🔗
יְרוּשָׁלַיִם יְפַת-הַטֹּהַר
מִקְדַּשׁ-שָׁקֵט, עִיר מְנוּחָה. רַעַשׁ לֹא תֵדַע
וַהֲמוּלָה זָרָה לָהּ. הֲמוֹנוֹ שֶׁל יוֹם בָּהּ הָמוֹן חוֹגֵג, וְלַיְלָה
כָּל הָעִיר כֻּלָּהּ אֹזֶן נְטוּיָה, אֹזֶן קַשּׁוּבָה לְרָזֵי-עוֹלָם.
אֵין הִיא סוֹבֶלֶת עַמָּא פְּזִיזָא, וּלְכָל הַבָּאִים בִשְׁעָרֶיהָ הִיא
כְּאִלּוּ אוֹמֶרֶת: "הָס! בְּלִי רַעַשׁ וּבְלִי בֶהָלָה! אֵין מְקִימִים
שָׁאוֹן בְּהֵיכָלוֹ שֶׁל מֶלֶךְ!"
בִּירוּשָׁלַיִם יָשֵׁן בְּנִי, בְּנִי בְּכוֹרִי יְשַעְיָהוּ.
לֶחְיוֹ דְבוּקָה אֶל לֶחְיָהּ וְנַפְשׁוֹ בְּנַפְשָׁהּ
קְשׁוּרָה, וְהוּא קָבוּעַ בְּתוֹכָהּ כְּאֶבֶן-חֵן חֲדָשָׁה בְּנֵזֶר
עַתִּיק-יוֹמִין.
עַל-כֵּן כִּפְלַיִם יְקָרָה בְּעֵינַי קְדֻשַּׁת יְרוּשָׁלַיִם,
כִּי בֵּין שָׁדֶיהָ יָלִין בֵּן יַקִּיר.
עַד שֶׁיָפוּחַ הַיּוֹם, וְקָמוּ הַחַיָּלִים, חֵילוֹתָיו
שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ
יָקוּמוּ, וְנָהֲרוּ אֶל טוּב-אֲדֹנָי בְּאֶרֶץ-הַחַיִּים, וְחָרְדוּ אֶל
בֵּית אַבָּא וְאִמָּא, וְצָחֲקוּ וְאָמְרוּ: הִנְנוּ, כִּי נִכְסַפְתֶּם
אֵלֵינוּ! לֹא יָכֹלְנוּ לִרְאוֹת בְּצַעַרְכֶם, וְדִמְעוֹתֵיכֶם לֹא
נָתְנוּ דֳמִי לָנוּ. וְאַתֶּם אָמַרְתֶּם כִּי מַתְנוּ, וְאִלּוּ
אֲנַחְנוּ רַק נַחְנוּ קְצָת, כִּי עָיַפְנוּ מְאֹד מִכֹּבֶד-הַמִּלְחָמָה.
מֵעַתָּה לֹא נוֹסִיף לְדַאֲבָה עוֹד, נִשְׂבְּעָה בְּהָקִיץ זֶה אֶת זֶה,
וְלֹא נִפָּרֵד עוֹד עַד עוֹלָם.
ירושלים בעיני אבי-זקני 🔗
לא החטא ממית ולא הנחש ממית אלא ההרגל ממית. מתגורר אדם בירושלים עיר-הקודש ימים ושנים עד שלבו נעשה גס בה, עד שאינו חש ואינו מרגיש כלל במהותה האמתית של מציאותה… שבועות וירחים עוברים ואין הוא מעלה כלל על דעתו גודל הפלא שהוא שרוי בו, בעיר זו שזכה להסתופף בצלה.
כדי לנער מעלי את הקפאון הזה, את האדישות הזאת, יוצא אני לפרקים אל מחוץ לעיר, יושב על אחד הסלעים ומשקיף משם על דמות העיר המוקפת חומה. אז יש שיעלה בידי לראותה ראיה חדשה, ראשונה – בעיניו של אבי-זקני. מיד יוסר מעל עיני תבלול-החולין, אבק ההרגל ינדוף כהנדוף עשן, וירושלים עיר-הקודש תופיע לנגדי כלולה בהדרה הקדום, כולה פליאה וחזון.
“ובנה ירושלים עיר-הקודש”, לוחשות שפתיו של אבי-זקני מתוך ברכת-המזון עם גמר סעודת-צהרים. הוא עולה על יצועו נוטל את המדרש, אבל אין הוא קורא בו, עיניו עצומות ושפתיו מרחשות עדיין “ובנה ירושלים עיר-הקודש”. הנה הוא רואה אותה דרך כל הפסוקים שבתנ“ך, כל דברי הקילוסים והתשבחות המפוזרים במדרש ובגמרא, בתפילות ובזמירות, ב”מבשרת ציון" ובשאר כל הספרים הקדושים המדברים בה נכבדות ונשגבות… “יפה-נוף, משוש כל הארץ!” “קרית מלך רב”. הלא אף ירושלים של מטה היא בעיניו כירושלים של מעלה, בנויה על הררי-קודש, כולה כמרחפת באויר. קרובה מאוד לשערי שמים, עפרה לא עפר סתם, כי-אם עפרות-זהב, אורה אור שבעת הימים והאנשים המתהלכים בקרבה הלא כמוהם כמלאכי-אלהים… “מקדש- מלך, עיר-מלוכה, קומי צאי מתוך ההפכה!” ממלל הוא חרש ופניו פני להבים וכל קמטיהם רוטטים מרוב התרגשות.
בעיני רוחו רואה הוא את חוצות ירושלים משובצים כסף וזהב ואבנים טובות “לשם שבו ואחלמה”, היכליה בנויים כולם כמו רמים, עדויי פאר וארגמן וכוהניה בעבודתם ולויים על דוכנם בהלל וקול זמרה בכל מיני כלי זמר ותרועה… וחסד-אל שפוך על הכל, מלך ביפיו תחזינה עיניו. ירושלים עיר-הקודש! בת-שחוק של נחת עילאית נוהרת על פניו ושפתיו דובבות: “ירושלים, ירושלים!”
כאתא מרחוק אני חוזר אל עיר-הבירה, רגלי דורכות בזהירות על אדמת הקודש ועיני מביטות בתמהון, מסונוָרות מזהב שמש-הצדקה המשופך על פני חוצות ומברק-עיניו של סבי, שלא זכה לראות מה שרואה נכדו יום-יום בלי שים לב… זה הנכד מפוזר-הנפש, שאינו מגיע באהבה ירושלים וביראת שמים אף לקרסוליו של האב-הזקן.
ירושלים 🔗
ירושלים! אל תתרגל הלב! אל תשכח לרגע גודל השם הזה, קסם הצליל הזה, פלא-הפלאים, גם בהיותך טרוד ומטורד בדאגת-פרנסה, ברגשי צער על מה שהיה, ברחשי חרדה למה שיבוא – אל תהא גס בה, בירושלים עיר-הקודש! אל תראינה בעינים ריקות, בחוש כהה, כראות עיר בעלמא – הלא ירושלים היא זאת, עיר-ציון משוש כל הארץ ומחוז נפשך בימי הנוער והטוהר!
אל תחדל מהשתאות ומהשתומם להרים סביב לה, לעמקיה, לחומותיה לשארית מחמדיה. אסור להביט בה בעיני חול, ברגשות-חול אל ימית ההרגל את כשרון-ההפלאה, דע לפני מי אתה עומד, בקרב מי אתה הולך ומשוטט כאן, – ירושלים היא זאת, עיר קדשנו, אשר התהלכת בה בעקבות האבות, בעקבות ירמיהו וישעיהו, בצל בעלי האגדה – וגם לאורו הנפלא של אברהם מאפו, כשכור ולא מיין בימי אחז מלך יהודה…
יפה נוף, אשר צליל שמה נעם וליבב כמגע-קסם של אשת-חן, ולזכרה רעדו כל מורשי-הלב והעינים ההוזות-חוזות חזו אותה בקודש שוכנת מרום בין ערפלי-טוהר, בסתר גבעות-עולם, ושמץ מזיווה הבהיק על פני אבא בברכו על המזון: “ובנה ירושלים עיר הקודש”, וצל-מה מקדרות-קדשה העיב פני אמא בוכיה על הקינות בליל תשעה-באב.
חלילה לך מראות את ירושלים בעינים חילוניות ואת בתיה כבתי-דירה פשוטים, שנבנו לשם העלאת שכר-הדירה… הנשא, הזכּה, וראה האת ירושלים עיר-הקודש כמו שראית אותה בילדותך טהורת-הראייה!
שקיעה ירושלמית 🔗
מזבח-הזהב, אחוז להבות כולו, בוער בראשי ההרים. עב-ענן, משכמו ומעלה גבוה מכל העננים מסביב, תבנית כוהן גדול, לבוש אפוס ששוליו ארגמן ולראשו מצנפת כבירה עם ציץ-זהב, והוא עומד כפוף על המזבח ומקטיר…
מכל עבר וצד, מארבע רוחות השמים נוהרים עדרים עדרים של עבים זכות, בני צאן לבנים כצמר צחר, עולים לרצון על המזבח ונשרפים חיים לשם שמים, קרבן-אזהה, מנחת ערב.
מנגד, חכלילים מרוב השתוממות ניצבים הררי-מואב, מחרישים וצופים בעבודת הזבח… יראת-כבוד על פניהם ודממת-תמיהה למראה הפלא.
עד עלות המנחה על מוקדה, והכוהן הגדול נופל על ברכיו, כורע ומשתחווה כל מלוא קומתו, גופתו הענקית מכסה את המזבח עד שהלהבה אוחזת לבסוף גם בו והוא נאכל מכל קצותיו.
אף מצנפתו, שנשמטה מעל ראשו, מתגוללת בשולי רגיע ושלהבת לוחכת גם אותה לרצון לפני אדוני.
קסמי נוף 🔗
הנוף – מקור ההפתעה הנצחית. למראהו עיניך נפקחות פתאום: הנה הוא כאן, חי וקיים, ואתה לא שמת לב אליו, הסחת דעתך הימנו לגמרי. נדמה לך כאילו הכל עומד ומחכה לך, מצפה לעיניך הרואות כדי להגלות לפניך, כדי להתנאות לפניך שוב ושוב מחדש. קבוצת ארנים זו שמשמאל לכביש, גינה זו שליד איזה בית קטן, הששה בפרחיה הספורים ומתהדרת בשלל צבעיה, אותה רמה רחוקה, המבהיקה באדמת החמרה שלה, כולם כאילו רומזים לך וקוראים: “הסתכל נא בנו, מהרה והביטה, שהרי כבר נלאינו מחכות לך ימים ולילות, למען תראה אותנו, למען תקנה אותנו בראיה זו ותאשר באופן זה את קיומנו בעולם”. כי העין היא הקונה את העולם החמרי, והיא המקנה אותו לאדם קנין עדי-עד. אם אני כאן – הכל כאן! פתגמו זה של הלל אין כמונו קולע בהבעת יחס האדם אל הנוף. בשבתך בביתך בעיר ההומיה אתה שוכח לגמרי מציאותו של הנוף ושכחה זו כמוה כשלילה גמורה, כהעדר גמור של הטבע הנשכח, המוסח מן הדעת. ורק בלכתך בדרך, בעברך בכביש, אתה חוזר ומגלה את הנוף, חוזר ומחיה את הטבע. המכונית מגמאה ארץ ועינך סופגת את המראות ונהנית מהם כבשעת ראיה ראשונה. אם ני כאן, לוחש האדם לעצמו, הרי הכל כאן! החורשות, הכפרים, הישובים הקרובים והרחוקים, הים, המתגלה ומתעלם חליפות בברק-עינו, עין-פלדה כחולה-כהה, ומפליא-מבהיל את הלב בתועפות גודלו ורחבו. שלשלת-ההרים מימין נראית ממרחק כחלום מטושטש, חכלילות לילכית נסוכה על פניהם המקומטים, המבוקעים, השרויים בנוגה ערביים. ואותה אשה זקנה, שעומדת כפופה על הערוגות האחדות של ירקות, העוטרות את מעונה, נראית לך לא כאשה סתם, בעלת בית פלונית, שיצאה לשעה קלה כדי לטפל בכרוב ובסלק שבגינה, כי-אם כסמל-האנושות כולה, העומדת כך תדיר ותוהה בלי הרף על סוד הצמיחה והפריחה שבחיק האדמה, על פלא השגשוג הבלתי-פוסק של ההוייה, המוחשית והמופשטת כאחד.
בושם בוקר ירושלמי 🔗
מי שמהלך בחוצות ירושלים בהשכמת הבוקר, מבחין בחוש-הריח שלו מין בושם דק מן הדק, מין נדיפה אורירית של ריח ניחוח עדין, בלתי נתפס כמעט, ביחוד בסמטאות רחביה, בואכה רח' עזה, וביתר-יחוד במעלה מנזר קטמון. מישהו מן המומחים, יודעי הצמחים (יוסף ויץ, כמדומני), קבע שיש בסביבות ירושלים מין ברוש, אורנית, או תורנית, שאינו בנמצא בשום מקום, וממנו, אולי נודף הבושם הדק הזה. והנה, באחד הבקרים הירושלמיים, בתורי אחרי הריח הנפלא הזה, נתחוור לי לפתע פתאום מקורו של בושם זה: הלא לפני כשלושת אלפים שנה עברה כאן “מלכת שבא בחיל כבד מאד, גמלים נושאים בשמים” – שיירה מכובדת מאוד, והמספר התנ“כי של ספר מלכים, שאינו מעיר לעולם הערה לבטלה, מעיד בכבודו ובעצמו כי “לא בא כבושם ההוא!” מה פלא, איפוא, אם בחלל אוירה של ירושלים נשתמר עד היום משהו מן המשהו של “הבושם ההוא”, שריחו עומד עדיין ברום-עולמה של עיר הקודש ומהנה את חוש-הריח של מטיילי שחרית בחוצות עיר הבירה הנאה רוחנית-גשמית, נאצלת, מטוללת שאף ב”שולחן ערוך" לא נקבעה לה ברכה מיוחדת.
כוכבי הנצח 🔗
כוכבי-הנצח אשר בירושלים עיר-הנצח לא הניחו לו לישון, לאורח. כל הלילה רמזו ממרום ולא הניחו לו לישון. הם לא הגידו לו דבר, כי-אם אמרו: “אמור אתה לעצמך משהו ואנחנו נמלא אחריך”.
הארנים הגבוהים והמלאים אשר בירושלים עיר-הקודש, אילנות כבדי-שיח וחריפי-ריח, לא הניחו לו לישון לאורח. כל הלילה שוחחו מאחורי חלונו, לא הגידו לו דבר, אך אמרו: “אמור אתה לעצמך ואנחנו נמלא אחריך”. אז אמר האורח לנפשו: " בצל כוכבי-הנצח אשר בעיר-הנצח, בצל ארני-הקודש אשר בעיר-הקודש, יש בני-בכורי שנת נצח". “אכן, זהו סוד-הרמז”, שמע ממרומים קול דממה דקה, ומאחורי חלונו ענה כהד קול רחש עמוק:
“אכן, זהו סוד-השיח!”
לכבוד מדינת ישראל 🔗
כשומר זעום-מבט וחמור-מבע ניצב צער-השכול בשערי-נשמתי ומשגיח עליה שלא תשמח, שלא יעבור אותה רוח קל של נחת, שלא יתעורר בה רגש-גיל כל שהוא. ברוח-שפתיו ימית חדווה ובמבט-עיניו ידכא קול-ששון. נפשי מקבלת מרותו ברצון ואורה ורננה ממנה והלאה. ואולם, ביום-מסע, כשאני מסייר בשדות ארצנו ורואה אותם בשפע-תנובתם ובעתרת-פריחתם, כשאני עבור בכבישי הארץ וסוקר את ברכת האדמה, העוטה גנים ופרדסים, חורשת-ברושים ויערות-ארנים מרהיבי עין ולב, וביניהם מפוזרים למכביר ישובים גדולים וקטנים, בתי-חרושת וסדנאות שונים, או-אז, למראה מדינת ישראל התופחת וגדלה כעל גבי שמרים, יסתלק השומר הזועם הצידה, יעלים עיניו לרגע אחד ויסיר לשעה קלה את השגחתו הקפדנית מעלי, עד שירווח לי קצת, ושמחתי המדוכאה, המשותקת, תתנער לאט לאט ובקול-תרועה תפרוש כנפיה למרום וצהלת-גילה תגיע עד לב-השמיים. כי הנה התעשת לה השומר הנזעם והתיר לה לשמוח, לשמוח, לשמוח – לכבוד מדינת ישראל!
