רקע
יוסף אורן
"תמונות מחיי הכפר" - עמוס עוז

1

סיפורי הקובץ החדש של עמוס עוז “תמונות מחיי הכפר” מתאמצים להיות סיפורים מטא-ריאליסטיים. כך מגדירים במחקר ובביקורת הספרות סיפורים שעד שלב מסוים מתרחשים כל האירועים בעלילותיהם על-פי החוקים הפועלים בממשות המוכרת לקוראים, אך מאותו שלב ואילך מתרבות בעלילה התופעות “המוזרות”: סדר הזמנים משתבש, מקומות מאבדים את ממשותם הריאלית, אירועים חסרי-פשר נותרים בלתי-מפוענחים, דמויות מוזרות מופיעות ונמוגות ללא סיבה ברורה והסברים חסרי-היגיון ניתנים למעשים חסרי-תכלית.

סיפורים כאלה מטרידים ביותר את הקורא, כי הם מאלצים אותו לבחון את טיב הסטייה של מציאות הסיפור מהממשות המוכרת לו ואת מטרתה. לכן, סיפורים כאלה מציבים אתגר פרשני לקורא, הנתבע לפענח בהם “אמת” כלשהי המוצפנת בעלילתם “המוזרה”. כל מי שהזדמן לו להתמודד עם סיפור מטא-ריאליסטי טוב, ולא עם אחד החיקויים הכושלים של הסוגה הזו, זכה לגמול מלא על המאמץ האינטלקטואלי שהשקיע בפיענוח עלילתו "המוזרה "מאחר וזכה לצפות בממשות הריאלית-נורמטיבית מנקודת-תצפית שונה ובלתי-שיגרתית מזו שהיה רגיל לצפות בה.

כאמור, מתאמצים סיפורי הקובץ הזה של עמוס עוז להתבלט כשונים מהסיפורים הקצרים שפירסם בקובץ הראשון שלו “ארצות התן” (1965 (ולהידמות לסיפורים המטא-ריאליסטיים של קפקא ולסיפורים “המוזרים” של עגנון (ב“ספר המעשים” הכלול בכתביו בכרך “סמוך ונראה”). במסת-הביקורת הזו יוכח, שהסיפורים בקובץ “תמונות מחיי הכפר” אינם סיפורים מטא-ריאליסטיים, אלא סיפורים שביסודם הם ריאליסטיים, משום שהמציאות המתוארת בהם מתנהלת על-פי החוקים שמפעילים את הממשות הישראלית המוכרת כל-כך לכל ישראלי. ואשר ליסודות “המוזרים”, אלה “הורכבו” בגזעם הריאליסטי של הסיפורים, כדי לאלץ את הקורא לפענח אותם בצופן האלגורי. ואכן, בעזרת הצופן הזה נחשף טיבם האמיתי, כסיפורים אקטואליים-פוליטיים שבהם מבטא עמוס עוז פעם נוספת את עמדותיו הידועות כל-כך על שני היבטיו של “המצב הישראלי” - בזיקה לסכסוך הערבי-ישראלי ובזיקה לחילוקי הדעות האידיאולוגיים בתוך החברה הישראלית.

יתר על כן: אף שעוז גייס בסיפורי הקובץ הזה את כל היכולות המוכרות למעריציו הן בפיתוח סיפור-מעשה והן בלהטוטי התימלול, כדי שהסיפורים יידמו לסיפורים מטא-ריאליסטיים, חושפת אותם הקריאה בצופן האלגורי כסיפורים שבשורתם מוגבלת רק לקורא הישראלי ורק למצב החיצוני של המדינה ולמצב הפנימי של החברה הישראלית כיום. ולכן, במועד שבו יתרחש השינוי ב“מצב הישראלי”, שעוז עצמו מקווה לו וגם מטיף לו לפי השקפתו הפוליטית )השמאל הציוני( והחברתית )הסוציאל דמוקרטית(, יהפכו הסיפורים האלה לסיפורים אנכרוניסטיים. וגורל זה, חשוב להבהיר, יחול על חלקים ניכרים מהספרות הישראלית שהתפרסמה בדור הזה, משום שהיתה ספרות פוליטית במובן הרע של המונח הזה: ספרות פוליטית ללא-מעוף (יהודי) וללא חזון (ציוני), ספרות דפיטיסטית שמאז סיום מלחמת ששת-הימים ועד היום שיווקה אשליות על שלום אפשרי וקרוב עם הפלסטינים ועם העולם הערבי (ראה המסה “הספרות הדפיטיסטית ונזקיה האסטרטגיים” בספרי “צו-קריאה לספרות הישראלית”, 2009).


 

הכפר הפוסט-ציוני    🔗

מלאכת הערטול של סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית חייבת להתחיל בשמות שהעניק עמוס עוז לשבעה מביניהם, שהינם שמות בני מילה אחת, אך חלקם מגדיר יחסים: “יורשים”, “קרובים”, “אבודים” ו“זרים “וחלקם האחר מגדיר פעולות: “חופרים”, “מחכים” ו”שרים”. שמות כאלה לסיפורים, המנוסחים בלשון ריבוי ובלשון הווה, מביכים את הקורא עוד בטרם הקריאה מאחר והם מכוונים להשערה, שההווה יתואר בהם כמצב סיזיפי המאלץ רבים לבצע לעד אותה פעולה או לשהות לנצח באותה זיקה של יחסים. שמו החריג של הסיפור השמיני בקובץ זה “במקום רחוק בזמן אחר” אפילו מחזק בטרם הקריאה בו את ההשערה הקודמת, כי הוא מטעה להאמין, שגורל הקהילה הזו ישתנה “במקום רחוק ובזמן אחר”. שביב התקווה הזה, יכבה אחרי הקריאה, כאשר יתברר, שהעתיד צופן בחובו גורל קשה יותר מכפי שהינו כאן ועכשיו.

השלב הבא בהפשטת הסיפורים מתחפושתם המטא-ריאליסטית יתמקד בשם הכפר, שבו מתרחשות העלילות של שבעת הסיפורים “המוזרים.” בדומה לשם “תל-אביב”, מצורף גם שמו של הכפר “תל-אילן” משתי מילים שמשמעותן סותרת. “תל” מתאים למקום חרב, אך “אילן” הולם מקום הנמצא בצמיחה. ואכן, שתי המשמעויות מגדירות תהליכים מנוגדים העוברים על הכפר הזה. “תל” מגדיר באופן מדויק את ההתפוררות הפיזית של הבתים והמשקים החקלאיים בני המאה של מייסדי הכפר, ובה-בעת הוא גם מבליט את ההתפרקות מהערכים שעל-פיהם פעלו המייסדים. אפילו בֶּני אבני, גיבור הסיפור “מחכים”, שהוא ראש המועצה של הכפר, נדהם ממראות העזובה שהוא מגלה בכפר: “פה ושם, בחצרות הבתים שהיו פעם חצרות משק ועתה נמסרו לעזובה, ראה בני אבני שובך יונים נטוש, דיר עיזים שהפך להיות מחסן, פגר של טנדר עתיק שקוע עד מותניו בעשבייה הפראית ליד סככת פח עזובה, מלונה נטושה של כלב” (עמ' 145 (. כפי שהמילה “תל” בשם הכפר מייצגת את מה שאירע עם העבר החלוצי המפואר של הכפר, כך המילה “אילן” בשמו של הכפר מציינת את רובדי ההווה והעתיד בתולדותיו: עדיין לא עיר אך כבר גם לא כפר, אלא ישוב המתפתח כשכונת וילות יוקרתית לעירוניים בעלי-ממון המבקשים לחיות בנוף כפרי יפה. והשינוי כבר בולט באחדים מרחובות הכפר, שבהם נותר בית נושן יחיד בין וילות חדישות ומצועצעות והוא בולט ברחוב “כמו שן שחורה בתוך טור של שיניים צחורות” (105). כזה הוא הבית הישן של משפחת רובין בסיפור “אבודים”: “בניין גדול מפותל ומסובך, עם כל מיני תוספות ואגפים, שנבנה מאבן חול ורוב הטיח כבר התקלף מעל קירותיו החיצוניים, - - - וסביבו חצר מוזנחת שחרולים צומחים בה וגרוטאות מתכת מתפוררות בפינותיה. בור מים סתום עומד באמצע החצר ומעליו משאבת-יד שהחלידה” (105 - 106).

באופן הקולע ביותר מתואר השינוי העובר על הכפר בסיפור “קרובים”: “זה כמה שנים אנשים עשירים מן העיר רוכשים להם בית נושן בכפר תל-אילן, הורסים אותו עד היסוד ובונים על מקומו וילה רבת-מפלסים ועתירת כרכובים וגגונים. עוד מעט - - - יחדל הכפר להיות כפר ויהפוך למין עיירת קַיִט לאמידים” (38).

גם מספר הסיפור “חופרים” מתעכב על השינויים שפוקדים את הכפר ובראשם נטישת החקלאות והזנחת המְשקים. ואף שעדיין נותרו “בחצרות רבות סככות לפיטום עגלים ובתי-אימון לאפרוחים וחממות לפרחי-נוי, ובמורדות הגבעות השתרעו כרמים ומטעי-פרי” (94), שונו יעדיהם. בהדרגה הפכו המשקים החקלאיים האלה “לבוטיקים של יינות מיוצרים ביקבים ביתיים, של זיתים מפולפלים, גבינות משק, תבלינים אקזוטיים ופירות נדירים, ושל עבודות מַקְרַמֶה. מבני המשק לשעבר הפכו להיות גלריות קטנות של חפצי אמנות מיובאים, צעצועי נוי מאפריקה ופריטי ריהוט מהודו, שאותם מכרו למבקרים אשר נהרו מדי שבת מן הערים בשיירות של מכוניות, כדי למצוא כאן כל מיני מציאות שנחשבו מקוריות ואנינות טעם” (57).

בתיאור דומה נפתח גם הסיפור “מחכים” (135 (. צאצאי המייסדים של הכפר נכנעים בזה אחר זה ללחץ שהעירוניים מפעילים עליהם, למכור להם את הבתים הישנים שעברו אליהם בירושה. לכולם ברור שגם הסרבנים מבין הצאצאים יעדיפו בקרוב מיוזמתם לממש את הערך הנדל“ני של משקי המייסדים שירשו. ולכן, לא רק הזירה משמשת כמכנה משותף לסיפורי הקובץ הזה, אלא גם הזמן המיוחד - תקופת הדמדומים שבין העבר החקלאי-חלוצי של תל-אילן לעתיד המנוגד שאליו הכפר מתפתח: כמקום שתושביו יפסיקו להתקיים ממה שהם מייצרים במו-ידיהם, אלא יתפרנסו מרוכלות ויתעשרו ממימוש בהול של הערך הנדל”ני של האדמות והבתים. ובתהליך הזה לא ירחק היום שבו יהפוך הכפר תל-אילן מכפר שהגשים את החזון הציוני לכפר שיגשים את התפישה הפוסט-ציונית.


