבי-מרום! יום אחד תפלו ברשת זו טמנתי לכם, במצודת תבונתי הגדולה והטהורה, וחרשתם את חרישי וקצרתם את קצירי ונשאתם בעולם החומר העכור, אשר אני אשתחרר הימנו, והיו לי ידיים וצמחו לי כנפיים לכבוש מרומים לא שוערו ולגמא מרחקים לא נחקרו! – נאום האדם, הרודה בכוכבים.

בשבח האכסניה

אכסניה זו אינה אלא חורשת-ארנים קטנה, משוכנת בראש גבעה לא-גבוהה ונשקפת מול פני הים. היא לא ביקשה ממני כלל כי אספר שבחה בקהל: דבר אין לה עם בני-אדם ואין חפץ לה בתחילות-אנוש. רק שתיים היא יודעת: אמא-אדמה מתחת ואבא-שמש ממעל. יומם ולילה יונקת לשד-אמה ואור-אביה תרווה מבוקר ועד ערב. פתוחה מכל רוחותיה היא משמשת אכסניה נצחית לעוף-השמיים, אורחי-פורחי אלה, המשתובבים בה כל היום ומרנינים את אוירה בקול שירה וצהלה. והנה אני בא, הכתוב השלישי, ומכניס ראשי בין אביה ואמה, ומונה שבחיה של האכסניה הנאה: רוחה – רוח ים, וריחה – ריח הסכך הנפלא, ריחו של חג-הסוכות, שכל הריחות הטובים שבעולם לא ביטלוהו ולא יבטלוהו! וכמה היא מרגיעה את העצבים, בהיותה מוכנה תמיד להעניק צל ומרגוע לכל עובר-אורח. מזמן לזמן היא משליכה לי ממרום אצטרובל נאה, כאות-הוקרה, כביכול, על מחשבתי הטובה עליה. גזעיה דקים וערומים מלמטה, אך מלמעלה היא כולה חופה ירוקה אחת, מפני הצמרות המסובכות זו בזו. כל היום כולו היא שרויה בצל עמוק. אך לעת-ערב, בנטות השמש מערבה ושלחה בה קרניה מן הצד, תתמלא החורשה אורה זכה כל-כך וקרקעה רפודה כולה זהב-פרוויים, נוגה ניגר. כדאי היה לראות אותה בימית-הגשמים, כשהיא סחופה ושטופה ושותה לרוייה חשרת מים רבים, עננים כבדים רובצים עליה בכוח איום ונורא-הוד, אך זכר אהבה קודרת זו כבוש בשרשיה העמוקים וחתום בענפיה הענוגים, כי הכל שמור בקרבה לעד, ושום דבר אינו הולך לאיבוד בחשון-עולמה הקטן-הגדול.

שעה טהורה

לא ספר, לא ספרות, לא צרות-הכלל ולא צער-הפרט, כי-אם ישיבה שקטה, שלווה ושאננה מול הנוף השלוו והשאנן. הס כל עבר! פה סדר-הזמנים! אתה יושב מול העולם הגדול, מול השמיים – וכל מעייניך ורגשותיך יהיו לשם שמיים. ימים ושנים צריך אדם לחנך את עצמו לקראת שעה כזאת, להיות מוכן לפנינה יקרה כזו, המשובצת באור-הבוקר. הוי, כמה מלאה היא השעה הזאת! כמה כוח דרוש לאדם לשאת את קלותה הרחבה, את שפע-שלמותה! בעומקה ילין הכרמל, יכחיל הים, כולה רפודה תכלת-שמיים, רצופה טל-בוקר, שלל-גוונים ורננים. המון חורשות ממלאות אותה, קהל עדת שיחים רעננים; אילנות גבוהים מקשיבים גבוהה-גבוהה לרזי-עולם, ואשוחים נמוכים, החוסים בצלם, מקבלים מהם ומנענעים ראשיהם הירוקים למשמע הרמזים הנשגבים, הבאים מלמעלה… טור של ברושים דקים, עדת חסידים צנומים, לבושי שחורים, ניצב מן הצד ואינו משתתף בקול-אמונם של שאר האילנות: בדלים, גבוהים יעמדו דומם וישמרו סוד-הוייתם מכל משמר, כיאות לבני-עליה מעטים. בעלי-הכנף הרבים, השונים, אלו החוטים המקשרים בין העצים המפוזרים, המחוברים לקרקע, יעופו כחץ מקשת מכאן ולכאן, ובעופם – ונגלה הזהב הטוב אשר מתחת לכנפיהם, זה זהב-הילדות הרחוקה… רגע ישהו בתוך הסבך, בין העפאים, יתקנו שם מה שיתקנו, ורגע משנהו אוץ-עוף ואינם. צפצוף בלתי-פוסק ממלא את חלל-השעה רננה ושכרון. “קדוש, קדוש, קדוש עולמו של הקדוש ברוך הוא”, לוחשת השעה הטהורה באזני השומע, השוחר צלילות ואצילות, הסופג בלב נפעם ונרחב את כל הנוי החבוי בחיקה של השעה הטהורה.

הניגון המתאר

המלה אינה מספיקה, אינה תופסת את העיקר. לגופי החיים אין לה דריסת-רגל, ואל המעמקים העיקריים לא תגיע. בנקודות-יסוד כאלה אין לה אלא לקרוא לעזרת הניגון, למען יחדור הוא לאותם המקומות, הסגורים ומסוגרים לפניה. על ידי להטו ורעדו של הניגון יכול הסופר לרמוז רמז כל שהוא, למה שהוא מתכוון, לאיזה עומק הוא רוצה להגיע, ואיזה חן, איזו מתיקות, הוא שואף למסור לקורא. כל מיני מצבים פנימיים, כל מיני חוייות עמוקות, שאין בכוח הניב הפשוט לתפוס ולדלות מבפנים, ניתנים להיעלות ולהמסר ללב הקורא באמצעות של קטעי נגינה, של רמזי-זמר וזכרי-ניגון, שהקורא מוכנס על ידיהם אל תוך ספירות החוייה, שהסופר עומד בה, שהסופר להוט להנחיל אותה לשומעי דברו. הסופר הראשון שהתחיל בכך הוא, לפי ידיעתי, מרסל פרוסט באחד מספריו (כמדומני, ב“דרכי אל סוואן”). בשלושים עמודים רצופים הוא מנסה שם לתאר הלך-רוח של שיא-ההתאהבות על ידי תיאור “המעבר הקטן” של איזה פרק-נגינה, שהוא מתאר וחוזר ומתאר בכל מיני אמצעים עדינים ועמוקים, כדי להבליט לפני הקורא את עיקר המתיקות של הרגש הזה, את תכלית החן של האשה הנכספת, את כל עומק החוייה של היופי הזה. ואף על פי שקטע מוסיקה זה לא היה ידוע לי, הבחנתי בכל זאת במה הכתוב מדבר, תפסתי בכל זאת את עצם ועוצם מערך-הלב, שהוא התייגע כל כך להקנותו לקהל-הקוראים. הרגשתי ברור, למה הוא מתכוון, לאיזו מטרה הפעיל את כל המנגנון הזה. מתוך הטורח הכביר שטרח עמדתי על טיב רצינותו של הענין, על גודל חשיבותו האנושית, אם כי פרק-נגינה זה, כאמור, לא היה ידוע לי. על אחת כמה וכמה עשוי להתרשם מזה הקורא, שמוסיקה זו נודעת לו, שיתפוס מיד את כל הפנימיות הענוגה שבדבר, ויבין ללב הסופר הבנה של הזדהות גמורה, של שיתוף נפשי מלא — בזכות הניגון המתאר.

לא הניגון מתוק

לא הניגון מתוק — מתוק הוא תור-הילדות, בו הושר הניגון הזה. מתוק הוא האור, שהאיר אז את שמינו, את חיינו, האיר וחימם את הניגון מבחוץ ומבפנים, מתוקים הם השדות והריחות של העבר, מתוקים כל המראות והקסמים של ימים עברו, פני תקופות השנה, פני הדודים והדודות, שמצאו מסילות ללב הניגון, חדרו למעמקי-מעמקיו, בישמו והרוו את הניגון מיפיים ומנעמם, ועתה, כאשר אנו נוגעים קלות בקצה-הניגון, מיד מתנערים מתוכו כל הבשמים והקסמים, כל המתיקויות הגנוזות, כל המראות והריחות — הכל משתפך לעינינו ועבר גדול יעמוד חי וימלא לבנו פלא-תמהון, רטט-עדנים. ואילו הזר השומע לא יבין זאת, לא ידע פשר-התפעלותנו. קול-דברים הוא שומע ותמונה אינו רואה.

“שיבנה בית המקדש” מפי משה קוסוביצקי

“שיבנה בית-המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך” — רק אהבה גדולה, אהבת ציון ואהבת התורה, של הדורות הקודמים, יכלה להעלות ממקורה הטהור נגינה מרנינה כזאת, צלילים לבביים כאלה, היוצאים בעוז ובטוהר מפי משה קוסוביצקי, זה החזן היקר, שמהנה את העם בגרונו ושומר את הנוסח המקובל, ואינו מתעלל בו, בנוסח העממי, ואינו מעקם מסורת התפילה היהודית על ידי סלסולים מיותרים, מופרזים ועל ידי הכנסת חידושים שונים ומשונים, שאין הטעם היהודי סובלם והנפש היפה סולדת מהם כמפני יסודות זרים, הצורמים את האוזן ומבלבלים את הדעת. ולא אני השומע כאן השתפכות מאופקת זו של תפילת הדורות, כי מה אני ומה לבבי לעומת אלה, שאליהם מכוונים הדברים, לעומת אלה, שמלבם יצאו הדברים, מלבם נחצבו המלים האלה והצלילים האלה: “שיבנה בית-המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך” — לא אני השומע כאן, כי-אם הם, היושבים פה עמי, אבי וסבי, דודי וחותני, יהודים אלו, להוטי-תפילה ודבוקי-זמרה, שכל חייהם היו בכיה גדולה אחת על גלות השכינה, שמחה גדולה אחת לזכר “הישועה הקרובה לבוא”, אז, בשוב אדני את שיבת ציון — אתי הם כאן, ואני שומע בעדם את מלות התפילה החרדה הזאת, אני דומע בעדם מרוב התפעלותם לשמע ניגון יקר זה, בוכה את בכי-שמחתם, שלא זכו לה, ושפתי חוזרות בלחש על דברי הרינה והתפילה, כדרך שהיו הם חוזרים בלחש, ברטט, על תפילת הש"ץ: “שיבנה בית המקדש, במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך”, והליווי המוסיקאלי הנאה מעלה את הדברים, מעמיק את תכנם ומעשיר את ביטויים, ומעטר אותם עיטור של חגיגיות נלהבת, מרהבת-לב ומרוממת-רוח.

ניגון

כל יסודות היופי והנועם טבועים וגנוזים במהותו של הניגון: רטט האביב וחסד מגע ראשון ביד אשה, רעש גלי-הים ורחש הקמה מלמעלה. וכל ניגודי ההוייה האנושית, כל נפתולי-החוויה, מתיקות צחוק הילד בפטפטו, ומרירות נכאיו של הזקן בהאנחו, צהלת האושר וההצלחה ואנקת היגון והיאוש — כל סולם-הקולות אשר לנשמת האדם!

ואיש איש וניגונו. כל איש בעל שאר-רוח שומר בלבו כסוד חייו הפרטיים מאוד איזה ניגון מיוחד, איזה קטע של מנגינה, שבו גנוז כל יקרו, כל עיקר פנימיותו, ובו הוא מתנחם ומשתעשע בעבור לבו על גדותיו, או בהתעטף עליו נפשו — הכל לפי טבע האדם ומזג רוחו, הואיל וניגון זה תפס אותו ברגע הנכון, בא על נפשו בתנאים נאותים מסויימים ושיכן בה את יפיו התואם לה, הרצוי לה ומקובל עליה לפי הכנתה מתחילת ברייתה. יתכן כי באזני זר-לא-יבין לא ימצא ניגון זה כל חן והלה לא ידע כלל מה טעמה של התפעלות זו, של הנאה עילאית זו שחברו נהנה מצירוף פשוט זה של כמה “תנועות” וסלסולים. אך המבין יבין כי לא בעצם הניגון תלוי הדבר, אלא בגודל ההתרשמות הראשונה בשעת קבלת הניגון, בעומק החוויה עם ספיגת הפלא המוסיקאלי.

ואת הרגע הזה לכל פרטי-פרטיו, אני זוכר כהווה חי וקיים — אף-על-פי שכבר עברו מאז יותר מחמשים שנה.

שתי חוויות-יסוד מילאו את נפש הנער הרך ותססו בה יומם ולילה: פלא המין היפה וצער עם ישראל. שתי אישים אוכלות אלו הצטרפו יחד וצרבו-צרפו את הלב, ריככוהו, זיככוהו ועשאוהו מוכשר לכל מיני שירה וזמרה, רגיש עד כדי כלות נשימה לשמע נגינה, כל נגינה, שהנשמה הצעירה גילתה בה, בדרכים סמויים ביותר, כל מיני חן ועדנים של המין היפה והמון בכיות והשתפכויות על גורל עם עני ואביון. גננדיל היפהפיה, בת הרבי, היתה סמל בת-ציון היקרה, שכל הפגעים והפורעניות שהשתרגו עליה לא עממו את יפיה הגדול, העמוק והמתוק, להיפך, הם עוד הוסיפו לו מין לויית-חן, עד שהוא מכהה בזיוו יפעת כל בנות-הנכר. ואפילו הניגונים הערבים של התפילות והפיוטים היו מלאים רוך נשי מובהק, ורמזים אירוטיים ענוגים היו מסתתרים בקיפוליה החנונים והלבביים, עד שנשמת הנער נתבשמה ונתמלאה שכרון דתי ואירוטי כאחד.

והנה באחת השבתות הטובות, שבת חנוכה או שבת-שקלים, עמד לפני שולחן ה“רבי” חיים-יצחק, בעל הקול הנפלא שאין דוגמתו, וזימר את הזמר “ברוך אֵל עליון” באותו ניגון יקר ונלבב שהיה לאוצר-חיי, לנכס-נפשי, כי בשעה שאזני היתה נטויה לשמוע את הקטע הנהדר והנשגב, שהמלים: “ונגלה להעלותם מעומק בור ודות, כי עם אדני החסד והרבה עמו פדות”, היו ספוגות וקבועות בו כפנינים יקרות במשבצת קטיפה רכה ועמוקה מאוד, תפסה עיני את דמותה של גננדיל, בת ה“רבי”, שעמדה גם היא בין כל הרבניות, כנהוג, על יד הדלת, כדי להקשיב לנגינת חיים-יצחק.

וספינת זיו-פניה של בת-ציון והוד קולו של המנגן הנפלא בבת אחת, בהעלם אחד, אגב התגלות אלהים והבטחתו “להעלות אותנו מעומק בור ודות” — כל זה התמזג ללהב-אש אחד, שלהבת-יה מהתכת שליבנה וריככה את הנפש ויצקה בה לנצח את זו החמדה המוסיקלית, ערב יופי, דתיות ואהבת-ישראל, שהיתה לחוויה הראשית בחיי הנער מאז ועד היום הזה.

“שביה עניה”

כלום אפשר לספר ניגון? לתאר ריח? להגדיר חן? סחור סחור מסביב לעיקר הולך העט, ואל העיקר לא יקרב, לא יגע! מה ידע הקורא על אשדות-הרגש, על חשרת-הנפשיות השפוכה בניגון זה של חסידי רופשיץ: שביה עניה, בארץ נכריה, לקוחה לאַמה לאמה מצריה? מה דמות יציל מהמון-מלים אלה? מה אמת ישיג מתוך תאור קלוש זה של עט-סופר, המעיז לתפוס את הבלתי-נתפס? הן עוד זמן רב לפני שניאור זקס, ברודי וביאליק גילו החסידים את המאור הגדול שבשירת ספרד — לא לשם מחקר וקביעת נוסחאות וגירסאות, אלא בתור חומר לנגינה, בתור נושא להשתפכות הנפש. “שביה עניה”, “גאולה” זו של ר' שלמה אבן גבירול הנאמרת בשבת ראשונה שלאחרי הפסח, בעוד קורי-הזהב של שיר-השירים מרחפים בחלל האויר האביבי, “גאולה” זו שמשה זמר לאחר הסעודה, והפלא ופלא! הניגון אינו נופל במאומה מרוממות-הפיוט, אדרבה, הוא מעלה את ערכו, מעמיק פנימיותו וחושף את שלהבת-התפארת הצפונה במלים חשיפה מרעידת לב. הלא כך מרננת-מנהמת אשה עגונה שאלוף-נעוריה עזב אותה לאנחות ולחרפות, משל ושנינה לרעותיה ומנוד ראש לשכנותיה, והיא, עלובה וירודה, לא תשכחנו רגע, אהבתה אליו לא תיעף ולא תיגע, והמון-מעיה לו לא ישקוט לעולמים. הנה היא מתכווצת בפינתה הנידחת שבפולין, נחנקת בהכרת שפלותה ושכלונה ומזמרת לעצמה, לנפשה, בודדת ואובדת, בקול רווה-כיסופים לדודה הרחוק, קול רוטט מאהבה ומרחמים על עצמה: שביה עניה בארץ נכריה, לקוחה לאָמה אָמה מצריה. כאריות שואגים מתנערים ומתרוננים החסידים מסביב לרבי, היושב ביניהם חבוי ומכונס בתוך עצמו, עונים ומנשאים בקולם האדיר את קולו הרופף של הרבי: שכנתי בגלות, טבועה בבוצי, ואין תופש משוט, אניה להוציא. יהודים עלובים אלו שנתכנסו לכאן מקרוב ומרחוק, מי מחנותו ומי מבית-המזיגה שלו, מי מחמת עניו ומי מחמת צמאו לדבר ד', נתמזגו כאן באישו הלוהט של הניגון לגוף אחד, לחטיבה נלהבת אחת, ולבותיהם בוערים באהבת ישראל, ראשיהם נטויים לאחוריהם, עיניהם עצומות מרוב דבקות וכל הצער הכבוש של גלות-השכינה מתפרץ כלבה רותחת בדברי גבירול: לחוצים, מחוּצים, סובלי מעמס, בזוּזים, גזוּזים, נתונים למרמס… האהבה הבאה כאן לידי ביטוי היא האהבה המופשטת האחרונה, אמה חבת-ציון הממשית יותר, ואמה-זקנתה של הציונות המדינית הפעילה, המגשימה… והחסידים הקרועים-בלויים הללו הם אבות החלוצים הנלהבים, השרים את הניגון הזה ממש באת ובמחרשה, באמת-הבניין ובצינור-השקאה… ואין ספק: אהבת-האבות חוללה את פעולת-הבנים, ולא מקרה הוא שה“הורה” מחפשת לה את נושאיה בקרב ניגוני-החסידים: הנפש נמשכת אל המקור ממנו נקרה…

פירוש על ניגון

צוּר מִשֶּׁלּ, אָכַלְנוּ, בָּרְכוּ אֱמוּנַי,

שָׂבַעְנוּ וְהוֹתַרְנוּ כִּדְבַר אֲדֹנָי,

הַזָּן אֶת עוֹלָמוֹ, רוֹעֵנוּ, אָבִינוּ,

אָכַלְנוּ אֶת לַחְמוֹ וְיֵינוֹ שָׁתִינוּ.

עַל-כֵּן נוֹדֶה לִשְׁמוֹ וּנְהַלְלוֹ בְּפִינוּ,

אָמַרְנוּ וְעָנִינוּ: אֵין קָדוֹשׁ כַּאֲדֹנָי!

הקורא הנבון ובעל החוש המוסיקאלי מתבקש לקרוא את חרוזי השיר, הנאה והנאמן, על פי הניגון המושר ב“קול-ישראל” בפי אברהם ווילקומירסקי, כדי שיהא לו מושג-מה מן הפירוש, שאני עומד לפרש כאן פרשת הניגון, דבר שהוא רק בגדר נסיון, שהרי קשה מאוד לצוד קרני-שמש, לתפוס ריח ולאחוז בכנף-רננים של ניגון, כדי לשימו לפני הקורא. אך לפני גשתי אל עצם הפירוש עלי להקדים הקדמה לא-קצרה על ענין-האכילה. הכל אוכלין — נכון, ואף על פי כן יש הבדל יסודי בין אוכל לאוכל, בין מי שאוכל אכילה גסה, כדי למלא את כרסו, לספק תאוות החומר — ותו לא! ובין מי שאוכל אכילת אדם, שתכליתו בחיים נעלה יותר מזו של החיה והבהמה. מי שבקי היטב באורח-חייה של היהדות הדתית יודע, שיש אכילה לשם שמיים. ואל יחשוב הקורא שבאותם החוגים של היראים והחרדים לא היו נהנים מן הסעודה, מ“בשר ודגים וכל מטעמים”, הנאה שיש בה סיפוק גופני גמור. אדרבה, לא הרבה סוגים של בני-אדם מצאתי בקרב החברה החפשית והחילונית, שהיו מסוגלים ליהנות ממאכלים טובים כמו אלו של היהדות המסרתית; ואולם הנאה זו לא היתה גשמית בלבד. היה בה איזה יסוד אחר, איזה משנה-עונג, שהטיל טעם חדש במילוי-סיפוקה הגס, האנימאלי של האכילה. האיש האוכל אכל על השולחן אשר לפני אדני, ידע את בורא-המזונות, את המקור האלהי של שפע התענוגות, זה הכוח הנעלם, המאכיל ומשקה את הבריות, “שברא אותן לכבודו”, וחלק גדול מהנאת התאבון היה מכוון כלפי “הנותן לחם לכל בשר ומשביע לכל חי רצון”. ולא רק בחוגי הדתיים, מצאתי אחר-כך בגרמניה, בחוגי יהודים בעלי תרבות גבוהה, אותה מידה נאה של אכילה לשמה, של סעודת-שבת, שרוח של אצילות שורה עליה, כפי שידענוה אצל יראים ושלמים. מה שעושה שם הדת, עושה כאן התרבות. והנה עם גמר הסעודה, מתוך רגש של שביעת-רצון, שעלתה מתוך שובע גופני, פונה האדם לאלהיו ומביע לו את תודתו הנפשית על ההנאה החמרית: “ברוך שאכלנו משלו”. וכאן אני בא אל עיקר-הפירוש, אל ניגון זה של “צור משלו אכלנו”, שכולו חדור-ברכה והודאה למי שבורא מיני מזונות. והפלא ופלא: לא רק המלים הדתיות-פיוטיות של הזמר מיטיבות להביע הכרת-הטובה של היציר ליוצרו, אלא גם הניגון עצמו, כפי שהוא מזומר בפי ווילקומירסקי, מלא השתפכות זו של הנפש, המתרפקת באהבה על מיטיבה וממלא-מחסורה. יעלה נא הקורא הנלבב, הזוכר את הניגון, על לבו את הבבא השניה של המנגינה, זו של “הזן את עולמו, רוענו, אבינו”, וכו', למען ירגיש, מה עמוקים רחשי-התודה, המובעים ב“בית” זה, לזה “שאכלנו את לחמו ויינו שתינו”, עם הסיום הנהדר של החרוז, המכריז ואומר: “אין קדוש כאדני!” כאן כאילו ניתק הסועד לגמרי את מעשה-האכילה מן הנושא הגשמי והעלה אותו לספירה אחרת, ספירת הערצה ליוצר-כל. פתח באכילה וסיים בקדושה. שמחת ההנאה הגופנית הפכה להתפעלות נפשית, שמצאה את ביטויה הענוג בניגון נאצל, המתמזג היטב-היטב עם המלים הנאצלות.

העם הרואים את הקולות

הנאת ניגון שלמה כרוכה אצלי בראיה יותר מאשר בשמיעה, היינו, אם בשעת הניגון עולה תמונה לנגד עיני-רוחי, כל תמונה שהיא. בשמיעה בלבד לא סגי לי. ואילו למשמע הנגינה הקלאסית איני רואה שום תמונה, שום דמות. קול-צלילים אני שומע ותמונה אינני רואה. וזה אינו מספיק לי, אינו מספק אותי. המוסיקה האירופית אינה מעלה אתה המון חזיונות וציורים, כפי שעושה זאת הניגון שלנו. לרוב אני רואה כנסת-ישראל שרויה בצער, מתרפקת על דודה, מתייפחת על גורלה. יש שאני רואה עדת-ישראל בתפילתה ובהסתערותה על אלהים, וקול-המונה כקול-היער בנהמו… יש שאני רואה חתונה יהודית בעצבה ומשושה, בצהלתה ויגונה, המשמשים בה בערבוביה, או אשה עוטיה מתאבלת על אלוף-נעוריה ומתגעגעת על אושר שעבר, המון תמונות מבראשית-חיי, ופנים רבים ויקרים של ההווי היהודי העומד חי לנגד עיני — בזכות הניגון, החוצב להבות וחודר לבבות. כי בן אנכי לעם, הרואים את הקולות.

הניגון הערטילאי

הניגון המושר בפי האיש הנלהב, אינו רק ניגון בלבד, הוא עולם מלא, ללא כל מליצה, שהרי כל העולם כולו משוקע ומכונס בו. רוח הילדות נודף הימנו ורוח הנוף הילדותי מנשבת בו. זהרורי בוקר וערב מאירים בין פרקיו ומרחבי רקיע-התכלת בעצם זהרם וטהרם קבועים בחרכיו ומעמקיו. לבוש הוא הניגון הרבה לבושים של זמן ושל מקום, השראות והשפעות שונות כלולות בו, וכיסופים רחוקים ארוגים במסכתו. עטוף הוא עטיפות אין מספר של רחשי-לב וסערות-נפש, ענות והגות של איזה יום נשכח, בכי יאוש רענן של איזו שעה אבודה, וצהלת תקווה מבוהלת של בוקר לא-עבות. כל זה, ועוד יותר, כבוש בתוך הניגון, כל זה גנוז בו לעולמי עולמים. ומדי יעלה זכר הניגון על לב המטפח ומרבה אותו, יעלו אתו ויתפרצו בגלים כל המון המלווים היקרים, ויוסיפו לו אומץ ועומק, להט ורעד.

ואולם האיש השומע את הניגון, שומע רק אותו בלבד, את השלד הריק. אל אזניו יגיע הניגון הערטילאי, הערום מכל לבוש, מכל עיטופים-כיסופים פנימיים, ומכיון שכך, הרי ישתאה וישתומם למראה התלהבות זו, בה יושר הניגון בפי מעריצו הגדול, בפי הדבר בו, ובשום פנים אין הוא יכול להבין, מה מצא חברו זה, שבעל-טעם הוא, בעל חוש מוסיקאלי מפותח, בניגון פשוט ונבוב זה, עד שהוא מזמר אותו בלהט עצום כל כך ובסילודים פנימיים כאלה?

הקול לא קול-יעקב

שדה-המוסיקה זרוע כלאיים אצל כל עם, ואולם אצלנו זרוע הוא כלאי-כלאיים. בשעה שעמים אחרים, היונקים יניקה מוסיקאלית מן השכנים, שומרים בכל זאת את עצמיותם, את מקוריותם מכל משמר — על אף ההשפעה הזרה, הרי אנו מאבדים לגמרי את יחודנו המוסיקאלי, את הטון העצמי שלנו, שגם בלאו-הכי עדיין אינו מגובש כל צרכו. קולנו, הקול-קול-יעקב, הולך ונחבא בין הקולות הזרים, שכבשו כאן את חלל-עולמנו, והרי הם נשמעים, כאילו היו הם קולנו הטבעי, ניגון-נשמתנו. ואין לתמוה על כך: כל שפעת המוסיקה, בין ברדיו, בין בקונצרטים, הובאה אלינו מן החוץ, ממערב-אירופה, על-ידי מוסיקאים, שהם בלי ספק בעלי יכולת מוסיקאלית, בעלי חוש מוסיקאלי נאמן — אבל ללא כל הכנה נפשית יהודית, ללא כל מסורת נפשית יהודית. הם עומדים לפני עולם-הנגינה שלנו, הדתית והעממית, כלפני גן נעול. המקהלות שלנו, זו של נען, של הקבוץ המאוחד, או של קבוץ אחר, שרות כהלכה, על פי כל חוקי הזמרה, אבל שום טעם יהודי, שום יסוד יהודי אין בזמרתן. כך, בדיוק, שרות מקהלות בדרזדן, בשטוקהולם או בקופנהאגן. אין בינן ובין כל מיני “געזאנגפעראיינען” ולא כלום. ההתבוללות הגרועה ביותר, התבוללות שאין כמותה לרוע, מצויה דוקא בשטח פנימי זה. ואל יטעה אדם לומר, שאני מבקש את האנחה היהודית את ה“אוי” היהודי — לא ממנו ולא מקצתו! אינני רואה בהן, בגניחות ותאניות, את היחוד המוסיקאלי שלנו. ואולם את הקול היהודי אני מבקש, את הלב היהודי אני מבקש. איני סובל יובש, איני סובל ריקות הרמונית, סדר פרוסי בנגינה. נפשי סולדת מפני קצב-קולות מסודר, אך מנוער מכל עומק-נפש, מכל לבביות יהודית. ועוד דבר: פרק-תהלים של הנדל, למשל, מכוון בדתיותו המוסיקאלית כלפי “גוי” גרמני, אבל דל וריק הוא לגבי קהל עדת ישראל. “עבדו את ד' בשמחה וגילו לפניו ברננה” של קומפוזיטור זה מספיק בודאי לשאינם בני-ברית, ואולם אותנו אין הוא מספק בשום אופן. אין אנו מוצאים כאן לא עבודה, לא שמחה ולא כבוד-אדני. מתוכן כזה אנו דורשים יותר. זאת צריכים לדעת כל מרביצי מוסיקה אירופית בקרב ישראל. ועוד משהו לא כשורה: מחברי המוסיקה משלנו עומדים ברובם תחת השפעת הנכר, נתונים כמעט כולם למרותו של החוץ. היסוד היהודי ביצירותיהם ובעיבודיהם רופף מאוד. מרוב יגיעה לחקות את המוסיקה האירופית הם נשארים לרוב קרחים מכאן וקרחים מכאן. יוצאים מן הכלל כמה פרקי חזנות (לא כולם, לא כולם, לדאבוננו!) שבהם נשמרים עדיין הטעם היהודי והנעימה היהודית. לטוב ולשבח גדול ייזכר בזה יהויכין סטוצ’בסקי, היודע למסור את הטון הטהור של הניגון החסידי באמונה, לא כרבים אחרים, הנוטלים את נפשו על ידי עיטורים מודרניים. “עבודת-הקודש” של בלוך היא עדות נאמנה לאפשרות של מזיגה יהודית-אירופית לטובת שתי הספירות גם יחד. דוגמה נהדרת למזיגה מוצלחת של רוך-הרגש היהודי עם עוז-הרוח האנושי-כללי הגיש לנו “קול-ישראל” בראש-השנה זה בקומפוזיציה הנפלאה “אדירי איומה יאדירו בקול”, מפי החזן יוסף בלומברג. תרועת מלך כבירה, שכולה רוממות-נפש, נישאה באויר לשמע הניגון, המנגן והמקהלה. מובן מאליו שרשימה חטופה זו אינה אלא נגיעה קלה בקצה הבעיה הנכבדה הזאת, שפתרונה ותיקונה תלויים, קודם כל, בהבנת חשיבותה ובהתקנת מנגנון ציבורי יציב, שיטול על עצמו את התפקיד היקר הזה: להציל את הספירה המוסיקאלית שלנו מן הפסולת ומן הקלוקל ומן הזיוף, ההומים אצלנו בראש-חוצות, לשפר את הטעם היהודי ולטפח את החוש המוסיקאלי הזך בקרב עמנו, חוש וטעם שהם מוזנחים מאז-מאז, מאחר שלא טיפלו בהם מעולם בהבנה שלמה וביסודיות מתמדת. זאת היא עבודה לדורות — יהי נא דורנו זה המתחיל בדבר, כל עוד אוצרות נגינה, דתית ועממית, שמורים וזכורים בלב רבים מאתנו, בלב הדור ההולך.

“אלהי, נצור לשוני מרע - - -”

אֱלֹהָי! נְצוֹר לְשּׁוֹנִי מֵרָע

וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה,

וְלִמְקַלְּלֵי נַפְשִׁי תִדֹּם,

וְנַפְשִׁי כֶעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה.

איני יודע מי היה האיש אשר חיבר תפילה זו, שנאמרת בסוף שמונה-עשרה, ואיני יודע מה עוד שירים ותפילות יצאו מתחת ידו של המחבר דנן. רק אחת אני יודע: משורר גדול היה האיש, וגם בעל נסיון רב בכל אותם הדברים הנוגעים בתיקון-הנפש. כי פנייה זו שהוא פונה לאלהיו, שיעזור לו בשמירת הלשון והשפתיים, באה לרוב אחרי הרבה מאמצים פנימיים, להיות אדון על הלשון ומושל בדיבור, אחרי הרבה אכזבות והמון נסיונות שלא הצליחו, ורק אחרי רוב הכשלונות הוא פונה בתפילה לאל-חייו כי יעמוד לו בהשגחת המדרגות, שהוא לבדו לא יגיע אליהן. בראיה ראשונה נדמה שיש כאן תכלית הענווה וההכנעה. ואולם לא כן הוא! כשנעמיק חקר במצב-רוחו של המתפלל הזה, נמצא כי הרבה גדלות כאן, הרבה גאות וגבהות-לב של אדם השואף לגדולות, שאינו רוצה להסחף בזרם העכור של לשון רעה, של דברי-בלע, כשאר הבריות, והוא מבקש לכך סיוע מן השמים. ולא זה בלבד — רוצה הוא להתרחק מן השקר, לנצור שפתיו מדיבור של מרמה, עבירה שכל אדם דש אותה בעקביו, ואילו הוא חפץ להתנשא על בני מינו ולשמור מוצא שפתיו מכל משמר, כדי לעמוד איתן בחיים בכוח האמת, ולהרגיש את נעלותו על חבריו העלובים, שהשקר מרופף את עמידתם בחיים ועושה אותה דלה וריקה.

וגם בשורה השלישית “ומקללי נפשי תדום” אין עניוות יתירה, כי מי שמגיע לדרגה גבוהה כל כך, אין קללות מקלליו מגיעות עדיו, וממילא “נפשו דוממת” לשמע הקללות, שאינן פוגעות בו כלל, שאינן נוגעות בו כלל, כי רם ונישא הוא על כל חפצי רעתו, ואין כל צורך להתאמץ יותר מדי כדי לעבור בשתיקה על קללה מנמיכת-טוס, המכוונת לאדם מגביה-עוף. ואפילו השורה האחרונה, בה הוא מבקש ש“נפשי כעפר לכל תהיה” אינה מעידה כלל וכלל על הכנעה ושפלות. זהו עפר מעפרו של אברהם אבינו, שאמר על עצמו “ואנכי עפר ואפר”, ועל ידי כך הרים אברהם את העפר, כביכול, מעפר-שפלותו ועשה אותו לעטרת-תפארת. ומה תימה שאדם מבקש להדמות לאברהם אבינו, להעמיד עצמו במעלה אחת עם איתן האזרחי, אבי שבטי ישראל, ולעטות גאון וגובה כאבינו הראשון! גא ככל המשוררים היה מחבר התפילה הזאת, שבודאי גם אחרי כתבו אותה לא קיים כמו כל מה שכתוב בה: נפשו לא היתה כעפר לכל ומן הסתם גם לא דממה למקלליו, וגם קצת מרמה עלתה בודאי על שפתיו מזמן לזמן — ואולם בשעה שהגה את הדברים האלה, התרומם למדרגה גבוהה זו ששאף אליה, ובאותה שעה לפחות היה נעלה על שאר בני-אדם. ומטעם זה גדול כל כך הרושם שתפילה זו עושה עלינו. ובשעה שאנו שטופים במים הזידונים של המציאות שלנו עד שאנו נתפסים לגלים העכורים ההומים עלינו מסביב, טוב-טוב לאדם שילחש לנפשו חרש דברי-התפלה הזאת: אלהי, נצור…

קונצרט פנימי

מזמן לזמן אני מכנס אותם, את אהובי נפשי שאינם עוד, שנעקרו מארץ-החיים, את אלה שהניגון היה משוש-חייהם ותאות-נפשם, שהרינה והתפילה היו תענוגיהם העמוקים ביותר. אני מאסף אותם סביבי, כל החדר מלא אותם, ואני שר לפניהם כל ניגון חדש, כל זמר רך וטוב, שנתוספו במשך ימי העדרם… לא רבים הדברים החדשים, אך ישנם ניגונים ותפילות אחדים הנובעים מן המקור המוסיקאלי האמתי, נגינות וזמירות אשר מחבריהן באו בסוד-הנגינה של הלב היהודי. אני שר לפניהם חרש והם שומעים, עוצמים עיניהם ושומעים… אני מכיר כל אותות ההנאה וההרגשה שבפני כל אחד מהם, שבפני כל אחת מהם: את ארשת-העונג הביישנית שבפני אבא, את התלקחות-עיניה של אמא, בשמעה איזה ניגון ערב, את יפייה הגדל והולך של הדודה מאליש, שעיניה מתמלאות דמעות לשמע איזו רינה ואיזו תפילה. ואת עיניו הקרועות לרווחה של חותני, עיניים מלאות בהלה של התפעלות, של עונג מבוהל. בשעה שהוא מאזין לנגינה חדשה ונלבבת. אני שר לפניהם חרש והם שומעים, עוצרים נשימתם ומקשיבים. האור השפוך על פני כל האחרים מעיד על מתיקות היצירה, והנאתם החשאית הנלהבת שופעת הכרת-טובה למארח הנדיב, נובעת רגש-תודה על העונג הרוחני… עם גמר הקונצרט נעלם הקהל היקר, המזמר נשאר לבדו, עייף עד עומק נשמתו מחמת רוב התאמצות בשעת ביצוע קונצרט כזה.

הכנות גדולות

ניגון דוחה ניגון, דור דוחה דור — ואין מעמד. ולו גם ייף הניגון מאין כמוהו, ולו גם יגדל הדור במאוד מאוד — אין עמידה לפני כסא-כבודו. בררן גדול הוא יוצרנו, יוצר כל: טועם ניגון ובועט בו, בוחן דור ובוחל בו — לא ניחא לו. “הן בעבדיו לא יאמין”, “וכוכבים לא זכו בעיניו”. ניסויים רבים הוא מנסה ביצרו הכביר ובלהט-רוחו יצמיח עתידות אין-חקר. מעלה נעימות ומבטלן, בונה עוצמות ומחסלם — לא ישרו בעיניו. ואף על פי כן — בקרב כל ניגון וניגון יגלה ניצוץ נצחי, ובכל דור ודור יחשוף משהו נצחי, תמצית של טעם אמתי. מן הניצוצות האלה, מן התמציות האלה, כנראה, יכין אלהים את הניגון הנצחי הגדול, את הדור שיזכה לחיי-עולם.

דור דור וניגונו

אטומה אוזן הדור משמוע את ניגוני — ידעתי. הסביבה חרשה, מסרבת לקבל את נעימת הניגון שלי — ואתה לך ושיר חי וקיים! הקצב אחר, הטון אחר והתרועה החדשה עוברת ודורסת את ניגודי בלי רחמים: כלה את שירך וצא! ואולם אני את שירי לא אכלה. אני אשיר שירי עד תומי, עד הסוף. נגינתי אנגן על אוזן הדור — אם ישמע ואם יחדל! כי לבי חס על עמלי, על עמל הדורות שקדמו לי, לבי חס על כל הכוחות הפנימיים, הפניניים שהושקעו בניגון שלי. אני על ניגוני לא אוותר! על שערי לבבכם אדפוק יום ולילה ואבקש רשות-כניסה לצלילי נשמתי, לדפיקות לבי, להלמות לב הדורות המפעמת בנגינותי, ולא אזוז משם עד שאשמע הד כל שהוא ממעמקיכם הנבוכים. כי ניגוני לא סתם ניגון הוא — חבור אהבים הוא, כליל כיסופים נצחיים, פרכוסי לבבות יהודיים, מייחדי שם אלהים וזורעי אמונה בעולם הזה ובעולם הבא — השומע ישמע והחדל יחדל! אני תפילה, אני שירה, אני שליחו של ציבור שעבר ובטל מן העולם, אך ניגונו לא יתן מנוח לי, ניגונו הנלבב נאחז ונדבק בניגוני, והוא מבקש תיקון והשתרשות בנפש הדור. יאטום הדור את אזנו, יקשיח הדור את לבבו — אני שליחות ציבורית זו אמלא עד נשימה אחרונה.

גולדפדן

בימיו עוד לא היו תקליטים, ואף על פי כן נשמרו שיריו וניגוניו בפי העם עד היום. חרותים הם על לוח-לבו של העם. לוח-לבו של העם שימש תקליט נאמן ליצירתו המוסיקאלית, השופעת חמימות לבבית ורגש לאומי חזק. עד היום מושרים בפי כל שדרות העם שיריו, המפוזרים באופירות העממיות שלו: “שולמית”, “בר-כוכבא”, “עקדת-יצחק” וכו': “צימוקים ושקדים”, הרועה", “בכינה ונהינה בנות ציון!” ושאר זמירותיו, שכבשו לב צעיר וזקן מאז ועד עתה. אך הדור הצעיר פה בארץ — זרו לו ניגוני גולדפדן, מאין כל מאמץ לקרב אותם אל לבו. ואולם ראוי הוא הקומפוזיטור הלאומי שלנו, שיתנו לשיריו “מהלכים בין העומדים האלה”, שיבצרו להם מקום בנפש הבנים-הבונים, על ידי תרגומים מעולים, מכוונים היטב לקצב הניגון ומתוקנים קצת (רק קצת!) לרוח הזמן ולטעם הדור.

איזהו עם חכם? שאינו מאבד נחלת אבותיו, אלא משכלל אותה, מוסיף את הנופך שלו לירושה הנאה שירש מן הדורות הקודמים, ואינו בועט במה שיכול להעשיר את רוחו ולרומם את נשמתו.

כינור היה נתון בידו של אברהם גולדפדן, בן-בנו של אותו כינור, שהיה תלוי למעלה ממטתו של דוד, בו היה נוגע בנימים הנסתרות שבנפש האומה, ומדובב אותן בכוח רב — אל נא ייאלם קולו ואל נא יאבד רינונו. ייעשה נא משהו להצלת ירושתו הנלבבה של אברהם גולדפדן.

ביני ובין הניגון הזר

הניגון הזר בא להזמין את לבי, אך לבי אינו הולך אחריו. לבי אומר: אין אתה מדבר אלי, קולך אינו מכוון אלי, הוא זר לי — ולמה אלך אחריך? וכאן עומד הניגון וטוען: אלפי בני-אדם, אחיך בני עמך, רצים אחרי, נהנים ממני ומתפעלים מן הקונצרטים שלי, ואתה דוחה אותי! הטוב טוב אתה מהם? וכי מבין אתה יותר מהם? ואולם לבי עונה לעומתו: אל נא תכה אותי בשבט-הרבים! אין אני אחראי לשום אדם. ייתכן שרבים נהנים ממך, ייתכן שרבים מבינים אותך, מרגישים אותך — אני לא! האם עלי לעשות שקר בנפשי ולהעמיד פנים של מבין רק על סמך זה שאחרים מתפעלים ממך? זו ראשית — ושנית, בינינו לבין עצמנו: איני מאמין להם, לאלפים ורבבות אלה, שנוהים אחריך, שהתפעלות אמתית היא. אולי יש ביניהם מעטים, שנתחנכו על ברכיך, שספגו אותך בילדותם, שהיית להם באביב-חייהם לחוייה מוסיקאלית גדולה, יוכל היות שהללו נמשכים אחריך באמת ובתמים, אבל הרוב הגדול אינו כן. הרוב הגדול מושפע מן הסוגסטיה הכללית, והוא אומר “אמן והללויה” לאשר רבים אומרים “אמן והללויה”. הנה אני רואה אותם בקונצרטים, יושבים בסבלנות מרובה ומחכים בעיניים כלות לגמר-הנגינה. פניהם מלאים שעמום, שעמום, שעמום אין קץ ומבט-עיניהם קופא מתוך טמטום גמור. הם יודעים כי מצווה עליהם לשמוע מוסיקה קלאסית, כי איש החברה הטובה חייב לילך לקונצרטים. אבל לי אין הנגינה חובה חברתית, לי הניגון צורך נפשי עמוק! אם כן, שואל הניגון הזר, איך אתה חי בלי מוסיקה? לא, ידידי! אין אני חי בלי מוסקה! פרקי הרינה והתפילה של קווארטין, של יוסלה רוזנבלאט, של הרשמן, של משה ודוד קוסוביצקי, של פינטשיק ושל לייב וואלדמן, מהנים אותי, מעניקים לי עונג רוחני לא-יתואר, שהרי הם שרים לי, הם שרים אותי, מתוך גרונם שרה נשמתי, שרים כל עצמותי, כל מעמקי-חיי משתפכים בקול-זמרתם, זמרת-יה! על גחלי-אש-נגינתם נצלית נפשי — להנאתה, להזדככותה, והתלהבותה אינה נופלת מזו של מעריצי בטהובן ומוצארט. מהם, ממניעמי-זמירות אלה, אני יונק חיונה מוסיקאלית מעודי ועד היום הזה.

