רקע
מאיר מוהר
דמות והגות

 

המחשבה הטובה    🔗


כנקודה של בהירות מאירה היא מפציעה ועולה בקרב הנפש ומפיצה סביבה חמימות ועדינות. לפני בואה היו הדברים יגעים, העולם הפנימי, העולם החיצוני אפור ועכור, והנה הואר הכל, הכל הואר ופני העולם הפנימים והחיצוני, לבשו גיל ורעננות. ואחת היא באיזו צורה היא מופיעה, אם בצורת החלטה, להתחיל במעשה חשוב, הדורש התאמצות מרובה, אם בצורת רצון עז, לעקור את היחס השלילי לגבי בן-אדם פלוני מתוך הכרת ערכו האמיתי, החיובי, או לקבל על עצמנו סבלנות אין קץ כלפי זולת, אפילו כלפי הקרובים לנו ביותר. גדול ערכה של קבלת החלטה שכזו, פרי המחשבה הטובה, מהיותה מטהרת את האוירה הפנימית של האדם ומשמשת ערובה ליצירת ההגינות האנושית, בת החירות הרוחנית הגמורה.

הביטוי המוצלח ביותר של חשיבות המחשבה הטובה נמצא בזכריה ח': “ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם!” נביא זה ידע שורש-הרעה: המחשבה הרעה. כי כל מחשבותינו, הטובות והרעות, לובשות במוקדם או במאוחר מעשים טובים או רעים. ומשום כך הבטיחו חכמינו: “מחשבה טובה הקב”ה מצרפה למעשה“. מפני שהיא גופה התחלתו של המעשה הטוב. אך בעיקר באו בסודה של חשיבות המחשבה הטובה החסידים. כל הספרות שלהם מלאה אזהרות מפני המחשבות הזרות וההרהורים הרעים, והמון תהלות וקילוסים בשבח המחשבה הטובה. כי נוסף על השרותים הטובים שהיא משרתת את האנושות, מרובה תועלתה בזה, שהיא מאירה פני החושב אותה (“חכמת אדם תאיר פניו”) ומעוררת אמון אליו אפילו בלב חשדנים, ואמונה באדם אפילו בקרב אכולי-ספקות ונגועי-כפירה. המאמץ המוסרי הגדול, לחשוב מחשבת אמת, ל”דבר אמת בלבבו“, הוא היסוד היחידי של כל דת ותרבות. המחשבה הטובה היא הפינה הנסתרה בה יעמוד האדם פנים אל פנים עם יוצרו. ומן הראוי, איפוא, לטפח אותה ולחנך את עצמנו לחשוב מחשבות טובות, ולגרש את המרירות ואת ה”כעס הקדוש" ואת ה“רוגז הצודק” מקרב לבנו, כי כל אלה הם שלוחי השטן. וחבל מאוד ששיטת החינוך החדשה אינה נותנת כלל דעתה על טיפוח המחשבה הטובה אצל חניכיה, ועל הדגשת חשיבותה לשם עיצוב אפיים ודמותם של התלמידים. בשום תכנית-לימודים לא מצאתי כי ידובר על נטיעת החובה המוסרית בלב הלומדים, לחשוב טובות, להגות נדיבות, להעלות על הדעת רעיונות נכונים וישרים, הואיל והם עשויים להוליד מעשים נכונים וישרים. והרי השכל מחייב שעיקר החינוך היה צריך להתחיל מכאן, מבראשית, היינו: להרגיל את האדם במלאכת המחשבת, לנטוע בו את ההכרה, שאסור לעשות את המוח, את הלב, לשדה-הפקר, המעלה כל מיני קוצים וברקנים, חרוּלי-מחשבה, ודרדרי-רגש, כאן צריך להתחיל, כדי להביא את מחשבת האדם לידי משמעת, כדי לחנך את האדם למצות המחשבה הטהורה, כי בלעדיה אין תקוה למעשים טובים. המעשים שאנחנו עדים להם בעולם הכללי ובעולמנו העברי, למן מלחמת העולם הראשונה ועד היום הזה, אינם מעידים, לגודל הוותנו ודאבוננו, על טיפוח המחשבה הטובה, הפירות לא ישביחו כל זמן שלא יטהרו את השורש מן האדים הארסיים הספוגים בו.


 

הילד והים    🔗


שניהם חברים טובים הם, אף על פי שהים קשיש ממנו בהרבה, שהרי לילד מלאו זה עתה רק שנתיים וחצי, והם מבינים זה את זה יפה ומוצאים שפה משותפת. הילד רואה את חברו זה כבעל-חי עצום, היודע לעשות “קונצים”, והוא מדבר אליו כאל צעצוע גדול, צעצוע חי, חדש ומבריק, שאינו נשבר. והים מצדו רועש תדיר ועושה כל מיני העוויות ורומז לילד רמזים שונים, נאים ונוצצים. הנה הוא מראה לו את האוניות הגדולות התקועות בקצהו, אניות ממש, לא כאלה המוטלות שבורות ומרוסקות בפינת הצעצועים שבדירה הקטנה, מעלה לפניו את השמש, את הכדור האדום שלו, שהוא משחק בו בערב בערב ובולע אותו כולו, להנאת המסתכל הפעוט, “בפה גדול-גדול”. כאן משרבב הילד את שפתיו בחן לא-יתואר ומושך את ההברות ב“גדול-גדול”, כדי להמחיש בעליל את גודל פיו של הים.

כמה פעמים בשבוע הם נפגשים. על פי רוב בא הילד אל הים, מחוז חפצו וטיולו החביב ביותר, אם לא להביא בחשבון את גן-החיות. הנה הוא מתהולל כאן, הים, השובב הגדול, באין מפריע. לא הורים לו, לא סבא וסבתא – חפשי הוא לנפשו כל היום וגם בלילה אין הוא מחויב לשכב לישון, כדוגמת חברו הזעיר, שהרבה מפריעים לו בדירה הצרה, דירה שבתקופת דמי-מפתח. ואפילו כאן, על שפת הים, רבו המפריעים, האם עייפת העבודה דורשת לחזור הביתה, ואין היא שמה לב כלל להפצרותיו הנחמדות: “עוד פעם אחת קצת אצל הים!” אגב הרמת אצבע קטנה, כדי להדגיש את הפעם האחת הזאת. קשה להפריד בינו ובין חברו זה ה“גדול-גדול!” קשה להשיבו הביתה. בידיו הקטנות והאמיצות הוא נאחז במוטות-המעקה שעל שפת הים ואין להזיזו. עיניו המאירות סופגות, בולעות את המראה הנפלא שלפניו ואינן יודעות שבעה. כל חכלילות השקיעה שפוכה על פניו הוורודים-שקופים ורעש הים מכה אותו בתמהון: “הים מפריע לי!”, – הוא אומר לסבתא, המחזיקה בו בחרדה לבל יפול, ומפריעה לו גם היא, הוא רוצה “לבד”. במין תאוה של הסתכלות-התפעלות הוא סוקר סביבו, חודר עד “רחוק-רחוק”, עד כמה שהמבט החדש מגיע. “תראי, תראי סבתא, שם אניות, אניות גדולות!”, אך הסבתא כמעט שאינה רואה את האניות שלפניה. רואה היא רק את הספינות שלה, שנטרפו בים-צרה, ויותר משהיא אוחזת בו, בנכדה זה, היא נאחזת בו כבמשען יחידי אחרון שנשאר לפליטה. “הנה כלב רץ, לאורך המים”, היא מראָה לו, אך הקטן מתקן לה מיד ומסביר לה כבקי ורגיל: “זהו כלב-זאב!” ומביט בה בעינים גדולות ותמהות, בסבתא זו, שאינה יודעת להבדיל בין כלב פשוט לבין כלב-זאב. “הגלים מסתובבים”, הוא מבאר לבני-הלויה שלו את תופעות-תועפות הים. “עוד פעם אחת קצת אצל הים!” הוא מתחנן לפני האם הדוחקת – הגיעה שעתה של ארוחת-הערב – אבל הפעם אין היא מוותרת. ביד תקיפה היא שמה אותו בעגלה וכל בני החבורה נפטרים ללוות את הבן היקר לביתו.

“שלום, ים! ליל מנוחה!” – קורא הנפרד בעל-כרחו אל חברו הטוב, ומנופף ידו אל מול הים, מול השמש השוקעת, מול כל הצעצועים הנפלאים, הנשארים כאן לבד בחלל- העולם המשונה. אך הללו אינם משגיחים בו עתה – פסקה החברות. תמה הידידות ואין מציל! עייפים מחום היום ומרעש חוצות נגררים כל המבוגרים אחרי העגלה, ורק הקטן לא ידע כל עייפות. מבקש הוא את הירח. “איפה הירח?”. והנה גילה אותו במרום, כתם בהיר בשחקים הכחולים, והריהו לוקח גם אותו אתו הביתה, אל פאת העריסה הקטנה שלו, אל החלום – נוסף על שאר הצעצועים הנאים, הים, השמש, האניות והכלב-הזאב. יחסי-הידידות נמשכים כמובן גם בחלום: הים יעמוד פתאום על רגליו, כדוב השחור שבגן-החיות, והוא הומה בקול: מוּה! גלגל-החמה מתגלגל ונופל על אחת האניות ושובר אותה לשברי—שברים, והירח רץ לאורך שפת-הים, רץ מהר-מהר, עד שאוטו משא בא ודורס אותו בחזקה. הילד נאנח בשנתו קשות ונפשו המסוערת משתפכת עליו ברחמים: “מסכן!”.


 

חן החוייה הראשונה    🔗


לא צדק “קוהלת” באזהרתו: “אל תאמר, מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת על זה”. האמת היא שהימים הראשונים טובים תמיד מאלה האחרונים, ואם חכמה אין כאן, הרי יש כאן דבר חשוב מחכמה, והוא: חן החווייה הראשונה, היינו, זכר ראשית הדברים, שנשמר בלבו של אדם במלוא טהרם ותומתם, שכינת ההתגלות הראשונה, השורה על הדברים, ושהיא יקרה לו וערבה לו מכל המציאות האמתית שנתגלתה לו לאחר-כך. מה לו מציאות אמתית, מה ערכן של עובדות נכונות לגבי אותו חן של החוייה הראשונה, זה שאינו עוזב את האדם עד זקנה ושיבה, ואשר טעמו המתוק, הריאלי מכל ריאליות שבעולם, עומד בו וחומר בו ותוסס בו עד יום אחרון. הלא זאת היא חויית האהבה הראשונה, חויית הניגונים הראשונים, השבתות הראשונות, החגים הראשונים והספרים הראשונים. כל מי שבא להוכיח כי הקסם הזה רק בדמיון יסודו, עושה את עצמו לשחוק, כי אם הדמיון הזה גדול כל-כך, נפלא כל-כך, עד שהוא נוסף על הנפש שכרון-אושר בלתי-נשכח, הרי שקול הוא כנגד כל מיני אמיתיות מציאותיות ועובדות יבשות, שאין אדם נהנה מהן כל עיקר. גדולה ורבה חכמתו של “קוהלת”, אך אין בה כדי לפגוע פגיעה כל שהיא בבת-עינם של החיים: בחן של החוייה הראשונה.


 

ענווה    🔗


כפרח בשרשו קשורה מידת הענווה בגדלותו של האדם. יותר שהוא מעולה בסגולותיו, יותר הוא ענוו ופשוט בהליכותיו. מעלה זו אינה מעלה נוספת על מעלות רוחו, כי-אם תוצאה טבעית, הנובעת מתוך עצם המעלות הללו. העניוות היא תגובת הגאון על גאוניותו. הכרת גדולתו מספיקה לו. הוא מגין על עצמו מפני הרגשת גודל ערכו וחשיבותו במידת הענווה והפשטות, המעניקות לו שלוות-נפש ושווי-משקל רוחני. לא ייפלא, איפוא, שמשה רבינו בדורו, ואיינשטיין בדורנו היו מצויינים שניהם בענווה מופלגת.

הענווה האמיתית היא בתה הכשרה של הגאוניות האמיתית, ויפייה של הבת מעיד על יפייה של האם.


 

עולם הבא לצורך העולם הזה    🔗


לא מימרתו של הלל לאותו גר: מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך, ולא פסוקו של אחד-העם: לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה, מציינים את עיקר היהדות, כי-אם “ובחרת בחיים” של משה רבינו. כי התכונה הראשה של עם ישראל היא אהבת החיים המוחלטת, בכל המצבים ובכל התנאים, בכל מצודה רעה ובכל מצוקה קשה. לאהוב את החיים מעל לכל פגעים ופורעניות, יאוש ודכאון – זוהי חכמתה היסודית, תמצית הבינה העליונה של היהדות, הואיל והחיים הם ההתגשמות המלאה של ה“טוב מאוד” האלוהי, הראשית והאחרית של כשרון היצירה האלוהית. והנה, בשעה שראה שר-האומה שיש לקוי גדול אחד בהוייה, והוא המות, שאינו נותן ליהנות מן החיים הנאה שלמה, עמד ויצר לו “בחכמה רבה את העולם הבא”, עם כל הטובות והנפלאות השמורות לו לבן-אדם לאחר מאה ועשרים שנה, כדי לחפות על המות, כדי לסתום גם פרצה זו, שרוח קרה מנשבת הימנה, והיה מעשה-החיים שלם, ואדם מישראל יוכל להתמכר לשמחת העולם הזה בלב שלם, מלוא חושיו החריפים, ומראה המות לא יוסיף עוד להשבית את שמחתו והנאתו ולדכא את רוחו בחזון הגויעה והחדלון, שהרי גם מן הצד ההוא הכל על מקומו בא בשלום, עולם הבא רומז ומבטיח נחת הרבה, והוא קיים לא לשם עצמו, אלא לשם ביסוס קיומו של העולם הזה, שהוא באמת אינו אלא טפל לו, אינו אלא המשך לו, הואיל וגאוניותו החד-פעמית של אדון-הנביאים לא יכלה לאחוז במופשט, בערפלי דמיון והזייה, כי-אם דוקא בממש, בעולם הזה, בחיים – ובחרת בחיים! ועד היום נשאר עם ישראל נאמן לצווי זה, על אף אמונתו בעולם הבא, ועל אף הגלים הזידונים, העומדים בכל דור לטבע אהבת-חיים זו במבול של דמים – העם אוהב את החיים, ודומה בזה למלכו, מלך העולם, מלך חפץ בחיים.


