א

אפשר הלכה כיש אומרים, שהארה יתירה בקרני התבונה עשויה לחלל את קדושת המסתורין של בית היוצר השרוי באופל, אבל המסה, המפרשת עולם בחינת אמנות, מורה בכל זאת היתר לעצמה לכוון את קנה הבוחן שלה גם כלפי התהליך היציריי גופו. היא חוקרת את גיא החזיון במדות ההגיון, שבהן חכמי־מדע בוחנים את הטבעים, ואת הנוהג, המחובב עליה, לשמש בגזירות־שוות היא מפעילה גם בשביל למתוח גשרים בין עולם החומר לבין עולם הנאצל. יסודה ראיית הפלא ואהבת המדרש; התפעלות מהמרכב ודביקות במסכתא יצירה. העולם כולו מסתבר לה כרז אין־סופי – ואם כך איפה מסתיים בו הנגלה ומתחילה רשות הנסתר, שלפנים מן הקלעים, שבמופלא שלהם אסור לדרוש? הבריאה בכללותה מלאכת־מחשבת – ואם מותר לפרש מעשי אלהינו מה טעם נתבעת האפלה יתירה על דרך התהווּתם של מפעלי אמנות בידי אדם? רוח באנוש שואלת פתרונים לכל ואף לה עצמה; עתים היא פותחת את פיה בשיר, אבל אותה שעה יצר כמוס בה ישאל גם לפשר השיר; היא תראה לנפש המשתפכת ברגשות ותשלח בה את איזמל השכל לנתח את מהותם. בעקבות הרוח תצעד המסה ואף היא תנסה לצלול לתוך רחשי השגה ובחינה דקים מן הדקים ולשווֹת להם ניב ודמות. חיים חרישיים, בבוּאות של מעשים חוָיות וצלליהן, זכירות טמירות, ברק הרעיון, גורל, אופי, כל שמרחף באויר העליון של התודעה ובתהומה של נפש – הכל מתפרש לה כמצוי בעין, כיש בפועל, כגילוייה של הוָיה מוחשית. העולם כולו טעון למוד; כל החיים הם תורה; האדם מלבר ומלגו מחייב פירוש. כל מה שנגלה לאיצטגנינותו של הפייטן וכל שנתפס על ידי חושיהם החריפים של החוקרים – הכל נופל לתוך מרחב המחיה של המסה, המודדת תהומות רגש ומבקיעה לה דרך ביער המשוכלוֹת. יש וממשים יציבים ומוצקים עולים לפני כאֵד; פעמים הגלגל החוזר ביום של חול שר באזניה מזמור השבת; ועתים היא לומדת פשט במסכת אהבה ונשיקות. לא שהיא קרועה על ידי סתירות, אלא, להיפך. היא יוצקת הכל בדפוס האחד. קלוּת גופה אינה מונעת אותה מלטעון על גבה חידות ובעיות; מעופה למרומים אינו מנתקה מעל נקודת משענה בהויות של מטה; טבע הצפור שבּה אינו נוטל ממנה אפשרות לשמש גם בתפקיד חמור נושא ספרים; היא רתומה בו בזמן לרעיונות ולהרגשות, להזיות ולמגמות מפורשות. הצירוף הגיון בשיר משמש לה הגדרה נאה ההולמת ביותר. כל בה מכוּון לאחד הפכים. שפתה נחת ותוכה סער; דיוקנה עליז אפילו רוח עצב מקדיר את עולמה הפנימי; ואף בשעה של רצינות כבדה לא תינזר מן המשובה. מחוז חפצה לבנות ולנטוע, אבל יש כי תפרוץ בזרמה העז גדרי קדומים. כל פרצותיה מכוונות להפגין אחדות הרשויות ושיתוף הספירות. ללמדך שכל מקום שאתה מוצא חייץ אינו אלא כביכול, טעות בתפיסה, טעות הדפוס הבלתי מתוקן. לדידה הכל סדן אחד וכל היש התפשטות אריכתא. מוח בלהבות, לב מבין שכל מרגיש, הגיון מדמה ודם מאזין מהווים במלכותה בטויים חוקיים לגמרי. היש כולו הוא צרור־חיים אחד.

הואיל והמסה יונקת מעירוב־תחומים הריהי חומדת תמיד את שבתה בקרבת האמנות, הפועלת גם כן על ידי בחישת סממנים וצירוף צירופים. מן האמנות תקבל השראה ולה תתן הארה, תשאב ממעינה יכולת ולה תעניק הדרכה, מאוצרה תקח קרנים על מנת להגיה בהן אותה גופה וכן לתפור מהן כתנות־אור להוָיה. האמנות דרכה במשובה, בעועים ובהעויות. יש שהיא אומרת זמירות, שביסודן הן בכי וחירוק שניים; הקללה והברכה, הכעור והיופי עולים אצלה בלולים. אולם המסה מכוונת עצמה מלכתחילה כלפי הר הברכה ומתפללת ליופי. היא אומרת גלוי ומפורש: אזמרה נפשי לאל חי. מתוך כלל הקולות והנעימות תרים על נס שירת ההלל. היא קושרת כתרים לשכל על שום שלו נאה להיות אומן פדגוג ולקרב את האדם לאורחא דמהימנותא. שוטים דרכם לכעוס ולקלל; אולם המשכיל מברך ומשבח מתוך הדעת, שכל רגע חיים הוא נס. העצבות מטילה שעמום וניווּן ומכערת ורק השמחים יפים באמת. זאת תאמר המסה. ולפיכך היא קולעת זר לשלוָה ולתפארת, הקרובות ליסוד מלכות. ומטעם זה היא מרבּה עיונים בדרכי בטוי, בעניני לשון בהלכות לחן וצבע, שכּן דרגת המלכות מחייבתה הידור צורה, נוי בלבושים ובנימוסים. ועם כך היא מתנהגת בחירות יתירה – בניגוד לאמנות לענפיה, הכבולה בהמון איסורים ולאוין, גזירות וסייגים. אין היא מכונסה לתוך כתונת של ריסון. לא תנועות ויתדות, חרוז ומשקל לה כלשירה. לא חומרות מקום וזמן כגון הדרמה, לא חובת עלילה אשר לספּור. היא בת־חורין, לפיכך כוחה יפה להתיר אסורים; יש לה עמדה בלתי תלויה – ומשום כן הולמה תפקיד השופט. נשימתה ארוכה ותנופתה מקיפה – ולה הרשות להורות ולדון, לחבב ולקרב, אף לשלול ולהרחיק. יעודה פרשני בהחלט. היא מחברת פירושים לעולם־אלהים ולחרוזי הפייטן, למעשי הדורות ולרחשי אנוש, למראות נוף ולמסתרי חלום, לחן ארשת של תמונה ולקסמה של בת־צחוק, לשקשוק מעין ולהעוית האמן. היא שואבת ממקור הדעת ומבוקשה להכריז ולהודיע, להרביץ תורה וחכמה, לפתח את הטעם ולחדד כל חוש וחוש. אמנם, רבים חולקים על זכותו של מי שהוא להיות מורה הוראה בדברי־טעם והם שואלים את המבקר, ועל הרוב בצדק: “מי שמך?” אבל דומה, שכל מבקר לאמתו אינו שואל הורמנא מאחרים להיות פוסק, אלא שואב את סמכותו מתוך עומק מצפונו. הבקורת מותרת למי שבטוח בעצמו שהיא מותרת לו. המסה מעמידה את מחבּרה בנסיון קשה של ספיקות והעזות. אבל מי שיצא בשלום מן הנסיון נעשה חזק ומחושל ובר־סמך לפחות במדה המתירה לו להביע ברבים את הערכותיו.

ואם פגע בך מקשן עקשן אף אתה ענה לו: מה טעם הנך חולק דווקא על היתר הוראה במסה? אף השיר, התמונה והניגון מכוונים לשמש מורי־דרך. טבע אמן להשתלט ולהשפיע. וכי למה ישאף כל כהן בהיכל היצירה? לצוד נשמות. ואותו יודע־נגן מהו עושה? הוא בא במחתרת לפני ולפנים של אישיותנו ותובע מאתנו את הנפש כולה. וכן כל קורא נאור מודד את שיעור קומתו שלו ברמתם של הגבורים, המתוארים בספורי המופת. הכל מתאווים לזכוֹת את הרבים. זכאית גם המסה להגדיל תורה ולהפיץ את מעינותיה חוצה.

כנגד התשוקה הנפרזת מצד אילו דיינים מומחים להטיל את חסותם האבהית על מעופה החפשי של היצירה ולרתמה בעניבת החנק של כללים ותנאים קיימת נטיה נגודית עד לקצה השני לפרוש חופת־רז על פרשת היצירה¹ ולעשות כל חבור אמנותי מוקצה מחמת קדושה, שלאו כל מוחא סביל דא. אפילו תאמר שהאמנות ניזונה כולה מרוח הקודש אין היא נתונה מכל מקום מחוץ להסברנו האנושי, שכן מן האדם היא הולכת ולמענו היא נוצרת. ולא כל מה שדבוק עליו שלט אמנותי חותמו יצירה. הרבה יש בתחום האמנות, שהנהו פסול מעיקרו והרבה יש שהנהו בוסר או חקויי וקופיי. צריך שתהא עין בוחנת ודעה מבדילה: דרושה בקורת וחוות־דעת. צריך שיהיה מי מבין מה קושט דבר אמנות ומה יסודו בזיוף, מה מקורו באיתערותא דלעילא ומה עשוי לפי טופס מוכן. עתים אפילו מבינים נתעים בלהטי־רמיה. ומשום כך הכרח להעמיק חקר גם בתהליכי האמנות ובצירוף סממניה בשביל לרכוש בקיאות בהבחנתה ובהערכתה. והרי גלוי וידוע כי אף מדרש האמנות זורם כנחל איתן באופן מקביל לפלג היצירה ואף שאלות צורה וסגנון הן מן הדברים שאין להם שיעור. אמנם, רבים לפנינו כבר נשאו ונתנו בכל הסוגיות הללו, אבל הרי רבים לפנינו כבר אהבו, שרו, ציירו וחברו ספורי־מעשיות. אף על פי כן כל אחד מתחיל מבראשית. וכן היצירות העולמיות הקיימות והיצירה בכללה אפשר לפענח בהן מדי פעם בפעם טמירין ולהעריכן מחדש. ועמוק מכל ענין הסגנון. הוא האישון שבעצם; הוא תמציתו של הניב האנושי; הוא האופי, הטעון תיקון והשלמה ללא שיעור. אם יאמר לך אמן: “כבר טרחתי ועמלתי וסיגלתי לי סגנון משלי בשלימותו!” אַל תתן בדבריו ממש. אין סגנון השלם, כשם שאין אדם השלם. אין לך הבעה יפה, שאין הבעה יפה הימנה; ואין לשון מתוקנת, שאי אפשר לתקנה עוד יותר. אולם לשון נכונה, שפה ברורה, סגנון משוכלל אי אתה רוכש אלא על ידי ליטוש, עיבוד ונפוי ובירור – דברים הנעשים רק במחשבה תחילה, מתוך עיון־דעת ושיקול־דעת. והיכי תמצא, שהאמנות כל עיקרה סנוורים?!