היכל התפילות שבלב

היכל התפילות שבלב נפתח לרווחה עם בוא חודש אלול. העבר הרחוק פורץ ממחבואו ועובר ושוטף כליות ולב. ניגוני תפילות ופיוטים, פזמונות וסליחות, עולים מבפנים ומשתפכים בשפע וברגש-קודש, ועמהם עולים ימי הילדות הנפלאים — הצרורים וגנוזים בהם כריחות טובים בבשר פרות בשלים, השכל המתון, ההגיון המיושב והקר, והמבטא הספרדי הצח והיבש, עומדים מרחוק ומסתייגים לגמרי מכל ההמון הנסער הזה, מתייחסים בביטול לעדת המתפללים ההומים בקולי-קולות, בערבוביה ובמבטא האשכנזי המרושל והחביב. לא נאה להם להתערב עם שונים ומשונים אלו, והם נזהרים מלבוא בקהל פרוע זה. ואולם קהל הרגשות המתרוננים אינם משגיחים בהם בקרירי דעת ויהירי מחשבה אלה, אלא מושכים בנגינות ומסלדים בחילות ותפילות מכל מה שיעלה הגרון והזכרון, למן “הנשמה לך והגוף שלך — חוסה על עמלך” שבליל-הסליחות עד “הושענא, ציון המצויינת!” שבהושענא רבה. אך במשוך הקולות ובעלות הלהב הנפשי ומתוך המקהלה יישמע פתאום קול אבא תמים, מכוסה כולו בטליתו הישנה מחמת רוב בושה מפני אלהים ואדם, בענותו בקול יבבה חנוקה אחרי החזן עם תפילת נעילה:

אֶזְכְּרָה אֱלֹהִים וְאֶהֱמָיָה,

בִּרְאוֹתִי כָּל עִיר עַל תִּלָּה בְּנוּיָה,

וְעִיר-אֱלֹהִים מֻשְׁפֶּלֶת עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה,

וּבְכָל זֹאת אָנוּ לְיָהּ וְעֵינֵינוּ לְיָהּ!

וסר פתאום הלגלוג הדק מבין ריסי עיניו של המבטא הספרדי, וההסתייגות הגאה של השכל וההגיון תפוג לאט לאט ותסתלק. קרירות הדעת תימוג וזחיחות התבונה תישה, מעט מעט יתקרבו אל עדת המתפללים, לשמוע אל הרינה ואל התפילה של “עמך”, של ההמון הפשוט של הרגשות, שאינם יודעים חכמות, ואינם מעמידים פנים של אדישות ושל זרות מתרברבת, אלא אוהבים את עמם בפשטות, בלב שלם, וזוכרים באהבה את תפילותיו היקרות. אלו התפילות שהיו לו ללב ליסוד מוצק בימי הילדות הרופפים, למקור נחמה בשנות המבוכה של העלומים ולמען התחזקות והתרעננות במצור ובמצוק של מלחמות ומהומות אין קץ. השכל סובר ומקבל את התלהבותו של הרגש, ההגיון נכנע ונסחף בזרם התמימות והחמימות שבלב, והמבטא הספרדי בעל-כרחו עונה אמן אחרי תפילתו של המבטא האשכנזי, וכולם יחד יתמזגו עם הקהל הרוגש והנרגש שבהיכל התפילות אשר בלב.

נאמנים עלינו החסידים

הם לקחו להם ניגונים מכל אשר בחרו, זכו בשדה-הנגינה מן ההפקר: “סחבו” מן האוקראינים, מן הרומנים, מן האונגרים ומן הפולנים, ואולם בדבר אחד עלינו לסמוך עליהם — בחוש היהודי שבהם, בטעמם היהודי. הלה הוליך אותם בדרכים נכונות ולא נתן להם לאסוף קש וגבב, דברים רחוקים מן הלב היהודי. ניגונים לועזיים אלה — שרשים עמוקים היו להם בנפש ישראל, בלבב עמם. לולא כך לא היו מושכים את לבם של החסידים, שהיו רגישים ביותר ומפונקים מאוד לגבי כל הנוגע לטעמה ורוחה של היהדות, לגבי כל הנוגע לקצב-נשמתו של ישראל. הבחנתם הפנימית לחשה להם מה לקרב ומה לרחק בשדה-הנגינה. את התוך הקרוב ללב העם אכלו, ואת ה“קליפה” זרקו. נאמנים עלינו החסידים בפתחם שערי בית-הכנסת לפרקי-נגינה זרים.

לא כן רוב המלחינים היהודיים שבימינו. אין לסמוך על טעמם היהודי בשום פנים ואופן. כאשר אתה שומע חיבוריהם המוסיקאליים, אתה מרגיש עמוק-עמוק כי יצירות אלה לא תהיינה לעולם קנין-העם, לא תהיינה לעולם נחלת האומה. הנפש היהודית, האוזן היהודית, לא תקלוט אותם. בשמעך ניגון סלאווי, קטע הונגארי, זמר וולאכי, אתה מבין ויודע, מה טעם הכניסוהו החסידים לבית-המדרש, מה טעם צירפוהו החסידים ל“מנין” וקבעו לו מקום באוצר הרינה והתפילה שלנו: “הם תיקנו” את ה“ניצוצות” שבו, זיככוהו מן ה“קליפות” והכשירוהו להיות נושא רגש הלב היהודי, להיות כלי-מבטא להתפעמות רוחנו. ואילו החיבורים של הקומפוזיטורים המודרניים שלנו יישארו תמיד קנייניהם הפרטיים של מחבריהם. העם לא יעלה אותם להיכלו, לא יקדש אותם בהנאתו, כי למען אזניים אחרות נוצרו, למען לבבות אחרים נתחברו, זרים הם לרוחנו, מהיותם שאובים ממקורות לא לנו.

בחוט של ניגון

לתומי, להנאתי ולרווחתי, הרימותי את חוט-הניגון, שנמצא לי בדרך-טיולי בשדות-הזכרון, והנה — כבודה מרובה נמשכת אחריו: עיירה שלמה על רחובותיה ויושביה, על נופה הריחני והמונה הרוחש, צרורה בכנפי הניגון, כולה שרויה באפילת ליל-השבת, זרועת אור-כוכבים ואור נרות-השבת. עולם מלא כרוך בחוט-השני של ניגון-הזמירות:

"מַה יְּדִידוּת מְנוּחָתֵךְ,

אַתְּ שַׁבָּת הַמַּלְכָּה,

בְּכֵן נָרוּץ לִקְרָאתֵךְ,

בּוֹאִי, כַּלָּה נְסוּכָה,

לְבוּשׁ בִּגְדֵי-חֲמוּדוֹת,

לְהַדְלִיק נֵר בִּבְרָכָה.."

ריח שדות-הסביבה והמיית עצי-היער כלולים בו, בניגון-מזמור זה לכבוד יום-שבת. וכל העדה, כל העיירה מרננת-מרטטת את שיר-השבח לקראת שבת מלכתא. עדת קדושי-עליון תלויה על בלימה, ברומו של עולם, מסלדים בדבקות את המנון-השבת. פניהם קורנים בזיו יום השביעי, עיניהם עצומות ואזניהם קשובות בעונג אין-קץ לקול פיתויי-אלהים, הניצב אליהם, ומדבר על לבם ומשדל אותם באהבה:

"יוֹם שַׁבָֹת אִן אִם תִּשְׁמֹרוּ,

וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה,

שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹרוּ

וּבַשְּׁבִיעִי נָגִילָה…"

גלוי-עיניים, שכור-חושים, רואה-הוזה הנער בן-השבע את אלהים. לא מראה, לא תמונה, זולתי קול. העולם הגדול, הקוסמוס היהודי, ניתן זה עתה אל לבו, והוא עד-ראיה לזיווג אלהים עם עמו, והוא קונה את העולם באמצעות הניגון והחרוזים, הספוגים קדושה, המלאים התרפקות וחדורים חיבת אין-סוף. והדברים נבלעים בדמו, נחתמים בלבו הרך לעד ולעולמי עולמים. הנה מפרט אלהים, בפי משוררו מנחם, את האסור והמותר בשבת לפני זרע אברהם אוהבו:

"חֲפָצֶיךָ אֲסוּרִים,

גַּם לַחֲשֹׁב חֶשְׁבּוֹנוֹת,

וְהִרְהוּרִים מֻתָּרִים,

וּלְשַׁדֵּךְ הַבָּנוֹת

וְתִינוֹק לְלַמְּדוֹ סֵפֶר

לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינוֹת,

וְלַהֲגוֹת בְּאִמְרֵי-שֶׁפֶר

בְּכָל פִּנּוֹת וּמַחֲנוֹת".

לתומי, להנאתי ולרווחתי, הרימותי את חוט-הניגון, שנמצא לי בדרך-טיולי בשדות-הזכרון, והנה — כנסת ישראל כולה תלויה בתקות חוט-השני הזה!

המשורר הטוב והאשה היפה

מה שהיא משיגה כלאחר-יד, אגב אורח, דרך טיול: הכרה, הוקרה, חיבה והערצה, אותו ישיג הוא, המשורר הנאמן, רק לאחר עשרות שנות עמל, מאמץ-לב ויגיעת-רוח. המשורר הרע ישיג את כל זה קודם, מאחר שאין הוא יושב בחיבוק-ידים, אלא עושה משהו לטובת כבודו ופרסומו. הוא טורח הרבה, להשיג את נצחיותו מיד, בעולם הזה, ואינו מחכה באפס מעשה לעולם-הבא שלו, שאין הוא בטוח בו כל עיקר. מבחינה זו דומה הוא לאשה המכוערת, שבנוגע ליופי טבעי אין לה על מה שתסמוך, והרי היא משתמשת בכל מיני אמצעים מלאכותיים ותחבולות פסולות, כדי לעורר על עצמה שימת לב הבריות, כדי לזכות לקצת הכרה מצד הקהל — והיה מה! אין היא מפונקת, אינה בררנית; מבט חטוף, שימת עין כל שהיא, שבח מגומגם, ומצא לה. גם המשורר המפוקפק אינו בררן גדול — לו אך… ייזכר שמו בשפה רפה, לו אף יזכה לדברי שבח תפלים, לפיטומי מלים סתמיות, פרי ידידות אישית וניצול יחסי חברות, מטופחים לשם שמור לי ואשמור לך.

יופי ורוח! שונה הוא הגורל, שמינה אלהים לשני קנייניו היקרים ביותר. היופי, המנצח מיד, ואוכל את חלקו בעולם הזה יום יום ושעה שעה, אין לו כל חלק לעולם הבא. עבר זמנו — בטל עניינו, ואין לו כל זכר בקרב החיים. ברבות הימים נשכח יופיה של האשה היפה ושמה לא ייזכר ולא ייפקד — עמה ימות יופי. לא כן המשורר הטוב — חייו נמשכים גם לאחר מותו (“גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם”) הדורות הבאים יתחשבו אתו, יתווכחו אתו, יחיו על דעותיו הישרות והנרגשות וייהנו מחכמתו, אשר לא תמות עמו, ויראו אותו כאילו הוא חי וקיים. על כן עליו לוותר על הנצחון הקל, על ההישג המהיר, ויש שהמשורר הטוב נטפל אל האשה היפה ופורש את כנפיו עליה, כנפי גברותו וכנפי רוחו, מכניס אותה לתוך יצירתו הפיוטית ומעניק לה חיי נצח, כאחת הדמויות העולמיות הגדולות של היופי הנשי השלם, אז יתמזגו השניים להרמוניה אחת, ונישא היופי הזמני על כנפי הרוח הנצחי.

אשה מטיילת על שפת הים

היא אינה רואה את הים, כשם שהים אינו רואה אותה — שתי רשויות הן, שתי מלכויות שאינן נוגעות זו בזו. היא רואה רק את רואיה, את המסתכלים בה — וזה מספיק לה לגמרי. די לה לדעת כי יפיה אינו מפוזר כאן לבטלה, אינו מוטל כאן הפקר. די לה לדעת שיש כאן עין רואה ובוחנת, לב מבין ומעריך ונפש מסתכלת ומתפעלת. אם הללו כאן — הכל כאן! היא לובשת את הים כמו שהיא לובשת שמלה. ויש להודות: הים נאה לה, הים הולם אותה. צבעיו מתאימים לה, מבליטים את גזרתה הנאה ואת דמותה התמירה: רקע כחול עם סלסלות משי של קצף לבן בשוּלי הלבוש המתנפנף ברוח. גלי הים הומים ורוטטים לרגליה, וגם גליה היא הומים ורוטטים, ועומדים בהתחרות בלתי פוסקת עם תופעות ים, שהרי רוב העינים מוסבות אליה ולא אל הים, ורוב הדעות מוסחות מהמונו של ים ומופנות דוקא אל זו המטיילת על שפתו. בתנועת-גוף חיננית השירה את שמלתה הקלה מעליה, השילה את סנדליה ונכנסה אל המים — מלכות אחת נוגעת בחברתה, בשר-ודם ומשברי-ים נפגשו ויופי ביופי נשקו. גלים עזים-חצופים נחפזים מכל צד לחבק את ברכיה ולנשק חלקת בשרה. גאה, ישרה ואמיצה היא ניצבת מול הים, מאושרת לאין קץ בהרגשת בריאותה ורעננותה, שיכורה מהכרת יפיה ותפארתה. מסורה לגלים המגפפים אותה מלפניה ובטוחה במבטי-ההתפעלות המלפפים אותה מאחוריה. ככה עומדת היא, אשת-החן, בין לב-הים הגועש ובין לב הגבר התוסס, כנקודת חמדה מרכזית שבין הטבע והאדם.

דמות האשה בספרות היפה

דמות האשה בספרות היפה מסולפת בתכלית הסילוף, הואיל והגבר רואה את האשה ראיה לא-נכונה, לקויה בהפרזה לטובה או לרעה, כי להט הרעב המיני, הבוער בדמו ובחושיו, מסמא את עיניו מראות נכוחה. הסופר רואה בה מהרהורי לבו. את הסיטוּאציות האירוטיות, שלא זכה להן במציאות, הוא מעביר אל שדה-הרומן, וכאן חוגג דמיונו חגיגות התאווה הגסה כנפשו שבעה. הלהיטות של האשה, למצוא חן בעיני האנשים, מתפרשת בעיני הגבר כרדיפה אחרי תענוגות בשרים, וזה אינו! מתשוקה זו של בת-חווה, להיות נאהבת, לעורר התפעלות ביפי-תארה, עד התאוה המינית, רחוקה מאוד הדרך. טועה הוא הגבר בחשבו את חיוכה של האשה כסימן הסכמה לדבר-עבירה. מן החיוך המלבב הזה עד ההתמסרות הגופנית עדיין מהלך רב. אלא מה? הגבר בהפקרות האשה ניחא לו, ומשום כך הוא נוטה להאמין בפריצותה של האשה ולתלות בה כל מיני גנות ודופי. ביחוד אשמים בזה הסופרים הצרפתיים, שדמיונם הקודח וטבעם הרותח הציגו את האשה לראווה בספרותם כסמל התשוקה הסכסוּאלית, כתהום לא תדע שבעה. אחריהם נגררו סופרי עמים רבים והשפיעו השפעה מזיקה על המון הקוראים. שפריצותה המוסכמת של האשה גורמת הנאה גם להם ומחזקת בלבם את האמונה בשפלוּת האשה — לאשרם ולטובתם. האמת היא שהטבע חילק את התפקידים בדברים שבינו לבינה ביד נבונה ומחושבת להפליא: לגבר ניתנה התאווה התוקפנית, המחוצפת, ההעזה האירוטית הכובשת, ולאשה — השאיפה הכבירה לשאת חן, לקחת לבבות שבי ביפיה הגופני ובקסמה הנשי, ולהיות מאושרת ברגש-כיבוש זה גרידא, בהנאה זו בלבד — וחסל! כוונת הטבע היא, כמובן, לתוצאה הסופית: לקיום המין. זהו החשבון הפרטי של ההשגחה האלהית. אבל ביסודה, בעצם מהותה, הרי היא האשה צנועה בהחלט. צניעותה, רגש-הבושה שבה, טבועים עמוק-עמוק בסתר-ישותה, ושום סופר אמיתי לא יוכל לכחד אמת זו תחת עטו. ידע זאת טולסטוי, ידע זאת גורקי — דוקא הסופרים הרוסיים, שראו את המין החלש ראיה נאמנה יותר, משום שחושיהם היו בריאים יותר, טבעיים יותר, וקרובים יותר אל המציאות החושנית של האשה. ועתידים הם הסופרים ליתן את הדין על שהם מגרים את יצרו של הדור הצעיר, בעוררם בנפשו את האמונה בקלות-הנצחון על האשה, ואת הבטחון בהישגיו האירוטיים. אמנם יש שחוצפתו של הצעיר עומדת לו — חוצפה אפילו כלפי שמיא מהניא! — והוא מצליח למשוך ברשת תאוותו את זו, שליבבה אותו בחסד-חיוכה, על אף כל הבושה הוצניעות! אך העובדה עובדה קיימת היא ושום מקרה לא יערער את קבע-הטבע שבה. רק נגע אחד הוא כקוץ ממאיר בתכונתה של האשה: שנאתה לבנות מינה. כאן עיקר-שפלותה ועיקר-גנותה המוסרית. למן ה“צרות” הראשונות, התנ“כיות: שרה-הגר (“גרש את האמה הזאת!”) רחל-לאה (“המעט קחתך את אישי!”) וחנה-פנינה (“וכעסתה צרתה גם כעס, בעבור הרעימה”) עד ה”צרות" האחרונות, עד היום הזה, אין שלום בין אשה לחברתה! אין יכולת פנימית לזו לראות יפיה של אחרת בלי צרות עין. אין כשרון שכלי להודות ביתרונה הגופני של השכנה, כשם שגבר מוכשר להודות, שחברו עולה עליו אם בכוח או ברוח!

“אין אשה מתקנאת אלא בירך חברתה”, ידעו כבר חכמי התלמוד, וקנאה זו אינה סימן לחירות-דעת כלל וכלל!

ויש כאלה שרוצים להטיל גם את האשמה הזאת על שכם הגבר, מאחר שהוא נותן את היתרון רק לאשה גדולה בנוי, ולבו נפתה תמיד אחרי כל יפהפיה, והוא בורח מן היפה פחות כבורח מן העבירה ועוד ועוד — אבל טענה זו אינה טענה. אסור לו לאדם שערך עצמו יהא מותנה על ידי גורמים הבאים מן החוץ. אסור שדעות זולתנו תהיינה קובעות בנוגע לאפיינו ומכוונות את יחסנו אל עצמנו. מכאן צריכה האשה להתחיל בתיקון אפייה וטיבה, בזיכוך טבעה ורוחה, כדי להיות עצמאית בערכה הפנימי, כשם שהיא עצמאית ביפיה החיצוני.

בסוד המין היפה

“הוא רגיש מאוד לגבי המין היפה”, אומר פלוני על אלמוני, ורוצה להעיד בזה על עצמו, שהוא גופו, האומר, אינו להוט אחרי ההבלים הללו, אינו נתפס כלל לדברי-שטות כאלה, אלא עומד מעל ל“חולשות” אנושיות ממין זה, על כן רשאי הוא לדבר מגבוה על אותם הגברים, העמוסים נטויות חולניות, רחמנא ליצלן. והרי אין לך גניבת-דעת גדולה מזו! ספר-הספרים שלנו, שהוא לכל הדעות יסוד המוסר האנושי ושורש כל תרבות דתית, אינו שוכח להדגיש את יפיו של האמהות ושל הנשים הגדולות בישראל. ואם אדון הנביאים לקח אשה כושית — “כי אשה כושית לקח” — נענש עליה אהרון, נענשה מרים, אך לא משה רבינו, “אשר תמונת ד' יביט ובכל ביתו נאמן הוא”. אין התנ“ך מתבייש כלל לספר על יחסו של דוד המלך אל המין היפה, ועל התוצאות הבלתי-נאות, שנבעו מכך, מתוך הרגשה נאמנה, ש”נעים זמירות ישראל" ימצא הבנה לרגשותיו וסליחה למעשיו בלב אלהים ואדם. וכאשר “בירך אדוני את אחרית איוב מראשיתו”, לאחר שהפליא את מכותיו בידו הגדולה והרחבה, אנו קוראים בסוף הספר: “ולא נמצא נשים יפות כבנות איוב בכל הארץ!” הנה הגמול על כל יסורי איוב. כל חיי-הרוח של האדם מבושמים מהוייתה של בת-חוה. הדת על פי דרכה (בששה סדרי משנה הוקדש סדר שלם ל“נשים”), הקבלה על פי דרכה, והספרות היפה שבכל הלשונות על פי דרכה. במסכת עבודה זרה מסופר: מעשה ברבן שמעון בן גמליאה שהיה על גבי מעלה בהר-הבית, וראה נכרית אחת נאה ביותר, אמר: “מה רבו מעשיך אדוני!” (בירושלמי מנוסח הסיפור באופן אחר: מעשה ברבן גמליאל, שהיה מטייל בהר-הבית וראה אשה אחת גויה נאה ביותר, ובירך עליה “ברוך שכך לו בריות נאות בעולמו!”).

ואם בספרות ישראל כך, בספרי אומות העולם על אחת כמה וכמה. כל חוזי חזיונות ראו בה, באשה, אחת הפליאות היקרות ביותר, שברא אלהים בעולמו, והנה בא איזה פיקח שוטה, ורוצה לעורר בנו את האמונה, שהוא חפשי מן השעבוד הנפלא הזה, פטור מן ה“עבירה” הזאת, ובלבו אין שום התפעלות מן המין היפה. אל נא בחפזה, רברבן! של נעליך בעמדך לפני הסנה הבוער הזה, שאלהים מתגלה בו בכל עצמו והדרו. טהר מאוד מאוד את עיניך. למען תזכה לראות בזיוה של בת-חוה, וליהנות מיפיו האלהי של בשר-ודם. אז תדום גם אתה כאשר ידום הפייטן מרוב תמהון כליל — הערצה למראה החן המשכר, הלבוש גוף-אשה המתהלך בינינו כפרח חי, כריח ניחוח ערטילאי, שנשאר מגן-העדן האבוד.

“כי תהיין לאיש שתי נשים”

(עשרים וחמישה אלף יהודים בעטו באזרחות ישראל)

כל איש יהודי, השרוי בחוץ-לארץ, דומה למי שיש לו שתי נשים, האחת קרובה, מצויה אצלו תדיר, והיא ארץ-גלותו, והאחת רחוקה, מעורפלת, נכספת — ארץ-ישראל. והנה, לפי הנוהג המקובל בעולם, צריך היה לשנוא את זו שהוא חי אתה יום יום, את האשה החוקית, הרשמית, ולאהוב את זו הנמצאת במרחקים, השוכנת בערפל והקוסמת לו בזוהר של אגדה, כדרך הגבר ביחסו אל האשה שנישאה אליו כדת וכדין ובלהיטותו אחרי האהובה, שהוא עומד במגע אתה — מחוץ לחוק. ואולם בנידון דידן רואים אנו את ההיפך: לזו הרחוקה הוא מתייחס כלאשה חוקית, בעת-צרה הוא נמלט אליה כל עוד נפשו בו, חוסה בצלה כמי שכפאו שד — עד יעבור זעם, וביום טובה הוא זוכר אותה מרחוק, פוטר אותה בכל מיני מתנות: מגביות, מלוות, סקריפים, ודוקא עם זו המצויה אצלו תדיר, עם הגולה, הוא חי באהבה ובדבקות ושש עליה כמשוש בוגד בחבקו חיק נכריה. אכן, כך הוא הדבר באמת: ארץ-ישראל היא עד היום בבחינת האשה הנשואה-השנואה והגלות היא האשה הזרה, המצודדת נפשות בקסמיה ולוקחת לבבות בכשפיה היפים, ועד היום היא עדיין בבחינת “מים גנובים ימתקו”. ומשום כך מחפש לו היהודי כל מיני תירוצים, כל מיני “היתרים של מאה רבנים” להמשיך אתה בחיי נישואים ולדחות את הזווג עם אשת-בריתו האמתית עד שיבוא אליהו. מזמן לזמן הוא פוקד אותה ב“גדי עזים”, מפייס אותה בביקור של כמה שבועות, שולח לה דורונות ונשבע לה אמונים באסיפות ובמסיבות, מתגעגע עליה מרחוק ומשתפך באהבתו אותה, אהבת ציון, בהמון מליצות נאות, חוצבות להבות אש, אבל את חייו הממשיים, את ראשית ואחרית אונו, הוא נותן לזו שהוא מסתופף בצלה כל הימים, זו שסובלת אותו בקושי בשנים כתיקונן, ובשנים של פורעניות מוסרת אותו להריגה, להשמדה ולשבעה מדורי גיהנום. כי אוולת נוראה קשורה בלב הנער הנצחי — כי נער ישראל — והיא לא תסור ממנו לעולמים. ואפילו אלה שמחמת המציק שבו לגבולם בעל כרחם, יושבים כאן כעל גבי גחלים ועיניהם ולבם אל דלילה, אל אדמת נכר. שמחים בצאתם לאיזו “שליחות” שהיא וששים בבואם אל ארצות הגויים, מחוז חפצם, נאות חרפתם ותבוסתם. בדמיונם עדיין “שוגים הם בזרה ומחבקים חיק נכריה”.

"כֵּי נוֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה, וְחָלָק מִשֶׁמֶן חִכָּהּ;

וְאַחֲרִיתָהּ מָרָה, כַלַּעֲנָה, חַדָּה כּחֶרֶב פִּיוֹת".

שי פסוקים אלו שבמשלי פרק ה', כשם שהם מתאימים לאשה הזרה, כך הם מתאימים לגלות המרה — ועל שתיהן לא יצלח כלי-זינו של השכל.

איש-הרוח ואשת-החן

את שניהם עשה אלהים יפה בחכמתו כי רבה, זה לעומת זו ברא אותם, זה ברוחו וזו בחן שלה, שני צדדים של מטבע אחד, שואפים זה לזו ומשלימים זה את זו. ואולם בשעה שהם בוגדים בטבעם ומחליפים תפקידיהם, הרי הם פוגמים בעצמיותם ומקפחים את תעודתם האלהית-אנושית. גבר מתגנדר ביפיו ומתגאה בחיצוניותו אין הדעת סובלתו, וכן אין רוח בעלי טעם נוחה מאשה מתחכמת, מתגנדרת ברוחניותה ולמדנותה, במקום לטפח יפיה וחינה, כפי שנצטוותה מאת הטבע הנעלה, שעשה הכל יפה בעתו ובמינו, אשה העוזבת קו-יעודה שהותווה לה מאת ההשגחה הרי היא כמעט עוברת על לאו מפורש: “לא יהיה כלי-גבר על אשה”. יש, כמובן, יוצאות מן הכלל, אשר החקירה טבעית להן ואהבת-הלמודים טבועה ברוחו, רוח-גבר, והחן והיופי בעיניהן שקר והבל. אבל סתם אשה היא סמל-היופי, התגשמות תפארת החיים, ודוקא איש-הרוח להוט אחריה תדיר, חרד לקרבתה וצמא למעייניה, מעיין הברכה וההשראה, עד זקנה ושיבה. הוא רואה בה חזות הכל, והיא מרגישה בו את המבין הגדול של ערכה הנפלא, את המעריץ הגדול של חמדתה הגלוייה והסמויה. דוק ותמצא אצל יעקב קלצקין, איש-הרוח מאין כמוהו, את האהבה הצמאה הזאת לאשת-החן, שעוברת כחוט-שני מבהיק בכל יצירתו ההגותית-פיוטית, ותעמוד משתאה ומשתומם על תופעה מופלאה זו של זיקת איש-הרוח לאשת-החן, שרבים ירגישוהו ואף מעטים לא באו עד חקר-תעלומתה.

שמחה יהודית במחצית המאה העשרים

הכלה היתה מבולבלת, ואין תימה: עריסתה עמדה בברלין, בחרותה גמלה בקפריסין וחופתה עומדת כאן, ברחוב פינסקר שבתל-אביב, ללא הורים, לא מצד החתן ולא מצד הכלה — חתונה יהודית טיפוסית במחצית המאה העשרים. רק שתי אחיות, אחות לכל “צד”, הותיר אלוהים לפליטה גדולה, כדי שתוכלנה להיות שושבינין לזוג הנחמד. שתיהן היו עסוקות ביותר בקבלת פני האורחים ובהדלקת נרות לכבוד החופה. רק החתן בלבד החזיק מעמד. איתן, ישר, עמד תחת חופתו — הוא התבייש להתבייש והרגיע את הכלה הנבוכה במבט עיניו הטובות. הרב הזקן, שסידר את הקידושין, דיבר אידית מרושלת, מתובלת עברית משובשת. וכשסיים את קריאת הכתובה הגביהה הכלה את זרועותיה לחבק את החתן ולנשק לו — אך הרב הזקן גער בה וקרא: עוד לא! היא נתבלבלה ונתביישה עוד יותר ונסתמקה לכל מלוא פניה הנאים והרעננים, וזרועותיה רפו: איזה “אוסט-יוד” משונה! בקול רם ובחגיגיות רבה אמר הרב את שבע הברכות, הדגיש את המלים: “ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין”, והקהל המנומר, המבודח, שחציו ראשיהם מכוסים כיסוי ארעי במטפחות מקושרות, ענה אמן על כל ברכה וברכה. והנה, למראה הזוג הנלבב והפורח, העומד לבדד תחת חופתו, מוקף ענני עשן של ליל ל"ג בעומר, באין אבא-אמא לא מצדו ולא מצדה, זוג בודד וצולח, נתרכך לבו של המסדר קידושין הותיק, שנהג עד עתה בחומרה יתירה והקפיד על כל תג ועל כל מנהג, שיהא הכל כדת משה וישראל, האיר פניו אל הנשוּאים המאושרים, השקה את החתן יין ושידל אותו שיגיש גם לכלה את כוס הברכה, ולבסוף הפטיר מתוך בדיחות וזחיחות הדעת: “עכשיו קענט איהר אייך קוּשען עד עלות השחר!”

האדם היפה

לא האשה, לא הגבר, אלא סתם האדם היפה, הוא הנעלה, המאושר, שהטבע חונן אותו בהרמוניה הנאה של הגוף והנפש, הדמות והתואר, במראה פנים מפיקים חן ושכל טוב, במבנה גוף שלם, אמיץ ועדין, בעור פנים צח ורענן, עד שכל העינים מתענגות על יפיו, מתאוות לראותו, כראות פלא מפלאי הטבע. כאן נפתח לנו פתח צר, להסתכל בנויו של אדם לשם נוי בלבד. כאן ניתנה לנו אפשרות דקה מן הדקה, להבדיל בין הנאת היופי הטהורה לבין להיטות התאוה הגסה, המשועבדת לחומר העכור. אם אפילו הנשים מפנות את ראשן, לזון את עיניהן מן החן שלבש צורת אדם, מן היופי הודאי של בת-מינן, ליהנות מן ההילוך המלכותי והחיוך השמשי, השופע חום וזוהר מול כל מי שנפגש בדרך, אם גם בנות מינה של זו היפהפיה מתפעלות מן הגילוי הנהדר הזה, סימן הוא, שהנאתן כשרה. והוא הדין לגבי הגבר, המביט בהתפעלות אחרי האח המורם מעם ביפיו ובהדרו, אחרי בן-מינם, הזורע קסם מסביבו ומבטו נח על הכל כאור עלי עשב, כטל עלי שדות. התפעלות זו היא בת ההנאה הטהורה, שאינה אלא הודאה עמוקה על מציאות התפארת, הכרת טובה פנימית, טבעית למקור היופי האלוהי. אכן, יש גבול בין הרדיפה אחרי תאוות הבשר ובין ההערצה רבת-הדבקות למראה התגלות הנוי העליון בגופו של בשר ודם.

בעלת ההווה

כמעט כל הגברים בעלי דמיון הם, או שהם שוגים במה שהיה, או שהם הוגים במה שיבוא — להווה הם מקדישים את ידיהם העושות במלאכה, או את שכלם המעשי, השואף להעשיר, בעוד שלבם מרחף בעולם-העבר הנהדר או מתפנק בתענוגי-דמיון בתפארת העתיד. מעטים מאוד זוכים להשתחרר משעבודו המסוכן של הדמיון, להתמכר אל ההווה ולהפנות אליו כל חפצם ומרצם. רובם נתונים הם תמיד באיזה ערפל דמיוני, באיזה לא-כאן, פרושים מן המציאות האמתית. רק מצב אחד ישנו, שבו יסתלק הגבר מדמיונותיו, ינער הזיותיו וישים מעייניו במה שלפניו: בשעה שהוא מצוי בקרבת אשה. לנוכח יפיה אין לו צורך בשום דמיון משעשע, בשום שגיון רחוק, אינו מוכרח לתור לו במקום אחר ובזמן אחר מעט יופי לנפשו הצמאה — היא, האשה, הנה לו התגשמות נפלאה מכל מה שהוא מבקש. בממשותה ההווית היא מטעימה אותו מכל מנעמי העבר והעתיד. וזהו, לדעתי, סוד-קסמה העיקרי של האשה: היא גואלת את האיש מחיי דמיון כוזב ומקרבתו אל המציאות הטהורה, אל נפלאותיו של ההווה היקר.

תרצה

תרצה בת שבע שנים היא. על חשבון היופי הגדול, הנכון לה בעתיד, קיבלה רק מפרעה קטנה: עור פניה כהה, דהה, עינה כעין האגס, וכל גוייתה דלה ודקה, רק עיניה, עיני חתול ירוקות-ירוקות, מעידות על היופי הגנוז. כשהיא פוקחת אותן ונותנת אותן בפני מישהו ופירכס לבבו למראה האש המאירה, וידע עם מי יש לו פה עסק. אך היא ממהרת להוריד את עפעפיה — אל נא יציץ זר לתוך גנזי נשמתה. כאותה גברת המורידה את הוילון — לבל יביט מישהו אל תוך חלונה. אמה אמרה לה שתלך ללוות את האדון המפקח, שאינו בקי בסביבה, אל השיכון הסמוך. הקטנה לא מעט השתוממה על אמה, המוסרת אותה בימי חירום כאלה לידי גבר זר, לאחר מה ששומעים יום יום על מקרים נוראים — אך היא לא סירבה, אבל הלכה מתוך היסוס, בריחוק של הסתייגות, ואף על פי שהשתדלתי לבוא אתה בדברים בשעת ההליכה, לא הצלחתי — על הכל ענתה בשפה רפה, בלי לשאת את עיניה: אל נא יחשוב האדון המפקח שמתעניינים בו כאן. אך כששאלתיה, מי היא תלמידה טובה יותר, היא בבת-הספר, או אמה בשעורי הערב? כאן פקחה את עיניה הנפלאות וגל צחוק פרץ מפיה הנחמד. ברגע אחד שכחה את כל הזהירות ואת כל האדישות המעושה, נוגה רב נשפך על פניה הקטנים למשמע השאלה המשונה הזאת, והתחילה לספר על למודיה, ועל הסיוע שהיא מסייעת בידי אמה, להכין את השעור, ועוד ועוד. אך עד מהרה חזרה בה, הורידה את הוילון והצביעה בזרועה הזעירה קדימה: הנה שם השיכון הקרוב, ואמרה לברוח ולחזור הביתה. כדי להשהות אותה עוד קצת בחברתי, העמדתי פני תם, פני איש אובד דרך, והפצרתי בה שתלווני עוד קצת: אני יכול עוד לתעות כאן ושודדים עוד יתנפלו עליה, או שאפול לתוך הים. שוב¹ צחקה בקול גדול: הים הוא בצד אחר לגמרי — שם! ומתוך עיניה המחייכות ניכר היה שמבינה היא את כל הערמומיות שבדברי. טוב, אמרתי, אולי מצד הים אין כל סכנה, אבל, לפני כמה ימים קראתי בעתון כי באחד המקומות כאן התנפלו על איש, שהלך בלי ליווי, ולקחו ממנו את כל כספו. פני הקטנה הרצינו, עיניה העמיקו, והיא נאותה ללוותני עוד כברת דרך: סוף סוף, אי-אפשר להפקיר בן-אדם, שאינו בקי בסביבה. כשהגענו לשיא הגבעה, הראתה לי מרחוק את השיכון המבוקש, אמרה שלום בשפה רפה והלכה לה. שעה קלה הבטתי אחריה, מתוך תקוה שתסב אלי את ראשה — לא מיניה ולא מקצתיה! כגברת מלידה הלכה לה ישר בלי להפנות את ראשה אף פעם אחת — אל נא יחשוב האדון המפקח, שמישהו חושב עליו כאן. הוי לבי, לבי לאותו בחור שיפול פעם, כעבור עשר שנים, ברשתה של זו, אם לבה הקטן יודע כבר היום איך להתהלך עם עם-הגברים, איך להעמיד פנים של אדישות לעת הצורך, ואיך ללבוש קרירות, למען הראות לאדון הזר, ששום גברת אינה נותנת כאן דעתה עליו. ידע נא שכל הליווי הזה מצדה לא היה אלא מילוי חובה של בת מקשיבה כלפי אמה, השולחת אותה בימי חירום שליחויות משונות כאלה.

בין יופי ליופי

אם יהיו כל מיני יופי שבעולם בכף-מאזניים, ויפיה של האשה בכף שניה יופי-האשה מכריע את כולם. עובדה זו נתונה לשיקול דעתו של כל איש ואיש, לפי מדרגתו הרוחנית. לדידי, טעמה של עדיפות זו הוא בכך, ששאר מיני יופי רשות הם, ואילו יופיה של האשה חובה, שהרי יופי זה כולל בקרבו כוונה אלהית ברורה: כורח-הזיווג לשם קיום המין האנושי. קסם אצבעותיו של היוצר, שעיצב הודה והדרה של בת-חווה, טבוע עדיין בסימני החן והחסד של האשה. נשמת שדי תחיה יפיה וחוקיו הנמרצים והנלבבים חרותים ביצורי גווה הנחמדים.

פי אלהים מדבר אל האדם מתוך הסנה הבוער של האשה. בה הוא מוסר לידו רזי-עולם ועתידות עולם, ומפקיד בידו את האחריות הגמורה לגורל היצור והיצירה. ועד היום, עד היום אין איש יודע, כמה קרוב הוא לאלהים, כמה רב חלקו בקיום העולם ובעיצוב פני החיים. ביום שהכרה זו תתנחל בלב האדם, יחדל זדון, תחדל רשעות, ותמו קטנות ושפלות מקרב המין האנושי. כי גדול וטהור יתהלך האדם בארצות החיים — כראוי לשותפו הנאמן של יוצר בראשית.

המטפחת הדתית

היא אשה דתית, כפי שמעידה עליה מטפחתה, המכסה את שערות ראשה. ואולם קצת חשוד הדבר: המטפחת הצבעונית היא נאה יותר מדי, חיננית יותר מדי, והיא קשורה לראשה במין אמנות מחוכמת, מחושבת להפליא, ודוקא שנים-שלושה מתלתליה הכי נחמדים פרצו גדר ונחלצו במקרה, כביכול, ממיצר הכיסוי הדתי, האחד מעל למצח, והשניים מזה אחד ומזה אחד, משני צידי הפנים החינניים, וכל זה עומד בניגוד גמור למגמה הכשרה של המטפחת הדתית, המושכת על הנושאת אותה את כל העינים ומגרה את יצר רואיה, כמטלית אדומה זו שמעוררת רגזו של תרנגול-הודו. הלא אין כל ספק, שבלי קישוט נחמד זה, כלומר, אילו היתה מגלה לגמרי את שערותיה, כדרך שאר הנשים, היתה מקיימת מצות הצניעות באופן יעיל יותר משהיא עושה זאת על ידי כיסוי ערמומי מלא חן, וזולת זאת: עצם פניה המלבבים אינם מתאימים כלל להשקפתה הדתית. היופי שבאשה חפשי הוא, אפיקורסי הוא מטבע ברייתו, לא עלינו, והוא מתנגד לכל רוח של אדיקות וחסידות. מטעמים דתיים יאה לה לאשה להיות מכוערת כהלכה, ולא שתנקר עיני הגברים ביופיה המחוצף. או — או! או שתמצא חן בעיני ה“שולחן ערוך” בכיעור תארה ועליבות-מראיה, או שתשא חן וחסד בעיני כל רואיה בהוד-יופיה ובתפארת גופה. להסביר פנים לכאן ולכאן, לאחוז גם בזה וגם בזה, גם בשולחן-ערוך וגם ביצר, זה לא ייתכן. אמנם, אשה זו שלפנינו אינה מסקרת עינים לכל עובר ואינה מתכוונת להכשיל את מישהו. אדרבה — היא משפילה עיניה כשמסתכלים בה, ולחייה הענוגות, מסמיקות עד תנוכי אזניה, אך אוי ואבוי להסתמקות זו, להשפלת עינים זו! דוקא אלה אינן עשויות לקדם את הרגשות הדתיים בלב רואיה ולהרחיקם מעבירה. להיפך, במקום לנטוע מסביב רגשי מוסר ויראת שמים, כראוי לבת נאמנה ל“אגודת ישראל”, הרי עלולות הן דרכי צניעות אלו להעלות יופיה וחינה בלב כל עובר ולסייע בידי עוברי עבירה, שמזינים עיניהם ולבם בקלסתר פניה, ונמצאת מכשילה את הרבים בסממנים הנלבבים דוקא, שבהם אמרה למנוע מהם כל מכשול, כפי שמעידה עליה מטפחתה הדתית, המכסה את ראשה — לטובתו ולהנאתו של היצר.

תנחומים

מן הצד הן עומדות, היפהפיות של הדור הקודם, המחוללות של זמן עבר, בשעה שבנות-החן של ההווה יוצאות במחולותיהן הסוערים, הומות ומהמות, שמחות ביפין וששות ברעננותן, בלי שים לב לאותן העומדות מן הצד, הלביאות שבחבורה בימים עברו, בלי תת דעת למשמרת הזקנה, שנדחקה הצידה, נסתלקה מעל הבמה, ועיניהן רואות וכלות, ולבותיהן קוראים תגר על הבגידה הנוראה, הבגידה הכפולה, הן מצד הזמן והן מצד עם-הגברים, השוחר תמיד לטרף חדש, המוכן תמיד לחזר אחרי כל “פרפר חדש”, “ואחר כל ירוק ידרוש”.

אל נא ברוגז, נושאות היופי שלעבר, תנוח נא דעתכן, בנות החמדה של תמול-שלשלום! לא בודדות אתן במערכה — גם מעריציכן מאז עומדים מן הצד, גם הם נדחקו הצידה, הדור הצעיר הגה אותם מן המסילה, וכבש את כל המבואות ואת כל הלבבות, בלי תת להם כל דריסת רגל לגן הנעול. והנה הם ניצבים כאן ממולכן, מביטים אליכן בחן וברחמים, וזוכרים באהבה את חסד-נעוריכן, את היופי הגדול והטהור, שהיה שופע מכל ישותכן הנשית התמימה, את החן הרענן שהיה מלבב את העין ומענג את הלב בימים הטובים ההם. כלום אפשר לדמות את זה היופי החשוף, החצוף, הרוקד כאן לפנינו, לאותו יופי שלכן אז? כלום אפשר להשוות את מזמוטי האהבה שבהווה לאותה התרפקות-הלבבות, לאותה חרדה אירוטית גנובה וגנוזה שבימים ההם? אל נא בקצפכן, אהובותינו היקרות מאז! מעריציכן נאמנים לכן, עיניהם נשואות אל שרידי היופי שבפניכן, ולבותיהם פועמים באהבה ובאמונה לזכר החסד הרענן שהרנין את בוקר חייהם. יופי לכן, יקר לכן! אלופי נעוריכן, היורדים מעל הבמה, נושאים אליכן כוסם, כוס ברכה והודאה על מתנת היופי שעבר!

מפרקי בראשית

מעבר למדבר-שממה של ימים ושנים, כבדי-תלאות ורבי-פחדים ופלאים, משתרע ליל-קיץ גדול וטהור, ליל-הקיץ האמתי, השלם, אשר כל אלה שבאו אחריו אינם אלא בבואתו, צלו וחיקויו, זכר לו ורמז. ירח כביר שופך עליו אורו ממעל — הירח הממשי הראשון, זה שכל הירחים שנגלו אחריו אינם אלא דמות-תבניתו המופשטת. בזיוו הלבן שרויה עיירה, העיירה שבה נברא העולם, בה התהלכו “אבות” ו“אמהות”, והסנה הבוער של אדון הנביאים יצק מסביב אור-יקרות… בחלל-הלילה הזה תלוי קול נגינות כלי-זמר. מאחד הבתים הקטנים — השומעים אתם? — בוקע קול-תוף וקול כנור, קול חליל משתפך בסלסוליו וקול בטנון הומה כדוב, שמגדילים את קסם-הלילה במוסיקה הענוגה, כי ליל-כלולות הלילה ושמחת-חתונה עוברת שם על גדותיה. שמחה זו שמהממת לב צעירי המשפחה ונוסכת עליהם מין שכרון תוסס, מפעים, מבלבל. בני-הנוער מרהיבים בנשף-חשק כזה להתקרב זה אל זו קרבה יתירה, לעבור את הגבול. עיניהם וידיהם נעשות קלות יותר, נועזות יותר, והמבטים והמגעים האסורים נעשים כהיתר, והם מגבירים עוד יותר את שכרון-הגיל, את ההנאה הנבוכה, הנפלאה. הגבור הראשי של ליל-קיץ זה אינו יכול לשאת עוד את הצהלה הסובבת אותו ואת התרועה הפנימית, והוא עוזב את המחולות והמחוללות ויוצא החוצה — לנשום לרווחה ולהנפש קצת ממנה, מן היפהפיה שבמשפחה, זו הנפש הראשית, שכל החיים מסביב אינם אלא עיטופים לגופה וכיסופים ליופיה, והיא הרוקדת עכשיו את ריקוד-הרוגז, כולה להב של התפעלות ריתמית, ככוהנת זו בשעת הפולחן האלילי, כולה בושה וכולה חוצפה: הנה הם עומדים כולם, גם הוריה בתוכם, וצופים ביופי זה הרוקד כאן לעיניהם. הניגון ידוע, עד שכל השומע אותו מצרף את המלים למנגינה: “ביסטו מיט מיר ברוגז”… לא! אין הוא יכול עוד לשאת את כל החן הגופני הזה, שלא נתגלה כאן אלא למענו, שלא נתכוון אלא לקחת את לבו ונפשו. רק למענו נתגלתה כאן בכל עומק חמדתה ועוצם הוד-נשיותה. כי מתי תהא לה, לזו הצנועה, הזדמנות להראות לו את רטט חמוקי-ירכיה הנפלאים ברקדה, את תנועות גווה הנהדר — והרי היא מנצלת שעת-חדווה זו לגלות לפניו צפונותיה היקרות, עד שלא עמד בו לבו עוד, ויקם ויברח החוצה, אל זרועות הלילה הצונן. בדמו מנגנים עדיין הכנורות הערבים, ובלבו מתופף התוף החזק את דפיקותיו העזות והנמרצות, ודמותה של הרוקדת קבועה בעיניו, בפניו ובכל יצורי גופו.