 

הגברת הקטנה    🔗


עוד לא מלאו לה שנתיים – וכבר נראים בה כל גינוני-החן של יפהפיה גנדרנית: אומרת “לא, לא רוצה!” בעוד שכולה מלאה כן, מלאה חן, רוך והתרפקות. כמה היא יודעת ערך נשיקתה! כשסבא זוכה פעם למתנת-פיה (“חזק, חזק!”) מיד היא ממהרת אל סבתא להעניק נשיקה גם לה, כדי שלא לעורר קנאה, שלא לעורר רוגז. כל המילים המשובשות שבשפת-הרחוב בפיה אינן משובשות. כשהיא נותנת בקולה על אבא: “עזוב!”, הרי הוא מרגיש שלשון זו נכונה, שצווי קטיגורי זה הוא במקומו. אף על פי שאלהים אומר: “הניחה לי!”, וש. בן-ציון כותב: “הנח לי!” בכל-זאת המלה “עזוב” חזקה יותר, מלאה תקיפות יותר, כשהיא יוצאת מפיה הנחמד, בשעה ששתי עיניה הן שתי להבות של תכלת. ואז יודע סבא שנגזרה גזירה, שאין ברירה – עליו “לעזוב!” אחיה הבכור מנסה, אמנם, לחנך אותה, כיד חכמת-החינוך הטובה עליו, אך היא שומרת על עצמאותה ואינה מקבלת מרות. (הוא כבר תלמיד הכתה השניה, ועל מנהל בית-הספר שלו הוא מספר, כי הוא כבר “איש-שיבה, אולי למעלה מארבעים!”).

הקטנה אינה מתבטלת לפניו, אלא מתריסה כנגדו: “ארביץ?” (בלי הא השאלה – גם חכמי המשנה השמיטו את הא השאלה). האח הבכור יודע לכבד כוח-זרועה, סוף-סוף, הרי הוא שאימן אותה באמנות-ה“בוקס”. יש לה סוודר אדום, ובו היא מתהדרת ומתגאה לפני האורחים, מהלכת לה הנה והנה, כאילו לא-כלום, ועיניה מסקרות, מטייפות אל כל צד, לראות אם מסתכלים בה. “לא, לא רוצה!” היא מכריזה ללא כל קשר, בעוד שכולה מלאה כן, מלאה חן, ומלוא כל הבית יפיה ואורה, חינה וחסדה: גברת קטנה.


 

השמח בחלקו    🔗


עולם מלא גנוז בשתי מלים אלו. וטעות היא לחשוב שיש כאן איזה לקח מוסרי, איזו הדרכה דתית – בעל המאמר יודע היטב שדברים כאלה אינם נלמדים, שסגולות כאלה אינן נרכשות, שאין זה ענין של מוסר ודת. כשרונו של אדם, להיות שמח בחלקו, טבוע בו מלידה, ואם לאו, לא יבינהו לעולם, לא ישיגהו לעולם. כי שמחה זו עומדת בינו ובין העולם וחוצצת בין חלקו ובין שאר מיני החלקים שהוא לא זכה בהם. על ידי חציצה זו אין הוא רואה שום חלק אחר, שמחתו הגדולה בחלקו מכסה על שאר החלקים שלא ניתנו לו. ולכן אין כאן כל קרבן מצדו, כל הבלגה, כל מצווה מוסרית, שהרי אין הוא רואה כלל מה שאין לו. כל החלקים האחרים אינם נתפסים כלל ברשת-ראייתו. שכלו, אמנם, יגיד לו, שיש גם חלקים אחרים, טובים יותר וגדולים יותר, מזה שלו, אבל ראה לא יראה אותם, ומשום כך אין הוא יכול לשמוח אלא במה שיש לו, בחלקו, שהוא בעיניו מלא ושלם ומתאים לו ולרוחו התאמה גמורה. ואפילו כשירחיב לו אלהים וחלקו יתרחב ויתרבה, הרי שמחתו נשארת אותה שמחה ששמח קודם בחלקו הקטן. וזה העיקר: שמחתו עומדת לעד. כי רק החלק עשוי להתגדל ולהתרבות, ואילו השמחה עמודת בעינה. ובצדק ובדעה מפוכחת ומדויקת אומר בן-זומא, בעל-המאמר בפרקי אבות: איזה עשיר? השמח בחלקו. הוא רק קובע כאן עובדה, אינו מטיף ואינו מוכיח. הוא רק רוצה לומר כי עיקר העשירות היא השמחה, ולא החלק. ואם היא איננה – מה מועיל בחלק, ואפילו הוא גדול מאוד!


 

תהילת האורח    🔗


ביני ובין הצער עומד האורח. בנוכחותו אינני יכול להתמכר אל רעי הנאמן, אל צערי ולהיות שקוע, כמו תמיד, במרי-שיחו הקשה. אין אדם הגון מזלזל בכבוד-אורח. בבואו אני מבקש סליחתו של בן-לוייתי התמידי, מתחמק הימנו ומאיר את פני לאיש-חסדי, הבא לכבדני בנוכחותו היקרה. בחברתו אני נושם לרווחה, דעתי מתבהרת עלי, רוחי משתחררת מעקת חיי – ולו גם לזמן-מה, ואני שוב טועם טעמה של קלות-חיים, של רחבות, של נחת. אורחי היקר אינו יודע כלל כמה הוא נותן לי, כמה הוא מרויח לי בעצם שבתו בצל קורתי ותוגתי. הוא משיב, ממש, את נפשי מכל התהומות והמהמורות, שהיא תועה ומתלבטת בהן, אל אור-ההוייה הטבעית, הנוחה, החפשית, בצאתו תלווהו ברכתי הכנה: ברוך תהיה לי, אורחי הגואל, רב-החסד והמרפא! הוסיפה נא לבקרני מדי פעם בפעם, כדי לחלצני לשעה, שעתיים מידידותו המחניקה של הצער כדי להחזיר לי לזמן-מה טעם של חיים נטולי-מעמסה וברוכי-רווחה.

 

דרגות אהבה    🔗


שלושה שלבים הם ביחסו של הגבר אל האשה. הראשון הוא שלב-הלב, היינו: אותה נהייה רומנטית טהורה לקראת הפלא של האשה, שנתגלה לו לעלם פתאום והציף את לבבו בבת-אחת רננת חדוה משכרת ותרועת אושר אין-קץ. תקופה זו מצאה את ביטויה בספרות ב“שיר-השירים” אשר לשלמה, באהבת ציון לאברהם מאפו וב“ספר השירים” אשר להיינריך היינה. שני לו הוא שלב הבשר-ודם, תור החושיות התוססת, שכרון הגוף הנוהם כארי על קופה של בשר, בתוקף הצו הקדמון: “פרו ורבו!” והחוק האלהי של קיום המין, בו שטוף הגבר בסערת יצרים, חמדת בשרים, וכולו נתון בידי חושיו כחומר ביד היוצר. ביטויה של תקופה זו בספרות: מופאסאן, אנאטול פראנס, ודומיהם. כמעט כל הספרות המודרנית הטובה שבמאה העשרים. השלב השלישי הוא, או צריך להיות, שלב הרוח, כלומר תפיסת היופי שבאשה מבחינה רוחנית מזוככת. התחדשות והתרעננות היחס אל הודה והדרה של האשה בעזרת הרוח החפשית, הרוח המשוחררת מכבלי היצר, מנחושתיו הכבדים של הגוף, מהיות רואה את הדברים מגבוה, מסתכלת מחדש בגויית-חמדה זו של בת-הזוג ומגלה בה את טביעת אצבעותיו של היוצר העליון, את גומות החן והחסד של הבורא, והאדם נהנה הנאה חדשה מן הנוי האלהי השוכן בבשר-ודם. בספרות מצאה תקופה שלישית זו את ביטויה בספרי הקבלה ובכמה מן הסופרים שהשפעו ממנה ביודעים ובלא יודעים. רמזים ראשונים וסימנים מובהקים לכך נמצאים ביצירות גיטה, רילקה וכיוצא בהם. מי שלא זכה להגיע אל השלב השלישי הזה לא ידע את האשה, לא ידע את חוה העליונה, שהזווג התחתון הוא רק רמז לה. הלב נשאר תקוע באפלת היצר ובעכירות החוש, ואור אלהים לא נגה עליו מלמעלה, וראייתו לא נזדככה כדי ראיית הממשות כהזדהות מלאה עם יסוד האצילות. לכך, כנראה, מתכוון היינה בהטיחו דברים קשים בפני משנאיו-מקנאיו, שריננו אחרי שירי האהבה שלו, שאין בהם חוייה אמתית וכפרו לגמרי בהצלחותיו בחברת המין היפה, מאחר שהיה, לדבריהם, יהודי חולני וחסר כוח: “יכול אני ליהנות מן האשה בעין אחת שלי יותר משאתם יכולים ליהנות הימנה בכל רמ”ח אבריכם!".

העין האחת של המשורר הלירי הגדול היא היא הדרגה השלישית, הרוחנית, ביחסו של הגבר אל האשה.


 

מעשה בצדיק ורשע או אגדת כל הדורות    🔗


הרשע רשע גמור היה: שואף קרבות, שופך דמים, טורף ורומס ואין מציל – אך הצדיק לא היה צדיק כלל, לחינם באו עליו כל יסורי הצדיקים… הוא, אמנם, סבל, צעק חמס ובכה על מר-גורלו, על העוול הנעשה לו, אך בלי אותו רגש-הצדיק המחזק את היד הרפה, בלי אותו הכעס הקדוש, המטיל אימה על אנשי בליעל. בשפה רפה ובזרוע רפויה התגונן, נלחם על נפשו – והפלא ופלא! הוא זכה להצלחה וניצח את אויבו – אבל בלי תרועת הנצחן של “באבוד רשעים רינה”! בלי “ישמח צדיק כי חזה נקם”, שהרי בסתר-נפשו ידע שאינו צדיק כלל, כי בעומק-לבו הרגיש שהרבה-הרבה מכוח של הרשע, מידו, מיד-הצדיק, בא לו לרשע זה, שהרבה-הרבה מאפשרויותיו והעזותיו הנוראות נבעו ממנו מן הצדיק המדומה עצמו, עקב התרשלותו במעשי-הצדק, על ידי הזנחותיו התמידיות בהפצת האמת, בהרבצת תורת הצדק, על ידי התעלמויותיו הממושכות ממעשי-פשע שנעשו לעיניו ממש, והיה בידו למחות ולא מיחה! ולאחרונה, על ידי הקנאה החשאית שקינא במסתרים בדרכו האמיצה של הרשע, ההולך ישר אל מחוז-חפצו המשוקץ, ברהב-תאוותו הגלויה להתמכר לכל זדון ולכל תועבה בלב שלם, בלי בושה, לדגול בשם השקר בפה מלא וביד רמה! אכן, רשע גמור היה הרשע, רשע כמה שנאמר בתהלים, וכפי שהוא מתואר בספורי האגדות, ואילו הצדיק, אוי ואבוי לנו! הצדיק היה רק לא-רשע, רק בלתי-פושע, מחמת הרגל כנראה, צדיק של מאין-ברירה, מחוסר עוז-החלטה, צדיק שצדקתו מופשטת, אפלטונית, חסרת דם וכוח, ומעשיו הטובים דלים היו כל-כך, אפסיים כל-כך, עד שהיו דומים לפיהוקים ריקים לעומת שאגות-האריה של המעשים הרעים, שהיו מנקרים את העין בזיו-השטן שבהם, שהיו מאירים באש של גיהנום, וצוהלים צהלת אשמדאי… ומשום כך, גם בשעה שהצדיק ניצח לא נתעוררה שום שמחה בעולמות העליונים, כי דל מאוד, עלוב מאוד, היה נצחון זה, לנוכח המפלה האיומה של השטן, שאף בעצם-תבוסתו עמד ולעג למיעוט-כוחם של המנצחים לשמוח כהלכה… והרשע, אפילו על פתחו של גיהנום צחק צחוק-בוז למראה דגל-הצדק המדולדל שביד המנצח המבולבל… כי מי יודע, אם לא מציאותם של “צדיקים” כאלה, צדיקים שאינם גמורים, היא היא המצמיחה לשפע ולפוריות ארורה את הרשעים הגמורים, נציגי הגבורה הזידונית, שאינה אלא פרי החולשה המוסרית של בעלי המעשה הטוב למחצה, לשליש ולרביע…


 

בשבחה של הדת    🔗


הדת כיוונה את עצמה ואת דבריה כלפי כל אדם. רחבות היו כנפיה והן היו פרושות על המונים רבים, על שדרות העם הרחבות ביותר, עד שאף הפחותים שבהם, אפילו הריקנים ביותר, היו מלאים מצוות, היו לומדים מידות נאות ומעשים טובים. המצב אמנם לא היה אידיאלי גם אז, גם תחת כנפי-הדת. כי סוף סוף יצר לב האדם רע וגס מטבע ברייתו, והתביעות המוסריות הנעלות היו תמיד בבחינת גזירה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה. ואף על פי כן למדו דבר-מה, קיבלו דבר-מה, דבק בהם מאום מן היושר ומן הטוהר שהטיפה להם הדת. היא ריככה במקצת מן המקצת את הגשמיות הפרועה של המון-העם, היא עידנה במשהו מן המשהו את החושים ואת היצרים של האוכלוסיה הגדולה וריסנה אותם ריסון כל שהוא. הדת דיברה אל לב כל העם וקולה נשמע בקהל הגדול כקול המון-שדי. לא כן התרבות. היא יודעת רק את שפת אנשי התרבות – והמה מעטים, מעטים עד כדי רחמים. ומכאן כל ההפקרות, כל התוהו-ובוהו שבחיי כל העמים: מכלל דת יצאו ולכלל תרבות לא באו. העבד שבאדם בהפקרא ניחא לו. עול-הדת ניטל מעליו ועול אחר לא הוטל עליו, ומי יאמר לו: עשה זאת וזאת אל תעשה! אנו תלויים בחסדו של כל יחיד, וחסד זה, בעוונותינו הרבים, אינו רב ביותר. האנוכיות אוכלתו, טובת-ההנאה הפרטית שמה אותו לאל. אנו מוכרחים לחכות עד שכל אחד ייצור לו “שכר ועונש” תרבותיים תחת “השכר והעונש” הדתיים שבטלו ואינם, אלו ששימשו שוט מחנך ורסן עוצר לחיה שבאדם. ושוט שנשבר ורסן שנשמט לא יתוקנו באמצעים מלאכותיים… פסקה יראת שמיים מקרב האדם, וחסרון זה מי יודע מתי ובמה יימנה.


