עט-הסופר    🔗

הבו גודל לעט-הסופר! הרים יעתיק ממקומם ויטע אותם במלוא כבדם וכבודם עלי לוח למשמרת. תכלת שמים, עבים וכוכבים, יעקור ממרום-שבתם ויחוק אותם בספר-מקרא עונג להמון עם רב. את הים ואת ים-החיים יצרור בצרור הביטוי הפיוטי למען יעמדו ימים רבים לעיני הקוראים הנאמנים. אין דבר נעלם ממנו ואין פרט אשר לא יצוד אותו ברשתו הנפלאה. אל צפור ביעף ואל אדם ביקר יארוב ויאסוף אותם אל כליו – עדים נאמנים והדים חיים לדורות הבאים. במקום שאלפי בני אדם עוברים ואינם רואים מאומה, יגלה הוא עמוקות מחיי יום יום ונצורות מתוך המציאות הפשוטה. עט-הסופר ננעץ בצור-הסלע האפור של ההווי הרגיל, המשעמם – וזרם של חיים חדשים פורץ ומזנק מתוכו ומסנוור עינים בשלל צבעיו וברק חליפותיו. הוא הוא המגרד ומסיר את חלודת ההרגל מעל פני הדברים ומראה אותם לעינינו בזיום הנכון ובטיבם האמיתי. הוא הופך אותם לתופעות מופלאות, קובע ערך החיים שבהם ונותן טעם לקיומם החולף על ידי אור-הנצח שהוא משרה עליהם בקסמו הרב. הוא חושף את הצמיחה שקדמה לחורבן ואת הפריחה שתבוא אחריו – כדי לחזק ידים רפות ולגרות יצר ההוייה.

המציל ממוות ימים עברו, ופודה משכחה מעשים שהיו – הוא גודל לעט-הסופר!

 

יחידים הזורעים שדות-העתיד    🔗

למענם יוצר סופר-אמת. הוא כותב בשביל יחידים, ונמצא מזכה את הרבים. זה הסדר הנכון. ואילו קלי העט-והדעת, שאינם יכולים לחכות להסכמתם של יחידים אלו, כי אץ להם כבודם, מה הם עושים? הם בוגדים בבני-העליה, בועטים בטעמם ופוסחים עליהם, וניגשים ישר אל העם, נותן-הכבוד, ועושים לו מטעמים כאשר אהב, וכל יצירתם מכוונת לטעם-העם; ואולם נעלם מהם הדבר, כי העם הזה, עם כל היותו רחוק מכבשוני היצירה וסודותיה, ניחן בחוש נפלא, להאמין בטעמם של אנשי-הסגולה שלו, ולשאוב מפיהם דוקא את הסכמתו הסופית. מי שלא עמד במבחנם ולא קיבל את אישורם, לא יזכה לעולם בהכרת האומה ובהערצתה. לשעה קלה, אמנם, היא מסבירה פנים לאלה החצופים הפזיזים, הפונים אליה ישר, ללא כל תיווך מצד יחידיה הנאמנים, ואילו לאורך-ימים לא יצליחו לקיים את חיבתה אליהם. סופר שמזלזל בטעמם ויחסם של דקי-הטעם המעטים, מבטל אותם ומכוון דבריו כלפי המון-העם, הריהו אבוד, מחוק מלב הדורות לעולמים. פגוע פגע במצפון-האומה, בהעליבו את נציגיה הנסתרים, הזורעים בהבנתם הגדולה את שדות-העתיד. שמו לא ייזכר ולא ייפקד, כי קוצר-רוחו ענה בו, שהוא נטול שאר-רוח.

 

אותיות הדפוס    🔗

משהו מזיו-הנצח מבהיק מתוך שחרוריתן של אותיות הדפוס, חרוזי פנינים אלו, שכל אוצרות המוח ומטמוני הלב של האדם קבועים וגנוזים בהם לעולמים. כל מה שהגתה האנושיות ברוחה הקשה והעמוקה שמור וצבור כאן, באותיות זעירות אלו, בשביל הדורות הבאים. אף קו חשוב אחד לא יאבד בתוהו, אף תג יקר אחד לא יישכח ולא ייעדר מספר-החיים, כי יד נעלמה כוונה את השכל האנושי, שיחפש וימצא לו אמצעי נהדר זה להשארת נפשו הנצחית. למן כתב-היתדות עד המצאתו הגאונית של גוטנברג פעלה במסתרים ההשגחה האלהית, המתגלה ביגיעת-הרוח ובמאמצי הנפש של הנברא בצלם, התבלטה והתחבטה עד שמצאה סוף סוף את האותיות הנפלאות הללו, כדי לצקת אל תוכן את עצם החיים, הזורמים בלי הפסק וניגרים בלי סוף, בצורת ספרים ועתונים, חוברות וקונטרסים, כלילי חכמה ומדע, ספוגי משא ושיר. ויש שאתה רואה את כל המסדרים למיניהם, את ה“בחורים-הזצרים”, ואת המגיהים, ואת כל העוסקים במלאכת-קודש זו, לא כסתם פועלים עובדי עבודה שחורה, אלא ככוהנים המכהנים פאר, העורכים את הזבח, את העולה ואת האשה של לב-הסופר על המזבח של העתיד, לריח ניחוח לדורות הבאים, ולרצון לפני אלהי ההיסטוריה האנושית. ורעיון מלא אמת גדולה צפון בצמד-המלים הנפלא: אותיות מחכימות.

 

הסופר הזקן    🔗

ידו רועדת בכתבו, העט הנתון בידו מתנהג בכבדות, ברפיון – אך המלים היוצאות מתחת ידו זו רעננות הן, אמיצות ויציבות, שקויות ליח של נסיון וספוגות ריח של מציאות. עיניו כהות, מעורפלות וכבויות למחצה – אך המבט היוצא מעינים אלו תקיף הוא, מקיף הוא – רואה לפני ולפנים. לבו רופס מיוגע, מסובל – אך הרגש המפעם את הלב הזה חי ורענן, והמחשבה שבו צלולה, צרופה ומיושבת בתכלית, בנויה על אדני-ההגיון והגויה על טהרת הטעם. לא לחנם, כנראה, טרחו הימים ועמלו השנים, חידדו וזיככו, צירפו בלי הפוגות גרגיר-טעם לגרגיר-טעם והוסיפו תג-חן לתג-חן, עד שנתגבשה הדמות ונבנה האופי ונקנה הנסיון השלם בהבנת תוכן העניינים הנאצלים ובהבחנת המלים הנכונות, הבו גודל לסופר הזקן!

 

משוררים ואנשי מדע    🔗

המשוררים הם חושיה של האנושות. אנשי המדע הם מוחה ושכלה. וכשם שהחושים קודמים לשכל בהבחנת הדברים, בתפיסת כל מה שיש ובהשגת העולם הנגלה והנסתר, כך קודמים אנשי השירה לאנשי החקירה ביצירת התרבות (כל הגילויים הראשונים של תרבות קדומה הם קטעי שירה). החקירה הולכת בעקבות החזון הפיוטי. מה שיעלו המשוררים בכוח-ההשראה, יבררו וילבנו אנשי המדע בניתוח המדעי ויעשו מזה שיטה. אנשי מדע שהם גם משוררים הם גאוניה של האנושות, אשר מצעידים אותה קדימה, בין שתרצה, בין שלא תרצה.

בדורנו יד אנשי המדע על העליונה. הצלחתם הרוחנית והחמרית מסירה את לב הנוער מן השירה ומקרבתו אל המדע, השימושי או העיוני. רוח של חקירה מדעית נודף בזמננו גם מן הספרות היפה. וזה לא טוב. ומי יודע אם לא עתידה שירה להשתכח מן האדם, ובמקומה תעלה כפורחת טכניקה ספרותית גרידה, מבוססת על יסודות המדע הטהור, כביכול, שאין בה לא שירה ולא נשמה, כי-אם חיטוט פסיכולוגי משעמם ומסקנות הגיוניות של איזו שיטה חדשה, פרי פלפול המוח היבש בהזדווגו אל המעשיות המפוכחת והמוצלחת של הדור. ופני הספרות יהיו אז כפי פטריית-באושים, שצבעיה מרהיבים עין ותוכה ריק ושומם.

 

המדבר ב“מתי-מדבר” של ביאליק    🔗

יש טוענים נגד תיאורי-המדבר של ביאליק שבפואימה הנ“ל. מדבר כזה, אומרים הם, לא היה ולא נברא. האריה, כפי שמתאר אותו המשורר, אינו בנמצא כלל במדבריות אלו, וכן גם שאר בני-שחץ שבשיר, הנחש, הנשר וכדומה. אין כלל נחשים כאלה בשום מדבר-ציה, כך הם אומרים, ואינם יודעים כי, אם אמת נכון הדבר, אם המדבר הממשי אינו דומה למדבר המתואר בידי המשורר, אזי אוי ואבוי למדבר שכזה! אם כך הוא הדבר, הרי עליו, על המדבר העלוב הזה, למהר ולהשיג, למען השם, את כל החיות, הנחשים והנשרים הללו, כפי שמצייר אותם המשורר, כדי שיהא ראוי לשמו! אוי לה למציאות שאינה מכוונת למחשבתו של היוצר. כי כשם שקדמה תורה לבריאת העולם, והקב”ה הסתכל בתורה ויצר את העולם, כלומר – לפי תכניתו ההיולית יצר את יצירתו הממשית, כך משמש מדברו של ביאליק אב-טיפוס, מופת ודוגמא, לכל המדבריות שבעולם. ואם איזה מדבר שהוא רוצה להתקיים כמדבר הגון, ישימון של ממש, הרי עליו להתאים את עצמו לכתוב בשירו של ביאליק – ולא להיפך!

 

לעול ולמשא    🔗

הוא עלינו הסופר, המתגדר בפטריוטיות שלו ועושה לנו חסד באהבתו את עמו, את ארצו, או את האנושות. הלא אהבה זו דבר המובן מאליו היא, ואין מתפארים בה, כשם שאין אדם מתפאר בזה שהוא נושם אויר. עיקר הבעיה הוא בכמה טעם, טעם, טעם הוא עושה זאת! בכמה כשרון הוא מבצע, הוא מקיים אהבה זו. ועיקר העיקרים: בכמה הנאה הוא עושה זאת, כמה הנאה נהנה הוא גופו מעבודתו הספרותית לטובת עמו, לטובת ארצו, או לטובת האנושות. וזה חשוב לנו מאוד. אל נא יקריב את עצמו לטובת הכלל! אל נא יתהלך בקרבנו מלא מרירות, מלא רוגזה וטרוניה על הקרבן שהוא מביא למעננו, בהקדישו את עתו ועטו למלאכת היצירה, המייבשת את מוחו ואוכלת את לשדו וכו' וכו'. רק לא קרבנות, אישי הסופר! רק לא תרעומת על כפיות-הטובה כלפיך מצד העם, מצד הארץ ומצד האנושות! ההנה אתה תחילה וממילא ניהנה גם אנחנו. עשה למענך ולא למעננו. הנח את העם ואת האנושות והשתדל ליצור דברים נאים, שקודם כל יהנו אותך, שיגרמו לך גופא קורת רוח ועונג אין קץ, ואגב כך יעשירו גם אותנו וינחילונו נחת והנאה רוחנית, ואנחנו נחזיק לך טובה על כך, כשם שאנו מכירים טובה ליוצר-בראשית, שברא הכל לכבודו. רק אל נא תבוא עלינו בטענות וטרוניות – אין אנו חייבים לך כלום! לא אנחנו פתינו אותך להבאת קרבנות ולא אנחנו שידלנו אותך לכך. ואם עבודתך נראית לך כהקרבה עצמית – מוטב שתעזוב את העם ואת האנושות לאנחות ותשקיע את כשרונך בעסק שהוא מכניס יותר.

 

אהבת הבריות של הסופר    🔗

אהבת הבריות של הסופר ניכרת בסגנונו הבהיר, הקל, הנקי מכל עומס-לשון ועודף-דיבור, והמכוון לתכליתו: להשפיע על הקורא השפעה מחנכת, מזככת, מרוממת. מחובתו של הסופר הוא – למצוא חן בעיני הקורא, לקנות לבו, למשוך דעתו לדברי-יצירתו, למען ירוץ הקורא אליו ויחרד אל דבריו באשר אך ימצאם. חובתו של הסופר היא לחבב את עצמו על הקורא, כדי שיוכל להעניק לו מה שחנן אותו אלהים. ואין כל צורך שיתכוון הסופר לכך במחשבה תחילה, בבחינת “לשם יחוד”. סגולת היצירה אינה אלא מין צורה מיוחדת של אהבת הבריות, שאל-אלהי-הרוחות משתמש בה לזכך את יציריו ולהצעיד אותם קדימה בשטח הספירה הרוחנית. הסופר המקורא לכך הוא כלי-שרת ביד הכוח העליון, הדואג להתקדמותם הרוחנית של ברואיו כשם שהוא דואג להתפתחותם הגופנית. ולכן, אל נא יאמר הסופר: "מה לי ולקורא? אני אינני כותב בשביל אחרים, אני בשביל עצמי כותב! זוהי שטות ששקר בצדה. ברגע שהוא מפרסם את דבריו ואינו גונזם, הריהו מעיד על עצמו שאין הוא טורח אלא בשביל הקורא. ומשום כך עליו לעשות את מעשהו בשלמות, כלומר, לתקן ולטפח את דבריו יפה-יפה, עד שימצאו מסלות ללב הקורא. אל נא יכביד עליהם עבטיט של מליצות מיותרות, אל נא יפליג למרומים כאלה, ששום דמיון אנושי, טבעי ומיושב, לא יוכל להמריא אחריו ולהשיגו. חייב הוא לעמוד במגע תמידי טמיר עם קוראיו, לחוש דפקם, לדעת טעמם, כדי לכוון את מתנתו לרוח המקבל. המספר, המשורר, המסאי והעתונאי – כולם יחד רק אפשרות אחת ניתנה להם לצאת ידי חובתם כלפי הבריות: לא לקצר ולא להאריך אף במלה אחת את ארשת רוחם, פרי שכל ורגש, אלא להגיש אותה לפני הקהל בהירה ורעננה, עניינית וחיננית, למען “יאכל את המגילה הזאת” ובאה בנפשו כמרפא מבריא ומחזק. כי זאת היא ההומניות האמיתית הטבועה בהם והמתבטאת בשלמותה בעיצוב הצורה הספרותית של הסיפור, השיר, המסה והמאמר.

 

הסופרים הצעירים שלי    🔗

בעיני עדיין צעירים הם כולם: שופמן, שניאור, ברקוביץ, פיכמן, עגנון, יעקב כהן, שמעוני. מה לי ולגיל שלהם? מה לי, בעצם, לתאריכים? אני רואה אותם באורם האמתי, בזיו-העבר. ומשונה הדבר שהם כפופים במקצת, עייפים במקצת, כבדי-צעד ונוגי-מבט. אין זה אלא צחוק, אין זה אלא משגה, ממש! הלא הם סמל הנוער, סמל הרעננות והצעירות. כטל עלי חיי היו, כטל עלי ימי ושנותי בעיירתי הקטנה. איזה קסם הוצק בשורותיו המחוטבות של שופמן! איזה חן בתיאוריו הצחים של ברקוביץ, איזו גברות ורחבות בשירי שניאור, באידיליות של שמעוני, בשירי העלם הבהיר של יעקב כהן, איזה חן וחסד בתמימות המחייכת שבסיפורי עגנון. זוכר אני שיר אחד של פיכמן ב“העולם”, הפותח בשורה פשוטה זו: “מאָז הבקר עמדה להקת עבים”, שנסך עלי מין שכרון פיוטי חריף, שלא יכולתי להשתחרר ממנו ימים רבים. לא מלים היו אלה, כי-אם להקת עבים ממש, שעמדה במרומי שמיה של עיר-מולדתי, ואני ראיתי אותה דרך שפופרתו המאירה של יהודי בסראבי זה. ושקיעת החמה של רוזבדוב היתה כתובה באש שחורה על גבי אש אדומה בשירי שניאור (אָז ארגמן מלי קדים…)

ובלהט הקייץ “הלוך הלכתי ביער לנוע, מצוא מצאתי פרח צנוע”, זה הפרח הצנוע של יעקב כהן, שיר שהילך עלי עדנים חלומיים, והיה מלא מריחו ורוחו של היער כחול-הערפלים אשר מסביב לעיר-מולדתי.

הלא אך צחוק עושים לי, באמור אלי: “בני שבעים, בני שבעים וחמש!” ייסכר פי דוברי שקר! מי שבעים? מה שבעים? הימים הטובים ההם הלא חיים בי עוד, לא עבר עדיין יום אחד! ביאליק ואחד-העם באודיסה מכתירים את מנדלי סבא, סוקולוב ופרישמן בוורשה מתקיפים את פרץ, והללו, הסופרים הצעירים שלי, הצעירים הנצחיים, מקיפים את רבותיהם אלה ואומרים שירה, איש איש כלבבו וכלשונו, ויצירותיהם בשיר ובפרוזה מרטטות בחלל-האויר כאשכלות ענבים, כאשכלות עגבים.