 

סיפורים תאומים    🔗

ערטול סיפורי הקובץ מהתחפושת המטא-ריאליסטית, שהלביש עמוס עוז עליהם באופן מאולץ, יושלם על-ידי סיכום נושאיהם של הסיפורים. סיכום כזה יבליט את העובדה שהסיפורים האלה מגיבים על תופעות בנות הזמן והמקום. ולא עוד, אלא שאין הסיפורים לא “סתומים” ולא “סטטיים”, כי אם סיפורים מתפתחים ובעלי סיומים סגורים המבטאים את העמדה הרעיונית שאליה חתר עמוס עוז בכל סיפור בנפרד ובקובץ בכללו.

אף שבמקרים אחרים קיימת הצדקה לסכם בנפרד את נושאו של כל אחד מסיפורי קובץ, במקרה של הקובץ הזה עדיפה גישה אחרת, גישה המותאמת לתופעה מרכזית ביצירתו של עמוס עוז: תופעת הכתיבה של סיפורים תאומים. לאורך שנים נהג עוז לפרסם בזו אחר זו שתי עלילות המספרות סיפור-מעשה שפרטיו שונים אך עוסקות באותו נושא, ותמיד העלילה האחרונה בצמד מבססת את הקודמת ומקבעת את העמדה הרעיונית המשותפת לשתיהן. סיפורים תאומים אלה מעידים על רצון למצות נושא או תופעה על-די הצגתן בשתי גרסאות שונות. בספרי “העט כשופר פוליטי” (1992, עמ' 38–27) הבלטתי את הקשר בין צמדי הרומאנים הפוליטיים שפירסם עוז בשני העשורים הקודמים של המאה הקודמת והוכחתי ש“קופסה שחורה” (1987) הוא תאומו של הרומאן “מנוחה נכונה” (1982) ו“המצב השלישי” (1991 ) הוא בן זוגו של הרומאן “לדעת אישה” (1989 ). ובספרי “סוגות בסיפורת הישראלית”2004), עמ' 152) הוכחתי שהתופעה מתקיימת גם ברומאנים הביוגרפיים: “סיפור על אהבה וחושך” (2002 ) הוא תאומו של “אותו הים” (1999).

גם בקובץ הזה אפשר להבחין בצמדים כאלה. הסיפור “אבודים” הוא תאומו של הסיפור “יורשים”. שני הסיפורים עוסקים בעימות בין יורשים המתחרים על אותה ירושה, שלה הם מייעדים יעוד מנוגד, ושניהם גם מסתיימים בסיום דומה, שלפי שעה נגדיר אותו כסיום “מוזר”. קרוב בנושאו לצמד הסיפורים הקודם הוא צמד הסיפורים התאומים “חופרים” ו“שרים”. בשניהם מומחש הכוח האדיר של פעולת ההדחקה. המעשה המודחק, בין שהוא מעשה עוול שנעשה במודע ובין שהתברר למבצעו רק כעבור שנים כמעשה עוול, הופך לסיוט בחיי מבצעיו ותובע מהם להתעמת עימו. הסיוט של “המצב הישראלי” הוא, לדעת עמוס עוז, סיוט שהודחק, ולכן לא יתפוגג מאליו, אלא יטריד את הישראלים עד שיתעמתו איתו וישתחררו ממנו. בצמד הסיפורים הזה מובלטת הסתירה בין הרובד המואר בחיי הגיבורים לרובד האפל והדֶמוֹני על-ידי תיאור סאטירי של הרובד המואר ותיאור מיסטי של הרובד האפל.

צמד נוסף בקובץ הם הסיפורים “קרובים” ו“מחכים”, המספרים על מאמץ לפענח באמצעות חיפוש ובילוש את תעלומת ההיעלמות של אדם קרוב ויקר. הסתיימות סיפורים תאומים אלה בכישלון הפיענוח של התעלומה, בהשלמה של המחפשים עם כישלון הבילוש וללא הבהרה מה עלה בגורל אלה שנעלמו, מצרפת גם היעלמות כזו לרשימת סיוטי “המצב הישראלי”. שתי עלילות, המסופרות כעלילות אהבה הפוכות, מאפשרות להגדיר גם את הסיפורים “קרובים” ו“זרים” כסיפורים תאומים. בראשון נפרשת אהבת מבוגרת לאחיינה החייל, ובשני מתוארת אהבת נער מתבגר לאישה בוגרת ובשלה. אהבות כאלה, המתייחדות בהפרשי גיל ניכרים בין האוהבים ושאין להן סיכוי, תיאר עוז בעבר ברומאנים “מקום אחר”, “אל תגידי לילה” ו“חרוזי החיים והמוות”. וגם את צמד הסיפורים הזה אי-אפשר להפריד מהשפעת “המצב הישראלי”.

על רקע ארבעת הצמדים מתבלט בחריגותו הסיפור האחרון בקובץ, הסיפור “במקום רחוק בזמן אחר”, אך לא רק כיחיד שאיננו מתרחש בכפר “תל-אילן”, אלא כסיפור אפוקליפטי הממחיש קהילה שהידרדרה למצב דקדנטי. ולכן עצם הכללתו בקובץ הזה יחד עם סיפורים הממחישים תקופת דמדומים, שהיא תקופת מעבר לכפר, מעברו ככפר ציוני לעתידו ככפר פוסט-ציוני, מצדיקה לפרש אותו כסיפור אלגורי המגיב בתיאור דיסטופי על משמעות השינויים שעוברים על מדינת-ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי. ולכן, סיפורי הקובץ “תמונות מחיי הכפר” אינם חושפים “אמת” אוניברסלית על מצבה של האנושות מנקודת-תצפית חריגה, מטא-ריאליסטית, אלא הם סיפורים אלגוריים המשקפים את השקפתו האקטואלית-ביקורתית והפוליטית של מחברם, עמוס עוז, על המצוקות, הסיוטים והקשיים שבהם נתונות מדינת-ישראל והחברה הישראלית בעת הזאת.

הקביעה האמורה תוכח על-ידי דיון פרטני בסיפורים, אך לא על-פי סדר הופעתם בקובץ, כי אם על-פי זיקת התאוֹמוּת שלהם זה לזה. כמו כן, לא תעסוק המסה הזו בכל ארבעת הצמדים, אלא רק בשניים מהם. תחילה בצמד הסיפורים “יורשים” ו“אבודים” ואחר-כך בצמד הסיפורים “חופרים” ו“שרים”,שהם הצמדים המעניינים יותר בקובץ הזה. ואל העיון בסיפורי הצמדים האלה יצורף בסיום המסה דיון בסיפור האפוקליפטי-דיסטופי “במקום רחוק בזמן אחר” החותם את הקובץ.


 

הסיפור “יורשים”    🔗

הסיפור הקצר הזה, שהוצב בראש הקובץ, מתאר את הסבב הראשון במאבק על ירושה בין שני טוענים לזכויות עליה: בין עו“ד וולף מפציר, זר שהגיע לכפר מהעיר, לאריה צלניק, שחזר לאחרונה להתגורר עם אמו בת התשעים ב”ירושה" - בבית שהקימו אבות המשפחה בכפר לפני כמאה שנים. כצפוי בסיפור אלגורי, הסתייע כאן עמוס עוז במשמעות שמם של היורשים כדי להבליט את ההבדל ביניהם.

אריה צלניק הוא אמנם היורש הגנטי של אמו, אך שמו מעיד על טיבו: קיוו ממנו שיגדל להיות “אריה”, יורש ראוי למייסדים, אך התברר שהוא “צלניק” - צל עלוב שלהם. רק במידות הצבריות של גופו (עמ' 20) ורק בעברו הצבאי בקומנדו הימי (עמ' 15) הוא מזכיר את שייכותו לשושלת המשפחה, אך למעשה הוא עומד בצילם, משום שחסרות לו הסגולות הרוחניות שלהם - אותו ניצוץ חלוצי הנחוץ כדי להמשיך את מפעלם ואף להגדילו.

גם השם “וולף מפציר” של מתחרהו הוא בעל משמעות אלגורית. אף שאינו היורש הגנטי והפיזיונומיה הגלותית שלו רחוקה מהאידיאל הצברי (עמ' 10), הוא “וולף” - כלומר: זאב, שעורמתו מתבטאת בתכסיסי ההתיידדות שלו, וגם “מפציר” - כלומר: מצטיין בכישרון הדיבור ובכוח השכנוע, המעידים עליו, שבו קיים “הניצוץ” שחסר ביריבו, היורש הגנטי.

יתר על כן: שמו הפרטי של מפציר גם קושר אותו לוולודיה, מייסד השושלת ברומאן המוקדם של עמוס עוז - “קופסה שחורה”. וולודיה מדור העליות ייסד אחוזה בין זכרון-יעקב לבנימינה כדי להורישה לצאצאיו הצברים, לאלכס בנו ולבועז נכדו, אך שניהם לא הגשימו את ציפיותיו ולא המשיכו את מפעלו. שמו העברי של וולודיה היה זאב-בנימין, צמד שמות שבהיפוך הסדר - בנימין-זאב - מזכיר את השם העברי של הרצל, אבי הציונות המדינית וחוזה מדינת היהודים. זיקה זו בין וולף מפציר בסיפור שלנו לוולודיה מהרומאן “קופסה שחורה” מציבה אותו בסיפור הזה כגיבור “הגלותי”, היא הגלות שבה נהגתה הציונות וממנה יצאו ראשוני מגשימיה. ולכן משתמעת מזיקה זו, שמטרת בואו של וולף מפציר לתל-אילן היא כדי להתחרות ב“צבר” אריה צלניק על “הירושה” - הזכות להנהיג את המשך ההגשמה של הציונות בארץ-ישראל.

רק פירוש אלגורי, פירוש המפנה למשמעות האידיאית של הניגודים בין השניים, מבהיר את היסודות “המוזרים” מהבחינה הריאליסטית שזרע עוז בסיפור הזה. כגון: הרגשתו של אריה ש“האיש הזר לא היה זר. - - - כמעט נדמה היה לאריה צלניק שהוא זוכר את הפנים האלה, - - - זוכר במעומעם, כמו מלפני חיים שלמים” (עמ' 9). האפשרות הזו מתחזקת בגוף הסיפור בדבריו של וולף מפציר, המזכיר לאריה צלניק את המוצא המשותף של משפחותיהם מפלך חרקוב (עמ' 17), את היותם “לא רק ידידים”, אלא “קרובים. ואפילו שותפים” (עמ' 21).

בסיום הסיפור מאשרת גם המורישה, רוזליה הקשישה, שהיא בעלת הנכס שערכו הנדל"ני כה רב, את זכותו של “הזר” להיות בעל עניין בירושה שלה. כאשר וולף נשכב לצידה של רוזליה, אין היא דוחה אותו, אלא מגיבה לליטופים שהוא מרעיף עליה כאילו הוא מוכר לה. ולכן אחרי שזיהתה אותו, “משכה אליה את ראשו” וכמו הזמינה אותו להצטרף אליה ולשכב במיטתה לצידה (עמ' 25). אף שהתאחר לקלוט את הסכנה מצד מתחרהו על ירושת אמו, מזדרז אריה לפשוט את בגדיו ונשכב גם הוא לצד אמו.