 

תמצית    🔗


האדם הוא החלק הנגלה של אל מסתתר. הטבע, הדומם, הצומח והחי, אינם אלא מסגרת מפוארת לעיקר הנפלא הזה, שחציו מכוסה בערפל, וחציו מגולה, מתהלך תחת השמש, בלתי נתפס לעצמו כחלק הנעלם גופו. ברגע שיכיר האדם את ערכו, את חשיבותו הנעלה, יחדל פשע, יעבור זעם, וכל התלאה והחלאה, הממלאות חיי האדם, כעשן תנדופנה. הכרת אצילותו תצילהו מכל כיעור ומכל זדון, והוד-רוממותו ירחיקהו מכל שפלות. לפני שלושת אלפים שנה ביקשו נביאי ישראל את פני אדני, וכל מגמתם היתה לקרב את החומר אל הרוח, לסלק את המחיצה שבין היוצר והיציר. לפני אלפיים שנה הלכו חכמי ישראל בעקבות מי שאמר והיה העולם, וכל שאיפתם היתה לזכך את היצר, המעכב את הכרת הבורא. לפני אלף שנה קמו משוררי ספרד וסללו בשירי האמונה שלהם מסילות קודש ללב האדם. בימינו מנסים אנשי המדע לחדור ולהגיע אל העיקר הגנוז על ידי ניסויים טכניים. הם רוצים לעלות בהר-אדני דרך-החומר… דרך ארוכה מאוד, אך לא נפסדת לגמרי. משוררי זמננו חדלו לחזות מחזות שדי, חדלו. סגר עליהם הגוף והגשמיות עיוורה את עיניהם מראות נכוחה. הם רואים את האדם דרך הקאפיטאל של מארכס, הם רואים את האדם דרך רעיון המדינה, ואינם רואים אותו באורו האמתי: כחלק הנגלה של אל מסתתר.


 

איש-האמת    🔗


הוא אוהב את האמת, רק את האמת, את השקר הוא שונא בתכלית שנאה, ומכיון שרוב בני-אדם אינם אנשי-אמת, מפני שרוב בני-אדם עושים קצת שקר בנפשם, הרי הוא שונא את האדם ומבזה בלבו את הבריות, על שום ריח-השקר שנודף מהם, על שום חוסר האמתיות שבטבעם. הוא שונא אותם, בז להם ומדבר בהם בשאט-נפש, והכל למען האמת! מתוך רוב קנאות למידת האמת. נפשו פנימה מלאה, אמנם, אהבה, אך אהבה זו יושבת בטלה ומחכה לדור יבוא, דור של אמת, שיהא ראוי לאהבתו הרבה, אהבה על-תנאי. ודומה היא אהבה זו לבתולה זקנה, שנזדקנה בבתוליה, בצפייתה לגבר האמתי, לאיש הנכון, עד שאינה מוכשרת עוד לתת את דודיה למישהו. למראה איש-האמת הזה, למראה קלסתר-פניו אכולי-החימה ונעווי-המשטמה, אמרתי אל לבי: הזהר והזהר! אהב את האדם ואל תאהב את האמת!


 

שתיקה שלא לשמה    🔗


לא כל השותק – שותק באמת! יש שתיקה פחותה בדרגה מכל פטפוט. זה שהם שותקים תמיד, שהם זוכרים תמיד את “סייג לחכמה שתיקה”, שאינם שוכחים אף רגע להיות חכמים – זה הוא הממאיס עלינו את השתיקה הזאת! כי יפה מחכמה ומכבוד-החכמה טבעיות מעט. קצת טבעיות פשוטה, אנושית, ישרה, לבבית, חביבה עלינו מכל הקפדנות החמורה הזאת של חכם-להכעיס, של שתיקה מחושבת. צא קצת מעצמך, בן-אדם! התר את לשונך לדבר ידידות, ואל נא תפיץ סביבך חומרה קודרת כזאת בשתיקתך הנזעמה! את חכמת הדיבור נתן אלהים רק לאדם. לא לדומם, לא לצומח ולא לחי – אלא למדבר בלבד! השתמש נא, איפוא, במתנת אלהים זו, ואל תבליע אותה בשתיקה!


 

אנטישמיות מוטעית    🔗


בעיטה זו שאדם מישראל רגיל בשעת-כעסו לבעוט בעמו ולגנות: “כך דרכו של יהודי”! “לכך מסוגל רק יהודי”, “חוצפה יהודית”, וכדומה. אינה מתכוונת כלל לפגוע באמת במהותו של ישראל. היא אינה אלא ביטוי פשוט של התיאשות מן האדם סתם, אלא מאחר שיאוש זה נקנה “בתוך עמו”, במסגרת החיים היהודיים, הריהו תופס לשון זו של הסביבה, שהוא עומד בה, במקום להגיד: “כך דרכו של אדם”, “חוצפה אנושית” וכו‘. בני כל האומות נוהגים כך לגלות איש איש בעמו כל דופי וכל פסול, בשעה שהכוונה היא על האדם גרידא, ועם לא נאמר, אלא משום שהוא-הוא הרקע לחוויתו ושטח-ההוויה שממנו צמחה האכזבה… דיוק זה חשוב הוא כדי שלא נבוא לידי טעות ולא נחשוב התמרמרות פרטית-אנושית להשמצה כללית-לאומית. אם בפרק הראשון של ישעיה אנו נפגעים מזעמו של הנביא על “גוי החוטא”, על “ישראל שלא ידע”, ועל “עמו שלא התבונן” הנה בפרק ב’ הוא מוכיח, שלא את היהודי, אלא את האדם הוא רואה בנו: וישח אדם, וישפל איש, ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים… ובסופו של הפרק הוא דורש ממנו “לחדול מן האדם”, ובכן, לא יעקב, לא ישראל, אלא האדם סתם, ובן-עמו אינו אלא הטיפוס הכללי של האדם, שאותו הוא יודע, ועליו הוא שופך חמתו, על שהכזיב את כל התקוות שתלו בו… וכשם שאין לחשוד את הנביאים ב“אנטישמיות יהודית”. ככה מוטעית היא כל אנטישמיות שאנו נוטים לגלותה בקרב עצמנו בזמן האחרון, פרי אכזבתנו היא מעצמנו, מן האדם שבנו, וישראל לאו דווקא, אלא שדרך המגנים לדבר בהווה…


 

מבוכה בגויים    🔗


מבולבלים הם במקצת, הגויים הטובים שלנו, למראה תופעה משונה, שנתגלתה לפניהם פתאום במדינת ישראל: יהודים עושים באויביהם מה שאויביהם עושים בהם! עם-ישראל נראה להם באור אחר, אור לא נעים להם כלל וכלל. מימים ימימה רגילים היו לראות יהודים מוכים, ואילו יהודים מכים, יהודים משיבים מכה תחת מכה, או נכון יותר, עשר מכות תחת מכה אחת – הנשמע כדבר הזה מיום היות ישראל לגוי אחד בארץ? העל אלה לא תרגז עדת הדיפלומטים הבינלאומיים, למן הרובוט הרוסי עד הדנדי האנגלי ועד היינקי האמריקאי? הלא הנוהג המקובל היה שונה לגמרי: יהודים שנעשו בהם פרעות, היו מכריזים תענית-ציבור, קוראים לבכי ולמספד בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, פונים לעזרת נדיבי עמים ומתחננים לפני חסידי אומות העולם כי ירימו קולם לטובת הנדכאים והנענים, אוספים נדבות לשם תמיכת הנפגעים, ומטעם קהילות הקודש יצאו שליחים ושתדלנים לס"ט פייטראבארג, לברלין המעטירה, ללונדריש, כדי לבקש רחמים על פליטת ישראל, על עם עשוק ורצוץ, וכו' וכו'. והנה ברא אדני חדשה בארץ: לא זעקות-שבר, לא הגה והי, לא שתדלנים ולא רחמים, כי-אם מכות! מכות-רצח לכל אלה שהעיזו להתנפל עלינו, להתגרות בנו! מי ראה ומי שמע כזה במשך אלפּיים שנה? קשה, מאוד קשה להם, לגויים החביבים שלנו, להתרגל אל דרכי התגובה החדשה של עם-ישראל. תגובה זו שהיא טבעית כל כך, מקובלת כל כך אצל כל אומה ולשון, אינה מתקבלת על דעתם כשהדבר נוגע ליהודים. הלא עד עכשיו ספג עם זה מלקות ושתק, נשא פרעות ותלאות ולא הרים קול, לא עשה נקמה בשופכי-דמו ולא עשה מלחמה במחללי-כבודו. ולפתע פתאום נהפכה כל הקערה על פיה! יהודים מחוצפים אלה יודעים להשיב מלחמה שערה, לשלם לפוגעים בהם על אחת שבע! מרוב מבוכה, מרוב כעס הם עומדים ומגנים את ישראל על שההין לעמוד על נפשו ולהגן על חיי בניו ובנותיו – שומו שמיים! על שעשה דין לעצמו ולא חיכה לחסד-לאומים! ואולם העם היושב בציון עונה בשקט גמור: גינוי זה שלכם פּסול הוא, משום שלא קדם לו גינוי אחר, גינוי הרוצחים הגרמניים, הפולניים, הליטאים, והאוקראיניים, שהשמידו שליש אומתנו! גינוי זה שלכם פסול הוא, משום שלא קדם לו גינוי כל אלה שהרסו אותנו, שדרסו אותנו, שהרעילו את חיינו במשך אלפּיים שנה! אותנו, את המתגוננים, אתם מגנים, ואילו את המתקיפים אתם מחזקים בנשק כבד ובכלי-משחית מכל המינים! הבוז לכל הגינוי שלכם! מעתה, רבותי, תצטרכו להתרגל אל דרכי התגובה החדשה של עם-ישראל: כל הנוגע בנו – יושמד!


 

אוהבי-על-תנאי    🔗


אלה האוהבים את האנושות כולה אהבה אידיאלית כל כך, עד שהם מוכנים לוותר על עצמאות עמם ועצמיותו הלאומית, ובלבד שלא תארע שום תקלה לכלל-האנושות, ודאי שהם אוהבים גם אותי בלב שלם, שהרי גם אני הנני חלק מאותה אנושות אהובה ויקרה. אלא מאי? אהבה זו ניתנת לי על תנאי, כלומר, רק אם אסכים הסכמה מלאה לסדר-חיים זה שאידי­­אליסטים אלו מתווים לה לאנושות לפי ראות עיניהם ולפי עניות או עשירות דעתם. ואולם ברגע שאני מעיז לסטות מן הקו הישר הזה ולכאוב את כאב האנושות באופן אחר לגמרי, לפי ראות עיני אני ולפי השגתי הפרטית, שוב איני ראוי לאהבתם, וחסותם הנדיבה מסתלקת מעלי, והריני חשוב בעיניהם כמתנגד לכל תרבות מתקדמת וכבוגד באידיאלים הנעלים של האדם.

אלה האוהבים את עם-ישראל אהבה שאין למעלה הימנה, עד שהם נכונים להקריב את נפשם על מזבח האהבה זו בכל עת ובכל שעה, ודאי שהם אוהבים גם אותי, הואיל וגם אני הנני חלק מאותו עם חביב ונערץ. אלא מאי? תנאי קטן הם מתנים אתי חלף אהבתם אותי: שאהיה גם אני אוהב את עמי באופן זה וברוח זו שהם אוהבים אותו. ואילו באותו רגע שאני מהין לאהוב את עמי על פי דרכי אני, כפי נטיית לבי, חינוכי ומהלך התפתחותי – הרי מיד הם שוללים ממני את הזכות לאהבה, את הזכות להקרא בשם יהודי נאמן ותחת אהבתם ישטמוני או יבטלוני כליל.

אלה האוהבים את הקודשא-בריך-הוא ואת עולמו אשר יצר עם כל בריותיו ויצורי כפיו אהבה בלי מצרים, הרי בודאי שהם אוהבים גם אותי, מאחר שהנני גם אני יצור כפיו של יוצר בראשית, שרחמיו על כל מעשיו. אבל אהבתם אלי מותנית בתנאי חמור: שאהיה גם אני אוהב את הקב“ה על פי ה”שולחן-ערוך" כמוהם ומביט את פועל-אדוני אך ורק בעיניהם של כל החרדים, היראים והשלמים שבכל הדורות, ואילו בו ברגע שאני מרהיב עוז בנפשי לעבוד את אלהים על פי דרכי, לאהוב אותו אחרת משאהב אותו ר' יוסף קארו או אפילו הרב קוק, הרי מיד פוסקת חיבתם אלי והריני לגביהם פסול לאהבה ובלתי ראוי לשום יחס אנושי.

זאת היא תורת הקנאות המשולשת הזאת, האוהבת את הבריות על תנאי. לבי אומר לי שאהבה זו אינה אהבה כל עיקר, הואיל והתנאי שבה הוא כקוץ מכאיב בתוכה, רקב-משטמה חבוי בקרבה, וכל השוגה בה אינו יודע, כי לא אהב מעולם. ואהבת לרעך כמוך – ללא כל תנאי.


 

ההגבלה האלוהית    🔗


יסוד-הפקחות פוגם בכושר-האהבה. צריך אדם להיות תמים כדי לאהוב, לאהוב את העולם או לאהוב את האדם – אחת היא. הפיקח רואה יותר מדי, רואה את הצד השני. את הפגם, את הליקוי שבבריאה ובאדם. ראייתו אינה מוגבלת, הגבול הטוב והנחוץ אינו מגביל אותה. עינו חודרת וחותכת את כל המחיצות הנחוצות, והיא רואה את הדברים כהוייתם המגושמת, ללא כל ציפוי של חסד, ללא כל עיטור של רחמים. השגתו של הפיקח נוגעת בתוהו-ובוהו… אותו לא ירמה היוצר, הקורא: כי טוב! טוב מאוד! הוא חברו ובן-בריתו של השטן, הלועג לאלהים: “החינם ירא איוב אלהים?” רק התמים האמתי יוכל לעמוד כנגדו, זה האיש התם, השומר גבולות שגבלו אלהים, ושכלו לא יהין לצעוד אף צעד אחד קדימה ממה שהורשה לו מטעם ההשגחה.


 

עגלה רעועה    🔗


עגלה רעועה גוף האדם, רתומה לסוסים פראים – החושים. רכב דל ועלוב, השכל, נוהג בם, כביכול. יש שהוא מתפאר בלבו ואומר: אני השליט! ואולם, לפתע פתאום ישתוללו הסוסים, יתחוללו כסערה וידהרו כרוחות. הרכב המתרברב יושלך הרחק, יטולטל טלטלה-גבר אל תחת אחד השיחים והעגלה נתקעת בבוץ, שוקעת בטיט-היוון. בינתיים נרגעו הסוסים הרכב מתנער מרבצו, כולו פצוע, מרוסק ומרוצץ ושותת דם, ונוטל שוב, בפעם האלף, את המושכות לידיו, עולה על הדוכן ומוציא את העגלה מן הבוץ, מנהל בכבדות, מנצח על האבירים ומתחזק שוב על דוכנו, מעשה שליט, ונוהג את העגלה ביד רחבה ובטוח – עד תחנת ההשתוללות הבאה.