שדות הצער 🔗
(לחיים הזז)
שדות-הצער הפנימיים גדורים מכל צד גדר-תייל דוקרני, לבל תתע הנפש בהם. מטעם איזה מוסד עליון לשמירת הקיום נאסר עליה לדרוך בשדות הללו, הזרועים חתחתים וסכנות, פרחי-רעל וציצי-מוות, העלולים להמית את הנפש בריחם הנורא. בתנומות עלי-משכב, יש שהנפש נתעית לשם, מתלבטת בשבילי היגון, וקוצי האבידות שאבדו לה ידקרוה, יפצעוה עד זוב דם, והיא שבה משם עם בוקר המומה ורצוצה, מתהלכת כל היום נבוכה בארצות החיים. ואולם גם בהקיץ יש שהיא מתגנבת ועומדת מאחורי הגדר, מציצה מן החרכים אל שדות-הצער הנרחבים, משתוקקת אליהם ואל הסכנה שבהם, ושואפת מרחוק את ריח הפרחים היקרים והנוראים, הפורחים שם, עד שדעתה מיטרפת עליה ודמעה לא שפוכה תחמר בה ותאכל אותה כלבה רותחת. אז יבוא שומר שדות-הצער, השכל, ויטיף מוסרו לנפש הסקרנית. “שוב אַת עומדת כאן”, הוא נוזף בה בחמלה, “ואני הזהרתיך השכם והזהר, שלא תגשי את הקודש. סחור, סחור, נפש עלובה, ולשדות-הצער אל תקרבי. אולי בקרב הימים הבאים תהיי רשאית לטייל שם כמה רגעים, רבע שעה, אך לא עתה!” כך אומר השומר כדי לנחמה, כדי לשדל אותה בדברים, כי עמוק בקרבו יודע הוא, שלעולם לא תוכל, לא תוכשר להתהלך בשדות-הצער הפנימיים, כי יותר מדי חזק הוא הרוח המנשב שם, רוח-הרחמים על האוצרות היקרים הקבורים בלב השדות הללו, ונפש דלה לא תעצור כוח לעמוד בפני רוח זה.
ים מואר-שמש 🔗
שניהם, השמש והים, מיטיבים עמדי שלא מדעת. מה הוא סוד-ההפלאה, מה הוא יסוד-ההפתעה שבהם? שהם למעלה מן הזמן, שאינם רתומים כמוני בעול-הזמן. הם אינם יודעים תאריך, אין התאריך חל עליהם, בעוד שאני כולי תאריך, כולי כבול בשלשלת העתים.
הדור, נאה שוקע השמש אל חיק-הים, והלה מקבל אותו בזרועות פתוחות. הדור, נאה ישתרע הים לרווחה – לרווחה, וגליו נשוקי-שמש מבוקר ועד ערב.
אף אחד מהם אינו מרגיש בי, אינו מכיר אותי – גאים הם מתת דעתם עלי, אם כי, בעצם, אינם אלא משרתים נצחיים, עבדים נרצעים לאחד גדול, לאחד אדון רם ונישא, יוצר משרתים אלו ויוצרי אני… וראה זה גודל: הוא אינו מתגאה עלי כמוהם, אינו מבטל אותי כמוה. מאחורי גבו של השמש, מאחורי גבו של הים, מציצה בי עינו הפקוחה, הנדיבה, ומבטו נח עלי באהבת-אלם רחוקה, כאומר: “אל תתן לב להתנהגותם הגסה של משרתי הגאיונים – שלך גדול משלהם!”
ילדים על שפת-הים 🔗
בעיניהם החול אשר על שפת הים הוא העיקר. הים גופו אינו אלא טפל, הים גופו אינו אלא מלה סתמית, מלאה מים רבים, מלאה גלים בהולים, טרדניים, המפריעים את המשחק. רחבים שטחי-החול, שאפשר להשתמש בהם להמון דברים נפלאים: בנין בתים וחצרות, בורות שיחין ומערות, וערים בצורות בשמיים. וסמוך להם זה הים הפוחז, העובר לפעמים על גדותיו והורס כל בניניהם, עמל-כפיהם הזריזות, בזרם גליו המקציפים. לפי-שעה אין הים מעניינם. רק לאחר עידן ועידנים, מקץ ימים ושנים, יתברר להם מה ראו עיניהם על שפת הים, תתחוור להם יותר ויותר מהותו של זה הפלא הסוער והנסער, שאינם מרגישים בו כרגע אלא לצורך עיסוקם, היינו: לשאוב ממנו מלוא-חפניים מים, כדי למלא את הבורות שליד המבצרים, או להשקות את ערוגות הגן. ובהגיע שעתם לעזוב את הים ולחזור הביתה, הריהם שוטפים בו ידיהם המלוכלכות, רגליהם הלבושות חול, ואגב כך הם משכשכים בו קצת להנאתם החטופה, ועיניהם הצחות מאוד סופגות אז משהו מיסוד-הנצח שבו, מעצמת הוייתו האדירה. רגע הם שוהים כאן בטרם לכתם, תוהים רגע באותה מהומה חיה, גועשת ומטורפת, ושהייה קצרה זו, קובעת-טובעת בנשמתם הרכה את דמותו של הים לעולמי-עולמים.
שלושת הרואים 🔗
יום-קיץ עז-שמש וחם-מזג רובץ על בטן-הים דומם, מבושם – כמתעלף. הים מתפרקד תחתיו בחשאי, מרוצה, מרוגע, סובל בהנאה להט הקייץ הכבד ומקבל באהבה את חיבוקו המשכר. העיתונאי עם העניבה הצבעונית ועם המצלמה התלויה לו על כתפו, מתהלך כאן על שפת-הים, רואה ואינו רואה מה שלפניו. הוא מצלם את יפו שמשמאל, את אחת האניות שמימין, והוא רואה את הכל באספקלריית הצילום שיופיע ב“לייף”, רואה את המראות בדפוס הפיליטון שלו, שיופיע ב“ניו-יורק טיימס”. את העולם כשהוא לעצמו, את גופי הדברים, אינו רואה, מאחר שהכל נראה לו דרך המצלמה והקולמוס. צל-הדברים הוא רואה הדברים. המדינאי המפורסם, היושב כאן על הגזוזטרה של המלון, הנשקף על פני הים, גם הוא רואה ואינו רואה. במוחו תועים עדיין שברי-פסוקים של נאומו האחרון, ברוחו מתרקמים כבר קטעי-הרצאתו, שהוא עומד להרצות בקרוב, וכל המראה שלפניו, הים, השחק, זוהר-הקייץ, אינו אלא סגולה נאה להרגעת רוחו, אמצעים נאים להשקטת עצביו. לא נבראו גלי הים אלא להשביח שאון-גליו הפרטיים. עיניו, אמנם ניבטות אל העולם, אבל הוא רואה רק את עצמו. ואולם, ישנו כאן עוד אחד: תלמיד שברח מבית-הספר. לא מרוב נחת, כמובן. על הספסל, לנוכח הים, יבלה שעת לימודיו. בעינים הוזות תוהות, הוא מסתכל במה שלפניו. בלא-יודעים הוא סופג את מראה עיניו, כליל הכרה חושבית, כליל הזדהות פנימית עם כל הסובב אותו. הוא רואה עתה מה שיראה בעתיד באור-שבעתיים. כתרו זעיר: בחוג בני-ביתו ישב ביום מן הימים ויספר בצחוק את דבר-בריחתו מבית-הספר, פעם אחת, כאשר הציק לו השעמום שבשיעור עד לבלי נשוא… אז, לאור עיני ילדיו, יראה עוד פעם את כל המרחב המשתרע לנגד עיניו, יראה במפוכח, במפולש מה שהוא רואה עכשיו במטושטש, במדומדם.
פרחים משולחן-גבוה 🔗
כאלה הם חיינו – פרורים משולחן-גבוה. חסד-הזמן ופלא-המקום, מתנת החושים וחמדת הבשר והרוח, חיי-השעה וחיי-העולם, כביכול – הכל, הכל רק פרורים דלים הם, הנושרים משולחן-גבוה… מהם, מפרורים אלה, יכולים אנו לעמוד על טיב-הסעודה השלמה, הערוכה שם לפני ולפנים.. מן ה“שיריים” הניתנים לנו אנו יכולים לשער, מה רב ונשגב הוא העיקר, אם הטפל הוא נפלא ונעלה כל כך. כל החכמים הגדולים, האמנים הדגולים, רבי ההגיון והחזיון, אינם אלא ילדים סקרנים, הצובאים על החלונות מעל הפתחים, עומדים על בהונות-רגליהם ומציצים פנימה מן הגדרות ומן הפרצות, וכל בדל-מראה, כל שמץ-מחזה, הנגלים להם מבפנים, נהפכים בפיהם לגדולות ונצורות, מוכרזים בפיהם כחוקים ותורות, חידות ושיטות, כדי לענות ולהנות בהם את הבריות. מפי ילדי-פלא אלה אנו חיים, ועל גילוייהם המקריים אנו בונים את עולמנו.
כתם על מצח-הבוקר 🔗
הגן מלא פּז שחרית. צלילות-האור ורעננות-האויר חברו יחד ועיטרו את הבוקר במין הילה של שמחה טלולה, טבולה בערבוביה זו של אור וצל ושל עוד משהו ענוג אשר לא ייתפס. נשמת הפייטן לוקחת חלק פעיל בכל הרוחש והמתרחש מסביב, כולה התפעלות מאופקת והכרת-טובה ליוצר-כל. והנה אי-מזה קפץ חתול אל תוך השיחים ועד מהרה אץ ויצא משם וצייד בפיו: צפור-דרור מפרפרת, שזה עתה התעלסה ברננים בתוך החירות המאירה הזאת, זה עתה נתנה קולה מבין העפאים, והנה היא מפרפרת חנוקה בין שני הטורף! נבעה פרץ באור-היום, נגלה קרע בשלמות ההרמוניה האלהית. הוי, להרמוניה אלהית זו! הנה הטורף והנה הנטרף בתוך שלוה עליונה זו – ושניהם אינם אשמים! שניהם כלולים בחשבונו-של-עולם של רבונו-של-עולם! הוטל פגם בחסד-ההווייה, וכתם גדול, כתם מטפטף דם, בצבץ על מצח-הבוקר.
פאת – נוף 🔗
שביל צר מוליך מגבעת שמואל לקרית ישראל. זו שרויה לה בשלווה בעמק מצער, מלופפת ריחות חריפים של חציר יבש, של כל מיני צמחים ואילנות, הגדלים פרע בשטח הרחב שבין שתי הנקודות. ריח החציר היבש! אין בו אמנם מעדינות נדיפתו הבשומה של הלילך האביבי, אין בו אף מעמקותו המשכרת של ריח הפרח, אבל כובש הוא את הנשימה בחריפותו המחייה של “ריח השדה, אשר בירכו אדוני”, בחמימותו הגופנית של הקייץ. כשעוברים את שיא הגבעה מתגלית פתאום לפניך קרית ישראל, שיכון יוצאי בסרביה, כשהיא משתרעת לה להנאתה למטה בעמק, ובתיה הנאים והלבנים מאירים באור-הערב. ממעל לגן-הילדים שבמקום כתוב: “מרכז תרבותי על שם המשורר יעקב פיכמן”. הספריה העשירה מתנוססת אף היא לזכר משוררי בסרביה, חללי השואה, ולומדי שעורי הערב יוכלו ליהנות בשפע מפרי תנובתה של הספרות העברית – עד כמה שיעלה בידי המורים לקרב אל לבם ואת דעתם אל המקור. הוי, על פי רוב נתקעים הלומדים המבוגרים בחול של ספר-הלימוד וממנו לא יזוזו אף צעד אחד! הערב מאפיל בטליתו הענוגה על השיכון הנמוך, הלן בצל הגבעות המקיפות אותו. ברושים אחדים נפגשו שם למעלה, כאילו במקרה, אך לאחר ששוחחו ביניהם ארוכות ונוכחו לדעת כי יש להם מה להגיד איש לרעהו, כי רוח אחד לכולם, לא נפרדו עוד ונשארו בצוותא נעימה לאורך ימים ולילות, אחים לצמיחה ולשיחה. אשוח קצר-גזע ורחב עטרה וצמרת, ניצב לו לבדד, מקשיב דום לרחש הקבוצה הברושית, ומזמן לזמן הוא שולח אליהם משלחת צפרים עפות, דרורים או חוחיות, כאילו נתכוון להכריז על קיומו על ידי שליחים מכונפים אלו, ולהודיע טיבו לשכנים הגאים, שאינם פוסקים להתלחש ולהתייחס אליו במנוד ראש.
שעה של פיקוח 🔗
יש והמפקח על שיעורי הערב בא אל בית-הספר ומוצא חדר ריק, לא מורה ולא תלמידים – אינם וחסל! מאין ברירה פונה ויוצא החצרה – לחכות לידי טפוחיו. והנה כאן מקדמת פניו חורשה קטנה, נטועה מן הצד, שקועה כולה בבדידות הערב, והיא מזמינה אותו לישב רגע קט בצלה, מציעה לו בלחש ספסל רעוע, חבוי באפלה, ובאין אומר ודברים היא מתנה לפניו צערה החרישי: “ראה, בא הערב ואין איש שם לב אלינו, האילנות. כל אחד טרוד בשלו, כל אחד אץ לביתו, בהול על אלף ענייניו האנושיים – ואנחנו כאן שרויים בחשכה, עזובים ונשכחים מלב הכל – פרוס אתה את רשת הפיקוח שלך גם עלינו ואֶסוף אותנו אל חסותך הפדגוגית ולא נהיה עוד הפקר בהוייה. הלא בין כך ובין כך אתה בא על שכרך מאוצר הממשלה, ובמקום לשבת בטל, תפקח קצת עלינו ותשגיח שעה קלה על הוייתנו הגלמודה. בוא וראה כמה זריזים אנו, כמה שוקדים אנו על התורה, שנטעה בלבנו הורתנו רבת-החסד! יום ולילה אנו משננים אותה ואף רגע לא נסיח דעתנו לבטלה. לא כתלמידי בשר ודם שהיום הם באים ומחר מאחרים. או נעדרים לגמרי. חייך שכדאים אנו כי ימונה עלינו מפקח מיוחד מטעם המקומות הגבוהים. ואם אתה לא תפקוד אותנו לטובה, מי יעשה זאת?” במרום, בשמי הערב המאפילים והולכים, מתלקטים כמה עננים וקרעי-עננים, כשרידי כתה שנתפזרה, ובאים ליהנות גם הם מן הפיקוח שנזדמן להם פתאום מתוך חצר בית-הספר, בנשף-בערב יום! לאט לאט הם מצטרפים לגוש אחד, בדומה לכתה של תלמידים שנתארגנה מחדש, שוהים ומכוונים לבם כלפי החורשה הקטנה, שהמפקח חבוי בתוכה, למען יהיו נראים היטב לעיני האדם המסתכל, ולא יהיו עוד בודדים במרומים. כוכבים מספר בשולי רקיע הרגישו אף הם בעין הפקוחה עליהם מתחת, התחילו רומזים זה לזה ברטט של חדווה נוצצת, אורם נתחזק ונתחדד, ויחד עם העננים ועם האילנות נעשו ערים יותר, חיים יותר, כי לא היו עוד מנותקים זה מזה, לא היו עוד מבודדים ומרוחקים משאר חטיבות היצירה, המפוזרות במרחביה, כי עין אחת, עין המפקח היושב בסתר החורשה, איחדה אותם להוייה אחת, צירפה אותם לכתה אחת, הנתונה לפיקוחו היעיל ולהשגחתו הנדיבה בשעה שלא יום ולא לילה. ובשארית האורה של היום שעבר נישאה כעין נשימת רווחה: ברום השם, לא הפקר העולם – יש פיקוח!