האמן אינו עיוור; וכן אינו שוטה של הקדוש ברוך הוא. אי אפשר להיות פייטן גדול בלי חכמה בינה ודעת, ועל הכל בלי דעת המקצוע. כשם שבמדע אין לגלות את הגלוי ועומד כך אין לשיר מה שכבר הושר. יש רואים בבוּרוּת סגולה למקוריות. וזוהי טעות. אפילו מי שלא קרא ולא שנה עלול לקבל השפעות זרות מתוך הדוגמאות המרחפות באויר הזמן. ונמצא שאף הוא מחקה, אלא שתחת לקחת מן המקור הוא מחקה את מחקיו. מה לנו חמדה יקרה מן התמימות? אבל אין עם הארץ תמים כדרך שאינו חסיד. ולא רק שהבוּר אינו ירא חטא אלא אין לו גם יראת הרוממות. הבקיאות בעבר היא תנאי לכל עשיה חדשה בהווה. אפילו הכשרון לדבּר אמת נקנה רק מתוך שקידה ויגיעה. מלכתחילה השקר מצפצף מפינו; מלכתחילה הננו בעלי גוזמה ומשוללים הבנה בפרטים ולא כל שכן שאיננו מבינים דיוק מהו. קולמוס ראשון הוא כמעט תמיד דבר הבאי; סתם משיחה במכחול עושה כתם; השבשתות צומחות לנו במוחנו כפטריות, מהן רקובות ומהן מורעלות. ואילולא נמוסי מסורת וחנוך – פרי אמנות המוסר – אי אפשר היה לעמוד במחיצתו של בר־נש מפאת הכזבים, שהוא מפיח מעצם טבעו. אור הדעת הוא שמגיה את מחשכינו ומביאנו לידי נקיון נפשי־מוסרי והוא מעלנו בשלביו של סולם היופי. בלי כוונה של תיקון לא היה היצר האמנותי יוצא לפעלו. בלי כוונה אין צורה ובלי צורה אין תוכן ואין דבר.

האמנות היא מורה להועיל שלנו. היא מלמדת אותנו להבין אותה, להבין את עצמנו, לחשוב עליה ולחשוב בכלל ואף להרגיש. בלי סיעתא דלעילא הננו יורדים תמיד לתתא. ואילולא היוצרים הגדולים המזקקים את מחשבותינו ומעדנים את הרגשותינו כולנו צפויים להיקהות ולהחליד. חפצי־נוי, שירים ומנגינות משפיעים אפילו על הבעת פנינו ומאור עינינו. במחיצתו של מפעל היצירה הננו מתחדשים ומתרעננים ועומס של שנים נושר מעל כתפינו. מי שאוהב אמנות בלב ונפש אפשר שלא יזדקן כל עיקר, כי תמיד יזדמן בקרבתו איזה דבר ערך, שיחדור לתוכו כלפיד של חיים וצעירוּת. כל גוף הוא ערב־חולה. וכן רוחנו זקוקה בלי הרף לזריקות של חכמה וכשרון, המשובבות נפש. הוי אומר: אמנות היא רפואה ותורת האמנות היא תורת הבריאות, תורה הרחבה מני ים, שכּן כל שאנו מוסיפים שיטות־רפוי כן מתרבות המחלות, הזקוקות שוב לדרך־רפוי חדשה. מחקרי המסה בני־לויה נאמנים הם לאמנויות המסתעפות ומתעמקות מדור לדור. לפיכך לא ניתנה תורת הטעם והנוי להיחתם בגויליה. דור דור ומחקריו בשטח זה. מחלימים רבים מוסיפים על עונת רפויים מעין אסרו־חג של מרגוע להתרפא בו מן הרפוי. אף המסה מהווה לפחות אסרו־חג, אם הלמדנות העקשית לא תואיל לייחד לה גם כן מקום ראשון במעלה בהיכל היצירה. נימוקים רבים מונעים אותנו מלהישען על האמנות בלבדה. אנו מודיעים לה את חבתנו ויקרתנו, אבל לא את אמוננו השלם. לא תמיד יש לה חוט השדרה משלה ולא בכל זמן היא הולכת בדרך הישר. מטבעה היא נתונה לנדנודים פנימיים; ויש שהיא מוסרת עצמה בידי הקליפות ועובדת בעלים זרים וגסים. רחמי המסה ועינה הצופיה עליה ועל גידוליה. ויותר מכל היא שומרת, שלא תכשל בחטא הקדמון שלה: באנוכיות נפרזה. במרכז כל דבר שבאמנות קיים האני של היוצר. אולם המסה יעודה לרסן את האני, שלא יגבה כהר. אף היא נותנת רשות הדבור למחברה מטעם עצמו, אבל מחייבתו תמיד לנימוס, למדה ולטעם. ואם לאו היא נותנת בו פנים זעומות; ואם לאו אין היא יכולה להיות היא. הואיל והיא כל עיקרה כלל, נוף, אחדות היש, אין היא גורסת את הפרט כמין אי, כערער בערבה, כיוצא־דופן מיתר הנבראים. אמנם היא הומנית ורחמנית, וכגון תורת הרפואה מסגלת את החוק אל מבנהו הפרטי של כל גוף. אבל ביסודה היא שומרת חוק ואוהבת סדר. ומגמתה לקרב ולחבּר. דבר אל דבר וגם דבר אל עצמו ושרשו. היא פרשנאומנתא כדרך שיש פרשדנתא. הדתות לבלבו לא רק בכוח מחוקקיהן אלא גם בזכות מפרשיהן. וכן המסה מבארת באר היטב סתרי יצירה. האמנות אינה מורדת אור ואינה מפחדת מפני הסברה. אין חבור אמנותי נעשה בר־ערך אלא אם כן יש מי מבין להעריכוֹ. וקודמת להערכה חדירה וסיור בכל המחוזות האפלים. והכיצד אפשר לסייר בחדרי האופל בלי לפיד השכל, בלי פנס הדעת?

ב

מתוך ענינה של המסה נתפרשה לנו גם מהותה. היא בנויה עליה על גבי קומת הבטוי ועשויה משזר ההגות והמחקר. ולא בדין יש רואים בעליונותה אות לנחיתותה ולתלישותה. ואף מרננים אחריה שהיא רק דנה על החיים ומדברת עליהם תחת לתת אותם גופם כדרך יתר ענפי האמנות. תמה אני מה יש ממש בניסוח זה. מה משמע האמנות נותנת לנו את החיים עצמם או את הדברים גופם – כלום זקוקים אנו שיינתן מה שקיים ועומד? היש פרוש לפנינו; השמש זורחת; הפרח מלבלב; פנים מנצנצים ופנים נעלמים לעינינו; וכל איש סופג לתוכו מראות ונסיון ממקור החיים עצמם לפי כוח קליטתו. ואם האמנות היא העתקה, נתינה והורקה בלבד, הרי מוטב לדרוש אל המקורות עצמם. ומכל מקום אין האמן סרסור בן העולם ובין חושינו וקבלן לאספקת חויות. ענינו לסגנן את היש, להטות ולכוון את הזרם העולמי, לתרום מתוך ערב־רב של הויות את היחודי והסגולי, את מה שתפסו בלבו וזעזע את מיתריו הטמירים. העולם הוא יותר מדי גלמי וגמלוניי בשבילנו, הוא שפע פרוע שאיננו יכולים לעכלו. אבל קל לנו יותר לתפסו במיעוטו, בצמצומו, בשארית הפליטה משלו, במה שמשתייר ממנו לאחר צירופו בכור של אני יוצר. ובכן, אף האמנות אינה נותנת לנו את גופי הדברים אלא את תמציותיהם וצירופיהם, היינו, מושגים עליהם, והאמן נותן לכל היותר את עצמו בלבד. היינו, עולם קטן שלו, עולם בזעיר אנפין.

המסה מתכוונת מלכתחילה לשרידים, לשאריות, לזעיר־אנפינים. מהם היא פותחת ובהם עיקר ריכוזה. וכלל אינה משלה עצמה להגיח לתוכנו את אוקינוס החיים. הואיל ומעצם ההתחלה נגלה לה רז זה, שלא ניתן לנו לגולל יריעות החיים הגדולות. בכיבוש עצמה עניוותה ויתרון כוחה ובטחונה. והוא שמקנה לה זכות להטפה. היא מדברת ללב, מאחר שבדבור היא מוציאה את כל לבה. היא ממליצה על ערכי־נוי מתוך שהיא גופה שליטה בשיחה הנאה ובכשרון ההסברה. בהדגשת הצורה הנאה במסה אין המכוון להטיל בה בלבד את הדגש, כדרך שלא נכוון אל האמת אם נציין את מהותו של המחנך בכשרונו ההסבריי בלבד. ההסברה היא הכוח המושך לאוצר הידיעות והמדות היפות, הצפון במורה, אבל אין היא האוצר עצמו. עיקר סגולתה של המסה עולמה הפנימי העשיר, החזות הנהדרה המשתקפת בה, מנעמי השמחה הרבים המשתרעים במרחביה, רינת היקום הבוקעת ממעמקיה, רטט ההתרפקות וחשק הזיווגים שבין העצמים, המתלחשים לנו מבין עפאיה, זהב החיוּת הנצחית, הנרמז לנו בשטף מליה, הלב החם המפעם כל ניב שלה. אבל נוסף לכל חמודותיה היא נדרשת לבטוי שופע ברוב חן ונועם, ללשון שהיא כולה ליטופים. והנימוקים לכך בולטים ביותר. המורה תורת הלשון דין שתהא בלשונו משום הוראה לרבים. החוקר לכל תכלית הכרח שיהא בעל תכלית גם בשימוש ניביו ושלא יוציא אף מלה לבטלה. המסה אוכלת שירים; וטיבה כשל החמרים המזינים אותה. ואם תאמר: מה טעם משמשת המסה בכף הדמיון והיא כשיר, כתמונה, כמחקר, תהיה הם במישרים. בתשובה לכך יש לומר, שאין העולם שולחן בעל מגרות או ארון עשוי איצטבאות וכל מגלה או איצטבא מיוחדת לענף משלה. יש הרבה רשויות נודדות ואזורי־בינים וכמה ענפים מצויים, שאי אתה יכול לכנסם לתוך נרתיק מוגדר. המסה קורצה ממין חומר, שהוא רב־מולדות; היא בת־בית בספירות שונות; ואף על פי כן אינה יצור־כלאים. היא משכנת בקרבה יסודות ניגודיים אולי למראית עין. אבל בתחומיה הם כולם טבע, אמת. דרך המון צנורות שופעת ההתפעלות לתוך הנפש ומתוכה. וצורות־גלוי רבות עוד נכונו לאמנות הבטוי בחיק האפשרי.