ואולם זו הרגישה מיד שהעיקר חסר מן הבית, זה אשר בשלו כרכרה את כל כרכוריה הנחמדים חלף הלך לו. בסערת התלהבותה שכחה בושה, שכחה זהירות ותצא אחריו, היא ואחוזת מרעותיה, להיות לה לכסות-עיניים, כדי לבקש ממנו “דמי-מחול”, שנקרא “איינווארפען”, והפלא ופלא: הוא אשר מעולם לא היתה פרוטה בכיסו, מעולם לא חש צורך להחזיק כסף, שם ידו לתוך כיסו והוציא משם כתר, כתר שלם, מתנת שלל רב, הואיל ונהוג היה לתת מעה, לכל היותר מעתיים. כנראה שהיה מוכן לכך מבעוד יום, שלבו ניבא לו כי היא תתבע ממנו דמי-ריקוד. מוכן היה לתת מיליון, מיליונות לזו עומדת כאן ותובעת. “מדוע יצאת?” רק שתי מלים, אבל רטט-שפתיה דיבר עולם מלא. רגע אחד עמדה לפניו והישירה מבטה בעיניו, ותהי נראית לו כמלכת הלילה, לבושה אטלס לבן, ופרח אדום בשערה החום-הכהה, וכולה נושמת אהבה חמה, כולה נושמת ליל-קייץ. רגע אחד — ושוב נכנסה למעון-השמחה, והוא אחריה, כנמשך בחבלי-קסמה העז, המשכר והמשעבד בכוח שאין לעמוד כנגדו. ושוב היא רוקדת, בחן, בקלות — תאוה לעיניים, עד שכל התאוות והחמדות שבאו אחר-כך היו רק מעין-דמעין תאוה זו, היו רק בבואה דבבואה של הנפש הראשית הזאת, הרוקדת עדיין בצל כנפי הלילה, ליל-הקייץ, הקיים ועומד עדיין במלוא טהרו ויפיו, משתרע מאחורי מדבר-שממה של ימים ושנים כבדי עמל ותלאה, לא נגרע ממנו אף תג אחד, ולא נעדר מאומה מהדרו הטבעי הכביר. כל היופי שבא אחריו הוא רק נאצל ממנו, הוא רק חיקוי דל ועלוב לטופס הראשון, הבודד במועדו, היחיד בחד-פעמיותו, לא אח לו במרוצת הימים ולא חבר בחליפות העתים. אשרי העין שראתה ראיה ראשונה כזאת, ואשרי הלב, שפעם פעימת-פלאים כזאת בראשית חייו!

האהבה הגדולה

האהבה הגדולה בלבד יש בה כדי לנחם, כדי לחזק את היד הרפה, כדי לרפא את הלב הנשבר. יש בכוחה לחבק את הצער הבוער, ללטפו, לפייסו ולהרגיעו בחיקה החם והטוב. אף במקום שאין תנחומים, אף בצרה שאין לה עוד תקנה, גם שם יכולה היא להיות אחות לצרה, לפרפר יחד עם הלב הנואש, להשתפך יחד עם הנפש הנענה, עד שזו תרגיש את קרבתה החמה והמגינה, ולא תראה עוד את עצמה עזובה ועלובה כל כך. אך דא עקא! האהבה הגדולה כה נדירה, כה רחוקה היא, עד שלשוא נבקשנה בעת צרה, לשוא נגיש את לבנו השותת דם למגע ידה הנדיבה והענוגה, לשוא גם נחפשנה בלב רעים וידידים, בלב אחים ואחיות — אהבתם לא תעמוד בנסיון, שלהבת נשמתם תכזיב, לא תעצור כוח, והלב הנכאב והנכלם נרתע לאחור, נאסף אל תוגתו ובדידותו ומתעטף במחשכיו. כי רק אבא-אמא הם בעלי האהבה הגדולה הזאת, רק הם אוצרים בקרבם את החרדה הגנוזה הזאת — והם אינם! הלכו להם ואינם. אירופה של המאה העשרים לא הסכימה לקיומם, לא אישרה את חייהם, ומי איפוא ינחם? מי ירפא? מי ישתתף בצערנו השתתפות אמת?

שהרי האהבה הגדולה של היוצרים, של המשוררים, של הגאונים, מופשטת היא ביותר, כללית היא ביותר — מגעה המיטיב אלינו לא יגיע, כנף-חסדה לא תסוכך עלינו, לא תחמם כאבנו הממשי, האישי, וטללי-אורותיה נישאים גבוה גבוה ממעל לנו. רק ביום טובה מסוגלים אנו ליהנות, מאהבתם הגדולה, מתוך נחת, מתוך שלווה מוכשרים אנו להרגיש בה ולהתענג עליה, ואילו ביום שואה ומשואה היא נראית לנו זרה וקרה. ודווקא אבא-אמא, אלו היהודים הפשוטים והאנשים התמימים, יתר-עוז ויתר שאת לאהבתם מאשר לזו של טולסטוי וגיתה, של רומן רולאן ותומאס מאן. ויפה יפה חש בכך זה האחרון, ויפה כיון בחות-דעתו החותכת, כי האדם הטוב ביותר והשלם ביותר הוא האדם הבינוני, זה הנוצר בלבבו את אוצר-החיים, את האהבה הגדולה, בשלמות, בתמימות, בלי חיטוטיה ההרסניים של הגאוניות, ובלי התחכמותו המכרסמת של האמן.

אשת פינחס

אפילו את שמה אין אנו יודעים, כי בתנ"ך היא נקראת על שם בעלה, פינחס בן עלי, שכפי הידוע לא היה מן הצנועים ביותר. ואולם ארבעת הפסוקים שהוקדשו לה בסוף פרק ד' בשמואל א', מפיצים אור-יקרות על כל חייה ומעמידים אותה לפנינו בכל גדלה הלאומי ויפיה האנושי. והנה כאן ארבעת הפסוקים: “וכלתו אשת פינחס הרה ללדת, ותשמע את השמועה על הלקח ארון אלהים ומת חמיה ואישה, ותכרע ותלד, כי נהפכו עליה ציריה. ובעת מותה ותדברנה הניצבות עליה: אל תיראי, כי בן ילדת! ולא ענתה ולא שתה לבה. ותקרא לנער: אי-כבוד, לאמור: גלה כבוד מישראל על הלקח ארון האלהים, ואל חמיה ואישה, ותאמר: גלה כבוד מישראל! כי נלקח ארון האלהים”. אנו רואים את האשה הנאצלה הזאת בשני הרגעים הנוראים ביותר: ברגע לידתה וברגע מיתתה, והיא לא תשית לבה לא לחבלי-הלידה ולא ליסורי הגסיסה, כי בשעת משבר כפול זה דעתה צלולה עליה מאוד וצערה צער לא-מזה. נפשה מתעטפת עליה מרוב יאוש על הכבוד שגלה מישראל, “ותקרא לנער אי-כבוד” — עוד הספיקה לקרוא את בנה בשם, ושפתיה המחוירות רוחשות חרש: גלה כבוד מישראל, ביטוי שאין כמוהו מביע את עומק הטרגדיה של עם, שכבודו ניטל הימנו. ועד היום, עד היום, למראה כל תופעה של התנונות, של שפלות, של רקבון, אין אנו מוצאים ניב אחר לתיאור המצב ולדכדוך נפשנו כביטוי כבד-אנחה זה, ירושה לשונית זו שהניחה אחריה אשת פינחס, אשת תרומות יחידה במינה ובחינה, ובכל הזדמנות שכזו אנו עונים אחריה, אחרי שלש מלים אלה שנאמרו מתוך כלות נשימה ויציאת נשמה: גלה כבוד מישראל!

אשה

היא היתה מכוערת. לסתותיה היו בולטות ביותר, חטמה רחב, גוּשי, שקוע למעלה וזקור למטה. הנחיריים מפושקות, מעומקות יותר מדי, והשפתיים עבות, בשרניות, ללא כל חוט של חן נשי, ללא כל רוך ועניגות. היא היתה מכוערת.

ואולם דוקא כיעורה זה משך את הלב ואת העין, דוקא בכוח גסותו השלמה של זה עוררה סקרנות, גירתה ולא נתנה כי יעברו עליה ללא שים-לב. איזו אוירה של תאווה גשמית היתה מרחפת סביבה, מלפפת את כל יצורי-גופה המלא, הדשן, המוצק, מין נשיבת-חמדה מהממת, משכרת. עיקר כוחה וקסמה כבוש היה בעיניה עינים בוערות, יוקדות, נוגעות בלב הגבר כשתי גחלים לוחשות. כל מה שמנע ממנה הטבע בתחום היופי מילא, כנראה, בתהום עיניה. סוד-האשה היה מציץ מתוכן גלוי, חצוף, בלי מסווה, בלי בושה. עיני האשה היפה נאות הן, נאות וקרות, ריקות, שקטות, שבעות, בטוחות יותר מדי, שהרי לחמה האירוטי מצוי לה תמיד בשפע. ההכרה המנוסה, שכל האנשים להוטים אחריה, שכל העינים מביטות בה בחיבה, בתאוה בהתפעלות, שכל הגברים מוכנים ומזומנים לה תדיר, ששים ושמחים על כל רמז קל מצדה, הכרה זו משאננת אותה, נוטעת בה שיווי-משקל מוסרי ויוצקת לתוך עיניה קרירות טהורה, שלוה משעממת. עיני האשה היפה גאות הן ושום זיק של חשק לא ילהט את מבטן… ואילו זו עיניה שפעו כיסופים חצופים, כמיהות כמוסות, ובכוח עינים אלו, היינו, בזכות אוירה אירוטית זו שהיתה שורה סביבה, חדלו הגברים לראותה מכוערת, אדרבה, התחילו לגלות בה סימני-יופי צפונים, ליבובי-חן מגרים, העולים על כל חמודותיה של היפהפיה הרשמית. הנה כי כן הצליחה יד-הטבע להשיג על ידי כיעור, כלומר, על ידי יופי מוּסווה, אותן התוצאות שהיא משיגה בדרך הישר של היופי הגלוי.

ואמנם, זכתה אשה זו לבעל נאה, גבר חביב וזריז, שאלה אשר ראו אותה פעם ראשונה לא יכלו להבין, כיצד זה דבק איש-חמודות כזה במכוערת שכזו. ואולם הוא ידע ערכה, תפס את הנוי החבוי בגופה התוסס, כיבד אותה והעניק לה שפע של נחת חמרית ורוחנית, השכין אותה בספירה מלאה עדנים ועגבים, ובהשפעת התנאים הטובים והנוחים, ומרוב אהבת הבעל אליה, החלה האשה לפרוח מבפנים, ללבלב ולהפיק מתוכה עתרת אהבה ורעננות. הכיעור נשאר אמנם בעינו, ואולם הוא מתרכך כל כך, נתעדן כל כך, עד שהרהיב את העינים והלהיב את הלבבות בעוצם הניגוד המגרה שבו: כיעור עוטה חן, גשמיות עטורת נוי. הנימה האירוטית שבה, הענוגה והגסה כאחד, האצילה להוייתה הבריאה מין קסם נשי חריף שאין למצוא דוגמתו בקרב הנשים היפות. הללו חדלו לרחם עליה, לבטל אותה, כדרכן של נשי-החן לגבי בנות-מינן המכוערות, אלא התחשבו אתה וזיכו אותה בשנאתן ובקנאתן הנודעות לתהלה, כאילו היא אחת משלהן, כאילו על דרגה אחת אתן היא עומדת, ואין בינה וביניהן אלא שינוי איכותי שביופי בלבד.

ביד האשה

ביד הגבר הפקיד אלהים את כל כוחו הכביר, את רוחו השואף לגדולות, ואת לבו המלא שירה כים. כל גליו ומשבריו החמריים והרוחניים שיקע בו, כביכול, לבל ינוח, לבל ישב בחיבוק ידיים, כי-אם ירדוף וישיג, יאחז ויחזיק, יסק מעלה מעלה, ויבנה עולמות, ויחריב עולמות כדוגמת יוצר בראשית. ואלו ביד האשה הפקיד אלהים רק את יפיו בלבד, את רוך-השושן וזוך-הטל, את עדינות האביב הרענן ועניגות הבושם המשכר, לקח ועשה בהם את לחייה ושפתיה. ממיטב קרני השמש לקח וטבל אותן בעומק התכלת, ויצר את בת-השחוק אשר בפיה. ובתוך עיניה שיכן את תפארת ההפתעה אשר לזריחת החמה. כי בכל שעה שהיא פוקחת אותן תפתיע את לבנו כזריחה שטופת זיו… באחת — את כל חכמתו האלהית בפרשת היופי בזבז עליה ויעטר אותה בשבעה מיני חן. והיא? בקלות צעד ובקלות דעת נושאת היא את הסגולה היקרה הזאת, ואינה חוששת כלל ליום מחר, ואינה דואגת כלל ליום-פקודה, ליום בו ישאל אותה פי היוצר:

“אשה, מה עשית ביופי שהשקעתי בך?”

אגדת החן והחסד

“בי החן ובי החסד” אמרה האשה, והאיש האמין לה והלך אחריה, ישב בצלה ימים ושנים, ובבוקר-עבות אחד קם ושאל: “ואיה החן והחסד?” צחקה האשה בקרבה וענתה לו בקול: מאחר שאתה שואל, אות הוא, שאין לך מה לבקש עוד ממני, סימן הוא שהגיעה שעתך ללכת. האיש עזב אותה ויצא לדרכו, לחפש את החן ואת החסד. ויהי בלכתו וימצא את הספר, וישמח עליו כעל כל הון, כי בו מצא את אשר ביקש: את היופי הנלהב שבפיוט, את החן הנאצל שבאמנות ואת החסד הנצחי של השראת היצירה. ימים רבים דבק בספרו זה ויראה בו חזות הכל ויהגה בו מתוך אמונת אומן כי הוא הוא תכלית ההנאה ומקור החן והחסד. ואולם באחד מערבי הקיץ החוננים והרוננים, הגביה ראשו מעל הספר וישתאה וישתומם: הלא טעה טעה! הלא כל הימים מילא את נפשו מלים, מלים, הזין את לבו שמות מופשטים ותארים מופשטים, בשעה שמחוצה לו המו החיים האמתיים, הממשיים בכל מלוא תפארתם ועצמתם! מה לו ולפרחי-הנייר הללו, לשדות המפוייטים הללו, הגנוזים בין דפי הספר? הלא עינים לו לראות את הטבע ממש, חושים לו לחוש את דפקו הנאדר, ליהנות מיפי הנוף הממשי, להתענג על הדר המציאות של ההוייה האמתית, לא המדומה והמפוייטת, זו שמשתרעת תחת שמי אדני באמת! עד מהרה הניח ידו מן הספר ויצא אל החיים, לחסות באורם וצלם, ולשאוב ולרוות ממקורם הברוך, המפכה בעוז ובהדר. אז עלה הרים, ירד בקעות, הריח ריח כל פרח ויצהל למראה כל אילן נאה — והנה — הפלא ופלא! מכל עבר וצד, באשר יביט, תציץ לפניו דמות האשה בכבודה ובהדרה הראשון: ירך-העבים רמזה לו על חמוקי ירכיה, לבנת הציצים הרכים הזכירה לו פיטמות שדיה הצחים, הענוגים, ובאוושת היער הרוחש דימה לשמוע קול צעדיה הטופפים, המגרים ומבטיחים עדנת קרבה משכרת. מאין מנוחה ומאין ברירה חזר למקום שבא משם: אל אוהל האשה. וכאן, ליד פתח אהלה, מצא אותה עומדת ומחכה לו, ניצבת ומצפה לו כמו תמיד, כמו אז, בדמות תמר אורבת ליהודה אשר בספר בראשית. כמו סולבייג לפר גינט במחזהו של איבסן. והיא חייכה לעומתו בחן לא יתואר: ידעתי כי תשוב, אלי תשוב, כי בי החן ובי החסד, שבלעדיהם חייך אינם חיים. אלא שחן וחסד אלו אינם קבועים ועומדים, אינם מתרחשים בכל יום או בכל לילה. צריך לצפות להם כמו שמצפים לנס, למתת אלהים. כל הקובע עתים להם — את נפשם הוא קובע. חלילה לך מלדרוש את קיומם יום יום ולילה לילה. צריך להיות מוכן להם, מוכשר להם, צריך להעלות אותם מן החולין בכוח החגיגיות שבלבבכם, בזיו השכינה שבקרב נשמתכם, ולא להטיל את התרחשות הפלא עלינו, הנשים, בלבד.

פני אשה

טיפה של כחול בעינים, ברק נוגה שחור בבת העין, קצת אודם טבעי-מלאכותי על השפתיים, ובזויות הפה זכר של חיוך שעבר או רמז לחיוך חדש — מי חכם וידע. המצח חלק ועינו כעין לבנת השן רחוצת טל. הלחיים מזה ומזה עוטרות את האף הישר, המחוטב לנוי כערוגות חמד מסביב לפרח נהדר. שתי נקודות האופל העמוק של נחירי האף מבליטות עוד יותר את זיו הפנים המאירים ומדגישות ביתר שאת את לבנת הספיר של קלסתר-הפנים. היא מביטה בך ואינה רואה אותך — עיניה הנפלאות נשואות אל עולם אחר, שאליו מכוונת גם בת-השחוק החולמת. החום הגדול ביותר, אפילו השרב החמור עד מאוד, אינו נוגע לרעה ביפי הפנים הללו — אינו מעיז לפגוע בהם. הפנים הללו אינם מזיעים — החום והזעה אין להם שליטה כלל על היופי השלם הזה. השרב ירתע לאחור מפני הוד המראה — ואולי גם מפני להטי התמרוקים הטובים, היקרים, שהיא משתמשת בהם כדי להגן על חלקת עורה הנהדר מפני ההשפעה המשחיתה של החום. גם הקוסמטיקה המושלמת מסייעת בידה לשמור על יפיה הנדיר מפני פגעי האקלים והזמן. יש שהיא מחוננת אותך במבט רואה, מבט מכוון — והרי אתה מרגיש: הנה היופי שאלוהים בחר בו למושב לו, כאן הוא שוכן כבוד ומכאן הוא שופך את ממשלתו על חיי אדם ועם. ועת יעלה הרצון מלפניה לנדב לך חיוך. נדבה שבאה כגמול-חסד על איזה מעשה טוב שעשית, שרשמו חרות על פניך, וידעת שהנה שלח אלהים את מלאכו הטוב לגמול לך את הגמול היחידי שיש לו ערך עמוק, עילאי, ואמרת לנפשך: אכן יש שכר לפעולתנו, עוד משלם לאוהביו ויראי שמו בבת-שחוק של רצון מפי אחת היפהפיות שלו, שחסך אותן ליום טובה ונחמה, לעת רצון וקורת רוח.

מפתח שלום-הבית

אדמה וולקאנית תחת רגליהם והם לא ידעו. למראית-עין רפודה היא דשא-עשב רענן, ציצים ופרחים יכסו פני השטח ושבילי-עונג מתפתלים בו לכאן ולכאן בהרחבה, ואולם שינוי קל במצב-הרוחות, תנודה קלה באקלים הנפשי — והאדמה תרעד ותגעש תחתם, פה ושם נפער לוע, יורק אש אוכלה, ותהומות חימה ומשטמה פורצות למעלה — לכלה ולהשחית. אבודים ונואשים הם ניצבים מול השואה הסואנת, חייהם בוערים באש — המדון והזדון ואין מכבה. מאיין יבוא עזרם? עזרם מעם האשה הנבונה, אשר בידה לכבות את האש — תחת ללבותה. האשה הנבונה צריכה להבין, שפרח-האהבה ושושן-התאווה אינם ערובה להרגעת הסביבה הוולקאנית. ישנו ציץ אחד, ציץ הידידות, שכוחו גדול יותר מזה של פרח האהבה ושושן-התאווה גם יחד. את הציץ הזה צריכה האשה לנטוע על כל צעד ושעל, לכסות בו כל משטח-חייהם. בלי הפסק ובלי ליאות עליה לטפל בו, לגדלו ולסעדו, להשקותו מטל-בינתה ולהרוותו מאור-סבלנותה, עד אשר יגדל וייף וישלח שרשיו עמוק עמוק באדמת הר-הפרצים, שהם דורכים עליו. אשרי הזוג, אשר ידי אשה משכלת הצליחו לנטוע את שדהו ציצי-ידידות סביב סביב, זה הנטע הנפלא, שיש בכוחו להפוך קרקע וולקאנית לגן פורח שלום ושלווה.

פנים

כאן, בשטח צר זה של פני האדם, שיקע היוצר את כל רוחו האלהי, את כל חכמתו הקוסמית. כאן, בטפחיים על טפחיים אלו של הפרצוף האנושי, ריכז ממיטב אוצרו הנפלא, מיקר סגולותיו: עומק תהומי וגובה שמימי, נוגה חכלילי של הזריחה ורוך העדנה של הפריחה, זעף גלי הים בהשתוללם וארשת הנחת והנדיבות של הנוף ההררי בשלות-הערב — כל מכמני היופי הטבעי כלולים ואצוּרים בקלסתר-פניו של האדם. הצחוק השמשי שבפני התינוק, ליבוב-החן שבחיוך פי-האשה הנאה, עוז-פניו של הגבר המבוגר והמפואר וחכמת-האדם המאירה את פני הזקן ענוגי-הבינה וספוגי-הנסיון, כל אלה הם עמוקים מכל יכולת של ביטוי, בלתי ניתנים לתיאור על ידי עט סופר. עלינו רק לחדד את חושינו, לחנך את עינינו, כדי להעמיק ראות את היופי הגנוז בקווי הפנים, ולהאדיר את רגש-ההנאה מן הצמצום האמנותי הנפלא שגילה אלהים בזיו-האיקונין של נזר-היצירה, שנברא בצלמו. לדעת רודין אין פנים מכוערים כלל. במקום שאנו רואים כיעור, רואה הוא, המחונן, המאוהב בקלסתר-פניו של היצור, יופי חדש, אחר, מקורי, הואל וכל פרצוף חד-פעמי הוא, דבר-חידוש שלא יישנה עוד לעולמים, הריהו חשוב עד לאין ערוך, ומטעם זה בלבד עלינו להוקירו, להעריצו, לעמוד לפניו כלפני פלא נדיר, שיפיו בו, על אף כל הלקויים, אי-ההרמוניה, שאנו מגלים בו, ברוב בערותנו ובחוסר כל בקיאות ברזי היצירה האלהית. כמה שגב, כמה הוד אנושי-טראגי הוא מגלה לנו ב“איש עם החוטם השבור”! או בשאר הטיפוסים הגסים, כביכול, שהוא מעצב את דמויותיהם באהבה רבה כל כך! וכמוהו כל שאר אמני הפיסול והציור, החיטוב והרישום — אין לפניהם כל כיעור וכל פיגול, הכל כשר ונאה לעלות על הבד, על הגליון, להיות חרות על הלוח וחצוב בשייש הטהור. ואף זאת: היד הנעלמה שעיצבה דמותה ענוגה של הצפור, שגיוונה את כנפי-הפרפר הנהדרות, השכילה עוד יותר בעיצוב קלסתר-פניו של האדם: היא הניחה כאן מקום לצייר למלא את המסגרת הקבועה תוכן עמוק עד כמה שאפשר, חיים רבים עד כמה שאפשר, להוסיף נופך, ויותר מנופך, על מה שקבע היוצר בדפוס הפרצוף. להרבות חן על ידי עומק-ההרגשה, להגביר ביטוי על ידי תוקף-החוייה, אומץ-המחשבה ולהט החדירה וההשגה. מקום הניח אלוהים לאדם להתגדר בו, להתעלות בו, למלא את הפנים ארשת חכמה וגבורה, רוח בינה ואצילות, ניצוצות ממקור התפארת העליונה, לא לחינם נתייחסה חשיבות מרובה כל כך למלה זו בשפתנו. פני אלהים הולכים אתנו בכל אשר נלך, לחם-הפנים הוא לחם-הקודש וה' יכול לתת פניו במישהו כדי להענישו או לשאת את פניו ולסלוח לו. פני-הדור הם הקובעים צורת הדור. אנו מחלים את פני האדון, עורכים קבלת פנים לאורחים חשובים ומקבלים אותם בסבר פנים יפות. כמים הפנים לפנים כן לב איש לרעהו, שבעים פנים לתורה, וכאלה רבות. ללמדך, כמה הכירו קדמונינו ואחרונינו ערך הפנים וכמה שימושים נאים הפיקו ממלה זו שהיא רבת צדדים וגדושת משמעויות, ממש כעצם זה שהיא באה לתאר.

על הלחם ועל החיוך

נאום הגבר

"כן, גברתי, לא על הלחם לבדו יחיה הגבר, כי-אם גם על החיוך שבפי האשה, המגישה לו את הלחם, על מאור-פניה המלבב ועל קסם-החן שבזויות-שפתיה. חיוך זה הוא העושה את הלחם למאכל-תאווה והופך את הארוחה הפשוטה לסעודת מלכים. בלעדי חיוך זה לא ינעם לחכו אף הנתח הכי טוב ושמן, ופרי-מגדים לא יטעם לו כלל וכלל. כי זה הוא חלקך, גברת נכבדה, ויותר מחיוך זה אין לך. כל שאר חמודותיך לא שלך הן, של אלהים הן, של הטבע, ואין את אחראית להן ואין את שלטת בהן. שהרי כולך את כוס-זהב ביד היוצר כל, כוס אירוס וארס, בה ימזוג את יין-הנצח לשם קיום המין. רק נופך זה יש בידך להוסיף על מתנת אלהים, בושם של בת-שחוק, תבלין נפלא ללפת בו את הפת, לתבל את האוכל ולעטר את השולחן עיטור של אשת-חן. ולא טוב בעיני המשרד שאת עובדת בו, הואיל ואת מפזרת שם את שחוק-פיך לאחרים, לזרים, ולי את מביאה הביתה פנים דהים ולאים ונפש עייפה ויגעה. והעייפות אינה מניחה לחייך. היא מכבה את זיו-הפנים ומפיגה את הרעננות שבישותך, והרי בלי הזיו הזה מה טעם לחיינו? להנאתנו? ואני מאוד מאוד הייתי רוצה לברך אותך אחרי הארוחה בנוסח הברכה של יהודי אדוק: “ברוך אתה אדוני על הארץ ועל המזון” וללחוש לך חרש בדחילו ורחימו: ברוכה את, רעיתי, על הלחם ועל החיוך!

עט-הסופר

הבו גודל לעט-הסופר! הרים יעתיק ממקומם ויטע אותם במלוא כבדם וכבודם עלי לוח למשמרת. תכלת שמים, עבים וכוכבים, יעקור ממרום-שבתם ויחוק אותם בספר-מקרא עונג להמון עם רב. את הים ואת ים-החיים יצרור בצרור הביטוי הפיוטי למען יעמדו ימים רבים לעיני הקוראים הנאמנים. אין דבר נעלם ממנו ואין פרט אשר לא יצוד אותו ברשתו הנפלאה. אל צפור ביעף ואל אדם ביקר יארוב ויאסוף אותם אל כליו – עדים נאמנים והדים חיים לדורות הבאים. במקום שאלפי בני אדם עוברים ואינם רואים מאומה, יגלה הוא עמוקות מחיי יום יום ונצורות מתוך המציאות הפשוטה. עט-הסופר ננעץ בצור-הסלע האפור של ההווי הרגיל, המשעמם – וזרם של חיים חדשים פורץ ומזנק מתוכו ומסנוור עינים בשלל צבעיו וברק חליפותיו. הוא הוא המגרד ומסיר את חלודת ההרגל מעל פני הדברים ומראה אותם לעינינו בזיום הנכון ובטיבם האמיתי. הוא הופך אותם לתופעות מופלאות, קובע ערך החיים שבהם ונותן טעם לקיומם החולף על ידי אור-הנצח שהוא משרה עליהם בקסמו הרב. הוא חושף את הצמיחה שקדמה לחורבן ואת הפריחה שתבוא אחריו – כדי לחזק ידים רפות ולגרות יצר ההוייה.

המציל ממוות ימים עברו, ופודה משכחה מעשים שהיו – הוא גודל לעט-הסופר!

יחידים הזורעים שדות-העתיד

למענם יוצר סופר-אמת. הוא כותב בשביל יחידים, ונמצא מזכה את הרבים. זה הסדר הנכון. ואילו קלי העט-והדעת, שאינם יכולים לחכות להסכמתם של יחידים אלו, כי אץ להם כבודם, מה הם עושים? הם בוגדים בבני-העליה, בועטים בטעמם ופוסחים עליהם, וניגשים ישר אל העם, נותן-הכבוד, ועושים לו מטעמים כאשר אהב, וכל יצירתם מכוונת לטעם-העם; ואולם נעלם מהם הדבר, כי העם הזה, עם כל היותו רחוק מכבשוני היצירה וסודותיה, ניחן בחוש נפלא, להאמין בטעמם של אנשי-הסגולה שלו, ולשאוב מפיהם דוקא את הסכמתו הסופית. מי שלא עמד במבחנם ולא קיבל את אישורם, לא יזכה לעולם בהכרת האומה ובהערצתה. לשעה קלה, אמנם, היא מסבירה פנים לאלה החצופים הפזיזים, הפונים אליה ישר, ללא כל תיווך מצד יחידיה הנאמנים, ואילו לאורך-ימים לא יצליחו לקיים את חיבתה אליהם. סופר שמזלזל בטעמם ויחסם של דקי-הטעם המעטים, מבטל אותם ומכוון דבריו כלפי המון-העם, הריהו אבוד, מחוק מלב הדורות לעולמים. פגוע פגע במצפון-האומה, בהעליבו את נציגיה הנסתרים, הזורעים בהבנתם הגדולה את שדות-העתיד. שמו לא ייזכר ולא ייפקד, כי קוצר-רוחו ענה בו, שהוא נטול שאר-רוח.

אותיות הדפוס

משהו מזיו-הנצח מבהיק מתוך שחרוריתן של אותיות הדפוס, חרוזי פנינים אלו, שכל אוצרות המוח ומטמוני הלב של האדם קבועים וגנוזים בהם לעולמים. כל מה שהגתה האנושיות ברוחה הקשה והעמוקה שמור וצבור כאן, באותיות זעירות אלו, בשביל הדורות הבאים. אף קו חשוב אחד לא יאבד בתוהו, אף תג יקר אחד לא יישכח ולא ייעדר מספר-החיים, כי יד נעלמה כוונה את השכל האנושי, שיחפש וימצא לו אמצעי נהדר זה להשארת נפשו הנצחית. למן כתב-היתדות עד המצאתו הגאונית של גוטנברג פעלה במסתרים ההשגחה האלהית, המתגלה ביגיעת-הרוח ובמאמצי הנפש של הנברא בצלם, התבלטה והתחבטה עד שמצאה סוף סוף את האותיות הנפלאות הללו, כדי לצקת אל תוכן את עצם החיים, הזורמים בלי הפסק וניגרים בלי סוף, בצורת ספרים ועתונים, חוברות וקונטרסים, כלילי חכמה ומדע, ספוגי משא ושיר. ויש שאתה רואה את כל המסדרים למיניהם, את ה“בחורים-הזצרים”, ואת המגיהים, ואת כל העוסקים במלאכת-קודש זו, לא כסתם פועלים עובדי עבודה שחורה, אלא ככוהנים המכהנים פאר, העורכים את הזבח, את העולה ואת האשה של לב-הסופר על המזבח של העתיד, לריח ניחוח לדורות הבאים, ולרצון לפני אלהי ההיסטוריה האנושית. ורעיון מלא אמת גדולה צפון בצמד-המלים הנפלא: אותיות מחכימות.

הסופר הזקן

ידו רועדת בכתבו, העט הנתון בידו מתנהג בכבדות, ברפיון – אך המלים היוצאות מתחת ידו זו רעננות הן, אמיצות ויציבות, שקויות ליח של נסיון וספוגות ריח של מציאות. עיניו כהות, מעורפלות וכבויות למחצה – אך המבט היוצא מעינים אלו תקיף הוא, מקיף הוא – רואה לפני ולפנים. לבו רופס מיוגע, מסובל – אך הרגש המפעם את הלב הזה חי ורענן, והמחשבה שבו צלולה, צרופה ומיושבת בתכלית, בנויה על אדני-ההגיון והגויה על טהרת הטעם. לא לחנם, כנראה, טרחו הימים ועמלו השנים, חידדו וזיככו, צירפו בלי הפוגות גרגיר-טעם לגרגיר-טעם והוסיפו תג-חן לתג-חן, עד שנתגבשה הדמות ונבנה האופי ונקנה הנסיון השלם בהבנת תוכן העניינים הנאצלים ובהבחנת המלים הנכונות, הבו גודל לסופר הזקן!

משוררים ואנשי מדע

המשוררים הם חושיה של האנושות. אנשי המדע הם מוחה ושכלה. וכשם שהחושים קודמים לשכל בהבחנת הדברים, בתפיסת כל מה שיש ובהשגת העולם הנגלה והנסתר, כך קודמים אנשי השירה לאנשי החקירה ביצירת התרבות (כל הגילויים הראשונים של תרבות קדומה הם קטעי שירה). החקירה הולכת בעקבות החזון הפיוטי. מה שיעלו המשוררים בכוח-ההשראה, יבררו וילבנו אנשי המדע בניתוח המדעי ויעשו מזה שיטה. אנשי מדע שהם גם משוררים הם גאוניה של האנושות, אשר מצעידים אותה קדימה, בין שתרצה, בין שלא תרצה.

בדורנו יד אנשי המדע על העליונה. הצלחתם הרוחנית והחמרית מסירה את לב הנוער מן השירה ומקרבתו אל המדע, השימושי או העיוני. רוח של חקירה מדעית נודף בזמננו גם מן הספרות היפה. וזה לא טוב. ומי יודע אם לא עתידה שירה להשתכח מן האדם, ובמקומה תעלה כפורחת טכניקה ספרותית גרידה, מבוססת על יסודות המדע הטהור, כביכול, שאין בה לא שירה ולא נשמה, כי-אם חיטוט פסיכולוגי משעמם ומסקנות הגיוניות של איזו שיטה חדשה, פרי פלפול המוח היבש בהזדווגו אל המעשיות המפוכחת והמוצלחת של הדור. ופני הספרות יהיו אז כפי פטריית-באושים, שצבעיה מרהיבים עין ותוכה ריק ושומם.

המדבר ב“מתי-מדבר” של ביאליק

יש טוענים נגד תיאורי-המדבר של ביאליק שבפואימה הנ“ל. מדבר כזה, אומרים הם, לא היה ולא נברא. האריה, כפי שמתאר אותו המשורר, אינו בנמצא כלל במדבריות אלו, וכן גם שאר בני-שחץ שבשיר, הנחש, הנשר וכדומה. אין כלל נחשים כאלה בשום מדבר-ציה, כך הם אומרים, ואינם יודעים כי, אם אמת נכון הדבר, אם המדבר הממשי אינו דומה למדבר המתואר בידי המשורר, אזי אוי ואבוי למדבר שכזה! אם כך הוא הדבר, הרי עליו, על המדבר העלוב הזה, למהר ולהשיג, למען השם, את כל החיות, הנחשים והנשרים הללו, כפי שמצייר אותם המשורר, כדי שיהא ראוי לשמו! אוי לה למציאות שאינה מכוונת למחשבתו של היוצר. כי כשם שקדמה תורה לבריאת העולם, והקב”ה הסתכל בתורה ויצר את העולם, כלומר – לפי תכניתו ההיולית יצר את יצירתו הממשית, כך משמש מדברו של ביאליק אב-טיפוס, מופת ודוגמא, לכל המדבריות שבעולם. ואם איזה מדבר שהוא רוצה להתקיים כמדבר הגון, ישימון של ממש, הרי עליו להתאים את עצמו לכתוב בשירו של ביאליק – ולא להיפך!

לעול ולמשא

הוא עלינו הסופר, המתגדר בפטריוטיות שלו ועושה לנו חסד באהבתו את עמו, את ארצו, או את האנושות. הלא אהבה זו דבר המובן מאליו היא, ואין מתפארים בה, כשם שאין אדם מתפאר בזה שהוא נושם אויר. עיקר הבעיה הוא בכמה טעם, טעם, טעם הוא עושה זאת! בכמה כשרון הוא מבצע, הוא מקיים אהבה זו. ועיקר העיקרים: בכמה הנאה הוא עושה זאת, כמה הנאה נהנה הוא גופו מעבודתו הספרותית לטובת עמו, לטובת ארצו, או לטובת האנושות. וזה חשוב לנו מאוד. אל נא יקריב את עצמו לטובת הכלל! אל נא יתהלך בקרבנו מלא מרירות, מלא רוגזה וטרוניה על הקרבן שהוא מביא למעננו, בהקדישו את עתו ועטו למלאכת היצירה, המייבשת את מוחו ואוכלת את לשדו וכו' וכו'. רק לא קרבנות, אישי הסופר! רק לא תרעומת על כפיות-הטובה כלפיך מצד העם, מצד הארץ ומצד האנושות! ההנה אתה תחילה וממילא ניהנה גם אנחנו. עשה למענך ולא למעננו. הנח את העם ואת האנושות והשתדל ליצור דברים נאים, שקודם כל יהנו אותך, שיגרמו לך גופא קורת רוח ועונג אין קץ, ואגב כך יעשירו גם אותנו וינחילונו נחת והנאה רוחנית, ואנחנו נחזיק לך טובה על כך, כשם שאנו מכירים טובה ליוצר-בראשית, שברא הכל לכבודו. רק אל נא תבוא עלינו בטענות וטרוניות – אין אנו חייבים לך כלום! לא אנחנו פתינו אותך להבאת קרבנות ולא אנחנו שידלנו אותך לכך. ואם עבודתך נראית לך כהקרבה עצמית – מוטב שתעזוב את העם ואת האנושות לאנחות ותשקיע את כשרונך בעסק שהוא מכניס יותר.

אהבת הבריות של הסופר

אהבת הבריות של הסופר ניכרת בסגנונו הבהיר, הקל, הנקי מכל עומס-לשון ועודף-דיבור, והמכוון לתכליתו: להשפיע על הקורא השפעה מחנכת, מזככת, מרוממת. מחובתו של הסופר הוא – למצוא חן בעיני הקורא, לקנות לבו, למשוך דעתו לדברי-יצירתו, למען ירוץ הקורא אליו ויחרד אל דבריו באשר אך ימצאם. חובתו של הסופר היא לחבב את עצמו על הקורא, כדי שיוכל להעניק לו מה שחנן אותו אלהים. ואין כל צורך שיתכוון הסופר לכך במחשבה תחילה, בבחינת “לשם יחוד”. סגולת היצירה אינה אלא מין צורה מיוחדת של אהבת הבריות, שאל-אלהי-הרוחות משתמש בה לזכך את יציריו ולהצעיד אותם קדימה בשטח הספירה הרוחנית. הסופר המקורא לכך הוא כלי-שרת ביד הכוח העליון, הדואג להתקדמותם הרוחנית של ברואיו כשם שהוא דואג להתפתחותם הגופנית. ולכן, אל נא יאמר הסופר: "מה לי ולקורא? אני אינני כותב בשביל אחרים, אני בשביל עצמי כותב! זוהי שטות ששקר בצדה. ברגע שהוא מפרסם את דבריו ואינו גונזם, הריהו מעיד על עצמו שאין הוא טורח אלא בשביל הקורא. ומשום כך עליו לעשות את מעשהו בשלמות, כלומר, לתקן ולטפח את דבריו יפה-יפה, עד שימצאו מסלות ללב הקורא. אל נא יכביד עליהם עבטיט של מליצות מיותרות, אל נא יפליג למרומים כאלה, ששום דמיון אנושי, טבעי ומיושב, לא יוכל להמריא אחריו ולהשיגו. חייב הוא לעמוד במגע תמידי טמיר עם קוראיו, לחוש דפקם, לדעת טעמם, כדי לכוון את מתנתו לרוח המקבל. המספר, המשורר, המסאי והעתונאי – כולם יחד רק אפשרות אחת ניתנה להם לצאת ידי חובתם כלפי הבריות: לא לקצר ולא להאריך אף במלה אחת את ארשת רוחם, פרי שכל ורגש, אלא להגיש אותה לפני הקהל בהירה ורעננה, עניינית וחיננית, למען “יאכל את המגילה הזאת” ובאה בנפשו כמרפא מבריא ומחזק. כי זאת היא ההומניות האמיתית הטבועה בהם והמתבטאת בשלמותה בעיצוב הצורה הספרותית של הסיפור, השיר, המסה והמאמר.

הסופרים הצעירים שלי

בעיני עדיין צעירים הם כולם: שופמן, שניאור, ברקוביץ, פיכמן, עגנון, יעקב כהן, שמעוני. מה לי ולגיל שלהם? מה לי, בעצם, לתאריכים? אני רואה אותם באורם האמתי, בזיו-העבר. ומשונה הדבר שהם כפופים במקצת, עייפים במקצת, כבדי-צעד ונוגי-מבט. אין זה אלא צחוק, אין זה אלא משגה, ממש! הלא הם סמל הנוער, סמל הרעננות והצעירות. כטל עלי חיי היו, כטל עלי ימי ושנותי בעיירתי הקטנה. איזה קסם הוצק בשורותיו המחוטבות של שופמן! איזה חן בתיאוריו הצחים של ברקוביץ, איזו גברות ורחבות בשירי שניאור, באידיליות של שמעוני, בשירי העלם הבהיר של יעקב כהן, איזה חן וחסד בתמימות המחייכת שבסיפורי עגנון. זוכר אני שיר אחד של פיכמן ב“העולם”, הפותח בשורה פשוטה זו: “מאָז הבקר עמדה להקת עבים”, שנסך עלי מין שכרון פיוטי חריף, שלא יכולתי להשתחרר ממנו ימים רבים. לא מלים היו אלה, כי-אם להקת עבים ממש, שעמדה במרומי שמיה של עיר-מולדתי, ואני ראיתי אותה דרך שפופרתו המאירה של יהודי בסראבי זה. ושקיעת החמה של רוזבדוב היתה כתובה באש שחורה על גבי אש אדומה בשירי שניאור (אָז ארגמן מלי קדים…)

ובלהט הקייץ “הלוך הלכתי ביער לנוע, מצוא מצאתי פרח צנוע”, זה הפרח הצנוע של יעקב כהן, שיר שהילך עלי עדנים חלומיים, והיה מלא מריחו ורוחו של היער כחול-הערפלים אשר מסביב לעיר-מולדתי.

הלא אך צחוק עושים לי, באמור אלי: “בני שבעים, בני שבעים וחמש!” ייסכר פי דוברי שקר! מי שבעים? מה שבעים? הימים הטובים ההם הלא חיים בי עוד, לא עבר עדיין יום אחד! ביאליק ואחד-העם באודיסה מכתירים את מנדלי סבא, סוקולוב ופרישמן בוורשה מתקיפים את פרץ, והללו, הסופרים הצעירים שלי, הצעירים הנצחיים, מקיפים את רבותיהם אלה ואומרים שירה, איש איש כלבבו וכלשונו, ויצירותיהם בשיר ובפרוזה מרטטות בחלל-האויר כאשכלות ענבים, כאשכלות עגבים.

אמנם, ידעתי כי ישנם אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי – יברך אלהים חילם וירבה קוראיהם מימין ומשמאל! בני לא ירד עמהם! יסלח לי אלהים על גחלת-האמת שבפי: הם לא נתנו לי כלום, לא אמרו לי כלום. בסודם לא תבוא נפשי. הסופרים הצעירים שלי, שלי הם עד היום! לא אחליפם ולא אמירם באחרים. כי נעוריהם נעורי וטל-חייהם טל-חיי. במיליהם הטהורות השתקף עולמי, ואהבתם את העולם טיפחה וריבתה בי את אהבתי אני לעולם ומלואו. מה לי גיל, מה לי תאריכים? אני לא אישרתי ולא אאשר את תעודת-הזהות שלהם עד עולם.

פרוזה ושירה

שתי בנות הן לאביהן המושך בשבט סופר. האחת, בת-השיר, מפונקת היא לאין ערוך, אין קץ לתפוצותיה. פעם תרקיע שחקים, פעם תרד תהומות, מיללת או צוהלת, והאב המסכן נגרר אחריה תדיר, אחוז בחבלי החרוז וקשור בעבותות הריתמוס, ואל כל אשר יהיה רוחה ללכת ילך גם הוא באין ברירה. שבע בכל רגע תשנה טעמה ותחליף דרכה, ושום הישג לא יישר בעיניה, שום חידוש לא יתן סיפוק לנפשה העצבנית, והוא מחויב תדיר למלא חפצה, המשתנה חליפות, ולהרגיע את רוחה עד כמה שאפשר. לא כן הבת השניה, הפרוזה, ישרת-לב היא וישרת-דרך. פשוטה בהליכותיה וטבעית בדרישותיה, כרוכה אחרי אביה ואל כל אשר יחפוץ יטנה. שקודה היא בעבודתה וקשובה ונתונה לכל אשר יבקש הימנה אביה-מחוללה. לא תמרה פיו ולא תסלף את דבריו ומהלך-רעיונותיו קדוש לה. כבת נאמנה שומרת היא מוצא-שפתיו ומשתדלת לקיים את הוראותיו בדיוק רב, לא תוסיף ולא תגרע. אליה יבוא אביה לנוח בצלה ולהינפש מעמלו, מרוב כרכוריו ולבטיו עם הבת השובבה. בקרבתה ירווח לו מעצבו ומרגזו אשר ינחל למכביר מיד המפונקת. והיא תנחמהו מן הסבל ומן הצער אשר ישבע לרוייה מאת ההפכפכת הנחמדת. רבת ההגיון תתקן את פּגימותיה של רבת השגיון, והאב הנאמן, האוהב אהבת נפש דוקא את הבת השובבה, מתנודד מזו לזו, מתייגע ומתעודד חליפות ועל כף אחת של נחת, מלוא חפניים של עמל וענות-רוח.