תערוכת-ערב שמימית 🔗
התערוכה נפתחה לפתע-פתאום, ללא כל הכנות, מעל לחוג הים הרחב קמה ונהייתה תערוכה ענקית, רבת ממדים, רבת מוצגים ואדירת רושם, כמו מאליהם הוקמו מזה ומזה
פיגומים עצומים, עמודי-זהב מפוארים, היכלי-פז מקומרים, כולם חצובי שייש חכלילי, וגגותיהם – כיפות אחוזות להבה… מבעד לחלונותיהם הקרועים נשקפת פה ושם תכלת זכה כל כך. מעוטרת סלסלה רכה של עבים צחורות מצחור. וראה! מעל לכל קיר וכרכוב, מעל כל זיז וגזוזטרה, מבהיקים ציורים ותמונות פריסקות ותחריטים, צלמי אש ושלהבת, אך מרוב ברק וזוהר, מרוב זיר וזהב, אין העיין יכולה לראות אותם, אין בכוח-הראיה לתפוס את קלסתר הפנים והדיוקנאות. לוחות לובן-הספיר ומסגרות-הפז מסמאים את העיניים, בל תחזינה בעצם יפי התמונה. ואולם, לא זמן רב היתה פתוחה התערוכה. כלעומת שהופיעה כן נעלמה. סולקו פתאום, כמו ביד נעלמה, כל הצבעים והעיטורים, הועם הזהב הטוב, כבו הלהבות, שברי עמודים ותלי-גרוטאות נערמו מזה ומזה, גלמי-חומר עכור בטלים ושוממים. עד שבא השמש העליון עם פנס-הירח שבידו והאיר את החורבן, את עיי-המפולת, וממרום נתן אותו לסגנו, לשמש השני, הרוח, כי ימהר ויבוא כדי לסלק את שברי-הלוחות הקודרים, את גושי העננים ולטהר את השמיים משיורי התערוכה.
הלה, השמש התחתון, עשה את מלאכתו באמונה: בצד ובכתף הדף, רדף באף ובחימה, טלטל ובעט בלי רחמים, וכעבור שעה קלה לא נשאר שריד מכל הגרוטאות, לא היה זכר בשמיים לכל התכונה הרבה הזאת. כיכר-התערוכה טוהרה כולה ותהי לרקיע-תכלת אפל, עמוק ומשובץ-כוכבים.
“השמים מספרים כבוד-אל” 🔗
כלומר: השמים של האדם, שהרי הוא שגילה את מקומם ומהותם וקרא להם בשם. הוא ששם בפיהם את הסיפור הזה והוא גם השומע אותו בדחילו ורחימו. השמים עצמם פה להם ולא ידברו. השמים עצמם בלי האדם השומע אותם אינם שמים ואינם מספרים כלל, אלמים הם ולא יודעים דבר. מידו קרניים להם זיו]פנים ותכלת מאירה. האדם עלה למעלה והעלה גם אותם והעניק להם את תואר-הכבוד “שמים” ולימדם לספר כבוד-אל. מכאן אתה רואה גדולתו של האדם: לאחר שקראם בשם ולימדם לספר את הסיפור הנעלה על כבוד-אל, סילק ידיו מהם והקדישם לגבוה, נתנם מתנה עולמית לאל-עליון, קונה שמים וארץ
צמרת האילן 🔗
צמרת-האילן נשענת על כתפי-התכלת וטוב לה ויופי לה לאין שיעור. בחיבה דוממת, בדבקות אילמת מתרפק הירוק הארצי על הכחול השמימי – סמל החלוף, השואף לחיי-עולם; חלום-האדמה הוא, שלבש צורת אמיר, והוא נישא למעלה למעלה, אל מרומי הזיו הנצחי. לא אומר, לא דברים, אלא התפעלות רעננה, הנאה מעודנת, מאופקת, להסתופף באור העולם, העליון, ללטף ברטט את לחי-השמיים ולהתענג על טהרם, טוהר אין-סוף
צללי ערב-שבת 🔗
אוירון-האימונים עג עוגיות באויר ברומו של עולם, חג ונע הנה והלום, כיד הבטחון הטובה עליו, על הטייס הצעיר, המטייל להנאתו בשבילי-רקיע. שם בודאי אין זכר לערב-שבת, במרום בטל סדר-הזמנים. וקרוב לודאי שגם בלב הטייס הצעיר אין זכר לערב-שבת. אין הוא יודע כלל שגם סבא שלו היה מרחף בעולמות העליונים בערב-שבת עם חשיכה בשעת אמירת שיר-השירים. גם הוא הגביה עוף ברוחו והרקיע שחקים על כנפי-אמונתו. כמובן, שיש הבדל גדול בין “טיסה” זו של אביו-זקנו לבין טיסה זו שלו, כגודל ההבדל בין דמיון למציאות. ואולם, מן הראוי הוא שידע טירון זה לטיסה, כי ישנו קשר נעלם בין ריחופו הדמיוני של סבא ובין ריחופו הממשי של הנכד. לולא הגביה הזקן עוף ברוח-אמונתו באלהים ואהבתו לישראל עמו, מי יודע אם היה הצעיר עושה כאן את אימוניו – לטובת קיומו של עם אלהי-יעקב.
חורשות צעירות 🔗
עד הלב נוגע מראה חורשות צעירות על אדמת ארצנו. כאצבעות ירוקות, דקות וענוגות, הן שלוחות למרום, לשמש, בתפילה אילמת: "רחמי, רחמי עלינו לבל נקפא מקור, חממי, חממי אותנו למען נעלה ונצמח, כי כל ישענו וכל חפצנו הוא עלות מעלה, מעלה!
ובבוקר יום-שמש, כאשר ינשק האור את הטל נשיקה גומעת, נשיקה בולעת, עד אשר ימח כליל הטל מעל פני האדמה עתיקת-היומין, והתנערו החורשות הצעירות, ושלחו את ירקותן הרופפת, הרופסת על פני תבל רבה, אל עיני כל עובר, רכות וחרדות, מחוננות ומבויישות מחמת רוב יפיין… אז תביט בהן האדמה הזקנה ותתפלא ותתפעל למראה הנוי הרענן הזה, העולה פתאום מגופה הבלה, תביט ותצחק בקרב כאשר צחקה שרה אמנו אז, בבוא שלושת המלאכים לביקור נפלא באהלה. כמוה ממש לוחשות שפתי-האדמה היבשות: “אחרי בלותי היתה לי עדנה!” וקמטי פניה מחייכים חרש.
ברושים מתפללים 🔗
ליד בית-הכנסת שממול בית טשרניחובסקי מתנשאת שורה של ברושים עדינים, תמירים וגבוהים. במקר וערב, בהתפלל הקהל תפלת שחרית ומנחה-מעריב, מצטרפים גם הם, הברושים לתפלה ומתפללים יחד עם כל העדה. כורעים ומשתחווים, מתנועעים הנה והנה כנוע ציבור העומד בתפילה. כל זה, כמובן, אינו אלא דמיון פיוטי, הלך-נפש של משורר. שהרי אין כל קשר בין עדת ישראל ובין עדת הברושים. יהודים לחוד וברושים לחוד. מה שייך? ואולם אם תרצו, אין הענין כה חלק כפי שההגיון רוצה, הואיל והוא רואה רק לעינים ואינו רואה ללב. כי בין שני העולמות הרחוקים עומד הלב, לב הפיטן, והוא מצרף צירופים ומזווג זווּגים ומשמש מתווך בין הצומח ובין החי-המדבר. הלב הוא הכתוב השלישי בין שתי הרשויות הללו. מבית-הכנסת בוקע ועולה קול תפלת שחרית של שבת:
"כֹּחַ וּגְבוּרָה נָתַן בָּהֶם
לִהְיוֹת מוֹשְׁלִים בְּקֶרֶב תֵּבֵל".
המדובר על השמש והריח, קרוב לודאי שהקהל אין לו שום זיקה אל השמש ממש ואל הירח ממש. אלה הם רק דברי-תפלה, שנצטוו לאמרם, וזה שאומרם עושה נחת-רוח ליוצרו ומקבל שכר. אבל המשורר שחיבר תפילה זו ידע את המאור הגדול וראה את המאור הקטן, ועמד בדחילו ורחימו לפני כוחות-בראשית – ממש כברושים אלו העומדים שכורי אור שמש ונהנים מן החום ומתפעלים מן הטל ושופכים שיח והודיה על פי דרכם, ברגש אילם, בדברות כבושה ובהזדקפות אדירה כלפי שמים. והוא, שקיבל השראה מכל חמודות הטבע, קיבל השראה גם מברושים אלו, שאת יפים ספג ואת המייתם הכניס לתוך פסיקו-התהלה שלו ושם את שירתו-תפלתו בפי המתפללים עתה בבית-הכנסת:
"מְלֵאִים זִיו וּמְפִיקִים נֹגַהּ,
נָאֶה זִיוָם בְּכָל הָעוֹלָם.
שְׂמֵחִים בְּצֵאתָם וְשָׂשִׂים בְּבֹאָם,
עוֹשִׂים בְּאֵיָמה רְצוֹן-קוֹנָם".
אילו ניתן לתרגם לשפת-אנוש את געגועי-ההתפעלות של הברושים, חייכם שהיו בודאי נשמעים חרוזים דומים לאלה.
אמור מעתה, שהמרחק בין עדת המתפללים ועדת הברושים אינו גדול כל כך: חוטים סמויים מן העין מתוחים ביניהם וקשרים נסתרים נמשכים מן החי אל הצומח ומן הצומח אל החי, באשר רוח אחד מחיה את כולם. חוטים טמירים אלו נתגלו לעיני המשורר, בהם הוא מקרב רחוקים ומדבר נפרדים. מן הצד הוא יושב ואורב אל התופעות המפוזרות והעבדות המפורדות כדי לחבר אותן יחד, כיד השירה בטובה עליו, וכדי לגלות את וו-החיבור שבכל דבר ודבר. ובבוקר-שבת זה, בהשתפך תפילת שחרית מבית הכנסת, מצטרפים גם הברושים הענוגים לתפילת הקהל – באמצעות לבו של המשורר.
אור שבעת הימים 🔗
הלא הוא אור ימי-ילדותנו הראשונים, השורה על כל המעשים, האישים והפרטים, שנתגלו לבו בימים ההם, ימי בראשית, זמן בריאת עולמנו והתגלות אלהי חיינו בכר-סיני הפרטי שלנו – בילדותנו. האור הזה בהיר וחזק כל כך, נפלא כל כך, עד שהוא מזרה על כל הדברים שיקיפונו מין חן שאין על עפר משלו, מין חסד שאינו פוסק לעולם, ומין הילה-של-זוהר, שכל ההווייה עטורה בה להפליא. הניגונים של הימים ההם אין דוגמתם בעולם, הזריחות והשקיעות של הימים ההם אין דומה להן ביפיין ותפארתן, והחברים של הימים ההם אין כמותם ללבביות ולנאמנות. ומי יביע עומק הפחדים והאימים של אותם ימי בראשית, עת תעמוד נפשנו הרכה מול תהומות החיים והמוות, הנפערות לפניה חדשות לבקרים ולערבים, והיא נבוכה לאין שיעור למראה עולם תמהוני זה, הנחשף לעיניה בכל עצמתו הענקית. הכל, כל החוויות הללו עוטה אור שבעת הימים ואילו כל מה שיבוא אחר-כך, כל מה שהוא מחוץ לאוירה ססגונית זו, אינו כדאי, אינו ראוי לשום התפעלות, לשום השתוממות, מאחר שלא עמדו רגלינו במעמד הר-סיני זה של קדמת ילדותנו. ויפה אמרה האגדה, כי אור זה נגנז לעתיד לבוא, כלומר, לאחר שיזדככו חושינו לחוש משהו מאור שבעת הימים.
רחשי אביב 🔗
הנצחיות הכחולה שממעל עומדת בניגוד גמור למציאות הבהולה שמתחת. למעלה – רחבות, הרמוניה, טוהר ועביבי-שייש נהדרים, ולמטה – פזיזות, המולה וסימני גאולה מבוהלת. הרבה עצבנות בצעקת מוכרי העתונים, עתוני הערב היוצאים בצהריים, אך מרובה עוד יותר העצבנות בסגנון העתונים. כותרות קצרות-נשימה. העוברים ושבים – רצוא ושוב, כגלים מסוערים. מתנגשים, מתנגחים ואין אומר: סליחה. רק הבנות הצעירות, תלמידות השביעיות והשמיניות(שמיניסטיות!) ריח אביב להן. הן עומדות בקשר עמוק עם תכלת הרקיע, עם בושם הלבלוב המשכר, ועם כל הרוחות הטובות המנשבות בארצנו.
הנה פרקו מעליהן את החורף ואת בגדי החורף, וצואריהן הרכים והענוגים, הגדלים מתוך החולצות הקלות, וזרועותיהן הדקות והצחות, מבהיקים במין זיו, במין חן רופף, רוטט, אביבי. ברעש ובצהלה הן מתפרצות אל האוטובוס – בלי כל תור, למורת רוח כל העולים החדשים, המחכים בתור ומביטים עליהן בעין רעה. אך צפרים עפות אלה אינן שמות לב להם, אינן רואות אותם כלל, שהרי אביב בארץ, בארצן הנפלאה, ואביב בחייהן, ואין דרכו של האביב לחכות בתור. בקול רם, צרחני-צחקני, הן מפטפטות על “הבחינה הגעלית” של אתמול, ועל החופשה של ממחר, על המורה שהוא “כזה נודניק” ועל המורה מחנכת הכיתה השמנמונת הנבזית". קטעים של דיבור חטוף טרופים בגלי צחוק. הדקדוק העברי זוכה כאן להערכה קטלנית: “שאלני, הטיפש, כל מיני שאלות על גזרות ועל דגשים שונים ושאר כאלה קשקושים” – ועקימת הפה נחמדה כל כך. ואולם לנביאים כל החיבה והיקר. “אוי, אני אומרת לך – יחזקאל עצום!” והראש מורם למעלה, העינים עצומות והשפתיים ממצמצות מצמוץ של התפעלות, כדרך הערבים. הנוסכים הנכבדים שבאוטובוס מנענעים ראש, מזעיפים פנים, ואין מושיע להם.
המנגן הזקן שעל יד התחנה מעלה בכנורו ניגוני גולדפדן: אין בית-המקדש, אין ווינקעלק אין חדר… ושאר מנגינות הדור ההוא, שגם להם שייכות-מה אל האביב, האביב הפרטי, אביב-נעורינו, שצליליו חלמו והתרפקו באהבה על השמים האלה, שמי ציון, הפרושים על ראשינו בטהרה כחולה כל כך, ולא שיערו כלל, צלילים יקרים אלו, שאני נתהלך תחת השמים האביביים – הנצחיים האלה מפוזרים ומבולבלים כל כך, כבדי-צעד וכבדי-רוח, והאביב ממנו והלאה.
תל-אביב 🔗
עז בודדת עומדת על שפת הירקון ומלחכת את העשב הדל ואת החציר היבש מתוך אדישות גמורה לגבי כל הנעשה מסביב. מסביב לה יהמה קול קיבוץ-גלויות, ושאון הגאולה המבוהלת מחריש אוזן ונפש. השוסונים הזדונים יגמאו את הכביש ההולך ללוד ברעש וברעש ובחמת רצח. האוטובוסים הזועמים האופנועים האכזריים, הצורחים ורומסים ובורחים. כולם מוכנים ומזומנים לדרוס ולרמוס כל נפש חיה שמזדמנת להם בדרך. גם מן השמים מסייעים להגדיל המולה ולהדיר מהומה: האוירונים יומם ולילה לא ישקוטו, לא ישבותו. מנסרים במרום ומטרטרים בקולי-קולות, ותמיד ממעל לתל-אביב. האמנים הם לעיר-בלהות זו, וכל נתיבותיהם שלמעלה עוברות רק מעל ראשה, לבלבל עליה את עולמה בהקיץ ובחלום. רשאית תל-אביב לומר, יחד עם הנביא שבמעי הדג: “כל משבריך וגליך עלי עברו!”