אמנם, ידעתי כי ישנם אורי צבי גרינברג, אברהם שלונסקי – יברך אלהים חילם וירבה קוראיהם מימין ומשמאל! בני לא ירד עמהם! יסלח לי אלהים על גחלת-האמת שבפי: הם לא נתנו לי כלום, לא אמרו לי כלום. בסודם לא תבוא נפשי. הסופרים הצעירים שלי, שלי הם עד היום! לא אחליפם ולא אמירם באחרים. כי נעוריהם נעורי וטל-חייהם טל-חיי. במיליהם הטהורות השתקף עולמי, ואהבתם את העולם טיפחה וריבתה בי את אהבתי אני לעולם ומלואו. מה לי גיל, מה לי תאריכים? אני לא אישרתי ולא אאשר את תעודת-הזהות שלהם עד עולם.

 

פרוזה ושירה    🔗

שתי בנות הן לאביהן המושך בשבט סופר. האחת, בת-השיר, מפונקת היא לאין ערוך, אין קץ לתפוצותיה. פעם תרקיע שחקים, פעם תרד תהומות, מיללת או צוהלת, והאב המסכן נגרר אחריה תדיר, אחוז בחבלי החרוז וקשור בעבותות הריתמוס, ואל כל אשר יהיה רוחה ללכת ילך גם הוא באין ברירה. שבע בכל רגע תשנה טעמה ותחליף דרכה, ושום הישג לא יישר בעיניה, שום חידוש לא יתן סיפוק לנפשה העצבנית, והוא מחויב תדיר למלא חפצה, המשתנה חליפות, ולהרגיע את רוחה עד כמה שאפשר. לא כן הבת השניה, הפרוזה, ישרת-לב היא וישרת-דרך. פשוטה בהליכותיה וטבעית בדרישותיה, כרוכה אחרי אביה ואל כל אשר יחפוץ יטנה. שקודה היא בעבודתה וקשובה ונתונה לכל אשר יבקש הימנה אביה-מחוללה. לא תמרה פיו ולא תסלף את דבריו ומהלך-רעיונותיו קדוש לה. כבת נאמנה שומרת היא מוצא-שפתיו ומשתדלת לקיים את הוראותיו בדיוק רב, לא תוסיף ולא תגרע. אליה יבוא אביה לנוח בצלה ולהינפש מעמלו, מרוב כרכוריו ולבטיו עם הבת השובבה. בקרבתה ירווח לו מעצבו ומרגזו אשר ינחל למכביר מיד המפונקת. והיא תנחמהו מן הסבל ומן הצער אשר ישבע לרוייה מאת ההפכפכת הנחמדת. רבת ההגיון תתקן את פּגימותיה של רבת השגיון, והאב הנאמן, האוהב אהבת נפש דוקא את הבת השובבה, מתנודד מזו לזו, מתייגע ומתעודד חליפות ועל כף אחת של נחת, מלוא חפניים של עמל וענות-רוח.

 

עצמאות לשונית    🔗

ביאליק לא שאף כלל להיות עצמאי בלשונו, הוא נשען כל ימיו על כתפי-הקודש, על כתבי-הקודש. ואם יטען הטוען, שביאליק לא יכול להיות עצמאי בלשונו – יהא הדין עמו. בנקודה זו יכולת ורצון עולים בקנה אחד. כאן “ההפכים מתאחדים בשרשם”. לבחירי-אומה אלה לוחש שר-האומה: אל תהא חדשן! סתם חדשן עם-הארץ. היה כאבותיך, כמשוררי התהלים, שלא קראו שמותיהם על שיריהם, ואש-נשמתם וכוח-פיוטם נבלעו בדמו של העם. אף שירתו של ביאליק באה כשמן בעצמות-העם – בזכות עניוותו הלשונית הפוריה. כי בשדה הלשון והמחשבה אין אדם יכול לחדש דבר. כל מה שיש בידו לעשות – הוא: לצרף פרוטתו לאוצר-האומה, להגיש עצמו, עצמיותו שי לנחלת הדורות, ולהוסיף את חוייתו הנפשית העמוקה לזו של הגדולים והטובים ממנו – וזהו עיקר ועצם חידושו. “בחפשי פרוטתכם”, אומר ביאליק, “ויאבד דינרי” – זה לא נכון. הוא איבד פרוטתו וימצא דינר! הוא נתקבל על דעת העם דוקא משום שלא ביקש להיות עצמאי. שעבודו מרצון למסורת-אבות היה לנו לברכה, היה לנו למקור של חיות וחירות, דור נטול-תרבות ויהיר-חכמה דוגל בעצמאות לשונית.

 

קריאת שירים    🔗

קריאת שירים, כשמיעת מוסיקה, דורשת הכנה, דורשת כוונה. פסולה היא אם היא נעשית בחפזון, ברפרוף, על רגל אחת. השיר, ובשיר הטוב אנו עסוקים, הנהו צירוף של השראה נפשית, המצאה דמיונית והבעה לשונית מצומצמת בתכלית הצמצום. השיר הטוב הוא מזיגה של חכמת-לב ספוגת חויה והתפעלות וידיעת לשון טובת-טעם ורבת-נסיון. חייב הקורא לתת לנפשו הזדמנות מלאה להפגש עם נפש המשורר פגישה ממושכת, כדי להתפס ברשת-קסמיה, כדי להסחף בזרם נפלאותיה הפיוטיות והפתעותיה הלשוניות. פגישה כזאת עם נפש המשורר ברכה רבה בה לקורא, היא עשויה להעשיר את חייו הפנימיים, להרחיב דעתו הרחבה של ממש, הואיל והשיר הטוב הוא תמצית של גופי-חיים, סך-הכל מגובש של תורות שלמות ופרי חוויות עצומות ועמוקות. הנה “המתמיד” של ביאליק! הלא כל עולמה של כנסת-ישראל מקופל בו על כל מרומיו ותהומיו, וכל עדינותה ומתיקותה של הלשון העברית גלומות ואצורות בו כשברירי אורות וגוונים באבן טובה. ואותה נבוכות יקרה ונפלאה של נפש המשורר, הפוסחת על שתי הסעיפים, הנקלעת בין החיב ובין השלילה, הנושקת ונושכת כאחד, רוטטת ברחמים ובועטת ברוגז, כמה עשוי כל זה להעמיק ראייתו של הקורא, להרחיב אפקו הרוחני ולהכניסו תחת כנפי השכינה העברית. או שירו המוסיקלי הנפלא של טשרניחובסקי “עולת רגל”. נסיון נועז, לתפוס בחרוזים ספורים – ובאירופה של ימינו! – את הלמות-לבה וצהלת-נפשה של בחורה מישראל, בת הגליל התמים, מימי קדם, בעלותה לירושלים, נבוכה ושכורה מרוב אורה, בושה וחרדה לקראת פלאי עיר הקודש והדביר. כמה הצליח המשורר להחיות לפנינו לא רק את היפהפיה ההררית, כי אם גם את הלשון שבפיה, זו הלשון המשוערת, שעלתה כל כך בידו הברוכה של שאול טשרניחובסקי הבלתי-נשכח. אכן, קריאת שירים חכמה היא, אמנות פוריה, וכל השוגה בה ימצא מאה שערים.

 

ברכה לדור החדש    🔗

ברוך בואך, הדור החדש! בוקר טוב! איזו רעננות בעור-פניך! איזה זוהר במבט-עיניך! כל יצורי גווך שופעים חדוה, חדות יצירה ושמחת גילוי. שהרי את העולם גלית פתאום זה עתה, את השמש ואת הים, וגם את העננה הנחמדה שבקצה האופק. ואת האשה היפה גלית ואת הספרות היפה: את וולט וויטמן, זה הקאו-בוי האמריקאי בהיכל השירה העולמית, אשר יצר את הג’ז הפיוטי, עוד לפני היות הג’ז על הארץ. ומרוב גילויים יריע לבבך תרועת גיל ותהלה לעצמך: מי ידמה לך ומי ישוה לך, מה הם כל אלה שקדמו לך, כל אלה שהיו לפניך ושלא ראו אף את החצי ממה שאתה רואה, ממה שאתה מגלה יום יום ושעה שעה! הנה אתה מנסה לתת ביטוי למה שמתרחש מסביבך ומתרגש בקרבך – הוי, כמה זה עולה יפה! כמה זה נעלה, נהדר, נשגב! החרוז שוטף, הצירוף מזהיר והסגנון – חדש שבחדש! עין לא ראתה ועט לא תיאר! מה מובן הוא יחס-הביטול לכל אלה שקדמו לך. מה מוצדק מבט-הזלזול כלפי כל אותם ששרו וכתבו וציירו ויצרו – אוי ואבוי! – לא כדרך שאתה שר וכותב ומצייר ויוצר – ברוב חכמתך החדשה. יערב נא ויבושם לך, הדור החדש, סיפוק זה של אני-ואפסי-עוד; של ראשון לגילוי וראשון לביטוי, כביכול. ידוע, ידוע צורך זה של בעיטה בקודמינו-קדמונינו, של פגיעה באלה שהעיזו לבוא לפנינו. ישן-נושן הוא הבוז הזה, והוא חוזר ומתחדש בכל דור ודור. ואולם דבר אחד אני מאחל לך: בבוא עת הכמישה ונמיכות-הרוח, בעלות הלבטים והקמטים בגוף ובנפש, אל נא יפול עליך רוחך ואל נא ישפל קולך – עמוד איתן, כמוני היום, מול הדור החדש, שיבוא אחריך גם הוא ברעם וברעש ובקול ענות גבורה, כמוך היום, וקבל את פניו ברצון, בחיבה – ובלעג כמוס כאשר אקבל אני היום את פניך הרעננים, הדור החדש!

 

המשפט    🔗

לפראנץ קאפקה, תירגם ישורון קשת, הוצאת שוקן

תחתיים, שניים ושלישים סדוּרים החיים בספר כבד-נכאים וגדוש-אימים זה. נגול כאן לפנינו חזון קשה, שכאילו בנוי הוא כולו על פסוק אחד בקוהלת: “כי גם לא ידע האדם את עתו – כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחוזות בפח – כהם יוקשים בני האדם לעת רעה כשתפול עליהם פתאום”. (קוהלת ט' יב). תחתיים – אלו הם האירועים העירטילאים, הפשוטים שבפאֵבוּלה של הסיפור, שטף המקרים החיצוניים הטבעיים, כביכול, המסתער על הנפש הראשית, הגיבור החלש של הסיפור החזק, שבבוקר לא-עבות אחד נודע לו פתאום, שהוא נתבע לדין – בלשון החסידים: יצא עליו קטרוג – ושעליו לעמוד לפני כס-המשפט כנאשם, והוא אינו יודע מה חטאו ומה פשעו, אינו יודע היכן בית-הדין ומי ומי הם שופטיו, ואימתי ייקרא להתייצב לפניהם. וכאן מתחילה פרשת העינויים והחיפושים אחרי הפתרון שאיננו, אחרי השחרור שאיננו, עד הגמר הנמהר של הסיפור ושל האדם.

כל הפרטים והלבטים הרבים, המלווים את המאורע המשונה הזה, שעם כל היותם משונים ומלאים זרות ותהפוכות, יש להם בכל זאת שורש ויסוד בחיים הממשיים, הם בכל זאת מסודרים כהלכה ומשובצים להפליא במציאות היומיומית, כשם שיצורי שאגל, למשל, שאובים מן המציאות הפשוטה וקרובים לסדר-החיים הנורמאליים, אלא שבעיני הצייר-האמן מקבלת כל המציאות כולה צורה גרוטסקית כזאת, צורה פרועה ומבולבלת מחמת צירוף הדברים המשונה וגיבובם זה על יד זה שלא כסדרם ושלא כדרכם, מאחר שלא כדאי כלל להקפיד על הסדר ועל הנורמאליות בתוך פליאה משונה זו ששמה חיים, בתוך אנדרלמוסיה זו ששמה עולם.

המחבר הנדהם בלי קץ ולאין שיעור למראה עצם החיים, שאין שום תואר חל עליהם, ולמראה הויית האדם עלי אדמות, ולנוכח אימת הסוף שהוא צפוי לו, אינו מרגיש כל צורך לשמור על גבולות התיאור הנורמאלי של חיי גבורו ועל ההגיון המציאותי של מהלך המאורעות, הואיל והמציאות כולה אינה מחוייבת המציאות כלל וכלל. אצל שאַגאַל מחבק המנגן היהודי בידו האחת את הכינור ובידו השניה את ראש-העגל, ואצל קאפקה דורך האדם על המיטה ברצותו לצאת דרך הפתח הנמצא דוקא למראשותי המיטה – והכל אתי שפיר!

שניים – זהו הנמשל הגלוי, הפשוט, לאדם חולה, שהוזמן למשפט, כלומר, שחייו נתונים בסכנה ובית-הדין אינו אלא בית-החולים, והפרקליטים השונים הם הרופאים, היכולים עוד להציל, וכל האתראות אינן אלא אזהרות בענייני שמירת הבריאות והסרת המחלה וכו'. גם פירוש זה מעובד ומדויק כל צרכו ומתואם היטב לעצם המאורע. ואולם עיקר כוונתו של “המשפט” וכל מאמציו הרוחניים הנפלאים של הסופר הגדול מושקעים בשלישים, היינו, בעצם קיומו של האדם עלי אדמות, עצם החיים, שאינם אלא הזמנה ממושכת, עתים סמויה, עתים גלויה, ליום המשפט, לבית-דין-של-מעלה, שאין לפניו לא מיקח שוחד ולא משוא פנים, לא דיחוי ולא ריתוי.

הלא כה דבריו בפרק השמיני (עמוד 210): "במשותף אי-אפשר לבצע שום דבר כלפי בית הדין. כל מקרה נחקר בפני עצמו, הלא בית-דין זה מדקדק בקלות כבחמורות, לא ייתכן איפוא לעשות שום מעשה במשותף, ורק היחיד יש שהוא משיג דבר-מה בסתר". בנוגע לסניגורים הוא משמיע דברים עמוקים, שהוא, המחבר בעצמו כמדומני, לא עמד על הקשר הטמיר שיש ביניהם ובין תשובת אלהים למשה.

בעמוד 215 הוא אומר: “הם (הסניגורים) מגינים רק על מי שיש ברצונם להגן עליו”. משה רבינו מבקש מאת כבוד אדני: “הודיעני נא את דרכך” ו“הראני נא את כבודך”. ועל כך הוא מקבל מפי הגבורה תשובה ניצחת אחת:

:וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם". כלומר, אין אדם ילוד-אשה יכול לדעת טעמה ונימוקה של האלוהות ביחסה אל הבריות, להבין על פי אילו כללים היא מקרבת את פלוני ודוחה את אלמוני, להשיג את המניעים הנסתרים, בהעניקה לזה שפע חן וחכמה, בריאות הגוף ונדיבות הרוח, ובהעתירה לזה רוב פגעים וחלאים רעים, כיעור וטמטום ורוע-מזל בכל אשא יפנה. אין מנוס ואין מפלט. הצלה פורתא אפשר למצוא לפעמים בעזרת אשה, שיש לה מגע-סתר עם המקומות הגבוהים ועומדת בקשר נעלם עם הכוחות העליונים. כמה העמיק קאפקה להשיג את תפקידה וערכה של האשה בסבך זה של ההוייה האנושית, וכמה השכיל לשלב אותה ואת חסדה במסגרת כרכוריו-פרפוריו האיומים של הנידון להיות נידון. “ומצודה פרושה על כל החיים”, זוהי הבת-קול היוצאת מתוך הפרקים הללו, פרקי הטרגדיה האנושית, שפראנץ קאפקה, המעונה הגאוני, זרק עליה אור מבהיק ומבהיל והאיר אותה מן הקצה אל הקצה בברק נשמתו הדוויה כבסילון-אור זה של זרקור ענקי, המפיץ נגהו על פני תהום.

ואשר לשפת-התרגום של ישורון-קשת – יש לציין בהנאה את פשטות הביטוי וטבעיות ההרצאה, על אף כל דיוק התיאור ודקות הניסוח המקורי. ידע, ידע המתרגם להוציא לאור משפט.