עצמאות לשונית

ביאליק לא שאף כלל להיות עצמאי בלשונו, הוא נשען כל ימיו על כתפי-הקודש, על כתבי-הקודש. ואם יטען הטוען, שביאליק לא יכול להיות עצמאי בלשונו – יהא הדין עמו. בנקודה זו יכולת ורצון עולים בקנה אחד. כאן “ההפכים מתאחדים בשרשם”. לבחירי-אומה אלה לוחש שר-האומה: אל תהא חדשן! סתם חדשן עם-הארץ. היה כאבותיך, כמשוררי התהלים, שלא קראו שמותיהם על שיריהם, ואש-נשמתם וכוח-פיוטם נבלעו בדמו של העם. אף שירתו של ביאליק באה כשמן בעצמות-העם – בזכות עניוותו הלשונית הפוריה. כי בשדה הלשון והמחשבה אין אדם יכול לחדש דבר. כל מה שיש בידו לעשות – הוא: לצרף פרוטתו לאוצר-האומה, להגיש עצמו, עצמיותו שי לנחלת הדורות, ולהוסיף את חוייתו הנפשית העמוקה לזו של הגדולים והטובים ממנו – וזהו עיקר ועצם חידושו. “בחפשי פרוטתכם”, אומר ביאליק, “ויאבד דינרי” – זה לא נכון. הוא איבד פרוטתו וימצא דינר! הוא נתקבל על דעת העם דוקא משום שלא ביקש להיות עצמאי. שעבודו מרצון למסורת-אבות היה לנו לברכה, היה לנו למקור של חיות וחירות, דור נטול-תרבות ויהיר-חכמה דוגל בעצמאות לשונית.

קריאת שירים

קריאת שירים, כשמיעת מוסיקה, דורשת הכנה, דורשת כוונה. פסולה היא אם היא נעשית בחפזון, ברפרוף, על רגל אחת. השיר, ובשיר הטוב אנו עסוקים, הנהו צירוף של השראה נפשית, המצאה דמיונית והבעה לשונית מצומצמת בתכלית הצמצום. השיר הטוב הוא מזיגה של חכמת-לב ספוגת חויה והתפעלות וידיעת לשון טובת-טעם ורבת-נסיון. חייב הקורא לתת לנפשו הזדמנות מלאה להפגש עם נפש המשורר פגישה ממושכת, כדי להתפס ברשת-קסמיה, כדי להסחף בזרם נפלאותיה הפיוטיות והפתעותיה הלשוניות. פגישה כזאת עם נפש המשורר ברכה רבה בה לקורא, היא עשויה להעשיר את חייו הפנימיים, להרחיב דעתו הרחבה של ממש, הואיל והשיר הטוב הוא תמצית של גופי-חיים, סך-הכל מגובש של תורות שלמות ופרי חוויות עצומות ועמוקות. הנה “המתמיד” של ביאליק! הלא כל עולמה של כנסת-ישראל מקופל בו על כל מרומיו ותהומיו, וכל עדינותה ומתיקותה של הלשון העברית גלומות ואצורות בו כשברירי אורות וגוונים באבן טובה. ואותה נבוכות יקרה ונפלאה של נפש המשורר, הפוסחת על שתי הסעיפים, הנקלעת בין החיב ובין השלילה, הנושקת ונושכת כאחד, רוטטת ברחמים ובועטת ברוגז, כמה עשוי כל זה להעמיק ראייתו של הקורא, להרחיב אפקו הרוחני ולהכניסו תחת כנפי השכינה העברית. או שירו המוסיקלי הנפלא של טשרניחובסקי “עולת רגל”. נסיון נועז, לתפוס בחרוזים ספורים – ובאירופה של ימינו! – את הלמות-לבה וצהלת-נפשה של בחורה מישראל, בת הגליל התמים, מימי קדם, בעלותה לירושלים, נבוכה ושכורה מרוב אורה, בושה וחרדה לקראת פלאי עיר הקודש והדביר. כמה הצליח המשורר להחיות לפנינו לא רק את היפהפיה ההררית, כי אם גם את הלשון שבפיה, זו הלשון המשוערת, שעלתה כל כך בידו הברוכה של שאול טשרניחובסקי הבלתי-נשכח. אכן, קריאת שירים חכמה היא, אמנות פוריה, וכל השוגה בה ימצא מאה שערים.

ברכה לדור החדש

ברוך בואך, הדור החדש! בוקר טוב! איזו רעננות בעור-פניך! איזה זוהר במבט-עיניך! כל יצורי גווך שופעים חדוה, חדות יצירה ושמחת גילוי. שהרי את העולם גלית פתאום זה עתה, את השמש ואת הים, וגם את העננה הנחמדה שבקצה האופק. ואת האשה היפה גלית ואת הספרות היפה: את וולט וויטמן, זה הקאו-בוי האמריקאי בהיכל השירה העולמית, אשר יצר את הג’ז הפיוטי, עוד לפני היות הג’ז על הארץ. ומרוב גילויים יריע לבבך תרועת גיל ותהלה לעצמך: מי ידמה לך ומי ישוה לך, מה הם כל אלה שקדמו לך, כל אלה שהיו לפניך ושלא ראו אף את החצי ממה שאתה רואה, ממה שאתה מגלה יום יום ושעה שעה! הנה אתה מנסה לתת ביטוי למה שמתרחש מסביבך ומתרגש בקרבך – הוי, כמה זה עולה יפה! כמה זה נעלה, נהדר, נשגב! החרוז שוטף, הצירוף מזהיר והסגנון – חדש שבחדש! עין לא ראתה ועט לא תיאר! מה מובן הוא יחס-הביטול לכל אלה שקדמו לך. מה מוצדק מבט-הזלזול כלפי כל אותם ששרו וכתבו וציירו ויצרו – אוי ואבוי! – לא כדרך שאתה שר וכותב ומצייר ויוצר – ברוב חכמתך החדשה. יערב נא ויבושם לך, הדור החדש, סיפוק זה של אני-ואפסי-עוד; של ראשון לגילוי וראשון לביטוי, כביכול. ידוע, ידוע צורך זה של בעיטה בקודמינו-קדמונינו, של פגיעה באלה שהעיזו לבוא לפנינו. ישן-נושן הוא הבוז הזה, והוא חוזר ומתחדש בכל דור ודור. ואולם דבר אחד אני מאחל לך: בבוא עת הכמישה ונמיכות-הרוח, בעלות הלבטים והקמטים בגוף ובנפש, אל נא יפול עליך רוחך ואל נא ישפל קולך – עמוד איתן, כמוני היום, מול הדור החדש, שיבוא אחריך גם הוא ברעם וברעש ובקול ענות גבורה, כמוך היום, וקבל את פניו ברצון, בחיבה – ובלעג כמוס כאשר אקבל אני היום את פניך הרעננים, הדור החדש!

המשפט

לפראנץ קאפקה, תירגם ישורון קשת, הוצאת שוקן

תחתיים, שניים ושלישים סדוּרים החיים בספר כבד-נכאים וגדוש-אימים זה. נגול כאן לפנינו חזון קשה, שכאילו בנוי הוא כולו על פסוק אחד בקוהלת: “כי גם לא ידע האדם את עתו – כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח – כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום”. (קוהלת ט' יב). תחתיים – אלו הם האירועים העירטילאים, הפשוטים שבפאֵבוּלה של הסיפור, שטף המקרים החיצוניים הטבעיים, כביכול, המסתער על הנפש הראשית, הגיבור החלש של הסיפור החזק, שבבוקר לא-עבות אחד נודע לו פתאום, שהוא נתבע לדין – בלשון החסידים: יצא עליו קטרוג – ושעליו לעמוד לפני כס-המשפט כנאשם, והוא אינו יודע מה חטאו ומה פשעו, אינו יודע היכן בית-הדין ומי ומי הם שופטיו, ואימתי ייקרא להתייצב לפניהם. וכאן מתחילה פרשת העינויים והחיפושים אחרי הפתרון שאיננו, אחרי השחרור שאיננו, עד הגמר הנמהר של הסיפור ושל האדם.

כל הפרטים והלבטים הרבים, המלווים את המאורע המשונה הזה, שעם כל היותם משונים ומלאים זרות ותהפוכות, יש להם בכל זאת שורש ויסוד בחיים הממשיים, הם בכל זאת מסודרים כהלכה ומשובצים להפליא במציאות היומיומית, כשם שיצורי שאגל, למשל, שאובים מן המציאות הפשוטה וקרובים לסדר-החיים הנורמאליים, אלא שבעיני הצייר-האמן מקבלת כל המציאות כולה צורה גרוטסקית כזאת, צורה פרועה ומבולבלת מחמת צירוף הדברים המשונה וגיבובם זה על יד זה שלא כסדרם ושלא כדרכם, מאחר שלא כדאי כלל להקפיד על הסדר ועל הנורמאליות בתוך פליאה משונה זו ששמה חיים, בתוך אנדרלמוסיה זו ששמה עולם.

המחבר הנדהם בלי קץ ולאין שיעור למראה עצם החיים, שאין שום תואר חל עליהם, ולמראה הויית האדם עלי אדמות, ולנוכח אימת הסוף שהוא צפוי לו, אינו מרגיש כל צורך לשמור על גבולות התיאור הנורמאלי של חיי גבורו ועל ההגיון המציאותי של מהלך המאורעות, הואיל והמציאות כולה אינה מחוייבת המציאות כלל וכלל. אצל שאַגאַל מחבק המנגן היהודי בידו האחת את הכינור ובידו השניה את ראש-העגל, ואצל קאפקה דורך האדם על המיטה ברצותו לצאת דרך הפתח הנמצא דוקא למראשותי המיטה – והכל אתי שפיר!

שניים – זהו הנמשל הגלוי, הפשוט, לאדם חולה, שהוזמן למשפט, כלומר, שחייו נתונים בסכנה ובית-הדין אינו אלא בית-החולים, והפרקליטים השונים הם הרופאים, היכולים עוד להציל, וכל האתראות אינן אלא אזהרות בענייני שמירת הבריאות והסרת המחלה וכו'. גם פירוש זה מעובד ומדויק כל צרכו ומתואם היטב לעצם המאורע. ואולם עיקר כוונתו של “המשפט” וכל מאמציו הרוחניים הנפלאים של הסופר הגדול מושקעים בשלישים, היינו, בעצם קיומו של האדם עלי אדמות, עצם החיים, שאינם אלא הזמנה ממושכת, עתים סמויה, עתים גלויה, ליום המשפט, לבית-דין-של-מעלה, שאין לפניו לא מיקח שוחד ולא משוא פנים, לא דיחוי ולא ריתוי.

הלא כה דבריו בפרק השמיני (עמוד 210): "במשותף אי-אפשר לבצע שום דבר כלפי בית הדין. כל מקרה נחקר בפני עצמו, הלא בית-דין זה מדקדק בקלות כבחמורות, לא ייתכן איפוא לעשות שום מעשה במשותף, ורק היחיד יש שהוא משיג דבר-מה בסתר". בנוגע לסניגורים הוא משמיע דברים עמוקים, שהוא, המחבר בעצמו כמדומני, לא עמד על הקשר הטמיר שיש ביניהם ובין תשובת אלהים למשה.

בעמוד 215 הוא אומר: “הם (הסניגורים) מגינים רק על מי שיש ברצונם להגן עליו”. משה רבינו מבקש מאת כבוד אדני: “הודיעני נא את דרכך” ו“הראני נא את כבודך”. ועל כך הוא מקבל מפי הגבורה תשובה ניצחת אחת:

:וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". כלומר, אין אדם ילוד-אשה יכול לדעת טעמה ונימוקה של האלוהות ביחסה אל הבריות, להבין על פי אילו כללים היא מקרבת את פלוני ודוחה את אלמוני, להשיג את המניעים הנסתרים, בהעניקה לזה שפע חן וחכמה, בריאות הגוף ונדיבות הרוח, ובהעתירה לזה רוב פגעים וחלאים רעים, כיעור וטמטום ורוע-מזל בכל אשא יפנה. אין מנוס ואין מפלט. הצלה פורתא אפשר למצוא לפעמים בעזרת אשה, שיש לה מגע-סתר עם המקומות הגבוהים ועומדת בקשר נעלם עם הכוחות העליונים. כמה העמיק קאפקה להשיג את תפקידה וערכה של האשה בסבך זה של ההוייה האנושית, וכמה השכיל לשלב אותה ואת חסדה במסגרת כרכוריו-פרפוריו האיומים של הנידון להיות נידון. “ומצודה פרושה על כל החיים”, זוהי הבת-קול היוצאת מתוך הפרקים הללו, פרקי הטרגדיה האנושית, שפראנץ קאפקה, המעונה הגאוני, זרק עליה אור מבהיק ומבהיל והאיר אותה מן הקצה אל הקצה בברק נשמתו הדוויה כבסילון-אור זה של זרקור ענקי, המפיץ נגהו על פני תהום.

ואשר לשפת-התרגום של ישורון-קשת – יש לציין בהנאה את פשטות הביטוי וטבעיות ההרצאה, על אף כל דיוק התיאור ודקות הניסוח המקורי. ידע, ידע המתרגם להוציא לאור משפט.

למנצח על השמינית שבשמינית

לש"י עגנון

שמינית שבשמינית של גאווה התירו חז“ל לתלמידי חכמים, ואולם דבר אחד נעלם מהם, מחכמינו ז”ל: שמינית שבשמינית של גאוות תלמיד חכם שקולה כנגד תלי-תלים של גאוות איש פשוט, היא כבדה ורחבה יותר מכל גאוותו של אדם הדיוט. ענין זה מסובך הוא ביותר. אדם שיודע שתלמיד-חכם הוא, שענוותן הוא, מסתפק במועט, וכדומה, הרי דבר זה עצמו, ידיעה זו גופה, מקור גאווה הוא לו. הנה הוא לובש ענווה, עוקר מלבו כל שורש של יהירות, ויחד עם זה, תוך כדי כך, הוא מכין את נפשו לגאווה חדשה, עמוקה יותר, הוא מגדל בתוך נשמתו קן-נחשים חדש. סלידה זו שהוא סולד מפני הגאוותנות, חתירה זו שהוא חותר להתרחק מן הכיעור ולעלות על אחיו בני-עמו בענווה ובטהרת המידות, היא היא שמביאה אותו לידי ענוותנות כזו, שכל גאווה כאין וכאפס נגדה, שכל התרברבות לא תשווה לה. מה מוצא מן הסבך הזה? תומאס מאן בא לידי מסקנה, כי האדם הבינוני הוא הטיפוס האידיאלי של המין האנושי. היינו – האיש שאינו מוכשר ביותר, שחייו הרוחניים אינם מפותחים, אינם מסובכים ביותר, וממילא אין מקום בנפשו לכל אותו סבך-הניגודים, לכל אותה ההתנצחות התמידית של סתירות פנימיות והרגשות דקות מן הדקות, הוא לדעתו, האיש המוכשר לענווה אמתית, לפשטות אמתית ביחס לעצמו וביחס לאחרים. ולא הוא! המגמה ההתקדמותית של רוח-האדם אינה יכולה להסכים לבינוניות זו, שעושה את האדם מוגבל בחייו הפנימיים וצר-אופק בכושר חוויותיו הנפשיות. האדם יציר-טבע הוא, והטבע שונא פשטות, אינו סובל חדגוניות וחדצדדיות. הטבע מוצא ענין וחפץ דוקא במסובך ובמפותל. הוא אומר: “התפתל, בן-אדם! התלבט ברשת-ניגודיך והתאמץ להביאם לידי שווי-משקל, להטיל עליהם מרותה של הרמוניה נעלה!” ובנידון דידן – רמז קל להרמוניה זו: “עבוד, איש-הרוח! ואם תזוח עליך דעתך – תזוח! ואם תפתה אותך ענווה – אל תחשוש לה! שקידת העבודה תסיח דעתך משתיהן, עבוד ועשה את המוטל עליך והשלך יהבך על אדני, הלבוש גאות!”

המתמיד של ביאליק

כיום לא בבית המדרש הישן הוא יושב, כי-אם באחד הקבוצים שבעמק, ולא על התורה כי-אם על העבודה, העבודה ממש, ולא “עבודת הקרבנות”, לפי פירושו של הברטנורא. ובמקום שלושת החברים “שרעו לו יום בואו הנה – נר דולק, עמודו וספר תלמודו”, רעו לו עתה שלושה חברים אחרים: שמש הבוקר, הטראקטור והשדה הנרחב. מלים אחרות עכשיו בפיו. לא “הוי, הוי אמר רבא, הוי תנו רבנן!” אלא: “יוסקה, הגיעה השעה להאכיל את הפרות!” או: “אביבה, צריך לחלוב את הפרות!” כמו אז “ירמזון הכוכבים ממרומם: ישנים בעינים פקוחות”, “גם אנחנו ישנים”, ידובבו בחלומם עשבים ודשאים מארבע הרוחות". אולם, טעם אחר לכל הדברים הללו כאן, על הטראקטור, מקום-מושבו החדש של “המתמיד”.

"וַיֶּאְדַּם הַקָּדִים, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָאָה,

הֵקִיצָה הָאָרֶץ הַשְּׂמֵחָה וּמְאִירָה,

מִצְהֲלוֹת צִפֱּרִים הָרוּחַ נִמְלָאָה,

כָּל חַי יַצְהִיל פָּנִים, כָּל פֶּה אוֹמֵר שִׁירָה".

כל מה שביאליק תיאר אז כניגוד, כלעג מר לחיי בחור-הישיבה, הרי הוא כאן מציאות ממש, הוייה חיה וממללה.

"וּכְנַחַל עֲדָנִים יִשְׁטְפוּ הַחַיִּים,

יָצִיפוּ הָאָרֶץ, הַיְקוּם וַאֲגַפָּיו –

יַשְׂבִּיעַ אֶת עֵינָיו מִי בַּעַל עֵינַיִם!

יִתְעַנֵּג מִי אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפָּיו!"

כנחל עדנים לאו דוקא. העבודה קשה ומפרכת, משעבדת את הגוף והנפש לקרקע, לשבעים ושבע חובות קטנות וגדולות, לתפקידים אין מספר. אבל אין כאן מקום לשועת לבו של המשורר: “רבונו של עולם! הכוחות האלה על מה המה כלים?” כאן הכוחות האלה אינם כלים כלל. הם מחיים עם רב, הם מקימים מעפר עם דל ומשיבים לו את לחם-חוקו ואת כבודו הראשון. גם יוסקה חולם – לא על “כתב סמיכה בכיס” ולא על “גאון שיופיע כברק ממיר עד ולוזין”, הוא חולם על השתלמות בחקלאות, על חדר מיוחד, וכדומה. גם אביבה חולמת, חולבת וחולמת, וחלומה טבעי, אמתי, שרשים עמוקים לו בחיים שמסביב, במציאות הדשנה והרעננה: על הג’ינג’י רחב הכתפיים ועל ילד-מותק ממנו. לא צחיחה עוד החלקה ולא מקוללה עוד.

המדבר של חיי הגלות נהפך לשדה-תבואות. המתמיד יושב על הטרקטור וניגון-הגמרא שבפיו התפתח להמנון לאלהי החיים והטבע.

והתלמוד מה יהא עליו? אל דאגו, רבותי, הרבה זמן לאלהי ישראל והרבה סבלנות לו, ואין קצבה לשנותיו של הקדוש ברוך הוא. וכשם שנמצא “תיקון” לבחור הישיבה, כך בודאי יימצא תיקון לספר-תלמודו. קליפתו תיזרק ותוכו יישמר בצורה חדשה, מתאימה יותר לרוחו וטעמו של הדור, לשעתו ולדעתו של המתמיד החדש.

מנחם מנדל בארץ ישראל

איו אדם עומד על טיבו וערכו האמיתי של ספר, אלא אם כן ניסה להקנות תכנו לאחרים. מטעם זה חשובה לנו לפעמים עדותו של מורה ביחס לאמיתותה של יצירה ספרותית יותר מהערכתו של המבקר. לפני כעשר שנים לימדתי בירושלים כיתה של משתלמים מיוצאי מרכז אירופה, כלומר, מברלין, דיסלדורף, פראנקפורט וכו', כולם אנשי ספר, טובי טעם ודקי רגש. האֶרדר, גיטה ולאֶסינג עמדו ליד עריסתם וגונדולף, גיאורגה והוסרל כללו את יפי-רוחם. גם בתחום הלשון העברית כבר עברו כמה מדרגות: ברגנרין, קליקו בברלין, רזניקוב בברסלאו ווסרין בלייפציג כבר טיפלו בהם והאצילו עליהם מחכמת הלשון ודקדוקה כיד הפדגוגיה הטובה עליהם.

הם אהבו את התנ“ך, אהבו את ספר-האגדה, ואילו אל הספרות העברית החדשה התייחסו בקרירות מסותרת, בקצת זהירות, שיש בה יותר משמינית של חשד ושל זלזול. לגלוג דק היה מרחף על שפתיהם בשעה שהתחלתי לשבח לפניהם את אחת היצירות החדשות – ואהה! לא תמיד הוכיח הנסיון שיחס זה של קלות-ראש היה מוצדק. אחרי תומאס מאן והרמן הסה, בפרוזה, אחרי ריינר מריה רילקה ואוסקאר לאֶרקה בשירה, קשה היה להפתיע את הלב הנבון ואת החיך הטועם בדברי פרוזה ופיוט משלנו. ומשום כך לא מש מעל דל שפתותיהם אותו לגלוג של ביטול. כאשר בישרתי להם ברוב התלהבות, כדרכי, על המציאה החדשה שמצאתי בשבילם לשם חומר-קריאה לשיעור של ספרות: “מנחם מנדל בארץ-ישראל” לי. ד. ברקוביץ. ואולם לאחר קריאת המכתב הראשון, שבסופו מתאר המחבר יהודי אשכנזי מיוצאי פראנקפורט, ש”מחזיק בידו כיפת-משי קטנה, וכיון שמגיעה לפיו מלה הנאמרת בלשון הקודש, מיד הוא חופז ומכסה בה את ראשו. לפני ימים מועטים נתגלגלה השיחה לחורבן אשכנז, ונתרגש מאוד, הזכיר בכל רגע את השם “היטלר ימח שמו וזכרו” – ונזדרז פעם בפעם לשים על ראשו את כיפת המשי הקטנה", סרה בת-השחוק הלגלגנית מעל כל השפתיים, העיניים אורו, הפנים נהרו, וממכתב למכתב שבאותו ספר נפלא נתחממו הלבבות יותר ויותר, חשק-הקריאה הלך וגבר וההתפעלות עלתה עם ההנאה הרוחנית שנהנו עדיני-טעם אלו מן היצירה היהודית-אנושית, שנזדמנה להם סוף-סוף, לאחר הרבה אכזבות ספרותיות. שם המחבר נעשה יקר ואהוב על התלמידים כשם שהיה יקר ואהוב על המורה גופו, כי הפעם ניצחה התלהבותו של המורה העברי את לעג-הספק של מרכז אירופה.

תבורך, איפוא, היד שהרימה את המשא הכבד הזה והגישה לנו ולדורות הבאים את גוש-ההוי הנורא-הוד של תקופתנו רבת הברכה והקללה, כהגיש אבן-חן, קבועה במשבצת אמנותית מאירה בזיו של הומור נלבב ונהדר שלא ייבוש ולא ייכלם מפני תומאס מאן והרמה האַסה, ונגהו לא יועם מפני מאורי השירה האירופית.

עיקר יחודו של שופמן

(עם צאת ספריו ב“עם עובד”)

במה קנה שופמן את עולמו? בכוח תפיסתו את המציאות ללא כל שיור, ללא כל ויתור. כנשר על טרפו הוא עט אל הנושא הערטילאי, אוחז בו בצפרני מליו החדות, השנונות, בלי רחמים – ואין מידו מציל! אין הוא גורס כרכורים ארוכים, אין הוא סובל הכנות והקדמות – בבת אחת ולפתע פתאום הוא קורע, הוא חותך נתח טוב ושמן מגוף החיים, אבר מן החי, ומגיש אותו לפניו כשהוא עדיין רותח, מפרפר ושותת דם-התמצית של החיים.

מרחק רב מפריד בין עינו של היוצר לבין העצם המתואר. הלשון, שתפקידה הוא בעצם לבטל את המרחק הזה, מגדילה אותו על פי רוב עוד יותר. מרבה דברים מרבה ריחוק. לא כן לשונו של שופמן. אין כמותו לביטול המחיצה הזאת, לחיסול החציצה הזאת, ואין כמותה לקיצור הדרך שבין הרואה ובין הנראה. אין לו פנאי לטפל בדברים טפלים, בדברים בטלים, דבוק הוא ממש בגופי החיים, בעיקר הדברים. פנים אל פנים ולב אל לב הוא נאבק עם החומר, ואינו מרפה ממנו עד שיציל מפיו את הברכה. רק קיר דק של מלים מעטות מבדיל בינו ובין עצם החיים, וגם רקמה דקה זו ריחה כריח הקרקע, כריח המציאות החיה, והדופק הפועם בעצם ההוייה פועם גם בה. הביטוי והנושא המבוטא לאחדים הם בידו. שופמן הוא משורר הלשון, הקרובה ביותר אל העולם המוחשי, כי כל מאמצי כוחו, כל מעמקי חתירתו מכוונים הם לכך, שהפרוזה שלו לא תהא תחליף למציאות, כי-אם המציאות עצמה. הממשות בתכלית האפשרות. פרקי ספרות כגופי חיים הם לו, גושי מציאות שלבשו מלים. גושים כבדי חיים, גדושי לשד ולהט, אימים וחרדות.

יש שאני רואה את יצירתו של שופמן כמין מנוף ענקי, שהרים נטל כבד וכביר של חמרי חיים רבים ושונים, גושי תאוה רותחת, תלי רחמים עצורים, סבל-אדירים וצער קופא בתוך מקוה דמעות סמויות מן העין – מנוף עצום, תלוי מוזר ומופלא בגבהי-מרומים, ונורא-הוד בחללו של עולם.

עוון-הכשרון

רק במותו יכפר אדם-המעלה בישראל על חטא-חוצפתו, להיות אדם-המעלה. בחייו לא יסלחו לו עוון-כשרונו. בכל מיני נקמות ונגישות יתנקשו לו ויתעללו בו עד יום אחרון. או שיבדקוהו שבע בדיקות עד שיגלו סוף-סוף את הלקוי הנסתר, ובכל עת-מצוא ובלתי-מצוא יטיחו בבפניו את הקלון הזה. או שיטילו עליו כל מיני תפקידים ושרותים כי ימלא אותם, הואיל ורק הוא מוכשר לכך – גם זאת היא דרך של נקמה! – כי אוי לו לאדם מישראל שכושר-עבודתו וכשרון-המעשה שלו נתגלו ברבים! הכל יחד, הפרט והכלל, יעמיסו עליו עד בלתי נשוא: מכיון שנתמחית כבעל-כוח – שא! או שישתדלו להוכיח אפסותו של שאר-הרוח שבו, לגנות את כשרונו ולבטל את מעלותיו כיד חכמת הביטול הטובה עליהם מאז ומעולם, כי קשה להם, קשה עד לאימה, להכיר בנעלותו של הזולת, לאשר גדלו של החבר ולהודות קבל-עם כי פלוני מורם מעם ומוכתר במעלות יותר מהם. ומכאן, כנראה, כל ההערצה המופלגת שמעריצים אצלנו את האריה המת, את הגאון שהסתלק. אין די מלים ואין די שבחים בפי הדור אשר נתייתם, לתאר גדלו והדרו של הצדיק, הגאון, הקדוש ויסוד העולם שעזב אותם לאנחות. יש בזה משום תשובת-משקל כנגד. כל העלבונות והזדונות שמיררו בהם את חייו בעודנו בחיים, ומשום כך נתרבו אצלנו הקדושים, הנביאים וכל שאר גדולי העולם, שהגזימו בשבחיהם אחרי מותם, כשם שהפליגו בגנותם בעודם מתהלכים על פני האדמה. האריה המת והכלב החי – משל עברי זה שאוב מעומק-ההכרה של העם, ביחסו אל בני-העליה שבתוכו. את חיי-הכלב ישלם העם במיתת-האריה. וכל בעל שאר-רוח, שלבו דואב על ה“כלביות” שבהווה, מן הראוי שיתנחם ב“אריות” שבעתיד, ובחיי-עולם עטורי פאר וכבוד, שישכיחו חיי-שעה עמוסי יגון ותלאה.

ש. י. עגנון

יצירתו וערכה החינוכי בשביל הנוער בארץ

כשם שאבותינו, שלא ידעו את התנ"ך, למדו אותו מתוך הפסוקים שהיו מפוזרים בתלמוד ובמדרש, כך עתידים גם בנינו ובני-בנינו ללמוד את חיי עמם, כלומר, את ההווי התלמודי-מדרשי-חסידי, מתוך ספרי שמואל יוסף עגנון. וכי ישאלך בנך: למה? למה עלי לדעת את כל ההווי היהודי הגלותי הזה? הלא רבות שמענו מפי הורים ומורים על כל השפלוּת והפּסלוּת, כל הגנוּת והשטוּת, שהחיים הללו היו מלאים וגדושים מהן? הלא רבות קראנו בכתבי הספרות העברית על כל הקדרות והעוני, הזוהמה והרקבון, שמילאו את בית-ישראל בארצות פיזוריו? וענית ואמרת לו: שקר הדבר! לא היו דברים מעולם! דיבה הוציאו עלינו הגויים בכל הדורות, ודיבה זו דיברה גם מתוך גרונם של בני עמנו, בבלי דעת, בבואם לחוות דעתם על מקור-מחצבתם ולתאר את חיי האומה, השה הפזורה בין שבעים זאבים.

יצירתו של עגנון תעזור לנו לעקור מן השורש את כל ההשקפה הכוזבת הזאת ביחס לגלות, לבער אחרי הדעה הנפסדת הזאת שחיי ישראל סבא במשך אלפיים שנה היו מלאים סחי ומאוס, קטנות-מוחין וצרות-אופק. יצירתו של עגנון תסייע בידינו להוכיח את ההיפך הגמור: חיי העם המפוזר והמפורד הזה היו ספוגים כוח וגבורה, עוז ותפארת, היו פעילים ופוריים, למרות כל הרדיפות והפורעניות, ההגבלות וההשפלות מכל צד. והיו עוסקים בתורה ובעבודה, במסחר ובמלאכה, וכל דבר מדברי החיים לא היה זר להם, וכל עניין מענייני הרוח לא היה רחוק מהם. והיו עושים גדולות ומחוללים נפלאות לעצמם ולעמים שהיו יושבים בתוכם בכל שטחי החיים: בכלכלה ובמחקר, בספרות ובאמנות, ועול מלכות השמים והארץ היה מקובל עליהם באהבה, ושכמם היה נטוי לסבול כובד הקיום בכשרון שאין כמותו עלי אדמות, בגבורה שאין כדוגמתה ובגאון שאין על עפר משלו!

במה גדול כוחו של עגנון ובמה מצטיינת יצירתו מזו של שאר סופרי ישראל? בשתי מעלות גדולות ועיקריות: בגישתו המקורית לתיאור חיי בני עמו, ובאמצעיו האמנותיים המקוריים שהוא משתמש בהם לצורך תיאור החיים האלה. עגנון רואה את ההווי היהודי ראייה חפשית מהשפעה גויית וספרותית-תרבותית מקובלת, ראייה משוחררת מכל שיגרה ונטייה לא-טהורה. הוא ניגש אל יצוריו כאשר יגש גוטפריד קלר אל “אנשי זלדווילה”, כאשר יגש טולסטוי אל האיכרים שלו. כמו שראייתם של שני אלה אינה משוחדת ואינה מסולפת עקב השפעות זרות לגבי גיבוריהם החביבים עליהם כמו שהם, לגבי נושאי-סיפוריהם, כך אין ראייתו של עגנון מעוממת על ידי הראיות העקומות שקדמו לראייתו לגבי חיי בני-עמו. ובזה עיקר חידושו: אין חציצה זרה בינו ובין הטיפוסים היקרים שהוא מתאר. וזה הפלא שבהופעתו: ביטול המושג גלותיות ביחסו הטבעי לגיבוריו.

מנדלי הוא משוררה של כנסת-ישראל בגלות, ואילו עגנון הוא משוררה של כנסת-ישראל בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. והבדל מהותי יש בזה. מכיון שאלהי ישראל הוא ריבון כל העולמות, אדון כל הארצות, הרי ממילא מובן שבנו בכורו – בחירו ישראל – אינו גר בשום מקום (“עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות!”) ואינו מתהלך כנכרי עלי אדמות. ר' יודיל לא יבין כלל אם יאמרו לו שהוא מיותר, מנודה בסביבה זו שבגליציה. אמנם, אין זאת ארץ-ישראל, אבל עינו של אביו שבשמים פקוחה עליו גם כאן, אף-על-פי ששורר איזה רוגז בינו ובין אביו זה, שפיזר אותו לבין האומות, אבל, ראשית, רוגז זה הוא כולו רחמים ואין לשום ילוד-אשה השגה בכבשי דרחמנא אלו, ושנית, מה עניין הגויים לכאן? הלא כל הגשמים והשפע והברכה והתנובה בזכות תפילותיהם של ישראל באו להם! ואם בכל זאת כפויי-טובה הם ומציקים לישראל בכל עת ובכל מקום, חלף כל חסדו ואמיתו עמהם, הלא עתידים הם ליתן את הדין על כך, על חשכת-החושים שהם שרויים בה.

ואם תמצא לומר: אידיאליזציה, כלומר, עגנון מעלה על ראש גיבוריו הילה מאירה של חן מיוחד, של זיו מיוחד, ומעטה על העולם היהודי דוק של אצילות נפרזת, של תפארת מוגזמת, כדי לחפות על הנגעים והליקויים, על המון המגרעות והזוועות שהחיים הללו מטופלים בהם, הרי עליך לדעת שאין הדבר כן, שזה נראה ונדמה כך רק מחמת הניגוד הבולט לנוסחאות שהיו רווחות עד עתה ביחס לתיאורי חיי ישראל שבתפוצות הגולה. מראות-הנגעים, שנראו בודאי גם בבית-ישראל, לא היו שונים ממראות הנגעים הנראים בבית כל אומה ולשון שבכל ארצות תבל. ולא עוד, אלא אם נשים לב למצבם המדיני והכלכלי של היהודים, אין עלינו אלא לתמוה על מיעוט הליקויים, על צימצום הקילקולים והגילויים הנפסדים שבחייהם, לנוכח הפחיתות המוסרית, שנתגלתה בחיי העמים “הטבעיים”, והמעורים בקרקע מתחילת ברייתם. הללו לא “הורקו מכלי אל כלי”, כעם ישראל, ובכל זאת נכשלו בלי קץ ובלי סוף וששו על כל הזדמנות לרדת ירידה רוחנית, ואילו ישראל שמרו על צלם-אלהים בכל עמק-בכא וגיא-צלמות. ובכן, לא אידיאליזציה, כי-אם דברים כהוייתם.

ר' יודיל משוטט, איפוא, בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה ניר זה, מה נאה אילן זה, ללא שים לב כלל לפרקי-אבות, כי גם התפעלות מיפי-הנוף היא חלק ממשנתו, חלק מעבודת-האלהים שלו. בזה הוא נאמן לדרכו של הבעש“ט, שהמשיך את לימוד התורה בהסתכלותו בהדר הטבע, בהתמזגותו עם רחש-היער ולחש-הפלג. ו”גוי" העובד בשדה לתומו אין ר' יודיל מבטלו בלבו, אינו מביט עליו בבוז, שהרי גם הוא מובא בחשבונו של יוצר העולם, גם הוא עושה שליחותו של המקום. חפשי הוא מכל שנאה אליו ונקי מכל טינה, כשם שעגנון חפשי הוא מכל משפט קדום ביחסו אל ר' יודיל עצמו. אין לר' יודיל שום צורך לבטל את ה“גוי” משום שאין הוא נכוה מחופתו כל-עיקר, לכל היותר יכול הוא לרחם עליו על שלא זכה כמוהו להיות במחיצתה של השכינה. אבל, מאמין הוא שיש לעולם צורך גם בו, שהרי בא זכרו בתורה ומדובר בו בנביאים ומרומז הוא בכתובים, וכל חכמי התלמוד, המדרש וספרי היראים אינם עוברים עליו בשתיקה, סימן שיש דברים בגו, שיש ענין ב“גוי”!

אמרתי: אמצעיו האמנותיים המקוריים שעגנון מתאר בהם את ההווי היהודי. אמצעים אלו מה טיבם? מה טיבה של מקוריות זו? גם בזה השתחרר עגנון מכל נוסח סגנוני אירופי מקובל וחזר אל הצורה הסיפורית המקורית שלנו. צורה זו היא כולה סוד, אף-על-פי שהיא נראית פשוטה כל כך. אין מרבה דיבורים, בירורים, חיקורים והקדמות מסביב לגוף-הענין. אין היא מנתחת, מפתחת את הפאבולה, אין היא מהלכת סחור-סחור לה, אלא ניגשת ישר ואוחזת בה בלי עקיפין ובלי הכנות. סודיותה היא בהשפעתה העצומה שהיא משפיעה על הקורא בשל אי-אמצעותה, ופשטותה היא פשטותו של הטבע, שפועל את פעולתו היוצרת בלי כל כוונות, בלי כל טענות ומענות, בלי בעייתיות כל שהיא, אלא האדם החוקר, העוקב אחרי הטבע, הוא הוא המגלה את כל המון הכוונות, הרזים והבעיות שהטבע התכוון אליהם. בנידון שלפנינו: המבקר הוא המוצא את כל הבעיות העמוקות והכוונות הסתומות הצפונות ביצירתו של עגנון, בשעה שהוא גופו אינו אלא כמסיח לפי-תומו.

“וילך איש מבית-לוי ויקח את בת-לוי, ותהר האשה ותלד בן…” הנה כאן לפנינו כל אמנות-הסיפור התנ"כית, שהיא כולה טבע, כולה פשטות, ששום יצירה ספרותית לא הגיעה לשיאה. ולעולם לא נוכל לדעת, אם קיצור זה מחושב הוא, אם פשטות זו נעשתה בכוונת-מכוון, או אינם אלא מקרה, כשם שלא נצליח לעמוד על כך בתופעות של הטבע עצמו. הנה כך מתוארת לידתו של משה רבנו. כך מספר העברי הקדמון, ואל נוסח סיפורי זה שב ש. י. עגנון. זהו סגנונו של ר' יודיל, כך הוא חושב, כך הוא מדבר, ועגנון אינו רוצה, אינו יכול לכפות עליו נוסח-דיבור אחר. יבואו המבקרים ויגלו בו מהירהורי-לבם, יבואו המנקרים ויחטטו בו ויסיקו ממנו המון מסקנות קרובות ורחוקות, השקפות זרות ובעיות מודרניות – מה נוגע כל זה לעגנון? פותח הוא פיו בחכמה ובמשל, ור' יודיל ההיסטורי מדבר מתוך גרונו. וחייכם, שאין לו להתבייש כלל בכל מה שהוא מדבר ועושה לא בפני “אנשי זלדוויה” לגוטפריד קלר ולא בפני איכריו של טולסטוי.

ביערו של שניאור

שניאור לא חדל להפתיע, למן “אז ארגמן מלא קדים” עד ל“פרקי-יער”, למן הנובילות המרהיבות הראשונות עד ל“אנשי שקלוב” ו“פנדרי הגבור” היתה יצירתו שלשלת ארוכה של עליה מתמדת, של הישגים ממושכים, כיבושי תוכן וצורה, יצירה רבת-הפתעות. הוא הפתיע כמשורר ש“צמחו לו בין לילה שבע מחלפותיו”, כביטויו של ביאליק. הוא הפתיע כחוזה-חזיונות, “תחת צלילי המנדולינה”, “חזון-השממון”, “ימי הבינים מתקרבים” ו“משירי הגורל”, אך בעיקר הפתיע כרואה, כלומר, כצייר-אמן, המתאר את חיי ההווי היהודי בפרוזה דשנה ורעננה, ומפסל דמויות ופרצופים בחרט-פסל מהיר ונאמן. אף קוראיו הוותיקים ביותר של שניאור, אף מעריציו הבקיאים בו ביותר, הופתעו יום אחד בקראם את סיומו של שיר-הוידוי שלו הנפלא:

רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִּיחוּ

עִם קָמַת גְּאוֹנֶיהָ הַמֻּזְהָבָה,

עִם שֶׁמֶשׁ בָּשֵׁל זֹה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וְשֵׂכֶל,

רַק תֵּבֵל זֹאת עִם זַעְפָּהּ הַנֶּהְדָּר,

עִם חָכְמָתָהּ הָעַלִּיזָה וְעִם גִּמְגּוּמָהּ

עַל סַף תַּגְלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…

עִם הַכְּפִירָה הַלּוֹהֶטֶת שָׁם בִּקְצֵה שָׁמֶיהָ…

נתגלה כאן שניאור חדש, נעלה יותר, נאצל יותר, משורר הנושא על גבו נטל אחריות כבד, הרואה את האנושיות כמות שהיא, לבלי חת, בלי אידיאליזציה דתית או תרבותית ולבו יעמוד בו ואומץ-רוחו לא יעזבהו אף על סף תגלית גדולות או על פי-שאול… ניבא המשורר וידע מה שניבא: גם אלו וגם זו, גם התגליות וגם השאול, באו עלינו כתומם, כשם ש“בימי הבינים מתקרבים” צפה מראש את כל הבא עלינו אחר-כך. כי רואה הוא ועינו נעוצה בערפלי-קדמת-ההיסטוריה באותה חדות-ראיה שהיא מעמיקה לחדור בקמטי פני-היהדות שבהווה.

אין שניאור עשוי להתעכב הרבה על-יד השלל שלקח, להסתפק במה שהשיג ולנוח על זרי-הדפנים שעלו בחלקו, חיש-קל עוזב הוא תחנות-יצירתו השונות כדי לכבוש עוד, לפרוש רשת-חזונו על שטחים רחבים יותר ולגלות מקורות-פליאה חדשים. בלי הרף הוא חודר ובוקע, עולה וממריא ו“נשרף בסולם-אלהים” ומדי פעם הוא חוזר וטרף חדש מפרפר בידו.

אחרי הפואימה “בהרים”, בה יצא למרחבו של עולם, שרה ויוכל אל הנוף ההררי בשווייצריה עד שלב-הקורא העברי פרח ורחב למראה היקף זה, הישג זה של כיבוש פיוטי נהדר, אחרי כל ההפתעות הפיוטיות הופיעו “פרקי-יער”, יצירה חזיונית גדולה רועפת שרף וטחב, ריח יעריות חריפה ומשכרת חושים ממש, מזוגה רעיונות נשגבים ומשובצת מראות ומשלים מפליאי לב ורוח. והנה שוב הפתעה: שניאור הספקן, היודע את האשה, עומד כאן ביער וקול תפילותיו עולה חרש תפילת גבר שהגיע עד לקצה-הגבול:

"רַק חוּשִׁים מִסְפָּר דַּלִּים הִשְׁלַכְתָּ כְּפֵרוּרִים

לָנוּ קְצוּצֵי גַף מֵאוֹצְרוֹת חַיֵּי עוֹלָם"

הוא מתריס ומתפלל:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ גַם כִּכְלוֹת אַהֲבָתֵנוּ

אַהֲבַת אִישׁ וְאִשָּׁה אוֹבְדִים בְּעוֹלָמֶיךָ!"

והנה אמרנו: הגיע שניאור בזה למרום שיא-יכלתו בהחייאת הטבע ובהשבעת היער – ולא הוא! בספרי-הפרוזה האחרונים שלו הגדיל בתיאורי הווי של העיירה ובהעלאת פרצופי אדם ובהמה על הכתב. הנה כיצד שניאור מספר:

“בימי-החורף, עם שנת-התענוג בשבת, אפלולית משתלטת, החלונות מזיעים, וכמו בעד צעיף דק מאפירים בעדם שמים צוננים ומכחילים גגו של שכן מחופה שלג…”

“הזגוגיות התחתונות בביתו של הדוד אורי מכוסות תחרא של כפור עבה, נדמה – נרות-חלב לבן טפטפו בעליונים וקפאו בתחתונים”. וכל ההוויה החרפית ניתנת להמשש, ניתנת להריח, ומן הדומם אל החי:

“החתולה מנצנצת בשמינית שבשמינית עין ומזעזעת חודה של אוזן אחת…” או: סדקי עינים כשרות של דודה חסודה וחיוך עקום מרחף על חרטומה הפעוט ועל אפה הוורוד והחרום במקצת, כמו אחרי נזלת ממושכה". וכאן רגלינו עומדות בגן הירק:

“יצר-הרע של קיץ עושה להטי-מוקיון בבצלים רכים, העומדים בתלם על קדקדיהם הלבנים, נאחזים בשער-בלוריתם בשחור-האדמה ומנענעים כלפי תכלת-שמים מכנסיים ירוקים ונפוחים…”

רק צייר גדול, צייר במלים, יכול להחיות תמונה כזאת עלי גליון.

וכיצד הוא רואה את הסוס, זה סוסו של מנדלי, שנתעלה כאן לגדולה ונתעטר בעיטורים ובתגים חדשים כברכת ידו של שניאור:

“הסוס מפנה את ראשו הארוך הצידה, מרפרף בשפתיו הרכות ושחורות כקטיפה, מבליט שיניו הגדולות ולבנון כשן מחייך במקצת”.