 

מכס    🔗


יסורי גסיסה ואימות מוות הם המכס, שמשלם האדם, בעברו את הגבול למנוחת עולמים. השקט הנצחי שווה אמנם כל מחיר. הכל כדאי. אבל מצד אלהי החסד והרחמים רשאים היינו לקוות ליחס נוח יותר כלפי אלה שהגיעה שעתם לעבור את הגבול הזה. רבונו של עולם! כמה יקרן אתה, ומה “יקר” חסדך האחרון! האם לא יכולת לוותר לנו על המכס הקשה הזה ולתת לנו לעבור את הגבול, אחרי חיים מלאים כעס ומכאובים, תלאות אין קץ ויגיעת בשר ורוח, בלי לשלם את המחיר הנורא הזה בעד החופש המגיע לנו לאחר עבודת הפרך של החיים?


 

היער הבוער    🔗


מחשבותי ורגשותי בורחים מפני נפשי כברוח פילים מתוך יער בוער. אחוזי פחד, פן תאכלם האש הגדולה, אש-הצער אשר שלח אלהים בם ויציתם, נאחזים הם ביפיו של עולם, בסבלו של עם ישראל ובפרי-הלולים של הספרות היפה – ובלבד שיתרחקו ממקום הסכנה. אך באשר הם שם, ברצון או באונס, עיניהם נשואות אל מקור-מחצבתם, מכוונות לאחוריהם, אל עבר היער הבוער.


 

בערוב היום    🔗


רק הוא האויר בספירת הבא בימים, העובי והגשמי מזדכך והולך, הרבה תאוות עוברות ובטלות, מתנדפים והולכים אי-אלו כשרונות, של הגוף ושל הנפש, האוירה מסביב נעשית צלולה יותר, מתינות באה במקום פזיזות, ותחת להיטות וקנאות תבוא קרירות וסלחנות. בעין יפה צופה הנשמה על הכל, על הכל. אך שתי תשוקות יסודיות עומדות בעינן, או נכון יותר, מוסיפות והולכות, שתי להבות קדושות: אהבת היופי והנאת העיין. הללו אינן יודעות שבעה, ושום זקנה ושום שיבה לא תשלוט בהן: החוש האסתיטי המחודד והמעודן חודר אל מסתרי היופי הגופני ומגלה שם את עקבות אלהים (“אלהים איווה את היופי למושב לו”, אמר אחד החכמים), והשכל המטוהר משקיף ממרומי שבעים שנותיו על המונה ושאונה של ההוויה החמרית והרוחנית, שוקד על יניקתו הבלתי פוסקת מבאר כרוה קדמונים ואחרונים, ולומד בלי הרף את תורת החיים הכלליים מתוך המסקנות המאירות שהוא מסיק מחייו הפרטיים.

לנוגה אור-השקיעה האישית יוארו פני החיים, שוחות-הצער ומהמורות-הסבל תזרחנה בזיו היום הנוטה לערוב. בת-שחוק ענוגה תחכלל את הררי-היאוש, העומדים בקפּאונם מרחוק. הרשעות האנושית באה וכורעת ומשתחווה לפני הנפש הנפרדת, ומבקשת את סליחתה בכל לשון של בקשה, ואין היא זזה משם עד שהנפש סולחת לה, עד שהיא נמוגה לאט לאט באור ההבנה הקורנת. לכבוד הפּרידה הבאה מונע הצער קולו מבכי, מוחה דמעה וחיוך רך ועדין יפאר את פניו עד היות להם ברק של אושר.


 

פסימיזם מחמת פקחות    🔗


לעולם אין הוא פסימיסטן כלל. אין הוא מוטל באשפה, כאותו חכם יווני, שניזון משיירי-אוכל משום שכל העולם לא היה כדאי לו. אין הוא צם משבת לשבת, כאותו צדיק יהודי, שלא רצה ליהנות מן העולם הזה, באשר הוא כולו שקר ותוהו. אדרבה, לבוש הוא נקיים ואיבריו בריאים, ומאכלו – כל נתח טוב ושמן, אלא במקום לברך ברכת הנהנין הריהו גונח, נהנה ונאנח, אוכל וקובל, מחמת חשש, שמא רק טיפשים דרכם לשמוח בחלקם, שמא רק קטני-מוח נהנים מן החיים, ומשום כך הריהו מבטיח לעצמו מוצא מחוכם על ידי ביטול זה שהוא מבטל את עצמו ואת הנאתו תוך כדי התענגות על החיים. מצד אחד אין הוא מוותר על “שולחן הרשעים”, אלא מצד אחר רוצה הוא לקיים גם את הסיפוק הבא מ“יסורי הצדיקים”, בבחינת “אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך”. אוחז הוא את החבל בשני ראשים: מדשן נפשו בכל מיני תענוגות שבעולם, ככל בשר ודם, ועומד מעל להבלי העולם השפל הזה כאחד פילוסופוס – בזכות הגניחה הבלתי פוסקת שהוא מתבל בה את ההנאה המלאה. טובל בנהרי-נחלי מותרות ותפנוקים ושרץ-הפסימיזם בידו!


 

עלבון המציאות    🔗


רוב בני אדם טובים הם, טהורים וישרים, אלא שהם חוסכים את הטוב, הטוהר והיושר, הצפונים בתוך נפשם, למקום אחר, לעולם אחר, למציאות אחרת. לא יעלה כלל על דעתם להשתמש בכל המעלות הטובות שבהם לגבי אותה הסביבה הממשית שהם נתונים בה. מציאות אחרת, דמיונית, חיה וקיימת בלבם ועליה הם משפיעים רוב טובתם, לה הם מריקים את כל הזהב שבנשמתם ומפיקים לה את כל הסגולות היקרות, המצויות באוצר חייהם. שם, באותה מציאות מדומה, צדיקים הם, נדיבים ועדינים, וכל תפארתם הגנוזה מתנוססת שם בכל המון צבעיה, בשעה שכאן, במציאות האמתית המפרכסת לעיניהם, אנשים ריקים הם, דלים וקטנונים, שפלים ונבלים, שהרי לא כדאי להם להתנאות לפני בריות אלו, שהן קרובות אליהם כל כך, לא כדאי להם לגלות פה, פה, לעיני המציאות העלובה הזאת, את כל העושר הנפשי שנתברכו בו בחסד היוצר. לאט לאט הולכים ודוללים מקורות השפע היקר, אוצרות כל המעלות והמידות הנאות הולכים ומילדלדים, והם יוצאים מן העולם בלא ברכה ובלא טעם חיים אמתיים, ובת-קול יוצאת ומכירזה; אוי להם לבריות מעלבונה של המציאות האמתית!


 

יצר לב האדם    🔗


יצר לב האדם הוא לא רק רע מנעוריו – הוא גם טוב מנעוריו. טוב ורע כאחד. זאת היא השניות המדומה, הטבועה בתוך כל עניני החיים. שלמות הטבע דורשת הרכבה זו, שהיא יסודה של האחידות האלהית, שאינה סובלת חדגוניות משעממת.

כשם שאדם שמח לראות בקלקלתו של חברו, לגלות קלונו ברבים ולהתריע על מפלתו, כך הוא שמח לגלות גדולתו האמתית, להודות על מעלותיו ולברך אותו על כך. במקום שאדם מוצא גדלות אמתית הוא גומר עליה את ההלל ועושה לה בקול רם, לשם ולתפארת. ואולם מפני שגדלות זו נדירה היא, חזון לא נפרץ, ודוקא השפלות, הטפשות והבינוניות מצויות יותר, שכיחות יותר, מתקבל הרושם, כאילו האדם מבכר את הקללה על פני הברכה, ומעדיף את הגנות על השבח. ואין הדבר כך. שני היצרים, היצר הטוב והיצר הרע, שני גבעולים הם העולים בקנה אחד, קנה הטבע האנושי, שתי הסתעפויות שונות, הנחוצות לקיום שלמות התגובה על חזיונות החיים. התאוה הטבעית, להשפיל ולהשמיץ את המתרברבת, את הקטנות המתנשאת למלוך, היא אחותה הכשרה של השמחה הנפשית, להעריץ ולקלס את הגאוניות המשולמת, את החן המלבב של האמנות האמתית, של המעשה הנאמן, הנעשה בידי האיש הראוי לעשיה זו. המלאך הרע, הבוחן את כוחו של יעקב ומתאמץ להכריעו, הוא גם המלאך הטוב, המורה לו על הברכות וקורא לו בשם הכבוד: ישראל. כלומר: ברגע שהכוח הרע נתקל באישיות-אמת, הריהו נהפך לכוח טוב והקללה נהפכת לברכה. היצר הרע הוא הארס המשמיד גידולים נפסדים שבנפש האדם ושומר עליה לבל תתנוון ולבל תתפגל. אמור מעתה: יצר לב האדם רע מנעוריו וטוב מנעוריו במידה שווה. אלא בזמן שבני אדם זוכים פעולתו של היצר הטוב ניכרת יותר, מצויה יותר, ובזמן שאינם זוכים – וזה תדיר יותר – כוחו של השני משגשג ועולה כפורח. ואולי לכך התכוונו הקדמונים באמרם, שחייב אדם לעבוד את בוראו בשני היצרים.


 

אל תעירו את השטן!    🔗


הניחו לו לישון! הוא ישן בקרבנו, בקרב כל אחד מאתנו – אל תעוררוהו! כי אחר-כך קשה לישנו, קשה להרגיעו. אצל פלוני הוא ישן שנה חזקה, אצל אלמוני – שנה קלה, גע בו והתעורר! אך אין אף אחד שיישן בו שנה ניצחת כל-כך, שלא נוכל להעירו… ודעו והזהרו מאוד: ככל שנרבה להעירו, כן תגדל עירנותו וכן תרבה נכונותו להתעורר… כל מלחמה בין עם לעם גוררת אחריה יקיצתו הרעה במשך הרבה שנים; כל ריב בין אדם לאדם מושך אחריו עירותו הרת-הסכנה, וקשה מאוד להרדימו, להרגיעו. ולבי אומר לי, ששנתו הממושכת מחלישה אותו; אם נניח לו לישון הרבה, במשך ימים ושנים, עידן ועידנים, ילך ויצטמק, ילך ויתדלדל והיה כלא היה. הס, למען השם! השטן ישן – הניחו לו לישון! אל תעירו ואל תעוררו את השנאה עד שתחדל.


 

כוחה של נוכחות    🔗


דברי הגנאי שאנו מדברים על אדם שלא בפניו, בטלים ומבוטלים לגבי דברי השבח, שאנו משמיעים אותם בפניו. כי הללו עיקר, בעוד שהלעז, שאנו מלעיזים עליו מאחורי גבו, אינו אלא טפל, ואין לו כל ערך וכל משקל. כי מה כוח ומה רבוּת יש בזה, לדבר סרה על איש שאינו לנגד עינינו, שאין נוכחותו מטילה על כך המאזניים שום כוח-שכנגד, שום אבק-השפעה ושום צל של הכרעה. הפקר הוא ללשון הרעה, שהיא עושה בו כרצונה, ואין עוצר בה ואין ממתיק את דינה הקשה. ואולם דברי-השבח שאנו אומרים אותם בפניו, מעידים על הכוח המוסרי השופע מתוך אישיותו, על תקיפות רוחו, שמכריחה אותנו לשבחו ולהללו, בשעה שאנו נוטים לבטלו שלא בפניו, באין קלסתר-פניו לנגד עינינו, באין נוכחותו מכוונת דעתנו עליו ומרסנת דיבורנו על-אודותיו על ידי חינה וקסמה, שהם הם קובעים את היחס אליו וגוזרים על לשוננו זהירות ויראת כבוד בעמדנו לפניו, בשעה שלשון זו היא קלה ונמהרה כל כך לזלזל בו ולבטל אותו, באין מוראה של נוכחותו עליה. הנה כי כן: הפה שיחלל – מאחורי הגב, הוא הפה שיהלל – בנוכחותה של אישיות שכולה אומרת: כבוד!


 

פחיתות-ערכה של השנאה    🔗


השנאה, כל שנאה, נובעת ממקור לא-טהור, והא ראיה: בכל פעם שהשונא נפגש עם השנוא, שנאתו מתנדפת, או מתמעטת קמעה, ברגע זה של עמידת פנים אל פנים עם העצם הנשנא. מה פשר תופעה זו? לדעתי, הדבר הוא כך: בכל אדם, באשר הוא אדם, יש ניצוץ של אמת, שאין השנאה יכולה לעמוד בפניו, משום שהיא בשקר יסודה. הניצוץ הזה מכחיש את קיומה, מחליש את נימוקיה ומוציא אותה מתוך שווי-משקלה. השנאה הערומה מתביישת מפניו, נמוגה בזיו-אמתותו, כאשר תימוג האפילה מפני האורה. ואולם, כאשר הם מתרחקים זה מזו שוב מתחזק כוחה של השנאה, ודגלה מתנופף ברוח-הדמיון הכוזב באין מפריע, היינו – באין לנגדה ברק-האנושיות האמתית שהיא שונה תדיר מכפי שרואה אותה השנאה בעיניה מוכות-העוורון.

אמור מעתה: השנאה גדלה ביחידות, משגשגת בבדידותה, אך היא בטלה ומבוטלת לנוכח המופת החותך של הויית האדם הממשית. כדי למעט את השנאה בעולם מן הראוי היה להפגיש תכופות את השונאים עם שנואי-נפשם, להוציא את השנאה מבדידותה המופשטת ולהעמידה פנים בפנים מול המציאות המוחשית, למען יעמוד העצם השנוא מול שונאו ויוכיח לו בעצם-הוייתו את פחיתות-ערכה של השנאה, את אפסותו הפנימית של רגש-המשטמה.