 

למנצח על השמינית שבשמינית    🔗

לש"י עגנון

שמינית שבשמינית של גאווה התירו חז“ל לתלמידי חכמים, ואולם דבר אחד נעלם מהם, מחכמינו ז”ל: שמינית שבשמינית של גאוות תלמיד חכם שקולה כנגד תלי-תלים של גאוות איש פשוט, היא כבדה ורחבה יותר מכל גאוותו של אדם הדיוט. ענין זה מסובך הוא ביותר. אדם שיודע שתלמיד-חכם הוא, שענוותן הוא, מסתפק במועט, וכדומה, הרי דבר זה עצמו, ידיעה זו גופה, מקור גאווה הוא לו. הנה הוא לובש ענווה, עוקר מלבו כל שורש של יהירות, ויחד עם זה, תוך כדי כך, הוא מכין את נפשו לגאווה חדשה, עמוקה יותר, הוא מגדל בתוך נשמתו קן-נחשים חדש. סלידה זו שהוא סולד מפני הגאוותנות, חתירה זו שהוא חותר להתרחק מן הכיעור ולעלות על אחיו בני-עמו בענווה ובטהרת המידות, היא היא שמביאה אותו לידי ענוותנות כזו, שכל גאווה כאין וכאפס נגדה, שכל התרברבות לא תשווה לה. מה מוצא מן הסבך הזה? תומאס מאן בא לידי מסקנה, כי האדם הבינוני הוא הטיפוס האידיאלי של המין האנושי. היינו – האיש שאינו מוכשר ביותר, שחייו הרוחניים אינם מפותחים, אינם מסובכים ביותר, וממילא אין מקום בנפשו לכל אותו סבך-הניגודים, לכל אותה ההתנצחות התמידית של סתירות פנימיות והרגשות דקות מן הדקות, הוא לדעתו, האיש המוכשר לענווה אמתית, לפשטות אמתית ביחס לעצמו וביחס לאחרים. ולא הוא! המגמה ההתקדמותית של רוח-האדם אינה יכולה להסכים לבינוניות זו, שעושה את האדם מוגבל בחייו הפנימיים וצר-אופק בכושר חוויותיו הנפשיות. האדם יציר-טבע הוא, והטבע שונא פשטות, אינו סובל חדגוניות וחדצדדיות. הטבע מוצא ענין וחפץ דוקא במסובך ובמפותל. הוא אומר: “התפתל, בן-אדם! התלבט ברשת-ניגודיך והתאמץ להביאם לידי שווי-משקל, להטיל עליהם מרותה של הרמוניה נעלה!” ובנידון דידן – רמז קל להרמוניה זו: “עבוד, איש-הרוח! ואם תזוח עליך דעתך – תזוח! ואם תפתה אותך ענווה – אל תחשוש לה! שקידת העבודה תסיח דעתך משתיהן, עבוד ועשה את המוטל עליך והשלך יהבך על אדני, הלבוש גאות!”

 

המתמיד של ביאליק    🔗

כיום לא בבית המדרש הישן הוא יושב, כי-אם באחד הקבוצים שבעמק, ולא על התורה כי-אם על העבודה, העבודה ממש, ולא “עבודת הקרבנות”, לפי פירושו של הברטנורא. ובמקום שלושת החברים “שרעו לו יום בואו הנה – נר דולק, עמודו וספר תלמודו”, רעו לו עתה שלושה חברים אחרים: שמש הבוקר, הטראקטור והשדה הנרחב. מלים אחרות עכשיו בפיו. לא “הוי, הוי אמר רבא, הוי תנו רבנן!” אלא: “יוסקה, הגיעה השעה להאכיל את הפרות!” או: “אביבה, צריך לחלוב את הפרות!” כמו אז “ירמזון הכוכבים ממרומם: ישנים בעינים פקוחות”, “גם אנחנו ישנים”, ידובבו בחלומם עשבים ודשאים מארבע הרוחות". אולם, טעם אחר לכל הדברים הללו כאן, על הטראקטור, מקום-מושבו החדש של “המתמיד”.

"וַיֶּאְדַּם הַקָּדִים, הַשֶּׁמֶשׁ יָצָאָה,

הֵקִיצָה הָאָרֶץ הַשְּׂמֵחָה וּמְאִירָה,

מִצְהֲלוֹת צִפֱּרִים הָרוּחַ נִמְלָאָה,

כָּל חַי יַצְהִיל פָּנִים, כָּל פֶּה אוֹמֵר שִׁירָה".

כל מה שביאליק תיאר אז כניגוד, כלעג מר לחיי בחור-הישיבה, הרי הוא כאן מציאות ממש, הוייה חיה וממללה.

"וּכְנַחַל עֲדָנִים יִשְׁטְפוּ הַחַיִּים,

יָצִיפוּ הָאָרֶץ, הַיְקוּם וַאֲגַפָּיו –

יַשְׂבִּיעַ אֶת עֵינָיו מִי בַּעַל עֵינַיִם!

יִתְעַנֵּג מִי אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפָּיו!"

כנחל עדנים לאו דוקא. העבודה קשה ומפרכת, משעבדת את הגוף והנפש לקרקע, לשבעים ושבע חובות קטנות וגדולות, לתפקידים אין מספר. אבל אין כאן מקום לשועת לבו של המשורר: “רבונו של עולם! הכוחות האלה על מה המה כלים?” כאן הכוחות האלה אינם כלים כלל. הם מחיים עם רב, הם מקימים מעפר עם דל ומשיבים לו את לחם-חוקו ואת כבודו הראשון. גם יוסקה חולם – לא על “כתב סמיכה בכיס” ולא על “גאון שיופיע כברק ממיר עד ולוזין”, הוא חולם על השתלמות בחקלאות, על חדר מיוחד, וכדומה. גם אביבה חולמת, חולבת וחולמת, וחלומה טבעי, אמתי, שרשים עמוקים לו בחיים שמסביב, במציאות הדשנה והרעננה: על הג’ינג’י רחב הכתפיים ועל ילד-מותק ממנו. לא צחיחה עוד החלקה ולא מקוללה עוד.

המדבר של חיי הגלות נהפך לשדה-תבואות. המתמיד יושב על הטרקטור וניגון-הגמרא שבפיו התפתח להמנון לאלהי החיים והטבע.

והתלמוד מה יהא עליו? אל דאגו, רבותי, הרבה זמן לאלהי ישראל והרבה סבלנות לו, ואין קצבה לשנותיו של הקדוש ברוך הוא. וכשם שנמצא “תיקון” לבחור הישיבה, כך בודאי יימצא תיקון לספר-תלמודו. קליפתו תיזרק ותוכו יישמר בצורה חדשה, מתאימה יותר לרוחו וטעמו של הדור, לשעתו ולדעתו של המתמיד החדש.

 

מנחם מנדל בארץ ישראל    🔗

איו אדם עומד על טיבו וערכו האמיתי של ספר, אלא אם כן ניסה להקנות תכנו לאחרים. מטעם זה חשובה לנו לפעמים עדותו של מורה ביחס לאמיתותה של יצירה ספרותית יותר מהערכתו של המבקר. לפני כעשר שנים לימדתי בירושלים כיתה של משתלמים מיוצאי מרכז אירופה, כלומר, מברלין, דיסלדורף, פראנקפורט וכו', כולם אנשי ספר, טובי טעם ודקי רגש. האֶרדר, גיטה ולאֶסינג עמדו ליד עריסתם וגונדולף, גיאורגה והוסרל כללו את יפי-רוחם. גם בתחום הלשון העברית כבר עברו כמה מדרגות: ברגנרין, קליקו בברלין, רזניקוב בברסלאו ווסרין בלייפציג כבר טיפלו בהם והאצילו עליהם מחכמת הלשון ודקדוקה כיד הפדגוגיה הטובה עליהם.

הם אהבו את התנ“ך, אהבו את ספר-האגדה, ואילו אל הספרות העברית החדשה התייחסו בקרירות מסותרת, בקצת זהירות, שיש בה יותר משמינית של חשד ושל זלזול. לגלוג דק היה מרחף על שפתיהם בשעה שהתחלתי לשבח לפניהם את אחת היצירות החדשות – ואהה! לא תמיד הוכיח הנסיון שיחס זה של קלות-ראש היה מוצדק. אחרי תומאס מאן והרמן הסה, בפרוזה, אחרי ריינר מריה רילקה ואוסקאר לאֶרקה בשירה, קשה היה להפתיע את הלב הנבון ואת החיך הטועם בדברי פרוזה ופיוט משלנו. ומשום כך לא מש מעל דל שפתותיהם אותו לגלוג של ביטול. כאשר בישרתי להם ברוב התלהבות, כדרכי, על המציאה החדשה שמצאתי בשבילם לשם חומר-קריאה לשיעור של ספרות: “מנחם מנדל בארץ-ישראל” לי. ד. ברקוביץ. ואולם לאחר קריאת המכתב הראשון, שבסופו מתאר המחבר יהודי אשכנזי מיוצאי פראנקפורט, ש”מחזיק בידו כיפת-משי קטנה, וכיון שמגיעה לפיו מלה הנאמרת בלשון הקודש, מיד הוא חופז ומכסה בה את ראשו. לפני ימים מועטים נתגלגלה השיחה לחורבן אשכנז, ונתרגש מאוד, הזכיר בכל רגע את השם “היטלר ימח שמו וזכרו” – ונזדרז פעם בפעם לשים על ראשו את כיפת המשי הקטנה", סרה בת-השחוק הלגלגנית מעל כל השפתיים, העיניים אורו, הפנים נהרו, וממכתב למכתב שבאותו ספר נפלא נתחממו הלבבות יותר ויותר, חשק-הקריאה הלך וגבר וההתפעלות עלתה עם ההנאה הרוחנית שנהנו עדיני-טעם אלו מן היצירה היהודית-אנושית, שנזדמנה להם סוף-סוף, לאחר הרבה אכזבות ספרותיות. שם המחבר נעשה יקר ואהוב על התלמידים כשם שהיה יקר ואהוב על המורה גופו, כי הפעם ניצחה התלהבותו של המורה העברי את לעג-הספק של מרכז אירופה.

תבורך, איפוא, היד שהרימה את המשא הכבד הזה והגישה לנו ולדורות הבאים את גוש-ההוי הנורא-הוד של תקופתנו רבת הברכה והקללה, כהגיש אבן-חן, קבועה במשבצת אמנותית מאירה בזיו של הומור נלבב ונהדר שלא ייבוש ולא ייכלם מפני תומאס מאן והרמה האַסה, ונגהו לא יועם מפני מאורי השירה האירופית.

 

עיקר יחודו של שופמן    🔗

(עם צאת ספריו ב“עם עובד”)

במה קנה שופמן את עולמו? בכוח תפיסתו את המציאות ללא כל שיור, ללא כל ויתור. כנשר על טרפו הוא עט אל הנושא הערטילאי, אוחז בו בצפרני מליו החדות, השנונות, בלי רחמים – ואין מידו מציל! אין הוא גורס כרכורים ארוכים, אין הוא סובל הכנות והקדמות – בבת אחת ולפתע פתאום הוא קורע, הוא חותך נתח טוב ושמן מגוף החיים, אבר מן החי, ומגיש אותו לפניו כשהוא עדיין רותח, מפרפר ושותת דם-התמצית של החיים.

מרחק רב מפריד בין עינו של היוצר לבין העצם המתואר. הלשון, שתפקידה הוא בעצם לבטל את המרחק הזה, מגדילה אותו על פי רוב עוד יותר. מרבה דברים מרבה ריחוק. לא כן לשונו של שופמן. אין כמותו לביטול המחיצה הזאת, לחיסול החציצה הזאת, ואין כמותה לקיצור הדרך שבין הרואה ובין הנראה. אין לו פנאי לטפל בדברים טפלים, בדברים בטלים, דבוק הוא ממש בגופי החיים, בעיקר הדברים. פנים אל פנים ולב אל לב הוא נאבק עם החומר, ואינו מרפה ממנו עד שיציל מפיו את הברכה. רק קיר דק של מלים מעטות מבדיל בינו ובין עצם החיים, וגם רקמה דקה זו ריחה כריח הקרקע, כריח המציאות החיה, והדופק הפועם בעצם ההוייה פועם גם בה. הביטוי והנושא המבוטא לאחדים הם בידו. שופמן הוא משורר הלשון, הקרובה ביותר אל העולם המוחשי, כי כל מאמצי כוחו, כל מעמקי חתירתו מכוונים הם לכך, שהפרוזה שלו לא תהא תחליף למציאות, כי-אם המציאות עצמה. הממשות בתכלית האפשרות. פרקי ספרות כגופי חיים הם לו, גושי מציאות שלבשו מלים. גושים כבדי חיים, גדושי לשד ולהט, אימים וחרדות.

יש שאני רואה את יצירתו של שופמן כמין מנוף ענקי, שהרים נטל כבד וכביר של חמרי חיים רבים ושונים, גושי תאוה רותחת, תלי רחמים עצורים, סבל-אדירים וצער קופא בתוך מקוה דמעות סמויות מן העין – מנוף עצום, תלוי מוזר ומופלא בגבהי-מרומים, ונורא-הוד בחללו של עולם.

 

עוון-הכשרון    🔗

רק במותו יכפר אדם-המעלה בישראל על חטא-חוצפתו, להיות אדם-המעלה. בחייו לא יסלחו לו עוון-כשרונו. בכל מיני נקמות ונגישות יתנקשו לו ויתעללו בו עד יום אחרון. או שיבדקוהו שבע בדיקות עד שיגלו סוף-סוף את הלקוי הנסתר, ובכל עת-מצוא ובלתי-מצוא יטיחו בבפניו את הקלון הזה. או שיטילו עליו כל מיני תפקידים ושרותים כי ימלא אותם, הואיל ורק הוא מוכשר לכך – גם זאת היא דרך של נקמה! – כי אוי לו לאדם מישראל שכושר-עבודתו וכשרון-המעשה שלו נתגלו ברבים! הכל יחד, הפרט והכלל, יעמיסו עליו עד בלתי נשוא: מכיון שנתמחית כבעל-כוח – שא! או שישתדלו להוכיח אפסותו של שאר-הרוח שבו, לגנות את כשרונו ולבטל את מעלותיו כיד חכמת הביטול הטובה עליהם מאז ומעולם, כי קשה להם, קשה עד לאימה, להכיר בנעלותו של הזולת, לאשר גדלו של החבר ולהודות קבל-עם כי פלוני מורם מעם ומוכתר במעלות יותר מהם. ומכאן, כנראה, כל ההערצה המופלגת שמעריצים אצלנו את האריה המת, את הגאון שהסתלק. אין די מלים ואין די שבחים בפי הדור אשר נתייתם, לתאר גדלו והדרו של הצדיק, הגאון, הקדוש ויסוד העולם שעזב אותם לאנחות. יש בזה משום תשובת-משקל כנגד. כל העלבונות והזדונות שמיררו בהם את חייו בעודנו בחיים, ומשום כך נתרבו אצלנו הקדושים, הנביאים וכל שאר גדולי העולם, שהגזימו בשבחיהם אחרי מותם, כשם שהפליגו בגנותם בעודם מתהלכים על פני האדמה. האריה המת והכלב החי – משל עברי זה שאוב מעומק-ההכרה של העם, ביחסו אל בני-העליה שבתוכו. את חיי-הכלב ישלם העם במיתת-האריה. וכל בעל שאר-רוח, שלבו דואב על ה“כלביות” שבהווה, מן הראוי שיתנחם ב“אריות” שבעתיד, ובחיי-עולם עטורי פאר וכבוד, שישכיחו חיי-שעה עמוסי יגון ותלאה.

 

ש. י. עגנון    🔗

יצירתו וערכה החינוכי בשביל הנוער בארץ

כשם שאבותינו, שלא ידעו את התנ"ך, למדו אותו מתוך הפסוקים שהיו מפוזרים בתלמוד ובמדרש, כך עתידים גם בנינו ובני-בנינו ללמוד את חיי עמם, כלומר, את ההווי התלמודי-מדרשי-חסידי, מתוך ספרי שמואל יוסף עגנון. וכי ישאלך בנך: למה? למה עלי לדעת את כל ההווי היהודי הגלותי הזה? הלא רבות שמענו מפי הורים ומורים על כל השפלוּת והפּסלוּת, כל הגנוּת והשטוּת, שהחיים הללו היו מלאים וגדושים מהן? הלא רבות קראנו בכתבי הספרות העברית על כל הקדרות והעוני, הזוהמה והרקבון, שמילאו את בית-ישראל בארצות פיזוריו? וענית ואמרת לו: שקר הדבר! לא היו דברים מעולם! דיבה הוציאו עלינו הגויים בכל הדורות, ודיבה זו דיברה גם מתוך גרונם של בני עמנו, בבלי דעת, בבואם לחוות דעתם על מקור-מחצבתם ולתאר את חיי האומה, השה הפזורה בין שבעים זאבים.

יצירתו של עגנון תעזור לנו לעקור מן השורש את כל ההשקפה הכוזבת הזאת ביחס לגלות, לבער אחרי הדעה הנפסדת הזאת שחיי ישראל סבא במשך אלפיים שנה היו מלאים סחי ומאוס, קטנות-מוחין וצרות-אופק. יצירתו של עגנון תסייע בידינו להוכיח את ההיפך הגמור: חיי העם המפוזר והמפורד הזה היו ספוגים כוח וגבורה, עוז ותפארת, היו פעילים ופוריים, למרות כל הרדיפות והפורעניות, ההגבלות וההשפלות מכל צד. והיו עוסקים בתורה ובעבודה, במסחר ובמלאכה, וכל דבר מדברי החיים לא היה זר להם, וכל עניין מענייני הרוח לא היה רחוק מהם. והיו עושים גדולות ומחוללים נפלאות לעצמם ולעמים שהיו יושבים בתוכם בכל שטחי החיים: בכלכלה ובמחקר, בספרות ובאמנות, ועול מלכות השמים והארץ היה מקובל עליהם באהבה, ושכמם היה נטוי לסבול כובד הקיום בכשרון שאין כמותו עלי אדמות, בגבורה שאין כדוגמתה ובגאון שאין על עפר משלו!