הים שואג, אור-השמש צועק, מועק הירקן על עגלתו, הפועלים על הפיגומים, תינוקות של בית רבן, ורדיו מימין צורח ורדיו משמאל צורח, הכל רועשים וסואנים, כמתחרים זה בזה, בליל כל מיני קולות, צריחות ותשואות, הורסי מוח ודורסי נפש ומכלי עצבים. גם הרכבת, רכבת ישראל שתחיה, אינה ומנת קולה בחובה. כבת נאמנה לעם יודע-תרועה היא חוצה את העיר בוקר, ערב וצהריים בקול תרועה ותקיעה גדולה, ודוקא בלילה, בנפול סוף-סוף תרדמה על האזרח התל-אביב, תחרידנו מרבצו ותבהילנו משנתו הטרופה, למען ידע, כי לא תנום ולא תישן רכבת ישראל!
והנה בתוך כל האַנדרלמוסיה הזאת עומדת לה העז הבודדת שקטה ושאננה, כמחאה חיה לכל המהומה מעברים. דלה היא, כחושה היא – עור ועצמות, ואחר כל ירוק וספק-ירוק תדרוש. מי יודע אם בעליה נהנים ממנה הנאת חלב כל-שהיא. מסתבר, להיפך, שעליהם עוד להשקות אותה יום יום ממנת החלב הקצובה שהם מקבלים מן החלבן. והיא, בעצם, לא באה אלא לשמש משל וזכר לימות המשיח, היינו, לימי שקט ושלוה, העתידים לשרור בארץ עם גמר בנין המדינה. לפי שעה ההווה טרוף ומטורף, הדור החי מהומם ומבולבל, כי יד הגאולה הויה בו להומו ולהדהימו מלגו ולבר. העז היא, לפי שעה, הנפש המיושבת היחידה, השומרת על קור-רוחה ועל בור-לבה, בתורה לה אוכל זעום על מורדות הירקון. בזכותה, בזכות בהמה דקה זו, אנו נזכרים בתור השלום והמנוחה, שיגיע לדור הבא, לאחר שדורנו יספוק את כל הרעש ויבלע את כל האבק והזוהמה, הדברים בגלגליה של מרכבת הגאולה. למראה עז זו אנו רואים בחזון את נאות-הדשא המוריקות מסביב, את יערות-העצים, גינות-החמד ופינות-השקט הפורחים בכל קצווי הארץ, לאחר שדורנו האומלל יטהר את האויר לכבוד הוד-מלכותו: הדור הבא.
גבעת שמואל 🔗
איני יודע אם בשל דמדומי הערב הענוגים, שקידמו את פני עם בואי לשם, או בשל שתי הילדות, שבאו לקראתי, ואחת מהן אמרה לי “שלום” בקול ידידותי כל כך. (השניה לחשה לה: “האם את מכירה אותו?” וזו ענתה לה נמרצות: “לא! אלא, סתם כך!”) – המקום נתחבב עלי מיד, במבט ראשון. מלמעלה, בגובה אין הסוף, ניבט אלי כוכב-הערב, גדול וטהור מאוד, ולמטה, בלב הנקודה, עמד בית-התרבות, לא הרחק מתחנת האוטובוס – לא הייתי צריך לכתת רגלי ולחפש אחריו. לבי נתמלא רחשי-חיבה למקום הקרוב ללב ורגשי תודה על חן המקום, שבתיו אינם דומים זה לזה ואינם עומדים בשתי שורות ישרות כבתי-קסרקטין, אלא פזורים ומפוזרים תחת שמי אדוני, זה בכה וזה בכה, בית בית במקום שנאה לו ובמקום שנוח לו, שוכן לו לבדד בצל גנו ובלב חצרו שרוי בתוך שלו, ואין אימת הציבור עליו וחובת הסדר החדגוני היא ממנו והלאה. בתים פשוטים, לא מודרניים, ישנים (שין קמוצה) וישנים (שין צרויה) זה בצד זה או זה לעומת זה, וכולם יחד, בפיזורם הנחמד, נראים ככפר ממש, כפר אמיתי, לא קיבוץ ולא קבוצה, לא שיכון ולא שכונה, כי אם כפר נחמד ונשכח, בלתי מסודר ובלתי מאורגן, המשתרע לו בשלוה לכל אשר יהיה רוחו להשתרע. גם החנווני שממול בית-התרבות הסביר אלי פנים והודיעני שהערב לא יתקיים השעור: המורה חולה! וליתר בטחון הוציא אלי מחברת והראה לי שגם הוא אחד מתלמידי כיתה א', אף על פי שהוא, מדבר עדיין אידית. “וחבל מאד על שהאדון הטריח את עצמו” – ולשם פיצוי-מה מכר לי כמה קלמנטינות במקח השווה. מכן ל“קקרית ישראל” מהלך כמה רגעים, ומשם ל“פרדס רוזנבלום” כברת-דרך ולא יותר. עלטת הערב ירדה ועטפה את כל הסביבה עטיפה חמימה, נעימה וערפלית. הכוכבים ממעל ונגוהות השיכונים השונים מתחת הרנינו את הלב, רוממו את הנפש, ואגב הליכה שיכורה במשעול השדות לחשו השפתיים: “מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל!” בשעה שמרחוק נראית גבעת-שמואל, מכווצת תחת כנפי הלילה, מסותרת, מאושרת – על אף השעור, שלא יתקיים הערב.
קבוצת-שילר 🔗
ביד חזקה פורט על מיתרי הברושים הגבוהים והתמירים, כינורות האדמה, ועל מיתרי שאר האילנות הרבים שבקבוצת שילר. כל האויר מלא המיית נגינתו של הרוח. האורח החבוי בחדר מוגף-תריסים מחמת חום היום, נתון בחיק האפילה כיונה במעי הדג: מחצה לו תהמה תהום, כל גליה ומשבריה יעברו עליו, והוא נהנה מן השקט הנפלא שבתוך הרעש הזה, שאון יום-קייץ, שכולו חסד שבגבורה, כולו כוונה טובה. כזה הוא הנוף, כזאת היא הסביבה, הסביבה הממשית והסביבה הנפשית של קבוצת שילר: חסד שבגבורה וכוונה טובה. המרחב פתוח, חדר-האוכל פתוח, פתוח חדר התרבות, ואף הברזים שבשדה ובגן מטפטפים מים תמיד, טיפות מי-בדולח נוצצות באור-החמה. ידידי מעיר, אמנם, הערה של טרוניה, שניכרת בזה קצת רשלנות מצד בעלי המשק, אבל ההזנחה האנושית מקור-ברכה היא לעוף השמיים, הנוהרים הנה מכל העברים לשתות ולרוות צמאונם בחום היום. בטוחני שבעיני בעלי-הכנף אין זה ברז כלל כי-אם כף-יד אלהים, שמטפטפת להן בוקר וערב את הנוזל הטוב, להשקותן לרוייה.
__________________
שני הקומביינים המופלגים, שני פרפרי-ענק, עמדו דום בשעת קריאת עשרת הדברות לפני הבאת הביכורים, כאילו היו גם הם באותו מעמד. התלהבותו של הקורא, פליטת ירושה של חסידות בלז, פעלה על הקהל הגדול, שעמד על רגליו והקשיב ברטט-לב את עשרת הדברים הישנים מאד והחדשים מאד. מן הראוי היה, שכל טקס הבאת ביכורים תקבל מנהל נכבד שה של קריאת עשרת הדברות בפתיחת החגיגה, לפי הנוסחה שנתחדשה בקבוצת שילר.
_________________
משתי הפעוטת, נציגות הגנון, שהביאו ראשונה את סלי-הביכורים שלהן, מסרה רק אחת את סלה הקטן עם הפרי שבו, ואילו השניה לא חפצה בשום אופן למסור את הסלסילה הנאה והמקושטת שבידה. היא הפכה עורף לכל הכוהנות והקהל והלכה לה – חזרה אל ביתה! הקהל ליווה את סירובה הנחמד בתשואות גיל וסערות-צחוק.
_________________
החורשה הקטנה שבין בית-התרבות ובין הבריכה הכחולה אינה מכבידה עליך בשפעת עציה ובעתרת אילנותיה. בסך-הכל יש בה רק כמה מניינים של עצי-מחט רכים וריחניים, אבל היא מעניקה לך צל, מפיקה לך ריח ניחוח ואינה מאפילה עליך את העולם. חורשה שקופה כזאת יקרת מציאות היא: צלך ניתן, ריחותיך נאמנים – והעולם פתוח לפניך עד למרחקי-מרחקים. את הטון העיקרי נותנות כאן הצפרים, הן המושלות כאן בכיפה. כנפי-רננים אלו אימצו להן את קבוצת שילר לנחלת עולמים. אין מפריע, אין מפריח אותן, ואפילו הילדים אינם מטרידים אותן מעסקיהן המרובים והבהולים. ילדים רעננים וחיננים אלה מסדר-העבודה שלעתי לבוא, מתהלכים להם כאן כנסיכים זעירים, חפשים, בטוחים, וכל בהלות הכרך לא תגענה בהם לרעה.
אין כל ספק: הם יסדרו את עבודת הדורות הבאים ביד נכונה יותר, ברוח נכונה יותר, ובלי העצבנות הכרכית, הטבועה בכל מעשי הדור.
השיר הקטן והים הגדול 🔗
אובד עצות, שואף מלים ושוחר ניבים, ניצב השיר הקטן מול הים הגדול, כולו דרוך תאוה אחת: לכבוש את הים. אלף פעמים כבר ניסה עליו כוחו והוכה אחור, נודח מעליו בפחי-נפש. אלף פעמים פרש עליו רשתו, רשת-הארשת הדקה מן הדקה, והעלה חרס. והנה שוב נטפל אליו השיר הזעיר, הוא בוחנו-בודקו בעינו החדה והחודרת, מציץ בו מן הצד ומחפש דרכים ואמצעים, איך להתגבר על הענק הזה, איך לאסוף תועפות-מים אלו אל תוך הכברה הרכה והרפה של החרוז הרוטט. לכאורה, אין היקפו גדול כל כך: חצי עיגול מתנודד, סגור ומוגבל על ידי האופק לא רחוק ביותר. ואולם חוש-הראיה המחודד והמיוחד של השיר מגלה את האופק אשר מאחורי האופק הקרוב, חושף בחיקו של ההפקר הגדול שלשלת דקה וענוגה, בלתי נתפסת כמעט, של ענני אטלס עמוקים, ספוגים בתוך התכלת הנצחית ובלועים בלב התהום הכחולה, רק קווי-גביהם של אחדים מהם מלבינים משהו, מרומזים רימוז קל במעבה המרחקים העצומים. “שם איטליה”, לוחש לעצמו השיר הקטן, הזוכר באהבה את הארץ הזאת עוד מתוך – פרק מדרש רבה (“מאשר שמנה לחמו” – זו איטליאה של יוון) ומתוך האלגיות הרומיות של גיתה, ומתוך המציאות גופה: הלילות הנפלאים בטריאסט. הנה משב-הרוח המחיה בא משם, מלפף ומשכר את השיר הקטן עד כדי בלבול-דעת. והמים רצוא ושוב, והגלים רצוא ושוב ורצפת-הנוזלים הכבירה נעה-נדה תחת רגלי השיר הקטן עד לבלי החזיק מעמד. ככלב המלקק מן הים הוא רץ הנה והנה – מהיכן יתחיל? מאין יבוא הבית הראשון? במה ייאחז תחילה? “זה הים גדול ורחב-ידים” – התחלה מצויינת! ואי-אלו מן הדור הצעיר, שאינם בקיאים במקורות, יתפעלו בודאי מן ההמצאה הפיוטית הזאת, אבל מה לעשות לקורא הותיק? הלא הוא יכיר מיד את הגנבה, שמקורה “בברכי נפשי”,
ושירו הקטן יהיה בעיניו כמתעתע. “הסו גלים, ברוץ גלגלים ועבים וקלים על פני הים”. גם התחלה זו נאה היא, ריתמית מוסיקאלית, אבל קדמני בה ר' יהודה הלוי, אם כי רבים מן הסופרים הצעירים לא ירגישו בכך. אך הן לא ייתכן להתפאר במקוריות על חשבון בורותם של צעירי ישראל בדורנו. והנה ברגע שהלה התושש לומר שירה על הים, לאחוז באחת משרשרות הקצף המסתלסלות לאורך שפתו הקיצונה ולשלב בה את ראשית חרוזו, הציץ בו הים בעינו הפקוחה, הגדולה והרחבה, הדהים אותו בחוסן רחבותו הכחולה הצחה, עד שנתבלבלו עשתונותיו של השיר הקטן, רוחו נתנמכה ומפיו נעתקו מלים למראה “זה הים הגדול ורחב-הידים”, שאינו סובלת שוםם עול של ביטוי ושום כבלי לשון, והוא שב על עקבו כמו תמיד כלעומת שבא.
הים לבש סתיו 🔗
אין להכיר עוד את פניו, פנים חמרמרים מרוגז. קדרות בהם ורצינות בהם, וזעף של הכרה נואשת: לא לעולם תכלת! לא לעולם שקט! שרשרות גלים מסתערות בלי הרף על החוף הריק מאדם, וקול-המונם שונה לגמרי מאשר בקיץ: געש איתנים פראים, מתוך התנחשלות פרועה, הרת זעם וקצף, עד שעשן עולה לאורך כל שפת הים. שני הזקנים, שהיו יושבים כאן, לנוכח הים, בבוקר בבוקר, נעלמו ואינם. הים הסתווי אינו לפי כוחותיהם הדלים. רק השחפים הבודדים מיטלטלים להנאתם מעל פני המצולה הרותחת ושוחרים לטרף. הרוח מתעלל מהם, מנטלם ומנשאם הנה והלום וזורק אותם באויר כזרוק כנפיים שבורות, אך הם בשלהם: אינם סוטים מעל מטרתם ואינם מרפים משללם. ואילו השמים ממעל, מעוננים ומהורהרים, שקטים ודומיים, מאד, מאופקים, מכונסים בתוך עצמם ורחוקים מכל המהומה התחתית הזאת כרחוק השמים מן הארץ. וכעין תמיהה רבה עצורה בקרב הדממה העליונה הזאת: מה להם ולכל הצרחנים הנסערים הללו? יתגעשו משברים ויתרעשו נחשולים – ישאו תהומות דכיים, הלא “מקולות מים רבים, אדירים, משברי ים – אדיר במרום אדוני!”
לילה על שפת הים 🔗
ברוגז מרירי, בזעף פרוע, חורש הרוח, האכר הגס, את נחלתו: שדות ים נרחבים ונמתחים עד אין קץ. בלי הרף הוא עודר והופך את כל השדה לתלמים, תלמים, וידו לא תיעף מחרוש. הים נכנע, נוהם ומקבל מרות, מתמרמר ומציית “כי נטל עליו”, כי נכנס בו הרוח, ואין מסרבים לאדון זועם זה. את השחפים מגרש האכר בתנופת-יד אדירה, מטלטל אותם טלטלה חזקה, ואולם הללו אינם נשמעים לו: הם מרחפים ממעל לו על אף הכל. את האנשים המטיילים הצליח להניס הביתה. הוא קרא לעזרת הלילה וכאשר “הכתוב השלישי” הזה בא: לילה, ים ורוח, נזדרזו ונסתלקו מכאן, ה“מזומן” הקדמון הטיל עליהם אימה ופחד, ואחד אחד עזבו את שפת הים ונאספו לבתיהם. רק הזוג הצעיר לא עזב את מקומו. הוא החזיק מעמד סמוך-סמוך לים. הלא אל החושך הזה יתפללו אלה השניים, אל הבדידות הזאת ישאו את נפשם. מה להם חשכת-לילה, סערת רוח ורעש הים? זוהר-נשמתם יזחק לכל אפלה, שכרון-דמם יבטל זעף כל הרוחות, ורננת-לבם מחרישה שאון-ימים ותשואות גליהם. בעלי-ברית הם לאיתני-הטבע וכוח-אהבתם ידביר תהום רבה.
גליל-ים 🔗
שקט, שקט, שקט מסביב. רק הים מדבר מרחוק, ורוח-הים נושא את דברו הכביר ומפיצו בליל-ים, קיבוץ מפוזר פיזור מחושב ומכוון, המשתרע לרווחה על פני שטח נרחב, ליד הרצליה, מואר שמש אדירה ומקורה תכלת שמים לתפארת. הבתים הנאים, החדשים, מבהיקים בחמה, והחיים הגדולים והרחבים, חיי אדם ובהמה, מסודרים להפליא בסידור-עבודה מתמיד, קבוע בטבע עצמו.