הרי מסה על המעין כהרי שיר עליו. וכגון השיר, המעלה בקצבו בת־קול מרון פכפוכו המחמם את הנפש של המעין, אף המסה מבקשת להשרות עלינו הלך־רוח חם ונעים זה. אם גם יש להודות כי אין במסה אותה נאמנות למקור שאתה מוצא בשיר גם בתארה את געש הלבה. המסה חייבת תמיד במדת־מה של חפוי והשקטה. ואין זו משלה לצעוק צעקה גדולה ומרה אפילו כשהיא מתארת את הגיהנום, “או, וי, לי” – אין בשימוש הלשון שלה. היא נתבעת תמיד לעצור ברוחה ולשמור נימוסין. זה כוחה, זה חנה, ובכך רוב יעודה. המסה מקבלת את פני העולם בחדר האורחים והיא טרקלינית במשמעה הנאצל של מלה זו. דומה העולם לטרקלין – זו היא בחינתה. והרמת הקול היא מדה מגונה. אפשר להביע את המרעיש ביותר במלים צנועות. לא רק ברעש מעמקים; ואף לא כל המעמקים הם דלוחים ומסוערים דווקא. יש עומק שקוף; מצויה חדירה נעימה. הכל ניתן בליווי עמעמת – הנה כל התורה כולה של המסה. כוחה של הסברה להפיג פחדים רבים. משאתה ניגש לשד ומסתכל בו הסתכלות של דעת שוב אין הוא שד או שוב אינו מאיים לפחות כל כך. מדה מרובה של בטחון יש בעצם מבנה של המסה, בחריזת תכניה ובקצב ניביה. ובכן, היא ממה נפשך שירה. הן על שום אפייה המלבב והמתרפק, המחיה גם את טיב הרצאתה, והן משום שהיא אורגת שירים לבריאה, שירי הלל ושמחה. קבלה היא עוד מפי קדמונים, שהשירה והאנחה, הנגינה והעצבות, ירדו כרוכות זו בזו. אבל בתחומי המסה היגון והאנחה כאילו כלים מאליהם. שכּן אין בה אגל־בטוי, שאין קרן־שמש מרצדת בו. האבלות מכל מקום אינה הולמתה; ובוודאי שאין מטבעה לקרוע קריעה, מאחר שאחוי הקרעים הוא מרום שאיפתה. השיר, התמונה הניגון, ייתכן שיהיו גדושים יאוש, אבל אין לשער שמאוכזב יחבּר מסות. נפש רצוצה אפשר תשיר שירים, תצייר בתמונה דיוטה אחת של הויה, אבל לא תזקיק עצמה לטפס על מגדל הצופים המסחרר את הראש של המסה, אשר מעליו נשקף יפה־נוף רב החליפות וכל המראות בתסבכתם נגלים כהיכל תועים. אין המסה נכתבת אלא מתוך אופי עליז ובוטח. אפילו הלב שותת דם הוא שר, הוגה, חוקר נתיבות ומייחד יחודים. והעין יפה אפילו כשהיא בוחנת ובודקת. כל אמן חש שמחת היצירה בשעה שהוא יוצר; ואילו עולם בחינת מסה משרה עלינו את השמחה תמיד, שכן הנפש נצמדת לאותה נקודה, שדרכה שופעת היצירה ללא גבול. המסה היא הלך־רוח; אבל גם בהילוך זה יש משום יציבות. היא עוברת ארחות, אבל אינה אובדת דרך; היא יוצאת למסעיה, אבל אינה עורכת גלות. היא מעורה פחות מן שיר והספור, למשל, באדמת המכורה, בטבע האקלים, בהווי המולדתי, בתנאים המגבילים, אבל לא לפי שהיא למטה מהם אלא על שום שהיא מוכשרה יותר מכל ענף אמנותי אחר להתרומם עליהם. אף היא צרה את העולם, ובעיקר את עין העולם: ועם כבוי האורים הארציים הריהי שואבת מתוך האור הגנוז. ד' אמות של אחיזה מספיקות לה לבנות עליהן ביתה כמו רמים וכזית חיים מדשנת אותה. ולפיכך אין אימת החורבן, האורב לכל ההישגים האנושיים, מציק לה כמו ליתר ענפי האמנות. היונקים בעיקר מתוך התפרחת הגשמית שמסביב. אל תגנוה בתלישות – הן אדמת מטעה דבקה בעקביה. חזון הכסופים הוא דמה בעורקיה; ניבה המלוטש – מבצרה; תכנה הרונן – חמרה הדולק; סגנונה המנופה – חרבה ותכשיטה כאחד. היא נכתבת מכל מקום מתוך הרחבת הדעת, ודין שתהא כך נקראת. היא שקטה תוך עצמה כאילו היקום הוא לה כסא־מרגוע. כל שיראה במדה זו סימן לבעלהביתיות לא יכוון אל האמת. עתים הדגשת המרגוע בעולם מזועזע זה היא מעשה נאצל ואף קרבן נדיבות. אותה שעה כסא המרגוע הוא לא רק מקום מנוחה אלא גם מקור השראה. כל הדורש סתם בעל הבית לגנאי ללא הפליה בין סוגיו השונים אינו מבחין בגופו של ענין זה. בעל הבית טעון שלילה, כשהוא טופח על גבי כרסו מתוך שובע ונחת בני־מעיו וצובר נכסים בשביל לנצל ולרמוס חיי זולתו; אבל מחוסר־כל, החש ומרגיש שהעולם כולו הוא שלו, הרעב העליז המסתפק במועט – אין לך מדה נאה מזו. וכנגד זה יש בוהמי פוחז, שמתוך בריחתו מן החובות המוטלות על בעל הרכוש ומפאת להיטותו היתירה אחרי הנוחיות הוא פורק מעל עצמו עול דרך ארץ. לא ניתנה המסה אלא לבוהמי לפי תומו או לבעל הבית הישר, שהעולם הרחב הוא דירת הקבע שלו. רמזי מסה: העולם הוא ביתנו. ומן הראוי שגלגלו החוזר לא יסתובב במרוצה מטורפת. לכולנו מגיעה מנת מנוחה. אלא שמנוחה אינה ניתנת אלא נלקחת. מתוך גנזינו היא נשאבת. ענפי־אמנות אחרים רובם ראיית־חוץ, תפיסת־חושים, ומיעוטם השגת־פנים, ואילו המסה מתברכת בעיקרה ממקורות־פנים. ושמא משום כך היא טעונה עשיה, התקנה וליטוש יותר מכל דרך־הבעה אחרת, הואיל וככל שהננו מעמיקים לתוך נבכינו כן הננו נתקלים ביסודות ממרים. תוך התוך שלנו הוא עזוב ופרוע להבהיל. יש שיר נולד מושלם כמעט בתכנו ובצורתו בהיסח הדעת; יש ניגון המתרונן מאליו; אפשר שאף הספור עשוי להיכתב בהשבעת הקולמוס. אבל לא תשוער מסה קופצת לתוך ראשנו הדורה ומתוקנת וערוכה כהלכה. אופן רקמתה הוא חוט לחוט וקו לקו. ממנה יידרש, שכל שורה משלה תהיה גם כן בגדר מסה וכל פסוק בה – חי נושא את עצמו. נעימה צורמת כל שהיא פוסלת את כולה. לא די לה שהיא צודקת – היא צריכה להיות גם מלבבת. אין היא גורסת שכל טוב בלי חן, ועמקות שאין עמה מנת שובבות לא יירצה לפניה.

אין להכחיש: אף ניצוץ של דרשנות גנוז בה, ובלבד שלא ננהג בדרשנות אותו זלזול שאנו נוהגים בכל חפצי־ערך עתיקים, שמתוך שאין להם מהלכים באפנת הזמן אין אנו מסוגלים עוד לעמוד על חין ערכם. הדרוש הוא חמדה יקרה, שתכנה נשתכח מאתנו להפסדנו. הדרוש מחונן בכנפים; הדרוש מרימנו לפסגות; הוא מעשירנו בהשגות ובחויות לאין שיעור; והוא עושה עצמים רבים, הנבדלים זה מזה מהלכים רחוקים, קרובים זה לזה קרבת משפחה; הוא משתף את כלל היישים לחברותא אחת ועושה את העולם בית־משפחה. אשרי הדורות, אשר גדלו מתוכם דרשנם חריפים ומטיפים אמיצים חוצבי להבות והם שהפכו את כלל הלבבות למדורה מתלקחת אחת. אנו בדורותינו עשינו את הדרשן ללעג ולקלס והעלינו לגדולה את התועמלן הירוד. אבל הרי סוקרטס היה דרשן; ישו הנוצרי – מטיף; בעל שם טוב – מלמד דרדקי; פרנציסקוס מאסיסי – ממשל משלים; האר“י הקדוש כארי רבץ בין גוריו תלמידיו. מבני הדורות האחרונים רק אמרסון וקרליל לא התביישו עדיין בתגא של אדמו”רים ובמגידות. הם לא כתבו מחקרים ואפילו שירים לא שרו דרך קבע אלא הטיפו את אמריהם. חכמה רבה שוטפת עלינו מעל כל עמודי העתונים ומאיצטבאות הספרים – והנפש לא תשבע ממנה. אבל אנו צמאים לדברים היוצאים מלב חם; אנו רוצים לשמוע תורה בקרב קהל חסידים. יודעת המסה, כי הננו חיים בעולם המלא שירים, תמונות ומנגינות, ואף על פי כן קר לנו בו מאד. משמע: איזה עיקר חסר בספר האמנות, דבר־מה קדום ואנושי מאד. דומה, המסה רודפת תמיד אחרי אותו קדמון, אותו נעלם עתיק־יומין, בבקשה לקדמנו אליו. חפצה להחזיר עטרה ליושנה. אכן, אין לדבּר בשפת המסה אלא אם כן מהבהב ניצוץ אמונה בלב, שהדבור הוא פטיש וכוח מעורר. בני אדם מטבעם נוטים לתרדמה וזקוקים תמיד שיכו על לבבותיהם להקיצם משנתם. ואף כשאינם ישנים יש לשפשף את עיניהם היטב היטב בשביל שיסתכלו במראות ויש ללמדם כיצד להסתכל וכיצד לא להסיח את העינים מן התופעות הדקות בשל המראות הגסים. הצד האֶתי שבמסה, שהיא פוסלת את הנתעב מבחינה מוסרית על שום שאינו יפה. היא מרימה על נס את המעודן וממילא מתמאס עלינו המגושם; באופנים שונים תפנה אותנו אל ההדים והבבואות ובהעשירה את תחושתנו תאדיר את כלי־קליטתנו. היא מפתחת בנו את ההכרה להבין, שכל עצם יש לו המון מלווים, סגנים וממלאי־מקום וכל החויות צפות ועולות שוב לפנינו בחזרות לאין שיעור. היא גובה כביכול מכל ההתרחשויות רבית נאצלה ומנענעת לעינינו כל פרט כאילן טעון פירות. היא מראה לנו את החיים כשהשכינה שרויה עליהם.

ואם לחשך אדם לומר: “המסה הוא מדרש של העננים והצללים” יפה אמר. ובלבד שיצרף לכך הסכמה, שאף העננים והצללים הם גופי חיים; ויש שהם אוצרים בחובם תמצית המהות. העבר והעתיד הם בבואות ההווה – ומה ארוך וממשי יותר: רגע ההווה או כל הזמנים לפניו ולאחריו? אכן, המסה שותה כל עיקרה מבארו של זכרון וניזונה מן הניחושים לעתיד לבוא. חדירתה לתוך מערת־המכפלה, ששם הכל עולה כפול ולכל דבר יש אסרו־חג, משנה וסגן לו. מה שאנו נמצאים נפסדים מן הממשות מפאת תוספת השבתון הננו מרויחים על יד שפע הבבואות שהיא מאצילה עלינו. אין היא צוברת המון תאונות, אבל היא קולעת אל המאורע. כל התרחשות חותמה החלוף ורק מה שעומד ממנה במבחן הזמן הוא הקיים לאמתו. צביונה של המסה – מעבדה לצרף תאונות לעלילות, מקרים למעשים ופרצופים חולפים לדיוקנאות. הוי אומר: מסה על דבר היא יותר מן הדבר.