רק קורא שלא זיהה במהלך קריאת הסיפור, שנושאו עוסק בנושא הירושה ובתחרות בין שני יורשים עליה, יחשוב שהסיפור הוא “מוזר” ושסיומו הוא “סתום”. ולמסקנות דומות יגיע גם קורא שלא הבין, שכל מה שנראה כמוזר וכבלתי סביר מבחינה ריאליסטית מחייב אותו לזנוח את הקריאה בצופן הריאליסטי-גשמי ולפנות לקריאת הסיפור בצופן האלגורי-רעיוני. ואכן, הקריאה בצופן האלגורי תגלה לו, שסיום הסיפור, המשאיר את המאבק בין היורשים על הירושה לא-מוכרע, הוא לא “משונה” ולא “סטטי”, אלא צילום מדוייק של התוצאה בסיום הסבב הראשון במאבק על “הירושה” בין שני האגפים הפוליטיים המתחרים עליה בהווה בחברה הישראלית ובפיהם הצעות מנוגדות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי - בין האגף הדבק בחזון המקורי של הציונות לבין האגף שאמנם ממשיך להחזיק במונח ציונות אך מציע לו תוכן זר ושונה, המותאם לפתרון “הסכסוך” בפשרה. הסבב הראשון הסתיים ללא הכרעה, וזו אכן התוצאה המומחזת בתמונה שבה הסיפור מסתיים.

מרגע שנושא הסיפור הוגדר כמאבק אידיאולוגי בין שתי דרכים להמשך מפעלם של מייסדי “הכפר” — נאלץ הקורא להוסיף לניגודים, שהובלטו עד כה בין היורשים, את תוכניותיהם הסותרות ביחס לעתיד הנכס הנדל"ני שבבעלות רוזליה הקשישה.

למען הנכס חזר אריה להתגורר עם אמו “בכפר שבו נולד ובו גדל” (עמ' 15.(אחרי שאשתו, נעמה, עזבה אותו בסיום ריב קשה ביניהם (עמ' 14), אריה “כלל לא התאמץ הרבה להשיב אליו את נעמה” - בדיוק כפי שלא פעל קודם לכן לפייס את בנו, שניתק את הקשר איתו (עמ' 23) - אלא שמע לעצת בתו, שכתבה אליו מבוסטון “תמצא לך חיים אחרים” (עמ' 14). ברוח העצה של בתו חזר לכפר וגיבש את תוכניתו ביחס לנכס של המשפחה: כאשר “אמו תחלה, או תזדקן עד כדי כך שלא תוכל עוד להתקיים ללא טיפול צמוד, - - - תהיה לו ההצדקה ההגיונית והרגשית להעביר אותה למוסד מתאים וכל הבית יעמוד לרשותו. לרצונו יוכל להביא לו אישה חדשה ויפה, או לא להביא אישה כי אם לארח שורה של בחורות צעירות. אפשר יהיה אפילו להרוס קירות פנימיים ולחדש כאן את פני הבית. חיים אחרים יתחילו” (עמ' 15).

גם התוכנית של וולף ביחס לבית של הקשישה יצאה מההנחה, שתחילה צריך למצוא לרוזליה בת התשעים “סידור מצוין במוסד מצוין מאוד”, אך אחר-כך פנתה תוכניתו “לממש את הנכס” בכיוון שונה: “את הבית הזה אפשר יהיה להרוס ולהקים במקומו סנטוריום. חוות בריאות. - - - אתר שאין דומה לו בכל הארץ: אוויר צח, שלווה פסטורלית, נופי כפר שאינם נופלים מפרובנס וטוסקנה, עשבי מרפא, מסאז’ים, מדיטציה, הדרכה רוחנית, אנשים ישלמו כסף טוב בעד מה שהמקום שלנו יכול להציע להם” (עמ' 21).

ההבדל בין שתי התוכניות מתבטא ביעוד ששני היורשים מתכננים לנכס, אחרי שהקשישה תורחק ממנו. אריה מועיד לנכס יעוד מוגבל. מאחר והוא מתרכז רק בעצמו, ולא בהמשך השושלת החלוצית של המשפחה, בכוונתו להשאיר את הבית על מכונו. לכל היותר יבצע בו שינויים פנימיים שיתאימו את המבנה הישן לפינוקים שתיכנן לעצמו בהמשך החיים. מול ההצעה הזו של אריה, שביסודה רעיון שיפוץ המבנה כדי שיחזיק מעמד רק לעוד דור אחד והוא דורו, מציע וולף הצעה הפוכה: להפיק מהנכס המיושן והמתפורר את ערכו הנדל"ני, על-ידי הריסת המבנה הנושן וההקמה של אתר תיירותי במקומו, אתר שיניב רווחים נאים, שמהם יתקיימו הדורות הבאים.

שתי ההצעות מבליטות את ההבדל בין היורשים. האחד (אריה צלניק) הוא אמנם היורש הגנטי, אך הוא בעל “ראש קטן” ולכן אינו מתאים להנהיג את מפעלם של מייסדי הכפר. ודווקא השני (וולף מפציר) מפגין “ראש גדול”, ראש של בעל מעוף וחזון, אף שאינו צאצא גנטי של התנועה המיישבת.

על-פי ההבדל בין שתי ההצעות, צריך להבין את הסיום המוזר ולכאורה האבסורדי של הסיפור. שני המתחרים על “הירושה” נשכבים משני צידיה של רוזליה. בכך הם מבהירים את כוונתם: לדחות לפי שעה את ההתמודדות ביניהם ולהמתין בצמוד אליה למועד שבו תתקיים ההכרעה בין הפתרונות המנוגדים שלהם לנכס. כלומר: בכך הם מבהירים זה לזה שהפשרה הזו ביחס לעתיד “הירושה” היא פתרון זמני שבינתיים עליהם להסכים עליו, מאחר ואין לאיש מהם מספיק כוח כדי לגבור על יריבו האידיאולוגי. אך מהפשרה הזו גם משתמע, שבהגיע המועד, והוא איננו רחוק כבר, תתלהט מחדש המחלוקת בין שני היורשים, בין אריה צלניק, היורש הגנטי אך חסר המעוף והיצירתיות, לבין וולף מפציר, שאמנם מכבד “את ההיסטוריה הדגולה” של המשפחה החלוצית, אך רואה עצמו יורש ראוי יותר ל“ירושה” בזכות חזונו הנועז הצופה לה עתיד לדורות.


 

מיהו היורש הראוי?    🔗

במאבק הזה בין היורשים על “הירושה” של המייסדים כבר טיפל עמוס עוז בבכור הרומאנים הפוליטיים שלו “מנוחה נכונה” (1982), שבו גם הציע פתרון לתוצאה ללא-הכרעה בין היריבים האידיאולוגיים בסיום הסבב הראשון. בעלילת הרומאן ההוא מימש את הפתרון יולק ליפשיץ, ממנהיגי הקיבוץ והתנועה המיישבת. אחרי שנוכח יולק, שלבנו יוני “ראש קטן” והוא יורש שרצונותיו ויכולותיו מוגבלים ובלתי-רציניים, החליט לאמץ את עזריה, יורש מהאגף האידיאולוגי האחר, ולהפקיד בידיו את האחריות להנהיג אחריו את המפעל המפואר של דורו - הקיבוץ. עזריה אמנם איננו הצאצא הגנטי, אך לו “ראש גדול” ו“הניצוץ” החזוני בוער בעיניו ולכן ביכולתו להמשיך בהגשמת החזון של מייסדי הקיבוץ (ראה הפירוש לרומאן “מנוחה נכונה” בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983).

הפתרון הסימביוטי הזה בין שני היורשים הוצג שנית ברומאן התאום של “מנוחה נכונה” והוא הרומאן “קופסה שחורה”. היורש הגנטי ברומאן הזה הוא בועז, אך המוריש, אלכסנדר, הדואג לעתיד “האחוזה” של המשפחה, מחליט לצרף אליו באופן זמני “יורש” ראוי ממנו לירושה, את סומו, הבעל הנוכחי של גרושתו, אילנה, אמו של בועז. אף שאלכסנדר סולד מדעותיו הימניות של סומו ומפעילותו בשטחי הגדה, הוא משלים עם המועמד הזה, שאין הוא רואה בהווה טוב ממנו (ראה הפירוש לרומאן “קופסה שחורה” בספרי “ציונות וצבריות ברומאן הישראלי”, 1990).

בפשרה כזו בין המתחרים על הירושה, הצדיק עמוס עוז בדיעבד את שתי הממשלות החריגות הראשונות שהוקמו בתולדות המדינה, את ממשלת האיחוד הלאומי משנת 1965 (ב“מנוחה נכונה”) ואת ממשלת האחדות הלאומית משנת 1975 (ב“קופסה שחורה”). אלא, שההבדלים הפיזיים והמנטאליים בין אריה צלניק לוולף מפציר, הדומים בכול להבדלים שבין יוני ובועז הצברים

לעזריה וסומו שנולדו בגלות, מוכיחים שכמעט דבר לא השתנה בפוליטיקה הישראלית. כאז כן היום, חצויה החברה הישראלית בין שתי אגפים פוליטיים )בשיח הציבורי נוהגים למען הקיצור להתעלם מההבדלים המשניים בתוך האגפים ומשתמשים בצמד המונחים “הימין הפוליטי” ו“השמאל הפוליטי”, או בצמד המונחים “המחנה הלאומי” ו“מחנה השלום”). ולכן, עדיין תקֵף גם

כיום פתרון הפשרה בין היורשים וטרם הבשיל המועד, שעליו רמז עמוס עוז ב“קופסה שחורה”, לקיום הסבב הבא בקרב על “הירושה” - קרב “החייב לפרוץ יום אחד בין בועז לסומו” (שם, עמ' 88).

ואכן, בדחיית ההכרעה לסבב נוסף בעתיד סיים עוז את שני הרומאנים הפוליטיים הראשונים שלו וכעבור שלושים שנה גם את הסיפור “יורשים”. ואשר להפרש השנים בין היצירות, ניתן ללמוד ממנו, שגם אחרי שלושה עשורים טרם צברו שני האגפים הפוליטיים היריבים כוח לגבור זה על זה במאבק המתקיים בחברה הישראלית ביניהם על “הירושה”. עובדה זו הוכחה בעשור הראשון של המאה בממשלותיהם של שרון, אולמרט ונתניהו, ממשלות שקמו על בסיס שיתוף פעולה קואליציוני בין מפלגותיהם של ראשי-הממשלה האלה מהימין עם מפלגת העבודה.