במה גדול כוחו של עגנון ובמה מצטיינת יצירתו מזו של שאר סופרי ישראל? בשתי מעלות גדולות ועיקריות: בגישתו המקורית לתיאור חיי בני עמו, ובאמצעיו האמנותיים המקוריים שהוא משתמש בהם לצורך תיאור החיים האלה. עגנון רואה את ההווי היהודי ראייה חפשית מהשפעה גויית וספרותית-תרבותית מקובלת, ראייה משוחררת מכל שיגרה ונטייה לא-טהורה. הוא ניגש אל יצוריו כאשר יגש גוטפריד קלר אל “אנשי זלדווילה”, כאשר יגש טולסטוי אל האיכרים שלו. כמו שראייתם של שני אלה אינה משוחדת ואינה מסולפת עקב השפעות זרות לגבי גיבוריהם החביבים עליהם כמו שהם, לגבי נושאי-סיפוריהם, כך אין ראייתו של עגנון מעוממת על ידי הראיות העקומות שקדמו לראייתו לגבי חיי בני-עמו. ובזה עיקר חידושו: אין חציצה זרה בינו ובין הטיפוסים היקרים שהוא מתאר. וזה הפלא שבהופעתו: ביטול המושג גלותיות ביחסו הטבעי לגיבוריו.

מנדלי הוא משוררה של כנסת-ישראל בגלות, ואילו עגנון הוא משוררה של כנסת-ישראל בעולמו של הקדוש-ברוך-הוא. והבדל מהותי יש בזה. מכיון שאלהי ישראל הוא ריבון כל העולמות, אדון כל הארצות, הרי ממילא מובן שבנו בכורו – בחירו ישראל – אינו גר בשום מקום (“עתידה ארץ-ישראל שתתפשט בכל הארצות!”) ואינו מתהלך כנכרי עלי אדמות. ר' יודיל לא יבין כלל אם יאמרו לו שהוא מיותר, מנודה בסביבה זו שבגליציה. אמנם, אין זאת ארץ-ישראל, אבל עינו של אביו שבשמים פקוחה עליו גם כאן, אף-על-פי ששורר איזה רוגז בינו ובין אביו זה, שפיזר אותו לבין האומות, אבל, ראשית, רוגז זה הוא כולו רחמים ואין לשום ילוד-אשה השגה בכבשי דרחמנא אלו, ושנית, מה עניין הגויים לכאן? הלא כל הגשמים והשפע והברכה והתנובה בזכות תפילותיהם של ישראל באו להם! ואם בכל זאת כפויי-טובה הם ומציקים לישראל בכל עת ובכל מקום, חלף כל חסדו ואמיתו עמהם, הלא עתידים הם ליתן את הדין על כך, על חשכת-החושים שהם שרויים בה.

ואם תמצא לומר: אידיאליזציה, כלומר, עגנון מעלה על ראש גיבוריו הילה מאירה של חן מיוחד, של זיו מיוחד, ומעטה על העולם היהודי דוק של אצילות נפרזת, של תפארת מוגזמת, כדי לחפות על הנגעים והליקויים, על המון המגרעות והזוועות שהחיים הללו מטופלים בהם, הרי עליך לדעת שאין הדבר כן, שזה נראה ונדמה כך רק מחמת הניגוד הבולט לנוסחאות שהיו רווחות עד עתה ביחס לתיאורי חיי ישראל שבתפוצות הגולה. מראות-הנגעים, שנראו בודאי גם בבית-ישראל, לא היו שונים ממראות הנגעים הנראים בבית כל אומה ולשון שבכל ארצות תבל. ולא עוד, אלא אם נשים לב למצבם המדיני והכלכלי של היהודים, אין עלינו אלא לתמוה על מיעוט הליקויים, על צימצום הקילקולים והגילויים הנפסדים שבחייהם, לנוכח הפחיתות המוסרית, שנתגלתה בחיי העמים “הטבעיים”, והמעורים בקרקע מתחילת ברייתם. הללו לא “הורקו מכלי אל כלי”, כעם ישראל, ובכל זאת נכשלו בלי קץ ובלי סוף וששו על כל הזדמנות לרדת ירידה רוחנית, ואילו ישראל שמרו על צלם-אלהים בכל עמק-בכא וגיא-צלמות. ובכן, לא אידיאליזציה, כי-אם דברים כהוייתם.

ר' יודיל משוטט, איפוא, בעולמו של הקדוש ברוך הוא, מפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה ניר זה, מה נאה אילן זה, ללא שים לב כלל לפרקי-אבות, כי גם התפעלות מיפי-הנוף היא חלק ממשנתו, חלק מעבודת-האלהים שלו. בזה הוא נאמן לדרכו של הבעש“ט, שהמשיך את לימוד התורה בהסתכלותו בהדר הטבע, בהתמזגותו עם רחש-היער ולחש-הפלג. ו”גוי" העובד בשדה לתומו אין ר' יודיל מבטלו בלבו, אינו מביט עליו בבוז, שהרי גם הוא מובא בחשבונו של יוצר העולם, גם הוא עושה שליחותו של המקום. חפשי הוא מכל שנאה אליו ונקי מכל טינה, כשם שעגנון חפשי הוא מכל משפט קדום ביחסו אל ר' יודיל עצמו. אין לר' יודיל שום צורך לבטל את ה“גוי” משום שאין הוא נכוה מחופתו כל-עיקר, לכל היותר יכול הוא לרחם עליו על שלא זכה כמוהו להיות במחיצתה של השכינה. אבל, מאמין הוא שיש לעולם צורך גם בו, שהרי בא זכרו בתורה ומדובר בו בנביאים ומרומז הוא בכתובים, וכל חכמי התלמוד, המדרש וספרי היראים אינם עוברים עליו בשתיקה, סימן שיש דברים בגו, שיש ענין ב“גוי”!

אמרתי: אמצעיו האמנותיים המקוריים שעגנון מתאר בהם את ההווי היהודי. אמצעים אלו מה טיבם? מה טיבה של מקוריות זו? גם בזה השתחרר עגנון מכל נוסח סגנוני אירופי מקובל וחזר אל הצורה הסיפורית המקורית שלנו. צורה זו היא כולה סוד, אף-על-פי שהיא נראית פשוטה כל כך. אין מרבה דיבורים, בירורים, חיקורים והקדמות מסביב לגוף-הענין. אין היא מנתחת, מפתחת את הפאבולה, אין היא מהלכת סחור-סחור לה, אלא ניגשת ישר ואוחזת בה בלי עקיפין ובלי הכנות. סודיותה היא בהשפעתה העצומה שהיא משפיעה על הקורא בשל אי-אמצעותה, ופשטותה היא פשטותו של הטבע, שפועל את פעולתו היוצרת בלי כל כוונות, בלי כל טענות ומענות, בלי בעייתיות כל שהיא, אלא האדם החוקר, העוקב אחרי הטבע, הוא הוא המגלה את כל המון הכוונות, הרזים והבעיות שהטבע התכוון אליהם. בנידון שלפנינו: המבקר הוא המוצא את כל הבעיות העמוקות והכוונות הסתומות הצפונות ביצירתו של עגנון, בשעה שהוא גופו אינו אלא כמסיח לפי-תומו.

“וילך איש מבית-לוי ויקח את בת-לוי, ותהר האשה ותלד בן…” הנה כאן לפנינו כל אמנות-הסיפור התנ"כית, שהיא כולה טבע, כולה פשטות, ששום יצירה ספרותית לא הגיעה לשיאה. ולעולם לא נוכל לדעת, אם קיצור זה מחושב הוא, אם פשטות זו נעשתה בכוונת-מכוון, או אינם אלא מקרה, כשם שלא נצליח לעמוד על כך בתופעות של הטבע עצמו. הנה כך מתוארת לידתו של משה רבנו. כך מספר העברי הקדמון, ואל נוסח סיפורי זה שב ש. י. עגנון. זהו סגנונו של ר' יודיל, כך הוא חושב, כך הוא מדבר, ועגנון אינו רוצה, אינו יכול לכפות עליו נוסח-דיבור אחר. יבואו המבקרים ויגלו בו מהירהורי-לבם, יבואו המנקרים ויחטטו בו ויסיקו ממנו המון מסקנות קרובות ורחוקות, השקפות זרות ובעיות מודרניות – מה נוגע כל זה לעגנון? פותח הוא פיו בחכמה ובמשל, ור' יודיל ההיסטורי מדבר מתוך גרונו. וחייכם, שאין לו להתבייש כלל בכל מה שהוא מדבר ועושה לא בפני “אנשי זלדוויה” לגוטפריד קלר ולא בפני איכריו של טולסטוי.

 

ביערו של שניאור    🔗

שניאור לא חדל להפתיע, למן “אז ארגמן מלא קדים” עד ל“פרקי-יער”, למן הנובילות המרהיבות הראשונות עד ל“אנשי שקלוב” ו“פנדרי הגבור” היתה יצירתו שלשלת ארוכה של עליה מתמדת, של הישגים ממושכים, כיבושי תוכן וצורה, יצירה רבת-הפתעות. הוא הפתיע כמשורר ש“צמחו לו בין לילה שבע מחלפותיו”, כביטויו של ביאליק. הוא הפתיע כחוזה-חזיונות, “תחת צלילי המנדולינה”, “חזון-השממון”, “ימי הבינים מתקרבים” ו“משירי הגורל”, אך בעיקר הפתיע כרואה, כלומר, כצייר-אמן, המתאר את חיי ההווי היהודי בפרוזה דשנה ורעננה, ומפסל דמויות ופרצופים בחרט-פסל מהיר ונאמן. אף קוראיו הוותיקים ביותר של שניאור, אף מעריציו הבקיאים בו ביותר, הופתעו יום אחד בקראם את סיומו של שיר-הוידוי שלו הנפלא:

רַק תֵּבֵל זֹאת בּוֹגֶרֶת לִי הַנִּיחוּ

עִם קָמַת גְּאוֹנֶיהָ הַמֻּזְהָבָה,

עִם שֶׁמֶשׁ בָּשֵׁל זֹה – תַּפּוּחַ אֵשׁ וְשֵׂכֶל,

רַק תֵּבֵל זֹאת עִם זַעְפָּהּ הַנֶּהְדָּר,

עִם חָכְמָתָהּ הָעַלִּיזָה וְעִם גִּמְגּוּמָהּ

עַל סַף תַּגְלִיּוֹת גְּדוֹלוֹת אוֹ עַל פִּי שְׁאוֹל…

עִם הַכְּפִירָה הַלּוֹהֶטֶת שָׁם בִּקְצֵה שָׁמֶיהָ…

נתגלה כאן שניאור חדש, נעלה יותר, נאצל יותר, משורר הנושא על גבו נטל אחריות כבד, הרואה את האנושיות כמות שהיא, לבלי חת, בלי אידיאליזציה דתית או תרבותית ולבו יעמוד בו ואומץ-רוחו לא יעזבהו אף על סף תגלית גדולות או על פי-שאול… ניבא המשורר וידע מה שניבא: גם אלו וגם זו, גם התגליות וגם השאול, באו עלינו כתומם, כשם ש“בימי הבינים מתקרבים” צפה מראש את כל הבא עלינו אחר-כך. כי רואה הוא ועינו נעוצה בערפלי-קדמת-ההיסטוריה באותה חדות-ראיה שהיא מעמיקה לחדור בקמטי פני-היהדות שבהווה.

אין שניאור עשוי להתעכב הרבה על-יד השלל שלקח, להסתפק במה שהשיג ולנוח על זרי-הדפנים שעלו בחלקו, חיש-קל עוזב הוא תחנות-יצירתו השונות כדי לכבוש עוד, לפרוש רשת-חזונו על שטחים רחבים יותר ולגלות מקורות-פליאה חדשים. בלי הרף הוא חודר ובוקע, עולה וממריא ו“נשרף בסולם-אלהים” ומדי פעם הוא חוזר וטרף חדש מפרפר בידו.

אחרי הפואימה “בהרים”, בה יצא למרחבו של עולם, שרה ויוכל אל הנוף ההררי בשווייצריה עד שלב-הקורא העברי פרח ורחב למראה היקף זה, הישג זה של כיבוש פיוטי נהדר, אחרי כל ההפתעות הפיוטיות הופיעו “פרקי-יער”, יצירה חזיונית גדולה רועפת שרף וטחב, ריח יעריות חריפה ומשכרת חושים ממש, מזוגה רעיונות נשגבים ומשובצת מראות ומשלים מפליאי לב ורוח. והנה שוב הפתעה: שניאור הספקן, היודע את האשה, עומד כאן ביער וקול תפילותיו עולה חרש תפילת גבר שהגיע עד לקצה-הגבול:

"רַק חוּשִׁים מִסְפָּר דַּלִּים הִשְׁלַכְתָּ כְּפֵרוּרִים

לָנוּ קְצוּצֵי גַף מֵאוֹצְרוֹת חַיֵּי עוֹלָם"

הוא מתריס ומתפלל:

"אַל תַּשְׁלִיכֵנוּ גַם כִּכְלוֹת אַהֲבָתֵנוּ

אַהֲבַת אִישׁ וְאִשָּׁה אוֹבְדִים בְּעוֹלָמֶיךָ!"

והנה אמרנו: הגיע שניאור בזה למרום שיא-יכלתו בהחייאת הטבע ובהשבעת היער – ולא הוא! בספרי-הפרוזה האחרונים שלו הגדיל בתיאורי הווי של העיירה ובהעלאת פרצופי אדם ובהמה על הכתב. הנה כיצד שניאור מספר:

“בימי-החורף, עם שנת-התענוג בשבת, אפלולית משתלטת, החלונות מזיעים, וכמו בעד צעיף דק מאפירים בעדם שמים צוננים ומכחילים גגו של שכן מחופה שלג…”

“הזגוגיות התחתונות בביתו של הדוד אורי מכוסות תחרא של כפור עבה, נדמה – נרות-חלב לבן טפטפו בעליונים וקפאו בתחתונים”. וכל ההוויה החרפית ניתנת להמשש, ניתנת להריח, ומן הדומם אל החי:

“החתולה מנצנצת בשמינית שבשמינית עין ומזעזעת חודה של אוזן אחת…” או: סדקי עינים כשרות של דודה חסודה וחיוך עקום מרחף על חרטומה הפעוט ועל אפה הוורוד והחרום במקצת, כמו אחרי נזלת ממושכה". וכאן רגלינו עומדות בגן הירק:

“יצר-הרע של קיץ עושה להטי-מוקיון בבצלים רכים, העומדים בתלם על קדקדיהם הלבנים, נאחזים בשער-בלוריתם בשחור-האדמה ומנענעים כלפי תכלת-שמים מכנסיים ירוקים ונפוחים…”

רק צייר גדול, צייר במלים, יכול להחיות תמונה כזאת עלי גליון.

וכיצד הוא רואה את הסוס, זה סוסו של מנדלי, שנתעלה כאן לגדולה ונתעטר בעיטורים ובתגים חדשים כברכת ידו של שניאור:

“הסוס מפנה את ראשו הארוך הצידה, מרפרף בשפתיו הרכות ושחורות כקטיפה, מבליט שיניו הגדולות ולבנון כשן מחייך במקצת”.

ושוב אנו נכנסים לתוך יערו של שניאור שבפרוזה הוא מגלה בו צדדים חדשים ומצייר אותו עד כדי בליטה מוחשית:

“כותל-אילנות אחד נעקר בינתיים מן הדרך הצר ונטה ימינה. אגף של שדמה שוממת נכנס בעביו של יער, נתבדר ורץ לקראת הכילה. אפלה שקופה וערפל דלוח התחילו נכנסים זה לתוך תחומו של זה, חלל-ארץ התמזג עם חלל-שמים, העריב הערב והזיו הקלוש שהיה נוטף מן השלג של כפות-האילנות המתרחקים ימינה, נתמעט אף הוא והלך…” לא רבים תיאורי-נוף כאלה בספרותנו.

או היער בימות-אלול:

“יער-הטרפים משני צדי הכביש היה שרוי בתסיסת-אלול ושקוע בהרהורי-תשובה, אחרי כל משובותיו ופריחותיו בימי-הקיץ. פה ושם עוד מנסרים חרגולים בהיחבא וקולם בא כתאוות האדמה האחרונות ורתיחתן. אבל את העצבות הרוממה אינו מגרש. מתוך עצבות חגיגית זו גופה היער מתקין עצמו ליום-הדין של חורף…”

טוב להסתופף בצל יערו של שניאור – שר-היער, להתהלך בחלל-אוירו המבושם והנודף חמצן ולספוג ריח-יצירתו הענפה והפוריה כסתר-יער זה שבמציאות. לא לחנם נטפל שניאור, שאהבת-החיים שלו עמוקה היא כל-כך ומלאה דבקות עליונה, אל היער, מקור הבריאות והרעננות, מעון הכוח החיוני הגדול, התוסס במסתריו. אותה יד נעלמה שניהלה את גדולי יוצריה של הספרות העברית החדשה, היערה, זכורים תיאורי היער הנפלאים של מנדלי, של ביאליק (אני יודע יער...) כיוונה את צעדי המשורר אל תוך עבי-עמקו של היער, למצוא שם תיקון לנפשו, עייפת התרבות ויגעת הבלי בני אדם, ולמלא היכל-שירתנו ניחוחי-שרף חריפים והמון-תשואות יער.