שום בר־דעת לא יפקפק בטבעם האמנותי רב־המעלה של דיוני אפלטון על האמנות, שכּן שכלו הנעלה של חכם זה בחן ובדק גנזיה של ההשראה. על שום היותו גדל הבינה היה גם גדל הפייטנים. כל עליה משלו בשלב השכל קרבתו אל הפיוט, כי ברומו של עולם המושכלות שוכנות בנות השיר. רק קטני־דעה סבורים, שהשכל והרגש נבנים זה מחורבנו של זה, ולאמתו של דבר הם לוֹוים זה מזה ומפרים אחד את משנהו, עם כל ההבדלים הצורניים שלהם. כל האומר, שאין המפשט ראוי לשמש נושא לפיוט, מן הדין שיהיה שיטתי עד גמירא ויצהיר בבטחון גמור, שמותר לכתוב שירים על הנמלה ולא על בורא העולם, שאין לו שום דמות. המחשה, הגשמה, הדגמה וכל מיני תביעות לצורות בולטות חלות רק על שירה נחותת־דרגה, צמחנית, הרוחשת סמוך לאדמה. כשם שיש שכל קטן כך יש פיוט קטן; מוצא אתה מוחין דקטנות ונשמות קוטלות קנים. שפינוזה ולייבניץ, פיכטה ולוק, שופּנהואר וברגסון הם בני הילכה דשירתא. שיחותיו של אמרסון על חכמת השיר אף הן גבישי שירה. כמה מחקרים על חיי החושים והיצרים, שנתחברו בזמן העתיק, לא פג מהם לשדם עד היום; וכנגד זה הרבה מוצרים אמנותיים, שנתגלמו בהם כביכול הכוחות היצריים בכבודם ובעצמם, נתבלו במשך תקופה לא ארוכה ביותר. אם נכון, כי מעלתו של דבר היא מעלת חומו, הרי יש לך מחשבה שהיא כולה אש להבה. אמנם ניתן להודות, מדת־מה של קור הולם את הבעתה. התפיסה המוטעית מייחסת לשכל צינה מעיקרו על שום לבושו; אבל היפוכו של דבר הוא הנכון. כל שגדול הלהט הפנימי שלו זקוק לעטיפה קרה ביותר. גחלת לא תילקח בידים. סוס שוטף טעון ריתמה אמיצה. מחשבה היא רתיחה; רעיונות הם הנזיד המתבשל בקדירת המוח. מוח עצל לא יהגה דבר; ומי שאין לבו בוער באהבת היצירה לא יבוא לריב את ריבם של ערכי יופי ואמנות, לא יחייב ולא ישלול. ולא זו בלבד שהשכל מעונין ונפעל ממרכזי־רציה שונים אלא הוא כל עיקרו יחס לדברים, תפיסת־עמדה, פניה מוסרית ליקום. כשאנו הוגים רעיון, מוצג, מושכל, הננו מקיימים מצוות הבורא, אשר על מנת כך בראנו שנדע אותו, עליו וכל התנוצצויותיו. כלום מי בר־דעת אינו מרגיש עצמו מצווה ועומד להשכיל, להבין, להעמיק. המחשבה היא עבודת הבורא; ומחשבה אוילית ומסולפת היא עבודה לשטן. או: מחשבה זרה, חקויית, קופיית, שטחית, היא עבודה זרה. היינו, אש זרה על מזבח הדעת. לפיכך אין שכל ישר בלי לב ישר ובלי רגש היושר. כל הערכה לגבי עצם זולתנו היא קודם כל הערכת עצמנו, שכּן תמורת הזכות לחווֹת דעה עלינו לשלם במלוא אישיותנו וכבודנו. באמרנו שהשכל שוקל הרי פירוש של דבר, שהוא שם את הנידון על כף אחת ואת הן־הצדק שלו, היינו, את כבודו האישי של בעליו, על כף שניה של המאזנים. המסה כולה שיקול הדעת. היא מעמידה את האני בנסיון, באיזו מדה מוכשר הוא לחרף את נפשו והגיונו בשביל להוציא דין־צדק. תכלית המסה – חיפוש האמת. וחיפוש מחייב ריכוז, מתון־מתון, הליכה בסתר, עוצר נשימה של זומם וקושר, וכן ממילא החבאת הכוח. רבים המשילו את שירת הפייטן לשאגת ארי; ואחרים פוטרים בלעג קל ואומרים: מה ערך למחקרים המשמשים פירושים בלחש לקול האריה? אבל ראוי להבין, שבעולם הרוח מתהלכים מיני אריות שאינם שואגים, ושבכלל אין העולם קיים על האריות בלבד. וכן אין עולם היצירה ניזון מן הדברים העיוורים בלבדם. זיקתה הנפרזה של האמנות ליצריות מקרבתה על הרוב לסיטרא אחרא והופכתה למעין גולם מחונן. וכל גולם נושא עמו סכנה לישוב. כל כוח זקוק למכוון אותו ולעוצר בו. ואפילו לעולמות העליונים אי אפשר לקפוץ מתוך סערת שגעון או לגשש כסומא בארובה. האמנות המשולחה עלולה להיהפך לאויבו הפנימי של האדם ולשטן לחברה כולה. האם נצדק בשפטנו את המסה על שום שלבה מלא חרדה ולא מעט חשדנות לגבי האמנות, שסכנת ההסתאבות צפויה לה תמיד? מה ערך לאמן שאינו אדם הגון ומה טעם ליפה, שאינו משרת את הטוב, שאין הוא גופו טוב בתוך־תוכו?! היופי הרי מכריז על עצמו: רק אני יפה! ובכן צריך שיבוא מי דורש טוב לכל שיפענח את המאור היפה בכל. האמנות אומרת: אני איני אלא מתארת את העולם. ולא די בכך. העולם טעון גם טיהור, סידור וזיקוק. האמנות דורשת הכל כמין חומר או צבע; היא לעולם צד שכנגד; ודרוש מי שיתפוס הכל בחינת רוח, כיסוד שמלגו, מתוך גישה אינטימית לכל, לא מנגד אלא מתוך התוך. אין המסה מעיזה לבטא בקול רם את משאלותיה הטמירות, אבל אוות־סתרים אחת מקננת בלי ספק בקרבה, והיא: לחתן את כל המצויים ולשפוך עליהם רוח אהבה ואחוה, להכריז ולהודיע שהכל משפחה אחת.

ג

לעולם של זמננו אין לבוא בדרשות דתיות. אבל הניצוץ הדתי וההטפיי בוער בכל זאת במסתרים. והוא שמניע את המסה לטפל בשקידה יתירה בבעיות בטוי וסגנון, כי רק הדבור הנאה והמתוקן כוחו לפעול על הלבבות. המסה בכללה מצריכה ערמה: לבטא תכנים פיוטיים בשפת הפרוזה ולהגיש דברי קודש בעטיפה של שיחות־חולין. העולם העתיק מתוך תמימותו בא לידי מיעוט ענוה והיה מכריז ומודיע: כאן התגלות! הנה הר בוער! קדושים תהיו כי אני קדוש! רבו הכופרים בזמן החדש, האומרים: להד"ם! לא ניתנו שום לוחות לבני אדם ולא נחקק דבר! בפחדים תשט המסה מן הכפירה, אולם לבה לא ימלאנה לבטא את שם המפורש. היא גם נמנעת מלייחס לעצמה יעוד הייחוד. צללים ובבואות תשאף; לתוך כלים זרים היא נחבאת; את עיקר יעודה תראה בשירות לרשויות הרוח השונות. היא תולה עצמה באילנות רבים בשביל שלא לגלות ברבים את הגביע בו נחש תנחש. יצר ההתחפשות תופס צד מכריע בין כוחותיה המניעים. אכן, כל מסה היא בחלקה מסכה. לעולם יעודה הוא חינוכי, ותפקידה זה משפיע הרבה על טיב כליה ובחירת אמצעיה. ראשית, יפה לה הרסן. שנית, הענוָה כתרה. שלישית, בנחת תדבר ובחוסר־הפרזה תיבחן. ומושכל ראשון: הסתגלותה לעדת שומעיה. יש פייטן המצפצף על העולם. יש פייטן אומר: אני לי כל העולם ולנפשי הנני שר. אף הוגה־דעות רשאי לומר: הגיונותי הם מעין חד־שיח עם עצמי. אולם המסה היא התאבקות עם האני בעד העולם ודרגה לביטול היש של הפרט למען הכלל. לפיכך היא משווה תמיד את קהל קוראיה כנגדה כעדת תלמידיה, והיא נתבעת לבהירות ולשיתוף נפשה עם של הבריות. תפקידה ההדרכי כופה, אמנם, עליה צמצוצים רבים. לא ניתן לה אולי להבליט את ספקותיה ולהרקיד לפנינו תהומות; אסור לה להדגיש ביותר את הזוהמה שבכמה מתהליכינו האנושיים שמקורם בטפה סרוחה ולארגן על גבי שטח מצוייר קטן את רוב הצרות והפורענות, העלולות להתרגש על בר־נש; אין היא מגבבת הרבה עוקצין בבת אחת ואין זו משלה לשנן באזנינו שוב ושוב שהעולם הוא עמק הבכא. אין היא בכלל משתכשכת להנאתה תוך המגונה, כפי שאתה מוצא זאת בכמה גלויים אמנותיים והיא מצווה על האחויים והחפויים ככל האפשר. אבל פעמים צמצום מוסיף כוח. המפוקפק והמזעזע ביותר, כל הגובל בפלצות או במוראו של האין, מוטב להם לעמוד בצל: להתחסל לחלוטין או להתעלות לידי קיום של בריאות. נפש משולה לגן, או שמזניחים אותה והיא עולה שמיר ושית או שיש לטפל בה ביד טובה ומרחמת. אפשר לכוונה אל האור או אל החושך. אפשר לשלח בה את הברכה או את הקללה, אפשר להדריכה לצד הממש או לצד הסרק. המסה תקדש על האור, תשאף אל הודאי, תשמח להיטיב ולהפרות ותרגילנו לומר “אשרי”. ואין זאת אומרת, שהמסה עיקרה קרבן: קרבן האופל למען האור, העומק למען הרוחב, החריפות לתכלית השקיפות. רצון טוב אינו קרבן אלא עונג ללא מצרים. נפתולי המורה לסגל את הרצאתו לרמת השגתם של תלמידיו אף הם מהווים דרך למעמקים ומקנים לו תפיסה יתירה בסוגיה החמורה, שאינה מושגת אפילו בכוחו של הפלפול הדק מן הדק. כל השטחה שיש עמה כוונה של הוראה מביאה שכר. מסה שאינה נוחלת כיבושים ממין זה אינה ראויה לשמה.

קול מלא וחזק יותר מדאי יש שהוא גופו חוצץ בין השומע ובין הניגון, כי תחת לפתוח את האזנים הוא מחריש אותן בעוצם הרעש. זה לקיונה של האמנות, שעל הרוב היא מסיחה את דעתה משליחותה לתנות יפי העולם ולהקנותו דרך חיבוב לבריות והופכת גברת לעצמה לעשות פרסום לחמודותיה. לא צבע העולם אלא עולם צבעיה תציג לפנינו לראוָה. ויש שהיא מגבבת שכבת־צבעים עבה כפוך על הנשמה. בתיאוריה היא חונקת את פרפוריה. מראותיה הם לא חלונות שקופים אלא וילאות מאפילות או גם תריסים אטומים. תחת קושט אמת ניתן לנו תקשיט שקר. ובמקום דם – דמות. מבחינה זו ראוי לומר, כי המסה נתבצרה על הגבולין בשביל לבדוק את תעודת זהותם של מפעלי האמנות ולמנוע הברחתם של חפצי־רמיה. לתכלית זו היא מצטיידת נוסף על הרגשתה הטבעית גם באיזמל הניתוח. היא מצרפת ללביות גם למדנות. אמנם, גם יוצרים וגם למדנים נוטים להתגרות בה ולומר, שמכיוון שהיא פוסחת על שתי רשויות סימן שהיא קרחה מכאן ומכאן, ואלו ואלו אינם רוצים לצרף לקהלם את כותבי המסות. אבל כבר אמרנו, שרוח הקודש אינה חזקה בידי פייטנים בלבד; הוא הדין אין הדעת קנינם של מדענים בלבד. דרך משוררים לקשור לעצמם תשבחות ולייחד את כבודם בין שועי כל הזמנים, מלכים וכובשים, או אנשי הסבל הגאוני, כגון איוב ופרומיתיאוס. וכן גלוי וידוע כמה מרובים בעלי התריסין, שעיקר חכמתם בכרסם שבראשם, וכרכיהם העבים. אף הם בעלי־כרס, משמשים מחסנים למלאי גדול משל אחרים – ולפיכך הם מקיפים כל פירור רעיון משלהם באלפי עיינין ובשפע מראי־מקומות, קהל זקיפים העוטרים את ראשם למרבה השררה והחשיבות. המסה מצווה על כותבה לשתות רק מכוסו. אין הוא מורה־מורינו, לא חכם יושב בקתדרה; אין הוא עמוס תריסר גמלי בקיאות ואינו בא לעקור הרים; אין לו גבות עבותות של חכם הרזים ואף אינו מעמיד פנים כרב החובל של אני־שיט גדול. האני על דפי המסה הוא טריף־פסול, מסה היא חבור. וכל עיקרה התמשכות אל הזולת ולהתחבר עמו, רצון להבין לא־אני להיצמד אל הנושא באהבת נפש, יהא זה נושא עיוני, אישי או קורותי. ולפיכך מן הדין שתהא לשונה יפה ונעימה לקרב לבבות. שכן עיקרו של כוח הפתוי בלשון. מסה אוהבת מליצה, שכן היא נועדה לשמש מליץ ומתווך. המדע אף לשון מרושלת הולמת אותו; וכן השיר והספור אין היצירה הלשונית עיקר מעלתם. ואילו תנאי למסה חמדת לשון, חתירה למקורות ההבעה, הישג ככל האפשר בפשטותו של סגנון ובטבעיותו.