עם זאת, לא שינה עמוס עוז את דעתו ביחס לעקרון שעל-פיו צריך להיבחר האגף הפוליטי הראוי לזכות ב“ירושה”. וכמו ברומאנים מלפני שלושים שנה, קבע גם בסיפור “יורשים” את הכלל הבא: אם היורש הגנטי, הצאצא החוקי של המייסדים, מגלה רפיון אידיאולוגי, חוסר-כישרון וחוסר-יכולת להנהיג את מפעלם של אבותיו, כדאי וגם מותר להעדיף את היורש מהמחנה האידיאולוגי היריב, זה ש“הניצוץ” החלוצי-ציוני לא כבה אצלו ולכן החיוניות שלו גדולה יותר וביכולתו להבטיח את המשך הגשמה של החזון הציוני של המייסדים. העיקרון הזה שהגדיר עמוס עוז תואם באופן מפתיע להשקפה שביטא “אחד-העם” במשנתו הלאומית-היסטוריוסופית לבעיות העם היהודי, לפיה מכוח “חפץ הקיום הלאומי” תמיד ינצח בתולדות העם היהודי זה שדרכו מסוגלת להבטיח את הישרדותו של עמנו בהיסטוריה.


 

הסיפור “אבודים”    🔗

תאומו של הסיפור “יורשים” הוא כאמור הסיפור “אבודים”, העוסק גם הוא במאבק בין שני יריבים אידיאולוגיים על הבולט מבין נכסי הכפר: “החורבה”. זהו הבית המתפורר של משפחת רובין, שהוא מהבתים הראשונים שהוקמו בכפר וכיום ערכו הנדל"ני גבוה ביותר. הבית והמשק הוזנחו זה מכבר, אחרי שאלדד רובין הנכה, שהוא נכדם של המייסדים גדליה ומרתה רובין, לא היה מסוגל לקיים את הנחלה כמשק חקלאי ופנה לכתיבת סיפורים על העבר ובעיקר על השואה.

על עתיד הירושה בדור הנוכחי מתמודדים ירדנה, שהיא נינת שושלת רובין, ויוסי ששון, העוסק במשרדו בסחר בנדל“ן הנחשק של הכפר. כמו בסיפור התאום “יורשים”, מתבטאת גם בסיפור הזה היריבות בין יוסי לירדנה בפתרון המנוגד שהם מייעדים ל”חורבה" - מבנה שהוא למעשה מבוך של “חדרים, מסדרונות, מעברים וכוכים”, שנבנה בשלבים במשך שלושה דורות. הסבא-רבא גדליה בנה את המרתף, “ובמשך השנים הראשונות התגוררו בו בני המשפחה, עד שנבנה מעליו הבית עצמו. וגם הבית לא נבנה בבת אחת כי אם במשך שנים רבות, כל דור הוסיף לו שלוחות ואגפים” (124- 125).

הפתרון שמציעה ירדה בת העשרים וחמש לעתיד “החורבה” היא רומנטית-נוסטלגית. אף שהיא מבינה ש“החורבה” לא תצליח לשרוד וגורלה עתיד להיות כגורל הבתים הישנים האחרים בכפר, קשה לה להשלים עם הריסת הבית. הצעתה הרגשית-רגשנית-נוסטלגית משייכת אותה לסוג היורשים בעלי “הראש הקטן” שגם אריה צלניק מהסיפור התאום משתייך אליהם. מוכיחה זאת הצעתה לשימוש שתעשה בבית המשפחה: “לוא היה לי כסף, אמרה ירדנה, הייתי קונה אותו מאמא ומסבתא, קונה וסוגרת אותו. בשום אופן לא הייתי באה לגור בו. קונה וסוגרת ושיעמוד סגור ועזוב” (עמ' 124).

יוסי נדל“ן משוכנע שאת “החורבה” צריך להרוס ולממש את ערכה הנדל”ני, אלא שעדיין לא החליט כיצד לפעול: אם תחילה לרכוש את המבנה ולבצע את ההריסה בכספו ורק אז להציע את הנחלה למכירה, מהלך שממנו ירוויח יותר (עמ' 107), או לעסוק רק בתיווך בין אחד הקונים ובין הבעלים הנוכחיים של “החורבה” - רוזה בת התשעים וחמש ובתיה רובין בת ה-60, הסבתא והאמא של ירדנה - ולהסתפק רק בשכר התיווך מהעיסקה (עמ' 124). כך או כך, ברור, שיוסי הוא יזם בעל מעוף: בכוונתו להשטיח את “החורבה” כדי להאיץ את שינוי הכפר לייעודו החדש. על רקע המחלוקת הזו בין שני היורשים צריך לקרוא את שני חלקיו של הסיפור, המתארים שני שיטוטים שמטרתם מנוגדת וגם תוצאותיהם שונות.

החלק הראשון מתאר את שיטוטו של יוסי ששון לפנות ערב בכפר, שבסיומו מוליכות אותו רגליו ל“חורבה”, בהניחו שיפגוש שם את הקשישה ואת כלתה האלמנה, ששינו בפתאומיות את דעתן והודיעו לו ש“יש על מה לדבר” (עמ' 105). מטרת השיטוט של יוסי נדל"ן היא לשכנע את עצמו, שאין מנוס מהריסת “החורבה”. ועל כך מעיד תוואי השיטוט שלו, המתקדם מהעבר אל ההווה. יוסי התחיל את שיטוטו מאתר ההנצחה הקטן והמוזנח מאחורי בית-התרבות שברחוב המייסדים, “אנדרטה קטנה ומאובקת - - - לזכר חמישה ממייסדי הכפר שנהרגו לפני מאה שנה בהתקפה של פורעים” (עמ' 110).

בשלב זה טרם התגבר יוסי על לבטיו. עובדה זו מודגמת על-ידי חזיון שנברא בדמיונו. בחזיון ראה אישה בלבוש של הצועדים באירופה במסלולים שאתרים היסטוריים זרועים לאורכם. האישה הביטה בו בזעם כמו מזהירה אותו שלא יעז להגשים את תוכניתו ולהרוס את “החורבה”, שהיא שכיית-חמדה היסטורית שחובה לשמר אותה לזכר המייסדים. פעמיים נוספות נזכר אחר-כך יוסי בחזיון הזה (עמ' 113 ו- 130), אך בכל פעם התחזקה אצלו ההחלטה התעלם מאזהרת האישה המוזרה. אחר-כך התעכב ליד לוח המודעות בחזית בית התרבות וקרא את הפרסומים שהוצמדו אליו, פרסום על הופעה קרובה של אמנים ופרסום של מחזירים בתשובה, פרסומים המשקפים את השינויים המתחוללים בכפר בהשפעת הכוחות הסותרים שמְפַלְגים בהווה את החברה הישראלית. אך משם לא פנה ישירות אל היעד שקבע ליציאתו, אלא המשיך בשיטוט כדי להשתכנע סופית שהמעשה שבדעתו לעשות הוא המעשה הנכון. בשלב הזה עדיין הוטרד מדמות האישה הזרה והמוזרה שהביטה בו במבט חודר ותהה מדוע ברח מפניה (עמ' 114).

אחר כך הטרידה אותו התנהגותו של ראש המועצה, בני אבני, שטפח על שכמו כשחצה את הכיכר הקטנה של תחנת האוטובוס והזמינו לפגישה במועצה בשעה בלתי שגרתית, ביום שישי בצהריים, כאשר בניין המועצה ריק מאדם (עמ' 113). כמו כן השתומם על עצמו שעקב התלבטותו בנושא “החורבה” התעלם מחבילה חשודה ונטושה שראה על הספסל ברחוב תרפ"ט, ולא בחן את תוכנה וגם לא דיווח למשטרה על מציאת חפץ חשוד בלב הכפר (עמ' 114). ורק אחרי ששוטט עוד זמן-מה ברחובות הכפר וראה את מראם העלוב של בתי המייסדים לצד הבתים החדשים שהוקמו לאחרונה בתל-אילן, הרגיש שכבר גיבש את דעתו ביחס לעתיד “החורבה” ופנה להיפגש עם הבעלים שלה.

תוואי הסיור שערכה ירדנה ב“חורבה” ליוסי נדל“ן היה הפוך, מההווה אל העבר. הסיור יצא מ”החדר הגדול“, חדר-האורחים באגף המופעל של הבית, עבר דרך החדרים הלא-מנוצלים באגפים המוזנחים שלו והסתיים בירידה למרתף, שממנו התחיל הבית להיבנות בשלבים דור אחרי דור. שם, במרתף, התקיים העימות על גורלה של “החורבה” בין יוסי נדל”ן, השליט הבלתי מעורער של ההווה והעתיד, לנינת המשפחה שירדה מגדולתה, ושם שטחה ירדנה בפני יוסי את בקשתה: “אם תקנה את הבית הזה, תנסה אולי להשפיע על הדיירים שלא ישנו את צורתו. לפחות כל עוד סבתא בחיים” (עמ' 124).


 

ההכרעה בסיום    🔗

אין אפשרות להבין את סיומו של הסיפור בלי להסביר תחילה את חשיבותו של המרתף בחיי שניהם. במהלך שהותו במרתף נזכר יוסי במקרה הבא שהתרחש לו: “כשהייתי ילד בן שמונה או תשע סגר אותי אבי פעם אחת למשך שעה או שעתיים במחסן הכלים בחצר מפני ששברתי מדחום. אני זוכר את אצבעות הצינה והחושך שמיששו אותי עד שהתכווצתי כולי כמו עובר בפינת המחסן” (עמ' 123). חווית הכליאה במקום סגור, צונן וחשוך נותרה מאז חקוקה במוחו כחוויה מבעתת החוזרת ופוקדת אותו בחלומות שבהם הוא רואה את עצמו “נעול וכלוא בתוך מרתף חשוך” (עמ' 126). ולכן, כאשר ירדנה הציעה לו במהלך הסיור לרדת גם למרתף, נרתע תחילה, והסכים לכך רק אחרי שיקול-דעת נוסף. בכך חשף לה את נקודת-התורפה אצלו, והיא תנצל אותה בעימות שיתפתח ביניהם במרתף על גורלה של “החורבה”.

ואכן, הבהירה ירדנה ליוסי נדל"ן, היריב האידיאולוגי שלה, שבניגוד לו דווקא במרתף הזה מרגישים צאצאי השושלת בטוחים ומוגנים: “זה המרתף שלנו. - - - לכאן היה אבא יורד לפעמים כדי לאסוף לו קרירות בימים חמים - - - סבא היה יורד לישון כאן בין החביות והארגזים בלילות שרב” (עמ' 123.(וגם היא, גילתה ליוסי, מרגישה מוגנת במרתף הזה: “אני לא פוחדת. להיפך. מאז שהייתי קטנה הייתי מוצאת לי תמיד מחבואים להסתתר בהם במקומות סגורים וחשוכים” (עמ' 124). לכן לא פחדה כאשר בהיותה בת שמונה, אביה כלא אותה לראשונה במרתף הבית כעונש על כך שנגעה בדפים שכתב: “רציתי לשמח אותו. אבל אבי נמלא זעם ונעל אותי במרתף בחושך שאלמד שאסור לי לגעת בכתבים שלו ואסור אפילו להסתכל” (עמ' 127). אך מאז, המשיכה, “לא קראתי אף אחד מן הספרים שלו”, וכאשר הכריחו אותם בתיכון לקרוא פרק מתוך אחד מספריו, הרגישה כאילו הוא מחזיק אותה “סגורה ומהודקת ונחנקת יחד אתו מתחת לשמיכת החורף שלו עם ריחות הגוף שלו בלי אור ובלי אוויר” (עמ' 128). מספרי אביה נרתעה, אך לא ממרתף הבית, שבו הרגישה מוגנת בדיוק כמו בני הדורות הקודמים של המשפחה.