 

חושים וחוקים    🔗


השכל הוא שחוקק את החוקים לשם ריסון החושים, אַך הללו אינם נשמעים להם, הם עיוורים וחרשים לגבי חכמת השכל, כי להם חוקים אחרים, פנימיים יותר, עמוקים ועזים יותר, ותכלית ביטול הם מבטלים את חוקי השכל וההגיון. תופסים הם את החיים תפיסה חושנית כל-כך, גשמית-רוחנית כל-כך, עד שהשכל וההגיון פוערים פיהם מרוב תמהון, ינועו ויעמדו מרחוק. רק לעת זיקנה, עת התדלדלות הגוף והתנוונות החוש, הם נעשים “פּיקחים” יותר, צייתנים יותר, מתקרבים לשכל ומתפייסים אתו לגמרי. הם מודים בו ובצדקתו המוחלטת ומבקשים ממנו חסד וחסות, כאותם ישישים בטלים, הנזקקים לבית מושב-זקנים… בצל השכל הם מסתופפים בנחת ונהנים מחכמתו הרבה, תוהים על עצמם ועל מרדנותם לשעבר, ובשום אופן אינם יכולים להבין כיצד זה הרהיבו ללכת עמו בקרי אָז, בימי חרפּם הסוערים-תוססים…


 

פי-ההווה ידבר:    🔗


”זה אך באת בצל-קורתי, בצל-קורתה של השעה ההווית, וכבר אתה שואף לברוח ממני: להמלט אל העבר האפסי, שלא ישוב עוד, או להפליג אל העתיד הדמיוני, שאינו עוד בידיך, ואילו לי אתה מתנכר, בי אתה מזלזל ואינך מייחס לי ערך כל שהוא. והלא אני קרוב אליך יותר מכולם, אני כה ממשי, כה ודאי – ועיניך אינן רואות אותי כלל! ראה, אני נותן לך את אור-היום, הבא ישר מן השמש הממשית שבמרום, ואת האויר הצח אני מעניק לך, שאתה נושמו בתאוה וסופגו בעונג רב – ביודעים ובלא יודעים. והנה אילן ענף מלבלב לנגד עיניך, אחד מאלפי גילויי ההווה היקר, הוא מנענע ראשו אליך, ונושא על גבו המון רוחות וריחות, המון כנפי רננים, להשביע את עיניך בירקות רעננה ולהנות את נפשך העייפה. למה אתה מבוהל כל כך לדלג עלי, לעבור ממני והלאה, כאילו הייתי טפל ולא עיקר, כאילו צל הייתי ולא גוף-החיים. התעשת נא לי, התנער נא מן הדמיון הכוזב ומקוצר-הרוח התמידי, שהוא בעוכריך, השען עלי, התמכר אלי, כי ממני לחמך נמצא, ממני יתפרנס עברך ועלי עתידך יתבסס – עמוד כנגדי והביטה בי פנים אל פנים, וברכתיך בברכת ראיה נכונה, בברכת השעה ההווית, שעבר ועתיד נפגשו בה, וחסד אמת בה נשקו…”


 

השכל והבערות    🔗


אל נא יאמר השכל: מה לי ולצרה הזאת? הלא אין הבערות שומעת, אין הבערות מוכשרת לשמוע דברים של טעם, אמרים של שכל! ואולם היא שומעת! אף על פי שאין היא מודה בכך בנוכחותו של השכל. אין היא רוצה לגרום לו קורת-רוח, על כן היא מעמידה פנים כלא-שומעת, כלא-מבינה. בערות זו משולה לחומה בצורה, והשכל אינו אלא איל-הברזל הנוגח בה ונוגח בה בלי הרף, בכל פעם הוא מפורר ממנה פירור קל. גורע ממנה שמץ דל, “כזית” של בערות. אמנם, עדיין היא עומדת בעינה, בגושיותה הקדומה ובגלמיותה המוצקה, ובכל זאת גדול כוחו של איל-הברזל, שאינו פוסק מלהתקיף אותה ומלהרביץ בה את נגיחותיו החזקות והממוטטות. כי גם בקרב הבערות גופה יש ניצוץ של שכל, כשם שבקרב השכל עצמו יש מיסוד הבערות. אין הדברים פשוטים וחלקים כל כך. בתוך-תוכו של כל איש ואיש נטושה מלחמה זו שבין השכל והבערות, אלא שבקרב ברוכי-השכל הולך וגדל כוחו של איל-הברזל, וחומת-הבערות פוחתת והולכת, בעוד שבלב הבוערים בעם דל וקטן כלי-המפץ לעומת הקיר האטום של הגסות והחמריות העכורה. ובמידה שאדם מצליח להרוס בקרב עצמו את החומה הבצורה הזאת, בה במידה גוברת יכלתו, להגדיל את ההרס גם בלב הזולת. כוח-המחץ של השכל תלוי איפוא בנצחון מלחמתו על עצמו של בעל-השכל. אין-הברזל שלו, שנתנסה בקרב הפנימי, בקי בכל תחבולות המלחמה ויודע כל ההמצאות של ההתקפה נגד חומת הבערות הזדונית. אל נא תחדלנה נגיחותיו התכופות בה עד רדתה.


 

צד-זכות    🔗


רשעת האדם אינה אלא נקמה סמויה בכל הסובב אותו על אי-יכלתו ליהנות מן החיים, נקמה ארסית על כושר-החיים שלא ניחן בו. הוא מכלה חמתו בזולת על המום שהטיל בו הטבע. הטבע חטא והזולת נענש. הוא מתנקם בחברו נקמת הקיפוח, שנגרם לו מאת הבריאה, אם כל חי. ומן היושר הוא לבקש צד-זכות לרשעתו זו. מתחת לסף-הכרתו מפעפע בו ארס של טענה צודקת: אם הבריאה אֵם כל חי היא, מדוע קיפחה דוקא אותו? למה יצא קצפה דוקא עליו? מדוע היא מבכרת איש על פני אחיו? הנה לפלוני היא מעניקה שפע מעלות ויתרונות ולאלמוני היא מתנכרת, מתאכזרת ומעמידה אותו דל וריק מכל חן וחסד! מי נתן לה את הזכות להיות אם רחמניה לאחר ואם חורגת למשנהו? ומכיון שכך, מכיון שהיא מרשה לעצמה להפלות אותו לרעה, הריהו רואה את עצמו כבן מקופח לגבי שאר הבנים, שמצאו משום-מה חן בעיניה יותר ממנו, והריהו שונא אותם, את אחיו המחוננים, המועדפים, המפונקים, תכלית שנאה, ולוקח נקמתו מהם, מבלתי יכולת לפגוע בה, באם האכזריה, שלא אצלה לו ברכה כל שהיא, שנהגה בו בלי רחמים – יסבלו, לפחות, בניה, אשר אהבתם כנפשה, תחת ידו הרשעה, שנתקלל בה באשמתה.


 

האלהים והכבשה    🔗


  • למה בראת את הזאב, אלהים? ואת הארי, ואת כל החיות הרעות למה יצרת, אלהים? מה חפץ, מה תועלת יש בהן?

  • לא אני בראתי אותן, מעשי-ידיו של השטן הן, הוא שיצר אותן.

  • למה יצר את השטן? מה צורך יש בו?

  • אמרתי: כוח תוסס יהיה בקרב הבריאה, שאור מעורר, שלא יתן לבני-אדם להתפנק, להתרכך מרוב טובה, אלא יזרזם לפעולות וימריצם למאמצים. והנה בגד בי השטן, שילח רסן מפניו, ניתק מוסרות.

  • השמידהו מתחת שמיך, אדוני!

  • לא אוכל! חזק הוא ממני.

  • אהה, אלהים! האפסה כל תקוה?

  • לא. יש אחד, האדם, שבידו להציל אותי, אותך – את כל הבריאה כולה. אם יעמוד לימיני ולא לימין-השטן, כאשר עד הנה.

  • אבל הוא שכח אותך, שכח אותי – עסוק הוא במכונות וזדונות, ואין שעתו פנויה להציל עשוק מיד עושקו ולתקן עולם במלכותך, שדי!

  • אף על פי כן אחכה לו, אקוה לתשובתו…

  • תקוה רחוקה מאוד, אדוני!

ברחמים רבים הביט אלהים אל היציר הנחמד והנפחד, ברחמים רבים הביטה הכבשה אל היוצר הנשגב והנעצב, ומשני מבטים אלה שנפגשנו ונזדווגו נולד יגון בין-השמשות.


 

חכמת הרחמים    🔗


יותר משאדם עלול להזיק ברשעתו, הריהו עלול להזיק ברוב רחמיו. לא כל אחד מוכשר לרחם על הבריות ולא כל איש יודע סוד החמלה. לעתים קרובות מאוד משפילים הרחמים את המרוחם עד כדי שפיכות דמים. לפעמים נוח היה לו לאדם שיתאכזרו עליו משירחמו עליו. השנאה ששונאים את האדם אינה מסוכנת כל כך. היא עשויה אפילו לרומם את ערכו בעיני עצמו. בכל אופן אין היא משפילה אותו. ואולם הידיעה שאדם יודע, כי נתון הוא לרחמים, כי מטרה הוא לחצי החמלה, מעליבה אותו כל כך, מרפה כל כך את ידיו, הואיל והוא חסר מגן מפני רחמים אלו המושפעים עליו שלא בטובתו. כל קרביו כאילו מתחננים: אנא, בני אדם יקרים, אל נא תרחמו עלי, אל נא תשפילוני ברגשי הרחמנות שלכם, הפוגעים בכבודי ופוגמים בדמותי פגיעה עמוקה כל כך, עד שכל עמדתי האנושית מתמוטטת ונהרסת תחת המשא הכבד של חמלתכם הגסה, אשר פציעתה מרובה מריפויה. הסירו מעלי המון-מעיכם, המיית רחמיכם, מוטב שתניחו לי ולא תחוסו עלי כל-עיקר, באשר לא נעליתם למדי, לא טהרתם כל צרככם שתהיו ראויים לגמילות-חסדים גדולה זו של מתן-רחמים! תורה היא זו, חכמה היא זו, הדורשת לימוד ממושך, נסיון רב, כדי שיתעלה האדם למדרגה של חכם-הרחמים.


 

לא הזמן עובר    🔗


אנו עוברים, ותולים את העבירה בזמן. האמת היא: מיום שנברא העולם לא עבר עוד אף רגע אחד. דור הולך ודור בא והזמן לעולם עומד. “הזמן הוא תנועת הגלגל”, אומר אבן-עזרא, ואילו הצלחנו לתאר לעצמנו בכוח דמיון כביר את הקוסמוס בלי גלגל-החמה ובלי הירח היינו נוכחים מיד כי מושג הזמן העובר מושג שוא הוא. הזמן הוא משהו קופא ועומד מן העולם ועד העולם וכל תופעת חלוף לא תחול עליו. יודע אני שהריני מכניס כאן ראשי בין הרים גבוהים מאוד, אבל חופש המשוררים מרשה לי לדבר על ענינים עמוקים כל כך במלים פשוטות כל כך, ואם בעל הפיוט פונה לאלהים ואומר: “אין קצבה לשנותיך ואין קץ לאורך ימיך”, הרי דיבר הפייטן בלשון בני אדם, שחייהם מתחלקים לימים ושנים, בעוד שלגבי היוצר-כל קיים רק מושג אחד: אין סוף, אין סוף במקום ובזמן, שניים שהם אחד, ברגע שרואים את העולם בלי “תנועת הגלגל”. ואילו לגבי האדם הגדרתו קולעת מאוד: “ואנו ימינו כצל”, “כצל עובר” – אנו העוברים, ההולכים וכלים, ואילו הזמן בעינו עומד, למן העולם ועד העולם.


 

לאור-המוות    🔗


לא מליצה היא זו – הרבה אור, אור אהבת החיים, אור שמחת ההווייה, יוצא מן המוות להאיר את החיים. בלי מוות אין חיים, כשם שאין אור בלי חושך. ואם יאמר האומר: מוחל! מוותר אני על האור הזה, ובלבד שלא אמות לעולם – לא אמר כלום. בלי גבול זה היו החיים מדבר-שממה. לא מצא אלהים סם-חיים נפלא יותר מאשר סם-המוות. וזהו, אולי, החסד הגדול, הנובע מן המוות: לאורו, או נכון יותר, לחשכו, ניעור בלבנו רגש-החיים ביתר-עוז, ולזכרו ידבק האדם בעץ-החיים בכל נימי נפשו ובשרו. הרגשת עונג-החיים גדולה דוקא ביום של הלויית המת. נראה, שלא רק הנפטר נעקר מן העולם, אלא גם המלווים אותו לבית-עולמו נעקרים אתו לשעה משגרת החיים היומיומיים, והרי הם מביטים על עצם החיים בעיניים אחרות. בעיניים אחרות יראו את ירק-השדה הנלבב, את עוף-השמים הנחמד ואת יקר-תפארת האשה, ההולכת בין המלווים. לאור-המוות יבהיק הכל באור חדש. ואשר לעצם מהותו של המוות – עצור, בן-אדם! על הקיר הזה אל תטפס! לא רק הנשמה יראה מפני המוות, גם הלשון נרתעת לאחור מן הנושא התהומי הזה. אין המלים נוגעות בו, אין הדיבור חל בו. כגוף זר הוא ניצב בתוך החיים, וכל שפה שמנסה להגיד מהותו, להגדיר דמותו – נבול תבול. לשון-האדם, רעיונו ודמיונו, פרי-החיים הם, ואילו בחצר-המוות גדלים פירות אחרים, עין לא שזפתם, חיך לא טעמם, והחי אשר יציץ מן החרכים, יראה חיים, רק חיים, כי אין שתי מלכויות אלו נוגעות זו בזו כמלוא-נימה.


 

השטן המקטרג    🔗


השטן אינו מאמין באלהים, אינו יכול להאמין בו. אי-יכלתו להאמין באלהים היא היא מהותו השטנית. כדי לגלות עומק-איבתו ליוצר-כל הוא כופר בעיקר שלו, היינו – בנזר יצירתו, באדם. בזה כוחו גדול להרגיז את הבורא, לנגוע בנקודה הרגישה שלו, להוציאו משיווי-משקלו ולהחרידו מרבצו, כביכול. שהרי במין האדם שיקע אלהים מיטב-כוחו, מבחר חכמתו, אותו ברא בצלמו, וכל הנוגע בו כנוגע בבת-עינו. השטן יודע זאת, יודע נקודת התורפה שלו, יודע גם יודע כי בכפירתו בערך האדם הוא פוגע ביוצרו פגיעה קשה משאול. ומשום כך מרובה כל-כך חרדתו של אלהים לכבוד יציר-כפיו, משום כך מרובה כל-כך השתדלותו לפני השטן המקטרג, כי יווכח בסגולתו הנעלה של זרע-אנוש, ומשום כך מובנים כל הכרכורים שמכרכר הבורא, כביכול, כדי להציל מפי השטן הודאה כל שהיא, הכרה כל שהיא באצילותו היסודית של גזע-האדם. מפקידה לפקידה, בספר איוב ובספר “פאוסט”, מזמין אלהים את השטן המקטרג, כדי לשכנע אותו בצדקת בשר ודם, והלה במרדו עומד, השטן מפקפק, ואין נחת בספירות העליונות. וממילא אין נחת גם בספירות התחתונות. כי קרע תהומי זה שבקוסמוס יתגלע גם בעולם התחתון, בין איש לאשה, בין אדם לחברו, בין עם לעם. יסוד האמונה והחסד מתנפץ אל סלע-העוורון והזדון של יסוד-השטן. האראלים והמצוקים נלחמים בתוך כל היסודות והתאים, החיצוניים והפנימיים, אלהים נלחם בשטן בכל החזיתות, בכל הכללים והפרטים, ואין קץ לחימה השפוכה, ואין קץ לדם השפוך.