ואיזהו סגנון טבעי ופשוט? הוי אומר: זה העולה בעמל רב, שכל משפט משלו מהווה סך הכל של כמה השערות־בטוי שעלו במחשבה לפניו ונפסלו לאחר עיון ממושך. מושכל ראשון לעולם אינו טבעי; הברקה ראשונה של המחשבה על הרוב אין חשיבותה מרובה משל הטיוטה; אילולא העמיד השכל השוקל מחסום בפני זרם של מחשבות סתם המתפרצות לבקע את קליפתן שבמוח היה יורד מבול של הבאי לעולם. ואכן, הרבה מן ההבאי אתה מוצא בחומר השירי והמחשבתי הממלא ספריהם של פייטנים וחוקרים. ואילו למסה לא הותרה אפילו שמינית טפשות. היא נתבעת לבטא את השכל המשוכל, לנכש עד גמירא את העשבים השוטיים של בטויינו, להביא לידי גלוי את טבענו הצרוף. את הפשטות העליונה שבנו. המסה בוחנת לא רק את תכניה אלא גם את צורותיהם ואף את דרך הבחינה שלה תעמיד בלי הרף במבחן. היא חוקרת חזיונות באמצעות הלשון ועם כך חוקרת גם חזיון הלשון באמצעים משלו. היא מחקר הטבע ומחקר של טבע מחקרה. יסודה התהיה ותהיה ליסודה. המסה הספרותית לעולם זיקתה גם בלשנית. כי אם הספרות היא אוצר של חוויות וזכירות הרי כל תולדות התרבות בלשון גופה גנוזות ומבין החרכים שלה מנצנצים פתרונים לחידות מני קדם. ואילו השכבות האחרונות של הבטוי התרבותי הן פקקים ומסתמים לפרצות הקדומות. מאמצי המסה מכוונים לחדור לתוך יסודות הבראשית של הבטוי. כל הסבור שההבעה הפשוטה נתונה במשוכלות הראשונים ושפסוקים מלוטשים וחלקים נופלים לתוך קולמוס הסופר בהיסח הדעת יתהה נא על תהליך מחשבתו לפחות ויראה כמה עקיפין הוא מעקיף אפילו בשיחה שבינו לבן עצמו. גם רוח הקודש אינה שורה על היוצר אלא לאחר עבודת־פרך, המושקעה בעיבוד החומר ובסיגולו למטרתו. אמצעי הבטוי הדרושים לנו והמלים המתאימות ביותר לתוכן משחקים אתנו במחבואים.

וזאת תורת המסה: היא כור מצרף לאישיות ותחנה לנסיונות הלשון; במעבדה שלה נטחנות האפשרויות המרובות להשגת אפשרות הבטוי היחידה הטובה באמת. כל רעיון ניתן להתלבש בצורות שונות שרק אחת מהן מחוייבת המציאות. כשם שכל אדם הוא רב־אנפין ועם כך יש לו פרצוף היסוד משלו. חכמת המסה היא חכמת הפרצוף. אמנותה היא אמנות הייחוד ושאיפתה לאיחוד. העולם כולו בית וכל המצויים בני הבית; וכלל הנבראים נתון בזיווגים. האינטימי חי וקיים. אני ואתה נפש אחת. כסבורה המסה, שבראשית היה לב; העולם תבניתו לב. מאשדות הקדמון זנק גולפשטרום של לב והשתפך בחלל היש לברוא את הבריאה. ומאז כל שמצוי ונראה – דיוקן, עין, אוזן – הכל לב. כל העלים בענפי האילנות והכוכבים במרומים הם לבבות לאין־סוף. לפיכך המסה משתפכת בדבור חם ובקול־קורא נרגש. היא תדבר אל כל ועל הכל כדבר איש אל רעהו. האמנות מניחה את מציאותו של חומר דומם. ויש שהיא צרה את צורתו על מנת להדגימו לפנינו בצביונו שלו עד אין קץ. אולם מגמת המסה לתת פה גם לדומם ולהרימו למעלת חי ומדבר, מבוקשה לדובב את היקום כולו. ואף לאבן מקיר תגיד: צא מאיצטגנינות האלם פתח פיך והשמע קול! “עלי באר, ענו לה!” היא שירת המסה. המסה מאמינה כי יום יבוא והעולם כולו יתן קולו בדבור – ולפי שעה הפה האנושי מיופה־כוח לדבר בשם כל הברואים אחינו האלמים בתבל. ואם יש מדה של תמימות באמונה זו הרי חייבת המסה להתוודות ולומר: אני שרידה מזמנים קדומים, שבהם האמינו בני־אדם בכוחו המגי של הדבור.

ד

האמנות היא התנגשות האני עם החומר; ואילו המסה עיקרה גישה. ויש לדייק: גישה לא אל אלא על הענין. הדגש בנושא ולא במפרשו. מתארים דבר, מספרים עליו, שרים אותו, אבל במסה הדברים מדברים בעדם ומתוך עצמם. אין אמן המסה אלא מדיוּם ומשולח. לא זו שאינו בא לידי ניצול כלשהו של העצם אלא עוד מאציל משלו עליו. המסה יונקת מתוך תפרחת הנדיבות שבנפש. מבחינה זו אפשר לומר, שהיא מחפה בעצמה על דיונה ומשתפת את כוח דמיונה לתיאורו, היינו, מוסיפה נופך חן, שאינו אולי במציאות. היא משקרת לתכלית הנוי; ובקראה לעונג שבת בעצם ימות החולין היא דורשת הכל כמין חומר ואפילו חריקות ויבבות עולות אצלה כגון זמר. היא עלולה להנחיל לנו אשליות. אבל כלום אין תוכה של כל אמנות רצוף אשליה? המרמה המתוקה, השכחת היגונים, אינה חטא ואף לא חזיון־בדים; היא גופה מציאות. הרע הוא שקר אפילו בקיומו והטוב הוא ממש אפילו אינו אלא אגדה. הלעיזו על אמרסון, הגדול במחברי המסות, שהלביש את העולם בכתונת־פסים של בדיה וששפתיו הן שפתי כהן־דת הנוטפות נופת צופים ביום א' לשבוע. אבל אם כזו היא דמותו של כהן־דת אין לנו חומר אנושי נאצל ממעמד הכהנים. למעשה נבדל הוא מטפוס הכהן הבדל רב. כהנים מוכיחים בשבט פיהם את הבריות על שום שהן סוסות עצלות בעגלת אלהים. ואילו אמרסון מעורר בנו הרגשת החירות והקוממיות. שלומי אמוני הדת נוהגים בנו במקל חובלים ומאיימים עלינו בענשי גיהנום; אבל אמרסון, אחד משלמי אמוני האמונה הצרופה, מדבר אלינו בפיוסים ומרפא את תחלואינו. אין הוא מקלל ואינו מברך אלא משוחח. ואף תוכחת מוסרו אין בה אף קורטוב כעס ושנאה. אמת יהגה פיו, אבל לא אמת שורפנית. ואפשר שאין הוא אומר לנו את האמת כולה, הואיל ואן צורך לאדם בה בשעה שזו עלולה להביא עליו כליה.

יש שאף פייטנים ונביאים אומרים “נחמו נחמו!” אבל הם עושים זאת על הרוב לאחר שכבר הספיקו לזרוע רעל ונחיתות בלבבות עד ששוב אין להללו תקנה. באלף לשונות וידים ימחצו ורק ביד אחת ובלשון אחת יטיפו מזור. ורק חכם המסה לא זו בלבד שהוא מקדים רפואה למכה אלא אינו מכה כל עיקר, מכיוון שגלוי וידוע לו שמלכתחילה אין באדם מתום. כל פייטן בעצם על עצמו בלבד שר. ומעצמו הוא מתפעל. הוא לנפשו מרכז הכל. אף בשל אחרים הוא צר איקונין של עצמו. הוא המלך ויתר הבריות נתיניו וצדקה הוא עושה לנו, שהוא, מלך חסד, משליך גם לנו הפחותים פירורים משולחנו העשיר. הוא משתף אותנו ברוב חסדו ונדיבותו. במעופיו לספירות העליונות אנו מלקטים “שיירים” שלו. סתם פייטן חתן לעולם. ואילו אמן המסה הנהו מחותן או שושבין. הוא מודיע את יקרו וחבתו רק לזה, שהנהו מובל אותה שעה לחופה. שירת המסה היא שירת ההידד. אין היא באה בטרוניה עם שום בריה על שום מה שאין בה אלא היא מלמדת אותנו למצוא את המאור שבכל אחת אפילו אם המאור הזה אינו אלא בבואה קלושה. המסה היא מכינה לכתות הגבוהות של בית־ספר לאהבה. הוי אומר: אין היא צורה ספרותית בלבד אלא גם השקפת־עולם. הניגש לחבר מסה חייב לטהר עצמו משמץ כעס ושנאה, ולגרש מקרבו את קליפת העצבות ואף לרמוס בכוח רב את תולעת הספיקות. אמנם, קורטוב דק של פקפוק נותן בה תבלין לשבח. במה דברים אמורים, כשהוא מכוון כלפי הפקפקנות עצמה, או לגבי הצלחתה של הרישעות, שרבים מתריעים עליה מתוך בטחון נפרז. מותר לה למסה להיות עיוורת במקצת, שלא לראות מקרוב בשביל להבחין מרחוק, להתעלם מן המגושם על מנת להסתכל בצחצחות. וכן זכאית היא לנהוג קוטן־אמונה בכושר השלימות האנושית – ובכך תפחית את עגמת־הנפש שלנו בשל פגמינו.