שניהם, אם כן, חוו כליאה כילדים בגיל שמונה-תשע, אך הטמיעו את החוויה הזו באופן מנוגד. הגילוי הזה מפרש את השאלות שהפנתה ירדנה אל יוסי בהיותם כבר במרתף, שאלות שבהן לעגה לפחד ממרתפים שגילתה אצלו: "האם אתה מפחד ממקומות סגורים? או מחושך? כי אני לא פוחדת "(עמ' 123). אחר כך ניצלה את החולשה שגילתה אצלו ואיימה עליו: “עכשיו אני יכולה למשל לכבות את הפנס ולהתחמק מכאן בחושך ולנעול אותך במרתף הזה ואתה תישאר כאן לתמיד, תאכל זיתים וכרוב חמוץ ותשתה יין ותמשש את הקירות והתיבות עד שהסוללה של הפנס תיגמר” (עמ' 126).

אך העימות בין ירדנה ויוסי לא התחיל במרתף, אלא עוד קודם לכן, והוא העצים כעימות ארוטי. תחילה חלצה ירדנה את סנדליה וגרביה, פעולה המבטאת נכונות לאינטימיות. וכשהגישה לו צלחת פירות רעננה ומעוררת חמדה, רכנה מולו כך שראה “לרגע את גבעות שדיה ואת החריץ שביניהם” (עמ'(118. אחר-כך, בהיותם במרתף, התגרתה בו בעזרת הצעה מפורשת יותר: “אני, אמרה ירדנה, אוהבת לפעמים להתפשט לאט-לאט מול הראי ולדמיין לעצמי שאני גבר מורעב שיושב ומסתכל איך אני מתפשטת. משחקים כאלה מעוררים אותי” (עמ' 126).

ואכן, אף שהבחין בנועזות התנהגותה עוד לפני שירדו למרתף, נכנע יוסי למניפולציה הארוטית שלה רק כאשר כבר היו שם. קודם לכן, כאשר הביט אל “ברכיה העגולות והחלקות”, הבחין “שחיוך דק” היה פרוש על פניה, אך בחר לפרשו כ“חיוך פזור-דעת שנבע אולי ממחשבה נעימה אך מעורפלת”. לכן לא העריך נכון את הצפוי לו בהמשך, כאשר “משהו מתריס, כמעט עוקצני, הבליע לרגע בקולה” בעודה מציעה לו “לנצל את ההזדמנות ולהציץ” בכל חדרי הבית (עמ' 121).

רק במרתף נכנע יוסי נדל"ן המגורה למאמציה של ירדנה לפתותו. הוא קם ואחז בכפות ידיה, והיא חיבקה אותו והצמידה את גופה לגופו, והוא נשק לה. בשלב הזה כבר קרסה יכולתו לעמוד מול חיבוקיה ונשיקותיה, אף שהעריך נכון שהם מבטאים “אחווה חזקה - - - שמחה חרישית” יותר מאשר תשוקה (עמ' 129). ואכן, בשלב הזה כבר היתה ירדנה בטוחה שידה תהיה העליונה בעימות עם יוסי על עתיד “החורבה” ושהיא יכולה לעשות בו כחפצה ואפילו להרדים אותו, כדי שיישן “שנת מרתפים מתוקה”. ולכן, הושיבה אותו בכסא הנֵכוּת של אביה אלדד, הסיעה אותו במרחב המרתף ושרה לו “שיר-ערש משונה, אבסורדי, על יריות ופרעות בלילה, על אבא שיורים עליו ועל אמא שעוד מעט תלך גם היא לשמירה” (עמ' 130). שיר-ערש משנות “היישוב”, מהתקופה שהונצחה באנדרטה המוזנחת מאחורי בית התרבות. ואז, כשהניחה שיוסי נרדם ושהיא גברה עליו בהתמודדות על גורל הבית, נשקה לו על ראשו “ועלתה במדרגות ויצאה עם הפנס וסגרה אחריה את הדלת” (עמ' 131).

הסיום הזה מטעה לחשוב, שירדנה הגשימה את האיום שהשמיעה באוזני יוסי בכניסתם למרתף, שתנעל אותו במרתף ותשאיר אותו שם לתמיד בחושך (עמ’126 ), אך לא כך פעלה ירדנה לבסוף - אלא רק “יצאה עם הפנס וסגרה אחריה את הדלת”. ולכן אי-אפשר להבין את סיום הסיפור כניצחון שלה על יוסי, שבשלב הזה כלל אינו מרגיש לכוד “לתמיד” במרתף.

עבור יוסי הפכו האירועים הארוטיים שחווה בחברת ירדנה במרתף לחוויה מתקנת, שריפאה אותו מפחד המרתפים שסייט אותו בחלומות מילדות. וכעת, אחרי שנרפא מהפחד ההוא ונותר לבדו במרתף, ביטא את החלטתו באופן חד-משמעי. מעידה על כך החזרה הרטורית על כינוי הגוף “אני”: “אני את הבית הזה אקנה כמעט בכל מחיר, החלטתי, אפוף נמנום מתוק, אני אקנה אותו ואני אהרוס אותו עד היסוד למרות שלבי יוצא אליו” (עמ' 131–130). בהחלטה להרוס את “החורבה” הבהיר, שלא יתיר לקיים בדורו את עריצות המרתפים מהדור הקודם. את נצחונו על ירדנה ביטא יוסי במשפט שבו סיים את הסיפור: “ואני הייתי בכסא הגלגלים, שקוע במנוחה עמוקה, וידעתי שהכול בסדר ושאין לי לאן למהר”.


 

הפתרון ברמה הלאומית    🔗

לסיכום: הסיפורים “יורשים” ו“אבודים” הם סיפורים תאומים כי בשניהם מתואר מאבק על “הירושה” בין יורשים שדרכם האידיאולוגית מנוגדת לחלוטין. מול היורש הגנטי והאנכרוניסטי, שמגלה רפיון וגם אי-יכולת להמשיך בהגשמת חזונם החלוצי-ציוני של המייסדים, מתייצב היורש שמגלה חיוניות ונכונות להתמיד בדרכם. זהו ההבדל בין אריה צלניק וירדנה רובין לבין וולף מפציר ויוסי נדל"ן, ומשתמע משני הסיפורים, שהמאבק על הירושה צריך להיות מוכרע לא על-ידי הזכויות של היורשים, לפי קירבתם הגנטית למורישים, אלא לפי כישוריהם להמשיך בהגשמת חזונם ומפעלם של המייסדים ללא פשרות.

כאמור, תואמת ההכרעה שבה סיים עמוס עוז את צמד הסיפורים הזה באופן מפתיע להשקפה שביטא “אחד-העם” במשנתו הלאומית וההיסטוריוסופית לבעיות העם היהודי, לפיה מכוח “חפץ הקיום הלאומי”, שהיא תבונת-על מיסטית הפועלת בחייו של עם ודואגת להישרדותו הביולוגית בהיסטוריה, תמיד ינצח בתולדות העם היהודי האגף שמסוגל להבטיח את המשך קיומו של עמנו בהיסטוריה. על ההנחה הזו של אחד-העם ביסס גם א. ב. יהושע את הרומאן ההיסטורי שלו “מסע אל תום האלף” (1997). ברומאן זה הסביר יהושע את העתקת ההגמוניה בעם היהודי, מיהדות המזרח השוקעת בארצות הדרומיות של האיסלם ליהדות אשכנז המתקדמת והמתחזקת בצפון אירופה הנוצרית בסוף המילניום הראשון, בעזרת ההסבר הדרוויניסטי שהעתיק אחד-העם מהביולוגיה להיסטוריה - בפעולת הברירה הטבעית של “חפץ הקיום הלאומי” (ראה הפירוש בספרי “רבי-מכר ורבי-ערך בסיפורת הישראלית”, 2000).

הסיפורים “יורשים” ו“אבודים” הם אמנם סיפורים תאומים, אך לא מוכפלים. הסיפור “יורשים” מצלם את המצב הנוכחי ולכן הוא מסתיים בדחיית ההכרעה, בהצטרפות היורשים לשני צדדיה של המורישה ובהמתנה לסבב ירושה נוסף שיכריע בין שני האגפים הפוליטיים האוחזים בדרכים מנוגדות להמשך ההגשמה של הציונות. לכן כתב עמוס עוז את הסיפור “אבודים”, המתאר את הסבב העתידי ומנבא שהוא יסתיים בניצחונו של היורש הזר (יוסי נדל"ן) על הצאצא הגנטי מהשושלת של המייסדים (ירדנה רובין). ההכרעה הזו חושפת סתירה מעניינת בין התוצאה שהציג עמוס עוז בסיפוריו לבין העמדה הפוליטית שבה אחז באופן מסורתי בחיים. ולא אחז בלבד, אלא שבכל מערכת בחירות גם חזר וגייס את פרסומו כסופר כדי לעשות לה נפשות. הצלחתו הדלה בתחום זה מוכיחה, שכישלונו הסדרתי כפעיל בפוליטיקה נבעה מכך שלא השכיל לאמץ בחיים את ההשקפה שאימץ בסיפוריו מתורתו של “אחד-העם”, על כוחו המסתורי והמופלא של “חפץ הקיום הלאומי”, המכריע בכל עת, ויכריע גם בדור הנוכחי, בזיהוי היורש הראוי יותר להבטחת עתידו של העם היהודי.


 

הסיפור “חופרים”    🔗

כאמור, גם בין צמד הסיפורים הבא, הסיפורים “חופרים” ו“שרים”, קיימת זיקת תאומות, אלא שהצמד הזה מטפל בהיבט אחר של “המצב הישראלי” - בשני סיוטים, שמקורם בסכסוך הערבי-ישראלי, המענים את הישראלים: החרדה הקיומית והשכול.

הבית של רחל פרנקו, אלמנה בת ארבעים וחמש ומורה לספרות בבית-הספר המקומי, הוא בית קטן בהשוואה לבתים שהורישו מייסדים אחרים של הכפר לצאצאיהם. והוא גם ממוקם בשולי הכפר ובשכנות לבית-הקברות. דני, בעלה, עוד קיים את הירושה בדרכם של אבותיו: פיטם עגלים וגידל עופות. אך פטירתו הפתאומית בגיל חמישים, אילצה את רחל לחסל את המשק. ומשום שבנותיה התנתקו ממנה וגם ירדו מהארץ, קלטה שני דיירים לביתה. לתוך ביתה קלטה את אביה, פסח קדם בן השמונים ושש, ובאחד המחסנים בחצר שיכנה את עאדל, סטודנט ערבי שאביו היה מיודד עם דני. עאדל הופיע אצלה יום אחד וביקש לקיים הבטחה שניתנה לאביו, שיוכל להתגורר אצלם בתקופת לימודיו באוניברסיטה. מאחר והיתה זקוקה למישהו שישקה את העצים ויְתחזֵק את הבית ואת החצר, הכשירה רחל את אחד המחסנים למגורי-אדם והתירה לעאדל להתגורר בו בלי לגבות ממנו דמי-שכירות.