 

ספרות בדויה    🔗

יוצריה חסרי-אמונה. הם אינם מאמינים במה שראו עיניהם, אינם מאמינים באמתות חויותיהם ואינם מאמינים בחכמת לבם. על כן הם בונים להם מראות שלא באו מעולם, בודים להם נפשות שלא חיו מעולם, אף בודים להם לשון מלאכותית, תלושה מן המציאות, ומקשטים אותה בכל מיני מליצות מודרניות, בכל מיני ציטטות ממקורות שונים, לצורך ושלא לצורך, כדי לכסות על חוסר-שרשיות, חוסר-טבעיות, ולחפות על התוך החסר בקליפה של אור-רמיה. סיפורים חדלי אישים אמתיים, שירים חדלי חיים אמתיים – עולם כולו בדוי ותלוי על בלימה. הלשון נשמעת להם, המון צירופים חדישים עומדים לשירותם, שהרי אנו חיים בדור של בקיאות כללית בשימוש הלשון, דור שהתאמן למשוך בשבט סופרים, ועל הלב עולים מאליהם דברי פרידריך שילר: “התחשוב את עצמך למשורר, מפני שעלה בידך לכתוב אי-אלו חרוזים בשפה, שהיא משוררת בעדך!”

 

השירים האחרונים של יעקב שטיינברג    🔗

(הוצאת אגודת הסופרים)

אך¹ כבד רובץ על עולמו של המשורר הבודד הזה. זהו מין קוסמוס פּרטי שיצר לו האיש הגא והמעמיק עוד באביב נעוריו מתוך שקידה של נזיר ובדידות של רואה גלוּי-עינים, מתוך הכרה באפסות מעשי האדם ובהבל יגיעתו להאחז בשבולת השיר. זהו עולם של משורר שהציץ ונפגע. ומכיון שנבצר ממנו לתקן את המעוּות, הפרטי והכללי, ומכיון שגאוותו הפצועה אינה נותנת לו לוותר, להשלים עם עלבון ההוה, הריהו מתבודד ומתכנס בקליפתו הקשה ויוצר לו הויה אישית רחוקה מן החיים המצוּיים, וגם צורה לשונית מיוחדת, מובדלת מכל שאר הסגנונות הרגילים, בה יראה את עולמו ובה יביע הגות רוחו הכבדה.

שירים אלו, אליבא דאמת, אינם שירים במובן המקובל, כי לא הניגון עיקר בהם, לא ההתרוננות הנפשית מנחה את הלב ואת העט בנתיבות החרוז המשתפך. הנימה הלירית כאן נתונה בכבלי מחשבה כבדים ומעיקים, משל לדוד הרועה, הלבוש מדים וקובע נחושת ושריון של שאול, “ויואל ללכת כי לא ניסה…” יותר מדי תוכן רוחני עתיק כבוש כאן בכל בית, בכל שורה.

“וְעֵרֶב-רַב צוֹמֵחַ עוֹד שָׂח בַּנִּיב הַנּוֹשַׁן”.

והדחיסות המחשבתית הזאת מזה והתמציתיות של הסגנון המקורי מזה מכבידות על נשימת הקורא ומקשות עליו את ההנאה מן השירה הזאת. ואולם גם דבר זה לא נעלם מעיני החוזה המפוכח, יודע הוא גורלם של יחידי סגולה כמוהו וצופה את אחריתם בעין לא תדע פחד:

וְשָׁבוּ אֶל הֶעָפָר הַמַּתִים הַנִּשְׁכָּחִים,

וְדוֹבְבוּ מִקֶּבֶר אֶל אֹזֶן זְקֵנִים בָּלִים;

וּצְעִירִים תּוֹפְשֵׂי-עוֹלָם, לֹא לָמְדוּ עוֹד לִכְלוֹל

בִּיסוֹדוֹת יוֹם-הַמָּחָר גָּם שִׁבְרֵי יוֹם-הַתְּמוֹל,

יַפְטִירוּ: זֹאת אַגָּדָה הַסּוּגָה בַהֲבָלִים!

לא שירים הם אלו כי אם נסיונות חיים רבים שנדחקו ונצטמצמו לתוך חרוזים מלוטשים ומגובשים, צעקות של צער שהפכו לחכמת חיים מאין-ברירה, דמעות שקפאו והיו לפנינים נקשות וקרירות, גלי רגש שנתרסנו ונתחסנו והיו לגבישים מאירים של בינה זכה…

"בְּחַצְרוֹת הָאֻמָּה תִבֹּלְנָה לְאִטָּן

הַמִּלִּים הַיָּפוֹת שֶׁאָפְסָה אֲמִתָּן, –

כְּמוֹ פְרָחִים שֶׁנָּשְׁרוּ וּדְמוּתָן עוֹד אִתָּן.

וזו השקידה המופלאה ליצור דפוסים עתיקים למערכי לב ולהלכי רוח מודרניים בתכלית, ליצוק מטבעות לשון ברוח סגנון קדום, כאלו מחברו של ספר משלי נתגלגל ובא לבית קפה אירופי והוא צד וקובע בשפתן היָשישית הרהורי יאוש ותפלוּת, המרחפים בחלל האויר המלא עשן ומעלה ברשתו הגיגי כפירה ואמונה של בן המאה העשרים. השקידה העקשנית הזאת גם היא לא הוסיפה להקלת העיון בשירתו ולחיבובה על נפש הקוראים. אך הוא לא נתן דעתו על הקוראים. מה לו ולהמון העם?

מְשָׁלִי יִשְׁאַף עָל וַאֲמִתּוֹ יָרִים.

אַךְ אוֹרוֹ יִיף לְרַבִּים כְּאוֹר-מֶרְחַקִּים עָקָר.

המבקר המחמיר ביותר שבמחמירים לא היה יכול למצוא הגדרה נוקבת יותר לשירתו של יעקב שטינברג, משעשה זאת הוא עצמו בביטויו זה: כּאור-מרחקים עקר! אך ברגע שאדם עומד על ליקויו ומדבר בו בשלוה, אזי כבר התגבר עליו ותיקן אותו בקרבו תיקון גמור. ובכן, לא “אור מרחקים עקר” הוא לנו אורו של שטינברג, לא “אור-יקרות וקפאון”, כי אם זיו פנימי עצור, זיו בינה עליונה של משורר, שויתר על הרבים ולא על היחיד. לו, ליחיד זה הוא שר, למענו הוא עמל ויגע, ולפניו הוא חושף לב מלא “תבונות, גברו מאוד”. אי אפשר להגיע אליו מבחוץ, ואין לקרוא שירים אלו כדרך שקוראים שאר שירים. צריך להכנס לתוך עולמו של המשורר, לעמוד מבפנים על טיבו המיוחד ולתפוס את מהוּת יצירתו, החצובה מתחת לכסא הכבוד של השכל העליון. צריך לקרוא את שירתו טפין טפין, כמו ששותים שיקוי יקר, יין משומר. ושיר קטן, בעל שני בתים בלבד, מאציל נוגה זך וגדול על כמה וכמה שיריו:

הַיּוֹם קוֹדֵר בְּיָפְיוֹ, וּבְהוֹד אַחֲרֵי הוֹד

בָּא הַגֶּשֶׁם בַּחֲלִיפוֹת עֲנָנָיו;

לִבִּי נֵעוֹר הַיּוֹם, וּמְעַט טוּבוֹ הֶעָנָו

יִיטַב פִּתְאֹם מְאֹד.

עֵינִי רָמָה וּמְאִירָה מוּל הֶעָנָן שֶׁשַּׁח

עַל הָעוֹלָם בְּזַעַף נְדָבוֹת;

הֵן יָדַעְתִּי: גַּם מְעַט נְצוּרוֹתַי נִקְצָבוֹת

לֹא בְיַד אֹשֶׁר רַךְ.

הצירוף“זעף נדבות” ממצה היטב את הקו המיוחד אשר באישיותו.

ולא יחידי הוא פרי בשל זה בקובץ השירים. הנה “גשם בלילה” עם סיומו הנפלא, המתאר את הגשם “כמו ציר הוא ממרום לשאת דבר אדני”. “חסד קט”, “גביע מר”, “שיר הזקן הטוב” ודומיהם. בכל אלה השירים הצרופים-השקופים הגיע לבהירות ונהירות הביטוי, עד שהם נקראים כשירים עממיים, מזכירים פשטות שירו הגדול “אֵל בנה”, שעשה בשעתו רושם גדול על רבים בארץ ובתפוצות. יעקב שטיינברג לא “רשם לדורו חלקות”, את עבודת השיר עבד ככוהן בהיכל הקודש ואת מליו הנאמנות לטש כמי שלוטש אבנים טובות. ועליו נאמרו הדברים:

אַשְׁרֵי מַשּׂכִּיל אֶל עָתִיד שֶׁנָּדַב

מְעַט טוּבוֹ הַמְשֻׁמָּר לְגִזְעוֹ.

סַעַר עוֹבֵר-וְשָׁב לֹא הִרְגִּיזוֹ –

שְׁאָר פִּרְיוֹ כִּי נִצַּל עִם מְגָדָיו.

 

אויר טהור    🔗

אויר טהור – זוהי כנראה, כל הבעיה של היצירה הספרותית: עד כמה שניחן הסופר באויר כזה בקרב נשמתו, ועד כמה שהוא מוכשר להכניס אויר טהור זה בין השיטין, בתוך המשפטים ובסוד כל מלה ומלה. נפש היוצר צריכה להיות כך, שכל מה שתוציא מתוכה יהא נושם טוהר ונודף רעננות הן בבחירת התוכן והן בבחירת המלים, הצירופים והפסוקים. בחירה זו באה מאליה, בתוקף איזה נסיון סמוי, בתוקף איזה בטחון סתום ושמור מתחת לסף ההכרה. היא באה מטעם הטעם הטוב, המצטבר ומתגבש בנפש לאט לאט, מראשית ימי הילדות, ימי הספיגה העיקרית והחוייה הראשונה, עד ימי זקנה ושיבה. משב-רוח מרענן עולה מתוך הכתוב ומלפף את הקורא, שאינו יכול, אמנם להסביר את הנאתו ולנמק את התפעלותו מן היצירה שנזדמנה לידו, אך הוא מרגיש את הרוח הטוב, הנשא לקראתו מן הדברים שקרא, הוא רק חש את האויר הטהור, המקיף אותו מתוך העולם המתואר לפניו. התוכן, הצורה, הסיפור המסופר והשיר המושר נושמים כולם אור צח ושופעים אויר טהור זה שנפח באפם המחבר, שאגר אותו מתוך שדות רחבי-ידים וספרים רחבי-לב. ייתכן שבשדות אלו ובספרים אלו נשב גם אויר אחר, לא טהור ולא רענן – אבל הוא, מפאת הכשרה טבעית והכנה נפשית, נשם רק את החומצן הטוב שבהם, ואותו הוא שומר, ואותו הוא שואף להפיץ ברבים, מאחר שזאת, ורק זאת היא תעודתו בחיים: להיות גל של אויר צח בקרב תבל ובקרב הספרות

 

שרשי שירתו של ביאליק    🔗

בשלוש תכונות יסודיות ניחנה נשמתו-שירתו של ביאליק: בדבקות, בתמימות ובענווה. הדבקות היא בת החושים, חושי הגאון, התופסים את העולם תפיסה מקורית, בלתי-אמצעית והם דבקים בו כדרך שדבק האדם בבת-זוגו או על דרך הכתוב “ואתם הדבקים באדני”, ויש בה גם כן מן הדבקות המאוחרת, החסידית, מן האכסטזה. ממנה נובע כל השפע, ממנה נאצל הדמיון, המעוף. התמימות היא האמונה, האמונה באלהים, בעולם, באדם ובכל מעשי האדם. היא היא המכשירה את היוצר לשקוד על יצירתו, על אף הקרירות והאדישות מסביב, והיא המחזקת את ידיו ומעודדתו לעשות את מלאכת הקודש שלו באמונה ובלב. בלעדיה לא תצויר שום יצירה אמתית. והענווה, הענווה האמתית, זו שאינה עטרה להתגדר בה ושמקורה היא בהכרת דלות ההישג לעומת גדלות ההשגה, היא שומרת על המשורר מפני הרמת-קול צורמת, פוגמת, מפני הליכה בגדולות, שאינה טבעית לו ואינה מתאימה לרוחו. באחת: הענווה היא ערובה בטוחה לקול הנכון ולטון הנאמן. והפלא ופלא: כל אחת משלוש התכונות הללו סובלת את ניגודה, כוללת את הפכה, והיא חיה אתו בשלום ובשלוה, הדבקות עם המפוכחות, התמימות עם הערמה (רמז לכך: אני חכמה שכנתי ערמה שבמשלי ותמימות היונים וערמת הנחשים שבברית החדשה). והענווה עם הגאווה – זו בצד זו (דוגמא נאה לכך בפרק ח' שבתהלים: רגע אחד, למראה השמים, הירח והכוכבים – מה אנוש כי תזכרנו – ורגע משנהו: ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו. גם את הניגודים הללו מוצאים אנו בנפש משוררנו כתומם: דכדוך רוח תחת דבקות, פקחות במקום תמימות וגאוה תחת ענוה (“ויהי מי האיש”, “גם בהתערותו לעיניכם” ועוד). ואולם כל הסובר שיש בזה משום שניות אינו אלא טועה. כי בעצם, בתוך תוכם של הדברים אין כל שניות, אין כל התפלגות, וכל החלוקה הזאת של גוף ונפש, חזון ומציאות וכדומה, אין לה באמת על מה שתסמוך. וכבר הרגיש בזה ביאליק עצמו ובאחד משיריו הוא אומר: ויחתור עד גבולות אין גבולות, מקום ההפכים יתאחדו בשרשם. כל החלוקה הזאת רק לשם נוחיות שטחית בדו אותה חוקרים שלא חשבו את מחשבתם עד הסוף. כי הכל אחד, הכל אחדות, וקו סמוי מן העין מאחד את כל הניגודים הואיל ואינם אלא צדדים שונים של עצם אחד, או חוק הגאות והשפל שהוא טבוע בכל גלויי החיים.