 

ללא-הפסק וללא-הבדל    🔗


קרני השמש הנופלות על אדמת-טרשים, לא יצמיחו ולא יפריחו אותה אף פריחה כל שהיא. דברי מוסר המוטפים על לב איש-בער, לא ייטיבו ולא יתקנו דבר. ואף על פי כן אין השמש פוסקת לזרוע אורה על כל, ולפזר קרניה על חולות ועל שממות, מתוך בטחה קוסמית אדירה, שחומה המבורך מצוא ימצא את המקום הנכון ואת החיק הנאמן, המוכשר לקבל את ברכתה האלהית. ואף על פי כן לא יחדל החכם להפיץ מעיינותיו חוצה, להזין טל-אמריו על תלמי לבבות, לב-בשר ולב-אבן, מתוך תקוה סתומה, שביום מן הימים, בדור מן הדורות, ישאו דבריו שפע פרי-תואר. נצח-השמש לא ישקר ונצח-החכמה לא יכזב. ברית כרותה להם מאת יוצר-האורות ונוטע-החכמות, שהכוחות היצוקים בהם בדברו, לא יאבדו בתוהו, “לא ישובו אליו ריקם, כי-אם יעשו את אשר חפץ והצליחו אשר שלח אותם”.


 

הנכדה    🔗


מדינת ישראל גדולה ממנה בשש שנים, אבל גם היא מתחזקת, מתבגרת ודעתה מתרחבת עליה; וגם היא קשייה מרובים מספור. הנה שברה את עטו של סבא, את העט הטוב שלו. מיד מיהרה אליו, ובפנים מאירות, בעיניים קורנות הביאה לפניו את הקלקלה, (האור המרובה לא בא אלא לכסות את הבכי ואת מבוכת-הלב!) ולבה הקטן היה סמוך ובטוח כי סבא יבין לה, בבחינת “והוא רחום יכפר עוון”, כי סבא נבון ישמח על מעשה-גבורתה, כראוי לכל סבא הגון בשעה שעטו היקר נשבר לעיניו. והנה מה גדולה האכזבה! לא די שלא קידם את פניה בחיבה ובצחוק, הוא עוד נהג אתה שלא כשורה; פניו לבשו קדרות, עיניו מלאו עצבות, ואף ניצוץ אחד של שמחה לא נראה בהן! כמובן שבא מיד על ענשו: היא הודיעה לו ברורות “שהוא ילד רע, שהיא ברוגז אתו, ושהוא עוד יקבל מכות!” והיא אמנם צדקה מאוד. שהרי סבא זה, שאוהב אותה כל כך, שמציק לה תמיד באהבתו הרבה, שמעתיר עליה תמיד חיבתו ונשיקותיו וכאשר אך קרה מקרה קל כזה, מקרה פעוט כזה של שבירת עט עלוב – מיד נשכחו מלבו כל דבריו הטובים, כל חיבתו והתרפקותו, והריהו מזעיף פנים כאחד הזרים שברחוב! סבא כזה אינו ראוי כלל שישברו את עטיו! אם בשל דבר של-מה-בכך הוא עלול לשכוח את כל הידידות הגדולה ששררה ביניהם – הרי כולו כל הקיצים! הוא אמנם הכיר מיד שנהג שלא כשורה וניסה לתקן את המעוות והעלה בת-צחוק על שפתיו – אך, אהה! הוא איחר את המועד, הקטנה באה עד חקר מהותו האמתית ולא נענתה לו, היא עמדה על דעתה: “אתה ילד רע! אני ברוגז אתך!” וסבא נבוך כמעט דימה לשמועה מפיה מפורש: אף פעם לא אשבור עוד את עטך! אינך ראוי לכך!

ביום שלמחרת, כאשר פגש אותה בטיולה בשדרה, היתה שאלתו הראשונה: “מי שבר את העט?” “אני!” ענתה בגאון ובחוצפה צברית מובהקת, “ומי קיבל את המכות?” העמיק שאלה, – “סבא!” השיבה בצחוק מלא חן ערמומי, ועיני-התכלת האירו באור של אכזריות תינוקית, כאשר תאורנה עיניהן של כל היפהפיות שבעולם.


 

זקנים    🔗


מן הזקנים יסתיר אלהים את פניו. אין לו עוד שום ענין, שום חפץ בהם, מאחר שאין עוד שום סיכוי, להפיק מהם משהו, לא דור חדש ולא התפעלות חדשה. אין לו גם מה להראות להם עוד בעולמו, על כן הוא עוזב אותם לאנחות ולמחלות ומתייחס אליהם כאל עפר ואפר. אותם הלא אינו יכול עוד לרמות – הם יודעים את כל מעשה-הלהטים, את כל התרמית הנפלאה שבענין החיים, וידיעתם זו משניאה אותם עליו, מרחיקה אותו מהם: ירעו עד שיסתאבו. הנה הם יושבים להם דמומים ועגומים מן הצד, וצוחקים בלבם לכל הערמומיות והתחבולות שהוא משתמש בהן כדי לצודד נפש הנוער, לגרות בו יצר המין ולרתום אותו בעול קיום האנושות. בכמה אמצעים נפלאים הוא מעורר את הדור הצעיר לרדיפה אחרי תאות בשרים, למען העמיד ולדות על ולדות ולחדש פני האדמה בהמון יצירים רכים ובריות חדשות ורעננות. מתוך לגלוג ומנוד-ראש של רחמים הם עוקבים אחרי דרך הגבר בעלמה, אחרי כל אותם החיזורים והכיסופים הבלתי פוסקים, כל אותם התקוות והיאושים מצדו או מצדה – מה רבים ועמוקים קולות הרננים והנכאים, הששונים והיגונים – וכל זה מכוון ומחושב מראש יפה יפה! הם מביטים עכשיו לאחור ורואים את כל ההבל שבתקוה זו, ואת כל האפס שבהתגשמותה, והם מניעים ראש לכרכורי הבובות העלובות. אבל אלהים רחוק מהם – גזר דינם כבר נחתך. יותר מדי הציצו אל מאחורי הפרגוד, יותר מדי נגלו לפניהם סודות המערכת וסתרי המעבדה האלהית.

את הצעירים הוא אוהב, אתם הוא מתהלך בחשק וברצון. לפניהם הוא עושה נפלאות וחושף נסתרות של יופי נשי ושבעת מיני החן של הבשר. וכדי שלא יקלקלו הזקנים את הצעירים ולא ישפיעו עליהם מן ההבל-הבלים שלהם; ישית איבה ביניהם, יעמיד מחיצה של בוז ושל ביטול בין שני העולמות, לבל יגיע קול הזקנה המפוכחת אל אוזן הנוער המבושם. וכאן, כנראה, מקור השנאה והבוז, שהדור הצעיר רוחש לגבי הדור העובר. כאן הטעם הכמוס לשלילה הגמורה, שהגיל הרענן שולל את הגיל הנובל. אלהים הוא המגרה מדון זה ומשסה את הנעורים בזקונים למען הפריד ביניהם עולמית. מטעם זה דוחה הנוער את חכמת הישישים ושומע את דבריהם כשמוע דברים בטלים. מאת אלהים היתה זאת, לבל יפגום ההבל-הבלים של הזקנה בטהרת שיר-השירים של הנוער.


 

על התמימות    🔗


הטבע אינו תמים. מסובך הוא ומחושב ביותר גם ביצירת החומר וגם בעיצוב צורתו. שבעים ושבע מזימות בלבו ואין קצה לערמומיות ולעקמומיות. האדם יליד הטבע הוא וממילא נושא הוא סבל-ירושה של תככים והפכים ותשעה קבים של פקחות. הרגש הוא אמנם טבעי, כביכול, אבל השכל המלווה אותו חושב ושוקל ובוחן ובודק, עד שהוא פוגם בשלמות ההרגשה ומפצל את הנפש ואת החוייה לפיצולים אין מספר, מה היא, איפוא, תמימות זו, שאנו מרבים לדבר בה ולהלל אותה כל כך? רמז של פתרון לשאלה זו מצאתי בדברי אלהים אל אברהם אבינו: “התהלך לפני והיה תמים!” ארבע מלים ושני משפטים, שאין כמוהם לפשטות ואין כמוהם לעמקות, ותכנם רצוף אמת גמורה בנוגע לאופן התנהגותו של האדם. תלה הכתוב תמימותו של אדם בהתהלכותו לפני אלהים. כלומר, רק האדם המתהלך בחיים תמיד לפני אלהים, היינו המשווה לנגדו תמיד את העיקר, את עצם פלא החיים ואת גדלו וקדושתו של היוצר, רק מי שמרגיש על עצמו תמיד שימת עינו הפקוחה של אלהים, רק הוא יכול להיות תמים, להיות ישר, בלתי נתפס לקטנות, בלתי נאחז בסבך הענינים התפלים והפרטים השפלים, רק הוא אינו פוזל לכמה צדדים ואינו מראה פנים לכאן ולכאן, משום שאין בלבו פחד כל שהוא מפני מה שיאמרו הבריות וגישתו לכל דבר חפשית היא מכל חשש ומכל התחשבות בטעם ובעדת זולתו, ומשום כך פיו ולבו שווים. מעכשיו יובן הצווי שבדבר, שהרי לכאורה מה מקום כאן ללשון של צווי? איך אפשר לצוות על אדם שיהיה תמים? ואילו באמת אפשר לדרוש מאת האדם שלא יסיח דעתו מן העיקר, שלא ייתפס לדברים של מה בכך ולא יבלה זמנו וכוחו בהבלי-שווא. אפשר להשפיע עליו הרחבת הדעת והראיה, העמקת ההשגה והחוש, וממילא תתפשט העקמומיות שבלבו, יזדכך יחסו אל כל החיים ויהיה תמים.


 

ברק של הכרה    🔗


הזדון האנושי והיגון האנושי לא תמו ולא ייתמו, לא פסקו ולא יפסקו לעולמים. לעתים רחוקות בהירה הראיה, לראות את מצב-הדברים באור איום שכזה. ובשעה שברק כזה יעבור במוחך, תיגלה לפניך פתאום תהום-האימים האחרונה, התהום הרובצת תחת, וראית רגע אחד את הרשע, שהוא חלק בלתי נפרד מנפשו של האדם, ואת היגון, שהוא טבוע עמוק בגורלו של האדם, או-אז תבין עד כמה אין מנוס ואין מפלט מן המצוקה ההכרחית, מחוייבת המציאות, הרובצת עלינו ועל חיינו, ועד כמה חסרת תקוה היא מלחמתנו שאנו נלחמים ברע ובכל שרשיו הפורים ראש ולענה. או-אז יתחוור לך גם גודל-ערכו של המוות, השם קץ לאימה הזאת, ונפשך תשלים אתו ותראה בו וביוצרו חסד מיוחד, חסד של אין-ברירה. אז תשרה עליך עצבות רבה, אחד מששים מאותה עצבות, שירדה על הבורא, בראותו “כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ד' כי עשה את האדם בארץ, **ויתעצב אל לבו”.** הוא ניסה להפיג עצבות זו על ידי המבול שהביא, אך לבסוף לא נחה דעתו גם ממין פתרון כזה ולא מצא בו כל סיפוק: “לא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי”: “כי יצר לב האדם רע מנעוריו”. מאין ברירה הוא שוכן בקרב האנושות הזידונה והעכורה, שוכן בתוך טומאתה, ואף אתה, בן-אדם, נדונות לחוסר-ברירה שכזאת, להקל מעליך משא אימת החיים בזכר-נחמתו של המוות.



 

ספר עדות לשומרי צלם אלהים    🔗

לזכר ישעיהו ואברהם


החושך האנושי ירד ורבץ על הנפש האלהית בכל כובד-משאו המגושם, וזו, הנפש, אף על פי שהיא שמימית, לא עצרה כוח לעמוד כנגד החושך הדורס והמדכא, אם כי הוא אינו אלא מעשה ידי-אדם. כי גדול ונורא כוח-הרע וחזק לאין שיעור מכוח-הטוב, שהחולשה היא אחד מסימניו המובהקים. בכה בכתה הנפש האלהית תחת לחץ החשכה האנושית – ואין מושיע לה, כי ביום צרה רבים עומדים מנגד. ואולם, זעיר שם זעיר שם הבהבו ונגלו ניצוצות אור באפלה הזידונית, והם היו כרמזי עידוד וחיזוק לנשמה המעונה, ואותות נחמה רחוקים, שלא כל המאורות לקו.

החושך הגויי ירד ורבץ על כנסת-ישראל הדווייה והסחופה בכל כובד-קדרותו העכ"ומית. האומה המלומדת ביסורים נאנקה מעצמת האימה והשואה, פחד ובהלה אחזוה כולה, ותעמוד פרועה ונבוכה בעולם שכולו שואה ומשואה, אימים ורצח. כי גדול ונורא כוחו של עשו וחזק מכוח-הסבל של יעקב, שהחולשה היא אחד מסימניו המובהקים. נפשו השתוחחה עליו, וקול-בכיו עלה כקול בוכה במדבר. ואולם, זעיר שם זעיר שם נגלו סימני אנושיות טהורה, זיקות חסד ורחמים, יחידי סגולה עדינים מבין אומות-העולם נבדלו מגוש-האופל, פרקו עול-רשע וניתקו כבלי זדון ואכזריות, נגוהות חמלה וחנינה בעיניהם ולפידי-ישועה בידיהם, להציל לקוחים למוות מפי חייתו-טרף ולמלט נתונים להרג משני נחשים ועקרבים, כדי לגול את אבן-היאוש מעל פי-הבאר של התקווה, לפוצץ סלע-האכזבות המדכא את כל הלבבות, מצווה עלינו לחרות שמות יחידי סגולה אלה עלי-לוח, לחוק בספר למשמרת מעשי כל אלה שעמדו לנו בעת צרה וצוקה, למען ידע דור אחרון כי לא פסו אמונים מבני אדם, כי לא תמו ישרים מקרב הגויים. יהי נא הספר הזה ספר-זכרון לשומרי צלם-אלהים עלי-אדמות, ולוח-עדות לנושאי לפיד-האנושיות ברמה ביום ענן וערפל.