מי שמצפה על-פי סיכום זה לקרוא בהמשך סיפור אנושי מרגש על מערכת יחסים לבבית שהתפתחה בין השלושה שהתגוררו בכפיפה אחת, יגלה שטעה. הסיפור הזה, שהוא הארוך מבין סיפורי הקובץ, עוסק בסיוט שכמעט מערער את השׁפִיוּת של השלושה. פסח הקשיש הוא הראשון שמדמה לשמוע בלילות רעשים של חפירה מתחת לרצפת הבית. וכך הוא מדווח עליהם לבתו רחל: “שעה-שעתיים לאחר חצות מתחילות כאן כל מיני נקירות וחתירות, כמו במכושים, ולפעמים גם חרחורים וכרסומים כאלה. - - - מה הם מחפשים אצלנו במרתף או מתחת לעמודי הבית?” (עמ' 56). וכצפוי הוא מחשיד את הדייר הערבי הצעיר, עאדל בן העשרים, בביצוע החפירה בלילות מתחת ליסודות הבית.

בהעדר ראיות, מבסס פסח את חשדו בעאדל על הנחות שהוא דבק בהן מזה שנים: "ומי אמר לך שלא הוא החופר באדמה מתחת לבית מדי לילה בלילה, מחפש איזה חפץ, איזו תעודה או ראיה עתיקה שתוכיח שהנחלה הזאת היתה שייכת פעם לאבות אבותיו? ואולי הוא בכלל בא הנה במזימה לתבוע לעצמו את זכות השיבה, לדרוש חזקה על החצר ועל הבית בשם איזה סבא או סבא של סבא שאולי ישב כאן על האדמה הזאת בימי העות’מאנים? או בימי הצלבנים "?(עמ' 75). פסח מגייס להחשדת עאדל גם הנחה נוספת שבעטייה התקשו הצדדים ליישב את הסכסוך הערבי-ישראלי עד כה: “הוא נובר מתחת למרתף מפני שהוא פשוט לא אוהב אותנו. - - - גם אני לא אוהב אותו. אני לגמרי-לגמרי לא אוהב אותו. לא אוהב את כל מה שהם עוללו גם לנו וגם לעצמם. ובוודאי שאינני אוהב את מה שהם עוד חפצים לעשות לנו” (עמ' 85–84).

נוכחותו של עאדל בכפר הטרידה לא רק את פסח. גם תושבי הכפר האחרים חשדו בצעיר המתגורר בחצר של רחל פרנקו: “מאז בואו של הסטודנט - - - היו אנשי הכפר מתעכבים לפעמים ליד הגדר כמו מרחרחים את האוויר. ומיד היו מחישים את צעדיהם ומסתלקים לדרכם” (עמ' 62). ומיקי הווטרינר, שחיזר אחרי רחל, הגדיל לעשות והפיץ בכפר את השמועה, שרחל ועאדל “לא ממש אדישים זה לזה” (עמ' 69), ו“שבמו עיניו ראה את הבחור הערבי הזה מגהץ ומקפל לה את הלבנים שלה, ושהוא מסתובב שם לא רק בחצר אלא ממש בתוך הבית, כמו בן משפחה” (עמ' 94). מיקי גם לא נרתע לבטא את יחסו לעאדל באוזני רחל, ופעם, כאשר בא לחסן דור חתולים חדש בחצרה, שאל אותה באירוניה: “לחסן לך גם את הסטודנט הערבי שגר אצלך במלונה בחצר?” (עמ' 68). ואחר כך התעכב אצל עאדל ושיחק איתו בדמקה “כדי לרחרח קצת ולתפוס איזה מושג, איזה רושם, מה בעצם הולך כאן” (עמ' 69).

עד מהרה נדבק גם עאדל בסיוט שהטריד תחילה רק את פסח. אחרי הלילה שבו חמק פסח מחדרו עם מוט ברזל, כדי ללכוד את החופרים תחת יסודות הבית בעת המעשה, אך שמט את המוט מידיו ו“השתיק בבת אחת את קולות החפירה” (עמ' 86), התלונן גם עאדל באוזני רחל על רעשים ששמע בלילה: “אני חושב, אולי האבא שלך מסתובב קצת בלילות? - - - אולי הוא קם בלילה, לוקח מעדר וחופר משהו מלמטה?” (עמ' 88). וכפי שביטלה את החשד של אביה בעאדל, כך דחתה גם את החשד של עאדל באביה: “אל תדבר שטויות, עאדל. אף אחד לא חופר. חלמת” (עמ' 88). אך באחד הבקרים התעמת פסח עם עאדל (עמ' 92–91) ואז התברר לשניהם שמצבם דומה. עאדל הנדהם שאל את פסח: “מה, גם אתה שומע רעשים בלילה? איך זה שרחל לא שומעת? לא שומעת ולא מאמינה. גם לך היא לא מאמינה?” (עמ' 92).

אף שעד שלב מסוים ביטלה רחל את קיום החפירות - וגם דחתה במחשבתה את החשדות של פסח ושל עאדל זה בזה בטענה ש“שניהם לא לגמרי שפויים” (100) “אחד חירש למחצה ושומע קולות בתוך ראשו והשני נער עצבני, אולי גם קצת נוירוטי, בעל דמיון מפותח” (עמ' 90) - יכריע לבסוף סיוט הסכסוך הערבי-ישראלי גם אותה. בארץ הזאת אי-אפשר לחמוק זמן ממושך מנבואה כמו זו ששמעה מפי אביה, שעקב החפירות המערערות את יסודות הבית, יקרוס בקרוב הבית על ראשם (עמ' 96). ומוצדק, כמובן, להרחיב את המובן של המושג “בית” מהבית הפרטי של רחל פרנקו בכפר תל-אילן ל“בית” הלאומי של העם היהודי בארץ-ישראל.

ואכן, באחד הלילות לא הצליחה רחל פרנקו להירדם ושמעה גם היא את “הרחשים הכרסומים והחריקות” של אלמונים החופרים תחת יסודות הבית כדי למוטטו. וכמו אביה, הצטיידה בפנס ויצאה גם היא ללכוד את החופרים בשעת מעשה. אך כשכרעה והאירה בפנס את החלל שמתחת לרצפת הבית, גילתה שם רק קורי-עכביש “ואיזה חרק קטן נמלט מפני האור אל החושך”. ואף שהשתרר שקט מוחלט כשהזדקפה, המשיכה לעמוד שם “רועדת לבדה בחושך מתחת לכוכבים המטושטשים” (עמ' 101).

על אף מאמציו של עוז לבסס את “חופרים” כסיפור אבסורדי וחידתי, זהו בסופו של דבר סיפור אלגורי ודידקטי המבטא באופן שקוף את המטרה האקטואלית-פוליטית שהושתלה בו: להציג את “הסכסוך” כהזיה המתפרנסת מדעות קדומות של המעורבים בסכסוך זה על זה. היהודים והערבים הם קורבנות של חשדותיהם ושל סיוטיהם המדומים, ולכן גם אחרי עשרות שנים של עוינות אין הם מצליחים ליישב את הסכסוך הזה ביניהם. חבל שהמשל (עלילת הסיפור) אינו דומה לנמשל (“הסכסוך”), ובשורתו הפוליטית מצטיירת עקב כך בלתי-משכנעת בדיוק כמו עיצובם של שלושת גיבוריו כדמויות אנושיות.


 

הסיפור “שרים”    🔗

תאומו של הסיפור “חופרים” הוא הסיפור “שרים”, העוסק אף הוא בסיוט שמקורו בסכסוך הערבי-ישראלי. אלא שכאן הסיוט הוא סיוטם של ההורים שלא הצליחו לסיים את “הסכסוך” בדורם, אלא הורישו אותו לבניהם. תחושת האשם הזו של דור האבות כלפי דור הבנים נקשרת בספרות הישראלית בכל הסוגות שלה (הסיפור, השיר, המחזה והמסה) לסיפור העקֵדה הקדום. וגם עמוס עוז הצפין בסיפור “שרים” את סיפור העקדה מהמקרא.

מספר הסיפור הוא רווק בשנות החמישים לחייו, שנהג להגיע לערבי השירה כל פעם עם בת-זוג אחרת. הוא ידיד ותיק של המארחים ולפיכך הוא מכיר היטב את פרטי האסון שהתרחש להם, כאשר בנם היחיד, יניב, התאבד בגיל שש-עשרה. הסמליות בשמות של האב והבן היא שקושרת את הסיפור “שרים” לסיפור העקדה. שמו של האב, אברהם, הוא השם של מייסד האומה,

ולכן הוא מסמל את דור המייסדים של המדינה. ולפיכך גם השם של הבן, יניב, מסמל את התקווה שנגדעה בגיל שש-עשרה: התקווה שדור האברהמים יוריש לדור היצחקים מדינה שבה יוכל להניב - מדינה המתקיימת בתקופה של שלום עם שכנותיה.

לפיכך, אי-אפשר שלא להסביר כסמלית את התאבדותו של הבן. יניב בחר בקפדנות את המועד, את המקום ואת האופן למחאתו נגד הוריו, על כך שלא הכשירו למענו תקופה של שלום שבה יוכל “להניב”, לשגשג: “בהיותו כבן שש-עשרה, נכנס הנער לחדר-השינה של הוריו, זחל מתחת למיטתם וירה במצחו באקדחו של אביו” (עמ' 190). בביצוע ההתאבדות ביטא יניב את סירובו לרשת את ירושת האיבה והמלחמות עם עמי-ערב, ולכן התאבד בעזרת הנשק ששימש את אביו בצבא. סמלי הוא גם המקום שיניב בחר למותו, מתחת למיטה שעליה הָרוּ אותו ההורים. בחירת המקום היא התרסה מפורשת נגדם, על כך שילדו אותו לשאת בגורל של שושלתם, הגורל היהודי, ולשלם בסבל עבור עצם הזכות להתקיים בעולם.

אחרי ההתאבדות של יניב נפרדו דרכיהם של ההורים. מאז האסון עברו לישון בחדרים נפרדים ואת חדר-השינה שבו התאבד יניב סגרו ולא נכנסו אליו. אך גם השיגרה שלהם היתה מאז שונה. דליה החלה “לעסוק בעניינים רוחניים הקשורים במזרח הרחוק. - - - וביוזמתה נפתח בספרייה חוג למדיטציה. אחת לכמה שבועות היתה מכנסת בביתה את ערבי-השירה בציבור. - - - אשר לאברהם, הוא מצדו, הלך והסתגר בתוך עצמו ומיעט לצאת מן הבית” (עמ' 190 (. השיגרה שלו כללה את עבודתו במרכז המחקרים של התעשייה האווירית, ובשובו משם עבד בגינה, האכיל את החתול ואת דגי הנוי, יצא לשוטט בשדות וכשהתיישב לקרוא השמיע לעצמו גם מוזיקה מרגיעה.