ושוב אנו נכנסים לתוך יערו של שניאור שבפרוזה הוא מגלה בו צדדים חדשים ומצייר אותו עד כדי בליטה מוחשית:

“כותל-אילנות אחד נעקר בינתיים מן הדרך הצר ונטה ימינה. אגף של שדמה שוממת נכנס בעביו של יער, נתבדר ורץ לקראת הכילה. אפלה שקופה וערפל דלוח התחילו נכנסים זה לתוך תחומו של זה, חלל-ארץ התמזג עם חלל-שמים, העריב הערב והזיו הקלוש שהיה נוטף מן השלג של כפות-האילנות המתרחקים ימינה, נתמעט אף הוא והלך…” לא רבים תיאורי-נוף כאלה בספרותנו.

או היער בימות-אלול:

“יער-הטרפים משני צדי הכביש היה שרוי בתסיסת-אלול ושקוע בהרהורי-תשובה, אחרי כל משובותיו ופריחותיו בימי-הקיץ. פה ושם עוד מנסרים חרגולים בהיחבא וקולם בא כתאוות האדמה האחרונות ורתיחתן. אבל את העצבות הרוממה אינו מגרש. מתוך עצבות חגיגית זו גופה היער מתקין עצמו ליום-הדין של חורף…”

טוב להסתופף בצל יערו של שניאור – שר-היער, להתהלך בחלל-אוירו המבושם והנודף חמצן ולספוג ריח-יצירתו הענפה והפוריה כסתר-יער זה שבמציאות. לא לחנם נטפל שניאור, שאהבת-החיים שלו עמוקה היא כל-כך ומלאה דבקות עליונה, אל היער, מקור הבריאות והרעננות, מעון הכוח החיוני הגדול, התוסס במסתריו. אותה יד נעלמה שניהלה את גדולי יוצריה של הספרות העברית החדשה, היערה, זכורים תיאורי היער הנפלאים של מנדלי, של ביאליק (אני יודע יער...) כיוונה את צעדי המשורר אל תוך עבי-עמקו של היער, למצוא שם תיקון לנפשו, עייפת התרבות ויגעת הבלי בני אדם, ולמלא היכל-שירתנו ניחוחי-שרף חריפים והמון-תשואות יער.

ספרות בדויה

יוצריה חסרי-אמונה. הם אינם מאמינים במה שראו עיניהם, אינם מאמינים באמתות חויותיהם ואינם מאמינים בחכמת לבם. על כן הם בונים להם מראות שלא באו מעולם, בודים להם נפשות שלא חיו מעולם, אף בודים להם לשון מלאכותית, תלושה מן המציאות, ומקשטים אותה בכל מיני מליצות מודרניות, בכל מיני ציטטות ממקורות שונים, לצורך ושלא לצורך, כדי לכסות על חוסר-שרשיות, חוסר-טבעיות, ולחפות על התוך החסר בקליפה של אור-רמיה. סיפורים חדלי אישים אמתיים, שירים חדלי חיים אמתיים – עולם כולו בדוי ותלוי על בלימה. הלשון נשמעת להם, המון צירופים חדישים עומדים לשירותם, שהרי אנו חיים בדור של בקיאות כללית בשימוש הלשון, דור שהתאמן למשוך בשבט סופרים, ועל הלב עולים מאליהם דברי פרידריך שילר: “התחשוב את עצמך למשורר, מפני שעלה בידך לכתוב אי-אלו חרוזים בשפה, שהיא משוררת בעדך!”

השירים האחרונים של יעקב שטיינברג

(הוצאת אגודת הסופרים)

אך¹ כבד רובץ על עולמו של המשורר הבודד הזה. זהו מין קוסמוס פּרטי שיצר לו האיש הגא והמעמיק עוד באביב נעוריו מתוך שקידה של נזיר ובדידות של רואה גלוּי-עינים, מתוך הכרה באפסות מעשי האדם ובהבל יגיעתו להאחז בשבולת השיר. זהו עולם של משורר שהציץ ונפגע. ומכיון שנבצר ממנו לתקן את המעוּות, הפרטי והכללי, ומכיון שגאוותו הפצועה אינה נותנת לו לוותר, להשלים עם עלבון ההוה, הריהו מתבודד ומתכנס בקליפתו הקשה ויוצר לו הויה אישית רחוקה מן החיים המצוּיים, וגם צורה לשונית מיוחדת, מובדלת מכל שאר הסגנונות הרגילים, בה יראה את עולמו ובה יביע הגות רוחו הכבדה.

שירים אלו, אליבא דאמת, אינם שירים במובן המקובל, כי לא הניגון עיקר בהם, לא ההתרוננות הנפשית מנחה את הלב ואת העט בנתיבות החרוז המשתפך. הנימה הלירית כאן נתונה בכבלי מחשבה כבדים ומעיקים, משל לדוד הרועה, הלבוש מדים וקובע נחושת ושריון של שאול, “ויואל ללכת כי לא ניסה…” יותר מדי תוכן רוחני עתיק כבוש כאן בכל בית, בכל שורה.

“וְעֵרֶב-רַב צוֹמֵחַ עוֹד שָׂח בַּנִּיב הַנּוֹשַׁן”.

והדחיסות המחשבתית הזאת מזה והתמציתיות של הסגנון המקורי מזה מכבידות על נשימת הקורא ומקשות עליו את ההנאה מן השירה הזאת. ואולם גם דבר זה לא נעלם מעיני החוזה המפוכח, יודע הוא גורלם של יחידי סגולה כמוהו וצופה את אחריתם בעין לא תדע פחד:

וְשָׁבוּ אֶל הֶעָפָר הַמַּתִים הַנִּשְׁכָּחִים,

וְדוֹבְבוּ מִקֶּבֶר אֶל אֹזֶן זְקֵנִים בָּלִים;

וּצְעִירִים תּוֹפְשֵׂי-עוֹלָם, לֹא לָמְדוּ עוֹד לִכְלוֹל

בִּיסוֹדוֹת יוֹם-הַמָּחָר גָּם שִׁבְרֵי יוֹם-הַתְּמוֹל,

יַפְטִירוּ: זֹאת אַגָּדָה הַסּוּגָה בַהֲבָלִים!

לא שירים הם אלו כי אם נסיונות חיים רבים שנדחקו ונצטמצמו לתוך חרוזים מלוטשים ומגובשים, צעקות של צער שהפכו לחכמת חיים מאין-ברירה, דמעות שקפאו והיו לפנינים נקשות וקרירות, גלי רגש שנתרסנו ונתחסנו והיו לגבישים מאירים של בינה זכה…

"בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה תִבֹּלְנָה לְאִטָּן

הַמִּלִּים הַיָּפוֹת שֶׁאָפְסָה אֲמִתָּן, –

כְּמוֹ פְרָחִים שֶׁנָּשְׁרוּ וּדְמוּתָן עוֹד אִתָּן.

וזו השקידה המופלאה ליצור דפוסים עתיקים למערכי לב ולהלכי רוח מודרניים בתכלית, ליצוק מטבעות לשון ברוח סגנון קדום, כאלו מחברו של ספר משלי נתגלגל ובא לבית קפה אירופי והוא צד וקובע בשפתן היָשישית הרהורי יאוש ותפלוּת, המרחפים בחלל האויר המלא עשן ומעלה ברשתו הגיגי כפירה ואמונה של בן המאה העשרים. השקידה העקשנית הזאת גם היא לא הוסיפה להקלת העיון בשירתו ולחיבובה על נפש הקוראים. אך הוא לא נתן דעתו על הקוראים. מה לו ולהמון העם?

מְשָׁלִי יִשְׁאַף עָל וַאֲמִתּוֹ יָרִים.

אַךְ אוֹרוֹ יִיף לְרַבִּים כְּאוֹר-מֶרְחַקִּים עָקָר.

המבקר המחמיר ביותר שבמחמירים לא היה יכול למצוא הגדרה נוקבת יותר לשירתו של יעקב שטינברג, משעשה זאת הוא עצמו בביטויו זה: כּאור-מרחקים עקר! אך ברגע שאדם עומד על ליקויו ומדבר בו בשלוה, אזי כבר התגבר עליו ותיקן אותו בקרבו תיקון גמור. ובכן, לא “אור מרחקים עקר” הוא לנו אורו של שטינברג, לא “אור-יקרות וקפאון”, כי אם זיו פנימי עצור, זיו בינה עליונה של משורר, שויתר על הרבים ולא על היחיד. לו, ליחיד זה הוא שר, למענו הוא עמל ויגע, ולפניו הוא חושף לב מלא “תבונות, גברו מאוד”. אי אפשר להגיע אליו מבחוץ, ואין לקרוא שירים אלו כדרך שקוראים שאר שירים. צריך להכנס לתוך עולמו של המשורר, לעמוד מבפנים על טיבו המיוחד ולתפוס את מהוּת יצירתו, החצובה מתחת לכסא הכבוד של השכל העליון. צריך לקרוא את שירתו טפין טפין, כמו ששותים שיקוי יקר, יין משומר. ושיר קטן, בעל שני בתים בלבד, מאציל נוגה זך וגדול על כמה וכמה שיריו:

הַיּוֹם קוֹדֵר בְּיָפְיוֹ, וּבְהוֹד אַחֲרֵי הוֹד

בָּא הַגֶּשֶׁם בַּחֲלִיפוֹת עֲנָנָיו;

לִבִּי נֵעוֹר הַיּוֹם, וּמְעַט טוּבוֹ הֶעָנָו

יִיטַב פִּתְאֹם מְאֹד.

עֵינִי רָמָה וּמְאִירָה מוּל הֶעָנָן שֶׁשַּׁח

עַל הָעוֹלָם בְּזַעַף נְדָבוֹת;

הֵן יָדַעְתִּי: גַּם מְעַט נְצוּרוֹתַי נִקְצָבוֹת

לֹא בְיַד אֹשֶׁר רַךְ.

הצירוף“זעף נדבות” ממצה היטב את הקו המיוחד אשר באישיותו.

ולא יחידי הוא פרי בשל זה בקובץ השירים. הנה “גשם בלילה” עם סיומו הנפלא, המתאר את הגשם “כמו ציר הוא ממרום לשאת דבר אדני”. “חסד קט”, “גביע מר”, “שיר הזקן הטוב” ודומיהם. בכל אלה השירים הצרופים-השקופים הגיע לבהירות ונהירות הביטוי, עד שהם נקראים כשירים עממיים, מזכירים פשטות שירו הגדול “אֵל בנה”, שעשה בשעתו רושם גדול על רבים בארץ ובתפוצות. יעקב שטיינברג לא “רשם לדורו חלקות”, את עבודת השיר עבד ככוהן בהיכל הקודש ואת מליו הנאמנות לטש כמי שלוטש אבנים טובות. ועליו נאמרו הדברים:

אַשְׁרֵי מַשּׂכִּיל אֶל עָתִיד שֶׁנָּדַב

מְעַט טוּבוֹ הַמְשֻׁמָּר לְגִזְעוֹ.

סַעַר עוֹבֵר-וְשָׁב לֹא הִרְגִּיזוֹ –

שְׁאָר פִּרְיוֹ כִּי נִצַּל עִם מְגָדָיו.

אויר טהור

אויר טהור – זוהי כנראה, כל הבעיה של היצירה הספרותית: עד כמה שניחן הסופר באויר כזה בקרב נשמתו, ועד כמה שהוא מוכשר להכניס אויר טהור זה בין השיטין, בתוך המשפטים ובסוד כל מלה ומלה. נפש היוצר צריכה להיות כך, שכל מה שתוציא מתוכה יהא נושם טוהר ונודף רעננות הן בבחירת התוכן והן בבחירת המלים, הצירופים והפסוקים. בחירה זו באה מאליה, בתוקף איזה נסיון סמוי, בתוקף איזה בטחון סתום ושמור מתחת לסף ההכרה. היא באה מטעם הטעם הטוב, המצטבר ומתגבש בנפש לאט לאט, מראשית ימי הילדות, ימי הספיגה העיקרית והחוייה הראשונה, עד ימי זקנה ושיבה. משב-רוח מרענן עולה מתוך הכתוב ומלפף את הקורא, שאינו יכול, אמנם להסביר את הנאתו ולנמק את התפעלותו מן היצירה שנזדמנה לידו, אך הוא מרגיש את הרוח הטוב, הנשא לקראתו מן הדברים שקרא, הוא רק חש את האויר הטהור, המקיף אותו מתוך העולם המתואר לפניו. התוכן, הצורה, הסיפור המסופר והשיר המושר נושמים כולם אור צח ושופעים אויר טהור זה שנפח באפם המחבר, שאגר אותו מתוך שדות רחבי-ידים וספרים רחבי-לב. ייתכן שבשדות אלו ובספרים אלו נשב גם אויר אחר, לא טהור ולא רענן – אבל הוא, מפאת הכשרה טבעית והכנה נפשית, נשם רק את החומצן הטוב שבהם, ואותו הוא שומר, ואותו הוא שואף להפיץ ברבים, מאחר שזאת, ורק זאת היא תעודתו בחיים: להיות גל של אויר צח בקרב תבל ובקרב הספרות

שרשי שירתו של ביאליק

בשלוש תכונות יסודיות ניחנה נשמתו-שירתו של ביאליק: בדבקות, בתמימות ובענווה. הדבקות היא בת החושים, חושי הגאון, התופסים את העולם תפיסה מקורית, בלתי-אמצעית והם דבקים בו כדרך שדבק האדם בבת-זוגו או על דרך הכתוב “ואתם הדבקים באדני”, ויש בה גם כן מן הדבקות המאוחרת, החסידית, מן האכסטזה. ממנה נובע כל השפע, ממנה נאצל הדמיון, המעוף. התמימות היא האמונה, האמונה באלהים, בעולם, באדם ובכל מעשי האדם. היא היא המכשירה את היוצר לשקוד על יצירתו, על אף הקרירות והאדישות מסביב, והיא המחזקת את ידיו ומעודדתו לעשות את מלאכת הקודש שלו באמונה ובלב. בלעדיה לא תצויר שום יצירה אמתית. והענווה, הענווה האמתית, זו שאינה עטרה להתגדר בה ושמקורה היא בהכרת דלות ההישג לעומת גדלות ההשגה, היא שומרת על המשורר מפני הרמת-קול צורמת, פוגמת, מפני הליכה בגדולות, שאינה טבעית לו ואינה מתאימה לרוחו. באחת: הענווה היא ערובה בטוחה לקול הנכון ולטון הנאמן. והפלא ופלא: כל אחת משלוש התכונות הללו סובלת את ניגודה, כוללת את הפכה, והיא חיה אתו בשלום ובשלוה, הדבקות עם המפוכחות, התמימות עם הערמה (רמז לכך: אני חכמה שכנתי ערמה שבמשלי ותמימות היונים וערמת הנחשים שבברית החדשה). והענווה עם הגאווה – זו בצד זו (דוגמא נאה לכך בפרק ח' שבתהלים: רגע אחד, למראה השמים, הירח והכוכבים – מה אנוש כי תזכרנו – ורגע משנהו: ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. גם את הניגודים הללו מוצאים אנו בנפש משוררנו כתומם: דכדוך רוח תחת דבקות, פקחות במקום תמימות וגאוה תחת ענוה (“ויהי מי האיש”, “גם בהתערותו לעיניכם” ועוד). ואולם כל הסובר שיש בזה משום שניות אינו אלא טועה. כי בעצם, בתוך תוכם של הדברים אין כל שניות, אין כל התפלגות, וכל החלוקה הזאת של גוף ונפש, חזון ומציאות וכדומה, אין לה באמת על מה שתסמוך. וכבר הרגיש בזה ביאליק עצמו ובאחד משיריו הוא אומר: ויחתור עד גבולות אין גבולות, מקום ההפכים יתאחדו בשרשם. כל החלוקה הזאת רק לשם נוחיות שטחית בדו אותה חוקרים שלא חשבו את מחשבתם עד הסוף. כי הכל אחד, הכל אחדות, וקו סמוי מן העין מאחד את כל הניגודים הואיל ואינם אלא צדדים שונים של עצם אחד, או חוק הגאות והשפל שהוא טבוע בכל גלויי החיים.

בן תשע עשרה שנה היה ביאליק בשעה שכתב (תרנ"ב) את השיר הגדול הראשון שיש בו כבר מסימני-ההיכר של אישיות פיוטית גדולה. אני מתכוון לשירו “על אילת השחר” (על פי נוסח ספרד). לכאורה אין זה אלא חיקוי, משחק, ואעפ“י כן אתה מוצא בו הרבה מכוחו ומגדלו של המשורר הן בביטוי והן בתוכן. כי לאמיתו של דבר אין אדם מחקה אלא מה שהוא מחוקה מראש בנפשו פנימה, ושנית מפליאים אותנו כאן בגרות ההשגה הדתית וחוזק כוח ההבעה של עלם שלא הגיע עדיין לגיל עשרים. הנה תשמעו כיצד העלם הזה מתאר את התהוות הבוקר בשחקים. שתי שורות שאין ערוך ליפין ואמתן: ושפת-היריעה קדמה מתלבנת ובאחרית ים עוד יעיב באפו. ציור פלאסטי כזה עומד במדרגה אחת עם מיטב ציורי הטבע של הספרדים ואינו נופל במאומה בחכמתו הסגנונית ומליצתו המוצלחת מחרוזים כאלה אצל שלמה בן-גבירול, משה בן-עזרא ויהודה הלוי, משוררי ספרד, שהכריחו את הטבע ללבוש מחלצות הפסוק התנכ”י ולהבהיק בכל זאת בזיו חדש, זיו טולידה ורמון-ספרד. והנה המשורר הצעיר ממשיך: “וירא עם שמש ירוץ בית אדני, ואשר בנה לאלהיו בית בשעפו, ולב חלל כלבי יעור עם פצעו, אשר כלה קיצו ויבוא חרפו, וראה זיו אדני מתחדש לבקרים ושב לימי עלומיו וזכר ימי חרפו, בשכון חסד אל ואמתו בקרבו, בהלו נר אדני עלי שרעפו, ויחלום כיוסף והוא דגול מרבבה, ועתה אהה והוא צעיר אלפו. וידע כי אולתו סלפה דרכו ואלהים שך בעדו מישר סלפו. לבקרים תדלוף עינו אולי ירפא, ופצעו יעמיק אף יעמיק מדלפו. לולא נפשו לאדני משומרים לבוקר, כי יך אף ישלח דברו לרפוא”. הנה כאן כבר הדבקות האמתית באלהים של הלב הרך והגדול “אשר בנה לאלהיו בית בשעפו”. כאן אנו שומעים כבר את הטון הדתי העמוק של “אמי זכרונה לברכה”, אף כי בראשית גמגומו. כאן כבר האמונה ודכדוך הנפש הגדול: “ולב חלל כלבי”, שמציינים את המשורר הזה מתחילתו ועד סופו. לא, אין זה שיר כתוב בנוסח ספרד בלבד. לפנינו יצירה שדרכו של ביאליק מסומנת בה לכל כווניה העיקריים. כי מה שמתמיה ומעורר את לבנו להערצה מלאה, זה הגיל הרך מצד אחד וכושר החדירה והעיצוב מצד שני. כבן עשרים ואחת (בשנת תרנ"ד) הוא שר את שירו “על סף בית המדרש”. קשה לתאר לנו בחור בן עשרים ואחת, ואפילו הוא חדור רוח יהודי עמוק, לאחר שמילא כרסו בש“ס ופוסקים ובקצת ספרי השכלה, שכותב בסוף שיר זה סיום בן עשר שורות שיש בו כל כך הרבה עוז ובטחון, שלמות של פרוגרמה גמורה, ודאות של תכנית עבודה וראית הנולד כאחד: לא תמוט אוהל שם, עוד אבנך ונבנית. מערמות עפרך אחיה הכתלים. עוד תבלה היכלות כאשר בלית, ביום הרס רב בנפול מגדלים. וברפאי את מקדש אדני ההרוס – ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוני, והדף האור חשכת צלו הפרוש ובעלות הענן ירד כבוד אדני. וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם כי יבש חציר, נבל ציץ וי”י לעולם!" רק התמימות הגדולה, נחלת כל יוצר אמת, יכולה להתרומם למעלה גבוהה כזאת, מסוגלת להוציא מן הלב עשר שורות יקרות כאלה שטעם זקנים להן, דעת נבונים ורוח קדמונים. כאן מדבר ביאליק כשליחה של האמונה, אמונת ישראל בעצמו. והנה באותה שנה גופה, בשנת תרנ"ד, בברחו “אל השדה מפני עצבון ידים בלי כוח”, אין הוא שר שיר טבע סתם, אין זה טיול אל הנוף היפה, כי-אם “אצא לי השדה ואשמע מה דבר ד' מן הקמה”. הנה מטרת הליכה זו, מחוז חפצו של המשורר הצעיר: להקשיב מה דבר ד' מן הקמה. תחילה קול אדני ואחר-כך התיאור המפורט: משק הקנים הזקופים הגאים, זיז שדי ובול הרים ותנועת ראשי השבלים ברוח, דומית היער ורזי החורש, וכו'. הלא כך ממש היה מהלך תפיסתו של עם ישראל את העולם. בראשית אלהים, הכלל הגדול, ומן הכלל אל הפרט, אל הקטנות, בניגוד לגויי הארץ שתפסו תחילה את הפרוטרוט, את הפכים הקטנים של הטבע, ואל אלהים עדיין לא הגיעו. אחרי מאפו ראה רק ביאליק בלבד את השדה ראיה ממשית ומסתורית כאחד. רק הם שניהם תפסו את הקשר הנעלם שבין ריח השדה ותחית העם. מן השדה הזה הביא את הבשורה הגדולה, שהמבשר עצמו הוא חלק ממנה, שהתבטאה בשיר “פעמי האביב”. בן עשרים ושבע היה המשורר ברדתו מעל איזה הר סמוי מן העין ובשלחו על פני תפוצות הגולה את הבשורה המחיה והמרעננת: היתה רוח אחרת. גבהו שמי השמים ויגלו מרחבים בהירים רחבי ידים – על ההר עומדות רגלי האביב, על המגרש עם שמש אדים חמים משתטחים, מן העצים הרטובים פטורי ציצים מתפתחים – היתה רוח אחרת מסביב!

השכרון-הנפלא – שכרון כשרון – המלפף את היוצר בשעת יצירה וזמן-מה לאחריה, יתנדף מהר, יפוג ויגוז, והנה הוא סוקר את מה שיצר בעינים מפוכחות ולבו יתפלץ, ילל-חתולים בנפשו. דלים וריקים הדברים, דלי צורה וריקי תוכן, לא זאת רצה להגיד, ולא כך רצה להגיד זאת. במצב רוח כזה כותב ביאליק: בי נבע מקור אורה וייבש נטפים נטפים, בלבבי שלהבת יקדה ותדעך רשפים רשפים, ועתה מעיני כמו פצע… או “והכל מתפללים לאורה”, ונובלות שפתים בתפילה, ויגעים הדברים וארוכים, והם נשנים וחוזרים חלילה“. הוא אשר אמרתי: דלות ההשג לעומת גדלות ההשגה. וכך מתנער המשורר מבפנים ומתחיל מחדש. חוזר על המוטיבים הקודמים, אך המעגל רחב יותר, חדש יותר. מה שהספיק עד עכשיו אינו מספיק כלל וכלל. מלחמה קשה הוא נלחם לרוך הביטוי, לעניגות הניב השירי וסבל רב הוא סובל בגלל חוסר רכות זו בלשוננו, בגלל העדר הלבביות בשפה מתה זו. הצורך האדיר לביטוי רך, להגיג עדין, להתפרקות מלאה, להשתפכות בלתי אמצעית, למצוי אחרון של עומק החויה, הצורך הזה המריצו לפעמים לשלוח את המוזה שלו לרעות בשדה אחר, בשדה האידיש: גלוסט זיך מיר וויינען, געשמאקער פון הארצען, ציהט מיך וויא כמארעס צום ים צום שווארצען וכו'. הוא לא יכול להסתפק במה שירש מרבותיו, יל”ג ומיכ“ל, שירה כבדת תנועה, מוגבלת בסגנונה ומסורבלת בתכנה (יל"ג מתאר את בת-שוע בזו הלשון: אבן שלמה צלע זו נבנתה), ועבודת פרך עבד ביאליק להזרים מן הבאר הקדומה הזאת מים חיים יותר, שוטפים יותר, כוח כביר היה נחוץ כדי להרוס את הסכר שעצר את השטף החפשי, הלבבי של הלשון העברית. ולאט לאט, בעצב רב, הוליד את הצלילים הרכים, הכריח את השפה הישישה להעלות מתהום-גנזיה את כל אוצרות החיים שהיו מפכים בה במסתרים. ועתה הבה ונראה, כיצד ובאיזו מידה עלה בידו דבר הפלא הזה, לחצוב מסלע-קדומים זה באר מים חיים. אינני מדבר כאן על תוכן, על שגב רוח השיר, אני מדבר על הכלים שביאליק היה מוכרח ליצור לעצמו, הכלים החדשים כדי למזוג בהם את היין הישן. והנה הולך ונוצר הטון הלבבי, הטבעי, כאילו בשפה חיה הכתוב מדבר: “ביום קיץ יום חום, עת השמש ממרום הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פנת שקט לחלום – בוא אלי, בוא אלי רע עיף!” כך, בטון טהור וחפשי כזה לא כתב עוד עט עברי לפני ביאליק. או בשירו הנאמן ביותר, הנלבב ביותר מכל השירים שכתב, “המתמיד”, זה וידוי האהבה הראשון של כנסת ישראל: “התגיד מה שׂח הצפור הרכה, מה יהגה הגוזל המצפצף שם גלמוד, בפנה החשכה בקול תפילה זכה, השפוכה עם לבו בגוילי התלמוד?” כאן ובעוד שירים רבים השיג ביאליק את החפיפה המלאה של הביטוי עם השתוחחות הנפש והוא אז בן עשרים ושתים שנה. כי בנוגע ליכולת התגלות הלב דומה הוא המשורר לאוהב הצעיר. בשעה שלבו של זה מלא אהבה על כל גדותיו, כוח ביטויו דל ועוז ודויו קלוש ואומץ לבו רופס מאוד ודברי אהבתו רוטטים ויוצאים מפיו מקוטעים ומגומגמים. ואולם דוקא בזמן שכוח ביטויו הולך וגובר, הולך ויבש מעין האהבה שבלבו ונפשו מתרוקנת והולכת. יודע הוא איך להגיד, אבל אין לו מה להגיד לאשה. והוא הדין במשורר, דוקא בימי בגרותו וגברותו, כשהלב כבר הפסיד הרבה מרעננותו הראשונה, מעמקות ההרגשה, הריהו מגיע לידי שלמות הצורה החיצונית. ואולם, ראה זה פלא, גם האשה וגם העם מחבבים דוקא את הגמגום שבהתחלה, מעדיפים את חסד הנעורים על השלמות האמנותית של הבא בימים. חביב עליהם גמגומו של המתחיל מביטויו המלוטש והמהוקצע של הזקן ורגיל. ב”מגלת האש" ו“הברכה” האמנות קודמת לאותה לבביות של ימי הנוער. לאותו הלהט הראשון. מרובה כאן היכולת מרטט-הלב העמוק, היסודי, ואילו “המתמיד” הוא כולו לב פועם, כולו נשמה לוהטת, והחום הטבעי הזה יעמוד בו לעולמים וישמור עליו מן ההזדקנות מן ההתישנות. “כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי”. מסלע של שפה בלתי מדוברת חצב להבות של דבור חי, של שירה חיה, צלילים לבביים, שהם חמים כנשיקות ועזים כחבוקים ונשימתם טהורה כנשימת יערו של ביאליק בשיר החורף “זה היער חסון האלונים ובחורף כלו דמי”. הכל טהור שם ומטהר ואין יודע בשביל מי. לבן-הפארות, גא וצונן יעמד לו ובהדרת סוד, מנחה טהורה בכלי טהור יגיש לאלהי ההוד.

מנחה טהורה בכלי טהור. הוא השתמש לשם כך בפסוקי תנ“ך, בצירופי לשון של המדרש, בקטעי תפלה ובכל מיני מליצות שגורות שהוא צחצח אותם, הזרים בהם לשד חיים, נפח בהם משלהבת הדבקות, מחן התמימות שבו ומאצילות הענוה שבנפשו, ואיש לא השיג את עצם החידוש שחידש. כי כלל זה נקוט בידינו: כל מה שבנוי בלשון על יסוד העבר, כל מה שהוא נדבך נוסף על הבנין הקדמון, סופו להתקיים, וכל מה שהוא תלוש, תלוי על בלימה. אין סופו להתקיים, מכיון שהיוצר מתכחש מתוך בערות או עקשנות לירושת הדורות, והוא עושה כאילו לפניו לא היה כלום, שום קיום, שום הד לא יהיה לדבריו. כי כשם שהוא רואה את העבר כאילו אינו, כך רואה אותו העם כאילו אינו, זה העם המוכן לקבל כל רעיון חדש, כל התגלות חדשה ובלבד שיגישו אותם לו בכלים העתיקים. וזהו עיקר חידושו של ביאליק. גם התוך וגם הקליפה חדשים וישנים כאחד, כי מלב העם הוציא מלים, ובלב טמון וגנוז כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש במשך כל הדורות שיבואו. והנה אירע לביאליק מה שאירע לכמה גדולי עולם, יחידי סגולה במלכות השירה, שאחרי בלותם היתה להם עדנה, ואביב שירי חדש פקד אותם לעת זקנה. יצורותיהם אלו, שנוצרו במרום פסגת השגתם, יש בהן גם מרטט הלב ומרוח הקודש של תקופת בראשית וגם מעדית הביטוי והעיצוב של ימי הבגרות והשלמות. הללו הן שיא השגו של היוצר. מזיגה זו של התפעלות ראשונה עם צלילות הדעת של החכמה, הן גלוי הרוח בהתגלמותו הטהורה ביותר. כאלה הם שיריו האחרונים של גתה בדיוון המזרחי-מערבי ושירי הלוג’ה שלו, מחזותיו האחרונים של איבסן, כגון “האדריכל סולנס” ו”כשאנו המתים קמים לתחיה“. וכאלה הם שיריו האחרונים של ביאליק. אמי זכרונה לברכה, כתוב בלונדון, ינסר לו כלבבו, כתוב בניו-יורק ועל כולם – ארבעת שירי היתמות, אָבי, שבעה (בבאד-גסטיין), אלמנות, פרדה (ברמת-גן). בשירים אחרונים אלו, החרוזים כבדים וחצובים משייש, רואים אנו את המשורר, כפי שהוא גופו ראה את עצמו בשירו, גם בהתערותו לעיניכם, בדמות אריה שואג, לא זה אשר ב”שדה", המשבר את בריחיו לברוח, כי אם בדמות לביא לוהט, עז נפש ונאדר נצב על קדקוד הצור, בוער בזהב תלתליו ונאפד רעמתו הכבדה: כולו אומר: מלך. ועיניו תרשופנה בוז ואפו יריח טרף ותרועת דרורו שרשי הרים תחריד.

כבן יחיד, יחיד במינו ובחינו, יעמוד ביאליק לעולמי עד בשירה העברית, לא רק על שום רעם גבורתו הנפשית, לא רק על שום הדר צורתו הפיוטית, אלא בשל כשרון אהבתו, בשל לבת-האש הגדולה, זו הדבקות התנ"כית, שבערה בקרבו והדליקה את מנורת חיינו הדלה, בשל חן תמימותו האנושית-היהודית, ובשל הטון היקר של הענווה, הבוקע ועולה מכל מה שכתב ודיבר. לעולמי עד ישמש דוגמא של משורר עברי, אשר חסידות דמו קדמה לחריפות שכלו, ברכת טבעו גברה על קללת הגלות ובכי-לבבו הגיש לנו את הצחוק, את שמחת החיים. את חדות היצירה הנצחית.

הדורות הבאים

מתוך הרגשת חוסר-אונים יש שמתנחם הסופר במשפט-הצדק של הדורות הבאים: המה, הדורות הבאים, יישרו את כל ההדורים, יוציאו כנוגה צדקו ויוכיחו את אמתו בשער בת-רבים. הדורות הבאים יריבו ריבו וינקמו את נקמתו מאת כל רשעי ארץ, שגדול כוחם בהווה, ואילו לעתיד לבוא יהיו כלא היו. נחמה זו בהזדככות הדורות הבאים שהדורות הקודמים ציפו והאמינו בהם, שהם יתקנו כל מעוות, נחוצה היתה לו כאויר לנשימה. שהרי בשעה של צלילות דעת גמורה, יודע הוא גם יודע שאין לסמוך גם על הדורות הבאים. הלא אנו כאן הדורות הבאים, שהדורות הקודמים קיוו והתפללו להם, ציפו והאמינו בהם, שהם יבואו ויתירו את הסבך ויגלו את האמת ומילאו את הארץ דעת – ובכן? האם מילאנו אף אחת מאלף אלפי התקוות שהם שמו בנו? כלום בכלל לבנו פנוי לפתרון שאלותיהם של דורות עברו? כלום לא גרועים אנו מהם פי שבעים ושבעה? כלום לא סיבכנו את הסבך עוד יותר במקום להתיר אותו? והיכן האמת שזכינו לגלות? ולמה יעשו זאת דוקא הדורות הבאים? ומנין הערובה והבטחון שהם יוכלו לעשות מה שאלפי דורות לא הצליחו עשות? הלא הם בודאי יתלבטו כמונו ברשת חייהם הקשים, עד שלא תספיק שעתם ודעתם, להוציא כאור צדק של איזה דור אובד, מתוך רוב מהומה שהם יהיו שרויים בה, מתוך רוב מחנק ומחשך שיאופפו אותם מכל צד. הו, אישי הסופר, עשה עטך כחץ ברור וכוון אותו אל לב בני דורך, ישר ישר אל לבם הערל, אם כי דל כוחו של חץ שנון, במקום שיש צורך בבליסטראות, בתותחים כבדים, באטומים! שלח חצך בגולם הבערות והאדישות – ואדוני הטוב בעיניו יעשה! את הדורות הבאים הניחה נא לסופרי הדורות הבאים.

סופר סוקר

אני כותב את חיי, אני חי את חיי דרך כתיבה, אגב כתבי אותם. כל צרותי, כל שמחותי אינן אלא חומר-גלם בשביל כתיבתי, טרף לפי עטי. אני מסתכל בצערי, מתבונן בתענוגי כאיש העומד מן הצד, ותוך כדי כאב ועונג אני מחפש דרכים ואמצעים להביע אותם, להלביש אותם ניב וצורה, למען יעמדו ימים רבים. אל היסוד הנענה והנהנה מצטרף היסוד המתעניין, והוא גובר עליהם, כובש את שדה-החווייה ומגרש אותם מעל פני השטח. על כן להוט הוא, הסופר, כל כך אחרי גילויי חיים רבים, אחרי מאורעות וחוייות, בין שהם לטובתו, בין שהם לרעתו, כי זקוק הוא להם לצורך יצירתו הבלתי פוסקת, לצורך עבודתו הפנימית, שאינה יודעת ליאות. חייו מתעשרים והולכים עם נשירתם, עם התפרקותם, ויותר שהוא מפזר את עצמו, יותר הוא מכנס… הנה הוא מדלדל את עצמו ונמצא מחוזק, מרוקן את עצמו ונמצא מלא. בעצם אינו אלא מחליף מציאות קטנה במציאות גדולה, חיי שעה בחיי עולם, וכל ימיו הוא מתייגע להרחיב גבולות הוייתו על ידי כינוס עולמו הפנימי לתוך בית-גנזיה של הספרות. כאן מקום חיותו האמיתית, כאן הוא נושם נשימתו האמיתית, כביטויו של רילקה: “אני נושם דרך עטי”. ואל יחשוב החושב, שכתיבתו מקפחת את חוייתו, להיפך, היא מגבירה אותה, מוסיפה לה לויית-חן ומשלימה אותה על ידי הגושפנקה היצירתית, שהיא מטביעה עליה. מה בינו לבין שאר הבריות? הערך הגדול שהוא מייחס לחייו, החשיבות המרובה שהוא מחשיב אותם, עד כדי חוס על כל פרט ופרט שבהם, שלא ילך לאיבוד, עד כדי שימת כל מלוא תוכנם למשמרת עולם. ואגב כך, עם היותו שוקד על נצחיותו הפרטית, הוא משרת את האנושות, בהשאירו לזכר עולם עקבות דורו ובני דורו על כל חייהם, דקדוקיהם ופרטיהם, כפי שהם באים לידי ביטוי בעיצוב דמותו ובתיאור עולמו הפנימי והחיצוני, שהוא שוקד עליהם כל כך, מתוך כוונה אנוכית כנה ונמרצת, לחרות את חייו על לוח היצירה הפיוטית ולשפוך את ממשלת ישותו על פני ימים רבים וזמנים רחוקים. בא לנחול עולם הבא לעצמו, וסופו – מזכה את הרבים ומנחיל חיי העולם הבא לדור שלם.

אוהבי צניעות בישראל

הם אוהבים אותך בכל לב על מידת הצניעות שיש בך, שמחים על עניווּתך וששים על פשטותך, הואיל ועל ידי כך אתה פוטר אותם מהיו הם עצמם צנועים, אתה משחרר אותם מחובת העניווּת, ממצוות התמימות: די להם בכך שמי שהוא תם וישר הוא, שמי שהוא פשוט וענו ולא דוחק את הקץ. ולא עוד אלא אחרי מותך מוכנים הם להללך בקהל רב, לספר שבחך זה בפה מלא. בעודך בחיים הם נזהרים מלשבחך, מחמת חשש, שמא תבוא לידי גאווה, ונמצאת מקפח עולמך, היקר להם כל כך. מטעם זה, כנראה, אתה מוצא את התואר “צנוע” בכל הספד ובכל מאמר הנכתב אחרי מיטתו של אדם יקר. הם מזדרזים לשלם לו כגמולו ולפרסם מידת ישרו ותום-דרכו ברבים, בעוד שהם גופם להוטים אחר הכבוד המדומה וחרוצים במלאכת פרסום עצמם. יודעים, יודעים הם מה שחסר לנו, והם חרדים למלא את החסר – בגילוי מידות הענווה והצניעות אצל זולתם. הדגשה זו שהם מדגישים צניעות זולתם, כאילו אומרת: מה אנו ומה חיינו? אנחנו בני בשר ודם פשוטים, ואין בנו כוח להתהלך בענווה ולהתנהג בחסידות, אין פשוט ביכולתנו למצוא חן בעיני אלהים ואדם – יסלח לנו אלהים את רצוננו הלקוי, את דעתנו החלושה, ואולם בך הם בוטחים ובישרך הם בטוחים ועליך הם נשענים, שלא תכזיב ולא תיכשל, ועליך הם משליכים את יהבם, שבבוא יום הדין ויום החשבון הגדול אתה תהיה להם לפתחון פה: אמנם, לא עמד בנו לבנו להיות תמימי דרך ומצניעי לכת, אבל תמיד היינו הראשונים, להלל ולשבח את הצנועים שבנו, ולעלה ולקלס את הענווים שבקרבנו, ולהנחיל להם שם גדול בקורות ימינו ותולדות עמנו, חלף כל המחסור והמצוקה שנטל עליהם לשאת כאן בהווה, בלכתם על פני האדמה.

מקוריות

מקוריות בשדה הספרות אינה אלא הבעת רעיונות ורגשות ישנים מתוך חווייה חדשה ורעננה, היינו – גילוי ישנות מתוך התפעלות חדשה, בשפה מצוחצחת ומוצקה, בסגנון טבעי, מרוכז ומכוון לתכליתו הצרופה. ואחרת אי-אפשר: אחרי אלפי שנות יצירה בתחום המחשבה, החקירה והשירה, אין כמעט כל אפשרות לחדש דבר מעיקרו, למצוא איזה חידוש יסודי בגופי הדברים. אין דבר שלא נאמר לפנינו ולא הוגד על ידי קודמינו וקדמונינו. תפקידנו הוא: לומר את הנאמר מכבר ולתאר את המתואר מאז בהתעוררות חדשה, בהשתוממות חדשה ובאמצעים פנימיים אמתיים, כאילו כל המחשבות וההרגשות הללו נתגלו על ידינו, כאילו כל ההגדרות וההשערות הללו הובעו והועלו על הכתב בפעם הראשונה על ידינו. אנו מוסיפים על דברי הראשונים נופך נפשי משלנו, איזה חן של ביטוי פיוטי, הבוקע ועולה מתוך חוייתנו הכנה – וזאת היא תרומתנו למקוריות היצירה הספרותית.

כוס-הזכרון

בכוס-הזכרון של האנושות משומרים רק היינות המשובחים, השופעים מגפן הנשמות הטהורות והגדולות באמת. פגם קל שבנפש פוסל את היין, והוא נשפך לארץ “כמים המוגרים במורד”, ואינו נוצק לתוך כוס-הנצח. תירוש הנפשות הבינוניות מרווה את המון-העם, וברבות הימים יישכח והיה כלא היה. ולא רק דברי-חזון נעלים משולים ליין – גם דברי-חכמה כתובים בשאר-רוח משכרים כדם-ענבים ונאצרים בכוס-הפיוט הנצחי למשמרת עולמים. קרלייל חושב את כל האנשים הטובים למשוררים, במעשיהם או במחשבותיהם, ולפיכך נצחיים הם בזכות המעשה הטוב או המחשבה הטובה. כללו של דבר: אין האנושות שוכחת חן אמתי וחסד אמתי, ואם נעלם הדבר בדור אחד או בכמה דורות, הריהו חוזר ונגלה בכל צורה שהיא, ואורו מהנה את הבריות כאור-השמש וזוהר-רקיע. ומוזר הדבר: עד כמה שאנוש-אנוש מפוזר הוא, ונמשך בנקל אחרי כל תפל וכל פסולת, הרי בסופו של דבר, יודע הוא לשמור על כוס-הזכרון שלו, שלא ייכנס בה שום פיגול ושום דופי, למען ירווה היין המשומר שבה את צמאו הגדול והעמוק לנויו וטהרו של העולם.

האמן

הוא היחידי הנושא בעול העולם כולו, סובל כובד-פלאיו ועומס-פגעיו. שאר בני אדם חייהם קלים, באופן יחסי, נוחים ומסודרים. הדת סידרה למענם את עניני הקוסמוס, המדינה – את עניני החברה, והריהם משום כך פנויים לחייהם הם, לצרכיהם הפרטיים ולמושגיהם המצומצמים צמצום מבורך.

לא כן האמן!

עליו לפענח תעלומות הבריאה, לגלות סוד כחות הטבע וסתרי יצר האדם. על המשמר הוא עומד תמיד, לארוב לרמזי העולם, להתחקות על שרשי כל יש, “כי נטל עליו”. ובעת משבר, בשעה שצרה גדולה באה עליו, הריהו מוטל לפניה בודד וחסר-ישע, הריהו שומע קול אלהים מדבר אליו: אל תבטח בי, אל תסמוך עלי, בני. אתה אתה בעצמך מוכרח לשאת על גבך, לסבול על לבך את הסבל הזה, את המעמסה הזאת, אין אני שותף לך, וצערך אינו נוגע לי כלל – מי כמוך יודע זאת! כל העולם כולו שלך הוא, שלך לבדך, עליך לשאתו בעצמך, לעבדו ולטפחו באמונה, לשבוע טובו ולינוק ארסו לשכרה באין עוזר ותומך. האסון אשר קרך אינו פוטר אותך מן הזיקה אל חידת ההוייה, הפורענות שבאה עליך היא ענין פרטי ואין היא משחררת אותך מחובת ההתפעלות היוצרת. אומנותך היא התמזגות עם כל החיים, כל כדור-הארץ וגלגל-הכוכבים והמזלות הם משלח-ידך, שאין אתה רשאי, אין אתה יכול לזלזל בו. ואל נא תבכה, בני. איני שומע בכיות, איני אוהב התפנקויות – שא וסבול והתעלה על צערך! מדרגה גבוהה היא הצער, וכל העומד עליה מגיע למרומים רבים. כל זה נוגע רק לך. כל זה תלוי רק בך! בידך לעשות את שברך לקוץ מכאיב ולרקב ממאיר את חייך ואת חיי זולתך, ובידך להפוך את יגונך לשדה-ברכה, ליער צומח גדולות ונצורות!

עוז רוחו של הסופר

תהום אל תהום קורא (תהלים מ"ב)

מסביב יהמו החיים האנושיים, הכלליים והפרטיים, ברעש-געש ובקולי-קולות. הכלל נאבק על קיומו בקול ענות גבורה, והפרט מתלבט בצערו וקשייו בקול ענות חלושה. ואלו ואלו נאנקים תחת עול מצוקות ויסורים, שקיבלו בירושה, וחבלי לידה חדשים, שקיבלו על עצמם ברצונם הטוב, לשם תיקון עולמם. והנה לתוך קלחת רותחת זו בא הסופר ומביא הדים, צלילים וגוונים מעולם אחר. מביא דרישת שלום ממרומי-תכלת, מהררי-אל, מוסר קטעים משיחת אילנות, מנשיבת הרוחות, ומעביר לעיני האנשים הטרודים זהרורי חמה של בוקר, פרפורי קרניים על המים, פריחת צפרים וצריחת נשרים, ופאת-שדה עטורת-קמה מתנחשלת ברוח הערב. מהיכן יונק הוא, הסופר, את הכוח הזה, להכניס אבק-פז של כנפי-פרפרים אל תוך שוק-החיים? מאין הוא שואב עוז-רוח כזה, להגיש אל אף סוחרי יהלומים, תגרנים ואנשי פרקמטיה, ריח ניחוח של הלילך הראשון, משב רוח של האביב הצעיר? אין זאת כי גם ההמון הסואן הזה, המהפך בחררה, הרוקד מסביב לכיכר-לחם, או הסוגד לאלה שהעושר בידם אהובי אלוהי הממון, גם בנפשם של הללו חיה ופועמת בעוז האהבה לעולם אחר, עולם עליון יותר, לקניני-רוח ועניני-חזון. גם בקרבם תוססת ולוהטת במסתרים התשוקה לאל חי, לנויו של עולם, לתפארת הבריאה, אלא מחוסר טיפוח ופיתוח, ובתוקף התנאים הקשים והשיגרה המטמטמת, הריהם נגררים אחרי חיי שעה קלוקלים, יבשים, ואולם בתוך-תוכם חבויה הכמיהה לקצת חמימות ונהרה, למלוא-כף נחת ונעימות. מכאן, מתוך הכרה סתומה זו, שואב הסופר את רגש הבטחון, שדבריו ימצאו אוזן קשבת, שמנחתו, מנחת המלה הפיוטית, תירצה ותתקבל על הדעת. מכאן הוא דולה את עזותו הקדושה, לדבר על לב רודפי בצע על אודות כוכבים ופרחים, ולשיר על אוזן טרודי-מסחר והמומי-עסקנות שירים על “כוכבי שמים רחוקים” ועל “עמא דדהבא”.