בן תשע עשרה שנה היה ביאליק בשעה שכתב (תרנ"ב) את השיר הגדול הראשון שיש בו כבר מסימני-ההיכר של אישיות פיוטית גדולה. אני מתכוון לשירו “על אילת השחר” (על פי נוסח ספרד). לכאורה אין זה אלא חיקוי, משחק, ואעפ“י כן אתה מוצא בו הרבה מכוחו ומגדלו של המשורר הן בביטוי והן בתוכן. כי לאמיתו של דבר אין אדם מחקה אלא מה שהוא מחוקה מראש בנפשו פנימה, ושנית מפליאים אותנו כאן בגרות ההשגה הדתית וחוזק כוח ההבעה של עלם שלא הגיע עדיין לגיל עשרים. הנה תשמעו כיצד העלם הזה מתאר את התהוות הבוקר בשחקים. שתי שורות שאין ערוך ליפין ואמתן: ושפת-היריעה קדמה מתלבנת ובאחרית ים עוד יעיב באפו. ציור פלאסטי כזה עומד במדרגה אחת עם מיטב ציורי הטבע של הספרדים ואינו נופל במאומה בחכמתו הסגנונית ומליצתו המוצלחת מחרוזים כאלה אצל שלמה בן-גבירול, משה בן-עזרא ויהודה הלוי, משוררי ספרד, שהכריחו את הטבע ללבוש מחלצות הפסוק התנכ”י ולהבהיק בכל זאת בזיו חדש, זיו טולידה ורמון-ספרד. והנה המשורר הצעיר ממשיך: “וירא עם שמש ירוץ בית אדני, ואשר בנה לאלהיו בית בשעפו, ולב חלל כלבי יעור עם פצעו, אשר כלה קיצו ויבוא חרפו, וראה זיו אדני מתחדש לבקרים ושב לימי עלומיו וזכר ימי חרפו, בשכון חסד אל ואמתו בקרבו, בהלו נר אדני עלי שרעפו, ויחלום כיוסף והוא דגול מרבבה, ועתה אהה והוא צעיר אלפו. וידע כי אולתו סלפה דרכו ואלהים שך בעדו מישר סלפו. לבקרים תדלוף עינו אולי ירפא, ופצעו יעמיק אף יעמיק מדלפו. לולא נפשו לאדני משומרים לבוקר, כי יך אף ישלח דברו לרפוא”. הנה כאן כבר הדבקות האמתית באלהים של הלב הרך והגדול “אשר בנה לאלהיו בית בשעפו”. כאן אנו שומעים כבר את הטון הדתי העמוק של “אמי זכרונה לברכה”, אף כי בראשית גמגומו. כאן כבר האמונה ודכדוך הנפש הגדול: “ולב חלל כלבי”, שמציינים את המשורר הזה מתחילתו ועד סופו. לא, אין זה שיר כתוב בנוסח ספרד בלבד. לפנינו יצירה שדרכו של ביאליק מסומנת בה לכל כווניה העיקריים. כי מה שמתמיה ומעורר את לבנו להערצה מלאה, זה הגיל הרך מצד אחד וכושר החדירה והעיצוב מצד שני. כבן עשרים ואחת (בשנת תרנ"ד) הוא שר את שירו “על סף בית המדרש”. קשה לתאר לנו בחור בן עשרים ואחת, ואפילו הוא חדור רוח יהודי עמוק, לאחר שמילא כרסו בש“ס ופוסקים ובקצת ספרי השכלה, שכותב בסוף שיר זה סיום בן עשר שורות שיש בו כל כך הרבה עוז ובטחון, שלמות של פרוגרמה גמורה, ודאות של תכנית עבודה וראית הנולד כאחד: לא תמוט אוהל שם, עוד אבנך ונבנית. מערמות עפרך אחיה הכתלים. עוד תבלה היכלות כאשר בלית, ביום הרס רב בנפול מגדלים. וברפאי את מקדש אדני ההרוס – ארחיבה יריעותיו ואקרע לו חלוני, והדף האור חשכת צלו הפרוש ובעלות הענן ירד כבוד אדני. וראו כל בשר למקטנם ועד גדולם כי יבש חציר, נבל ציץ וי”י לעולם!" רק התמימות הגדולה, נחלת כל יוצר אמת, יכולה להתרומם למעלה גבוהה כזאת, מסוגלת להוציא מן הלב עשר שורות יקרות כאלה שטעם זקנים להן, דעת נבונים ורוח קדמונים. כאן מדבר ביאליק כשליחה של האמונה, אמונת ישראל בעצמו. והנה באותה שנה גופה, בשנת תרנ"ד, בברחו “אל השדה מפני עצבון ידים בלי כוח”, אין הוא שר שיר טבע סתם, אין זה טיול אל הנוף היפה, כי-אם “אצא לי השדה ואשמע מה דבר ד' מן הקמה”. הנה מטרת הליכה זו, מחוז חפצו של המשורר הצעיר: להקשיב מה דבר ד' מן הקמה. תחילה קול אדני ואחר-כך התיאור המפורט: משק הקנים הזקופים הגאים, זיז שדי ובול הרים ותנועת ראשי השבלים ברוח, דומית היער ורזי החורש, וכו'. הלא כך ממש היה מהלך תפיסתו של עם ישראל את העולם. בראשית אלהים, הכלל הגדול, ומן הכלל אל הפרט, אל הקטנות, בניגוד לגויי הארץ שתפסו תחילה את הפרוטרוט, את הפכים הקטנים של הטבע, ואל אלהים עדיין לא הגיעו. אחרי מאפו ראה רק ביאליק בלבד את השדה ראיה ממשית ומסתורית כאחד. רק הם שניהם תפסו את הקשר הנעלם שבין ריח השדה ותחית העם. מן השדה הזה הביא את הבשורה הגדולה, שהמבשר עצמו הוא חלק ממנה, שהתבטאה בשיר “פעמי האביב”. בן עשרים ושבע היה המשורר ברדתו מעל איזה הר סמוי מן העין ובשלחו על פני תפוצות הגולה את הבשורה המחיה והמרעננת: היתה רוח אחרת. גבהו שמי השמים ויגלו מרחבים בהירים רחבי ידים – על ההר עומדות רגלי האביב, על המגרש עם שמש אדים חמים משתטחים, מן העצים הרטובים פטורי ציצים מתפתחים – היתה רוח אחרת מסביב!

השכרון-הנפלא – שכרון כשרון – המלפף את היוצר בשעת יצירה וזמן-מה לאחריה, יתנדף מהר, יפוג ויגוז, והנה הוא סוקר את מה שיצר בעינים מפוכחות ולבו יתפלץ, ילל-חתולים בנפשו. דלים וריקים הדברים, דלי צורה וריקי תוכן, לא זאת רצה להגיד, ולא כך רצה להגיד זאת. במצב רוח כזה כותב ביאליק: בי נבע מקור אורה וייבש נטפים נטפים, בלבבי שלהבת יקדה ותדעך רשפים רשפים, ועתה מעיני כמו פצע… או “והכל מתפללים לאורה”, ונובלות שפתים בתפילה, ויגעים הדברים וארוכים, והם נשנים וחוזרים חלילה“. הוא אשר אמרתי: דלות ההשג לעומת גדלות ההשגה. וכך מתנער המשורר מבפנים ומתחיל מחדש. חוזר על המוטיבים הקודמים, אך המעגל רחב יותר, חדש יותר. מה שהספיק עד עכשיו אינו מספיק כלל וכלל. מלחמה קשה הוא נלחם לרוך הביטוי, לעניגות הניב השירי וסבל רב הוא סובל בגלל חוסר רכות זו בלשוננו, בגלל העדר הלבביות בשפה מתה זו. הצורך האדיר לביטוי רך, להגיג עדין, להתפרקות מלאה, להשתפכות בלתי אמצעית, למצוי אחרון של עומק החויה, הצורך הזה המריצו לפעמים לשלוח את המוזה שלו לרעות בשדה אחר, בשדה האידיש: גלוסט זיך מיר וויינען, געשמאקער פון הארצען, ציהט מיך וויא כמארעס צום ים צום שווארצען וכו'. הוא לא יכול להסתפק במה שירש מרבותיו, יל”ג ומיכ“ל, שירה כבדת תנועה, מוגבלת בסגנונה ומסורבלת בתכנה (יל"ג מתאר את בת-שוע בזו הלשון: אבן שלמה צלע זו נבנתה), ועבודת פרך עבד ביאליק להזרים מן הבאר הקדומה הזאת מים חיים יותר, שוטפים יותר, כוח כביר היה נחוץ כדי להרוס את הסכר שעצר את השטף החפשי, הלבבי של הלשון העברית. ולאט לאט, בעצב רב, הוליד את הצלילים הרכים, הכריח את השפה הישישה להעלות מתהום-גנזיה את כל אוצרות החיים שהיו מפכים בה במסתרים. ועתה הבה ונראה, כיצד ובאיזו מידה עלה בידו דבר הפלא הזה, לחצוב מסלע-קדומים זה באר מים חיים. אינני מדבר כאן על תוכן, על שגב רוח השיר, אני מדבר על הכלים שביאליק היה מוכרח ליצור לעצמו, הכלים החדשים כדי למזוג בהם את היין הישן. והנה הולך ונוצר הטון הלבבי, הטבעי, כאילו בשפה חיה הכתוב מדבר: “ביום קיץ יום חום, עת השמש ממרום הרקיע תלהט כתנור היום, עת יבקש הלב פנת שקט לחלום – בוא אלי, בוא אלי רע עיף!” כך, בטון טהור וחפשי כזה לא כתב עוד עט עברי לפני ביאליק. או בשירו הנאמן ביותר, הנלבב ביותר מכל השירים שכתב, “המתמיד”, זה וידוי האהבה הראשון של כנסת ישראל: “התגיד מה שׂח הצפור הרכה, מה יהגה הגוזל המצפצף שם גלמוד, בפנה החשכה בקול תפילה זכה, השפוכה עם לבו בגוילי התלמוד?” כאן ובעוד שירים רבים השיג ביאליק את החפיפה המלאה של הביטוי עם השתוחחות הנפש והוא אז בן עשרים ושתים שנה. כי בנוגע ליכולת התגלות הלב דומה הוא המשורר לאוהב הצעיר. בשעה שלבו של זה מלא אהבה על כל גדותיו, כוח ביטויו דל ועוז ודויו קלוש ואומץ לבו רופס מאוד ודברי אהבתו רוטטים ויוצאים מפיו מקוטעים ומגומגמים. ואולם דוקא בזמן שכוח ביטויו הולך וגובר, הולך ויבש מעין האהבה שבלבו ונפשו מתרוקנת והולכת. יודע הוא איך להגיד, אבל אין לו מה להגיד לאשה. והוא הדין במשורר, דוקא בימי בגרותו וגברותו, כשהלב כבר הפסיד הרבה מרעננותו הראשונה, מעמקות ההרגשה, הריהו מגיע לידי שלמות הצורה החיצונית. ואולם, ראה זה פלא, גם האשה וגם העם מחבבים דוקא את הגמגום שבהתחלה, מעדיפים את חסד הנעורים על השלמות האמנותית של הבא בימים. חביב עליהם גמגומו של המתחיל מביטויו המלוטש והמהוקצע של הזקן ורגיל. ב”מגלת האש" ו“הברכה” האמנות קודמת לאותה לבביות של ימי הנוער. לאותו הלהט הראשון. מרובה כאן היכולת מרטט-הלב העמוק, היסודי, ואילו “המתמיד” הוא כולו לב פועם, כולו נשמה לוהטת, והחום הטבעי הזה יעמוד בו לעולמים וישמור עליו מן ההזדקנות מן ההתישנות. “כי מסלעי וצורי נקרתיו וחצבתיו מלבבי”. מסלע של שפה בלתי מדוברת חצב להבות של דבור חי, של שירה חיה, צלילים לבביים, שהם חמים כנשיקות ועזים כחבוקים ונשימתם טהורה כנשימת יערו של ביאליק בשיר החורף “זה היער חסון האלונים ובחורף כלו דמי”. הכל טהור שם ומטהר ואין יודע בשביל מי. לבן-הפארות, גא וצונן יעמד לו ובהדרת סוד, מנחה טהורה בכלי טהור יגיש לאלהי ההוד.

מנחה טהורה בכלי טהור. הוא השתמש לשם כך בפסוקי תנ“ך, בצירופי לשון של המדרש, בקטעי תפלה ובכל מיני מליצות שגורות שהוא צחצח אותם, הזרים בהם לשד חיים, נפח בהם משלהבת הדבקות, מחן התמימות שבו ומאצילות הענוה שבנפשו, ואיש לא השיג את עצם החידוש שחידש. כי כלל זה נקוט בידינו: כל מה שבנוי בלשון על יסוד העבר, כל מה שהוא נדבך נוסף על הבנין הקדמון, סופו להתקיים, וכל מה שהוא תלוש, תלוי על בלימה. אין סופו להתקיים, מכיון שהיוצר מתכחש מתוך בערות או עקשנות לירושת הדורות, והוא עושה כאילו לפניו לא היה כלום, שום קיום, שום הד לא יהיה לדבריו. כי כשם שהוא רואה את העבר כאילו אינו, כך רואה אותו העם כאילו אינו, זה העם המוכן לקבל כל רעיון חדש, כל התגלות חדשה ובלבד שיגישו אותם לו בכלים העתיקים. וזהו עיקר חידושו של ביאליק. גם התוך וגם הקליפה חדשים וישנים כאחד, כי מלב העם הוציא מלים, ובלב טמון וגנוז כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש במשך כל הדורות שיבואו. והנה אירע לביאליק מה שאירע לכמה גדולי עולם, יחידי סגולה במלכות השירה, שאחרי בלותם היתה להם עדנה, ואביב שירי חדש פקד אותם לעת זקנה. יצורותיהם אלו, שנוצרו במרום פסגת השגתם, יש בהן גם מרטט הלב ומרוח הקודש של תקופת בראשית וגם מעדית הביטוי והעיצוב של ימי הבגרות והשלמות. הללו הן שיא השגו של היוצר. מזיגה זו של התפעלות ראשונה עם צלילות הדעת של החכמה, הן גלוי הרוח בהתגלמותו הטהורה ביותר. כאלה הם שיריו האחרונים של גתה בדיוון המזרחי-מערבי ושירי הלוג’ה שלו, מחזותיו האחרונים של איבסן, כגון “האדריכל סולנס” ו”כשאנו המתים קמים לתחיה“. וכאלה הם שיריו האחרונים של ביאליק. אמי זכרונה לברכה, כתוב בלונדון, ינסר לו כלבבו, כתוב בניו-יורק ועל כולם – ארבעת שירי היתמות, אָבי, שבעה (בבאד-גסטיין), אלמנות, פרדה (ברמת-גן). בשירים אחרונים אלו, החרוזים כבדים וחצובים משייש, רואים אנו את המשורר, כפי שהוא גופו ראה את עצמו בשירו, גם בהתערותו לעיניכם, בדמות אריה שואג, לא זה אשר ב”שדה", המשבר את בריחיו לברוח, כי אם בדמות לביא לוהט, עז נפש ונאדר נצב על קדקוד הצור, בוער בזהב תלתליו ונאפד רעמתו הכבדה: כולו אומר: מלך. ועיניו תרשופנה בוז ואפו יריח טרף ותרועת דרורו שרשי הרים תחריד.

כבן יחיד, יחיד במינו ובחינו, יעמוד ביאליק לעולמי עד בשירה העברית, לא רק על שום רעם גבורתו הנפשית, לא רק על שום הדר צורתו הפיוטית, אלא בשל כשרון אהבתו, בשל לבת-האש הגדולה, זו הדבקות התנ"כית, שבערה בקרבו והדליקה את מנורת חיינו הדלה, בשל חן תמימותו האנושית-היהודית, ובשל הטון היקר של הענווה, הבוקע ועולה מכל מה שכתב ודיבר. לעולמי עד ישמש דוגמא של משורר עברי, אשר חסידות דמו קדמה לחריפות שכלו, ברכת טבעו גברה על קללת הגלות ובכי-לבבו הגיש לנו את הצחוק, את שמחת החיים. את חדות היצירה הנצחית.

 

הדורות הבאים    🔗

מתוך הרגשת חוסר-אונים יש שמתנחם הסופר במשפט-הצדק של הדורות הבאים: המה, הדורות הבאים, יישרו את כל ההדורים, יוציאו כנוגה צדקו ויוכיחו את אמתו בשער בת-רבים. הדורות הבאים יריבו ריבו וינקמו את נקמתו מאת כל רשעי ארץ, שגדול כוחם בהווה, ואילו לעתיד לבוא יהיו כלא היו. נחמה זו בהזדככות הדורות הבאים שהדורות הקודמים ציפו והאמינו בהם, שהם יתקנו כל מעוות, נחוצה היתה לו כאויר לנשימה. שהרי בשעה של צלילות דעת גמורה, יודע הוא גם יודע שאין לסמוך גם על הדורות הבאים. הלא אנו כאן הדורות הבאים, שהדורות הקודמים קיוו והתפללו להם, ציפו והאמינו בהם, שהם יבואו ויתירו את הסבך ויגלו את האמת ומילאו את הארץ דעת – ובכן? האם מילאנו אף אחת מאלף אלפי התקוות שהם שמו בנו? כלום בכלל לבנו פנוי לפתרון שאלותיהם של דורות עברו? כלום לא גרועים אנו מהם פי שבעים ושבעה? כלום לא סיבכנו את הסבך עוד יותר במקום להתיר אותו? והיכן האמת שזכינו לגלות? ולמה יעשו זאת דוקא הדורות הבאים? ומנין הערובה והבטחון שהם יוכלו לעשות מה שאלפי דורות לא הצליחו עשות? הלא הם בודאי יתלבטו כמונו ברשת חייהם הקשים, עד שלא תספיק שעתם ודעתם, להוציא כאור צדק של איזה דור אובד, מתוך רוב מהומה שהם יהיו שרויים בה, מתוך רוב מחנק ומחשך שיאופפו אותם מכל צד. הו, אישי הסופר, עשה עטך כחץ ברור וכוון אותו אל לב בני דורך, ישר ישר אל לבם הערל, אם כי דל כוחו של חץ שנון, במקום שיש צורך בבליסטראות, בתותחים כבדים, באטומים! שלח חצך בגולם הבערות והאדישות – ואדוני הטוב בעיניו יעשה! את הדורות הבאים הניחה נא לסופרי הדורות הבאים.