בערב-השירה המתואר בסיפור, כאשר המתכנסים שרו “שירים ישנים מן הימים שבהם הכול היה נהיר לכולם” (עמ' 197), ישב אברהם ביניהם בעיניים עצומות, השגיח על חימום המאכלים שהכינה דליה עבור האורחים, אך לא הצטרף לשרים. גם “המספר” איננו נסחף עם הפוצחים בשירה. נדמה לו שמישהו קרא לו בשמו (עמ' 192). אחר-כך דימה לשמוע שהקול קרא לו פעם נוספת. פתאום גם הרגיש צורך לגשת בדחיפות לחדר שבו הניח את מעילו “ולשלוף משהו מאחד הכיסים”. גם דימה “כי משהו מתרחש כעת באחת החצרות החשוכות” ושעליו להיות מעורב בהתרחשות (עמ' 196).

כאשר הכריזה דליה על ההפסקה והזמינה את כולם להתכבד במזנון, עדיין השתדל “המספר” להיות מעורב בשיחה שהתפתחה בפינת האוכל, אך מחשבה שחלפה בראשו קטעה את הקשבתו למהומת הדוברים. לגבי רווק כמוהו היתה זו מחשבה מפתיעה ומטרידה ביותר: “בכל אדם מקופל תמיד הילד הקטן שהוא היה פעם. אצל אחדים אפשר לראות שזהו עדיין ילד חי ואילו אחרים נושאים בחובם ילד מת” (עמ' 200). בהשפעת המחשבה התרחק מהמשוחחים והתקרב אל אברהם, ועל אף מזג-האוויר הסגרירי, יצאו שניהם לשוחח במרפסת.

שם הזכיר “המספר” לאברהם את פציעתו בפעולה בשנת 1979, כאשר שירתו באותה יחידה בצבא, הוא כלוחם מהשורה ואברהם כמפקד, ושאל את אברהם אם הוא זוכר שבאותה פעולה הציל את חייו כאשר פינה אותו במועד לקבלת טיפול רפואי. על כך ענה אברהם: “אני כבר מזמן לא חושב על שום דבר. כלום. רק על הילד. אולי עוד יכולתי להציל אותו אבל אני הייתי נעול על קונספציה ודליה הלכה אחרי בעיניים עצומות” (עמ' 201). לשניהם היה ברור מהי המשמעות של המונח “קונספציה”, שהפך לנפוץ בשיח הפוליטי בישראל אחרי מלחמת יום-כיפור. מפלגות הימין ביטאו באמצעותו את ההנחה, שבעזרת ניצחון צבאי ניתן יהיה לכפות על מדינות-ערב את סיום הסכסוך עם מדינת-ישראל. אך מפלגות השמאל התבססו על מונח זה כדי לטעון, שהימין אוחז בהנחה מוטעית, אשר רק תנציח את “הסכסוך” לשנים נוספות. לפיכך תבע השמאל לזנוח את הקונספציה והציב מולה הנחה הפוכה, לפיה ניתן יהיה לסיים את “הסכסוך” ולקטוע את הורשתו מדור האברהמים לדור היצחקים רק על-ידי נכונות לפשרות עם הערבים ובכללן הנסיגה לגבולות 1967.

שיחתם זו של שני הגברים על שירותם יחד בצבא היא הקושרת את ההתאבדות של יניב ל“סכסוך”. יניב התאבד כמחאה נגד אביו שעמד לקיים את מצוות העקדה - לשלח אותו, את בנו, לשרת בצבא וללחום כמוהו במלחמה הממושכת של המדינה עם שכנותיה. צערו של אברהם והחרטה בדבריו מסבירים את המשך מעשיו של “המספר”. אחרי ש“המספר” שמע את האב מתוודה על מכאובו, הוליכו אותו רגליו תחילה אל מעילו. שם הצטייד בפנס-כיס. משם התקדם אחר הקול שקרא לו שוב ושוב במהלך הערב אל חדר-השינה שבו התאבד יניב, החדר בקומה העליונה שאליו רצה “להגיע מאז תחילת הערב ואולי עוד הרבה לפני כן”. הסיפור מסתיים במעשה “המוזר” שביצע “המספר” בחדר הזה. הוא חלץ את נעליו והסיר את הגרביים. הפעולה מזכירה את ההוראה ששמע משה בהתגלות בסנה, שבה הוקדש לשליחותו - להנהיג את העם ולגאול אותו מהעבדות במצרים: “של נעליך מעל רגליך כי המקום שאתה עומד עליו אדמת קודש היא” (שמות ג'-5).

ובעודו שומע את האורחים למטה שרים את השיר “התשמע קולי רחוקי שלי”, גחן על ארבע על השטיח לרגלי המיטה הזוגית, הפשיל מעט את המרבד שכיסה את המיטה הזאת והאיר בפנס “לנסות לגשש קצת בחושך בחלל שבין רגלי המיטה” (עמ' 207). כמו רחל מהסיפור “חופרים”, אזר את הכוחות הדרושים להציץ לחלל, לרִיק שהותיר יניב להוריו השכולים - הסיוט אשר מטריד את היצחקים ואשר מייאש את האברהמים בחברה הישראלית.

אף שלמספר עצמו אין בנים, הוא מסביר בשם דור האברהמים, שאליו הוא משתייך, את מעשיו בערב השירה הזה: “אני לא רציתי לא גבינות ולא יין. לא נותרה לי עוד שום סיבה להפנות את גבי לייאוש”. כלומר: קצה נפשו בהדחקת האסון שאירע בבית הזה, שבאופן אלגורי מייצג את הבית הלאומי שלנו. כאשר התכופף מתחת למיטה בחר לפגוש את הייאוש פנים אל פנים - פעולה סמלית ופוליטית, כי מהייאוש הזה מזדעקת דרישת הבנים מהאבות - לסיים את “הסכסוך” ולשחרר אותם מלהפוך לחוליה נוספת בשלשלת הנעקדים. המסקנה המשתמעת מהסיפור הזה זהה לזו שהשמיע לאחרונה דויד גרוסמן ברומאן הפציפיסטי רחב ההיקף שלו “אישה בורחת מבשורה” (2008).

המעשה הזה של גיבור הסיפור “שרים” זהה לחלוטין לפעולה שביצעה גיבורת הסיפור “חופרים”. בסיום שני הסיפורים התאומים האלה מנסים הגיבורים דרך שטרם נוסתה, כדי להשתחרר מהסיוט של “הסכסוך”: שניהם מתכופפים אל המקום שבו כלאה החברה הישראלית את הסיוט, אל החלל החשוך של ההדחקה, ואחרי שהם מטילים לשם אלומת-אור הם מגלים שם את הרִיק. הסיפור “חופרים” סיים את פגישת רחל עם הריק הזה רק בתגובת חלחלה שהתבטאה אצלה ברעד הגוף: “רחל פרנקו עומדת שם ורועדת לבדה בחושך מתחת לכוכבים המטושטשים” (עמ' 101), אך סיומו של תאומו, הסיפור “שרים”, הוא הרבה יותר תובעני: “לא נותרה עוד שום סיבה” להמשיך ולטמון את הראש בחול - “להפנות את הגב לייאוש”.


 

בין אבות לבנים    🔗

הסתירה בין מחאת הבן כלפי הוריו לצורת “ההנצחה” שבחרו ההורים השכולים לזכרו, מוסיפה מימד אירוני חריף להרגשת האשמה של ההורים. לא די שכשלו להציל את בנם מהעקדה, אלא שהם גם מרדימים את מצפונם בערבי-שירה לזכרו, שבהם הם נוהגים לשיר שירים פטריוטיים ושירים המביעים תקווה לימים טובים יותר. הסמליות שהושקעה בסיפור זה, בפרטי ההתאבדות של יניב ובצורת ההנצחה שבחרו הוריו להעלאת זכרו, מצדיקה לפרש את הסיפור כסיפור אקטואלי-פוליטי, ולא כסיפור הווי תמים המתאר ערב ישראלי מהסוג השכיח ברחבי הארץ, ערב שהמתכנסים בו שרים שירים נוסטלגיים כדי להשכיח מעצמם את חומרת “המצב הישראלי”.

מטרתו הרעיונית של עמוס עוז בסיפור הזה היא, אם כן, להעביר לקורא את “הבשורה” הפוליטית שהוא מחזיק בה וגם מפיץ אותה מזה שנים, וליתר דיוק מאז מלחמת ששת-הימים: רק נסיגה לגבולות 1967 תשים קץ לסכסוך הערבי-ישראלי רב-השנים, ואילו ההתעקשות על “השטחים” ועל ה“התנחלות” בהם תוריש לדורות הבאים סכסוך שימאיס עליהם את הציונות וגם את המדינה. ולכן יבטאו הדורות הבאים את יֵאושם מהעתיד שהוריש להם דור ההורים, כמו יניב, על-ידי סירוב לקבל את הירושה. בסיפור האלגורי הזה ביטא עמוס עוז את מחאתו נגד אוזלת היד של דור האברהמים באמצעות האופן הסמלי שבו התאבד יניב - נציג דור היצחקים.

זו לא הפעם הראשונה שעמוס עוז קשר בין “המצב”, שהוא תוצאה של “הסכסוך” בהווה, ובין סיפור העקדה המיתי, כפי שדור האברהמים נוהג לפרש אותו, כסיפור המשתחזר שוב ושוב בתולדות העם היהודי ומעיד על גורלו הקשה. ב“סיפור על אהבה וחושך” סיפר עוז, שבקיבוץ חולדה הסתייעו בערבי-שירה כדי לשרוד את תקופת הטרור הקשה של הפדאיון על ישובי גבול שביתת הנשק עם ירדן בשנותיה הראשונות של המדינה. באותם ערבי-שירה הפיגו את החרדה מהטרור ואת תחושת העקדה באמצעות שירים הבאים: “‘עִטַרנו זרֵ למגל ולחרב’. ‘יָעַל שיר לכיתה אלמונית‘. ‘קיבלו, קיבלו הרי אפרים, קורבן צעיר חדש’. ‘עוד שוחֵז להבו האויב במבוא'”. עוז בחר לצטט שורה משירים אלה, במקום את כותרתם בלבד, כדי שיוכל לשלב את השורה המרמזת על העקדה: “קורבן צעיר חדש”.

סירובו של יניב בסיפור הקצר הזה, לקבל מהוריו את ירושת העקדה, מזכיר את סירובו של יוני לקבל את הירושה מידי אביו יולק ברומאן “מנוחה נכונה” ואת יחסי אבות ובנים ברומאנים הפוליטיים האחרים שפירסם עוז בשנות השמונים והתשעים. אך את “הבשורה” הפוליטית הזו ביטא עמוס עוז בצורה המפורשת ביותר ברומאן הביוגרפי “סיפור על אהבה וחושך”. בעלילתו גילה, שבקיבוץ חולדה, אשר אליו הועבר אחרי התאבדות אמו, שמע מפי אפרים אבנרי, אחד מוותיקי הקיבוץ ושותפו לשמירה, את הדברים הבאים: “מנקודת מבטם (של הפלסטינים) אנחנו זרים מן החלל החיצוני, שנחתו ופלשו אל אדמתם, לאט-לאט השתלטנו על חלקים ממנה, ובעודנו מבטיחים להם שבעצם באנו הנה כדי להרעיף עליהם מכל טוב, לרפא אותם מן הגזזת ומן הגרענת, לשחרר אותם מן הנחשלות והבורות ומעול הדיכוי הפיאודלי - גרפנו לנו בעורמה עוד ועוד מאדמתם. - - -מה פלא שהם אחזו נגדנו בנשק. - - - אבל זה כל העניין: כיוון שלקחנו מהם מה שלקחנו, בארבעים ושמונה, אז עכשיו כבר יש לנו. כיוון שעכשיו כבר יש לנו, אז יותר כבר אסור לנו לקחת מהם. - - - אם יום אחד ניקח מהם עוד, עכשיו כאשר כבר יש לנו, זה כבר יהיה חטא גדול מאוד” (עמ' 486).