אין בדומה למסה צורת־בטוי, ההולמת את תכנה במידה כזו. לא תעלה על הדעת אפשרות הבעה אחרת להגיונותיו של אמרסון. קרליל התם והנלהב לא יכול, כמדומה, להביע את פולחן הגבורים שלו אלא בשפת המסה, שנועדה להלל ולשבח. הקצב האטיי הזה, השקול והמחושב, כוח רסן בו הוא גופו משמש כלירעם ולרעשים הנפשיים ומזרמה להריץ את שפע ההגיגים על מפעלות הגבורים, שנתעלו בקסם מדברותיו של חכם המסה למעלת חצאי־אלים. אין אנו סולדים מנופך ההגזמה ומההתפעלות היתירה שבכמה מהערכותיו. הנדבן מפזר ונותן. שיעור קומתו של הגבור מתעלה והולך בהתאם למעוף דמיונו ולעושר רוחו של הקושר כתר לראשו. יפה מסה לשבחי גבורים. ואמנם, היא בתה בכורתה של האגדתא. טבעה לפאר את נושאיה ומגמתה – לעילא ולעילא. מטעם זה אין מונטן ראוי להיחשב אמן המסה למופת, שכן יסוד הספקן גבר אצלו על מעלת התם. אין הוא נלהב ומתפעל ככל הצורך. תנאי למסה שלום־בית שבנפש. אולם מונטן ושכמותו קנו להם דומה, את השלוה שלאחר יאוש ולא שלפניו. לא די בעינים חודרות: דרושות גם עינים בהירות. ובראש הכל: רוח נכונה, אופי עליז ולב מאמין. ובדין היה לשים את כתר גאון המסה על ראשו החכם והנבון של סניקא, שכל המדות הנעלות נתייחדו בו לדבר ביתרון השכל וברוממות רגש על הדברים העתידים להעסיק את תבונת האדם בכל הזמנים. אולם סניקא בא אלינו ו“אני מאמין” מלא ומפורש בפיו, שאין הוא מניח כמדומה שום עוררין עליו. הוא פותר יותר ממה שהוא חד; הוא יודע יותר ממה שהוא מרגיש; ורפואתו קדמה תמיד למכתו. הוא חזק בכוח אפיו החזק ולא בכוח איזו נקודת־חוסן המשתפתו עם כלל בני האדם. משאנו שומעים אותו מדבר אין אנו מסיחים אף לרגע את דעתנו מכך, שזה סניקא מדבר אלינו שר וגדול, אחד מבני הענקים. אין הוא בינוני במדה הראויה לשמש שליח לצבור הבינונים. הוא בעל שיעור־קומה גבוה וגבוהות ידבר, אבל מה בפיו למען קטני־אדם? סם אחד אתה מוצא בבית גנזיו, תרופה לכל המכות: הסתפקות; התאפקות; גם זו לטובה. הוא ממתיק את הדין, אבל, דומה, שהוא מצדיק את הדין. לעתים הוא מוכיח לנו באותות ובמופתים, שהמכה כלל אינה מכה. אבל מה נעשה וכאביה מחלחלים בעצמותינו? היא אוכלת את בשרנו ומוצצת מאתנו את דם התמצית. ומה בצע כי נתכחש לה? הוא מבקש לתת לנו נחמה, ודומה, שהוא נוטל מאתנו את הנשמה. ואם נהיה עקביים לפי שיטתו עלול כל אחד להיהפך למעין גולם של מעלה, שאינו חולה ואינו מרגיש, אינו מתרשם ואינו מגיב. הרי קור כהרי חום, הטוב והרע, האושר והאסון יוצאים יחדיו במחול. כסבור סניקא ככל הסטואים, שהמוסיף דעת ממעט מכאובים. אבל אנו יודעים ומרגישים בכל רמ“ח אברינו, שידיעה לחוד ושברון־לב לחוד. המסה מכל מקום דין שתהא קרובה תמיד לראיה בהירה ולהבנה נכונה. אין היא כופרת במציאות היסורים, אלא שהיא מחפשת דרך להקלתם על ידי קסמי נוי וחן בטוי. היא מקוה לרכך את צער ההויה על ידי הבעתו האמנותית ולהפוך את חבלי האנוש עלי אדמות לחבלי יצירה. אלא שעליה להיזהר ממשגה אחד: שלא לנחם. כי הנחמה גופה הופכת לאבל את זה, שהיא מכוונת כלפיו. אכן חבריו של איוב לא היו חכמים כל צרכם, הם ייסרו ונחמו, ויתר על כן, ערכו דו־קרב מילולי עם מעונה־אלוהים, כאילו דבורים עלולים לשכנע בעל יסורים. לפיכך איוב הוא דרמה ולא שיר; מריבה ולא מסה; תוכו רצוף פולמוס המפריד ולא השיחה המחברת. המסה היא, ראשית כל, מגילת הידידות. אף היא מורידה דמעות, אבל דמעות־גיל. יותר ממה שהיא מדברת היא מקשיבה למרי־שיח. היא מנחשת את תאונות הלב, ואינה מתערבת לתוך עסקי הלב. אין היא מתאמרת לברוא את האדם בריאה חדשה, או לבוא אתו במשפט. אין היא משדלת את האדם בדברים לומר: “אשריך, מה טוב ומה נעים חלקך!” – שאם תעשה כך תהיה לועגת לרש. האדם רוצה להיות אומלל לפחות, אם אין הוא יכול להיות מאושר. ועל שום מה נגזול ממנו גם את היגון המתוק ואת ההכרה המשעשעת, כי אוי ואבוי לו? המסה אינה גוזלת מאתו כלום, אף לא את צערו הקודר. אלא היגון והאנחה מתגלגלים מאליהם, בזכות הנועם והחן שבה, לששון ולשמחה. המסה מרשה לנו להיות מה שהננו. אין אנו רשעים גמורים בעיניה ואין היא מודדת על נשמותינו החוטאות איצטלות של צדיקים. סניקא צדיק יסוד עולם, חכם וגבור שכבש את כל יצריו. לשיטתו הצער אינו צער, המות אינו מות, המחלה אינה מחלה ואף הזקן יאמר צעיר הנני. התנחומים הללו אינם מתקבלים על דעתנו. ואף אין אנו אומרים די בכך, שקיימים ל”ו צדיקים או ל"ו גבורים, אשר אור זרוע מסביבם, אנו רוצים לעשות את העולם מקום נוח לכל הבריות, להשוות קטן לגדול, בשר ודם פשוטים לבני היכלא. המסה תוכה שויון. לב אחד לכל. לב אינו גבור בענקים. ללב אין שיטה קבועה ויציבה. הלב אינו ניזון מתרוצים בלבד, הוא יונק את חומו גם מתוך קושיות.

המסה, בת הלב, יש לה הליכות ולא הלכות, דרכה בקפיצות ולא בפסוקות. לפיכך שומרי חומות המדע לא יצרפוה לקהלם. אבל בדוק ומנוסה, כי הקיים שבכל חוקר הוא היסוד המסתי שבו. כתביהם של פיכטה, שופנהויאר, היגל, לוק וחוקרים אחרים לא נשתמרו בזכות דעותיהם והשקפותיהם המוצקות אלא בשכר ניביהם היפים ומליצתם הנעימה. כל פילוסוף זוכה לאריכות ימים בחיק הדורות הבאים רק במדה שהוא גם סופר טוב ולא משום שהוא בקש להכריז קופירייט על העולם. הוגי־דעות רבים מתביישים בלב, מתוך חרדתם לאוביקטיביות העליונה כביכול. אבל פניתם מבצבצת על כרחם, המוח נתון יותר לפניות מן הלב. יוהרה יש במוח להשתית את הבריאה כולה על חוט השערה של הגיונו. והוא רותם את היקום בקורי עכביש של סברותיו והשערותיו. ובא מוח אחר והורס בלי חמלה את כל בניניו. ורק שפת הלב היא שפה נאמנה לכל הזמנים. מה שהרה והגה לב פעם בתולדה אמת ויציב הוא עד סוף כל הדורות. לב אחד נושא בחובו כלל הלבבות; ואילו מוח אחד – לאו.

מסה הלב מכורתה. ולפיכך נהיתה אחרי ערכין אוביקטיביים קרובה יותר לאורחא דמהימנותא. היא יחס האני אל הזולת מלגו. לא יחס של מתאר, מספר או שר. הפייטן מזמין אותנו כקרואים למשתה־דודים שלו; הנביא מוכיח אותנו על פנינו; החוקר מרצה לפנינו עושר ידיעותיו; הצייר מפליאנו במראותיו; ואמן המסה פותח לפנינו לרווחה את ביתו החם ולוחש לנו בחן ובענוה: יהי רצון שצל קורתי יכניס תחת כנפיו את כולכם; ועמי תחלקו את כל אשר לי!

ה

מסה של בקורת אינה סתירה מינה ובה, אם כי המסה היא ביסודה שיר המעלות. אין המבקר מורה על צדדיו השליליים של דבר, אלא בשביל לבודדם על ידי הוקעתם ומתוך כך תתבלטנה מאליהן מדותיו החיוביות. הבקורת היא ביקור אצל המבוקר על מנת להתייחד עם המהותיי שבו. היא בחינת המעמקים שבכל עצם ודרישה למסתורין שבו. וניתן לציין כי הצד הלקוי והפגום מושך אותנו קודם כל במעין דבר סתר היצוק בו, כשם שרצי הצל נראים לנו לעתים מופלאים יותר מהויות הגוף. אבל לאחר משיכה ראשונה באה ההעמקה לתוך השורש וכתוצאה ממנה ההבחנה בין תוכו של עצם ובין מופעותיו הארעיות. הבקורת תחילתה דעה ובסופה הבדלה בין הגוף ובין הדמות, בין היש ובין צלו. לפיכך היא נראית לנו כאילו עיקר טיפולה בצללים, וראש שאיפתה לחשוף מגרעות וחולשות. אולם כל עיקרה געגועים על הדבר כמות שהוא. בין שהיא מהללת ובן שהיא מגנה כוונתה לפרש את נושאה בשמו ולהגדירו לפי שרשו. ולאחר שדבר־מה נעמד על שלו ומכונס לתוך ספירת האמת שבו שוב הוא ראוי להלל ולשבח. לא נמנעה האנושיות מלהשתחוות לנקלים שבברואים כל זמן שאחד מהללו נגלה לה משום־מה כאיקונין למופת, כהתגלמות נכונה של איזה כוח שבטבע. יפה לא רק היפה אלא גם המכוער השלם והנאמן לטבעו. וככל שהוא נאמן יותר ועשוי יותר לבלי חת במלוא ניוולו, עד כדי דרגה של מפלצת, כן הוא משובח יותר, הואיל והוא בעצם צביונו מקדש את האמת. וכאן רמז הסברה לשגיון הדורות, שהגיעו עד כדי האלאהתם של בני־שחץ. יהא שחץ. יהא כיעור, ורק לא שקר. האנושיות צמאה לדעת שורש דבר; היא נכספת לניצוץ האמת. לפיכך עינינו תלויות במבקר, שיורה לנו את הנתיב אל מקום כבודה של האמת. ובתנאי שהוא גופו יהיה מבקר אמת. והכיצד הוא נבדק לנו? על ידי עוצם התלהבותו, על ידי כוחו להשתחוות ליפה בעיניו, או על ידי מרצו הרב לנתץ את הנראה לו כמגונה. גם בגנותו את הרע הוא שר תהלה לטוב. עצם כוחו לפרש את הרע בשמו ולהודיע לו את שלילתו יש בו משום קידוש שם הטוב. ולא עוד אלא כל ההולך ומונה ברוב טירחה את חסרונותו של איזה דבר מודיע בכך את יחסו החיובי ליסודו שלו, שכל כך הרבה הוא טורח עליו. אפשר גם לאהוב דבר שיש בו מן השלילה. פעמים רוב חסרונות צירופם מעלה אחת. והוא הדין להיפך. ויפה אמרו: בקורת היא יחס. היא מקרבת אותנו אל הנידון. ושום דבר מקרוב אינו פסול לחלוטין. הילד החלש, ככל שהננו מתקרבים אליו וממששים את חולשתו כן הננו נכנסים לתוך ספירת כוחו. האם, הקרובה אליו ביותר, נתונה יותר משאר הבריות להשפעת כוחו. דבר זה, שנראה מרחוק כחולשה, הוא עצם הכוח מקרוב. וכך הדברים מופיעים לנו עובר לבקורת בהיפוך ממהותם.

חמדת התינוק בחולשתו. וחמדת מסה באד העצלתים העולה מתוכה. אין להכחיד: מסה היא פינוק. היא נכתבת באצבעות רכות, בעינים תוהות, ברוח הוזה, בלב בוחן, אבל שבוי לכסופים, בנפש רעבה וצמאה, ואולי אפילו מפוזרת ומטולטלת בין המון תופעות הסותרות זו את זו ומשלימות זו את זו. העולם כמחול מראות – זהו מסתמא הרקע להשראה הנותנת את הקולמוס לידי מחבר המסה. מחול תמיד מחלחל עייפות לעצמות. והשעה היא שעת אחרי צהרים. יום מלא עמל נוטה לערוב. ברור כי מסה היא בגרות. או, נכון יותר, ראשיתם של בין הערבים, תחילה של הילדות החוזרת. נטיה לחסד ולפיוס. געגועים על השמש הקרובה לשקיעה. ובכן, מסה היא תרבות. אפילו היא משתפת מדת הדין למדת הרחמים אינה באה לכלל כעס. הפייטן, הנביא, המוכיח לובשים זעם, הואיל ובמדת־מה אינם בני־תרבות. על חטאים אינם סולחים ועל חולשות אינם מחפים. אולם המסה היא ילידת הנופים – ועל הנוף אין כועסים. מבחינה של נוף אף תלי־אשפה תלי־נוי הם, ואף בקיעים ופרצים מוסיפים שלימות. וכך מתבקרת, למשל, האישיות במסה בשביל להיווכח באיזה מדה פרציה הולמים אותה. כדרך המשוט, הגורף את המים לאחורי הסירה בשעה שפניה של זו מועדות קדימה, כך הבקורת במסה דוחפת לאחוריה את הפגמים והכתמים על מנת להבהיק לעינינו מלא זיוו של המבוקר. ואף על פי שהמסה מחייבת עניוות אי אפשר לה בלי מדת־מה של התעלות מעל לנושא, שכן דרכה למרומים. לא אל המראות אלא אל המחזות תישא את עיניה. בכל היא חותרת אל החלק ממעל, אל האויר העליון, אל עתר ענן הקטורת, העולה מאש החיים.