ערב ערב, מסדר אלהים את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, ככתוב בתפילת “מעריב”, ומדי ערב בערב מסדר ועד-המזכירות את עבודת היום הבא – אין עייף ואין כושל! (אגב: הגלאדיולות של גליל-ים, שזכו בפרס השני בתערוכה העולמית אשר באמריקה, ראויות באמת לכבוד זה. האדמומית העדינה והנלהבת, שהן מגלות אחרי התפתחן, היא נפלאה כל כך, עד שאין אדם יכול כמעט לעמוד בפני יפיין!) הים הקרוב מגיש להם, כמובן, עזרה נחוצה ובלתי פוסקת, בצננו את להט האויר על ידי משב-רוחו העז, המזמר כל היום על אוזן החורשות הצעירות את הזמר החדגוני של נצח-הים. רעיון העבודה הוא השליט כאן, הוא הכבוש בתוך אור-היום הבהיר כריח, בושם בחלל האויר. רק הילדים והצפרים משתובבים כאן להנאתם, בלי דעת כלל על מציאותה של הוייה אחרת, על קיומו של יופי אחר. המבוגרים, הנושאים בעול חיי הקיבוציות ומכוונים את ההווי היום-יומי במסלולו הקבוע, בוססים בחול הרב, איש איש בלכתו לעבודתו, כבדי צעד, כבדי חלומות אחרים, הוייות אחרות והווייות אחרות. את הפשטות הגדולה, את ההרמוניה השלמה שבין האדם ובין הנוף הסובב אותו, ישיג הנוער, יליד הפינה הזאת, המתהלך כאן חפשי, טבעי, אחד ושלם עם האדמה, עם הטבע, שבו נולד ובו גדל, עם הים, המלווה אותו מרחוק בנשימתו-המייתו הכבירה, ועם שפע החיים הנצחיים, שהדתיים קוראים להם אלהים, ואילו הקיבוצים המודרניים מעדיפים לכנותם בשמות אחרים, סתומים ובלתי ברורים כמונו. ויפה הסביר אחד הילדים שבגליל-ים, “צבר” כבן-חמש את ענין האלוהות: “אלהים” אמר הקטן, “זהו סידור-העבודה של כל העולם כולו”.
זכרון יעקב 🔗
לא, לא, קורא יקר! לא תיאור-נוף ולא עיטורי-ים, אלא על המושבה ידובר בזה, כי חיבה יתירה חובב אני את זכרון-יעקב, השוכנת בלב-הכרמל. אוהב את ים-התיכון, הרועש בקרבתה ואת המרכז המסחרי, הסואן בתוכה. יש בה חנות אחת, שלא תמצא דוגמתה אף בתל-אביב. אתה מוצא בה מכל מה שיתאווה לבבך: דבר טבעי משובח וסכיני-גילוח מובחרים, ריבת-תות משופרא וגרבי-ניילון מצויינים. שעוני-יד וכובעי-קייץ נהדרים – דבר לא נעדר! ואם יש את נפשך לדעת, מה שופמן כותב על שמשון מלצר ב“ידיעות אחרונות” שביום הששי, הרי אתה נכנס אל חנות של נייר, קונה גלוה בשלושה גרושים וקורא לך שם בהרחבה את כל החן הכתוב ואת כל האמת התמציתית, הנאמרת שם על “נהרות”, וביום השבת בין-הערביים, בשוב העדר מן המרעה, וקול הצאן עולה וממלא רחובות “זכרון” זמירות של שלוש סעודות, אזי יש רק להצטער על שאין כאן מ. גשורי, כי ירשום את תווי0הזמרה של הניגון החסידי החדש, המושר בחוצות זכרון-יעקב בקול גדול כל-כך ובהתלהבות מרובה כל כך, בנטות צללי ערב, לעת צאת שבת-קודש. בגן-המושבה, “גן-רוטשילד” אשר ממול בית-הכנסת, הענוד שעון עברי, בצל אילנות כפופים מרוב זקנה, יושבות שלוש נשים זקנות, כפופות גם הן מחמת רוב זקנה, ומשוחחות ביניהן בנחת על דא ועל הא. האדישות לגמרי לגבי כל הסובב אותן. חוד החוטם נוגע בשפה התחתונה של הפה חסר-השיניים, ובעיניהן קפא אור-החיים. והנה פתאום, בכוח-קסמו של הדמיון הנמרץ, ראיתי לפני לא שלוש זקנות, כי-אם שלוש ריבות צעירות, בחורות ביישניות, שזה אך עלו, לפני חמישים-ששים שנה, מרומניה, מגליציה או מאוקראינה. טל-שחרית ילין בתלתליהן, חן-הצניעות נשקף מעיניהן הברות, ובלבבות הרכים והענוגים בוערת אש-הקודש: “ציון תמתי, ציון חמדתי, לך נפשי מרחוק הומיה!” ואז העיפותי עיני והסתכלתי סביבי לכל מלוא עיני, למן “שפיה” עד “מען צבי”, אל כל הסביבה הפורחת והזורחת בהר ובבקעה, וראיתי פתאום בעליל את נעוריהן של שלוש זקנות אלו, את ימי-עלומיהן הרעננים, שנזרעו וניטעו סביב סביב על כל צעד ושעל, זה יפיין המרוקם בכל ערוגת-פרחים נאה, המשולב בכל שדרת-ברושים שלאורך כל שביל וכביש ומשובץ בכל נאות-הדשא המשתרעות מסביב למושבה, אור-עיניהן הבהיק לי מתוך בריעות-הדגים המרובות, המפוזרות לרגלי הכרמל, וידעתי ברור: נעוריהן לא מתו, יפיין לא כלה – אביב-חייהן נתגלגל בנעורי-הנצח של אדמת המולדת, והוד-יפיין נתמזג ביפי-נופה של ארץ-ישראל.
צפרים 🔗
האכרים למדו מהן הרבה. כמוהן שוכבים לישון עם בוא השמש ומשכימים קום כמוהן עם הנץ החמה. וזריזות זריזות, זריזות – אף רגע לא יעמדו בטלים, לא הצפרים ולא האכרים. הידים והכנפים עסוקות תמיד – הלא מרובות כל כך העבודות תחת השמים! לכאורה, הפקר הם בעלי כנף אלו, אין דואג להם ואין שם אליהם לב. ובכל זאת אין כמוהם חוסים בצל שדי, שרויים תחת כנפי השכינה, בטוחים באהבתה המגינה ומסורים לטיפולה המיוחד. כמה חן ניתן להם, כמה יופי של צבעים וצורת. כלום יש בעולם יצור אלגאנטי יותר מן הנחליאלי? איזה נקיון במזיגת הגוונים! איזו הקפדה אמנותית בחיטוב הדמות, בחיתוך האברים הענוגים! מי ראה את הסימטריה הנפלאה של הדוכיפת בשעת מעופה, בשעה שכל הצבעים המכוסים נחשפים ומבהיקים באור החמה ומרהיבים את העין בנויה של הערבוביה הססגונית המחושבת להפליא, והעטרה המקופלת שבראשה מתפשטת ומתגלית כמניפה עתירת הדר. ומי ימנה מספר כל מיני בני העוף, המעופפים תחת השמים, שאפילו חוקרים מובהקים מתקשים לדעת אותם על בורים. למן “הנשר הגדול, גדול הכנפים, ארוך האבר, מלא הנוצה, אשר לו הרקמה”, עד הפשוש הקטן שזנבו המופשל למעלה נראה כתקוע מתוך זחיחות-דעת, כלאחר יד, ומקורו הדק והארוך אינו עומד בשום פרופורציה לגופיפו הקל והזעיר – עולם מלא של יצירים מופלאים, יפי קול ומיטיבי נגן, כנפי רננים וגוונים, שסוד התעופה נתגלה להם עוד הרבה הרבה זמן קודם שנתגלה לאדם, וצלילי זמירותיהם וסלסולי שיריהם ממלאים את חלל העולם רינה ושמחה וחדוה צוהלת – ואנו עוברים עליהם אל סדר היום המשעמם שלנו, אל ריב המפלגות ושאון הלאומים, המחרישים את אזנינו משמוע שיר ילדי הטבע, ומסמאים את עינינו מראות את החן והחסד השופעים מן הבריות היקרות הללו, המגוונות ומרנינות את עולמו של הקדוש ברוך הוא. “אל הצפור” היה שירו הראשון של ביאליק, כי רוח אדוני החל לפעמו למראה דמות צפור ולשמע צפצופה.
עץ השדה 🔗
זרועותיו הארוכות-ירוקות נשואות תמיד כלפי מעלה במין תחינה אילמת: גשם, גשם! שמש, שמש! כי שאיפה אחת נצחת מפעמת את כל קרביו: להיות ירוק תמיד, רענן תמיד, נושא פרי מבורך ושופע צל למכביר. להיות תאוה לעינים ונחמה לנפש. והוא ממלא תפקידו זה בשקידה נפלאה, בנאמנות בלתי נלאית, מבלי דעת כלל מינותו ומהותו של זה שנהנה ממנו, שאוכל מטובו וחוסה בצלו. במופלא ממנו לא ידרוש ובמכוסה ממנו לא יחקור – רענן ואיתן יעמוד, יכה שורש למטה ויגדיל ענף למעלה, וכל המייתו ודומייתו תחילה הן ליוצרו הנעלם, שחונן את שרשיו בכוח יניקה מעומק תהום רובצת תחת, ואת ענפיו בתאות לבלוב ושגשוג כלפי תכלת שמים ממעל. והאדם? זה שנהנה מפרי העץ ומתענג על מראהו – כלום יודע יותר ממנו על מיהותו ומהותו של הממונה עליו ( “גבוה מעל גבוה שומר וגבוהים אליהם”), של זה אשר למענו הוא מתנאה כל כך, אשר בשבילו הוא שואף להצטיין ביפי גופו וביפי רוחו, ולשמו הוא עמל ויגע כל ימי חייו, לעלות ולעלות בשלבי ההצלחה החמרית והרוחנית, כדי לגרום נחת-רוח – למי? לשם מה? להיות לברכה ולתפארת – להנאתו של מי? לטובתו של מי? כאדם כעץ השדה!
כפר-ורבורג 🔗
“מי יגלה עפר מעיניך, ר' מנדלי מוכר ספרים!” הגיתי בלבי בלכתי במשעולי השדות שבכפר ורבורג, “וראית את הכפר הנחמד הזה, השוקט על סדריו ועל יושביו החרוצים, ונהנית מאוד מאוד מיהודיך אלה, בני בניהם של הקבצאלים והכסלונים, אשר בצדק שמת אותם ללעג ולקלס – לפני מאב שנה, ושלחת בהם את כל חציך השנונים – איזה הבדל עצום! איזה שנוי לטובה ולברה!” והנה באותו רגע נראתה לי מרחוק, מעל הכביש העובר לאורך הכפר הארוך, עגלתו הידועה והרעועה של הסבא ר' מנדלי, כשהיא משרכת דרכה וחורקת תחת משא ספריו הקדושים, מאחוריה קשורה לה עגלתו של התוספות יום-טוב, וחמורו של ר' פינחס בן-יאיר מהלך והולך לו לצד הסוסה המפורסמת. הזקן יושב על דוכנו ושולח חטמו הרגיש לארבע הרוחות, מריח ומרחרח בהנאה גדולה את האויר הצח" מחיה נפשות! בורא מיני בשמים! אך כדי שלא להתגלות בהתפעלותו הריהו מעלה על שפתיו אותו לגלוג של זלזול, כמי שאומר: הפלא ופלא! מה ש“שלומיאלים” אלו מוכשרים לעשות! עיני מסתכלות בו בצחוק של נצחון ותנועת ידי הרחבה מראה לו על חן המקום ועל רחבות המושב: “נו, ר' מנדלי, מה כבודו אומר על יהודי קבצאל אלו? איזה סדר לבתיהם הנאים, לחייהם הקשים המלאים עבודה, עבודה, וברכת אלהים! איזה ריח טוב כאן, איזה רוח צח נושב כאן. והגלה היהודית הטובעת כאן בבוץ אינה צריכה לחכות ל”גויים“, לאיכרי הכפר הסמוך, שיבואו ויחלצו אותה מן המיצר! הנה בני-נוער אלו, פרי בטנה של האדמה הזאת, חילצו זה עתה את עגלתו של ישראל סבא מן הבוץ ההיסטורי – ועוד ידם נטויה, ועוד כוחם אתם לעשות גדולות ולהראות נפלאות – עין לא ראתה! הזקן הנהדר פונה כה וכה, בולש בעיניו הקטנות והחדות בשדות ובחצרות, במשק של הכפר החרוץ – הלגלוג המרירי מסתלק, ארשת הפנים הסארקסטית גזה ואינה, ובת-שחוק של נהורה עליונה, בת-השחוק האמיתית של מנדלי האמיתי, הפנימי, מעטרת את שפתיו הדקות למראה השקט והשלוה שבשדות העבריים, אשר במשק העברי, למראה הצמיחה הגדולה שמסביב, ופיו ממלל חרש: “הס” ישנים מעשי אלהינו”, כמו אז על שדות אוקראינה אלא ש“מעשי אלהינו” כאן הם מעשים עבריים לתפארת!
לאורו הבהיר של האופק נמוגה דמותו הסבאית של ר' מנדלי וערב מפואר ומטוהר יורד ועוטף את כפר-ורבורג בשלוותו החכלילית.
בקרו של ילד 🔗
דמות העולם אינה קבועה עדיין בהכרתו, נסיונו צעיר ורך וכשהוא מתעורר בבוקר אינו מתעורר אל תוך ודאותו של היקום הקיים, אלא אל תוך עולם-של-בראשית, אל תוך תוהו-ובוהו… היקיצה בבוקר עודנה בחזקת הפתעה, בבחינת הוייה ראשונה. והנה הוא רואה את אבא, את אמא – הוא נזכר… והרי הם לו כהררי-אושר, כנהרי נחלי שמחה וגיל. הוא יורד מעל מטתו וניגש אליהם לגשש את אשרו, את אושר ודאותו של העולם, למשש את פלא-ההוייה… אבא, אמא – הרי זה דבר נפלא, שיש ממשות שמחה ומאירה כל כך בחיים! הללו, שזה כבר שכחו את ילדותם ואת יקיצתם בבוקר, שואלים לחפצו, והם תמהים על התנהגותו, מאחר שאין הוא מבקש דבר – ילד משונה! והוא הלא רצה רק להיות בטוח במציאותם… לקרוא בשמם ולשמוח בלי קץ על שהם כאן. והנה בעד החלון עוף פורח, ענן עובר, יצירי-חמד נעים ונדים בחלל-התכלת… שמיים! איזו שפעת שמחה כחולה פרושה ממעל! איזה גל של אורה! והנה ארוחת-הבוקר. ורק עתה נזכר שיש עונג כזה הנקרא להם בחמאה, שיש פלא כזה הנקרא כוס-חלב. האויר מסביב מלא צחצחות, מלא נפלאות, ומתוך האויר המבהיק הזה עולה קול-ההורים כמו מבעד הערפל… ערפל שטוף-נגוהות. לאט לאט ניעור זכר יום-אתמול, חברו יוסי וחברתו זיוה, שאמרה לו אי-פעם: פויה!
“מה אתה מתלבט כאן ערום!” נוזפת בו האם, “אולי תקום תתלבש ותעזור לי קצת בסידור הבית?”
ערפלי-בראשית מתפזרים, שמחת בראשית תפוג, לאט לאט הוא משתלב בתוך חיי-הבית, משתבץ בתוך סדר-היום, אור-המציאות מגרש את התוהו-ובוהו היקר, והנסיון הבלתי-פוסק מקהה את התפעלות-הבוקר למראה יום חדש.