 

סופר סוקר    🔗

אני כותב את חיי, אני חי את חיי דרך כתיבה, אגב כתבי אותם. כל צרותי, כל שמחותי אינן אלא חומר-גלם בשביל כתיבתי, טרף לפי עטי. אני מסתכל בצערי, מתבונן בתענוגי כאיש העומד מן הצד, ותוך כדי כאב ועונג אני מחפש דרכים ואמצעים להביע אותם, להלביש אותם ניב וצורה, למען יעמדו ימים רבים. אל היסוד הנענה והנהנה מצטרף היסוד המתעניין, והוא גובר עליהם, כובש את שדה-החווייה ומגרש אותם מעל פני השטח. על כן להוט הוא, הסופר, כל כך אחרי גילויי חיים רבים, אחרי מאורעות וחוייות, בין שהם לטובתו, בין שהם לרעתו, כי זקוק הוא להם לצורך יצירתו הבלתי פוסקת, לצורך עבודתו הפנימית, שאינה יודעת ליאות. חייו מתעשרים והולכים עם נשירתם, עם התפרקותם, ויותר שהוא מפזר את עצמו, יותר הוא מכנס… הנה הוא מדלדל את עצמו ונמצא מחוזק, מרוקן את עצמו ונמצא מלא. בעצם אינו אלא מחליף מציאות קטנה במציאות גדולה, חיי שעה בחיי עולם, וכל ימיו הוא מתייגע להרחיב גבולות הוייתו על ידי כינוס עולמו הפנימי לתוך בית-גנזיה של הספרות. כאן מקום חיותו האמיתית, כאן הוא נושם נשימתו האמיתית, כביטויו של רילקה: “אני נושם דרך עטי”. ואל יחשוב החושב, שכתיבתו מקפחת את חוייתו, להיפך, היא מגבירה אותה, מוסיפה לה לויית-חן ומשלימה אותה על ידי הגושפנקה היצירתית, שהיא מטביעה עליה. מה בינו לבין שאר הבריות? הערך הגדול שהוא מייחס לחייו, החשיבות המרובה שהוא מחשיב אותם, עד כדי חוס על כל פרט ופרט שבהם, שלא ילך לאיבוד, עד כדי שימת כל מלוא תוכנם למשמרת עולם. ואגב כך, עם היותו שוקד על נצחיותו הפרטית, הוא משרת את האנושות, בהשאירו לזכר עולם עקבות דורו ובני דורו על כל חייהם, דקדוקיהם ופרטיהם, כפי שהם באים לידי ביטוי בעיצוב דמותו ובתיאור עולמו הפנימי והחיצוני, שהוא שוקד עליהם כל כך, מתוך כוונה אנוכית כנה ונמרצת, לחרות את חייו על לוח היצירה הפיוטית ולשפוך את ממשלת ישותו על פני ימים רבים וזמנים רחוקים. בא לנחול עולם הבא לעצמו, וסופו – מזכה את הרבים ומנחיל חיי העולם הבא לדור שלם.

 

אוהבי צניעות בישראל    🔗

הם אוהבים אותך בכל לב על מידת הצניעות שיש בך, שמחים על עניווּתך וששים על פשטותך, הואיל ועל ידי כך אתה פוטר אותם מהיו הם עצמם צנועים, אתה משחרר אותם מחובת העניווּת, ממצוות התמימות: די להם בכך שמי שהוא תם וישר הוא, שמי שהוא פשוט וענו ולא דוחק את הקץ. ולא עוד אלא אחרי מותך מוכנים הם להללך בקהל רב, לספר שבחך זה בפה מלא. בעודך בחיים הם נזהרים מלשבחך, מחמת חשש, שמא תבוא לידי גאווה, ונמצאת מקפח עולמך, היקר להם כל כך. מטעם זה, כנראה, אתה מוצא את התואר “צנוע” בכל הספד ובכל מאמר הנכתב אחרי מיטתו של אדם יקר. הם מזדרזים לשלם לו כגמולו ולפרסם מידת ישרו ותום-דרכו ברבים, בעוד שהם גופם להוטים אחר הכבוד המדומה וחרוצים במלאכת פרסום עצמם. יודעים, יודעים הם מה שחסר לנו, והם חרדים למלא את החסר – בגילוי מידות הענווה והצניעות אצל זולתם. הדגשה זו שהם מדגישים צניעות זולתם, כאילו אומרת: מה אנו ומה חיינו? אנחנו בני בשר ודם פשוטים, ואין בנו כוח להתהלך בענווה ולהתנהג בחסידות, אין פשוט ביכולתנו למצוא חן בעיני אלהים ואדם – יסלח לנו אלהים את רצוננו הלקוי, את דעתנו החלושה, ואולם בך הם בוטחים ובישרך הם בטוחים ועליך הם נשענים, שלא תכזיב ולא תיכשל, ועליך הם משליכים את יהבם, שבבוא יום הדין ויום החשבון הגדול אתה תהיה להם לפתחון פה: אמנם, לא עמד בנו לבנו להיות תמימי דרך ומצניעי לכת, אבל תמיד היינו הראשונים, להלל ולשבח את הצנועים שבנו, ולעלה ולקלס את הענווים שבקרבנו, ולהנחיל להם שם גדול בקורות ימינו ותולדות עמנו, חלף כל המחסור והמצוקה שנטל עליהם לשאת כאן בהווה, בלכתם על פני האדמה.

 

מקוריות    🔗

מקוריות בשדה הספרות אינה אלא הבעת רעיונות ורגשות ישנים מתוך חווייה חדשה ורעננה, היינו – גילוי ישנות מתוך התפעלות חדשה, בשפה מצוחצחת ומוצקה, בסגנון טבעי, מרוכז ומכוון לתכליתו הצרופה. ואחרת אי-אפשר: אחרי אלפי שנות יצירה בתחום המחשבה, החקירה והשירה, אין כמעט כל אפשרות לחדש דבר מעיקרו, למצוא איזה חידוש יסודי בגופי הדברים. אין דבר שלא נאמר לפנינו ולא הוגד על ידי קודמינו וקדמונינו. תפקידנו הוא: לומר את הנאמר מכבר ולתאר את המתואר מאז בהתעוררות חדשה, בהשתוממות חדשה ובאמצעים פנימיים אמתיים, כאילו כל המחשבות וההרגשות הללו נתגלו על ידינו, כאילו כל ההגדרות וההשערות הללו הובעו והועלו על הכתב בפעם הראשונה על ידינו. אנו מוסיפים על דברי הראשונים נופך נפשי משלנו, איזה חן של ביטוי פיוטי, הבוקע ועולה מתוך חוייתנו הכנה – וזאת היא תרומתנו למקוריות היצירה הספרותית.

 

כוס-הזכרון    🔗

בכוס-הזכרון של האנושות משומרים רק היינות המשובחים, השופעים מגפן הנשמות הטהורות והגדולות באמת. פגם קל שבנפש פוסל את היין, והוא נשפך לארץ “כמים המוגרים במורד”, ואינו נוצק לתוך כוס-הנצח. תירוש הנפשות הבינוניות מרווה את המון-העם, וברבות הימים יישכח והיה כלא היה. ולא רק דברי-חזון נעלים משולים ליין – גם דברי-חכמה כתובים בשאר-רוח משכרים כדם-ענבים ונאצרים בכוס-הפיוט הנצחי למשמרת עולמים. קרלייל חושב את כל האנשים הטובים למשוררים, במעשיהם או במחשבותיהם, ולפיכך נצחיים הם בזכות המעשה הטוב או המחשבה הטובה. כללו של דבר: אין האנושות שוכחת חן אמתי וחסד אמתי, ואם נעלם הדבר בדור אחד או בכמה דורות, הריהו חוזר ונגלה בכל צורה שהיא, ואורו מהנה את הבריות כאור-השמש וזוהר-רקיע. ומוזר הדבר: עד כמה שאנוש-אנוש מפוזר הוא, ונמשך בנקל אחרי כל תפל וכל פסולת, הרי בסופו של דבר, יודע הוא לשמור על כוס-הזכרון שלו, שלא ייכנס בה שום פיגול ושום דופי, למען ירווה היין המשומר שבה את צמאו הגדול והעמוק לנויו וטהרו של העולם.

 

האמן    🔗

הוא היחידי הנושא בעול העולם כולו, סובל כובד-פלאיו ועומס-פגעיו. שאר בני אדם חייהם קלים, באופן יחסי, נוחים ומסודרים. הדת סידרה למענם את עניני הקוסמוס, המדינה – את עניני החברה, והריהם משום כך פנויים לחייהם הם, לצרכיהם הפרטיים ולמושגיהם המצומצמים צמצום מבורך.

לא כן האמן!

עליו לפענח תעלומות הבריאה, לגלות סוד כחות הטבע וסתרי יצר האדם. על המשמר הוא עומד תמיד, לארוב לרמזי העולם, להתחקות על שרשי כל יש, “כי נטל עליו”. ובעת משבר, בשעה שצרה גדולה באה עליו, הריהו מוטל לפניה בודד וחסר-ישע, הריהו שומע קול אלהים מדבר אליו: אל תבטח בי, אל תסמוך עלי, בני. אתה אתה בעצמך מוכרח לשאת על גבך, לסבול על לבך את הסבל הזה, את המעמסה הזאת, אין אני שותף לך, וצערך אינו נוגע לי כלל – מי כמוך יודע זאת! כל העולם כולו שלך הוא, שלך לבדך, עליך לשאתו בעצמך, לעבדו ולטפחו באמונה, לשבוע טובו ולינוק ארסו לשכרה באין עוזר ותומך. האסון אשר קרך אינו פוטר אותך מן הזיקה אל חידת ההוייה, הפורענות שבאה עליך היא ענין פרטי ואין היא משחררת אותך מחובת ההתפעלות היוצרת. אומנותך היא התמזגות עם כל החיים, כל כדור-הארץ וגלגל-הכוכבים והמזלות הם משלח-ידך, שאין אתה רשאי, אין אתה יכול לזלזל בו. ואל נא תבכה, בני. איני שומע בכיות, איני אוהב התפנקויות – שא וסבול והתעלה על צערך! מדרגה גבוהה היא הצער, וכל העומד עליה מגיע למרומים רבים. כל זה נוגע רק לך. כל זה תלוי רק בך! בידך לעשות את שברך לקוץ מכאיב ולרקב ממאיר את חייך ואת חיי זולתך, ובידך להפוך את יגונך לשדה-ברכה, ליער צומח גדולות ונצורות!

 

עוז רוחו של הסופר    🔗

תהום אל תהום קורא (תהלים מ"ב)

מסביב יהמו החיים האנושיים, הכלליים והפרטיים, ברעש-געש ובקולי-קולות. הכלל נאבק על קיומו בקול ענות גבורה, והפרט מתלבט בצערו וקשייו בקול ענות חלושה. ואלו ואלו נאנקים תחת עול מצוקות ויסורים, שקיבלו בירושה, וחבלי לידה חדשים, שקיבלו על עצמם ברצונם הטוב, לשם תיקון עולמם. והנה לתוך קלחת רותחת זו בא הסופר ומביא הדים, צלילים וגוונים מעולם אחר. מביא דרישת שלום ממרומי-תכלת, מהררי-אל, מוסר קטעים משיחת אילנות, מנשיבת הרוחות, ומעביר לעיני האנשים הטרודים זהרורי חמה של בוקר, פרפורי קרניים על המים, פריחת צפרים וצריחת נשרים, ופאת-שדה עטורת-קמה מתנחשלת ברוח הערב. מהיכן יונק הוא, הסופר, את הכוח הזה, להכניס אבק-פז של כנפי-פרפרים אל תוך שוק-החיים? מאין הוא שואב עוז-רוח כזה, להגיש אל אף סוחרי יהלומים, תגרנים ואנשי פרקמטיה, ריח ניחוח של הלילך הראשון, משב רוח של האביב הצעיר? אין זאת כי גם ההמון הסואן הזה, המהפך בחררה, הרוקד מסביב לכיכר-לחם, או הסוגד לאלה שהעושר בידם אהובי אלוהי הממון, גם בנפשם של הללו חיה ופועמת בעוז האהבה לעולם אחר, עולם עליון יותר, לקניני-רוח ועניני-חזון. גם בקרבם תוססת ולוהטת במסתרים התשוקה לאל חי, לנויו של עולם, לתפארת הבריאה, אלא מחוסר טיפוח ופיתוח, ובתוקף התנאים הקשים והשיגרה המטמטמת, הריהם נגררים אחרי חיי שעה קלוקלים, יבשים, ואולם בתוך-תוכם חבויה הכמיהה לקצת חמימות ונהרה, למלוא-כף נחת ונעימות. מכאן, מתוך הכרה סתומה זו, שואב הסופר את רגש הבטחון, שדבריו ימצאו אוזן קשבת, שמנחתו, מנחת המלה הפיוטית, תירצה ותתקבל על הדעת. מכאן הוא דולה את עזותו הקדושה, לדבר על לב רודפי בצע על אודות כוכבים ופרחים, ולשיר על אוזן טרודי-מסחר והמומי-עסקנות שירים על “כוכבי שמים רחוקים” ועל “עמא דדהבא”.

 

עוול גדול    🔗

עוול גדול עושים העורכים לסופרים המתחילים, על שהם מפרסמים את דבריהם, דברי-הבוסר שלהם, בעתונות, בעוד שהללו גופם, בהיותם לסופרים ותיקים, מתביישים בהם ומסתייגים מהם. תאמרו: פועל כאן הרצון הטוב, לעודד את הצעיר בצעדיו הראשונים, לחזק ידי מתחילים, ולא הוא! שהרי אפשר ואפשר לחזק ידים רפות בדרכים אחרות, ולאו דוקא בהנצחת דברי-ההבאי שלהם על ידי הדפוס. ולא עוד אלא ששורר כאן, בקרב כל המערכות, מין נוהג חשאי, להדפיס דוקא את השיר הרפה ביותר, את הנובילה הקלושה ביותר, מתוך מבחר הדברים שבפיוט ובפרוזה שהם מקבלים. או משום הכלל של רש"י: “מראים את הפסולת תחילה”, או מטעם כמוס אחר – העובדה עובדה היא: סופר צעיר, השולח למערכת מפרי עטו בשיר ובסיפור יכול להיות בטוח, שהגרוע והרפוי ביותר ייבחר לדפוס, והשאר, החלק הטוב יותר, יוחזר אליו בלי שום שהייות! חוק-עולם הוא, כנראה, ששום עורך הגון לא יעבור עליו ולא ישנה מן הנוהג שבו אף כקוצו של יוד. והנה, עיקר העוול, הנגרם לו לסופר על ידי כך, הוא בזה: הקורא, שאת אמונו צריך הסופר לרכוש, ואת לבבו הוא רוצה לקנות, הקורא הזה דן על פי הצליל הראשון, על פי ההתרשמות הראשונה, ואם צליל ראשון זה פגום הוא, פסול הוא, הרי הרושם הקובע הוא שלילי בהחלט, ואחרי כמה נסיונות רופפים כאלה נקבע בלב הקורא יחס שלילי לגבי סופר זה, והוא ניגש תמיד לקריאת דבריו מתוך פקפוק, מתוך חשד, ולבסוף מתוך ביטול. ונמצא, שעל ידי פרסום מוקדם זה נמנע מאת הסופר הצעיר אותו אשראי פנימי, שהוא זקוק לו כל כך בראשית דרכו. (כמה סופרים סובלים עד היום מחוסר אשראי זה מצד הקוראים, שנכוו מן הקול הראשון, שצרם את האוזן ואת הנפש באי-טבעיותו ובחוסר טעמו). ואולי לכך התכוון משלו של החכם מכל אדם: מברך רעהו בקול גדול בבוקר השכם – קללה תחשב לו. (משלי כ“ז, י”ד).

 

לדמותו של ברש    🔗

אלהים עשה אותו ישר: ישר כאדם, ישר כסופר. כאדם היה בעל לב שופע חיבה חמה ועצה טובה לכל דורש. כסופר היה בעל עט נובע סיפורים-ספּירים לכל גיל וחוג. שטף סיפורו קלח כנחל שוקט, אך מבפנים, מתחת לשטח הנגלה, היו מימיו עמוקים וגליו נסערים, ועל קרקע התהום האירה במסתרים הפנינה היקרה של חכמת-לב אנוש, של אהבת-בריות טהורה. על כן כבשה כל-כך יצירתו את כל הלבבות, וחוט של חן מתוח על כל מה שיצר, שסיפר ושדיבר. הניב הטהור מצא אוזן קשבת, נפש קשבת בקרב קהל הגדולים והקטנים. כי ככל יוצר אמתי נמשך את עולם-הילדים, אל הקוראים הרכים, כדי להנות את עצמו בזה שהוא מהנה את הלבבות הצעירים. וכשם שהדליק את “הלפּיד” להאיר בו את עיני הגדולים, כך העלה את “מנורת-הזהב” לענג בה את נפש הקטנים. לב של חכם עתיק ועין של אמן צעיר חברו בו יחדיו, ומן ההתחברות הפוריה הזאת נולדו כל הסיפורים הנלבבים והרעננים, כל המאמרים הנבונים והחינניים, וכל האגדות המושכות את הלב והמחיות את הנפש כּבּוֹשם הטוב. גדולה וחשובה הירושה הרוחנית שהניח אחריו אשר ברש, והיא תפאר את היכל הספרות העברית לעולמי עולמים.

 

הפנינה הלירית    🔗

חבויה היא במעמקים ועטופה עיטופים לאין-ספור, ואפילו המשורר האמתי זוכה רק לעתים רחוקות להגיע אליה, לערטל אותה מתוך קליפותיה הרבות, מתוך המון לבושיה הטפלים, ולהעלות אותה על הנייר בכל תומה ויפיה. לרוב מסתפקים המשוררים באחד העיטופים, באחת הקליפות, ואל העיקר לא יגיעו. שלל-הצבעים של העטיפות מרמה, מסמא את עיניהם ואת עיני הקוראים, עד שהם מאמינים כי הנה לפניהם הפנינה הלירית. חרוזי הרהורים שונים, רחשי לב פיוטיים, שעיקרם פרוזאי וערכם בינוני, באים במקום השיר האמתי, זה שהוא כולו, מתכנו ועד צורתו, מקשה זהב טהור, חטיבת מוסיקה נעלה, יצוקת מלים רכות וענוגות, שתאמן וטעמן קצובים מבראשית. קרא שירו של ביאליק “אמי זכרונה לברכה”, “יהי חלקי עמכם”, או “אבי”, קרא שירו של טשרניחובסקי “עולת רגל”, קרא שירו של שניאור “חזון-ערב”, קרא והבנת כוונת דברי.