עוול גדול

עוול גדול עושים העורכים לסופרים המתחילים, על שהם מפרסמים את דבריהם, דברי-הבוסר שלהם, בעתונות, בעוד שהללו גופם, בהיותם לסופרים ותיקים, מתביישים בהם ומסתייגים מהם. תאמרו: פועל כאן הרצון הטוב, לעודד את הצעיר בצעדיו הראשונים, לחזק ידי מתחילים, ולא הוא! שהרי אפשר ואפשר לחזק ידים רפות בדרכים אחרות, ולאו דוקא בהנצחת דברי-ההבאי שלהם על ידי הדפוס. ולא עוד אלא ששורר כאן, בקרב כל המערכות, מין נוהג חשאי, להדפיס דוקא את השיר הרפה ביותר, את הנובילה הקלושה ביותר, מתוך מבחר הדברים שבפיוט ובפרוזה שהם מקבלים. או משום הכלל של רש"י: “מראים את הפסולת תחילה”, או מטעם כמוס אחר – העובדה עובדה היא: סופר צעיר, השולח למערכת מפרי עטו בשיר ובסיפור יכול להיות בטוח, שהגרוע והרפוי ביותר ייבחר לדפוס, והשאר, החלק הטוב יותר, יוחזר אליו בלי שום שהייות! חוק-עולם הוא, כנראה, ששום עורך הגון לא יעבור עליו ולא ישנה מן הנוהג שבו אף כקוצו של יוד. והנה, עיקר העוול, הנגרם לו לסופר על ידי כך, הוא בזה: הקורא, שאת אמונו צריך הסופר לרכוש, ואת לבבו הוא רוצה לקנות, הקורא הזה דן על פי הצליל הראשון, על פי ההתרשמות הראשונה, ואם צליל ראשון זה פגום הוא, פסול הוא, הרי הרושם הקובע הוא שלילי בהחלט, ואחרי כמה נסיונות רופפים כאלה נקבע בלב הקורא יחס שלילי לגבי סופר זה, והוא ניגש תמיד לקריאת דבריו מתוך פקפוק, מתוך חשד, ולבסוף מתוך ביטול. ונמצא, שעל ידי פרסום מוקדם זה נמנע מאת הסופר הצעיר אותו אשראי פנימי, שהוא זקוק לו כל כך בראשית דרכו. (כמה סופרים סובלים עד היום מחוסר אשראי זה מצד הקוראים, שנכוו מן הקול הראשון, שצרם את האוזן ואת הנפש באי-טבעיותו ובחוסר טעמו). ואולי לכך התכוון משלו של החכם מכל אדם: מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו. (משלי כ“ז, י”ד).

לדמותו של ברש

אלהים עשה אותו ישר: ישר כאדם, ישר כסופר. כאדם היה בעל לב שופע חיבה חמה ועצה טובה לכל דורש. כסופר היה בעל עט נובע סיפורים-ספּירים לכל גיל וחוג. שטף סיפורו קלח כנחל שוקט, אך מבפנים, מתחת לשטח הנגלה, היו מימיו עמוקים וגליו נסערים, ועל קרקע התהום האירה במסתרים הפנינה היקרה של חכמת-לב אנוש, של אהבת-בריות טהורה. על כן כבשה כל-כך יצירתו את כל הלבבות, וחוט של חן מתוח על כל מה שיצר, שסיפר ושדיבר. הניב הטהור מצא אוזן קשבת, נפש קשבת בקרב קהל הגדולים והקטנים. כי ככל יוצר אמתי נמשך את עולם-הילדים, אל הקוראים הרכים, כדי להנות את עצמו בזה שהוא מהנה את הלבבות הצעירים. וכשם שהדליק את “הלפּיד” להאיר בו את עיני הגדולים, כך העלה את “מנורת-הזהב” לענג בה את נפש הקטנים. לב של חכם עתיק ועין של אמן צעיר חברו בו יחדיו, ומן ההתחברות הפוריה הזאת נולדו כל הסיפורים הנלבבים והרעננים, כל המאמרים הנבונים והחינניים, וכל האגדות המושכות את הלב והמחיות את הנפש כּבּוֹשם הטוב. גדולה וחשובה הירושה הרוחנית שהניח אחריו אשר ברש, והיא תפאר את היכל הספרות העברית לעולמי עולמים.

הפנינה הלירית

חבויה היא במעמקים ועטופה עיטופים לאין-ספור, ואפילו המשורר האמתי זוכה רק לעתים רחוקות להגיע אליה, לערטל אותה מתוך קליפותיה הרבות, מתוך המון לבושיה הטפלים, ולהעלות אותה על הנייר בכל תומה ויפיה. לרוב מסתפקים המשוררים באחד העיטופים, באחת הקליפות, ואל העיקר לא יגיעו. שלל-הצבעים של העטיפות מרמה, מסמא את עיניהם ואת עיני הקוראים, עד שהם מאמינים כי הנה לפניהם הפנינה הלירית. חרוזי הרהורים שונים, רחשי לב פיוטיים, שעיקרם פרוזאי וערכם בינוני, באים במקום השיר האמתי, זה שהוא כולו, מתכנו ועד צורתו, מקשה זהב טהור, חטיבת מוסיקה נעלה, יצוקת מלים רכות וענוגות, שתאמן וטעמן קצובים מבראשית. קרא שירו של ביאליק “אמי זכרונה לברכה”, “יהי חלקי עמכם”, או “אבי”, קרא שירו של טשרניחובסקי “עולת רגל”, קרא שירו של שניאור “חזון-ערב”, קרא והבנת כוונת דברי.

יוצרי מופת

רמברנדט יבלה את פיקאסו וגוטפריד קלר יזכה לאריכות-ימים ספרותית יותר מג’ויס, אף על פי שבהווה נקרא זה האחרון יותר מן הראשון. חיך-הדור נפגם במקצת, והוא צמא לפיקנטיות, לסטרא דמסאבותא, וזה נמצא דוקא בשפע בספרו “אוליסס”, ולא “באנשי זלדווילה”. ובכל זאת, ברבות הימים, יישכחו כל השגעונות של הציירים המודרניים, וכל התיאורים והחיטוטים המיניים יהיו כלא היו. ויצירות הקלסיקונים במכחול ובעט יעמדו לנצח כאוצרות רוח ונפש של מין האדם. במה זכו לכך? בשניים. בבחירת החומר הזך ובטיפול בו בלב שלם וטהור. הם חוצבים מן השייש הטוב וחציבתם נאמנה ומלאה חרדת קודש. כלומר, אינם עושים מטעמים כאשר אהבה נפש הקהל. ועבודתם לשם שמים, לא לשם בסט-סלרים והפצה גדולה ומכניסה. הם עושים את שליחותו של שר-החיים באמונה, ופניהם מכוונים אליו, אל שולחם, ולא כלפי דעת הקהל. סומרסט מוהם מעניין יותר מדיקנס, ואף על פי כן חלקו של דיקנס לעולם הבא בטוח, ואילו מוהם – עמו תמות חכמתו. רק הסופרים הבינוניים אינם משעממים, שהרי הם מפייטים-מחייטים את ארג הסיפורי לפי רוח הקוראים, לפי טעמם וצרכם, מתאמצים לדלג על העיקר הבלתי-נוח וליצור מתיחות מלאכותית בלתי פוסקת, בהתאם להשגת הקורא. ואילו היוצרים הגדולים הרבה פרקים משעממים נמצאים ביצירותיהם, ועל הקורא להתגבר עליהם, לעכל אותם, לענגו או לאנסו, ולהתענות יחד עם המחבר, שלא הקל על עצמו, כדי לבוא בסוד יצירתו האמתית. הטעם ברור: סופרים כטולסטוי, בלזק, דיקנס וקלר – המציאות מדברת מתוך גרונם, המציאות כמות שהיא, וזו לא תמיד מעניינת, להיפך, לרוב היא כבדה, משעממת ומלאה חולין ועכירות רוח, ורק לאחר שכבש הקורא את היריעה הרחבה, והגיע למעלה, אל השיאים הבודדים, המאירים בצחותם הרעננה, או אז יכיר כי אמנם כדאי היה, כדאי היה כל הטורח הזה, כל המעבר המייגע בתוך העמקים הקודרים, בתוך שפלת החיים, כדי להגיע לראש-הפסגה, לנשום את אויר המרומים, אויר-מרומים זה, החי לעד ביצירות כל סופרי המופת, ממנו יונקים כל הדורות, ובו מתעלות ומתחדשות כל הנפשות הצמאות לזיו-העולם ונכספות להררי-אל.

המוות המפייס

אהבת עם ישראל לנביאיו – המתים! – אינה אלא ארשת חרטה מאוחרת, רגשי נוחם וכפרה, על היסורים שגרמו להם, לנביאים, בחייהם. לא לחינם אמרו חכמי ישראל, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. מוסר-הכליות של העם נתן את הדברים האלה בפיהם. ולא רק גדולים – הם גם אהובים יותר, רצויים יותר – מאחר שהואילו להסתלק ולהיפטר מן העולם הזה, זה העולם השש ושמח גם להיפטר מהם. המוות מפייס אותנו עם גאוני-רוח אלה, עד שאנו מוכנים לסלוח להם את עוון-גדלותם, את חטא מעלותיהם הרבות. אחרי מות אנו משלימים גם עם נביאינו. ובמידה שהציקו להם בהיותם בחיים, בה במידה יעריצו אותם יותר לאחר מותם – וירמיהו יוכיח! הוא הנביא האהוב ביותר על בני עמנו – סימן שהיה המעונה והמדוכא והמושפל ביותר בחייו. (“כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה. חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו”. “מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאתם!” וכו' וכו' – צריך לצטט את כל הספר!) והנה בא המוות המפייס, ובהשפעתו הגדולה נהפך לב-העם לטובה על שנואי-נפשו הנעלים, והוא מגלה בהם גדולות ונפלאות, מתפאר בהם נגדה-נא לכל העמים, ומתכבד בכבודם באזני כל הדורות: אנו עם הנביאים, העם שהעמיד מקרבו נביאי אמת וצדק! ואין איש שואל: מה למדנו מהם? מה קיבלנו מהם? היכן אורח-החיים הצנוע, שהטיפו לו נביאנו וחוזינו יומם ולילה? הלא – חרפה היא להגיד – העמים הסקאנדינאווים למדו מנביאינו יותר משלמדו מהם אחינו בני ישראל! הם, הגויים, הולכים בעקבות הנביאים שלנו, ולא אנו! בחייהם מיררנו את חייהם בלעג ובוז, ובמותם אנו מתרברבים בגאוניותם, ונוחלים כבוד מאלה, שהנחלנו להם קלון בעודם מתהלכים עלי אדמות!

אריכות-לשון

המאריך בלשונו אינו מאמין בשכלו של הזולת. בטוח הוא כי חונן-הדעת קיפח את כל ברואיו ורק אותו שינה לטובה, והנחילו חכמה ודעת בשפע. לפיכך הוא מרגיש צורך להכביר מלים ולהסביר איזה ענין בהסברות והקדמות לאין קץ. הוא לועס את החומר בשביל הקוראים, כשם שלועסים לתינוק את האוכל. ענשו הוא: פניית עורף גמורה מצד הקורא, הבוחל בו ובחכמתו, מאחר שארכן זה אינו מאמין בו ובשכלו. מי שאינו מאמין בקורא לא ייאמן גם ממנו. אין איש מוכן לקנות חכמה, שהיא נתונה כולה בתוך גיבוב-דברים ולהג הרבה. מי שמאמין במציאות השכל הישר בקרב כל אדם, מקצר בדיבורו ובלשונו ומסתפק במלים הנחוצות ביותר להבהרת הענין ולהכנסת הרעיון בלב השומע. נוגע הוא בנקודה העיקרית ויודע, שנגיעה קלה זו תוליך את מחשבת הקורא באותן הדרכים שהלכה בהן מחשבתו הוא. בטוח הוא בהבנתו המלאה של הזולת, שגם אותו לא השה אלהים חכמה, ויש רק לרמוז לו, ומיד יתעלה לאותה הרמה הרוחנית בה עומד הסופר.

רותחין וצוננין

הוא קורא את הדברים שכתב ונפשו – אכזבה מרה: לא לכך התכוון, לא זאת ביקש. אין כאן אף החצי ממה שעלה בדעתו להגיד. הוא מתרעם על עצמו על שהסתפק במועט זה, בעוד שבקרבו המו מעיינות, רתחו להבות, וכאן – איזה אור חוור, איזה פרפור קל, רפרוף דל מעל לעצם הדברים, מעל לעיקר, והרי כל ההישג שהשיג, כל הלוייתן שהעלה בחכתו! השיר קלוש עד כדי רחמים, לא כובד ולא עומק. הסיפור שטחי, צנום, אי-אלו נקודות מהבהבות, אי-אלו רמזים מנצנצים – וזה הכל! והמסה, שבה אמר להראות נפלאות, תפלה, שגרתית, דלת-לשון ודלת-תוכן. מפוכח, מאוכזב הוא עומד לפני מעשה-ידיו, קורא את השגרה השוטפת, ואינו מבין: היכן כל הלבה הרותחת, כל הסערה שהתחוללה בנפשו? היכן הראייה החדשה, המקורית, התיאורים החדשים והכיבושים הלשוניים, שאמר להעלות על הכתב, ובסתר-לבו כבר התפאר בה מראש? נדמה לו כי מישהו התעלל בו, מישהו שיטה בו, הוליכו שולל. מי? עט-הסופר? השטן המקטרג? קוצר-הרוח וּפּחַז-ההצלחה? קצה נפשו בעמלו. ואולם לאחר שנדפס הדבר, וכמה מן הקוראים הביעו התפעלותם מן החידוש, מן המעוף, נתיישבה עליו דעתו – והנה הפלא ופלא! שוב קרא את הדברים והוא גופו נתפעל, הוא גופו נתמלא הערצה לעצמו, חושו האמנותי לא קיטרג עוד, לא אמר עוד נואש: שחור-הדפוס ודעת הבריות האירו והשכירו שוב את עינו ואת לבו, לראות צל-הרים כהרים ואור רגיל כאור שבעת הימים.

שירי הקטן

לבי לבי עליך, שירי הקטן, המסתובב כאן בתוך שאון הלאומיות הקולנית והמון האוניברסליות הנפסדת, נבוך והמום כפסוק של עמוס בקונגרס של סוציאליזם מודרני, או כניגון של ילדות בשוק הג’אז האמריקאי. מך-ערך ושפל-ברך הוא מתהלך כאן בין גלגלי הרעש הספרותי. מי יתמה לו ומי ישמע לו ומי יעמוד לו בקריית-הספר ההומיה? “מוסד ביאליק” אומר: לא בי הוא, סחור סחור – ולכרמי לא תקרב! אין בשוק ביקוש ליצור זעיר זעיר שכמוך. ו“עם עובד” מתנכר לתם אובד…

ישמרך אלהים, שירי הקטן, מאבק של קנאה ומשמץ של רוגז, מקוצר-רוח ומהרגשה קשה. אל נא ימוש מפיך החיוך הטוב, רוח החיוך המעודד את עצמו ומעיד על חוסר-פחד גמור מפני פירמידות-הפיוט הענקיות שב“הארץ”, ומפני “הפואימות הגלובאליות” שב“דבר”!

חכמי ישראל

הם אוהבים את החכמה, אך לא את החכמים, לא איש את רעהו. עזה שאיפתם, להרבות חכמה בישראל, לזכות את הרבים – בחכמתם הם, על כן זריזים הם כל כך בהוצאת כתבי עצמם, ואילו הנוגע לכתבי חבריהם זהירים הם מאוד, לבל תצא תקלה על ידם ולבל יוציאו דברים שאינם מתוקנים כל צרכם. אמנם, מוכנים הם לעשות משהו לטובת חבר – בתנאי שימות קצת קודם. שהרי כל אהבתם לו שמורה וגנוזה אתם לאחר מותו. באיזה תאוה הם מכים על לב על שהעלימו עין ממנו, על שלא גמלו לו, לאותו תלמיד חכם צנוע, כרוב חכמתו, וכו' – בנוסח הלאומי הידוע. ובאיזו שקידה הם עושים להדפסת עזבונו ולפרסום כתביו! חביבים עליהם חכמים במיתתם יותר מבחייהם. מידה זו למדו, כנראה, מעם ישראל ביחס לנביאיו. בחייהם דיכאום עד עפר ובמותם עיטרום בזר של קדושה ותפארת. כעם כחכמיו.

תפילה לאיש-ריב הגון

חנני, אלהים, וזכני באיש-ריב הגון, רב-בינות ועתיר-תחבולות, לבל יצטרך להשתמש כנגדי באמצעים קטנוניים, במעשים מגונים ודיבורים שפלים, אלא ידכאני בכוח-שכלו וישכנעני ביושר-לבו, אל נא יהא אנוס לסלף את דברי, לייחס לי כוונות שלא כוונתי ולהסיק מסקנות שלא עלו על לבי. תן בלבו רגש של הגינות, שלא יצטט מדברי בזדון רק מה שנאה ומתאים לו, למען הבליט את הטפל ולמען הבליע את העיקר, כדרך שעושים כל היריבים הפסולים. הרחיבה דעתו, אלהים, והעניקהו לב מבין ומוח שנון, כדי שיוכל לקפחני בשאלות נאמנות ולסתור את דברי בהוכחות נמרצות ולנצחני בברק-חכמתו, בדברים של טעם, הנובעים מן המקור הטהור של הצורך הכביר והחזק, להפיץ דעות נכונות ולערוק דעות נפסדות. והאצל לנפשו מעט הומור, אלהים, שלא ייסחף בגל של איבה אישית, שמסמאה את העין ומכהה את אור-הנשמה, קצת הומור, רבון כל העולמים! קורטוב של בדיחות-דעת, כדי שידע לחייך בעצם עידנא דריתחא, אף בשעה שאין הצדק אתו, אף בזמן שיריבו מעיז להיות צודק. חזקהו ואמצהו, אלהים, וסייע בידו להתגבר על החולשה, על אי-היכולת להודות על האמת, ולמדהו דעת, כי לא נאה לאדם הגון להלחם בכלי-זיין בלתי-טהורים, כי אסור לשלוח חצי-לעג בלב מלא רגש-קודש. זכני נא, אל אלהי הרוחות, באיש ריב ישר, שאוכל לכבדו כאדם, כיהודי, אף בשעה שאני חולק עליו ועל דעותיו החברתיות או הספרותיות, אמן ואמן.

מים

מכיר אני משורר אחד, שבשעה שהוא צריך להגיד בשירו “מים”, הריהו מסלסל בעטו ואומר: חשרת מי תהום, או זרמי אשדות מזנקים, או נחשולי נוזלים פורצים, וכדומה. מים סתם לא יגיד לעולם. שהרי מלה זו חולין היא לו, זולה היא לו, “מימית” יותר מדי, חסרת כל תוכן וכל צליל. מים סתם היא, לפי דעתו, מלה בלתי פיוטית, בלתי ציורית, ומשום כך להוט הוא תדיר ליפות אותה, לקשטה, כדי שתוכל לבוא בקהל. הגענו, איפוא, לידי כך שלא רק האדם הפשוט, בעל הראיה הבעל-בתית וההשגה הבינונית, אינו יודע מה שעיניו רואות, אלא גם המשורר, שמחובתו היא להציץ ביסוד הדברים, שעליו לחדור עד עומק הוייתם של האיתנים ולגלות לעיני כל את מהותם העצמית, גם הוא נתפס לאותה קהות-ראיה, עד שגם הוא נגרר אחרי הסנסאציה שבטבע, אחרי המוגזם והמופרז, בלי לראות את הפלא החופף על העצמים הפשוטים, את רוח-האלהים המרחפת על פני התופעות היומיומיות, שהוא מצווה לחשוף אותן בתוך האוירה העליונה שהן שרויות בה.

מים! וכי מה יודעים אנו על נשמת האלמנט הנפלא הזה, שאין חקר לחיוניותו השוטפת, אין ביאור להוייתו הזורמת, זו שאינה יודעת ליאות, אין לפניה הפוגה, לא קץ, לא תכלה ולא תכלית, אלא מין זרימה שאין לה סוף, מין המולה של שכרון אלהי מהמם, מיישן – קיום כביר השקוע בתוך עצמו והוא חי את חייו המופלאים בלי הרף, בלי דעת – מים חיים, זכים כבדולח וקרים כקרח, מפכים ומנקים כל סחי וכל לכלוך, מטהרים במגע כל הקרב אליהם, כל דומם וכל צומח, מרעננים את כל הטובל בהם, ומחבקים בעוז ובעדינות אל כל הנכנס לרשותם הצוננת-רוננת!

לא ייפלר כלל שההודים מעריצים את המים ונותנים להם כבוד-אל, מהיותם רואים בהם את הכוח הטוב והמיטיב, הקרוב לספירה האלהית יותר משאר היסודות, מקור החיים, שורש ההפראה הבלתי פוסקת ומעין הברכה והטהרה.

כאשר אתה מכניס רגלך לתוך הגלים, מיד מתפתח דושיח נפלא זה שבין המים ובין עור-גופך, המקבל באהבה וברטט את נעימות-הליטוף של יסוד הנוזל היקר, וכל ישותך כולה מתמסרת בעונג עמוק אל המהות הלחה והצחה שאנו קוראים לה מים.

הגוף יודע יותר ממך את האלהות הנעלה, הגנוזה בתוך המים, והוא פתוח כולו לקראתה, אגב הרגשה שהנה הוא נתון בתוך האלוהות הזאת. ידו משכשכת בתוכה, משתעשעת באדוותיה העזות-ענוגות, תופסת את הממשות הגשמית-אצילית, ההומה וחומרת מסביב – מים חיים! קול אלהים על המים! אמנם כן, אישי המשורר: לא “חשרת מי תהום”, אף לא “זרמי אשדות מזנקים”, או “נחשולי נוזלים פורצים” אלא פשוט בתכלית הפשטות: מים! היסוד הראשון, המבורך והמפואר מעל לכל התהילות המליצות הריקות, אלמנט הנשגב והנהדר כמות שהוא!

המחשבה הטובה

כנקודה של בהירות מאירה היא מפציעה ועולה בקרב הנפש ומפיצה סביבה חמימות ועדינות. לפני בואה היו הדברים יגעים, העולם הפנימי, העולם החיצוני אפור ועכור, והנה הואר הכל, הכל הואר ופני העולם הפנימים והחיצוני, לבשו גיל ורעננות. ואחת היא באיזו צורה היא מופיעה, אם בצורת החלטה, להתחיל במעשה חשוב, הדורש התאמצות מרובה, אם בצורת רצון עז, לעקור את היחס השלילי לגבי בן-אדם פלוני מתוך הכרת ערכו האמיתי, החיובי, או לקבל על עצמנו סבלנות אין קץ כלפי זולת, אפילו כלפי הקרובים לנו ביותר. גדול ערכה של קבלת החלטה שכזו, פרי המחשבה הטובה, מהיותה מטהרת את האוירה הפנימית של האדם ומשמשת ערובה ליצירת ההגינות האנושית, בת החירות הרוחנית הגמורה.

הביטוי המוצלח ביותר של חשיבות המחשבה הטובה נמצא בזכריה ח': “ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם!” נביא זה ידע שורש-הרעה: המחשבה הרעה. כי כל מחשבותינו, הטובות והרעות, לובשות במוקדם או במאוחר מעשים טובים או רעים. ומשום כך הבטיחו חכמינו: “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה“. מפני שהיא גופה התחלתו של המעשה הטוב. אך בעיקר באו בסודה של חשיבות המחשבה הטובה החסידים. כל הספרות שלהם מלאה אזהרות מפני המחשבות הזרות וההרהורים הרעים, והמון תהלות וקילוסים בשבח המחשבה הטובה. כי נוסף על השרותים הטובים שהיא משרתת את האנושות, מרובה תועלתה בזה, שהיא מאירה פני החושב אותה (“חכמת אדם תאיר פניו”) ומעוררת אמון אליו אפילו בלב חשדנים, ואמונה באדם אפילו בקרב אכולי-ספקות ונגועי-כפירה. המאמץ המוסרי הגדול, לחשוב מחשבת אמת, ל”דבר אמת בלבבו“, הוא היסוד היחידי של כל דת ותרבות. המחשבה הטובה היא הפינה הנסתרה בה יעמוד האדם פנים אל פנים עם יוצרו. ומן הראוי, איפוא, לטפח אותה ולחנך את עצמנו לחשוב מחשבות טובות, ולגרש את המרירות ואת ה”כעס הקדוש" ואת ה“רוגז הצודק” מקרב לבנו, כי כל אלה הם שלוחי השטן. וחבל מאוד ששיטת החינוך החדשה אינה נותנת כלל דעתה על טיפוח המחשבה הטובה אצל חניכיה, ועל הדגשת חשיבותה לשם עיצוב אפיים ודמותם של התלמידים. בשום תכנית-לימודים לא מצאתי כי ידובר על נטיעת החובה המוסרית בלב הלומדים, לחשוב טובות, להגות נדיבות, להעלות על הדעת רעיונות נכונים וישרים, הואיל והם עשויים להוליד מעשים נכונים וישרים. והרי השכל מחייב שעיקר החינוך היה צריך להתחיל מכאן, מבראשית, היינו: להרגיל את האדם במלאכת המחשבת, לנטוע בו את ההכרה, שאסור לעשות את המוח, את הלב, לשדה-הפקר, המעלה כל מיני קוצים וברקנים, חרוּלי-מחשבה, ודרדרי-רגש, כאן צריך להתחיל, כדי להביא את מחשבת האדם לידי משמעת, כדי לחנך את האדם למצות המחשבה הטהורה, כי בלעדיה אין תקוה למעשים טובים. המעשים שאנחנו עדים להם בעולם הכללי ובעולמנו העברי, למן מלחמת העולם הראשונה ועד היום הזה, אינם מעידים, לגודל הוותנו ודאבוננו, על טיפוח המחשבה הטובה, הפירות לא ישביחו כל זמן שלא יטהרו את השורש מן האדים הארסיים הספוגים בו.

הילד והים

שניהם חברים טובים הם, אף על פי שהים קשיש ממנו בהרבה, שהרי לילד מלאו זה עתה רק שנתיים וחצי, והם מבינים זה את זה יפה ומוצאים שפה משותפת. הילד רואה את חברו זה כבעל-חי עצום, היודע לעשות “קונצים”, והוא מדבר אליו כאל צעצוע גדול, צעצוע חי, חדש ומבריק, שאינו נשבר. והים מצדו רועש תדיר ועושה כל מיני העוויות ורומז לילד רמזים שונים, נאים ונוצצים. הנה הוא מראה לו את האוניות הגדולות התקועות בקצהו, אניות ממש, לא כאלה המוטלות שבורות ומרוסקות בפינת הצעצועים שבדירה הקטנה, מעלה לפניו את השמש, את הכדור האדום שלו, שהוא משחק בו בערב בערב ובולע אותו כולו, להנאת המסתכל הפעוט, “בפה גדול-גדול”. כאן משרבב הילד את שפתיו בחן לא-יתואר ומושך את ההברות ב“גדול-גדול”, כדי להמחיש בעליל את גודל פיו של הים.

כמה פעמים בשבוע הם נפגשים. על פי רוב בא הילד אל הים, מחוז חפצו וטיולו החביב ביותר, אם לא להביא בחשבון את גן-החיות. הנה הוא מתהולל כאן, הים, השובב הגדול, באין מפריע. לא הורים לו, לא סבא וסבתא – חפשי הוא לנפשו כל היום וגם בלילה אין הוא מחויב לשכב לישון, כדוגמת חברו הזעיר, שהרבה מפריעים לו בדירה הצרה, דירה שבתקופת דמי-מפתח. ואפילו כאן, על שפת הים, רבו המפריעים, האם עייפת העבודה דורשת לחזור הביתה, ואין היא שמה לב כלל להפצרותיו הנחמדות: “עוד פעם אחת קצת אצל הים!” אגב הרמת אצבע קטנה, כדי להדגיש את הפעם האחת הזאת. קשה להפריד בינו ובין חברו זה ה“גדול-גדול!” קשה להשיבו הביתה. בידיו הקטנות והאמיצות הוא נאחז במוטות-המעקה שעל שפת הים ואין להזיזו. עיניו המאירות סופגות, בולעות את המראה הנפלא שלפניו ואינן יודעות שבעה. כל חכלילות השקיעה שפוכה על פניו הוורודים-שקופים ורעש הים מכה אותו בתמהון: “הים מפריע לי!”, – הוא אומר לסבתא, המחזיקה בו בחרדה לבל יפול, ומפריעה לו גם היא, הוא רוצה “לבד”. במין תאוה של הסתכלות-התפעלות הוא סוקר סביבו, חודר עד “רחוק-רחוק”, עד כמה שהמבט החדש מגיע. “תראי, תראי סבתא, שם אניות, אניות גדולות!”, אך הסבתא כמעט שאינה רואה את האניות שלפניה. רואה היא רק את הספינות שלה, שנטרפו בים-צרה, ויותר משהיא אוחזת בו, בנכדה זה, היא נאחזת בו כבמשען יחידי אחרון שנשאר לפליטה. “הנה כלב רץ, לאורך המים”, היא מראָה לו, אך הקטן מתקן לה מיד ומסביר לה כבקי ורגיל: “זהו כלב-זאב!” ומביט בה בעינים גדולות ותמהות, בסבתא זו, שאינה יודעת להבדיל בין כלב פשוט לבין כלב-זאב. “הגלים מסתובבים”, הוא מבאר לבני-הלויה שלו את תופעות-תועפות הים. “עוד פעם אחת קצת אצל הים!” הוא מתחנן לפני האם הדוחקת – הגיעה שעתה של ארוחת-הערב – אבל הפעם אין היא מוותרת. ביד תקיפה היא שמה אותו בעגלה וכל בני החבורה נפטרים ללוות את הבן היקר לביתו.

“שלום, ים! ליל מנוחה!” – קורא הנפרד בעל-כרחו אל חברו הטוב, ומנופף ידו אל מול הים, מול השמש השוקעת, מול כל הצעצועים הנפלאים, הנשארים כאן לבד בחלל- העולם המשונה. אך הללו אינם משגיחים בו עתה – פסקה החברות. תמה הידידות ואין מציל! עייפים מחום היום ומרעש חוצות נגררים כל המבוגרים אחרי העגלה, ורק הקטן לא ידע כל עייפות. מבקש הוא את הירח. “איפה הירח?”. והנה גילה אותו במרום, כתם בהיר בשחקים הכחולים, והריהו לוקח גם אותו אתו הביתה, אל פאת העריסה הקטנה שלו, אל החלום – נוסף על שאר הצעצועים הנאים, הים, השמש, האניות והכלב-הזאב. יחסי-הידידות נמשכים כמובן גם בחלום: הים יעמוד פתאום על רגליו, כדוב השחור שבגן-החיות, והוא הומה בקול: מוּה! גלגל-החמה מתגלגל ונופל על אחת האניות ושובר אותה לשברי—שברים, והירח רץ לאורך שפת-הים, רץ מהר-מהר, עד שאוטו משא בא ודורס אותו בחזקה. הילד נאנח בשנתו קשות ונפשו המסוערת משתפכת עליו ברחמים: “מסכן!”.

חן החוייה הראשונה

לא צדק “קוהלת” באזהרתו: “אל תאמר, מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה”. האמת היא שהימים הראשונים טובים תמיד מאלה האחרונים, ואם חכמה אין כאן, הרי יש כאן דבר חשוב מחכמה, והוא: חן החווייה הראשונה, היינו, זכר ראשית הדברים, שנשמר בלבו של אדם במלוא טהרם ותומתם, שכינת ההתגלות הראשונה, השורה על הדברים, ושהיא יקרה לו וערבה לו מכל המציאות האמתית שנתגלתה לו לאחר-כך. מה לו מציאות אמתית, מה ערכן של עובדות נכונות לגבי אותו חן של החוייה הראשונה, זה שאינו עוזב את האדם עד זקנה ושיבה, ואשר טעמו המתוק, הריאלי מכל ריאליות שבעולם, עומד בו וחומר בו ותוסס בו עד יום אחרון. הלא זאת היא חויית האהבה הראשונה, חויית הניגונים הראשונים, השבתות הראשונות, החגים הראשונים והספרים הראשונים. כל מי שבא להוכיח כי הקסם הזה רק בדמיון יסודו, עושה את עצמו לשחוק, כי אם הדמיון הזה גדול כל-כך, נפלא כל-כך, עד שהוא נוסף על הנפש שכרון-אושר בלתי-נשכח, הרי שקול הוא כנגד כל מיני אמיתיות מציאותיות ועובדות יבשות, שאין אדם נהנה מהן כל עיקר. גדולה ורבה חכמתו של “קוהלת”, אך אין בה כדי לפגוע פגיעה כל שהיא בבת-עינם של החיים: בחן של החוייה הראשונה.

ענווה

כפרח בשרשו קשורה מידת הענווה בגדלותו של האדם. יותר שהוא מעולה בסגולותיו, יותר הוא ענוו ופשוט בהליכותיו. מעלה זו אינה מעלה נוספת על מעלות רוחו, כי-אם תוצאה טבעית, הנובעת מתוך עצם המעלות הללו. העניוות היא תגובת הגאון על גאוניותו. הכרת גדולתו מספיקה לו. הוא מגין על עצמו מפני הרגשת גודל ערכו וחשיבותו במידת הענווה והפשטות, המעניקות לו שלוות-נפש ושווי-משקל רוחני. לא ייפלא, איפוא, שמשה רבינו בדורו, ואיינשטיין בדורנו היו מצויינים שניהם בענווה מופלגת.

הענווה האמיתית היא בתה הכשרה של הגאוניות האמיתית, ויפייה של הבת מעיד על יפייה של האם.

עולם הבא לצורך העולם הזה

לא מימרתו של הלל לאותו גר: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ולא פסוקו של אחד-העם: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה, מציינים את עיקר היהדות, כי-אם “ובחרת בחיים” של משה רבינו. כי התכונה הראשה של עם ישראל היא אהבת החיים המוחלטת, בכל המצבים ובכל התנאים, בכל מצודה רעה ובכל מצוקה קשה. לאהוב את החיים מעל לכל פגעים ופורעניות, יאוש ודכאון – זוהי חכמתה היסודית, תמצית הבינה העליונה של היהדות, הואיל והחיים הם ההתגשמות המלאה של ה“טוב מאוד” האלוהי, הראשית והאחרית של כשרון היצירה האלוהית. והנה, בשעה שראה שר-האומה שיש לקוי גדול אחד בהוייה, והוא המות, שאינו נותן ליהנות מן החיים הנאה שלמה, עמד ויצר לו “בחכמה רבה את העולם הבא”, עם כל הטובות והנפלאות השמורות לו לבן-אדם לאחר מאה ועשרים שנה, כדי לחפות על המות, כדי לסתום גם פרצה זו, שרוח קרה מנשבת הימנה, והיה מעשה-החיים שלם, ואדם מישראל יוכל להתמכר לשמחת העולם הזה בלב שלם, מלוא חושיו החריפים, ומראה המות לא יוסיף עוד להשבית את שמחתו והנאתו ולדכא את רוחו בחזון הגויעה והחדלון, שהרי גם מן הצד ההוא הכל על מקומו בא בשלום, עולם הבא רומז ומבטיח נחת הרבה, והוא קיים לא לשם עצמו, אלא לשם ביסוס קיומו של העולם הזה, שהוא באמת אינו אלא טפל לו, אינו אלא המשך לו, הואיל וגאוניותו החד-פעמית של אדון-הנביאים לא יכלה לאחוז במופשט, בערפלי דמיון והזייה, כי-אם דוקא בממש, בעולם הזה, בחיים – ובחרת בחיים! ועד היום נשאר עם ישראל נאמן לצווי זה, על אף אמונתו בעולם הבא, ועל אף הגלים הזידונים, העומדים בכל דור לטבע אהבת-חיים זו במבול של דמים – העם אוהב את החיים, ודומה בזה למלכו, מלך העולם, מלך חפץ בחיים.

הגברת הקטנה

עוד לא מלאו לה שנתיים – וכבר נראים בה כל גינוני-החן של יפהפיה גנדרנית: אומרת “לא, לא רוצה!” בעוד שכולה מלאה כן, מלאה חן, רוך והתרפקות. כמה היא יודעת ערך נשיקתה! כשסבא זוכה פעם למתנת-פיה (“חזק, חזק!”) מיד היא ממהרת אל סבתא להעניק נשיקה גם לה, כדי שלא לעורר קנאה, שלא לעורר רוגז. כל המילים המשובשות שבשפת-הרחוב בפיה אינן משובשות. כשהיא נותנת בקולה על אבא: “עזוב!”, הרי הוא מרגיש שלשון זו נכונה, שצווי קטיגורי זה הוא במקומו. אף על פי שאלהים אומר: “הניחה לי!”, וש. בן-ציון כותב: “הנח לי!” בכל-זאת המלה “עזוב” חזקה יותר, מלאה תקיפות יותר, כשהיא יוצאת מפיה הנחמד, בשעה ששתי עיניה הן שתי להבות של תכלת. ואז יודע סבא שנגזרה גזירה, שאין ברירה – עליו “לעזוב!” אחיה הבכור מנסה, אמנם, לחנך אותה, כיד חכמת-החינוך הטובה עליו, אך היא שומרת על עצמאותה ואינה מקבלת מרות. (הוא כבר תלמיד הכתה השניה, ועל מנהל בית-הספר שלו הוא מספר, כי הוא כבר “איש-שיבה, אולי למעלה מארבעים!”).

הקטנה אינה מתבטלת לפניו, אלא מתריסה כנגדו: “ארביץ?” (בלי הא השאלה – גם חכמי המשנה השמיטו את הא השאלה). האח הבכור יודע לכבד כוח-זרועה, סוף-סוף, הרי הוא שאימן אותה באמנות-ה“בוקס”. יש לה סוודר אדום, ובו היא מתהדרת ומתגאה לפני האורחים, מהלכת לה הנה והנה, כאילו לא-כלום, ועיניה מסקרות, מטייפות אל כל צד, לראות אם מסתכלים בה. “לא, לא רוצה!” היא מכריזה ללא כל קשר, בעוד שכולה מלאה כן, מלאה חן, ומלוא כל הבית יפיה ואורה, חינה וחסדה: גברת קטנה.

השמח בחלקו

עולם מלא גנוז בשתי מלים אלו. וטעות היא לחשוב שיש כאן איזה לקח מוסרי, איזו הדרכה דתית – בעל המאמר יודע היטב שדברים כאלה אינם נלמדים, שסגולות כאלה אינן נרכשות, שאין זה ענין של מוסר ודת. כשרונו של אדם, להיות שמח בחלקו, טבוע בו מלידה, ואם לאו, לא יבינהו לעולם, לא ישיגהו לעולם. כי שמחה זו עומדת בינו ובין העולם וחוצצת בין חלקו ובין שאר מיני החלקים שהוא לא זכה בהם. על ידי חציצה זו אין הוא רואה שום חלק אחר, שמחתו הגדולה בחלקו מכסה על שאר החלקים שלא ניתנו לו. ולכן אין כאן כל קרבן מצדו, כל הבלגה, כל מצווה מוסרית, שהרי אין הוא רואה כלל מה שאין לו. כל החלקים האחרים אינם נתפסים כלל ברשת-ראייתו. שכלו, אמנם, יגיד לו, שיש גם חלקים אחרים, טובים יותר וגדולים יותר, מזה שלו, אבל ראה לא יראה אותם, ומשום כך אין הוא יכול לשמוח אלא במה שיש לו, בחלקו, שהוא בעיניו מלא ושלם ומתאים לו ולרוחו התאמה גמורה. ואפילו כשירחיב לו אלהים וחלקו יתרחב ויתרבה, הרי שמחתו נשארת אותה שמחה ששמח קודם בחלקו הקטן. וזה העיקר: שמחתו עומדת לעד. כי רק החלק עשוי להתגדל ולהתרבות, ואילו השמחה עמודת בעינה. ובצדק ובדעה מפוכחת ומדויקת אומר בן-זומא, בעל-המאמר בפרקי אבות: איזה עשיר? השמח בחלקו. הוא רק קובע כאן עובדה, אינו מטיף ואינו מוכיח. הוא רק רוצה לומר כי עיקר העשירות היא השמחה, ולא החלק. ואם היא איננה – מה מועיל בחלק, ואפילו הוא גדול מאוד!

תהילת האורח

ביני ובין הצער עומד האורח. בנוכחותו אינני יכול להתמכר אל רעי הנאמן, אל צערי ולהיות שקוע, כמו תמיד, במרי-שיחו הקשה. אין אדם הגון מזלזל בכבוד-אורח. בבואו אני מבקש סליחתו של בן-לוייתי התמידי, מתחמק הימנו ומאיר את פני לאיש-חסדי, הבא לכבדני בנוכחותו היקרה. בחברתו אני נושם לרווחה, דעתי מתבהרת עלי, רוחי משתחררת מעקת חיי – ולו גם לזמן-מה, ואני שוב טועם טעמה של קלות-חיים, של רחבות, של נחת. אורחי היקר אינו יודע כלל כמה הוא נותן לי, כמה הוא מרויח לי בעצם שבתו בצל קורתי ותוגתי. הוא משיב, ממש, את נפשי מכל התהומות והמהמורות, שהיא תועה ומתלבטת בהן, אל אור-ההוייה הטבעית, הנוחה, החפשית, בצאתו תלווהו ברכתי הכנה: ברוך תהיה לי, אורחי הגואל, רב-החסד והמרפא! הוסיפה נא לבקרני מדי פעם בפעם, כדי לחלצני לשעה, שעתיים מידידותו המחניקה של הצער כדי להחזיר לי לזמן-מה טעם של חיים נטולי-מעמסה וברוכי-רווחה.

דרגות אהבה

שלושה שלבים הם ביחסו של הגבר אל האשה. הראשון הוא שלב-הלב, היינו: אותה נהייה רומנטית טהורה לקראת הפלא של האשה, שנתגלה לו לעלם פתאום והציף את לבבו בבת-אחת רננת חדוה משכרת ותרועת אושר אין-קץ. תקופה זו מצאה את ביטויה בספרות ב“שיר-השירים” אשר לשלמה, באהבת ציון לאברהם מאפו וב“ספר השירים” אשר להיינריך היינה. שני לו הוא שלב הבשר-ודם, תור החושיות התוססת, שכרון הגוף הנוהם כארי על קופה של בשר, בתוקף הצו הקדמון: “פרו ורבו!” והחוק האלהי של קיום המין, בו שטוף הגבר בסערת יצרים, חמדת בשרים, וכולו נתון בידי חושיו כחומר ביד היוצר. ביטויה של תקופה זו בספרות: מופאסאן, אנאטול פראנס, ודומיהם. כמעט כל הספרות המודרנית הטובה שבמאה העשרים. השלב השלישי הוא, או צריך להיות, שלב הרוח, כלומר תפיסת היופי שבאשה מבחינה רוחנית מזוככת. התחדשות והתרעננות היחס אל הודה והדרה של האשה בעזרת הרוח החפשית, הרוח המשוחררת מכבלי היצר, מנחושתיו הכבדים של הגוף, מהיות רואה את הדברים מגבוה, מסתכלת מחדש בגויית-חמדה זו של בת-הזוג ומגלה בה את טביעת אצבעותיו של היוצר העליון, את גומות החן והחסד של הבורא, והאדם נהנה הנאה חדשה מן הנוי האלהי השוכן בבשר-ודם. בספרות מצאה תקופה שלישית זו את ביטויה בספרי הקבלה ובכמה מן הסופרים שהשפעו ממנה ביודעים ובלא יודעים. רמזים ראשונים וסימנים מובהקים לכך נמצאים ביצירות גיטה, רילקה וכיוצא בהם. מי שלא זכה להגיע אל השלב השלישי הזה לא ידע את האשה, לא ידע את חוה העליונה, שהזווג התחתון הוא רק רמז לה. הלב נשאר תקוע באפלת היצר ובעכירות החוש, ואור אלהים לא נגה עליו מלמעלה, וראייתו לא נזדככה כדי ראיית הממשות כהזדהות מלאה עם יסוד האצילות. לכך, כנראה, מתכוון היינה בהטיחו דברים קשים בפני משנאיו-מקנאיו, שריננו אחרי שירי האהבה שלו, שאין בהם חוייה אמתית וכפרו לגמרי בהצלחותיו בחברת המין היפה, מאחר שהיה, לדבריהם, יהודי חולני וחסר כוח: “יכול אני ליהנות מן האשה בעין אחת שלי יותר משאתם יכולים ליהנות הימנה בכל רמ”ח אבריכם!".

העין האחת של המשורר הלירי הגדול היא היא הדרגה השלישית, הרוחנית, ביחסו של הגבר אל האשה.