טבע – קבע 🔗
יחסו הפנימי של התרנגול אל השמש לא נשתנה. הבינה שניתנה לו “להבחין בין יום ובין לילה” בעינה עומדת. על כן קריאתו-בשורתו לקראת אור הבוקר כה נלהבת, כה חגיגית, כה אמיתית. ואילו שעונו של האדם נשתנה, סדר-השעות נתחלף ונתבלבל תכופות: מוקדם ומאוחר ואין נחת. ומשום-כך, בן-אדם, רמונך לדעת בדיוק את שעת החצות, אל תפן אל השעון. הט אזנך לקריאת התרנגול וידעת. גם סדר- הכוכבים במסילותם ברקיע-השמים שום שינוי לא חל בו. כוכב כוכב ומסלולו הקבוע, מזל מזל והפמליה המלווה אותו מששת ימי בראשית. קריצה – חידות, שפת רמזים, כלפי מטה, והעין לא תשבע מראות, והנפש לא תלאה מהתפעל. לא כן הכוכבים בשמי הספרות. הללו נוצצים והללו דועכים, אלו עומדים ומאירים שעה קלה ואלו נושרים מיד, סמוך להופעתם. רק אי-אלו בודדים, יחידי סגולה, “יזהירו כזוהר הרקיע” במחשכי הדורות, “ככוכבים לעולם ועד”. לרוב עננים מכסים שמי-הספרות והכוכבים המנצנצים – כוכביוּתם מוטלת בספק גדול. כוח-המאור שבהם מספיק לדור או לשני דורות, ואילו רוב רובם, אין בהם כדי הארה נפשית, אלא לשנה-שנתיים. הזמן כאן הוא הבוחן והבורר, והוא המכריז: זה ייכנס לחיים ארוכים וזה שמו יכוסה במשאון ורשמו ימח לעולמים. כוכבו של יהודה ליב גורדון, למשל, יאיר ויזרח עוד, בשעה שפלוני המפורסם כיום כמשורר מודרני לא יישאר זכר לו ולכל מה שכתב שבולם-הספרות של מחר-מחרתיים. כל מה שהוא טבע הוא קבע, וכל מה שהוא מעושה, מלאכותי, לא יעמוד ולא יכון בשום פנים וצורה.
התגלותו של הנגלה 🔗
בתחנה הסופית חורשה קטנה, עיגול של אילנות שונים: עצי שטים אחדים, מצויינים בעדינותם הנאצלת, ברושים מספר, עתיקים, מדובללים ומאובקים, ושאר נושאי צל וריח. מעונות צפרים ומשכנות רוחות. אור ערביים שורה על כולם ומאיר את פניהם בזיו של חסד רענן ורחמים ירוקים. הלב הנפגע על כל צעד ושעל על ידי רעש הכרך אבק-החוצות, מתפייס מיד עם הכל ומתנחם בפינת יקרת זו, חלף כל עמלו ועלבונו במשך היום. והנה ידידי ילדותי, בעלי הכנף המרובים מסביב! איזו חפשיות מוחלטת! איזו קלות מפליאה! לא בעיות קליטה, לא קשיי מדיניות מסובכת – הפקר העולם, כליל ברכות וצחצחות, ומה טוב להתעופף בו מבוקר ועד ערב, למצוא גרגיר, לצוד טרף של רמש ולחצות ביעף מרחבים כחולים, להטלטל פתאם מעץ לעץ, מכוון לכוון, אגב ציוץ חטוף, מקוטע, ולראות חיים בחללו של עולם. “צברים” אחדים משחקים במחבואים. כמה מהם מתחבאים בסתר הסבך, ולב הצופה מרגיש בעליל רטט המתיחות, חרדת העונג שבמשחקם. הסבך בעיניהם יער שלם והאפלולית שבו מעוררת אימה מתוקה. מה להם חום היום, מה להם עול בית הספר – אחרי מין העוף הריהם החפשים השניים במעלה בעולם הזזה. בגן-עדן הם. חבל רק על שהדבר ייודע להם אחר-כך, כעבור הכל. והנה נטרדו הילדים לבתיהם, הצפרים לקיניהן – הערב פרש צלו הכבד על החורש הקטנה, המתכוננת, עזובה וכנוסה כולה בתוך עצמה, לחיי הלילה. הדממה מעמיקה והולכה ורוח קרירה באה לביקור ממושך, נכנסת לפני ולפנים בעבי הסבך של החורשה ושוהה שם ארוכות. התרגשות רבה בקרב האילנות, אוזן השומע קשובה, אך הדברים סתומים וחתומים, נאמרים מפה לאוזן, עד שהוא חש, כי זר הוא פה, כי נוכחותו כאן אינה רצויה, והוא קם ושב אל הכרך, אל הרעש, אל האבק.
הברוש והדרדר 🔗
“אני פי מלא תהלתך כל היום”, אמר הדרדר אל הברוש בטון של תרעומת, “באזני כל עובר ושב אני מספר בשבחך וגומר עליך את ההלל: נאה אתה, זקוף אתה, עדין-גזע ותמיר קומה, ואילו אתה אף פעם לא פתחת פיך להשמיע בקהל אף דיבור קל של שבח, אף מלה אחת של הכרה והערכה חיובית – וכי זה הוא יחס של שכנים? וכי כך נוהגים נטיעים מהוגנים”? כמה צרות-עין רוחנית, כמה קטנות מוחין יש בשתיקה זו שאתה שותק, בשעה שאני עושה לך פרסום רב בציבור!"
תלונות וטרוניות כאלה שמע הברוש כמעט יום יום מפי השכן, הטרדן העוקצני, ועבר עליהן בשתיקה סבלנית, ואולם פעם אחת, כשהלה נטפל אליו בחזקה והציק לו ביותר בטענותיו הטורדות והמשעממות, גחן ולחש לו: “שכני הנכבד! מה צר לי על שאין אני יכול לגמול לך טובה תחת טובה, ורוב טובה שאתה משפיע עליו ללא נדרשת. מה אומר עליך ומה אדבר עליך? שתארך נאה? הלא אינו נאה. שקומתך זקופה? והלא אינה זקוה כלל, שריחך נעים? הלא כל ריח אין לך! כל השבחים הללו שקר הם ביחס אליך. ולו גם אשפיל את עצמי ואשקר למענך – כלום יאמין מישהו לדברי התהלה והשבח? מה לדרדר את הברוש?”
עשיר ונוף לא נפגשו 🔗
הרים התנשאו מסביב ואני לא שמתי לב. גבעות השתלשלו זו בזו ואני לא נתתי דעתי עליהן. ענייני שיכון ודאגות כספים הטרידו את הלב ואת המוח: משכנתאות, הלוואות ונוסחאות שונות של הצעות לפני המוסדות בעיר הבירה, עד שלא הרגשתי כלל ביפי הנוף שבדרך לירושלים, זה הנוף הנפלא, הדורש ימים ושנים, חיים שלמים כדי לעמוד על טיבו, לבוא עד חקרו וליהנות מגדלו והדרו, ואשר מדי עברי בו הנני מופתע תמיד, מופלא תמיד מרוב הדרת עבוד. מרוב עצמתו הנשגבה. והנה כבר הגעתי לאבו-גוש, ועיני לא הבחינו בו כלל, לא ראוהו כל עיקר! תמהים ותוהים הביטו בי ההרים: מה, הגם אתה? גם אתה עובר אלינו בלי התפעלות, בלי התעוררות? והכל בשל טרדות השיכון ודאגות המימון של השיכון הזה. ולפתע פתאום עלה לפני, התחוור לפני גורלו של העשיר, של איש הכספים, שכל ימיו הוא אחוז בולמוס ההתעשרות, רדוף מלאך הבצע, ומוחו ולבו טרודים תדיר בכל מיני תחבולות מסחריות, המון קומבינציות כספיות, ענייני באנק ובורסה, ועיניו ולבו עוורים תמיד לגבי מראות-הנוף אשר לפניו, עיניו ולבו סומים תמיד, עמומים תמיד מראות את עולמו של הקדוש ברוך הוא! הרי זה ממש נורא, נורא ואיום! הנה חי לו בן-אדם בטבורו של עולם כליל פלאים, בתוך יופי רענן ומלבלב של הוד-מלכותו הטבע, והוא לא יביט ולא יראה, לא יחוש ולא יבחין מאום, מאום, מכל המתרחש לעיניו – אף שמץ של נוי לא יחזה, והוא עובר דרך כל חייו כעוור גמור, בלי כל מגע, בלי כל קשר עם הכוחות הטובים הללו, עם כל החן והחסד הזרועים מסביב, מאמר שהוא בהול תמיד על ממונו, מאחר שהוא נתון תמיד לעניין אחד: עסק, עסק, עסק! רווח, רווח, רווח! ובסופו הוא עובר ובטל מן העולם, בלי שהכיר הכרה כל שהיא באיזה עולם היה חי!
עד מהרה התנערתי מכל הסיוט הזה של השיכון וטרדותיו. בלבי ביקשתי סליחה מאת ההרים והאילנות המתנשאים מעברים, סליחה על עברתי עליהם הפעם בלא ברכה, בלא הנאה, ובקרב נפשי ריחמתי על העשיר, ולימדתי זכות על הסוחר, העובר כאן יום יום במכונית הדורה בלי לראות מאומה, ואת עיני פקחתי פקוח היטב, כדי לספוג הרבה יופי, הרבה זיו, לינוק שפע רב של פאר – למענם, למענם, למען אלה שטחו עיניהם מראות, כדי “להוציא” אותם ולכפר עליהם על חטא שחטאו בעוורון-לבב.
אביב בארץ 🔗
טובת-ריח היא ארצנו, דקת-בושם וענוגת-אביב. אביביותה זו לא רבים ירגישו בה, לא רבים יבחינו בסימניו הרכים והענוגים של האביב הארצישראלי. רובם יודעים פה רק את ימות-החמה ואת ימות-הגשמים. אותם המעברים הפנימיים-עדינים, אותם הרטטים האויריים-עמוקים, נתפסים רק על ידי אלה, שעומדים במגע תמידי עם טבע הארץ, עם נופה הנפלא. אביביות זו מתבטאת בעיקר בעניגות המיוחדת של תכלת-הרקיע, בברק-הרעננות הצח של ירק-השדה. היא ניכרת בקפאון החלומי המיוחד, שבו שרויים הברושים המתנשאים, המתנשאים למרום בזרועות-כוהנים נושאות-ברכה. רק לעתים רחוקות יניעו ראש-אמיר בזהירות, באיטיות מאופקת – על אף החיים הרבים, המלאים צמיחה ולבלוב, השוקקים בהם. אביביות זו באה לידי ביטוי מפורש בקול התור “הנשמע בארצנו”, זה התור הממלא כאן בקולו, קול ספוג עגבים ריחניים, את קול-הקוקיה שבארצות אירופה, זה שכולו אומר בוקר-אביב. וריח-היסמין המתוק, הדשן, המפתיע תמיד את חוש-הריח בבשמו המשכר, הלא הוא כאן במקום הלילך, זה פרח-ילדותנו, שבישר לנו את בוא-האביב בימי-עלומינו הרחוקים. קשה להבדיל בינו ובין ריח פריחת פרי-ההדר, הממלא את האויר גם הוא, ותורם את תרומתו הריחנית לייחודה האביבי של ארצנו. ריח מראה וקול מיוחדים מציינים את האביב שלנו, שגון-לווי נסתר צפון בו, מעל או מתחת לכל הגינונים הדקים הללו: הלא זה הוא הביטוי “האביב שלנו”. “גויים” לא יקיפוהו מכל צד ועבר, “שקצים” לא יקבילוהו מחוץ לעיר, וזרים לא יטילו בו פגם בהווייתם הדוחה והעויינת. הוא כולו שלנו, ואנו מתהלכים בו אחוזי שכרון מפוכח, ועינינו לא תשבענה מראות, ואזנינו לא תימלאנה משמוע, ושפתינו לוחשות בלי הרף: טובת-ריח היא ארצנו!
צפצפות 🔗
נשוקות שמש, חבוקות רוח, הן עומדות כל היום ומתנועעות בחלל האויר הבהיר והקריר, כאילו זאת היא תעודתן היחידה בחייהן הרעננים: להתענג על אור-השמש ולהשען על גב-הרוח, מתוך שכרון של קייץ נצחי. דקות הן וענוגות, והצד השני של עליהן הירוקים גוון כספי לו, והוא מבהיק בחמה באור צח להפליא. הנה והנה, כשיכורות מרוב צחצחות ומרוב לטיפות, הן מיטלטלות, מסתלסלות וסומכות על הרוח הער בלב ונפש, בלב ונפש. מה להן יום חורף כי יבוא ויקפיא אותן משורש ועד אמיר. מה להן רעם כי ירד וישבור זרוע אף קדקוד. מה להן סער כי יפרוץ ויעקור ויתוש וימגר בלי רחמים – חייהן עתה חיי נצח הם, ועליהם גאוותן. כסמל הנוער הם, דמות העלומים הנצחיים, שרגע הנאתם נצח ושמחתם הזמנית שמחת עולם. עם ערב, בהסתלק החמה והרוח תחדל מהן, הרי הן מתנערות רגע משכרונן הצוהל, ועמדו תמהות ונוגות במקצת על ההתרוננות החגיגית שפסקה לפתע פתאום, וכעין תהייה על הראשונות משתלטת עליהן, ופליאה על סף החידה התהומית. אך מיד יעלו ממעמקים הלשדים המחיים והעסיסיים המעוררים, ורגש הבטחון יגרש את העצבות הדמומה, וכל הקרבים יהמו וירננו: מחר יום! לבוקר שוב יתחדשו השעשועים העמוקים והשמש והרוח שוב יעשו בהן בלהטיהם המופלאים, ואין קץ לעונג ולזוהר. ושוב תהנה את העין השורה הארוכה של צפצפות נשוקות שמש, חבוקות רוח.
נאום השמש השוקעת 🔗
הנואם עמד לפני הקהל ונשא דברו על אחת הבעיות הספרותיות. החלון אשר בקיר מאחוריו הראה את הים, האחוז בחבלי הזהב של השמש הבאה, והציף את האולם בקסם המרחב הנפלא הלוהט בלהט גלגל-החמה. בהמון לשונות-אש דיברה השקיעה ושמה לאל את כל חכמתו של הסופר, הנהנה משטף לשונו ומדיוק הגדרותיו, ומפליג בדיבורו על הנושא החביב עליו. הפיטן היושב ממולו, נתון כולו למפלאות הים המערבי, מקשיב קשב רב למזמור-הגוונים הנאדר, הנישא משם, מאחורי גבו של המרצה, בשעה שאת דבריו של זה אין הוא שומע כלום. על פני המשורר נסוך תמהון של התפעלות, השתוממות מלאת הערצה, למה שמראים לו מן השמים, ואילו הנואם הנכבד מייחס את ההתפעלות הזאת לפרי ההשפעה, שהוא משפיע על שומעיו בנועם-לקחו ובעומק-דעותיו. למראה הפיטן הנלהב הוא מתלהב עוד יותר ומכוון אליו את רוב הניבים הנאווים והביטויים הקולעים, בלי לחוש כלל את טעותו המרה: שהוא אינו אלא צל. צל משמיע אמרים ריקים וטח טיח-שיח טפל, בין השמש השוקעת מאחוריו ובין המשורר המתפעל מלפניו.
עת-רצון 🔗
לא תמיד רואים בשעה שמביטים. האילנות, הנחלים והעננים יודעים היטב את נפש הרואה, ואם הוא בא אליהם בחפזה, כלאחר-יד, כאילו על רגל אחת, אין הם נענים לו, אין הם נפתחים לפניו, אלא מסתירים סוד-מהותם עמוק המוק בקרבם, והוא נפטר מאתם כלעומת שבא. רק בשעה טובה ומוצלחת, רק כשהוא ניגש אליהם בדחילו ורחימו, בלב שלם, בעין פקוחה ובנפש פתוחה, הרי הם מתגלים לפניו, מתנאים לפניו, וחושפים את עצמם לעיניו עד היסוד הטמיר והנעלם ומראים לו נפלאות מהוייתם האמתית. וכך הוא יושב ומסתכל בהם בהנאה, בדבקות, רואה את האילנות והנה הם חיים, ממללים, מביעים לפניו הגיגיהם הירוקים ורגשותיהם הרעננים, כשהם מוסרים את עצמם בידי הרוחות המלטפות, ואור-פניהם והמיית-ענפיהם משתפכים לתוך חלל-העולם כשפע טוהר רענן. רואה את המים החיים, את העננים הנוסעים ללא כל מגמה, כביכול, ומרגיש את החיות התכליתית, את המגמתיות הברורה שבכל הבריאה האלהית הזאת, והוא מתמלא רגש-קודש, כמי שעומד על סף-היכל ומסתכל בו פנימה…
הזמן שעל שפת הים 🔗
זהו זמן אחר, שונה לגמרי מזה שמצוי בהמונה של עיר, בחיי יום יום. נשימת העת היא כאן אחרת, ארוכה יותר, עמוקה יותר ויסודית יותר. שעה אחת כאן שקולה כנגד הרבה שעות אחרות. השעה שעל שפת הים גדולה, גבוהה, רחבה – רבת תוכן ועמוקת יש. נצחיות הים מזדהית עם נצחיות הזמן, החדגוניות האלהית מאצילה מהוד-קביעותה על ישותו של הזמן. שתי הספירות העולמיות רבוצות כאן זו אצל זו, מעורות זו בזו, משלימות זו את זו, וזו בזו נמוגות ונעשות לאור אחר ביד היוצר.