 

יוצרי מופת    🔗

רמברנדט יבלה את פיקאסו וגוטפריד קלר יזכה לאריכות-ימים ספרותית יותר מג’ויס, אף על פי שבהווה נקרא זה האחרון יותר מן הראשון. חיך-הדור נפגם במקצת, והוא צמא לפיקנטיות, לסטרא דמסאבותא, וזה נמצא דוקא בשפע בספרו “אוליסס”, ולא “באנשי זלדווילה”. ובכל זאת, ברבות הימים, יישכחו כל השגעונות של הציירים המודרניים, וכל התיאורים והחיטוטים המיניים יהיו כלא היו. ויצירות הקלסיקונים במכחול ובעט יעמדו לנצח כאוצרות רוח ונפש של מין האדם. במה זכו לכך? בשניים. בבחירת החומר הזך ובטיפול בו בלב שלם וטהור. הם חוצבים מן השייש הטוב וחציבתם נאמנה ומלאה חרדת קודש. כלומר, אינם עושים מטעמים כאשר אהבה נפש הקהל. ועבודתם לשם שמים, לא לשם בסט-סלרים והפצה גדולה ומכניסה. הם עושים את שליחותו של שר-החיים באמונה, ופניהם מכוונים אליו, אל שולחם, ולא כלפי דעת הקהל. סומרסט מוהם מעניין יותר מדיקנס, ואף על פי כן חלקו של דיקנס לעולם הבא בטוח, ואילו מוהם – עמו תמות חכמתו. רק הסופרים הבינוניים אינם משעממים, שהרי הם מפייטים-מחייטים את ארג הסיפורי לפי רוח הקוראים, לפי טעמם וצרכם, מתאמצים לדלג על העיקר הבלתי-נוח וליצור מתיחות מלאכותית בלתי פוסקת, בהתאם להשגת הקורא. ואילו היוצרים הגדולים הרבה פרקים משעממים נמצאים ביצירותיהם, ועל הקורא להתגבר עליהם, לעכל אותם, לענגו או לאנסו, ולהתענות יחד עם המחבר, שלא הקל על עצמו, כדי לבוא בסוד יצירתו האמתית. הטעם ברור: סופרים כטולסטוי, בלזק, דיקנס וקלר – המציאות מדברת מתוך גרונם, המציאות כמות שהיא, וזו לא תמיד מעניינת, להיפך, לרוב היא כבדה, משעממת ומלאה חולין ועכירות רוח, ורק לאחר שכבש הקורא את היריעה הרחבה, והגיע למעלה, אל השיאים הבודדים, המאירים בצחותם הרעננה, או אז יכיר כי אמנם כדאי היה, כדאי היה כל הטורח הזה, כל המעבר המייגע בתוך העמקים הקודרים, בתוך שפלת החיים, כדי להגיע לראש-הפסגה, לנשום את אויר המרומים, אויר-מרומים זה, החי לעד ביצירות כל סופרי המופת, ממנו יונקים כל הדורות, ובו מתעלות ומתחדשות כל הנפשות הצמאות לזיו-העולם ונכספות להררי-אל.

 

המוות המפייס    🔗

אהבת עם ישראל לנביאיו – המתים! – אינה אלא ארשת חרטה מאוחרת, רגשי נוחם וכפרה, על היסורים שגרמו להם, לנביאים, בחייהם. לא לחינם אמרו חכמי ישראל, שגדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. מוסר-הכליות של העם נתן את הדברים האלה בפיהם. ולא רק גדולים – הם גם אהובים יותר, רצויים יותר – מאחר שהואילו להסתלק ולהיפטר מן העולם הזה, זה העולם השש ושמח גם להיפטר מהם. המוות מפייס אותנו עם גאוני-רוח אלה, עד שאנו מוכנים לסלוח להם את עוון-גדלותם, את חטא מעלותיהם הרבות. אחרי מות אנו משלימים גם עם נביאינו. ובמידה שהציקו להם בהיותם בחיים, בה במידה יעריצו אותם יותר לאחר מותם – וירמיהו יוכיח! הוא הנביא האהוב ביותר על בני עמנו – סימן שהיה המעונה והמדוכא והמושפל ביותר בחייו. (“כי אויל עמי, אותי לא ידעו, בנים סכלים המה, ולא נבונים המה. חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו”. “מי יתנני במדבר מלון אורחים, ואעזבה את עמי ואלכה מאתם!” וכו' וכו' – צריך לצטט את כל הספר!) והנה בא המוות המפייס, ובהשפעתו הגדולה נהפך לב-העם לטובה על שנואי-נפשו הנעלים, והוא מגלה בהם גדולות ונפלאות, מתפאר בהם נגדה-נא לכל העמים, ומתכבד בכבודם באזני כל הדורות: אנו עם הנביאים, העם שהעמיד מקרבו נביאי אמת וצדק! ואין איש שואל: מה למדנו מהם? מה קיבלנו מהם? היכן אורח-החיים הצנוע, שהטיפו לו נביאנו וחוזינו יומם ולילה? הלא – חרפה היא להגיד – העמים הסקאנדינאווים למדו מנביאינו יותר משלמדו מהם אחינו בני ישראל! הם, הגויים, הולכים בעקבות הנביאים שלנו, ולא אנו! בחייהם מיררנו את חייהם בלעג ובוז, ובמותם אנו מתרברבים בגאוניותם, ונוחלים כבוד מאלה, שהנחלנו להם קלון בעודם מתהלכים עלי אדמות!

 

אריכות-לשון    🔗

המאריך בלשונו אינו מאמין בשכלו של הזולת. בטוח הוא כי חונן-הדעת קיפח את כל ברואיו ורק אותו שינה לטובה, והנחילו חכמה ודעת בשפע. לפיכך הוא מרגיש צורך להכביר מלים ולהסביר איזה ענין בהסברות והקדמות לאין קץ. הוא לועס את החומר בשביל הקוראים, כשם שלועסים לתינוק את האוכל. ענשו הוא: פניית עורף גמורה מצד הקורא, הבוחל בו ובחכמתו, מאחר שארכן זה אינו מאמין בו ובשכלו. מי שאינו מאמין בקורא לא ייאמן גם ממנו. אין איש מוכן לקנות חכמה, שהיא נתונה כולה בתוך גיבוב-דברים ולהג הרבה. מי שמאמין במציאות השכל הישר בקרב כל אדם, מקצר בדיבורו ובלשונו ומסתפק במלים הנחוצות ביותר להבהרת הענין ולהכנסת הרעיון בלב השומע. נוגע הוא בנקודה העיקרית ויודע, שנגיעה קלה זו תוליך את מחשבת הקורא באותן הדרכים שהלכה בהן מחשבתו הוא. בטוח הוא בהבנתו המלאה של הזולת, שגם אותו לא השה אלהים חכמה, ויש רק לרמוז לו, ומיד יתעלה לאותה הרמה הרוחנית בה עומד הסופר.

 

רותחין וצוננין    🔗

הוא קורא את הדברים שכתב ונפשו – אכזבה מרה: לא לכך התכוון, לא זאת ביקש. אין כאן אף החצי ממה שעלה בדעתו להגיד. הוא מתרעם על עצמו על שהסתפק במועט זה, בעוד שבקרבו המו מעיינות, רתחו להבות, וכאן – איזה אור חוור, איזה פרפור קל, רפרוף דל מעל לעצם הדברים, מעל לעיקר, והרי כל ההישג שהשיג, כל הלוייתן שהעלה בחכתו! השיר קלוש עד כדי רחמים, לא כובד ולא עומק. הסיפור שטחי, צנום, אי-אלו נקודות מהבהבות, אי-אלו רמזים מנצנצים – וזה הכל! והמסה, שבה אמר להראות נפלאות, תפלה, שגרתית, דלת-לשון ודלת-תוכן. מפוכח, מאוכזב הוא עומד לפני מעשה-ידיו, קורא את השגרה השוטפת, ואינו מבין: היכן כל הלבה הרותחת, כל הסערה שהתחוללה בנפשו? היכן הראייה החדשה, המקורית, התיאורים החדשים והכיבושים הלשוניים, שאמר להעלות על הכתב, ובסתר-לבו כבר התפאר בה מראש? נדמה לו כי מישהו התעלל בו, מישהו שיטה בו, הוליכו שולל. מי? עט-הסופר? השטן המקטרג? קוצר-הרוח וּפּחַז-ההצלחה? קצה נפשו בעמלו. ואולם לאחר שנדפס הדבר, וכמה מן הקוראים הביעו התפעלותם מן החידוש, מן המעוף, נתיישבה עליו דעתו – והנה הפלא ופלא! שוב קרא את הדברים והוא גופו נתפעל, הוא גופו נתמלא הערצה לעצמו, חושו האמנותי לא קיטרג עוד, לא אמר עוד נואש: שחור-הדפוס ודעת הבריות האירו והשכירו שוב את עינו ואת לבו, לראות צל-הרים כהרים ואור רגיל כאור שבעת הימים.

 

שירי הקטן    🔗

לבי לבי עליך, שירי הקטן, המסתובב כאן בתוך שאון הלאומיות הקולנית והמון האוניברסליות הנפסדת, נבוך והמום כפסוק של עמוס בקונגרס של סוציאליזם מודרני, או כניגון של ילדות בשוק הג’אז האמריקאי. מך-ערך ושפל-ברך הוא מתהלך כאן בין גלגלי הרעש הספרותי. מי יתמה לו ומי ישמע לו ומי יעמוד לו בקריית-הספר ההומיה? “מוסד ביאליק” אומר: לא בי הוא, סחור סחור – ולכרמי לא תקרב! אין בשוק ביקוש ליצור זעיר זעיר שכמוך. ו“עם עובד” מתנכר לתם אובד…

ישמרך אלהים, שירי הקטן, מאבק של קנאה ומשמץ של רוגז, מקוצר-רוח ומהרגשה קשה. אל נא ימוש מפיך החיוך הטוב, רוח החיוך המעודד את עצמו ומעיד על חוסר-פחד גמור מפני פירמידות-הפיוט הענקיות שב“הארץ”, ומפני “הפואימות הגלובאליות” שב“דבר”!

 

חכמי ישראל    🔗

הם אוהבים את החכמה, אך לא את החכמים, לא איש את רעהו. עזה שאיפתם, להרבות חכמה בישראל, לזכות את הרבים – בחכמתם הם, על כן זריזים הם כל כך בהוצאת כתבי עצמם, ואילו הנוגע לכתבי חבריהם זהירים הם מאוד, לבל תצא תקלה על ידם ולבל יוציאו דברים שאינם מתוקנים כל צרכם. אמנם, מוכנים הם לעשות משהו לטובת חבר – בתנאי שימות קצת קודם. שהרי כל אהבתם לו שמורה וגנוזה אתם לאחר מותו. באיזה תאוה הם מכים על לב על שהעלימו עין ממנו, על שלא גמלו לו, לאותו תלמיד חכם צנוע, כרוב חכמתו, וכו' – בנוסח הלאומי הידוע. ובאיזו שקידה הם עושים להדפסת עזבונו ולפרסום כתביו! חביבים עליהם חכמים במיתתם יותר מבחייהם. מידה זו למדו, כנראה, מעם ישראל ביחס לנביאיו. בחייהם דיכאום עד עפר ובמותם עיטרום בזר של קדושה ותפארת. כעם כחכמיו.

 

תפילה לאיש-ריב הגון    🔗

חנני, אלהים, וזכני באיש-ריב הגון, רב-בינות ועתיר-תחבולות, לבל יצטרך להשתמש כנגדי באמצעים קטנוניים, במעשים מגונים ודיבורים שפלים, אלא ידכאני בכוח-שכלו וישכנעני ביושר-לבו, אל נא יהא אנוס לסלף את דברי, לייחס לי כוונות שלא כוונתי ולהסיק מסקנות שלא עלו על לבי. תן בלבו רגש של הגינות, שלא יצטט מדברי בזדון רק מה שנאה ומתאים לו, למען הבליט את הטפל ולמען הבליע את העיקר, כדרך שעושים כל היריבים הפסולים. הרחיבה דעתו, אלהים, והעניקהו לב מבין ומוח שנון, כדי שיוכל לקפחני בשאלות נאמנות ולסתור את דברי בהוכחות נמרצות ולנצחני בברק-חכמתו, בדברים של טעם, הנובעים מן המקור הטהור של הצורך הכביר והחזק, להפיץ דעות נכונות ולערוק דעות נפסדות. והאצל לנפשו מעט הומור, אלהים, שלא ייסחף בגל של איבה אישית, שמסמאה את העין ומכהה את אור-הנשמה, קצת הומור, רבון כל העולמים! קורטוב של בדיחות-דעת, כדי שידע לחייך בעצם עידנא דריתחא, אף בשעה שאין הצדק אתו, אף בזמן שיריבו מעיז להיות צודק. חזקהו ואמצהו, אלהים, וסייע בידו להתגבר על החולשה, על אי-היכולת להודות על האמת, ולמדהו דעת, כי לא נאה לאדם הגון להלחם בכלי-זיין בלתי-טהורים, כי אסור לשלוח חצי-לעג בלב מלא רגש-קודש. זכני נא, אל אלהי הרוחות, באיש ריב ישר, שאוכל לכבדו כאדם, כיהודי, אף בשעה שאני חולק עליו ועל דעותיו החברתיות או הספרותיות, אמן ואמן.

 

מים    🔗

מכיר אני משורר אחד, שבשעה שהוא צריך להגיד בשירו “מים”, הריהו מסלסל בעטו ואומר: חשרת מי תהום, או זרמי אשדות מזנקים, או נחשולי נוזלים פורצים, וכדומה. מים סתם לא יגיד לעולם. שהרי מלה זו חולין היא לו, זולה היא לו, “מימית” יותר מדי, חסרת כל תוכן וכל צליל. מים סתם היא, לפי דעתו, מלה בלתי פיוטית, בלתי ציורית, ומשום כך להוט הוא תדיר ליפות אותה, לקשטה, כדי שתוכל לבוא בקהל. הגענו, איפוא, לידי כך שלא רק האדם הפשוט, בעל הראיה הבעל-בתית וההשגה הבינונית, אינו יודע מה שעיניו רואות, אלא גם המשורר, שמחובתו היא להציץ ביסוד הדברים, שעליו לחדור עד עומק הוייתם של האיתנים ולגלות לעיני כל את מהותם העצמית, גם הוא נתפס לאותה קהות-ראיה, עד שגם הוא נגרר אחרי הסנסאציה שבטבע, אחרי המוגזם והמופרז, בלי לראות את הפלא החופף על העצמים הפשוטים, את רוח-האלהים המרחפת על פני התופעות היומיומיות, שהוא מצווה לחשוף אותן בתוך האוירה העליונה שהן שרויות בה.

מים! וכי מה יודעים אנו על נשמת האלמנט הנפלא הזה, שאין חקר לחיוניותו השוטפת, אין ביאור להוייתו הזורמת, זו שאינה יודעת ליאות, אין לפניה הפוגה, לא קץ, לא תכלה ולא תכלית, אלא מין זרימה שאין לה סוף, מין המולה של שכרון אלהי מהמם, מיישן – קיום כביר השקוע בתוך עצמו והוא חי את חייו המופלאים בלי הרף, בלי דעת – מים חיים, זכים כבדולח וקרים כקרח, מפכים ומנקים כל סחי וכל לכלוך, מטהרים במגע כל הקרב אליהם, כל דומם וכל צומח, מרעננים את כל הטובל בהם, ומחבקים בעוז ובעדינות אל כל הנכנס לרשותם הצוננת-רוננת!

לא ייפלר כלל שההודים מעריצים את המים ונותנים להם כבוד-אל, מהיותם רואים בהם את הכוח הטוב והמיטיב, הקרוב לספירה האלהית יותר משאר היסודות, מקור החיים, שורש ההפראה הבלתי פוסקת ומעין הברכה והטהרה.

כאשר אתה מכניס רגלך לתוך הגלים, מיד מתפתח דושיח נפלא זה שבין המים ובין עור-גופך, המקבל באהבה וברטט את נעימות-הליטוף של יסוד הנוזל היקר, וכל ישותך כולה מתמסרת בעונג עמוק אל המהות הלחה והצחה שאנו קוראים לה מים.

הגוף יודע יותר ממך את האלהות הנעלה, הגנוזה בתוך המים, והוא פתוח כולו לקראתה, אגב הרגשה שהנה הוא נתון בתוך האלוהות הזאת. ידו משכשכת בתוכה, משתעשעת באדוותיה העזות-ענוגות, תופסת את הממשות הגשמית-אצילית, ההומה וחומרת מסביב – מים חיים! קול אלהים על המים! אמנם כן, אישי המשורר: לא “חשרת מי תהום”, אף לא “זרמי אשדות מזנקים”, או “נחשולי נוזלים פורצים” אלא פשוט בתכלית הפשטות: מים! היסוד הראשון, המבורך והמפואר מעל לכל התהילות המליצות הריקות, אלמנט הנשגב והנהדר כמות שהוא!