 

והלך וקידשה לעצמו    🔗


המדובר הוא בשקלה-וטריה תלמודית בנוגע לעבד, שרבו שלח אותו לקדש אשה בשבילו, והלך העבד וקידשה לעצמו. עבד כי יבגוד! ואולם מעשה בגידה זה ניתן להיות ענין בשטח אחר, בשדה רחב יותר, שדה עבודת התרבות של המין האנושי. בני העליה המעטים שבכל עם ועם ובכל דור ודור, אלו החרדים לדבר אדוני והאחראים לקדושת ההווייה, שולחים את בני השכבה הבינונית, הרבים והבלתי-שלמים, אל המון העם הגדול, כדי למשכו לעבודת הבורא, כדי לעשות נפשות לרעיון האצילות, ליושר הלב ולטוהר הנפש, המידות היקרות הללו, ששמירתן מסורה בידי יחידי הסגולה. הם שולחים את המשכילים-למחצה-ולשליש-ולרביע, כדי שישמשו מתווכים בין נושאי ארון הקודש ובין המחנה האפור הגדול, חומר עכור זה הזקוק לצורה, הצמא לדבר-אדוני והוא לא ידע, ואילו שליחים אלו מה הם עושים? במקום להיות אנשי ביניים, במקום לשמש צנורות לשפע האלהי האמתי, הרי הם רוכשים את העם לעצמם, הרי הם עושים לביתם הפרטי, מטביעים חותמם הפסול, הפגום על הציבור, ואינם מזכירים אף במלה אחת, אף במידה אחת, את שולחיהם, אינם מגלים כלל בשם מי הם באים, בשם מי הם רוצים לקנות את הלבבות. “אם לכבוד”, יאמרו בלבם, “הרי אנו קודמים, שהרי אנו הטורחים וההולכים אל העם!” וראה זה פגע! ההמונים נוהים אחריהם! מבינה, מבינה האשה את דברי העבד, הטוען לעצמו, והיא נשמעת לו! ואין לתמוה על כך. שהרי בוגד נבזה זה לא יספר לה כלל וכלל על יקר-ערכו של אדוניו, על מעלותיו התרומיות ועל סגולותיו הנדירות. הוא בגד ברבו, מעל בשליחותו וקנה לב אשה פותה בחלקת שפתיו, בדעותיו השטחיות ובתכונותיו ההמוניות. וכאן מחכה רבו, החתן האמתי, למיועדת לו מקדמת-דנא, מחכה לשוא, ולא יעלה כלל על דעתו שפלות עבדו, שבגד בו “והלך וקידשה לעצמו!”



 

נפש מבוהלת    🔗


לרגע קט יצאה מן הצריף – ולילה זר, לילה גדול ונורא, בלע אותה כליל. רחב-ידיים ושחור-שמיים קופא הלילה על אפלתו, על זרותו, פתוח מעברים לכל מיני אימות משונות. היכן היא? מה לה כאן? מי לה כאן? אנה הלך, אנה בא עולמה הטוב, עולמה השוקט, אוירה הרך והנוח, המלא רוחות מחבקות באהבה? היכן הם כל מחמדי נפשה? למה זה הניחוה לבדה בעולם-לא-עולם זה? הרי זו מציאות בלתי-אפשרית! היא כיווצה את פניה כמנסה לבכות, אך מיד צחקה לעצמה, תהום-יאושה צחקה בקרבה: לבכות? מה פתאום? מי זה בוכה עדיין? הלא בכיה נשתחק ונתמעך זה כבר, בתוהו-ובוהו הממושך אשר מאחוריה, ביערות של חיות-הטרף, בעיירות של חיות-הטרף, בתוך כל אותה הבהלה השטנית, שנמלטה ממנה, לדאבונה הגדול. שפתיה לוחשות בחשכה כגחלים לוחשות: “אילו היתה איזו נפש קרובה, איזו מלה טובה, איזו טיפה של חיבה, לא כדי לרפא את הפצעים – פצעים כאלה צוחקים לכל מרפא! – אלא כדי לרכך במקצת, כדי לשכך במקצת צעקת הפצעים הצורבים! רבונו של עולם! רבונו של עולם! מה עזובה אני!”

כמעט בכוח ניתקה ממקומה ונכנסה שוב לצריף המשותף. השכנים לא הכירו אף במשהו מה שעבר עליה עתה בחוץ האפל. אילו הכירו, לא היו תמהים כל-כך בבוקר שלמחרת כאשר מצאוה שוכבת בלי רוח-חיים, וסף-הרעל על ידה.


 

האהבה המחכה למות-אהוביה…    🔗


אל תבוזו לה, לאהבה זו שמחכה למות אהוביה, למען תוכל לאהוב אותם עד מאוד, עד עולם! אל תגנו אותה בשל כך! מי יודע אם לא צדקה במנהגה זה. או איך היא משתפכת, איך היא מתייפחת אחר-כך, איך היא מתמוגגת בדמעתה מרוב צער, מרוב יגון, מהמון-אהבה! שהרי מה ערך, מה גודל באהבה פושרת זו, שיש ביכלתה לגשת אל העצם הנאהב, לחבקו ולנשקו, ואגב חיבוק ונישוק לגלות את הקו הבלתי-נאה שבפניו, את החיוך הפסול שבפתח-פיו ואת החיוך הבלתי-טהור אשר בעיניו? מה טעם יש באהבה זו, ההולכת ופוחתת, הולכת ומתפוגגת ברוב הימים כשהיא נתקלת במציאות הגסה, המכזיבה תמיד?

ואולם, מה שונה, מה נפלה הדבר לגבי אלה, שהלכו מאתנו לבלי שוב! אף רבב קל לא יפגום שלמותם המוחלטת. אף עב קל לא יעיב זוהר-פניהם, ואף פחתת כל-שהיא לא תמעט את דמותם הנצחית. שלווים ושלמים ינוחו לנצח בחיק-זכרוננו, השומר יפיים וטהרם באהבה, כשמור אוצר כל חמדה, ולבנו השותת דמע ודם מגין עליהם מפני כל פגיעה ופגיעה.

הבו גודל לה, לאהבה המחכה למות אהוביה!


 

בכיי    🔗

לזכר כ“ד בניסן, תש”ח


בכיי ארוז וחבוש היטב בצרור שירים, שלא הושרו עדיין, שלא יושרו כלל. בשולי שמי-חיי, בקצה רקיע-נשמתי, מוטל צרורי זה, לא הרחק מעב-הענן של זעקת-עמי, שלא פרצה עדיין אף היא, שספק גדול הוא, אם תפרוץ ביום מן הימים. מזמן לזמן יברוק ברק מותך עב-הענן של שואת עמי, מזמן לזמן נדלק זיק מתוך פקעת הבכי הפרטי, ורעם כבוש, כליל-תרעומת, יישמע ברחבי-החלל: “עד מתי? עד מתי אהיה מוטל כאן ללא פורקן, ללא גאולה? עד מתי תתעלם עינך, יתחמק שירך ממני?”

“כתר זעיר”, אני מרגיע ומנחם את בכיי הנידח והנעלם, “עוד לא הגיע יומך, לא הגיעה השעה!” אם כי בסתר-לבי אני יודע, כי שעה זו לא תגיע לעולם, כי לעולם לא אתיר, לא אגע בצרור הזה, ובכיי יישאר תמיד חתום ועצור, מאחר שאין בכוחי לטפל בצרורי זה, אין לאל ידי לנגוע בפצע זה, הדומע דם לאין מרפא. והנה עמי אף הוא טרוד ומוטרד בנטל-גאולתו, בסבל-תחייתו, אין לבו הדווי פנוי לשאגת-האימים…

ושניהם, שני הנידחים, צרורי העלוב ועב-הענן העזוב, ישאו עיניהם אל דור רחוק וישאו לפניו תפילה ישנה-נושנה:

“אָנָּא, בְּכֹחַ גְּדֻלַּת יְמִנְךָ תַּתִּיר צְרוּרָה!”


 

צער נידח    🔗


עזוב, נזוף צומח צערי הנידח בלב-השממה, הרחק ממני, בדל ממני, ואין מאסף אותו הביתה, בית-השיר. בעליו הסתייג הימנו, התכחש לו ודחה אותו בימין ובשמאל, ובעת-רצון, בהתעורר בו החשק לפקוד אותו בבדידותו, לא יגיע אליו: אלף גדרות סבוכות, מעשה ידי אמן, מקיפות אותו מכל צד וחוסמות את הדרך אליו. אלף אילנות נאים מכסים אותו בצלם ומעלימים אותו מעיני בעליו, ואלף פרחים מרהיבי-עין מסירים את לבו ומסיחים את דעתו ממנו… הלב נכסף אליו, אכול מוסר-כליות, אך בדיעבד שמח הלב על המכשולים הרבים שבדרך, על הבטלים הרבים שכנגדו, והוא נהנה אגב-אורח מן האילנות המלבלבים ומתענג דרך-הילוכו על ריח-הפרחים, ולמחוז-חפצו לא יגיע. מבודד ומבויש עומד צערי הנידח בלב-השממה, ואין מאסף אותו הביתה – בית השיר.


 

צדיק וטוב לו, רשע ורע לו    🔗


אמנם כן, לא טעיתי. זאת היא הגירסה הנכונה. כי הצדיק שרע לו אינו צדיק כלל, שהרי זוהי עצם הצדקנות, שטוב לו, טוב לו תמיד ותדיר, בכל מצב ובכל מיצר. הטבע שלו אינו סובל את הרע, אינו מקבל את הרע, ועל ידי כך הוא שולל אותו ומבטל אותו כעפר הארץ. חלק אלוה ממעל שבו עומד בצדקו ובטהרו בכל אסון ובכל פורענות קשה, והוא מזדהה עם יוצרו לחיים ולמוות כביכול. וכשם שאין הרע שולט בטבעו של אלהים, מקור הפוריות הבלתי-פוסקת, כך אינו שולט גם בו, שאינו מצפה לשום שכר, באשר צדקו – שכרו, ומידת טובו – גמולו. כמן כן אין רשע שטוב לו. כי הלה תמיד רע לו, לעולם לא ניחא לו, והרי זוהי עצם רשעתו, שאין הוא מודה בטוב, שאין הוא נותן לטוב שיחול עליו. הוא מכוון תדיר כלפי הצד הרע שבכל דבר והוא עוור לגמרי לגבי הצד הטוב שבחיים. וכשם שהיסורים הבאים על הצדיק אינם מסמאים את עיני-רוחו כלפי חסד הבורא, כך אין הטובות והתענוגות הבאים על הרשע פוקחים את עיניו לראות את החן ואת החסד שביקום. הוא עוד ברעתו ובזעפו ושום טוב לא ידבק בו. הסטרא-אחרא שבו שומרתו מכל טוב. מהומה תמידית שרויה בנפשו, שהיא רדופה ובהולה תמיד אחרי עוד יותר, ו“עוד יותר” זה שחסר לו מקפח לגמרי את מה שיש לו. וכמה נפלאים ומדוייקים הם דברי בן-אמוץ: והרשעים כים נגרש, השקט לא יוכל. כי השקט והשלווה הם פרי הסבלנות, והסבלנות היא מידתם של הצדיקים, המידה האלהית ביותר, ועל פיה ייבחן האדם.


 

חללי-ההצלחה    🔗


איש-הרוח האמתי, הטוב לפני אלהים, מן השמיים יסייעו בידו, שלא יעלה מעלה-מעלה בסולם-החברה, ולא יזכה להכרה רשמית, לבל תזוח עליו דעתו, דעת בשר-ודם, ולבל ילבש גאווה זרה, שאינה הולמת את נפשו, אלא יהא שרוי בצל גאוותו הצנועה, שאין בינה ובין ענווה ולא כלום. כי רבים חללים הפילה הצלחה רשמית זו בקרב בעלי שאר-הרוח והחזון, שנסתם חזונם ונתקהה רוחם מיד עם לבישת איצטלה ציבורית.

קהל ערום זה אינו נותן מתנותיו חינם: את נפש המקבל יקח… את תום-דרכו ידרוש בעד הכבוד והגדולה.

אלהים לא יעזוב חסידיו ביד המקרים הטובים, המרחיקים את איש-הרוח ממקום-חיותו ומקור-השראתו, נוטלים ממנו את קולו העצמי ואת שיעור-קומתו העצמי, ומנהלים אותו על מי-מנוחות הקהל הנכבד…

בתוקף היד הגדולה של אֵל-חייו יישאר באוירה שלו, סתר-אישיותו החמה והפורה, נתון לרננת-לבבו ומסור למעוף-דמיונו. בדידותו תערב לו מכל שבת-אחים ואלמוניותו תכשירהו להשגת גדולות ונצורות. שבע ביום יברך אל עליון, שמנע ממנו עטרת-תפארת חברתית, והכריח אותו על ידי כך להיות בודד במועדו, נאמן ליעודו, קשור ליגיעת-רוחו ומשועבד לעד לחירותו הפנימית.



 

שמור את פניך!    🔗

(מכל משמר נצור לבך! משלי, ד' כ"ג)


ראה, פניך גלויים תמיד לעיני כל, מוצגים לראוה כל ימי חייך, וכתוב בהם סוד כל נשמתך, כל מה שאתה עושה בחדרי-חדרים, כל מה שאתה הוגה בסתרי-מסתרים – אין נעלם מנגד עיני הבריות, המתסכלים בפניך ויודעים הכל, בין שהם יודעים שיודעים, בן שאינם יודעים שיודעים, בבחינת “הם אינם חוזים – מזלם חוזה”. שהרי פניך מלשינים עליך בלי הרף. על פיהם נקבע היחס אליך מצד כל רואיך. על פי מראה-פניך נחרץ משפטם עליך, ומשום כך: שמור את פניך! השגיחה על קלסתר-פניך! כיצד ואיך עושים זאת? בתכלית הפשיטות: אל תלין בלבבך מחשבת-פיגול, רגש-שקר, אל תשכין בחובך שפלות ותפלות, הללו עוברות את גבול-הלב ועולות ישר-ישר אל פניך, אל בת-שחוקך, אל כל העוייה שבפרצופך. ראה, שבע התועבות אשר בלב-האדם קובעות את מושבן דוקא בפניו, משתקעות עמוק-עמוק בתוך טפחיים מגולים אלו ונשקפות מעיניו בכל מלוא הזוועה שבהן. ודע לך – שום בורית לא תכבס את פניך מהן, שום סבון לא יטהר את הכתם שדבק בך ובקלסתר-פניך. אין עצה ואין תבונה לנגד כיעור-הפנים אלא טיהור הלב בלבד! ולא למען הדת והתרבות עשה, עשה למען פניך!