קדמו בזמן הפייטן והצייר למבקר. מכלל שהבקורת במשמעה הנאצל היא שלב נוסף בהתפתחות. דורות נערים אומרים שירה, מחברים דתות, כותבים מחקרים עמוקים לפרש בחדא מחתא בעיות העולם כולו. ומשמגיע האדם לידי בינה יתירה, שחצי השירה, הנזרקים אל האלים, שבים כלעומת שבאו ושאי־אפשר למדוד תהומות הנסתר בכזית מוח, הריהו פורש להתבוננות שבעצבות ובויתור – מעיינותיה של המסה. המסה אינה כשירה קריאה למלחמה עם איתנים וכן אין בה מתמימותה של הדת להנחיל לנפש חיי עולם ולא מן היוהרה של הפילוסופיה לפתור חידות עולם, אבל היא רוקמת הגיונות נעימים וניבים נאוים לשעשע אותנו ולהעמיק את רוחנו. היכלה היופי; העולם מקום היכלה; אף היא מתפללת, אם כי אינה פורשת בשמו של אלהים. רוחה נמוכה על שום שהיא מכירה באדם, שהוא מלומד במכות. ספר התהלים הוא ספר מסות על הנושאים שבין אדם לבין קונו. והרבה יש בו מן הרוך והעידון האנושיים. אבל שפע הצער והבכי, הטענה והמענה ורוב יגון ואנחה, עשוהו מזמור שיר. תפלה לנפש כי תתעטף, ולא שיחת אמן משכיל המסתכל בעולם מבעד לצבעי הקשת. מחבר התהלים שואל: למה רגשו? והוא גופו נרגש ביותר. עיניו פלגי מים. והמסה עיקרה אש עצורה ולא דמעות; התינוק בוכה; העלם שואג; ואולם לצהרי החיים פוחתת השאגה ומתחלפת לכל היותר בגניחה. המסה לא תתעב את השלכת. היא שומעת באנקות הגוסס הד קול צוואתו לדור. אפילו אין היא מנחמת אותנו אנו נמצאים מנוחמים, שכן היא מגלה לנו את קיומו של עולם, המכוּנה הלך־הרוח, הממשי יותר מעולמות־הדמיון, הפורחים בחזיונותיהם של בני־הנעורים. הדמיון נתון לתמורות ולאכזבות מרות. ואילו הלך־הרוח הוא בן־קיים בהחלט. מה שהשרתה עלי הרוח שלי הוא, שלי וללא ערעור. שום זעזועים לא יוציאוהו מידי ולא ינשלוני מעליו. לאחר שנתחוור לי כי הלך־רוח הוא סוג של קיום או הקיום שוב אין פחד הכליון עלי. מצב־רוחי של רגע חד יהא חרות אי שם לעולמים. אני, הפונדק של מצב־הרוח, איהרס, ואילו האושפיז שלי יהא חי וקיים תמיד באיזו ספירה. מתוכי צף ועלה ונתגלם ברעיון, בדמות, בתמונה. תחי התמונה, כי בת הנצח היא. היא בת־לויתנו בחיים: היא החיים. ושעה זו, בה רושמת ידי את טורי הנחמה האלה, היא שעה של כל העולם, של לעדי עד. ידי חורתת שעה זו באותיות על הניר; ויד של מעלה מנחה את ידי תוך השעה הזאת. וכך אהיה אני צרור בה והיא בי לעולמים.

אילו באה המסה רק לגאלנו לשעה מיסורי החלוף כבר עשתה שליחותה. אבל יש עמה יעוד נוסף לכך: היא מכשירתנו גם להשלמה עם גורל החלוף הרובץ עלינו, מתוך נימוק של אהבת היופי. המסה, החותרת לשרשי הטבעי, מפרשת לנו את טיב היופי, שכל עיקרו בכך, שהוא אורח על האדמה. היפה הוא יפה על שום שהויתו קצובה וחטופה. אילמלא היה ארעי לא היה הוא הוא. ואם כך מה יתאונן אדם חי על שהוא בן־מות? אילו היו החיים מתמידים היו הם המות; אילו היה היופי יציב היה הוא הקפאון, היינו הכעור. הפריחה, שהיא לבלוב, פורחת ועפה חיש־חיש. רק חן הנדיר עלינו. ומגמת המסה לספר פרשת האורחים הפורחים. אמנם, מדרך המסה לדבר על הנדיר כאילו הוא תדיר, ובכך היא נוטה מן האמת. אבל מותר למסה לשקר במדה שהיופי עצמו משקר לנו במחילה. כך הוא הגורל: היופי נידון מראש. הוא אינו אלא נסיון בעולם, וכן המסה מנסה להשרות עלינו רוך ונועם בעולם שהוא כולו טבע גס וחלמישי. היא סבר פנים יפות – ומסביב מראה חמוץ. הרי שהמסה סוררת מהטבע, ואין בכך סתירה להנחה האמורה לעיל. שכן יש לה גם זיקה לטבעם של הדברים, היינו, לטבע השני שבהם, הפרטי, הכמוס, החם והרך, ולא הנוקשה, הפרא, הקדמון. במלכותה של המסה מתרכך טבע הבראשית. אנו, בני־אדם, יצורי־תודעה, מבינים זאת: טבענו כפול, אף יצרינו כפולים. בנו תוסס רעל פתנים ורסיס מיין המשומר של הטהרה האלהית. שור הבר אינו מחבר שירים ותפלות. הוי אומר: לא הקדמון שבנו הוא בעל הזמירות אלא הנשמה היתירה שניתנה לנו.

יכול הרוצה לנזוף במסה על שום שמחלחלת לתוכנו חולשה ונוסכת בנו עצלתים. וייתכן כי לפי חוקי המציאות הגסה הלכה כמותו. החיים מחייבים אותנו לעמוד במערכה, להיות חזקים, בריונים מחוצפים ובעלי־גוף נבזים. אבל אין המסה מחוייבת לומר מה שהחיים אומרים. פייטנים רבים קשרו תהלות לעריצים ולמחבלים; פילוסופים הקימו בסיסים הגיוניים לתורות של גזל ועושק ורוממו בקולמסיהם חיות צהובות בצורות אנשים. אבל המסה נצח לא תרומם ולא תפאר את האלימות והזוללנות. אויר־נשימתה – העידון והליבוב, הרוך והאהבה, החסד והרחמים. כל שרופף ופריך מעורר בה המית־נפש, שכן הוא נראה לה כבשורה מעולם האצילות. המסה היא פלוגתא אריכתא לאורח־חיים גס ואכזרי. בהתנגדות למציאות דומה ואינה דומה לאגדה. דומה על שום שאף היא שואפת לעולם הנאצל. ואינה דומה, שאין עמה כל אשליה. האגדה תמימה לעתים עד כדי חוצפה. היא בודה נסים ונפלאות; היא מקימה גני־עדן תלויים באויר; היא מספרת דברים מרעישים כאילו באמת היו ונבראו. עבר זמנה של האגדה, לאחר שעברו מן העולם דורות הילדים. פרחה נשמתה של האגדתא ונכנסה לתוך המסה. אין אנו עוד ילדים; אבל הננו ילדים על דרך החזרה. אנו מקימים לתחיה את חוית ילדותנו ההרוסה מתוך מצב־רוחנו. המסה לוחשת לנו אפשרות של ילדות, המתחדשת עלינו מתוך התמונה, מתוך צירופי־לשון, מתוך שפת־אנוש, שהיא אוצר גנוז לכל מה שהיה.

ו

המסה הדתית, נושאה אלהים, או חלק אלוה שבאדם. עתיקת־יומין היא. ובה נחקקו בחרט נאמן קוי דיוקנה לא ימושו. היא ביסודה שלה מעשה משזר של חום נפש וקור שכל, לב ומוח, תפלה ורנה, התלהבות והתבוננות, תום והגיון. ובסך הכל: פיוט מדעי או מדע הלב. בהיותה מעצם טבעה כורכנית, מתוך שאיפתה לאחדות העולם ולאחדות ההשגה, כגון אחדות הבורא, הריהי מערבבת רשויות שונות ובוחרת לה אף דרכי־בטוי, שיש בהם משום ערבוב תחומים. היא מזהה דעה עם הויה – על משקל אילו ידעתיו הייתיו – ומזווגת אמונה עם חקירה, תורה עם חכמה, חוק עם רצון חפשי, ואף אהבת אלהים ויראת אלהים נכללות אצלה בנשימה אחת. חבוריה הם מכלל כל האמונות והדעות, הדרושות לבן־תמותה, לפי השגתה, על אודות טבעיו של העולם הזה ומעשי הנעלם. שיטה מקובצת זו של הקדמונים היא גם תאות נפשנו. כל כמה שכבר נתלטשנו במשחזת המדעים לא נקלטה עדיין בתוכנו הדעה האוילית, שיש להסתכל בבריאה מבעד לשפופרת המקצועית. נפש האדם נוהה אחרי מסכת אחת. אל אחד, עולם אחד, לב גדול אחיד, שלתוכו משתפכים או ממנו נובעים כל הלבבות שהיו ושיהיו. מוח חד, החובק את מלוא היקום. יוצר העולם הוא גאון האשכולות, ואנו לבנו בוער באש האשכול. יחס דתי לעולם פירושו הרגשת דפקה של ההויה כדפקו של אחד, אמונה שלימה, כי יש חוט השדרה לבריאה. המסה הדתית שולחת את אצבעותיה המרטטות להיאחז בחוט הזה. ואף אנו, החילוניים, משאלתנו הויה שלימה, תורה תמימה, השקפת־עולם אחידה, בה הגיון ורגש נשקו.