ורגע אחד נדמה לי, כי לחיו של הזמן דבוקה אל לחיו של הים באהבה ניצחת, אילמת לבלי הפרד. ועוד: הרעש הנצחי של הים תפוס וכנוס באזנו הנטויה של הזמן, המקשיב אל המית-לב חברו הכביר בדממה, בעצירת נשימה, ולוחש לעצמו חרש, בלי קול, באין אומר ודברים: “טוב, טוב מאוד!” לחש שהוא כעין הד עמוק ל“כי טוב” הרחוק של אלהים אשר בששת ימי בראשית.
הזריז והממולח 🔗
כלומר: הים. ואף על פי שצירוף תלמודי זה בא להגדיר איש חריף ושנון, הרי אין כמוהו מתאים דוקא לעצם טיבו של הים. כי מי זריז ומי ממולח יותר ממנו? אף רגע לא ישבות, לא ישקוט, ואפילו בשעות של מנוחה ושלוה אין שלוו בבטנו. ואשר לממולחוּת – שאלו את הדגים שר בו ויגידו לכם, מה ימתן המלח לחיכם! כדגים במים. שאלו את השלך, השולה את הדגים, מה יערב הטרף המלוח לנפשו הערבה והמצאה, בהשליכו את נפשו מנגד, ברחפו על כנפי-רוח, למען מצוא לחמו על פני המים. ושאלו, לבסוף, את הרופא, המייעץ לחולי-העצבים כי ירבו בטיולים על שפת הים, כי יפליגו הרחק הרחק בים, ונשמו אל קרבם את רחבותו החיה, את ריחו המחיה והמרענן של הזריז והממולח.
קיסריה 🔗
רושם אדיר! ולאו-דוקא הפסלים, פסלי-השייש הענקיים, ולאו-דוקא החפירות, המגלות עיר-עתיקה – אלא הים, הכרמל, שרידי-החומה הכבירים, גושי הסלעים התקועים בתוך הים, שארית המצודה, כל זה משיב בפניך גל-רוח של ההיסטוריה, שנתקעה כאן ונשמרה כאן בעצם טהרה, בעוצם ממשותה. דריסת רגלה של רומא טבועה כאן בכל עוזה ונשמת אפה החזקה מלפפת אותך מכל צס. נדמה לך: ברעז גלי הים כאן עצורים עוד קולות התרועה של קלגסי רומא המנצחת. אך הרחק קצת, במים הרדודים של פינת-ים שקטה ושלווה, משכשכים בני הקבוץ “שדות ים”, טובלים טבילת ערב- שבת ונהנים מן הרוח הצח והריח הטוב אשר לשפת-ימה של קיסריה. אגב, לפי דברי המורה הזקן והנכבד מר פרסוב נולדים כאן בקיסריה הילדים הכי-יפים שברץ, צריך יהיה לבדוק בדבר ברבות הימים. מכאן שולח קבוץ “שדות ים” את סירות-הדייג שלו עד למימי תורכיה, בשחרן לטרף, לשלל-ימים. בהסברה קצרה ועניינית מלווה המורה את האורחים לבית-הנכות ולחדר חנה סנש שבקבוץ, ומפרט ערכם של כל הכדים, הכלים העתיקים, הגרוטאות והדיוקנאות, המנורות והמטבעות, שנישלו מתוך הים – דברים מאירי עיניים, אך הרושם הכביר ביותר עושה נמל-קיסריה גופו, כאן אתה ממשש את ההיסטוריה של ימי הבית השני במו ידיים. נהמת הים כאן עזה כל כך עד שקשה מאוד לעמוד כנגדה, להחזיק מעמד בפני תקיפות הרוח, הנוגח וצורח ולא יתן דמי. נדמה לך: ההיסטוריה בכבודה ובעצמה נותנת עליך בקולה: דע לפני מי אתה עומד!
צפרים 🔗
בריות קלות אלו אינן מבקשות שימת לבך. הן נרתעות מהתעניינותך בהן. את הפירורים תמצאנה בעצמן, בקרבתך, מסביב לך – אך אל נא תתן את דעתך עליהן, אל נא תזרוק להן מלחמך, לא מחסדך ולא מטובתך. הן מסתלקות מהר, ביעף ברגע שאתה אומר להיטיב עמהן. כנראה שנסיון עתיק-ימים הורה אותן להיות זהירות מן האדם. ממבט-עיניך בלבד הן נבהלות ופורחות להן. אמנם, כוונתך וודאי לטובה, להפריש להן מפתך, אבל הן מוותרות: שלך שלך, שלנו שלנו! הרבה, כמובן, היית נותן אילו יכלו להבין טוהר-כוונתך ואל היו מפחדות מפניך! הרי הן חמודות כל כך, ענוגות כל כך, בריות שמימיות באמת. אבל – הן דואגות לחופשתם, חרדות לעצמאותן. אין אתה בדוק להן מחמת היותך אדם. אמנם, בזמן האחרון לבשת גם אתה כנפיים, כנפי-מתכת, ותמריא למרום – כמוהן. אך הן לא הכירו בך עדיין, עוד אינך בעיניהן כאחד משלהן – למרות הכנפיים! מוטות-כנפיך אלה עוד אין בהם כדי לשכנע. שהרי כנפיהן הן מששת ימי בראשית, ואילו כנפיך אתה, האדם, אך מתמול הן… ואין פלא שהיחס אליך מצד בעלי-הכנפיים אשר מעולם הוא יחס של בני גזע-יוחסין לנחותי דרגה.
ההכרח לא יגונה 🔗
קשים מזונותיה של ציפור בימות הגשמים. בימות החמה לחמה נמצא בשפע, בשדה ובגן, אך בחורף דלים מקורות הפרנסה, על כן יברחו הדרורים, אורחי הגזוזטרה, בבוקר יום גשם, בשעה שבעל-הבית זורק להם פירורים, מפזר להם שיורי לחם וחלה. בקיץ הם בורחים-פורחים מיד, ברגע שהלה בא להעניק להם מטובו, מתוך כוונה טובה. הם מסתלקים מהר, ואילו היום, בבוקר גשום זה, הם עומדים, חלים ורועדים מרוב פחד – ועומדים, כי אכף עליהם פיהם. הם מקבלים באהבה ובחרדה את נדבת האוכל הנזרקת להם, מתנת בשר ודם: ההכרח לא יגונה!
בוקר פוקח עיניו 🔗
בוקר פוקח עיניו ופניו נוהרים מגיל: הכל על מקומו בשלום, הכל כדאתמול, דבר לא נעדר: הים חי וקיים, גועש בעיים, “זה היום גדול ורחב-ידיים”, (מובן מאליו אין זו לשונו של הבוקר, שאינו משתמש כלל ב“מליצות” ממין זה, ופסוקי-תנ"ך אינם שגורים על פיו, אך מכיון שאני מדבר בעדו, הריהו בעל כרחו נזקק ללשוני ומסתגל לסגנוני…), הים צוחק לעומתו במלוא פניו הרחבים, וברבבות אלפי זהרוריו וחיוכיו – כתמול שלשום. שמח הוא על ההרים הרחוקים, העוטים הינומה דקה של ערפלים סמיכים, דומים לגלי עשן, המכסים את רובם, אך הבוקר שולח את שמשו-שמשו (ש' פתוחה) לקרוע מעליהם את הלוט המטשטש, והנה נראים בגבהותם-גאוותם הנצחית ובשלוותם רבת הדממה והנחת. ממעל להם, בתהום-התכלת, מרחפים עננים נכבדים, רמי מעלה, כמחשבות עתיקות יומין, כולם משתאים ומשתוממים להדר הררי-אל. (דרכי מחשבתו של הבוקר הן בודאי אחרות לגמרי, ראייתו את העולם שונה בלי ספק מהשקפת עולמו של בן-אדם, אך מאחר שאני הייתי לו הבוקר לפה, למליץ בינו ובין יודעי-ספר, מוכרח הוא לקבל באהבה את דרך-ביטויי ואופן הבעתי). אך ביותר רבה שמחתו על קהל-עדת הצפרים, שהן אוהבות אותו ביחוד, למראהו הן מתעוררות ומתוועדות כיתות כיתות ואומרות שירה לכבודו, ומקבלות הופעתו הנהדרת בקול צפצוף וצהלה ובמחיאות כנפי רננים. דממה רבה מסביב וקול בעלי כנף, דממה וקול. ביתר עוז וביתר בהירות הוא פוקח עיניו, עיני תכלת טהורה ונפלאה, ומביט על האדם התוהה בו במבט בקרי צח, כביר, עמוק, והנה הם שותקים שניהם זה מול זה, שתיקת-פליאה אנושית לעומת שתיקתו האלהית של הבוקר, שכל הדיבורים האנושיים לא ישוו בה.
העין הפקוחה 🔗
הסוס רועה באפר שלפני הבתים. אין הוא רואה מסביבו אלא את העשב הטוב, הרענן עוד בימות אביב אלו. ילד עומד ומסתכל בו הסתכלות של תהייה עמוקה, קפואה, כולו שקוע בהתבוננותו בפלא חי זה שלפניו. עיני הילד ההוזות נעוצות בעיני הסוס: גולות גדולות, עגולות, שחורות משחור. הבהמה אינה מרגישה במבטו של הילד הצופה בה, כשם שהילד אינו מרגיש גם הוא בעינה של אמו הפּקוחה עליו ועל מעשיו ממעל, מאחת הגזוזטרות של הבתים החדשים. בהנאה חרדה היא משגיחה עליו ממרום, צופה אל כל תנועותיו, משקיפה ממעונה על מחמד נפשה – והוא לא ידע. אבל גם היא, האשה הצעירה, אינה יודעת שאחד הדיירים שממול וממעל לה, מתבונן בה כל הזמן, תופס את דמותה הענוגה מרחוק, ומתאמץ לגלות צפונותיה בעינו החדה והחודרת, עין-גבר המשחרת לטרף-יפיה של האשה. ואולם הוא, הגבר, החוקר לכל תכלית וחושף נסתרות – היודע הוא, שמן הצד ניבט בו הרואה המקצועי, המשורר, ואורב לכל פּניותיו ונטיותיו, תוהה בו בשעה שהוא סוקר את האשה הצעירה, את האם, השומרת על בנה הקטן, הלהוט אחר הסוס הרועה – ואין הוא, הגבר הפורש את רשת-ראייתו לצוד בה שמץ-של-יופי, חש כלל במי שעולה עליו, במי שעינו פקוחה על כל דרכיו. והנה הוא גופו, המשורר, כלום הוא העין הפקוחה האחרונה? ומי צופה בו? והיכן העין המשגיחה עליו? “כי גבוה מעל גבוה שומר – וגבוהים עליהם”, ואין קץ ואין תכלה לעין הפקוחה.
צהרים 🔗
אפלולית וקרירות של מרתף בשדרות. מחוצה להן בוער היום ככבשן. שמש קטנה ומרושעת שולטת בעולם, בהירה עד כדי לסנוור ומלובנת עד כדי לשרוף: אש של גיהינום יוצא הימנה לכל באי עולם. הכל נסתרים מחמתה ושואפים צל. החלבן, שגמר את חלוקת החלב, ממלא כאן, בשדרה, את מכסת השנה שמיעט בה בלילה, והוא מכסה את הגרעון בתרדמת-צהריים מתוקה. בצל עץ ענף וכבד מוטל הוא, וסביביו כדיו הריקים, ושנתו תערב לו מכל. צפרים מעופפות סביבו, מדלגות על הכדים, על הישן, ומנעימות עליו שנתו, שנת ישרים, בצפצופיהן העליזים. רוחות מנשבות עליו, מרחפות עליו בקלות, מצננות פניו המיוזעים והמיוגעים ומלחשות לתוך שנתו בחשאי: נומה, נומה, חלבן מסכן – גדול החום מסביב, רבה העייפות בקרבך, אך אנו נשמורך מכל רע: זבוב טורד אליך לא יגע, ויתוש עוקץ יגורש מעל פניך – ישן, ישן, חלבן עייף, אדני צלך על יד ימינך!
תיקון מלא 🔗
יפה-יפה הנוף, המנוחה נעימה, נעימה שיחת הרעים, אחים לנופש, שיחה מהנה ומקרבת את הלבבות. שמי-התכלת מדברים גבוהה-גבוהה, הים נושם רחבות והאילנות מפיקים בושם חריף ומביעים ירקות מלבבת. והנה אורחת חדשה באה, אשה רכה ונאה, ואתה – משב-רוח רענן. כל לב חש בלויית-החן שנוספה עכשיו על יפי-הנוף הקוסמי. האשה היפה הפיצה אור בהיר על אור-היום, על זוהר-הים, ונתנה טעם חדש לריח הניחוח של עצי החורשה. יפי-הטבע קיבל תיקון מלא בהופעת יפיו של בשר-ודם. ואפילו הגבירות שבחבורה, על אף כל הקנאה הדקה, הרושפת במבטי-עיניהן, נהנו ממנה והתענגו על נוכחותה בלב שלם: הללו הרגישו כי בדמות-חמודות זו נתעלה כל המין שלהן כולו.
לילו של שומר הלילה 🔗
ארוך, ארוך לאין שיעור, לילו של שומר-הלילה. לא ככל הלילות לילו. הוא קיר אטום, נציב-קפאון, הר-חושך, שעליו להתגבר עליו, להדביר אותו תחתיו עד רדתו. בתחילתו, כל זמן שבני-אדם מהלכים עוד, אין הוא נורא כל כך, יכול הוא לומר לעצמו, מה הם מהלכים אף אני מהלך לי להנאתי, לא מתוך חובה להיות ער. ואולם, משמגיעה שעת חצות ולאחריה, כאשר תכלה רגל הבריות מן החוץ, ועוברים ושבים מתמעטים והולכים, עד שהוא נשאר לבדו, פנים אל פנים עם הלילה הארוך, או-אז מתחילה מלחמתו בקשיות-ערפו של הלילה. קודם כל הוא מתקין לו מקום-מושב בתוך הבנין, שנמסר לו לשמירה, מושב ולא משכב, גזירה שמא יירדם ונמצא עושה את מקצועו, מקצוע-אי-השנה, פלסתר, ומאבד את עולמו. מקצוע קשה הוא זה של נדודי-שנה, ואין אדם מתמחה בו לעולם, למרות נסיונו התמידי מדי לילה בלילה. אחר כך הוא מפורר לאט-לאט, פירורים-פירורים, את סלע-הלילה המוצק, הניצב לפניו בכל גבהו ורחבו. מאחת עד שתיים הוא סובב-הולך, סובב-הולך, שקוע באיזה נושא דמיוני, שהוא בוחר לו בכוונה, מהפך בו ומהפך בו עד עבור השעה. אחר הוא יושב והוגה לפי-דרכו בתכלית-עולמו, מעלה זכרונות מעבר קרוב ומעבר רחוק, עד שהוא מבלה את השעה החמורה הזאת. עם קרבת האשמורה השלישית הוא מרגיש כי כבש את ראש-ההר, והוא נאנח אנחת-רווחה. מכאן ואילך מתחילה הירידה והזמן הכבד נעשה קל יותר. אך ראשית צעדי הבוקר ניכרת בהתעוררות התחבורה: מכוניות-משא ענקיות נעקרות ממקום-רבצן ומפליגות לתוך חשכת הלילה. הנה מזדרז גם החלבן, העושה הכנות לחלוקת החלב. סוף-סוף נותן גם השמש אותותיו: בהירות חיוורת מסתמנת בשולי המזרח, והוא נאחז בה כבעוגן-הצלה. ברוח חדשה הוא מנער חבלי-שנה מעל עפעפיו, קם והולך בצעדי-און לקראת אור-הבוקר הטוב, המבשר לו שעת-שנה ומנוחה נעימה תחת השמש.