מעשה בצדיק ורשע או אגדת כל הדורות

הרשע רשע גמור היה: שואף קרבות, שופך דמים, טורף ורומס ואין מציל – אך הצדיק לא היה צדיק כלל, לחינם באו עליו כל יסורי הצדיקים… הוא, אמנם, סבל, צעק חמס ובכה על מר-גורלו, על העוול הנעשה לו, אך בלי אותו רגש-הצדיק המחזק את היד הרפה, בלי אותו הכעס הקדוש, המטיל אימה על אנשי בליעל. בשפה רפה ובזרוע רפויה התגונן, נלחם על נפשו – והפלא ופלא! הוא זכה להצלחה וניצח את אויבו – אבל בלי תרועת הנצחן של “באבוד רשעים רינה”! בלי “ישמח צדיק כי חזה נקם”, שהרי בסתר-נפשו ידע שאינו צדיק כלל, כי בעומק-לבו הרגיש שהרבה-הרבה מכוח של הרשע, מידו, מיד-הצדיק, בא לו לרשע זה, שהרבה-הרבה מאפשרויותיו והעזותיו הנוראות נבעו ממנו מן הצדיק המדומה עצמו, עקב התרשלותו במעשי-הצדק, על ידי הזנחותיו התמידיות בהפצת האמת, בהרבצת תורת הצדק, על ידי התעלמויותיו הממושכות ממעשי-פשע שנעשו לעיניו ממש, והיה בידו למחות ולא מיחה! ולאחרונה, על ידי הקנאה החשאית שקינא במסתרים בדרכו האמיצה של הרשע, ההולך ישר אל מחוז-חפצו המשוקץ, ברהב-תאוותו הגלויה להתמכר לכל זדון ולכל תועבה בלב שלם, בלי בושה, לדגול בשם השקר בפה מלא וביד רמה! אכן, רשע גמור היה הרשע, רשע כמה שנאמר בתהלים, וכפי שהוא מתואר בספורי האגדות, ואילו הצדיק, אוי ואבוי לנו! הצדיק היה רק לא-רשע, רק בלתי-פושע, מחמת הרגל כנראה, צדיק של מאין-ברירה, מחוסר עוז-החלטה, צדיק שצדקתו מופשטת, אפלטונית, חסרת דם וכוח, ומעשיו הטובים דלים היו כל-כך, אפסיים כל-כך, עד שהיו דומים לפיהוקים ריקים לעומת שאגות-האריה של המעשים הרעים, שהיו מנקרים את העין בזיו-השטן שבהם, שהיו מאירים באש של גיהנום, וצוהלים צהלת אשמדאי… ומשום כך, גם בשעה שהצדיק ניצח לא נתעוררה שום שמחה בעולמות העליונים, כי דל מאוד, עלוב מאוד, היה נצחון זה, לנוכח המפלה האיומה של השטן, שאף בעצם-תבוסתו עמד ולעג למיעוט-כוחם של המנצחים לשמוח כהלכה… והרשע, אפילו על פתחו של גיהנום צחק צחוק-בוז למראה דגל-הצדק המדולדל שביד המנצח המבולבל… כי מי יודע, אם לא מציאותם של “צדיקים” כאלה, צדיקים שאינם גמורים, היא היא המצמיחה לשפע ולפוריות ארורה את הרשעים הגמורים, נציגי הגבורה הזידונית, שאינה אלא פרי החולשה המוסרית של בעלי המעשה הטוב למחצה, לשליש ולרביע…

בשבחה של הדת

הדת כיוונה את עצמה ואת דבריה כלפי כל אדם. רחבות היו כנפיה והן היו פרושות על המונים רבים, על שדרות העם הרחבות ביותר, עד שאף הפחותים שבהם, אפילו הריקנים ביותר, היו מלאים מצוות, היו לומדים מידות נאות ומעשים טובים. המצב אמנם לא היה אידיאלי גם אז, גם תחת כנפי-הדת. כי סוף סוף יצר לב האדם רע וגס מטבע ברייתו, והתביעות המוסריות הנעלות היו תמיד בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. ואף על פי כן למדו דבר-מה, קיבלו דבר-מה, דבק בהם מאום מן היושר ומן הטוהר שהטיפה להם הדת. היא ריככה במקצת מן המקצת את הגשמיות הפרועה של המון-העם, היא עידנה במשהו מן המשהו את החושים ואת היצרים של האוכלוסיה הגדולה וריסנה אותם ריסון כל שהוא. הדת דיברה אל לב כל העם וקולה נשמע בקהל הגדול כקול המון-שדי. לא כן התרבות. היא יודעת רק את שפת אנשי התרבות – והמה מעטים, מעטים עד כדי רחמים. ומכאן כל ההפקרות, כל התוהו-ובוהו שבחיי כל העמים: מכלל דת יצאו ולכלל תרבות לא באו. העבד שבאדם בהפקרא ניחא לו. עול-הדת ניטל מעליו ועול אחר לא הוטל עליו, ומי יאמר לו: עשה זאת וזאת אל תעשה! אנו תלויים בחסדו של כל יחיד, וחסד זה, בעוונותינו הרבים, אינו רב ביותר. האנוכיות אוכלתו, טובת-ההנאה הפרטית שמה אותו לאל. אנו מוכרחים לחכות עד שכל אחד ייצור לו “שכר ועונש” תרבותיים תחת “השכר והעונש” הדתיים שבטלו ואינם, אלו ששימשו שוט מחנך ורסן עוצר לחיה שבאדם. ושוט שנשבר ורסן שנשמט לא יתוקנו באמצעים מלאכותיים… פסקה יראת שמיים מקרב האדם, וחסרון זה מי יודע מתי ובמה יימנה.

תמצית

האדם הוא החלק הנגלה של אל מסתתר. הטבע, הדומם, הצומח והחי, אינם אלא מסגרת מפוארת לעיקר הנפלא הזה, שחציו מכוסה בערפל, וחציו מגולה, מתהלך תחת השמש, בלתי נתפס לעצמו כחלק הנעלם גופו. ברגע שיכיר האדם את ערכו, את חשיבותו הנעלה, יחדל פשע, יעבור זעם, וכל התלאה והחלאה, הממלאות חיי האדם, כעשן תנדופנה. הכרת אצילותו תצילהו מכל כיעור ומכל זדון, והוד-רוממותו ירחיקהו מכל שפלות. לפני שלושת אלפים שנה ביקשו נביאי ישראל את פני אדני, וכל מגמתם היתה לקרב את החומר אל הרוח, לסלק את המחיצה שבין היוצר והיציר. לפני אלפיים שנה הלכו חכמי ישראל בעקבות מי שאמר והיה העולם, וכל שאיפתם היתה לזכך את היצר, המעכב את הכרת הבורא. לפני אלף שנה קמו משוררי ספרד וסללו בשירי האמונה שלהם מסילות קודש ללב האדם. בימינו מנסים אנשי המדע לחדור ולהגיע אל העיקר הגנוז על ידי ניסויים טכניים. הם רוצים לעלות בהר-אדני דרך-החומר… דרך ארוכה מאוד, אך לא נפסדת לגמרי. משוררי זמננו חדלו לחזות מחזות שדי, חדלו. סגר עליהם הגוף והגשמיות עיוורה את עיניהם מראות נכוחה. הם רואים את האדם דרך הקאפיטאל של מארכס, הם רואים את האדם דרך רעיון המדינה, ואינם רואים אותו באורו האמתי: כחלק הנגלה של אל מסתתר.

איש-האמת

הוא אוהב את האמת, רק את האמת, את השקר הוא שונא בתכלית שנאה, ומכיון שרוב בני-אדם אינם אנשי-אמת, מפני שרוב בני-אדם עושים קצת שקר בנפשם, הרי הוא שונא את האדם ומבזה בלבו את הבריות, על שום ריח-השקר שנודף מהם, על שום חוסר האמתיות שבטבעם. הוא שונא אותם, בז להם ומדבר בהם בשאט-נפש, והכל למען האמת! מתוך רוב קנאות למידת האמת. נפשו פנימה מלאה, אמנם, אהבה, אך אהבה זו יושבת בטלה ומחכה לדור יבוא, דור של אמת, שיהא ראוי לאהבתו הרבה, אהבה על-תנאי. ודומה היא אהבה זו לבתולה זקנה, שנזדקנה בבתוליה, בצפייתה לגבר האמתי, לאיש הנכון, עד שאינה מוכשרת עוד לתת את דודיה למישהו. למראה איש-האמת הזה, למראה קלסתר-פניו אכולי-החימה ונעווי-המשטמה, אמרתי אל לבי: הזהר והזהר! אהב את האדם ואל תאהב את האמת!

שתיקה שלא לשמה

לא כל השותק – שותק באמת! יש שתיקה פחותה בדרגה מכל פטפוט. זה שהם שותקים תמיד, שהם זוכרים תמיד את “סייג לחכמה שתיקה”, שאינם שוכחים אף רגע להיות חכמים – זה הוא הממאיס עלינו את השתיקה הזאת! כי יפה מחכמה ומכבוד-החכמה טבעיות מעט. קצת טבעיות פשוטה, אנושית, ישרה, לבבית, חביבה עלינו מכל הקפדנות החמורה הזאת של חכם-להכעיס, של שתיקה מחושבת. צא קצת מעצמך, בן-אדם! התר את לשונך לדבר ידידות, ואל נא תפיץ סביבך חומרה קודרת כזאת בשתיקתך הנזעמה! את חכמת הדיבור נתן אלהים רק לאדם. לא לדומם, לא לצומח ולא לחי – אלא למדבר בלבד! השתמש נא, איפוא, במתנת אלהים זו, ואל תבליע אותה בשתיקה!

אנטישמיות מוטעית

בעיטה זו שאדם מישראל רגיל בשעת-כעסו לבעוט בעמו ולגנות: “כך דרכו של יהודי”! “לכך מסוגל רק יהודי”, “חוצפה יהודית”, וכדומה. אינה מתכוונת כלל לפגוע באמת במהותו של ישראל. היא אינה אלא ביטוי פשוט של התיאשות מן האדם סתם, אלא מאחר שיאוש זה נקנה “בתוך עמו”, במסגרת החיים היהודיים, הריהו תופס לשון זו של הסביבה, שהוא עומד בה, במקום להגיד: “כך דרכו של אדם”, “חוצפה אנושית” וכו‘. בני כל האומות נוהגים כך לגלות איש איש בעמו כל דופי וכל פסול, בשעה שהכוונה היא על האדם גרידא, ועם לא נאמר, אלא משום שהוא-הוא הרקע לחוויתו ושטח-ההוויה שממנו צמחה האכזבה… דיוק זה חשוב הוא כדי שלא נבוא לידי טעות ולא נחשוב התמרמרות פרטית-אנושית להשמצה כללית-לאומית. אם בפרק הראשון של ישעיה אנו נפגעים מזעמו של הנביא על “גוי החוטא”, על “ישראל שלא ידע”, ועל “עמו שלא התבונן” הנה בפרק ב’ הוא מוכיח, שלא את היהודי, אלא את האדם הוא רואה בנו: וישח אדם, וישפל איש, ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים… ובסופו של הפרק הוא דורש ממנו “לחדול מן האדם”, ובכן, לא יעקב, לא ישראל, אלא האדם סתם, ובן-עמו אינו אלא הטיפוס הכללי של האדם, שאותו הוא יודע, ועליו הוא שופך חמתו, על שהכזיב את כל התקוות שתלו בו… וכשם שאין לחשוד את הנביאים ב“אנטישמיות יהודית”. ככה מוטעית היא כל אנטישמיות שאנו נוטים לגלותה בקרב עצמנו בזמן האחרון, פרי אכזבתנו היא מעצמנו, מן האדם שבנו, וישראל לאו דווקא, אלא שדרך המגנים לדבר בהווה…

מבוכה בגויים

מבולבלים הם במקצת, הגויים הטובים שלנו, למראה תופעה משונה, שנתגלתה לפניהם פתאום במדינת ישראל: יהודים עושים באויביהם מה שאויביהם עושים בהם! עם-ישראל נראה להם באור אחר, אור לא נעים להם כלל וכלל. מימים ימימה רגילים היו לראות יהודים מוכים, ואילו יהודים מכים, יהודים משיבים מכה תחת מכה, או נכון יותר, עשר מכות תחת מכה אחת – הנשמע כדבר הזה מיום היות ישראל לגוי אחד בארץ? העל אלה לא תרגז עדת הדיפלומטים הבינלאומיים, למן הרובוט הרוסי עד הדנדי האנגלי ועד היינקי האמריקאי? הלא הנוהג המקובל היה שונה לגמרי: יהודים שנעשו בהם פרעות, היו מכריזים תענית-ציבור, קוראים לבכי ולמספד בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, פונים לעזרת נדיבי עמים ומתחננים לפני חסידי אומות העולם כי ירימו קולם לטובת הנדכאים והנענים, אוספים נדבות לשם תמיכת הנפגעים, ומטעם קהילות הקודש יצאו שליחים ושתדלנים לס"ט פייטראבארג, לברלין המעטירה, ללונדריש, כדי לבקש רחמים על פליטת ישראל, על עם עשוק ורצוץ, וכו' וכו'. והנה ברא אדני חדשה בארץ: לא זעקות-שבר, לא הגה והי, לא שתדלנים ולא רחמים, כי-אם מכות! מכות-רצח לכל אלה שהעיזו להתנפל עלינו, להתגרות בנו! מי ראה ומי שמע כזה במשך אלפּיים שנה? קשה, מאוד קשה להם, לגויים החביבים שלנו, להתרגל אל דרכי התגובה החדשה של עם-ישראל. תגובה זו שהיא טבעית כל כך, מקובלת כל כך אצל כל אומה ולשון, אינה מתקבלת על דעתם כשהדבר נוגע ליהודים. הלא עד עכשיו ספג עם זה מלקות ושתק, נשא פרעות ותלאות ולא הרים קול, לא עשה נקמה בשופכי-דמו ולא עשה מלחמה במחללי-כבודו. ולפתע פתאום נהפכה כל הקערה על פיה! יהודים מחוצפים אלה יודעים להשיב מלחמה שערה, לשלם לפוגעים בהם על אחת שבע! מרוב מבוכה, מרוב כעס הם עומדים ומגנים את ישראל על שההין לעמוד על נפשו ולהגן על חיי בניו ובנותיו – שומו שמיים! על שעשה דין לעצמו ולא חיכה לחסד-לאומים! ואולם העם היושב בציון עונה בשקט גמור: גינוי זה שלכם פּסול הוא, משום שלא קדם לו גינוי אחר, גינוי הרוצחים הגרמניים, הפולניים, הליטאים, והאוקראיניים, שהשמידו שליש אומתנו! גינוי זה שלכם פסול הוא, משום שלא קדם לו גינוי כל אלה שהרסו אותנו, שדרסו אותנו, שהרעילו את חיינו במשך אלפּיים שנה! אותנו, את המתגוננים, אתם מגנים, ואילו את המתקיפים אתם מחזקים בנשק כבד ובכלי-משחית מכל המינים! הבוז לכל הגינוי שלכם! מעתה, רבותי, תצטרכו להתרגל אל דרכי התגובה החדשה של עם-ישראל: כל הנוגע בנו – יושמד!

אוהבי-על-תנאי

אלה האוהבים את האנושות כולה אהבה אידיאלית כל כך, עד שהם מוכנים לוותר על עצמאות עמם ועצמיותו הלאומית, ובלבד שלא תארע שום תקלה לכלל-האנושות, ודאי שהם אוהבים גם אותי בלב שלם, שהרי גם אני הנני חלק מאותה אנושות אהובה ויקרה. אלא מאי? אהבה זו ניתנת לי על תנאי, כלומר, רק אם אסכים הסכמה מלאה לסדר-חיים זה שאידי­­אליסטים אלו מתווים לה לאנושות לפי ראות עיניהם ולפי עניות או עשירות דעתם. ואולם ברגע שאני מעיז לסטות מן הקו הישר הזה ולכאוב את כאב האנושות באופן אחר לגמרי, לפי ראות עיני אני ולפי השגתי הפרטית, שוב איני ראוי לאהבתם, וחסותם הנדיבה מסתלקת מעלי, והריני חשוב בעיניהם כמתנגד לכל תרבות מתקדמת וכבוגד באידיאלים הנעלים של האדם.

אלה האוהבים את עם-ישראל אהבה שאין למעלה הימנה, עד שהם נכונים להקריב את נפשם על מזבח האהבה זו בכל עת ובכל שעה, ודאי שהם אוהבים גם אותי, הואיל וגם אני הנני חלק מאותו עם חביב ונערץ. אלא מאי? תנאי קטן הם מתנים אתי חלף אהבתם אותי: שאהיה גם אני אוהב את עמי באופן זה וברוח זו שהם אוהבים אותו. ואילו באותו רגע שאני מהין לאהוב את עמי על פי דרכי אני, כפי נטיית לבי, חינוכי ומהלך התפתחותי – הרי מיד הם שוללים ממני את הזכות לאהבה, את הזכות להקרא בשם יהודי נאמן ותחת אהבתם ישטמוני או יבטלוני כליל.

אלה האוהבים את הקודשא-בריך-הוא ואת עולמו אשר יצר עם כל בריותיו ויצורי כפיו אהבה בלי מצרים, הרי בודאי שהם אוהבים גם אותי, מאחר שהנני גם אני יצור כפיו של יוצר בראשית, שרחמיו על כל מעשיו. אבל אהבתם אלי מותנית בתנאי חמור: שאהיה גם אני אוהב את הקב“ה על פי ה”שולחן-ערוך" כמוהם ומביט את פועל-אדוני אך ורק בעיניהם של כל החרדים, היראים והשלמים שבכל הדורות, ואילו בו ברגע שאני מרהיב עוז בנפשי לעבוד את אלהים על פי דרכי, לאהוב אותו אחרת משאהב אותו ר' יוסף קארו או אפילו הרב קוק, הרי מיד פוסקת חיבתם אלי והריני לגביהם פסול לאהבה ובלתי ראוי לשום יחס אנושי.

זאת היא תורת הקנאות המשולשת הזאת, האוהבת את הבריות על תנאי. לבי אומר לי שאהבה זו אינה אהבה כל עיקר, הואיל והתנאי שבה הוא כקוץ מכאיב בתוכה, רקב-משטמה חבוי בקרבה, וכל השוגה בה אינו יודע, כי לא אהב מעולם. ואהבת לרעך כמוך – ללא כל תנאי.

ההגבלה האלוהית

יסוד-הפקחות פוגם בכושר-האהבה. צריך אדם להיות תמים כדי לאהוב, לאהוב את העולם או לאהוב את האדם – אחת היא. הפיקח רואה יותר מדי, רואה את הצד השני. את הפגם, את הליקוי שבבריאה ובאדם. ראייתו אינה מוגבלת, הגבול הטוב והנחוץ אינו מגביל אותה. עינו חודרת וחותכת את כל המחיצות הנחוצות, והיא רואה את הדברים כהוייתם המגושמת, ללא כל ציפוי של חסד, ללא כל עיטור של רחמים. השגתו של הפיקח נוגעת בתוהו-ובוהו… אותו לא ירמה היוצר, הקורא: כי טוב! טוב מאוד! הוא חברו ובן-בריתו של השטן, הלועג לאלהים: “החינם ירא איוב אלהים?” רק התמים האמתי יוכל לעמוד כנגדו, זה האיש התם, השומר גבולות שגבלו אלהים, ושכלו לא יהין לצעוד אף צעד אחד קדימה ממה שהורשה לו מטעם ההשגחה.

עגלה רעועה

עגלה רעועה גוף האדם, רתומה לסוסים פראים – החושים. רכב דל ועלוב, השכל, נוהג בם, כביכול. יש שהוא מתפאר בלבו ואומר: אני השליט! ואולם, לפתע פתאום ישתוללו הסוסים, יתחוללו כסערה וידהרו כרוחות. הרכב המתרברב יושלך הרחק, יטולטל טלטלה-גבר אל תחת אחד השיחים והעגלה נתקעת בבוץ, שוקעת בטיט-היוון. בינתיים נרגעו הסוסים הרכב מתנער מרבצו, כולו פצוע, מרוסק ומרוצץ ושותת דם, ונוטל שוב, בפעם האלף, את המושכות לידיו, עולה על הדוכן ומוציא את העגלה מן הבוץ, מנהל בכבדות, מנצח על האבירים ומתחזק שוב על דוכנו, מעשה שליט, ונוהג את העגלה ביד רחבה ובטוח – עד תחנת ההשתוללות הבאה.

מכס

יסורי גסיסה ואימות מוות הם המכס, שמשלם האדם, בעברו את הגבול למנוחת עולמים. השקט הנצחי שווה אמנם כל מחיר. הכל כדאי. אבל מצד אלהי החסד והרחמים רשאים היינו לקוות ליחס נוח יותר כלפי אלה שהגיעה שעתם לעבור את הגבול הזה. רבונו של עולם! כמה יקרן אתה, ומה “יקר” חסדך האחרון! האם לא יכולת לוותר לנו על המכס הקשה הזה ולתת לנו לעבור את הגבול, אחרי חיים מלאים כעס ומכאובים, תלאות אין קץ ויגיעת בשר ורוח, בלי לשלם את המחיר הנורא הזה בעד החופש המגיע לנו לאחר עבודת הפרך של החיים?

היער הבוער

מחשבותי ורגשותי בורחים מפני נפשי כברוח פילים מתוך יער בוער. אחוזי פחד, פן תאכלם האש הגדולה, אש-הצער אשר שלח אלהים בם ויציתם, נאחזים הם ביפיו של עולם, בסבלו של עם ישראל ובפרי-הלולים של הספרות היפה – ובלבד שיתרחקו ממקום הסכנה. אך באשר הם שם, ברצון או באונס, עיניהם נשואות אל מקור-מחצבתם, מכוונות לאחוריהם, אל עבר היער הבוער.

בערוב היום

רק הוא האויר בספירת הבא בימים, העובי והגשמי מזדכך והולך, הרבה תאוות עוברות ובטלות, מתנדפים והולכים אי-אלו כשרונות, של הגוף ושל הנפש, האוירה מסביב נעשית צלולה יותר, מתינות באה במקום פזיזות, ותחת להיטות וקנאות תבוא קרירות וסלחנות. בעין יפה צופה הנשמה על הכל, על הכל. אך שתי תשוקות יסודיות עומדות בעינן, או נכון יותר, מוסיפות והולכות, שתי להבות קדושות: אהבת היופי והנאת העיין. הללו אינן יודעות שבעה, ושום זקנה ושום שיבה לא תשלוט בהן: החוש האסתיטי המחודד והמעודן חודר אל מסתרי היופי הגופני ומגלה שם את עקבות אלהים (“אלהים איווה את היופי למושב לו”, אמר אחד החכמים), והשכל המטוהר משקיף ממרומי שבעים שנותיו על המונה ושאונה של ההוויה החמרית והרוחנית, שוקד על יניקתו הבלתי פוסקת מבאר כרוה קדמונים ואחרונים, ולומד בלי הרף את תורת החיים הכלליים מתוך המסקנות המאירות שהוא מסיק מחייו הפרטיים.

לנוגה אור-השקיעה האישית יוארו פני החיים, שוחות-הצער ומהמורות-הסבל תזרחנה בזיו היום הנוטה לערוב. בת-שחוק ענוגה תחכלל את הררי-היאוש, העומדים בקפּאונם מרחוק. הרשעות האנושית באה וכורעת ומשתחווה לפני הנפש הנפרדת, ומבקשת את סליחתה בכל לשון של בקשה, ואין היא זזה משם עד שהנפש סולחת לה, עד שהיא נמוגה לאט לאט באור ההבנה הקורנת. לכבוד הפּרידה הבאה מונע הצער קולו מבכי, מוחה דמעה וחיוך רך ועדין יפאר את פניו עד היות להם ברק של אושר.

פסימיזם מחמת פקחות

לעולם אין הוא פסימיסטן כלל. אין הוא מוטל באשפה, כאותו חכם יווני, שניזון משיירי-אוכל משום שכל העולם לא היה כדאי לו. אין הוא צם משבת לשבת, כאותו צדיק יהודי, שלא רצה ליהנות מן העולם הזה, באשר הוא כולו שקר ותוהו. אדרבה, לבוש הוא נקיים ואיבריו בריאים, ומאכלו – כל נתח טוב ושמן, אלא במקום לברך ברכת הנהנין הריהו גונח, נהנה ונאנח, אוכל וקובל, מחמת חשש, שמא רק טיפשים דרכם לשמוח בחלקם, שמא רק קטני-מוח נהנים מן החיים, ומשום כך הריהו מבטיח לעצמו מוצא מחוכם על ידי ביטול זה שהוא מבטל את עצמו ואת הנאתו תוך כדי התענגות על החיים. מצד אחד אין הוא מוותר על “שולחן הרשעים”, אלא מצד אחר רוצה הוא לקיים גם את הסיפוק הבא מ“יסורי הצדיקים”, בבחינת “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. אוחז הוא את החבל בשני ראשים: מדשן נפשו בכל מיני תענוגות שבעולם, ככל בשר ודם, ועומד מעל להבלי העולם השפל הזה כאחד פילוסופוס – בזכות הגניחה הבלתי פוסקת שהוא מתבל בה את ההנאה המלאה. טובל בנהרי-נחלי מותרות ותפנוקים ושרץ-הפסימיזם בידו!

עלבון המציאות

רוב בני אדם טובים הם, טהורים וישרים, אלא שהם חוסכים את הטוב, הטוהר והיושר, הצפונים בתוך נפשם, למקום אחר, לעולם אחר, למציאות אחרת. לא יעלה כלל על דעתם להשתמש בכל המעלות הטובות שבהם לגבי אותה הסביבה הממשית שהם נתונים בה. מציאות אחרת, דמיונית, חיה וקיימת בלבם ועליה הם משפיעים רוב טובתם, לה הם מריקים את כל הזהב שבנשמתם ומפיקים לה את כל הסגולות היקרות, המצויות באוצר חייהם. שם, באותה מציאות מדומה, צדיקים הם, נדיבים ועדינים, וכל תפארתם הגנוזה מתנוססת שם בכל המון צבעיה, בשעה שכאן, במציאות האמתית המפרכסת לעיניהם, אנשים ריקים הם, דלים וקטנונים, שפלים ונבלים, שהרי לא כדאי להם להתנאות לפני בריות אלו, שהן קרובות אליהם כל כך, לא כדאי להם לגלות פה, פה, לעיני המציאות העלובה הזאת, את כל העושר הנפשי שנתברכו בו בחסד היוצר. לאט לאט הולכים ודוללים מקורות השפע היקר, אוצרות כל המעלות והמידות הנאות הולכים ומילדלדים, והם יוצאים מן העולם בלא ברכה ובלא טעם חיים אמתיים, ובת-קול יוצאת ומכירזה; אוי להם לבריות מעלבונה של המציאות האמתית!

יצר לב האדם

יצר לב האדם הוא לא רק רע מנעוריו – הוא גם טוב מנעוריו. טוב ורע כאחד. זאת היא השניות המדומה, הטבועה בתוך כל עניני החיים. שלמות הטבע דורשת הרכבה זו, שהיא יסודה של האחידות האלהית, שאינה סובלת חדגוניות משעממת.

כשם שאדם שמח לראות בקלקלתו של חברו, לגלות קלונו ברבים ולהתריע על מפלתו, כך הוא שמח לגלות גדולתו האמתית, להודות על מעלותיו ולברך אותו על כך. במקום שאדם מוצא גדלות אמתית הוא גומר עליה את ההלל ועושה לה בקול רם, לשם ולתפארת. ואולם מפני שגדלות זו נדירה היא, חזון לא נפרץ, ודוקא השפלות, הטפשות והבינוניות מצויות יותר, שכיחות יותר, מתקבל הרושם, כאילו האדם מבכר את הקללה על פני הברכה, ומעדיף את הגנות על השבח. ואין הדבר כך. שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, שני גבעולים הם העולים בקנה אחד, קנה הטבע האנושי, שתי הסתעפויות שונות, הנחוצות לקיום שלמות התגובה על חזיונות החיים. התאוה הטבעית, להשפיל ולהשמיץ את המתרברבת, את הקטנות המתנשאת למלוך, היא אחותה הכשרה של השמחה הנפשית, להעריץ ולקלס את הגאוניות המשולמת, את החן המלבב של האמנות האמתית, של המעשה הנאמן, הנעשה בידי האיש הראוי לעשיה זו. המלאך הרע, הבוחן את כוחו של יעקב ומתאמץ להכריעו, הוא גם המלאך הטוב, המורה לו על הברכות וקורא לו בשם הכבוד: ישראל. כלומר: ברגע שהכוח הרע נתקל באישיות-אמת, הריהו נהפך לכוח טוב והקללה נהפכת לברכה. היצר הרע הוא הארס המשמיד גידולים נפסדים שבנפש האדם ושומר עליה לבל תתנוון ולבל תתפגל. אמור מעתה: יצר לב האדם רע מנעוריו וטוב מנעוריו במידה שווה. אלא בזמן שבני אדם זוכים פעולתו של היצר הטוב ניכרת יותר, מצויה יותר, ובזמן שאינם זוכים – וזה תדיר יותר – כוחו של השני משגשג ועולה כפורח. ואולי לכך התכוונו הקדמונים באמרם, שחייב אדם לעבוד את בוראו בשני היצרים.

אל תעירו את השטן!

הניחו לו לישון! הוא ישן בקרבנו, בקרב כל אחד מאתנו – אל תעוררוהו! כי אחר-כך קשה לישנו, קשה להרגיעו. אצל פלוני הוא ישן שנה חזקה, אצל אלמוני – שנה קלה, גע בו והתעורר! אך אין אף אחד שיישן בו שנה ניצחת כל-כך, שלא נוכל להעירו… ודעו והזהרו מאוד: ככל שנרבה להעירו, כן תגדל עירנותו וכן תרבה נכונותו להתעורר… כל מלחמה בין עם לעם גוררת אחריה יקיצתו הרעה במשך הרבה שנים; כל ריב בין אדם לאדם מושך אחריו עירותו הרת-הסכנה, וקשה מאוד להרדימו, להרגיעו. ולבי אומר לי, ששנתו הממושכת מחלישה אותו; אם נניח לו לישון הרבה, במשך ימים ושנים, עידן ועידנים, ילך ויצטמק, ילך ויתדלדל והיה כלא היה. הס, למען השם! השטן ישן – הניחו לו לישון! אל תעירו ואל תעוררו את השנאה עד שתחדל.

כוחה של נוכחות

דברי הגנאי שאנו מדברים על אדם שלא בפניו, בטלים ומבוטלים לגבי דברי השבח, שאנו משמיעים אותם בפניו. כי הללו עיקר, בעוד שהלעז, שאנו מלעיזים עליו מאחורי גבו, אינו אלא טפל, ואין לו כל ערך וכל משקל. כי מה כוח ומה רבוּת יש בזה, לדבר סרה על איש שאינו לנגד עינינו, שאין נוכחותו מטילה על כך המאזניים שום כוח-שכנגד, שום אבק-השפעה ושום צל של הכרעה. הפקר הוא ללשון הרעה, שהיא עושה בו כרצונה, ואין עוצר בה ואין ממתיק את דינה הקשה. ואולם דברי-השבח שאנו אומרים אותם בפניו, מעידים על הכוח המוסרי השופע מתוך אישיותו, על תקיפות רוחו, שמכריחה אותנו לשבחו ולהללו, בשעה שאנו נוטים לבטלו שלא בפניו, באין קלסתר-פניו לנגד עינינו, באין נוכחותו מכוונת דעתנו עליו ומרסנת דיבורנו על-אודותיו על ידי חינה וקסמה, שהם הם קובעים את היחס אליו וגוזרים על לשוננו זהירות ויראת כבוד בעמדנו לפניו, בשעה שלשון זו היא קלה ונמהרה כל כך לזלזל בו ולבטל אותו, באין מוראה של נוכחותו עליה. הנה כי כן: הפה שיחלל – מאחורי הגב, הוא הפה שיהלל – בנוכחותה של אישיות שכולה אומרת: כבוד!

פחיתות-ערכה של השנאה

השנאה, כל שנאה, נובעת ממקור לא-טהור, והא ראיה: בכל פעם שהשונא נפגש עם השנוא, שנאתו מתנדפת, או מתמעטת קמעה, ברגע זה של עמידת פנים אל פנים עם העצם הנשנא. מה פשר תופעה זו? לדעתי, הדבר הוא כך: בכל אדם, באשר הוא אדם, יש ניצוץ של אמת, שאין השנאה יכולה לעמוד בפניו, משום שהיא בשקר יסודה. הניצוץ הזה מכחיש את קיומה, מחליש את נימוקיה ומוציא אותה מתוך שווי-משקלה. השנאה הערומה מתביישת מפניו, נמוגה בזיו-אמתותו, כאשר תימוג האפילה מפני האורה. ואולם, כאשר הם מתרחקים זה מזו שוב מתחזק כוחה של השנאה, ודגלה מתנופף ברוח-הדמיון הכוזב באין מפריע, היינו – באין לנגדה ברק-האנושיות האמתית שהיא שונה תדיר מכפי שרואה אותה השנאה בעיניה מוכות-העוורון.

אמור מעתה: השנאה גדלה ביחידות, משגשגת בבדידותה, אך היא בטלה ומבוטלת לנוכח המופת החותך של הויית האדם הממשית. כדי למעט את השנאה בעולם מן הראוי היה להפגיש תכופות את השונאים עם שנואי-נפשם, להוציא את השנאה מבדידותה המופשטת ולהעמידה פנים בפנים מול המציאות המוחשית, למען יעמוד העצם השנוא מול שונאו ויוכיח לו בעצם-הוייתו את פחיתות-ערכה של השנאה, את אפסותו הפנימית של רגש-המשטמה.

חושים וחוקים

השכל הוא שחוקק את החוקים לשם ריסון החושים, אַך הללו אינם נשמעים להם, הם עיוורים וחרשים לגבי חכמת השכל, כי להם חוקים אחרים, פנימיים יותר, עמוקים ועזים יותר, ותכלית ביטול הם מבטלים את חוקי השכל וההגיון. תופסים הם את החיים תפיסה חושנית כל-כך, גשמית-רוחנית כל-כך, עד שהשכל וההגיון פוערים פיהם מרוב תמהון, ינועו ויעמדו מרחוק. רק לעת זיקנה, עת התדלדלות הגוף והתנוונות החוש, הם נעשים “פּיקחים” יותר, צייתנים יותר, מתקרבים לשכל ומתפייסים אתו לגמרי. הם מודים בו ובצדקתו המוחלטת ומבקשים ממנו חסד וחסות, כאותם ישישים בטלים, הנזקקים לבית מושב-זקנים… בצל השכל הם מסתופפים בנחת ונהנים מחכמתו הרבה, תוהים על עצמם ועל מרדנותם לשעבר, ובשום אופן אינם יכולים להבין כיצד זה הרהיבו ללכת עמו בקרי אָז, בימי חרפּם הסוערים-תוססים…

פי-ההווה ידבר:

”זה אך באת בצל-קורתי, בצל-קורתה של השעה ההווית, וכבר אתה שואף לברוח ממני: להמלט אל העבר האפסי, שלא ישוב עוד, או להפליג אל העתיד הדמיוני, שאינו עוד בידיך, ואילו לי אתה מתנכר, בי אתה מזלזל ואינך מייחס לי ערך כל שהוא. והלא אני קרוב אליך יותר מכולם, אני כה ממשי, כה ודאי – ועיניך אינן רואות אותי כלל! ראה, אני נותן לך את אור-היום, הבא ישר מן השמש הממשית שבמרום, ואת האויר הצח אני מעניק לך, שאתה נושמו בתאוה וסופגו בעונג רב – ביודעים ובלא יודעים. והנה אילן ענף מלבלב לנגד עיניך, אחד מאלפי גילויי ההווה היקר, הוא מנענע ראשו אליך, ונושא על גבו המון רוחות וריחות, המון כנפי רננים, להשביע את עיניך בירקות רעננה ולהנות את נפשך העייפה. למה אתה מבוהל כל כך לדלג עלי, לעבור ממני והלאה, כאילו הייתי טפל ולא עיקר, כאילו צל הייתי ולא גוף-החיים. התעשת נא לי, התנער נא מן הדמיון הכוזב ומקוצר-הרוח התמידי, שהוא בעוכריך, השען עלי, התמכר אלי, כי ממני לחמך נמצא, ממני יתפרנס עברך ועלי עתידך יתבסס – עמוד כנגדי והביטה בי פנים אל פנים, וברכתיך בברכת ראיה נכונה, בברכת השעה ההווית, שעבר ועתיד נפגשו בה, וחסד אמת בה נשקו…”

השכל והבערות

אל נא יאמר השכל: מה לי ולצרה הזאת? הלא אין הבערות שומעת, אין הבערות מוכשרת לשמוע דברים של טעם, אמרים של שכל! ואולם היא שומעת! אף על פי שאין היא מודה בכך בנוכחותו של השכל. אין היא רוצה לגרום לו קורת-רוח, על כן היא מעמידה פנים כלא-שומעת, כלא-מבינה. בערות זו משולה לחומה בצורה, והשכל אינו אלא איל-הברזל הנוגח בה ונוגח בה בלי הרף, בכל פעם הוא מפורר ממנה פירור קל. גורע ממנה שמץ דל, “כזית” של בערות. אמנם, עדיין היא עומדת בעינה, בגושיותה הקדומה ובגלמיותה המוצקה, ובכל זאת גדול כוחו של איל-הברזל, שאינו פוסק מלהתקיף אותה ומלהרביץ בה את נגיחותיו החזקות והממוטטות. כי גם בקרב הבערות גופה יש ניצוץ של שכל, כשם שבקרב השכל עצמו יש מיסוד הבערות. אין הדברים פשוטים וחלקים כל כך. בתוך-תוכו של כל איש ואיש נטושה מלחמה זו שבין השכל והבערות, אלא שבקרב ברוכי-השכל הולך וגדל כוחו של איל-הברזל, וחומת-הבערות פוחתת והולכת, בעוד שבלב הבוערים בעם דל וקטן כלי-המפץ לעומת הקיר האטום של הגסות והחמריות העכורה. ובמידה שאדם מצליח להרוס בקרב עצמו את החומה הבצורה הזאת, בה במידה גוברת יכלתו, להגדיל את ההרס גם בלב הזולת. כוח-המחץ של השכל תלוי איפוא בנצחון מלחמתו על עצמו של בעל-השכל. אין-הברזל שלו, שנתנסה בקרב הפנימי, בקי בכל תחבולות המלחמה ויודע כל ההמצאות של ההתקפה נגד חומת הבערות הזדונית. אל נא תחדלנה נגיחותיו התכופות בה עד רדתה.

צד-זכות

רשעת האדם אינה אלא נקמה סמויה בכל הסובב אותו על אי-יכלתו ליהנות מן החיים, נקמה ארסית על כושר-החיים שלא ניחן בו. הוא מכלה חמתו בזולת על המום שהטיל בו הטבע. הטבע חטא והזולת נענש. הוא מתנקם בחברו נקמת הקיפוח, שנגרם לו מאת הבריאה, אם כל חי. ומן היושר הוא לבקש צד-זכות לרשעתו זו. מתחת לסף-הכרתו מפעפע בו ארס של טענה צודקת: אם הבריאה אֵם כל חי היא, מדוע קיפחה דוקא אותו? למה יצא קצפה דוקא עליו? מדוע היא מבכרת איש על פני אחיו? הנה לפלוני היא מעניקה שפע מעלות ויתרונות ולאלמוני היא מתנכרת, מתאכזרת ומעמידה אותו דל וריק מכל חן וחסד! מי נתן לה את הזכות להיות אם רחמניה לאחר ואם חורגת למשנהו? ומכיון שכך, מכיון שהיא מרשה לעצמה להפלות אותו לרעה, הריהו רואה את עצמו כבן מקופח לגבי שאר הבנים, שמצאו משום-מה חן בעיניה יותר ממנו, והריהו שונא אותם, את אחיו המחוננים, המועדפים, המפונקים, תכלית שנאה, ולוקח נקמתו מהם, מבלתי יכולת לפגוע בה, באם האכזריה, שלא אצלה לו ברכה כל שהיא, שנהגה בו בלי רחמים – יסבלו, לפחות, בניה, אשר אהבתם כנפשה, תחת ידו הרשעה, שנתקלל בה באשמתה.

האלהים והכבשה

• למה בראת את הזאב, אלהים? ואת הארי, ואת כל החיות הרעות למה יצרת, אלהים? מה חפץ, מה תועלת יש בהן?

• לא אני בראתי אותן, מעשי-ידיו של השטן הן, הוא שיצר אותן.

• למה יצר את השטן? מה צורך יש בו?

• אמרתי: כוח תוסס יהיה בקרב הבריאה, שאור מעורר, שלא יתן לבני-אדם להתפנק, להתרכך מרוב טובה, אלא יזרזם לפעולות וימריצם למאמצים. והנה בגד בי השטן, שילח רסן מפניו, ניתק מוסרות.

• השמידהו מתחת שמיך, אדוני!

• לא אוכל! חזק הוא ממני.

• אהה, אלהים! האפסה כל תקוה?

• לא. יש אחד, האדם, שבידו להציל אותי, אותך – את כל הבריאה כולה. אם יעמוד לימיני ולא לימין-השטן, כאשר עד הנה.

• אבל הוא שכח אותך, שכח אותי – עסוק הוא במכונות וזדונות, ואין שעתו פנויה להציל עשוק מיד עושקו ולתקן עולם במלכותך, שדי!

• אף על פי כן אחכה לו, אקוה לתשובתו…

• תקוה רחוקה מאוד, אדוני!

ברחמים רבים הביט אלהים אל היציר הנחמד והנפחד, ברחמים רבים הביטה הכבשה אל היוצר הנשגב והנעצב, ומשני מבטים אלה שנפגשנו ונזדווגו נולד יגון בין-השמשות.

חכמת הרחמים

יותר משאדם עלול להזיק ברשעתו, הריהו עלול להזיק ברוב רחמיו. לא כל אחד מוכשר לרחם על הבריות ולא כל איש יודע סוד החמלה. לעתים קרובות מאוד משפילים הרחמים את המרוחם עד כדי שפיכות דמים. לפעמים נוח היה לו לאדם שיתאכזרו עליו משירחמו עליו. השנאה ששונאים את האדם אינה מסוכנת כל כך. היא עשויה אפילו לרומם את ערכו בעיני עצמו. בכל אופן אין היא משפילה אותו. ואולם הידיעה שאדם יודע, כי נתון הוא לרחמים, כי מטרה הוא לחצי החמלה, מעליבה אותו כל כך, מרפה כל כך את ידיו, הואיל והוא חסר מגן מפני רחמים אלו המושפעים עליו שלא בטובתו. כל קרביו כאילו מתחננים: אנא, בני אדם יקרים, אל נא תרחמו עלי, אל נא תשפילוני ברגשי הרחמנות שלכם, הפוגעים בכבודי ופוגמים בדמותי פגיעה עמוקה כל כך, עד שכל עמדתי האנושית מתמוטטת ונהרסת תחת המשא הכבד של חמלתכם הגסה, אשר פציעתה מרובה מריפויה. הסירו מעלי המון-מעיכם, המיית רחמיכם, מוטב שתניחו לי ולא תחוסו עלי כל-עיקר, באשר לא נעליתם למדי, לא טהרתם כל צרככם שתהיו ראויים לגמילות-חסדים גדולה זו של מתן-רחמים! תורה היא זו, חכמה היא זו, הדורשת לימוד ממושך, נסיון רב, כדי שיתעלה האדם למדרגה של חכם-הרחמים.

לא הזמן עובר

אנו עוברים, ותולים את העבירה בזמן. האמת היא: מיום שנברא העולם לא עבר עוד אף רגע אחד. דור הולך ודור בא והזמן לעולם עומד. “הזמן הוא תנועת הגלגל”, אומר אבן-עזרא, ואילו הצלחנו לתאר לעצמנו בכוח דמיון כביר את הקוסמוס בלי גלגל-החמה ובלי הירח היינו נוכחים מיד כי מושג הזמן העובר מושג שוא הוא. הזמן הוא משהו קופא ועומד מן העולם ועד העולם וכל תופעת חלוף לא תחול עליו. יודע אני שהריני מכניס כאן ראשי בין הרים גבוהים מאוד, אבל חופש המשוררים מרשה לי לדבר על ענינים עמוקים כל כך במלים פשוטות כל כך, ואם בעל הפיוט פונה לאלהים ואומר: “אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך”, הרי דיבר הפייטן בלשון בני אדם, שחייהם מתחלקים לימים ושנים, בעוד שלגבי היוצר-כל קיים רק מושג אחד: אין סוף, אין סוף במקום ובזמן, שניים שהם אחד, ברגע שרואים את העולם בלי “תנועת הגלגל”. ואילו לגבי האדם הגדרתו קולעת מאוד: “ואנו ימינו כצל”, “כצל עובר” – אנו העוברים, ההולכים וכלים, ואילו הזמן בעינו עומד, למן העולם ועד העולם.