 

יופי בצל-המוות    🔗


תוגה מיוחדת, שונה ועמוקה משאר כל התוגות שבעולם, מעוררת בלבנו האשה היפה, כשהיא משתתפת בהלויית המת. נבוך עומד לפניה הלב הדואב, מבולבל למראה פגישה מוזרה זו שבין שני הכוחות הגדולים והנוראים ביותר אשר בחיינו; היופי הנשי והמוות. הנה סוף כל האדם… ימינו כצל עובר… הבל-הבלים, הכל הבל… ולעומת כל זאת אשת-החן היקרה, שיפיה גדול פי-שבעה בנוכחות המוות, בקרבת האפסות של החיים. איזה רוך מיוחד, איזה חן מיוחד נסוכים על פניה הנוגים, ויאוש מר תוקף את הלב למראה קוצר-ידה, למראה חוסר-ערכה של סגולת הסגולות האנושיות, של תכלית החמדה, שאין המוות נושא את פניה הנפלאים, אין המוות יודע רחם אף עליה, והרי היא מהלכת לה כאן בצלו האכזרי בטלה ומבוטלת כשאר כל הבריות העלובות, המסכנות – אין שלטון-היופי ביום המוות! ואין איש מן המלווים שומע אנקת הלב הנלהב.

איכה יועם הזהב הטוב של היופי לפני זד יהיר, לפני שד משחת!



 

בשבח-המליצה    🔗

א.


עוד יפייסו אותה, את המליצה המנודה, המזולזלת, עוד ישובו אליה, לא כעבדים המשועבדים לעריצותה המטמטמת, לא כעניים התלויים בדיבור זה שהיא שמה בפיהם – אלא כאדונים לה, היודעים למשול בה, להשכיל אל דלותה, לנצל את חכמתה העתיקה לטובת הלשון החיה, להפיק ממנה לווית-חן לשפת-החולין, ללשון היומיומית.

לקוייה היתה ראייתם של אלו שהלעיזו כנגדה והלעיבו בה. לא ראו את הכרחיותה ההיסטורית, לא הבינו את הברכה שהביאה זו לתחית שפתנו. הללו שכחו דבר אחד: אדם שנולד באירופה במאה השמונה-עשרה, בשוא גלי-התחיה, תחית-המדעים והאמנות, משנטל עליו להלביש את המונו של עולם זה צורה עברית, לתת מבע לחשרת-ההווייה הזאת בשפה ישנה-ישנה שנת-אלפיים, מה אחרת יכול עשות אם לא לחזור אל התנ"ך, כדי להיות בטוח שאמנם צורה עברית בידו, לא גל של מלים עבריות, שכל רוח עברי אין בו, שברי-חרס עבריים, דבוקים דבק לא טוב, המכהה את העינים ומגריס את השניים?


ב.

כאן, במליצה התנ“כית, מצא סיפוק לנפשו כמהת-המקור, מצא עוגן בסערת נחשולי-יד-החיים. ואם דחוק ולחוץ היה הרעיון או הרגש המבוטא, קצר מכאן וארוך מכאן, אבל רגש-בטחון פיעמו, שכל מה שהעלה עטו העברי, עברי הוא, מקורי הוא! ואם בעל-טעם היה האיש, יודע מידה ושולט בכל מכמני-הלשון הקדומה, הרי התהלך בה לרווחה לארכה ולרחבה. בלי לפגוע בשום צד: לא עשה עוול לרחשי-לבו ולא הטיל פגם ברוח-הלשון. וסגנונו של י. ל. גורדון בפרוזה שלו יוכיח! אכן הרבה מן הקטרוג על המליצה יש לזקוף על חשבון הבערות של דור-המקטרגים: הלא עד היום החלקים הדשנים והרעננים ביותר של יצירתנו העברית שרשם במליצה התנ”כית או התלמודית, למן “המתמיד” (“התגיד מה שח הצפור הרכה” – שורה רוטטת מבכי עצור, ואם אתה נוטל ממנה את בושם-המליצה – את נפשה אתה נוטל!) דרך כל הפרוזה של ביאליק (“מיד תפסה קדושה ביער” ב“החצוצרה נתבישה” ביטוי שלא ניתן ליהנות ממנו למי שאינו בקי במטבעות-הלשון התלמודית) עד ליצירתו הכבירה של אחד-העם, שחוט-שני מוצנע של מליצה תנ"כית ותלמודית עובר בהחבא דרך כל מאמריו, כולם נתברכו ממקורה ונתבשמו מרוחה. ובכן – לא המליצה ממיתה, אלא “המליץ” ממית, זה דל-הנפש וריק-הלב, והלה הן דרכו להזיק תמיד, גם בלי מליצה.



 

כוח-החיים    🔗


תלי-תלים של צער קפאו והיו להרים, גושי-דמע ודם הגלידו והיו לקרחונים, והנה כאשר אך נגעה בהם קרן-שמש, כאשר אך נגה עליהם אור-החיים, לבשו שמחות וגיל, לבשו שדות-ירק, עטפו עצי-יער, פניהם העלו אודם של פרחים, לובן של צמחים, ריח רענן התפשט מסביב, ריח פריחה ולבלוב, ואיש לא ידע שכל הפרחים האלה, כל הצמחים האלה בצער יסודם, שרשם בענות-נפש, בתוהו ילל-ישימון… חמודי-חיי, עמודי-חיי, נפלו ונשברו, ואני מהלך בעולם בצעדי-און, נושם בתאוה אויר הרים ועמקים, רושם בתאוה שיר-הרים ועמקים, ויסורי מוחאים כף לגבורת נשמתי הדווייה. מה-גדול, מה-נורא כוח-החיים!



 

אל ייעף עטך, הסופר!    🔗


גם זה הוא מתככיו הרבים של השקר: להלאות את האמת ואת שוחריה עד שיתייאשו, ואז ימלוך הוא לבדו בעולם הזה. אל ייעף, איפוא, עטך, הסופר, ואל ייגע רוחך. אם כי עטך אינו מטה-זעם, להכות בו על ראש רשעי ארץ, עטך הוא רק קנה רך, קולמוס דק ועדין, שליח לבבך ההומה ודובר רוחך הסוער, אך דע לך שגם חרב חדה הוא, פצצה חשאית, ארוכת-זמן וארוכת-טווח. ברגע הנוכחי אין כוחו גדול, בהמונו של הווה אין קולו נשמע, לא ישבר דלתות-נחושת ובריחי-ברזל לא יגדע, ואולם פעולתו שמורה נצח ופרי-עמלו לא יכזב. אל ייעף עטך, הסופר! חרוֹת בחרט-אנוש זה בכי-נשמתך על לוח-העתים, על ספר-הדורות. שלח שאגתך המרה מול פני זדים מצליחים, ונפּץ חמת-קדשך על סלע-הבערות, אל זדון-ממשלות שכחות-אלהים, ואל גאון-עריצים נטולי-נפש. קרא בעטך אל תוך חללו של עולם: בימי הצאר ניקוליי עמדה בלבלובה יהדות גדולה ברחבי רוסיה, פרחה תרבות עברית, שהיתה לברכה ולכבוד לכל תפוצות הגולה. בימי הצאר ניקוליי חיו ברוסיה אלפי רבבות ישראל באושר ובחופש, יסדו ארגונים של תחיה למופת, נסעו לקונגרסים באין מפריע ומילאו את העולם היהודי בקול ענות גבורתם הרוחנית ובתרועת חייהם הרעננים והתוססים. ועתה אין אומה ואין לשון תחת שמי רוסיה הסובייטית. האומה אסורה והלשון מוחרמת, אלה שהכריזו ראשונה דרור לאדם וגוי, אלה שיצרו את המושג “אהבת הבריות” וקדושת העבודה – חרם חמור רובץ עליהן מטעם רוצחי נפש עם. קרא וקרע את מסווה-השקר מעל פניו של איוואן ה“צדיק” ומעל פני אחיך התועים והמתעים, המחניפים מכאן לכל מדכאי עמך ומולדתך, רוקדים “מה יפית” לקול הדוב הרוסי, וקוראים טל ומטר! לרוק וחרפה שיורקים בפנינו עריצי גויים. עתוניהם כאן מעלימים את האמת, מתכחשים לשכל הישר ומשמשים פה דובר נבלה לכל דורס-כבודנו ומסכן-קיומנו, ברית כרותה לאמת שתישמע – על אף המנגנון השטני, שרעש-גלגליו וצהלת-סוגדיו ממלאים את חלל-העולם מהומה ובהלה.


 

המרחק    🔗


הולך וגדול המרחק שבין אדם-המעלה ובין אלהים. לגלות את המרחק הזה, להגדילו, להעמיקו, כדי למדוד על פי היקפו את גדולת הבורא – זהו תפקידו הראשי ועצם תכלית קיומו של האדם עלי אדמות. כי רק על ידי שיעור ארכה של שלשלת הספירות שבינו ובין היוצר, יוכל להשיג משהו מעוצם אין-הסוף. ואל יאמר האומר: הלא רב מדי המרחק, ואין אלהים רואני, כלומר, אין השגחה פרטית, אם כבר נניח שיש השגחה כללית. כי לא מחכמה דיברת זאת, בהשגחה הכללית של אלהים כבר כלולה השגחתו הפרטית, הדחיפה הראשונה של הסיבה הראשונה לא פסקה עד היום, היא הולכת ונמשכת, עוברת דרך אלפי צינורות, דרך אלפי שלבים, פּועלת פעולתה הנצחית, והיא חדשה לבקרים. ויפה ונכון אומר המשורר: “האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח, ובוקע חלוני רקיע, מוציא חמה ממקומה ולבנה ממכון שבתה, ומאיר לעולם כולו וליושביו שברא במידת הרחמים” – פותח, בוקע, מוציא ומאיר – הכל בלשון הווה, ללמדך, כי העולם הולך ונברא יום יום. הנה הים הגדול – הוא אינו יודע אותך, אבל בכל עת תמיד הוא טורח למענך, שולח עננים להשקות את אדמתך, שולח רוחות לרענן את אוירך, נושא על גבו את אניותיך, הבאות לשלות דגיו ופניניו, ולגלות שפוני-טמוני-תהום. והנה השמש המאירה, שאין לה אף מושג קל ממך ומהוייתך האנושית, והיא כולה קודש לך ולחייך, כולה נתונה להמשכת קיומך על ידי שפע אורה וכוחה, שהיא משפיעה עליך ועל אדמתך – כי למחיה תלה אותה הבורא ברקיע השמים, לחממך ולהפרותך, לחזק גופך ונשמתך ולילך לאורה כל הימים. והללו הם רק שני משרתים קטנים, שהעמיד הבורא לרשותך, כדי לבטח את קיומך בעולם הנפלא הזה. אלהים יודע אותך, אלא שידיעתו שונה מידיעת האדם, אלהים מכיר אותך, אלא שהכרתו אחרת מהכרת האדם. וכשם שקרני-השמש כלולות בדמך ובשרך, כשם שאויר-הים ספוג בריאתך ונשמתך, כך ספוגה בחייך דעת אלהים. כך בלועה בנפשך אהבת אלהים. אל נא נשתמש לגבי אלהים בשפה שנוצרה למען האדם, והתפילה? התפילה היא צורך פנימי לנפש כסערת אביב לאדמת החורף, ואילו כלפי העצם העליון יש רק תפילה אחת: לך דומיה תהילה!


 

גוף ונפש    🔗


מנפשי, לא מבשרי, אחזה אלוה. הבשר אינו שווה הרבה, אינו מרמי-היחש… גס הוא ומגושם, רודף תענוגות ושואף הנאות קלוקלות, לא ידע שבעה, לא ידע שלווה, לא יאמר: הן. אחר כל פיגול ידרוש, וכל תאווה גסה תצרור אותו בכנפיה. הנפש מתענית תחת ידו התקיפה, משוועת ואין מושיע לה. שרויה היא הנפש בתוך הגוף ככנסת-ישראל בקרב אומות-העולם. היא מפריעה להן וליצריהן הפרועים, כאשר תפריע הנפש להשתוללותו הפראית של הגוף. קולה, אמנם, אינו נשמע ברמה, אינו חוצב להבות כקולו של הגוף, התובע בחוצפה וצורח בעזות, ומלוא כל העולם רעם-תאוותו. אך דברה הצנוע של הנשמה אינו בטל ומבוטל. בסתר מתבייש הגוף בפני מבט-עיניה של הנפש, על כן הוא קם עליה בחמתו מדי פעם בפעם לכלותה, לרצחה נפש… ממש, כאומות העולם לגבי כנסת-ישראל. לא נוח להן בחברתה, בנוכחותה, ומאוד היו רוצות להפטר ממנה בכל אופן שהוא… ושניהם, גם הגוף וגם ה“גויים”, לא ידעו ולא יבינו כי אין להם קיום בלעדיה… כי ממנה תוצאות חיים. ואוי ואבוי לה, לכנסת ישראל, בקרב אומות העולם, שעתידה וקיומה, תקנתה ושלוותה תלויים בהזדככותו של הגוף, בהצטללות הכרתו של הגוף לגבי ערכה של הנפש.


 

דתיות פרטית    🔗


הרהורי תשובה, שניעורים כרגיל בלב איש בא בימים, אינם רגשות דתיים כלל, כי-אם כיסופים פנימיים, אישיים לימי הילדות, לתמימות הלב ולטהרת הנפש שבראשית ימי חיינו. ומכיון שהלב והנפש היו שרויים אז בתוך הווי דתי, במסגרת המסורת היהודית של מצוות ומעשים טובים, הרי ממילא, עם התעוררות הגעגועים על הימים ההם, חופפים הגעגועים הללו גם על הספירה הדתית כולה, כלומר, על התורה והתפילה, על החוקים והמנהגים, שהיו מקודשים בעם, ובעצם אינם אהובים מצד עצמם, אלא כצלילי-לווי לעיקר הניגון: הכמיהה לימי הילדות, לרעננות העולם ולטוהר החושים שבימי בראשית. האדם מתרפק על החבית בגלל היין הטוב שבה, יין החוייה הראשונה של הוייתנו בעולם, של הכרתנו את החיים. כי הרהורי תשובה אמיתיים אינם תלויים בימי הזקנה ואינם ענין של התרפקות על העבר, הם מתיוררים בלב האדם או מעומק הסתכלות בסוד הבריאה ובפלא היצירה, בגדלו של עולם ובחכמת יוצרו, או לאחר התייאשות גמורה ממעשי אנוש ותחבולותיו, מעניני החיים היגעים ותהפוכותיהם הבלתי פוסקות – “ופנה למעלה”, כלומר, יכוון חייו הפנימיים כלפי זיו-הנצח, יקדיש עתותיו וכוחותיו להבנת הדברים ולקריאת הספרים, העוסקים בעיקר, עד שיגלה בכל עובדה ובכל תופעה את הגרעין העיקרי הגנוז בתוכה ומחיה אותה, ובכל פרצוף-פנים של אדם – את הטוב והצפון ואת הרע הכמוס בסתר לבבו. זאת היא הדתיות המקובצת, המורכבת מכל היסודות הבריאים של מחשבות האדם בכל הדורות, והיא היא תכלית חיי אנוש עלי אדמות.





מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 13293 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!