ומתברר, שמאז לא רק שעמוס עוז הפך את דברי אבנרי לעמדתו הפוליטית, אלא הוא מוסיף להחזיק ב“תורת השלום” הפשטנית והתמימה הזו - לא ייאמן! - גם אחרי כישלון “הסכם אוסלו”, אחרי הטרור בשתי האינתיפאדות ואחרי הפגזת יישובי עוטף עזה מאז “ההתקפלות” של יישובי גוש קטיף מתוך הרצועה, “התקפלות” שהפקירה את הרצועה להשתלטות החמאס.


 

הסיפור הדיסטופי    🔗

הכפר תל-אילן ממלא בסיפורי הקובץ הזה של עמוס עוז את התפקיד שמילא הכפר בעמק יזרעאל ברומאנים של מאיר שלו. בחמישה רומאנים רצופים, מ“רומן רוסי” ועד “פונטנלה”, חזר שלו וסיפר על הכישלון של הכפר הציוני, על הסבל והאסונות שהמיט עליהם ועל צאצאיהם “שגעונם” של המייסדים, להפוך את “הפירמידה” של עיסוקי העם היהודי באמצעות השיבה לעבודת האדמה. המטרה הרומנטית הזו לא הוגשמה הן לדעת מאיר שלו והן לדעת עמוס עוז. בניהם של האיכרים זנחו את החקלאות כי העדיפו את הפרנסות הגלותיות. בתהליך הזה הולכת ומוצבת מחדש “הפירמידה” על הבסיס הטפילי הרחב, כמו בשנות הגלות.

לא ממאיר שלו שאל עמוס עוז את ההשקפה הזו על הכישלון של הציונות. עמוס עוז שהוא בן המשמרת השנייה בסיפורת הישראלית (“הגל החדש” (הקדים בשני עשורים את מאיר שלו, שהוא בן המשמרת השלישית (“הגל המפוכח”). הרעיון המרכזי בכתביו של עמוס עוז הוא שתולדות ההגשמה של הציונות בארץ-ישראל חשפו, שהציונות כשלה עקב גריעה גנטית של כל דור מאוחר בהשוואה לקודמו. הנושא הזה העסיק את עמוס עוז כבר באחדים מסיפורי הקובץ “ארצות התן” והוא התמקד בו ברציפות ברומאנים הפוליטיים שכתב בשנות השמונים מ“מנוחה נכונה” ועד “פנתר במרתף”. בכולם קונן על התנוונות השושלת של “המשפחה” הלאומית. הראשונים קיוו שצאצאיהם ימשיכו במפעלם, אך כל דור מאוחר שיקף חולשה גוברת וניוון מתקדם.

זו האכזבה של שמשון שיינבוים (גם “שמשון” וגם “עץ-נאה”) מבנו גדעון שנהב בסיפור “דרך הרוח”. שמשון ציפה לבן שיהיה דומה לו, אמיץ וקשוח כמו גדעון המקראי. לאכזבתו גילה שמשון, שבנו הוא “פינוקיו הפוך” התלוי כמו “סמרטוט”, מייבב וחסר-אונים, על הכבל העליון של קו החשמל וּמִפּחד מסרב לקפוץ מגובה זה לידי מציליו הקוראים לו ליפול לזרועותיהם. וזוהי גם האכזבה של יולק מיוני ב“מנוחה נכונה” ושל אלכסנדר מבועז ב“קופסה שחורה” ושל כל האבות הנפיליים מבניהם רפי-הרצון והתימהוניים בעלילות האחרות שכתב עמוס עוז. בכולן הבליט את חומרת ההתנוונות הגנטית. כל דור מאוחר הוא פחות אידיאולוגי, פחות נועז ופחות איכותי מקודמיו בשושלת (ראה הדיון בנושא זה בספרַי הבאים: “ההתפכחות בסיפורת הישראלית” ו“ציונות וצבריות בסיפורת הישראלית”).

ולכן, לא חידוש רעיוני מושיט עוז לקוראיו בקובץ הזה, אלא חידוש פואטי, שבעזרתו בחר להמחיש הפעם את חומרת ההתנוונות הגנטית בשושלת הציונית. בעבר שיקף את הגריעה בחוסן הדורות באמצעות הסמלנות האירונית, שלעגה לחזונם האנכרוניסטי של המייסדים, בין שהם מתנועת העבודה של השמאל הציוני (“מנוחה נכונה”) ובין שהם מהתנועה הרוויזיוניסטית של הימין הלאומי (“סיפור על אהבה וחושך”). בעמדה אירונית זו ביטא את הביקורת של דורו, דור העומד בתווך בין דור המייסדים החלוצי לדור האסקפיסטי-הדוניסטי של היום.

בסיפורי הקובץ החדש אמנם התגנבה האירוניה פה ושם, אך במקומה בחר עוז להבליט את הגריעה הגנטית בשושלת הלאומית בכלי חדש: האלגוריה האבסורדית. בעזרת הכלי הספרותי החדש כתב את הסיפור “במקום רחוק בזמן אחר”, החותם את הקובץ בתיאור אפוקליפטי של ההרס הסופי של הכפר הציוני. כל התיאורים המפוזרים בסיפורים בקודמים, תיאורים המבליטים את הכפר תל-אילן כמאגר של סיוטים ואכזבות, הכשירו את צירופו של סיפור אפוקליפטי-דיסטופי לקובץ הזה.

מספר הסיפור הוא פקיד של “הלשכה לעידוד חבלים נחשלים”, שנשלח לפני עשרים וחמש שנים לחלץ מנחשלותו כפר נידח הסובל מביצה המייצרת אדי רעל ומפיצה מחלות. הוא הגיע כאידיאליסט להביא קידמה לכפר הנחשל, אך אחרי חצי יובל שנים, שבהן ריסס את מי-הביצה בחומרי חיטוי, חילק תרופות נגד מחלות וטפילים והטיף לתושבים לחיות חיי פרישות, ממתין הפקיד המסור הזה לבוא מחליפו מטעם הלשכה, שישחרר אותו מחובתו להמשיך לשהות בכפר הזה. לקראת גאולתו הקרובה מהכפר, מתאמץ הפקיד להבין מדוע נכשל במשימה שנטל על עצמו לפני חצי יובל שנים ומדוע לא גאל את תושבי הכפר מהפיגור ולא שיפר במשהו את מצבם.

והוא עצמו מופתע מההסבר שהגיע אליו: הקהילה בכפר הזה אינה להוטה לשנות את מצבה. יתר על כן: היא מאוהבת בנחשלותה ותדחה גם בעתיד כל מי שיציע לה לשנות את מנהגיה ולהילחם במתירנות מינית, בשחיתות המוסרית, בעוני ובפשיעה - תופעות מנוונות שמהן סובלת החברה הישראלית כיום. הוכחה למסקנה הזו מצא בתגובת אנשי הכפר למראה “איש בריא ויפה” שהתגלה לעיניהם הבוקר מחולל בראש גבעה באור הזריחה. מיד חשדו בו ובכוונותיו, הוקיעוהו כ“זר” ואלמלא נעלם בחלוף הזריחה באותה פתאומיות שבה הופיע, היו לוכדים אותו ואולי אפילו ממיתים אותו, כעצת הנשים. הם חשו הקלה ונרגעו רק אחרי שנעלם “האיום” מצד הזר על השיגרה של חייהם.

בה-בעת מצביע הפקיד-המספר על היחיד שהשתנה בכפר, וזה הוא עצמו. לפני חצי יובל שנים הגיע לכפר חדור רצון לספח את תושביו לעולם הנאור. אך במקום לדבוק בחזונו, קיפל בהדרגה את הדגל שביקש להניף במקום לצמיתות. אנשי הכפר ומנהיגיהם המושחתים גברו עליו ועל חזונו. ובמשך השנים נעכרה אצלו תפיסת הממשות ודעכה בקרבו האמונה שיצליח לחלץ את הכפר מפיגורו. למעשה, שרד במקום רק משום שנכנע לתושבים ורק משום שגונן על עצמו עם האקדח שהיה ברשותו. למען האמת, כבר לא איכפת לו אם יישלח המחליף שישחרר אותו מהמשך השהות במקום. אחרי חצי יובל שנים בקרב המקומיים התרגל לאדישותם ולפיגורם והוא מוכן לוותר על השיבה למקום שממנו הגיע לכאן. מה-גם שבמהלך השנים התרופף הקשר שלו עם שולחיו בממשל והשמועות המגיעות אליו משם מספרות, שגם שם השחיתו המנהיגים את דרכם: “אחד הודח, שני נוצח, שלישי מעד, רביעי נרצח, חמישי נכלא, שישי הפך את עורו, שביעי נמלט או נרדם” (213.(

אלמלא הכריזה הכותרת של הסיפור על זמן עתידי ועל מקום שונה מהכפר המתואר בסיפורים האלגוריים שלפניו, ניתן היה לקבל את הסיפור על כישלונו של השליח לחלץ את הכפר ממצבו הדקדנטי כצילום אלגורי של המצב במדינת-ישראל כיום, או המצב שאליו היא מידרדרת. אפשרות אחרת היא לפרש את כישלונו ברמה אלגורית נוספת: כהודאה של עמוס עוז (הוא “השליח”) בכישלונו - להשפיע על “הכפר” הישראלי לאמץ את השקפתו הסוציאל-דמוקרטית כפירוש הבלעדי להגשמת הציונות בדור הנוכחי.

בכל מקרה, בסיפור הזה הצטרף עמוס עוז למסורת של כותבי סיפורים אפוקליפטיים שכתבו עלילות דקדנטיות בשעות קשות למדינה כדי להתריע מפני קריסתה. גל דקדנטי כזה עבר על הסיפורת הישראלית בסיום מלחמת יום-כיפור (ראה בספרי “ההתפכחות בסיפורת הישראלית”, 1983), וגם כיום הוא חוזר וגואה. הצטרפותו של עוז למתייאשים ולמנבאי השחורות ודאי תעודד פחותים ממנו ביכולת הסיפור ובעמקות החשיבה להצטרף לגל המתחדש הזה. מול הגל הדיסטופי הזה מומלץ לקוראים להתייצב כשהם מצויידים מחדש ביצירות היסוד של הציונות. באוצר הספרים של הספרות העברית אין חיסון יעיל יותר מהן נגד הייאוש ורפיון הרוח.



  1. הוצאת “כתר” 2009, 217 עמ'.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!