לאור-המוות

לא מליצה היא זו – הרבה אור, אור אהבת החיים, אור שמחת ההווייה, יוצא מן המוות להאיר את החיים. בלי מוות אין חיים, כשם שאין אור בלי חושך. ואם יאמר האומר: מוחל! מוותר אני על האור הזה, ובלבד שלא אמות לעולם – לא אמר כלום. בלי גבול זה היו החיים מדבר-שממה. לא מצא אלהים סם-חיים נפלא יותר מאשר סם-המוות. וזהו, אולי, החסד הגדול, הנובע מן המוות: לאורו, או נכון יותר, לחשכו, ניעור בלבנו רגש-החיים ביתר-עוז, ולזכרו ידבק האדם בעץ-החיים בכל נימי נפשו ובשרו. הרגשת עונג-החיים גדולה דוקא ביום של הלויית המת. נראה, שלא רק הנפטר נעקר מן העולם, אלא גם המלווים אותו לבית-עולמו נעקרים אתו לשעה משגרת החיים היומיומיים, והרי הם מביטים על עצם החיים בעיניים אחרות. בעיניים אחרות יראו את ירק-השדה הנלבב, את עוף-השמים הנחמד ואת יקר-תפארת האשה, ההולכת בין המלווים. לאור-המוות יבהיק הכל באור חדש. ואשר לעצם מהותו של המוות – עצור, בן-אדם! על הקיר הזה אל תטפס! לא רק הנשמה יראה מפני המוות, גם הלשון נרתעת לאחור מן הנושא התהומי הזה. אין המלים נוגעות בו, אין הדיבור חל בו. כגוף זר הוא ניצב בתוך החיים, וכל שפה שמנסה להגיד מהותו, להגדיר דמותו – נבול תבול. לשון-האדם, רעיונו ודמיונו, פרי-החיים הם, ואילו בחצר-המוות גדלים פירות אחרים, עין לא שזפתם, חיך לא טעמם, והחי אשר יציץ מן החרכים, יראה חיים, רק חיים, כי אין שתי מלכויות אלו נוגעות זו בזו כמלוא-נימה.

השטן המקטרג

השטן אינו מאמין באלהים, אינו יכול להאמין בו. אי-יכלתו להאמין באלהים היא היא מהותו השטנית. כדי לגלות עומק-איבתו ליוצר-כל הוא כופר בעיקר שלו, היינו – בנזר יצירתו, באדם. בזה כוחו גדול להרגיז את הבורא, לנגוע בנקודה הרגישה שלו, להוציאו משיווי-משקלו ולהחרידו מרבצו, כביכול. שהרי במין האדם שיקע אלהים מיטב-כוחו, מבחר חכמתו, אותו ברא בצלמו, וכל הנוגע בו כנוגע בבת-עינו. השטן יודע זאת, יודע נקודת התורפה שלו, יודע גם יודע כי בכפירתו בערך האדם הוא פוגע ביוצרו פגיעה קשה משאול. ומשום כך מרובה כל-כך חרדתו של אלהים לכבוד יציר-כפיו, משום כך מרובה כל-כך השתדלותו לפני השטן המקטרג, כי יווכח בסגולתו הנעלה של זרע-אנוש, ומשום כך מובנים כל הכרכורים שמכרכר הבורא, כביכול, כדי להציל מפי השטן הודאה כל שהיא, הכרה כל שהיא באצילותו היסודית של גזע-האדם. מפקידה לפקידה, בספר איוב ובספר “פאוסט”, מזמין אלהים את השטן המקטרג, כדי לשכנע אותו בצדקת בשר ודם, והלה במרדו עומד, השטן מפקפק, ואין נחת בספירות העליונות. וממילא אין נחת גם בספירות התחתונות. כי קרע תהומי זה שבקוסמוס יתגלע גם בעולם התחתון, בין איש לאשה, בין אדם לחברו, בין עם לעם. יסוד האמונה והחסד מתנפץ אל סלע-העוורון והזדון של יסוד-השטן. האראלים והמצוקים נלחמים בתוך כל היסודות והתאים, החיצוניים והפנימיים, אלהים נלחם בשטן בכל החזיתות, בכל הכללים והפרטים, ואין קץ לחימה השפוכה, ואין קץ לדם השפוך.

ללא-הפסק וללא-הבדל

קרני השמש הנופלות על אדמת-טרשים, לא יצמיחו ולא יפריחו אותה אף פריחה כל שהיא. דברי מוסר המוטפים על לב איש-בער, לא ייטיבו ולא יתקנו דבר. ואף על פי כן אין השמש פוסקת לזרוע אורה על כל, ולפזר קרניה על חולות ועל שממות, מתוך בטחה קוסמית אדירה, שחומה המבורך מצוא ימצא את המקום הנכון ואת החיק הנאמן, המוכשר לקבל את ברכתה האלהית. ואף על פי כן לא יחדל החכם להפיץ מעיינותיו חוצה, להזין טל-אמריו על תלמי לבבות, לב-בשר ולב-אבן, מתוך תקוה סתומה, שביום מן הימים, בדור מן הדורות, ישאו דבריו שפע פרי-תואר. נצח-השמש לא ישקר ונצח-החכמה לא יכזב. ברית כרותה להם מאת יוצר-האורות ונוטע-החכמות, שהכוחות היצוקים בהם בדברו, לא יאבדו בתוהו, “לא ישובו אליו ריקם, כי-אם יעשו את אשר חפץ והצליחו אשר שלח אותם”.

הנכדה

מדינת ישראל גדולה ממנה בשש שנים, אבל גם היא מתחזקת, מתבגרת ודעתה מתרחבת עליה; וגם היא קשייה מרובים מספור. הנה שברה את עטו של סבא, את העט הטוב שלו. מיד מיהרה אליו, ובפנים מאירות, בעיניים קורנות הביאה לפניו את הקלקלה, (האור המרובה לא בא אלא לכסות את הבכי ואת מבוכת-הלב!) ולבה הקטן היה סמוך ובטוח כי סבא יבין לה, בבחינת “והוא רחום יכפר עוון”, כי סבא נבון ישמח על מעשה-גבורתה, כראוי לכל סבא הגון בשעה שעטו היקר נשבר לעיניו. והנה מה גדולה האכזבה! לא די שלא קידם את פניה בחיבה ובצחוק, הוא עוד נהג אתה שלא כשורה; פניו לבשו קדרות, עיניו מלאו עצבות, ואף ניצוץ אחד של שמחה לא נראה בהן! כמובן שבא מיד על ענשו: היא הודיעה לו ברורות “שהוא ילד רע, שהיא ברוגז אתו, ושהוא עוד יקבל מכות!” והיא אמנם צדקה מאוד. שהרי סבא זה, שאוהב אותה כל כך, שמציק לה תמיד באהבתו הרבה, שמעתיר עליה תמיד חיבתו ונשיקותיו וכאשר אך קרה מקרה קל כזה, מקרה פעוט כזה של שבירת עט עלוב – מיד נשכחו מלבו כל דבריו הטובים, כל חיבתו והתרפקותו, והריהו מזעיף פנים כאחד הזרים שברחוב! סבא כזה אינו ראוי כלל שישברו את עטיו! אם בשל דבר של-מה-בכך הוא עלול לשכוח את כל הידידות הגדולה ששררה ביניהם – הרי כולו כל הקיצים! הוא אמנם הכיר מיד שנהג שלא כשורה וניסה לתקן את המעוות והעלה בת-צחוק על שפתיו – אך, אהה! הוא איחר את המועד, הקטנה באה עד חקר מהותו האמתית ולא נענתה לו, היא עמדה על דעתה: “אתה ילד רע! אני ברוגז אתך!” וסבא נבוך כמעט דימה לשמועה מפיה מפורש: אף פעם לא אשבור עוד את עטך! אינך ראוי לכך!

ביום שלמחרת, כאשר פגש אותה בטיולה בשדרה, היתה שאלתו הראשונה: “מי שבר את העט?” “אני!” ענתה בגאון ובחוצפה צברית מובהקת, “ומי קיבל את המכות?” העמיק שאלה, – “סבא!” השיבה בצחוק מלא חן ערמומי, ועיני-התכלת האירו באור של אכזריות תינוקית, כאשר תאורנה עיניהן של כל היפהפיות שבעולם.

זקנים

מן הזקנים יסתיר אלהים את פניו. אין לו עוד שום ענין, שום חפץ בהם, מאחר שאין עוד שום סיכוי, להפיק מהם משהו, לא דור חדש ולא התפעלות חדשה. אין לו גם מה להראות להם עוד בעולמו, על כן הוא עוזב אותם לאנחות ולמחלות ומתייחס אליהם כאל עפר ואפר. אותם הלא אינו יכול עוד לרמות – הם יודעים את כל מעשה-הלהטים, את כל התרמית הנפלאה שבענין החיים, וידיעתם זו משניאה אותם עליו, מרחיקה אותו מהם: ירעו עד שיסתאבו. הנה הם יושבים להם דמומים ועגומים מן הצד, וצוחקים בלבם לכל הערמומיות והתחבולות שהוא משתמש בהן כדי לצודד נפש הנוער, לגרות בו יצר המין ולרתום אותו בעול קיום האנושות. בכמה אמצעים נפלאים הוא מעורר את הדור הצעיר לרדיפה אחרי תאות בשרים, למען העמיד ולדות על ולדות ולחדש פני האדמה בהמון יצירים רכים ובריות חדשות ורעננות. מתוך לגלוג ומנוד-ראש של רחמים הם עוקבים אחרי דרך הגבר בעלמה, אחרי כל אותם החיזורים והכיסופים הבלתי פוסקים, כל אותם התקוות והיאושים מצדו או מצדה – מה רבים ועמוקים קולות הרננים והנכאים, הששונים והיגונים – וכל זה מכוון ומחושב מראש יפה יפה! הם מביטים עכשיו לאחור ורואים את כל ההבל שבתקוה זו, ואת כל האפס שבהתגשמותה, והם מניעים ראש לכרכורי הבובות העלובות. אבל אלהים רחוק מהם – גזר דינם כבר נחתך. יותר מדי הציצו אל מאחורי הפרגוד, יותר מדי נגלו לפניהם סודות המערכת וסתרי המעבדה האלהית.

את הצעירים הוא אוהב, אתם הוא מתהלך בחשק וברצון. לפניהם הוא עושה נפלאות וחושף נסתרות של יופי נשי ושבעת מיני החן של הבשר. וכדי שלא יקלקלו הזקנים את הצעירים ולא ישפיעו עליהם מן ההבל-הבלים שלהם; ישית איבה ביניהם, יעמיד מחיצה של בוז ושל ביטול בין שני העולמות, לבל יגיע קול הזקנה המפוכחת אל אוזן הנוער המבושם. וכאן, כנראה, מקור השנאה והבוז, שהדור הצעיר רוחש לגבי הדור העובר. כאן הטעם הכמוס לשלילה הגמורה, שהגיל הרענן שולל את הגיל הנובל. אלהים הוא המגרה מדון זה ומשסה את הנעורים בזקונים למען הפריד ביניהם עולמית. מטעם זה דוחה הנוער את חכמת הישישים ושומע את דבריהם כשמוע דברים בטלים. מאת אלהים היתה זאת, לבל יפגום ההבל-הבלים של הזקנה בטהרת שיר-השירים של הנוער.

על התמימות

הטבע אינו תמים. מסובך הוא ומחושב ביותר גם ביצירת החומר וגם בעיצוב צורתו. שבעים ושבע מזימות בלבו ואין קצה לערמומיות ולעקמומיות. האדם יליד הטבע הוא וממילא נושא הוא סבל-ירושה של תככים והפכים ותשעה קבים של פקחות. הרגש הוא אמנם טבעי, כביכול, אבל השכל המלווה אותו חושב ושוקל ובוחן ובודק, עד שהוא פוגם בשלמות ההרגשה ומפצל את הנפש ואת החוייה לפיצולים אין מספר, מה היא, איפוא, תמימות זו, שאנו מרבים לדבר בה ולהלל אותה כל כך? רמז של פתרון לשאלה זו מצאתי בדברי אלהים אל אברהם אבינו: “התהלך לפני והיה תמים!” ארבע מלים ושני משפטים, שאין כמוהם לפשטות ואין כמוהם לעמקות, ותכנם רצוף אמת גמורה בנוגע לאופן התנהגותו של האדם. תלה הכתוב תמימותו של אדם בהתהלכותו לפני אלהים. כלומר, רק האדם המתהלך בחיים תמיד לפני אלהים, היינו המשווה לנגדו תמיד את העיקר, את עצם פלא החיים ואת גדלו וקדושתו של היוצר, רק מי שמרגיש על עצמו תמיד שימת עינו הפקוחה של אלהים, רק הוא יכול להיות תמים, להיות ישר, בלתי נתפס לקטנות, בלתי נאחז בסבך הענינים התפלים והפרטים השפלים, רק הוא אינו פוזל לכמה צדדים ואינו מראה פנים לכאן ולכאן, משום שאין בלבו פחד כל שהוא מפני מה שיאמרו הבריות וגישתו לכל דבר חפשית היא מכל חשש ומכל התחשבות בטעם ובעדת זולתו, ומשום כך פיו ולבו שווים. מעכשיו יובן הצווי שבדבר, שהרי לכאורה מה מקום כאן ללשון של צווי? איך אפשר לצוות על אדם שיהיה תמים? ואילו באמת אפשר לדרוש מאת האדם שלא יסיח דעתו מן העיקר, שלא ייתפס לדברים של מה בכך ולא יבלה זמנו וכוחו בהבלי-שווא. אפשר להשפיע עליו הרחבת הדעת והראיה, העמקת ההשגה והחוש, וממילא תתפשט העקמומיות שבלבו, יזדכך יחסו אל כל החיים ויהיה תמים.

ברק של הכרה

הזדון האנושי והיגון האנושי לא תמו ולא ייתמו, לא פסקו ולא יפסקו לעולמים. לעתים רחוקות בהירה הראיה, לראות את מצב-הדברים באור איום שכזה. ובשעה שברק כזה יעבור במוחך, תיגלה לפניך פתאום תהום-האימים האחרונה, התהום הרובצת תחת, וראית רגע אחד את הרשע, שהוא חלק בלתי נפרד מנפשו של האדם, ואת היגון, שהוא טבוע עמוק בגורלו של האדם, או-אז תבין עד כמה אין מנוס ואין מפלט מן המצוקה ההכרחית, מחוייבת המציאות, הרובצת עלינו ועל חיינו, ועד כמה חסרת תקוה היא מלחמתנו שאנו נלחמים ברע ובכל שרשיו הפורים ראש ולענה. או-אז יתחוור לך גם גודל-ערכו של המוות, השם קץ לאימה הזאת, ונפשך תשלים אתו ותראה בו וביוצרו חסד מיוחד, חסד של אין-ברירה. אז תשרה עליך עצבות רבה, אחד מששים מאותה עצבות, שירדה על הבורא, בראותו “כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, **ויתעצב אל לבו”.** הוא ניסה להפיג עצבות זו על ידי המבול שהביא, אך לבסוף לא נחה דעתו גם ממין פתרון כזה ולא מצא בו כל סיפוק: “לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי”: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”. מאין ברירה הוא שוכן בקרב האנושות הזידונה והעכורה, שוכן בתוך טומאתה, ואף אתה, בן-אדם, נדונות לחוסר-ברירה שכזאת, להקל מעליך משא אימת החיים בזכר-נחמתו של המוות.

ספר עדות לשומרי צלם אלהים

לזכר ישעיהו ואברהם

החושך האנושי ירד ורבץ על הנפש האלהית בכל כובד-משאו המגושם, וזו, הנפש, אף על פי שהיא שמימית, לא עצרה כוח לעמוד כנגד החושך הדורס והמדכא, אם כי הוא אינו אלא מעשה ידי-אדם. כי גדול ונורא כוח-הרע וחזק לאין שיעור מכוח-הטוב, שהחולשה היא אחד מסימניו המובהקים. בכה בכתה הנפש האלהית תחת לחץ החשכה האנושית – ואין מושיע לה, כי ביום צרה רבים עומדים מנגד. ואולם, זעיר שם זעיר שם הבהבו ונגלו ניצוצות אור באפלה הזידונית, והם היו כרמזי עידוד וחיזוק לנשמה המעונה, ואותות נחמה רחוקים, שלא כל המאורות לקו.

החושך הגויי ירד ורבץ על כנסת-ישראל הדווייה והסחופה בכל כובד-קדרותו העכ"ומית. האומה המלומדת ביסורים נאנקה מעצמת האימה והשואה, פחד ובהלה אחזוה כולה, ותעמוד פרועה ונבוכה בעולם שכולו שואה ומשואה, אימים ורצח. כי גדול ונורא כוחו של עשו וחזק מכוח-הסבל של יעקב, שהחולשה היא אחד מסימניו המובהקים. נפשו השתוחחה עליו, וקול-בכיו עלה כקול בוכה במדבר. ואולם, זעיר שם זעיר שם נגלו סימני אנושיות טהורה, זיקות חסד ורחמים, יחידי סגולה עדינים מבין אומות-העולם נבדלו מגוש-האופל, פרקו עול-רשע וניתקו כבלי זדון ואכזריות, נגוהות חמלה וחנינה בעיניהם ולפידי-ישועה בידיהם, להציל לקוחים למוות מפי חייתו-טרף ולמלט נתונים להרג משני נחשים ועקרבים, כדי לגול את אבן-היאוש מעל פי-הבאר של התקווה, לפוצץ סלע-האכזבות המדכא את כל הלבבות, מצווה עלינו לחרות שמות יחידי סגולה אלה עלי-לוח, לחוק בספר למשמרת מעשי כל אלה שעמדו לנו בעת צרה וצוקה, למען ידע דור אחרון כי לא פסו אמונים מבני אדם, כי לא תמו ישרים מקרב הגויים. יהי נא הספר הזה ספר-זכרון לשומרי צלם-אלהים עלי-אדמות, ולוח-עדות לנושאי לפיד-האנושיות ברמה ביום ענן וערפל.

והלך וקידשה לעצמו

המדובר הוא בשקלה-וטריה תלמודית בנוגע לעבד, שרבו שלח אותו לקדש אשה בשבילו, והלך העבד וקידשה לעצמו. עבד כי יבגוד! ואולם מעשה בגידה זה ניתן להיות ענין בשטח אחר, בשדה רחב יותר, שדה עבודת התרבות של המין האנושי. בני העליה המעטים שבכל עם ועם ובכל דור ודור, אלו החרדים לדבר אדוני והאחראים לקדושת ההווייה, שולחים את בני השכבה הבינונית, הרבים והבלתי-שלמים, אל המון העם הגדול, כדי למשכו לעבודת הבורא, כדי לעשות נפשות לרעיון האצילות, ליושר הלב ולטוהר הנפש, המידות היקרות הללו, ששמירתן מסורה בידי יחידי הסגולה. הם שולחים את המשכילים-למחצה-ולשליש-ולרביע, כדי שישמשו מתווכים בין נושאי ארון הקודש ובין המחנה האפור הגדול, חומר עכור זה הזקוק לצורה, הצמא לדבר-אדוני והוא לא ידע, ואילו שליחים אלו מה הם עושים? במקום להיות אנשי ביניים, במקום לשמש צנורות לשפע האלהי האמתי, הרי הם רוכשים את העם לעצמם, הרי הם עושים לביתם הפרטי, מטביעים חותמם הפסול, הפגום על הציבור, ואינם מזכירים אף במלה אחת, אף במידה אחת, את שולחיהם, אינם מגלים כלל בשם מי הם באים, בשם מי הם רוצים לקנות את הלבבות. “אם לכבוד”, יאמרו בלבם, “הרי אנו קודמים, שהרי אנו הטורחים וההולכים אל העם!” וראה זה פגע! ההמונים נוהים אחריהם! מבינה, מבינה האשה את דברי העבד, הטוען לעצמו, והיא נשמעת לו! ואין לתמוה על כך. שהרי בוגד נבזה זה לא יספר לה כלל וכלל על יקר-ערכו של אדוניו, על מעלותיו התרומיות ועל סגולותיו הנדירות. הוא בגד ברבו, מעל בשליחותו וקנה לב אשה פותה בחלקת שפתיו, בדעותיו השטחיות ובתכונותיו ההמוניות. וכאן מחכה רבו, החתן האמתי, למיועדת לו מקדמת-דנא, מחכה לשוא, ולא יעלה כלל על דעתו שפלות עבדו, שבגד בו “והלך וקידשה לעצמו!”

נפש מבוהלת

לרגע קט יצאה מן הצריף – ולילה זר, לילה גדול ונורא, בלע אותה כליל. רחב-ידיים ושחור-שמיים קופא הלילה על אפלתו, על זרותו, פתוח מעברים לכל מיני אימות משונות. היכן היא? מה לה כאן? מי לה כאן? אנה הלך, אנה בא עולמה הטוב, עולמה השוקט, אוירה הרך והנוח, המלא רוחות מחבקות באהבה? היכן הם כל מחמדי נפשה? למה זה הניחוה לבדה בעולם-לא-עולם זה? הרי זו מציאות בלתי-אפשרית! היא כיווצה את פניה כמנסה לבכות, אך מיד צחקה לעצמה, תהום-יאושה צחקה בקרבה: לבכות? מה פתאום? מי זה בוכה עדיין? הלא בכיה נשתחק ונתמעך זה כבר, בתוהו-ובוהו הממושך אשר מאחוריה, ביערות של חיות-הטרף, בעיירות של חיות-הטרף, בתוך כל אותה הבהלה השטנית, שנמלטה ממנה, לדאבונה הגדול. שפתיה לוחשות בחשכה כגחלים לוחשות: “אילו היתה איזו נפש קרובה, איזו מלה טובה, איזו טיפה של חיבה, לא כדי לרפא את הפצעים – פצעים כאלה צוחקים לכל מרפא! – אלא כדי לרכך במקצת, כדי לשכך במקצת צעקת הפצעים הצורבים! רבונו של עולם! רבונו של עולם! מה עזובה אני!”

כמעט בכוח ניתקה ממקומה ונכנסה שוב לצריף המשותף. השכנים לא הכירו אף במשהו מה שעבר עליה עתה בחוץ האפל. אילו הכירו, לא היו תמהים כל-כך בבוקר שלמחרת כאשר מצאוה שוכבת בלי רוח-חיים, וסף-הרעל על ידה.

האהבה המחכה למות-אהוביה…

אל תבוזו לה, לאהבה זו שמחכה למות אהוביה, למען תוכל לאהוב אותם עד מאוד, עד עולם! אל תגנו אותה בשל כך! מי יודע אם לא צדקה במנהגה זה. או איך היא משתפכת, איך היא מתייפחת אחר-כך, איך היא מתמוגגת בדמעתה מרוב צער, מרוב יגון, מהמון-אהבה! שהרי מה ערך, מה גודל באהבה פושרת זו, שיש ביכלתה לגשת אל העצם הנאהב, לחבקו ולנשקו, ואגב חיבוק ונישוק לגלות את הקו הבלתי-נאה שבפניו, את החיוך הפסול שבפתח-פיו ואת החיוך הבלתי-טהור אשר בעיניו? מה טעם יש באהבה זו, ההולכת ופוחתת, הולכת ומתפוגגת ברוב הימים כשהיא נתקלת במציאות הגסה, המכזיבה תמיד?

ואולם, מה שונה, מה נפלה הדבר לגבי אלה, שהלכו מאתנו לבלי שוב! אף רבב קל לא יפגום שלמותם המוחלטת. אף עב קל לא יעיב זוהר-פניהם, ואף פחתת כל-שהיא לא תמעט את דמותם הנצחית. שלווים ושלמים ינוחו לנצח בחיק-זכרוננו, השומר יפיים וטהרם באהבה, כשמור אוצר כל חמדה, ולבנו השותת דמע ודם מגין עליהם מפני כל פגיעה ופגיעה.

הבו גודל לה, לאהבה המחכה למות אהוביה!

בכיי

לזכר כ“ד בניסן, תש”ח

בכיי ארוז וחבוש היטב בצרור שירים, שלא הושרו עדיין, שלא יושרו כלל. בשולי שמי-חיי, בקצה רקיע-נשמתי, מוטל צרורי זה, לא הרחק מעב-הענן של זעקת-עמי, שלא פרצה עדיין אף היא, שספק גדול הוא, אם תפרוץ ביום מן הימים. מזמן לזמן יברוק ברק מותך עב-הענן של שואת עמי, מזמן לזמן נדלק זיק מתוך פקעת הבכי הפרטי, ורעם כבוש, כליל-תרעומת, יישמע ברחבי-החלל: “עד מתי? עד מתי אהיה מוטל כאן ללא פורקן, ללא גאולה? עד מתי תתעלם עינך, יתחמק שירך ממני?”

“כתר זעיר”, אני מרגיע ומנחם את בכיי הנידח והנעלם, “עוד לא הגיע יומך, לא הגיעה השעה!” אם כי בסתר-לבי אני יודע, כי שעה זו לא תגיע לעולם, כי לעולם לא אתיר, לא אגע בצרור הזה, ובכיי יישאר תמיד חתום ועצור, מאחר שאין בכוחי לטפל בצרורי זה, אין לאל ידי לנגוע בפצע זה, הדומע דם לאין מרפא. והנה עמי אף הוא טרוד ומוטרד בנטל-גאולתו, בסבל-תחייתו, אין לבו הדווי פנוי לשאגת-האימים…

ושניהם, שני הנידחים, צרורי העלוב ועב-הענן העזוב, ישאו עיניהם אל דור רחוק וישאו לפניו תפילה ישנה-נושנה:

“אָנָּא, בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִנְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה!”

צער נידח

עזוב, נזוף צומח צערי הנידח בלב-השממה, הרחק ממני, בדל ממני, ואין מאסף אותו הביתה, בית-השיר. בעליו הסתייג הימנו, התכחש לו ודחה אותו בימין ובשמאל, ובעת-רצון, בהתעורר בו החשק לפקוד אותו בבדידותו, לא יגיע אליו: אלף גדרות סבוכות, מעשה ידי אמן, מקיפות אותו מכל צד וחוסמות את הדרך אליו. אלף אילנות נאים מכסים אותו בצלם ומעלימים אותו מעיני בעליו, ואלף פרחים מרהיבי-עין מסירים את לבו ומסיחים את דעתו ממנו… הלב נכסף אליו, אכול מוסר-כליות, אך בדיעבד שמח הלב על המכשולים הרבים שבדרך, על הבטלים הרבים שכנגדו, והוא נהנה אגב-אורח מן האילנות המלבלבים ומתענג דרך-הילוכו על ריח-הפרחים, ולמחוז-חפצו לא יגיע. מבודד ומבויש עומד צערי הנידח בלב-השממה, ואין מאסף אותו הביתה – בית השיר.

צדיק וטוב לו, רשע ורע לו

אמנם כן, לא טעיתי. זאת היא הגירסה הנכונה. כי הצדיק שרע לו אינו צדיק כלל, שהרי זוהי עצם הצדקנות, שטוב לו, טוב לו תמיד ותדיר, בכל מצב ובכל מיצר. הטבע שלו אינו סובל את הרע, אינו מקבל את הרע, ועל ידי כך הוא שולל אותו ומבטל אותו כעפר הארץ. חלק אלוה ממעל שבו עומד בצדקו ובטהרו בכל אסון ובכל פורענות קשה, והוא מזדהה עם יוצרו לחיים ולמוות כביכול. וכשם שאין הרע שולט בטבעו של אלהים, מקור הפוריות הבלתי-פוסקת, כך אינו שולט גם בו, שאינו מצפה לשום שכר, באשר צדקו – שכרו, ומידת טובו – גמולו. כמן כן אין רשע שטוב לו. כי הלה תמיד רע לו, לעולם לא ניחא לו, והרי זוהי עצם רשעתו, שאין הוא מודה בטוב, שאין הוא נותן לטוב שיחול עליו. הוא מכוון תדיר כלפי הצד הרע שבכל דבר והוא עוור לגמרי לגבי הצד הטוב שבחיים. וכשם שהיסורים הבאים על הצדיק אינם מסמאים את עיני-רוחו כלפי חסד הבורא, כך אין הטובות והתענוגות הבאים על הרשע פוקחים את עיניו לראות את החן ואת החסד שביקום. הוא עוד ברעתו ובזעפו ושום טוב לא ידבק בו. הסטרא-אחרא שבו שומרתו מכל טוב. מהומה תמידית שרויה בנפשו, שהיא רדופה ובהולה תמיד אחרי עוד יותר, ו“עוד יותר” זה שחסר לו מקפח לגמרי את מה שיש לו. וכמה נפלאים ומדוייקים הם דברי בן-אמוץ: והרשעים כים נגרש, השקט לא יוכל. כי השקט והשלווה הם פרי הסבלנות, והסבלנות היא מידתם של הצדיקים, המידה האלהית ביותר, ועל פיה ייבחן האדם.

חללי-ההצלחה

איש-הרוח האמתי, הטוב לפני אלהים, מן השמיים יסייעו בידו, שלא יעלה מעלה-מעלה בסולם-החברה, ולא יזכה להכרה רשמית, לבל תזוח עליו דעתו, דעת בשר-ודם, ולבל ילבש גאווה זרה, שאינה הולמת את נפשו, אלא יהא שרוי בצל גאוותו הצנועה, שאין בינה ובין ענווה ולא כלום. כי רבים חללים הפילה הצלחה רשמית זו בקרב בעלי שאר-הרוח והחזון, שנסתם חזונם ונתקהה רוחם מיד עם לבישת איצטלה ציבורית.

קהל ערום זה אינו נותן מתנותיו חינם: את נפש המקבל יקח… את תום-דרכו ידרוש בעד הכבוד והגדולה.

אלהים לא יעזוב חסידיו ביד המקרים הטובים, המרחיקים את איש-הרוח ממקום-חיותו ומקור-השראתו, נוטלים ממנו את קולו העצמי ואת שיעור-קומתו העצמי, ומנהלים אותו על מי-מנוחות הקהל הנכבד…

בתוקף היד הגדולה של אֵל-חייו יישאר באוירה שלו, סתר-אישיותו החמה והפורה, נתון לרננת-לבבו ומסור למעוף-דמיונו. בדידותו תערב לו מכל שבת-אחים ואלמוניותו תכשירהו להשגת גדולות ונצורות. שבע ביום יברך אל עליון, שמנע ממנו עטרת-תפארת חברתית, והכריח אותו על ידי כך להיות בודד במועדו, נאמן ליעודו, קשור ליגיעת-רוחו ומשועבד לעד לחירותו הפנימית.

שמור את פניך!

(מכל משמר נצור לבך! משלי, ד' כ"ג)

ראה, פניך גלויים תמיד לעיני כל, מוצגים לראוה כל ימי חייך, וכתוב בהם סוד כל נשמתך, כל מה שאתה עושה בחדרי-חדרים, כל מה שאתה הוגה בסתרי-מסתרים – אין נעלם מנגד עיני הבריות, המתסכלים בפניך ויודעים הכל, בין שהם יודעים שיודעים, בן שאינם יודעים שיודעים, בבחינת “הם אינם חוזים – מזלם חוזה”. שהרי פניך מלשינים עליך בלי הרף. על פיהם נקבע היחס אליך מצד כל רואיך. על פי מראה-פניך נחרץ משפטם עליך, ומשום כך: שמור את פניך! השגיחה על קלסתר-פניך! כיצד ואיך עושים זאת? בתכלית הפשיטות: אל תלין בלבבך מחשבת-פיגול, רגש-שקר, אל תשכין בחובך שפלות ותפלות, הללו עוברות את גבול-הלב ועולות ישר-ישר אל פניך, אל בת-שחוקך, אל כל העוייה שבפרצופך. ראה, שבע התועבות אשר בלב-האדם קובעות את מושבן דוקא בפניו, משתקעות עמוק-עמוק בתוך טפחיים מגולים אלו ונשקפות מעיניו בכל מלוא הזוועה שבהן. ודע לך – שום בורית לא תכבס את פניך מהן, שום סבון לא יטהר את הכתם שדבק בך ובקלסתר-פניך. אין עצה ואין תבונה לנגד כיעור-הפנים אלא טיהור הלב בלבד! ולא למען הדת והתרבות עשה, עשה למען פניך!

יופי בצל-המוות

תוגה מיוחדת, שונה ועמוקה משאר כל התוגות שבעולם, מעוררת בלבנו האשה היפה, כשהיא משתתפת בהלויית המת. נבוך עומד לפניה הלב הדואב, מבולבל למראה פגישה מוזרה זו שבין שני הכוחות הגדולים והנוראים ביותר אשר בחיינו; היופי הנשי והמוות. הנה סוף כל האדם… ימינו כצל עובר… הבל-הבלים, הכל הבל… ולעומת כל זאת אשת-החן היקרה, שיפיה גדול פי-שבעה בנוכחות המוות, בקרבת האפסות של החיים. איזה רוך מיוחד, איזה חן מיוחד נסוכים על פניה הנוגים, ויאוש מר תוקף את הלב למראה קוצר-ידה, למראה חוסר-ערכה של סגולת הסגולות האנושיות, של תכלית החמדה, שאין המוות נושא את פניה הנפלאים, אין המוות יודע רחם אף עליה, והרי היא מהלכת לה כאן בצלו האכזרי בטלה ומבוטלת כשאר כל הבריות העלובות, המסכנות – אין שלטון-היופי ביום המוות! ואין איש מן המלווים שומע אנקת הלב הנלהב.

איכה יועם הזהב הטוב של היופי לפני זד יהיר, לפני שד משחת!

בשבח-המליצה

א.

עוד יפייסו אותה, את המליצה המנודה, המזולזלת, עוד ישובו אליה, לא כעבדים המשועבדים לעריצותה המטמטמת, לא כעניים התלויים בדיבור זה שהיא שמה בפיהם – אלא כאדונים לה, היודעים למשול בה, להשכיל אל דלותה, לנצל את חכמתה העתיקה לטובת הלשון החיה, להפיק ממנה לווית-חן לשפת-החולין, ללשון היומיומית.

לקוייה היתה ראייתם של אלו שהלעיזו כנגדה והלעיבו בה. לא ראו את הכרחיותה ההיסטורית, לא הבינו את הברכה שהביאה זו לתחית שפתנו. הללו שכחו דבר אחד: אדם שנולד באירופה במאה השמונה-עשרה, בשוא גלי-התחיה, תחית-המדעים והאמנות, משנטל עליו להלביש את המונו של עולם זה צורה עברית, לתת מבע לחשרת-ההווייה הזאת בשפה ישנה-ישנה שנת-אלפיים, מה אחרת יכול עשות אם לא לחזור אל התנ"ך, כדי להיות בטוח שאמנם צורה עברית בידו, לא גל של מלים עבריות, שכל רוח עברי אין בו, שברי-חרס עבריים, דבוקים דבק לא טוב, המכהה את העינים ומגריס את השניים?

ב.

כאן, במליצה התנ“כית, מצא סיפוק לנפשו כמהת-המקור, מצא עוגן בסערת נחשולי-יד-החיים. ואם דחוק ולחוץ היה הרעיון או הרגש המבוטא, קצר מכאן וארוך מכאן, אבל רגש-בטחון פיעמו, שכל מה שהעלה עטו העברי, עברי הוא, מקורי הוא! ואם בעל-טעם היה האיש, יודע מידה ושולט בכל מכמני-הלשון הקדומה, הרי התהלך בה לרווחה לארכה ולרחבה. בלי לפגוע בשום צד: לא עשה עוול לרחשי-לבו ולא הטיל פגם ברוח-הלשון. וסגנונו של י. ל. גורדון בפרוזה שלו יוכיח! אכן הרבה מן הקטרוג על המליצה יש לזקוף על חשבון הבערות של דור-המקטרגים: הלא עד היום החלקים הדשנים והרעננים ביותר של יצירתנו העברית שרשם במליצה התנ”כית או התלמודית, למן “המתמיד” (“התגיד מה שח הצפור הרכה” – שורה רוטטת מבכי עצור, ואם אתה נוטל ממנה את בושם-המליצה – את נפשה אתה נוטל!) דרך כל הפרוזה של ביאליק (“מיד תפסה קדושה ביער” ב“החצוצרה נתבישה” ביטוי שלא ניתן ליהנות ממנו למי שאינו בקי במטבעות-הלשון התלמודית) עד ליצירתו הכבירה של אחד-העם, שחוט-שני מוצנע של מליצה תנ"כית ותלמודית עובר בהחבא דרך כל מאמריו, כולם נתברכו ממקורה ונתבשמו מרוחה. ובכן – לא המליצה ממיתה, אלא “המליץ” ממית, זה דל-הנפש וריק-הלב, והלה הן דרכו להזיק תמיד, גם בלי מליצה.

כוח-החיים

תלי-תלים של צער קפאו והיו להרים, גושי-דמע ודם הגלידו והיו לקרחונים, והנה כאשר אך נגעה בהם קרן-שמש, כאשר אך נגה עליהם אור-החיים, לבשו שמחות וגיל, לבשו שדות-ירק, עטפו עצי-יער, פניהם העלו אודם של פרחים, לובן של צמחים, ריח רענן התפשט מסביב, ריח פריחה ולבלוב, ואיש לא ידע שכל הפרחים האלה, כל הצמחים האלה בצער יסודם, שרשם בענות-נפש, בתוהו ילל-ישימון… חמודי-חיי, עמודי-חיי, נפלו ונשברו, ואני מהלך בעולם בצעדי-און, נושם בתאוה אויר הרים ועמקים, רושם בתאוה שיר-הרים ועמקים, ויסורי מוחאים כף לגבורת נשמתי הדווייה. מה-גדול, מה-נורא כוח-החיים!

אל ייעף עטך, הסופר!

גם זה הוא מתככיו הרבים של השקר: להלאות את האמת ואת שוחריה עד שיתייאשו, ואז ימלוך הוא לבדו בעולם הזה. אל ייעף, איפוא, עטך, הסופר, ואל ייגע רוחך. אם כי עטך אינו מטה-זעם, להכות בו על ראש רשעי ארץ, עטך הוא רק קנה רך, קולמוס דק ועדין, שליח לבבך ההומה ודובר רוחך הסוער, אך דע לך שגם חרב חדה הוא, פצצה חשאית, ארוכת-זמן וארוכת-טווח. ברגע הנוכחי אין כוחו גדול, בהמונו של הווה אין קולו נשמע, לא ישבר דלתות-נחושת ובריחי-ברזל לא יגדע, ואולם פעולתו שמורה נצח ופרי-עמלו לא יכזב. אל ייעף עטך, הסופר! חרוֹת בחרט-אנוש זה בכי-נשמתך על לוח-העתים, על ספר-הדורות. שלח שאגתך המרה מול פני זדים מצליחים, ונפּץ חמת-קדשך על סלע-הבערות, אל זדון-ממשלות שכחות-אלהים, ואל גאון-עריצים נטולי-נפש. קרא בעטך אל תוך חללו של עולם: בימי הצאר ניקוליי עמדה בלבלובה יהדות גדולה ברחבי רוסיה, פרחה תרבות עברית, שהיתה לברכה ולכבוד לכל תפוצות הגולה. בימי הצאר ניקוליי חיו ברוסיה אלפי רבבות ישראל באושר ובחופש, יסדו ארגונים של תחיה למופת, נסעו לקונגרסים באין מפריע ומילאו את העולם היהודי בקול ענות גבורתם הרוחנית ובתרועת חייהם הרעננים והתוססים. ועתה אין אומה ואין לשון תחת שמי רוסיה הסובייטית. האומה אסורה והלשון מוחרמת, אלה שהכריזו ראשונה דרור לאדם וגוי, אלה שיצרו את המושג “אהבת הבריות” וקדושת העבודה – חרם חמור רובץ עליהן מטעם רוצחי נפש עם. קרא וקרע את מסווה-השקר מעל פניו של איוואן ה“צדיק” ומעל פני אחיך התועים והמתעים, המחניפים מכאן לכל מדכאי עמך ומולדתך, רוקדים “מה יפית” לקול הדוב הרוסי, וקוראים טל ומטר! לרוק וחרפה שיורקים בפנינו עריצי גויים. עתוניהם כאן מעלימים את האמת, מתכחשים לשכל הישר ומשמשים פה דובר נבלה לכל דורס-כבודנו ומסכן-קיומנו, ברית כרותה לאמת שתישמע – על אף המנגנון השטני, שרעש-גלגליו וצהלת-סוגדיו ממלאים את חלל-העולם מהומה ובהלה.

המרחק

הולך וגדול המרחק שבין אדם-המעלה ובין אלהים. לגלות את המרחק הזה, להגדילו, להעמיקו, כדי למדוד על פי היקפו את גדולת הבורא – זהו תפקידו הראשי ועצם תכלית קיומו של האדם עלי אדמות. כי רק על ידי שיעור ארכה של שלשלת הספירות שבינו ובין היוצר, יוכל להשיג משהו מעוצם אין-הסוף. ואל יאמר האומר: הלא רב מדי המרחק, ואין אלהים רואני, כלומר, אין השגחה פרטית, אם כבר נניח שיש השגחה כללית. כי לא מחכמה דיברת זאת, בהשגחה הכללית של אלהים כבר כלולה השגחתו הפרטית, הדחיפה הראשונה של הסיבה הראשונה לא פסקה עד היום, היא הולכת ונמשכת, עוברת דרך אלפי צינורות, דרך אלפי שלבים, פּועלת פעולתה הנצחית, והיא חדשה לבקרים. ויפה ונכון אומר המשורר: “האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים” – פותח, בוקע, מוציא ומאיר – הכל בלשון הווה, ללמדך, כי העולם הולך ונברא יום יום. הנה הים הגדול – הוא אינו יודע אותך, אבל בכל עת תמיד הוא טורח למענך, שולח עננים להשקות את אדמתך, שולח רוחות לרענן את אוירך, נושא על גבו את אניותיך, הבאות לשלות דגיו ופניניו, ולגלות שפוני-טמוני-תהום. והנה השמש המאירה, שאין לה אף מושג קל ממך ומהוייתך האנושית, והיא כולה קודש לך ולחייך, כולה נתונה להמשכת קיומך על ידי שפע אורה וכוחה, שהיא משפיעה עליך ועל אדמתך – כי למחיה תלה אותה הבורא ברקיע השמים, לחממך ולהפרותך, לחזק גופך ונשמתך ולילך לאורה כל הימים. והללו הם רק שני משרתים קטנים, שהעמיד הבורא לרשותך, כדי לבטח את קיומך בעולם הנפלא הזה. אלהים יודע אותך, אלא שידיעתו שונה מידיעת האדם, אלהים מכיר אותך, אלא שהכרתו אחרת מהכרת האדם. וכשם שקרני-השמש כלולות בדמך ובשרך, כשם שאויר-הים ספוג בריאתך ונשמתך, כך ספוגה בחייך דעת אלהים. כך בלועה בנפשך אהבת אלהים. אל נא נשתמש לגבי אלהים בשפה שנוצרה למען האדם, והתפילה? התפילה היא צורך פנימי לנפש כסערת אביב לאדמת החורף, ואילו כלפי העצם העליון יש רק תפילה אחת: לך דומיה תהילה!

גוף ונפש

מנפשי, לא מבשרי, אחזה אלוה. הבשר אינו שווה הרבה, אינו מרמי-היחש… גס הוא ומגושם, רודף תענוגות ושואף הנאות קלוקלות, לא ידע שבעה, לא ידע שלווה, לא יאמר: הן. אחר כל פיגול ידרוש, וכל תאווה גסה תצרור אותו בכנפיה. הנפש מתענית תחת ידו התקיפה, משוועת ואין מושיע לה. שרויה היא הנפש בתוך הגוף ככנסת-ישראל בקרב אומות-העולם. היא מפריעה להן וליצריהן הפרועים, כאשר תפריע הנפש להשתוללותו הפראית של הגוף. קולה, אמנם, אינו נשמע ברמה, אינו חוצב להבות כקולו של הגוף, התובע בחוצפה וצורח בעזות, ומלוא כל העולם רעם-תאוותו. אך דברה הצנוע של הנשמה אינו בטל ומבוטל. בסתר מתבייש הגוף בפני מבט-עיניה של הנפש, על כן הוא קם עליה בחמתו מדי פעם בפעם לכלותה, לרצחה נפש… ממש, כאומות העולם לגבי כנסת-ישראל. לא נוח להן בחברתה, בנוכחותה, ומאוד היו רוצות להפטר ממנה בכל אופן שהוא… ושניהם, גם הגוף וגם ה“גויים”, לא ידעו ולא יבינו כי אין להם קיום בלעדיה… כי ממנה תוצאות חיים. ואוי ואבוי לה, לכנסת ישראל, בקרב אומות העולם, שעתידה וקיומה, תקנתה ושלוותה תלויים בהזדככותו של הגוף, בהצטללות הכרתו של הגוף לגבי ערכה של הנפש.

דתיות פרטית

הרהורי תשובה, שניעורים כרגיל בלב איש בא בימים, אינם רגשות דתיים כלל, כי-אם כיסופים פנימיים, אישיים לימי הילדות, לתמימות הלב ולטהרת הנפש שבראשית ימי חיינו. ומכיון שהלב והנפש היו שרויים אז בתוך הווי דתי, במסגרת המסורת היהודית של מצוות ומעשים טובים, הרי ממילא, עם התעוררות הגעגועים על הימים ההם, חופפים הגעגועים הללו גם על הספירה הדתית כולה, כלומר, על התורה והתפילה, על החוקים והמנהגים, שהיו מקודשים בעם, ובעצם אינם אהובים מצד עצמם, אלא כצלילי-לווי לעיקר הניגון: הכמיהה לימי הילדות, לרעננות העולם ולטוהר החושים שבימי בראשית. האדם מתרפק על החבית בגלל היין הטוב שבה, יין החוייה הראשונה של הוייתנו בעולם, של הכרתנו את החיים. כי הרהורי תשובה אמיתיים אינם תלויים בימי הזקנה ואינם ענין של התרפקות על העבר, הם מתיוררים בלב האדם או מעומק הסתכלות בסוד הבריאה ובפלא היצירה, בגדלו של עולם ובחכמת יוצרו, או לאחר התייאשות גמורה ממעשי אנוש ותחבולותיו, מעניני החיים היגעים ותהפוכותיהם הבלתי פוסקות – “ופנה למעלה”, כלומר, יכוון חייו הפנימיים כלפי זיו-הנצח, יקדיש עתותיו וכוחותיו להבנת הדברים ולקריאת הספרים, העוסקים בעיקר, עד שיגלה בכל עובדה ובכל תופעה את הגרעין העיקרי הגנוז בתוכה ומחיה אותה, ובכל פרצוף-פנים של אדם – את הטוב והצפון ואת הרע הכמוס בסתר לבבו. זאת היא הדתיות המקובצת, המורכבת מכל היסודות הבריאים של מחשבות האדם בכל הדורות, והיא היא תכלית חיי אנוש עלי אדמות.