גשמי הזדמנות 🔗
עננים אחדים, שהיו מפוזרים ברחבי רקיע, זה בכה וזה בכה, מפחד השמש ומהדר-גאונה, התלקטו אחד אחד עם בוא השמש, וגמרו לעשות משהו לטובת האדמה הצמאה לגשמים. כל זמן שהיא, החמה והחצופה, מושלת בשחקים, אין עצה ואין תבונה. היא מפריעה, היא מוציאה מהם כל קורט של רטיבות, כל טיפה של לחלוחית, ושותה את הכל בפה מלא. ואולם כעת, כאשר אך נסתלקה, ניעורה התקווה בלב העבים, שסוף-סוף יצליחו לשפוך גם הם את ממשלתם הברוכה על פני ארץ רבה. מקצה תבל עד קצה עבר הרוח והכריז: ענני כל ארבע הרוחות, התאחדו! ומיד כנשמעים לצוו, נזדרזו ונתכנסו מכל העברים עננים רבים ושונים, גמלוניים, כרסניים, גושי קדרות ואופל, והיו למסכת כבירה אחת, הרת חשרת מים וטעונת ברקים ורעמים, שכבשה את הרקיע כולו ומשלה בכיפה. בפאת ים נמחו כליל עקבות השקיעה. החשכה הלכה הלוך והתגבש הלוך והתעבות, והנה לפתע פתאום פילח ברק חד את החשכה, כאילו לראות עוד ראיה חטופה את פני האדמה הצמאה, בטרם ההשקאה הגדולה, ומיד אחריו – פרץ מים רבים, השתפכות זרמי נוזלים ברעש ובזעף ובקול המון חזיזים ורעמים, כאילו כל הכוחות הכבולים, הכבושים, באו לידי התפרצות, התפרקות, וחלל העולם כולו נתמלא זמר מטרות עוז ורננת גשם שוטף. אכן ניצלו העננים את העדר השמש, ותחת כנפי הלילה הריקו סוף סוף את אמתחותיהם הכבדות והמלאות, הסיחו את לבם העובר על גדותיו – ותהי הרווחה. עם בוקר אומר אדם לחברו: השמעת הלילה קול המון הגשם? ואין איש יודע, בכמה עלתה להם לגורמי שמים אלו, הגשמת הגשם הזה.
ראיית השמיים 🔗
לעתים רחוקות, רחוקות מאוד, אנו רואים אותם, את השמיים אשר מעל לראשינו – יותר מדי עינינו נתקלות בהם יום ולילה, יותר מדי מבטנו תוהה בהם, תוהה ואינו רואה כלום, כדרך כל הדברים שראייתנו גסה בהם, עד שאין אנו מבחינים כלל במה אנו מסתכלים. אך יש שעה של פקחון-עיניים פתאומי, של ראייה ראשונה, והרי אתה עומד פתאום לפני הפלא העליון הזה, הנטוי ממעל לך, והכרתך אינה נרתעת לאחוריה, ודמיונך אינו מתעייף ואינו מתבהל, אלא אוחז בקצה-ההשגה, הממריאה ועולה מעלה מעלה, חודר למרומים רבים ועמוקים, לשמי השמיים, מתוך ידיעה ברורה שאין קץ להם, לשמיים אלה, ואין סוף להם, ומתוך ידיעה ברורה עוד יותר, שאין בכוח-מחשבתו של אדם, להשיג שמץ מאין-סוף זה, ואף על פי כן אין הרעיון מרפה מקו-מעופו, והוא מתאמץ לעלות, לחדור, להבין פירושה של תכלת נצחית זו – הוא שורה עם השגת-הנצח ולא יוכל לה! עד שהוא מבקש, נבוך ונלאה, נקודת אחיזה כל שהיא במרחביה, ומוצא אותה לרווחתו ולישועתו בעננה בודדת, בעוף פורח, מצמצם בהם את הסתכלותו הנרהבת, ונהנה מן הצמצום הזה, שגאל אותו מן ההפקר האלוהי, המטרף את דעתו של האדם.
עבים, הרים ולילה 🔗
שלשתם נזדמנו לכאן יחד, יחד ימתיקו סוד, סוד נצחי, שלא ייגלה לעולם. הרי-יהודה, עבי-שחקים וליל-קדומים. בסודם לא תבוא נפשי לעולם. הם מסתייגים ממני מבראשית, מקדמי-עולם. אין הם זקוקים לי. הנה אני עובר בתוכם, תופס מציאותם, חודר את צפונותיהם – ואני מלבר! אין הם מרגישים בי, אינם רוצים בי, אינם, אפילו, לועגים לי – אני מהם והלאה. הם יכולים להתקיים בלעדי. לא יהלוך מהם מאומה אף אם אני לא אכיר אותם, לא ארגיש בהם. גאות-האדם שבי מפתה אותי להאמין, שאני נותן להם תיקון על תיקון על ידי הביטוי הפיוטי, על ידי זה שאני מבחין בהם, מכיר אותם, ועל ידי זה שאני מדובב אותם, כביכול, מחיה את אלמותם ומכניס אותם בגדר ההוייה החיה והמדברת. גאות-אנוש שבי לוחשת ל, שאני מנחיל להם נפשיות, מאציל נשמה להרים ומייחס ללילה הרגשות ומחשבות, שלא היו ולא נבראו. המדבר שבי אינו סובל את הדומם, והריהו מטיל בו את חיותו האנושית, רואה בו מהרהורי לבו, ורותם אותו אל ספירת החושים הגשמיים, אל חוג המחשבה הרוחנית. כאור-פורח אני עובר כאן בין הרי-בתר אלה, מתחת לעננים כבירים אלה, בתוך אופל קדום זה, ואני מעמיד פנים כאחד הגדולים והנכבדים, כבעל-רחמים, המשתף ברוב חסדו את העבים, ההרים והצללים בחיי אנוש, בעוד שהם אינם צריכים כלל לרחמים שלי, לתיקון שלי. הם נשארים כאן ביחידותם, בנצחיותם ואני חולף ועובר, עובר והולך, ונושא אתי, אחרי כל החוייה הלילה של הנסיעה הזאת, רק שלוש מלים דלות, קלילות" עבים, הרים ולילה.
קבלת שבת ברעננה 🔗
שני האריות הזקופים שעל גבי הפרוכת, נושאים את לוחות-הברית רק למראית-עין. “נראים נושאים והם נשואים עם הלוחות”. רגליהם האחוריות אין להן על מה שיסמוכו, הן תלויות ממש על בלימה… על בלימה תלויה כאן גם תפילת ליל-השבת, תפילה קרה, מרושלת של כמה מניינים, היוצאים ידי חובתם השבתית בלי התלהבות כל שהיא. ניכר הדבר: לא אלהי-ישראל עושה פה חסד לאלפים, שנתן להם את השבת, אלא עשרות עושים פה חסד עם אלהי ישראל, שבאים לבקר בהיכלו… ובכל זאת אין הצדק עם יהודי אמריקה, נותני הכסף, בטענתם המרה על מיעוט הדת ודלדול התורה בישראל. ארץ-ישראל היא טלית שכולה תכלת, והשבת שבה אינה מכווצת ומצומצמת בבית-הכנסת דווקא, כמו בניו-יורק, כמו בלונדון. השבת כאן כבודה מלא עולם! בפנים בית-הכנסת שבת רזה, ואילו מחוץ – רזא דשבתא מרחף גדול ונישא בחללו של עולם, ואין מקום פנוי ממנו. גווני שמים וארץ אומרים כאן “כגוונא” בלהט עמוד כזה, שלא שמעה אוזן יהודית זה אלפים בשנים. ובשמי השמיים ירח עברי יקר הולך מאז, מששת ימי בראשית. אורו הבהיר נח באהבה על הבתים הישנים והפשוטים של הראשונים, ועל הוילות היקרות והנהדרות של האחרונים – ואין מחריד ואין מכלים דבר. והנוער, הדור הצעיר, הוא כולו ניגוד לחיי ההפשטה של הדורות הקודמים. הוא מקיים את המצוות על פי דרכו ככתוב: “שמירות היו לי חוקיך” – שירים וריקודים. אין הוא מסתפק ב“בריכה” של ביאליק, אלא שוקע ראשו-ורובו בבריכה הממשית שברעננה. אין הוא מאריך בתפילה, אבל הוא מאריך בטבילה. את ההתלהבות של האדוקים הוציא אל תחת כיפת השמים, והוא עורך בה חצות לאור-הירח.
ברוך יוצרך, הים הגדול 🔗
הדאגות הקטנות, הטרדות המציקות, יראות מפניו, מפני הים הגדול, המסוער והמפואר. הללו יודעות כי אין הוא סובל אותן, אין הוא גורס אותן, ומשום כך ממהרות ה להסתלק מפניו ולברוח על נפשן. כאשר אך ייגלה לפניהן, כאשר אך יופיע לפניהן בהדר-גאונו, מיד הן הסוגות מעוזבות את נושאן לרווחה, לבדו על שפת הים, שאינו סובל קטנות. וכאן הוא שומע: הרחב נפשך, בן-אדם, בעמדך לפני! כוון קצב-נשמתך לקצב-נשימתי, גדל ורחב אתי יחד, והשתרע עד קצווי-תבל! משוחרר, מנושא ומרומם יעמוד מול הים, ושפתיו מרחשות חרש: ,ברוך יוצרך, הים הגדול!"
כוכבים לא ידעוני 🔗
אמנם כן, כוכבים לא ידעוני – אבל אני יודע אותם! אני העוקב אחריהם ומביא אותם בחשבון הימים והשנים, מונה מספר להם וקורא אותם בשמות עלי אדמות. דבר זה מעלה אותי עליהם, מעמיד אותי בדרגה גבוהה מדרגתם, הואיל ואני חוקר לתכליתם, שומר צעדיהם ומגלה את חוקי הוייתם גילוי אחר גילוי, בעוד שהם אינם משיגים אותי כלל ואינם משערים כלל שיש עין פקוחה עליהם ועל דרכם, שיש נפש חובקת זרועות עולם, שמפיצה אור על כל נתיבותיהם ומצפוניהם. אמנם, נפש זו לא הצליחה עדיין לחשוף סוד-הוייתם, לא הצליחה עדיין להתחקות על שרשיהם ולהבין ערכם ומהותם, לעת-עתה היא מגששת מסביב להם, משערת השערות ומצרפת ]רט לפרט, תג לתג, עד שיעלה בידה להכין את הכלים, להתקין את המכשירים, שבעזרתם תוכל לבוא בסודם, לדעת אותם ואת תעודתם ידיעה ברורה ולרתום אותם לצורך חיי האדם ולטובת-הנאתה של האנושות. אל תדעו, אל תדעו אותי, כוכבי-מרום! יום אחד תפלו ברשת זו טמנתי לכם, במצודת תבונתי הגדולה והטהורה, וחרשתם את חרישי וקצרתם את קצירי ונשאתם בעולם החומר העכור, אשר אני אשתחרר הימנו, והיו לי ידיים וצמחו לי כנפיים לכבוש מרומים לא שוערו ולגמא מרחקים לא נחקרו! – נאום האדם, הרודה בכוכבים.
בשבח האכסניה 🔗
אכסניה זו אינה אלא חורשת-ארנים קטנה, משוכנת בראש גבעה לא-גבוהה ונשקפת מול פני הים. היא לא ביקשה ממני כלל כי אספר שבחה בקהל: דבר אין לה עם בני-אדם ואין חפץ לה בתחילות-אנוש. רק שתיים היא יודעת: אמא-אדמה מתחת ואבא-שמש ממעל. יומם ולילה יונקת לשד-אמה ואור-אביה תרווה מבוקר ועד ערב. פתוחה מכל רוחותיה היא משמשת אכסניה נצחית לעוף-השמיים, אורחי-פורחי אלה, המשתובבים בה כל היום ומרנינים את אוירה בקול שירה וצהלה. והנה אני בא, הכתוב השלישי, ומכניס ראשי בין אביה ואמה, ומונה שבחיה של האכסניה הנאה: רוחה – רוח ים, וריחה – ריח הסכך הנפלא, ריחו של חג-הסוכות, שכל הריחות הטובים שבעולם לא ביטלוהו ולא יבטלוהו! וכמה היא מרגיעה את העצבים, בהיותה מוכנה תמיד להעניק צל ומרגוע לכל עובר-אורח. מזמן לזמן היא משליכה לי ממרום אצטרובל נאה, כאות-הוקרה, כביכול, על מחשבתי הטובה עליה. גזעיה דקים וערומים מלמטה, אך מלמעלה היא כולה חופה ירוקה אחת, מפני הצמרות המסובכות זו בזו. כל היום כולו היא שרויה בצל עמוק. אך לעת-ערב, בנטות השמש מערבה ושלחה בה קרניה מן הצד, תתמלא החורשה אורה זכה כל-כך וקרקעה רפודה כולה זהב-פרוויים, נוגה ניגר. כדאי היה לראות אותה בימית-הגשמים, כשהיא סחופה ושטופה ושותה לרוייה חשרת מים רבים, עננים כבדים רובצים עליה בכוח איום ונורא-הוד, אך זכר אהבה קודרת זו כבוש בשרשיה העמוקים וחתום בענפיה הענוגים, כי הכל שמור בקרבה לעד, ושום דבר אינו הולך לאיבוד בחשון-עולמה הקטן-הגדול.
שעה טהורה 🔗
לא ספר, לא ספרות, לא צרות-הכלל ולא צער-הפרט, כי-אם ישיבה שקטה, שלווה ושאננה מול הנוף השלוו והשאנן. הס כל עבר! פה סדר-הזמנים! אתה יושב מול העולם הגדול, מול השמיים – וכל מעייניך ורגשותיך יהיו לשם שמיים. ימים ושנים צריך אדם לחנך את עצמו לקראת שעה כזאת, להיות מוכן לפנינה יקרה כזו, המשובצת באור-הבוקר. הוי, כמה מלאה היא השעה הזאת! כמה כוח דרוש לאדם לשאת את קלותה הרחבה, את שפע-שלמותה! בעומקה ילין הכרמל, יכחיל הים, כולה רפודה תכלת-שמיים, רצופה טל-בוקר, שלל-גוונים ורננים. המון חורשות ממלאות אותה, קהל עדת שיחים רעננים; אילנות גבוהים מקשיבים גבוהה-גבוהה לרזי-עולם, ואשוחים נמוכים, החוסים בצלם, מקבלים מהם ומנענעים ראשיהם הירוקים למשמע הרמזים הנשגבים, הבאים מלמעלה… טור של ברושים דקים, עדת חסידים צנומים, לבושי שחורים, ניצב מן הצד ואינו משתתף בקול-אמונם של שאר האילנות: בדלים, גבוהים יעמדו דומם וישמרו סוד-הוייתם מכל משמר, כיאות לבני-עליה מעטים. בעלי-הכנף הרבים, השונים, אלו החוטים המקשרים בין העצים המפוזרים, המחוברים לקרקע, יעופו כחץ מקשת מכאן ולכאן, ובעופם – ונגלה הזהב הטוב אשר מתחת לכנפיהם, זה זהב-הילדות הרחוקה… רגע ישהו בתוך הסבך, בין העפאים, יתקנו שם מה שיתקנו, ורגע משנהו אוץ-עוף ואינם. צפצוף בלתי-פוסק ממלא את חלל-השעה רננה ושכרון. “קדוש, קדוש, קדוש עולמו של הקדוש ברוך הוא”, לוחשת השעה הטהורה באזני השומע, השוחר צלילות ואצילות, הסופג בלב נפעם ונרחב את כל הנוי החבוי בחיקה של השעה הטהורה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.