במחשבתנו הדתית מתנוסס לתפארה ספר־מסות למופת, הוא ספר תורת חובות הלבבות, אשר השקה במימיו החיים והזכים במשך דורות לבבות רבים מישראל צמאים להגיון שירי ולפיוט מחקרי. ספר זה עלה יפה גם מצד שמו. חובות הלבבות – ובכך נאמר הרבה. הלב במרכז הכל; במרכז כל החובות; גם במרכז התבונה וההשגה. דרך כל השערים המנויים בספר עובר הלב האנושי דרך כור מצרף. שער היחוד, שער הבחינה, שער עבודת אלהים, שער הבטחון, שער יחוד המעשה, שער התשובה, שער חשבון הנפש, שער הפרישות ושער אהבת ה‘. אין פחד: הלב יסבול את העומס הזה; הוא יעמוד במבחן; כי זהו לב הקשור בעבותות אמונה ואהבה במקורו של עולם, במעוז צור ישועתו. חלוקתם של כלל הענינים לשערים היא גופה חכמה רבה, העולם נחזה כאן כשלשלת שערים, כל דבר פותח עצמו לשער אל משנהו. כל ענין הוא פנס רומז למה שהוא נעלם מאחוריו. זו היא תפיסתה של המסה לאמתה. ואמנם, מוצא אתה בספר זה כל הסגולות הטובות, שנתייחדו במסה האמנותית: נועם לשון, מליצה נשגבה, עומק מחקר, עוצם רגש, מחשבה זכה והרצאה בהירה, כל פסוק מעיד על התרעשות כותבו במדה שהוא מורה לנו את כוח הכבוש שבו. דיונו תם וישר גם בחדרו לתהומות ואף בהכנסו לפרדס המסתורין אינו פורץ גדר. מעטים כמוהו לכשרון הפתוי ולכוח מעורר אימון. הוא שר שירת היחוד ודבורו כובש את הרבים; הוא מכוון כלפי בני־עליה, אבל אין הפרט מרגיש עצמו בשעת קריאתו נחות־דרגה. לא היה כמוהו ביהדות ספר יחידיי, שנעשה עד כדי כך קנין הצבור. דורות יהודים הגו בו, התייחדו עמו. חפשו ואף מצאו על דפיו הארה והתרוממות, בחנו על פי מלותיו את שרשי נשמתם ועשו בסוד אמריו את חשבון נפשם. לא ספר הוא זה אלא ידיד נפש, מורה להועיל, כהן לודוי. רבינו בחיי היה פייטן רם המעלה, שרוח מבקר חריף נוססה בו. כשיהודי קורא “רבינו בחיי כותב” הריהו נעשה לאלתר כולו קשב. הכוח הדוחף לכתיבת החבור הזה היו בלי ספק מצד עשרו המחשבתי השופע של רבינו בחיי ורצונו הלוהט לשתף בשמחת לבו את כלל ישראל. הוא היה נרעש מאלהים ומתפעל מעולמו. ושמח לפרסם ברבים את חמדת האהבה והיראה לאלהים. הוא היה בעל המסות המובהק, שמכוון לפרוק מעל נפשו את עומס עשרה. וכך הוא מעיד על עצמו בהקדמתו: "וכאשר עמדתי על מה שהזהיר עליו השכל והכתוב והקבלה ממצוות הלבבות החילותי להרגיל את נפשי בהם ועמסתי עלי משא ידיעתם ועשייתם, וכל אשר נגלה אלי מהם ענין גלה לי את הסמוך לו, והסמוך לו את הסמוך לו, עד אשר רחב הענין והיה לי קשה לזכור אותו תמיד מלבי, ויראתי השכחה על מה שעלה במחשבתי מהם, והתכתי מה שקפא ברעיוני מעניניהם וכו’ והסכמתי לכתבם על ספר ושאחברם בחבור וכו'". בטורים אלה ניתנו לנו כל סימני ההיכר של המסה הצרופה ומניעיה ראיית העולם כשרשרת של אסמכתות, הרגשת השפע, התובעת פורקן, מעשי־מרכבה, המחייבים מעשי־יצירה, חוק הבריאה כחוק הגזירות השוות, חשק להציל גצים מתוך השלהבת הגדולה. אילו יכלה הנפש להשתפך בבת־אחת לתוך מקורה; אבל אין היא יכולה; והריהי פולטת טפין־טפין, גלידי דם גצי אש, הם רסיסי הדבור. המסה מבקשת לכבות את האש הפנימית ביריקות של אש. סתירה? אבל זה כוחה של הדת, שמשכנת בתוכה סתירות. לפיכך עלתה המסה הדתית כפורחת, בהיותה סירינדה לאלהים, “אשר לו יאות ענין האחד האמתי” (“חובת הלבבות”).

מבוכתה התהומית של המה החילונית, שהיא סירינדה לאדם. אף היא קוראה אחד, אבל לא הותר לה לבטא את השם המפורש. בדורות האחרונים נפסק החבור אי־האמצעי בין האדם לבין בוראו. אנוש באנוש פגע, אנוש בטבע פגע, אבל אנוש באלהים לא פגע. אלהים סגר על עצמו בפנינו ואין אנו יכולים לפנות אליו במישרים אלא אם כן הננו עושים שקר בנפשנו. דתיות משמעה אמונה בהשגחה פרטית, בעינו של הכל יכול הצופה בי ממש ובאזנו המקשיבה אלי בפרטיותי הגמורה. אבל אנו, שאין בנו הכרה שלימה זו, איננו מסוגלים לדבר אל אלהים. והואיל והעולם חדל להיות אינטימי עמנו ניטלה הנעימה האינטימית מדבורנו ומהגותנו. אין אנו מוכשרים גם כן לישא את דברינו אל היקום. בקושי־בקושי הננו עוד מקדשים שיחה עם הנברא בצלמנו. לפיכך נתקעה המסה לתוך מיצר. בהרגישה את עומק הבדידות אין היא מודה בתהום; היא מדברת אפילו אינה בטוחה כי יש אוזן קשבת; בראותה כשלון אינה אומרת שכול; ואף בכאבה לא תצעק. היא הבלגה מראש ועד סוף. הרי משום כן היא חבוקה ודבוקה באמנות, שכוחה של זו לגהץ קמטים ואף להפכם לקפלי־נוי. אבל היא נוטה לחסד יותר מן האמנות. אפילו היא מורה דרך היא בעיקרה תוהה על הדרך. היא אינה פורשת בשם דת ולפיכך לא תבוא בדין. היא מורה בזכותו של כל יצור להישפט לפי חוקי עצמו, זאת אומרת, שלא להישפט כל עיקר.

אי־אמונה זו אין פירושה היפוכה, שהיא הכפירה, אלא קבלת הספק, המטיל עלינו חובת הבלגה על התאוה לאמת מוחלטת ומרסן בנו את החוצפה כלפי שמיא. חדלנו להיות טפיליו של הקדוש ברוך הוא ונעשינו סמוכים על כתפי עצמנו. ועל כרחנו הננו שואבים את עיקר יניקתנו מן הרוח באנוש. ואם כי אין אנו יתומים, אבל אבינו, בורא העולם, הלך למרחוק. ומיכוון שכך אין שום טעם לצעקה ולא לאזעקה. הננו עובדים לטעם הטוב ולנוי, שכן בטוחים אנו, שהתפארת מקרבתנו אל כוחות החיים ומגבירה את יחסי הקריבות בינינו לבין עצמנו. אף אנו מודים ומשבחים לאלהים, אבל לא בתרועות הלל ובשפתי חנפים. ורחשי הערצתנו להשגחה, שנטעה בנו את הכשרון לרקום מתוך התהו, האופף אותנו, צורות נאות, ושכל טוב – להמתיק בו את יסורינו. שלילות ההתרברבות ואמונה בכוח השפעתה של ההסברה הן הבועז והיכין של המסה, והחשת ההתבוננות היא רוח־החיים שבה. אנו מסתכלים ברע – ובכך ניטל ממנו עקצו. ובהפיצנו אור השכל מסביבנו החשכות פוחתת. הננו מתנהגים בענוה – ושורש נחש תש בנו. ולא עוד אלא שהוא נעשה מעין תאונה עוברת בלבד; שאילו היה יסודו קבוע לא היינו מסוגלים להשליט עליו את מבטינו. אכן, המסה מדירה עצמה מן הברי, אבל גם שמא יציב אין לה. לפיכך אינה נוטה כלל לסופיזם, כשם שאינה תומכת עצמה בסטואיות. היא מוקירה את הפרט כאמת־מדה לעצמו, אבל לא לכלל כולו. הבחינה האמנותית רואה גלגל החוזר, מחול מראות, ולא הויה קפואה ומכנה משותף. דרך כלל אין המסה גורסת גורל אלא אופי. והיא מודיעה חשיבות לליטוש, היינו, לרצון. ומכיוון שהיא מחבבת את התפאורה הריהי מייחסת ערך לתפקיד, שהוא כל עיקרו בחירה אישית. היא תופסת עולם לא כעמק הבכא אלא כגיא־חזיון. ולפיכך היא מודדת את הנפשות הפועלות בדרמה העולמית לפי כשרון הביצוע שלהן, ולפי מדת היושר, שהן משקיעות במלוי תפקידיהן. הצד התפאורניי שלה אין בו משום הטלת דופי בה. אילולא תפיסת חיים כהצגה לא היינו יכולים להחזיק מעמד ביער־בראשית זה. ואילולא התודעה, שהננו משחקים, היתה דעתנו מיטרפת עלינו. אילו זכר האדם את מצבו בעולם זה לא היה יכול להלחם על קיומו, על אחת כמה וכמה ליצור דברי שעשועים וחפצי־אמנות. מה טעם להתאבק כשהמפלה נחרצה מראש? ומה טעם לחיות אם כל רגע קיום מצעידנו אל הקבר? אדם חי בכוח המשחק, בזכות התפאורה. ובכן, נתן גודל למסה, שהגבירה את שלטונו של המותנה והיא סחה אלינו בנחת ובנעימות כאילו חיינו הם לאמתו של דבר אגם־מנוחה, כאילו לא זאבי יער כולנו אלא אישים מכובדים, בעלי חן ושכל טוב, טרקליניים כראוי. תחי המסה, השופתת לנו אשליה רבתי. ייתכן, כי בדורנו, דור הקטב המרירי, אין היא אלא שריד קדומים, שבר רהיט של מה שחלף ללא שוב. אבל אם כך בוודאי עלינו להודיע את חרדתנו היתירה עליה.

ואולי לא נחרץ עדיין קצה, ועוד תפקידה נכון בידיה גם לעתיד. כל הסופות והזוועות שבעולם לא יעקרו מלב האדם את אהבת החן והנוי ולא ימיתו בו את הגעגועים על האהבה והחברות. כשהלכו בני יעקב למצרים לשבור שם בר לקחו עמהם בכליהם מזמרת הארץ: מעט צרי, דבש, נכאות ולוט. והללו לא ביישו מסתמא את הבטנים והשקדים. החלום לעולם יעמוד; וערוגות בושם תתפוסנה גם לעתיד לבוא מקום לא פחות במעלה מן הלחם. אין המסה מתיימרת כמדע לפתור המון חידות ולא כדת להראות נסים ומופתים, אבל היא מזכירה לנו חיי נשמות ואף מעוררת בנו את האמונה בהשארת הנפש. שאילולא כך מה טעם היא מייגעת עצמה להסתכל בפרטים ובקוים ולהעשירנו ברוב גזירות שוות? ועל שום מה היא מעריצה את התמונה? פולחן הפרוטרוט שרשו באהבת הכוללות; שמחה על התמונה נובעת מתוך רצון להשארת הנפש. החיים מתים, אבל התמונה קיימת לעולם. הגוף מתפורר, אבל חלקיו, המהווים אותו, מצטרפים למסכת חדשה. אף החולף הרי חולף לאיזה מקום. הוא נוסע אל הנצח. המסה נוסעת עם הדברים, הנסים מכליונם אל הקיים ועומד.

ז

המסה היא מסע לתוך עולם הנתון כולו בחיבוקים, שכל שעה בו היא שעת זיווגין לעצמים ולמראות. עצם מאציל נשיקה לעצם ודבר עם משנהו ימתיק סוד. העולם כולו מלא חתונות ותשואות דודים ואין לך פרט, שאין לו בן־זוג משלו. אין אלם; תבל יה מלאה המיה; החיים אינם אלא גלגל מנסר; ושאונה של הויה אינו אלא דו־שיח בלתי פוסק. כלום לא יעלה וירון לפנינו עולם התנ"ך? נהרות ירוצו כאילים; הרים וגבעות ימחאו כף; השמים מספרים כבוד אל; תהום אל תהום קורא; האזינו השמים ואדברה; עלי, באר, ענו לה – אלה הם פסוקים ממסה. בתחום יון שלטה הגזירה; ובתחום ישראל כל הבריאה נראתה באספקלריה של גזירה שוה. מן הגזירה השוה קרוץ ההגיון העברי: דמוי דבר לדבר זורם כדם בעורקינו. אין תופעה יתומה; אין מראה שאין לו אח; אין נשמה בודדת; ששים רבוא נשמות עמדו בנשימה עצורה אחת לרגלי הר סיני; בכוח מה מצינו עוקר היהודי הרים וטוחנם בסברה. הוי אומר: כל המצויים הם גזירות שוות.

ולפי שכל מראה העינים והלך הנפש נגלה בקרן החזות של המסה כשרשרת של גזירות־שוות אין לך דבר קשה מלסיים מסה. מצאנו משקל לשיר ומספר מותנה לבתיו ולחרוזיו, ממדי מקום וזמן, שגבלו ראשונים לדרמה, הספור נקלע כחץ ערוך לשיא מתיחותו, שהוא ראשית התפרקותו, אף המחקר יש נותנים בו סימנים כעין משולש של הנחה ושלילתה ושלילת השלילה. ואילו המסה לעולם אינה רדופה לסופה. היא מעגל. סובבת־סובבת הולכת לרום ולעומק, ישר והפוך – ותמיד במעגל, בו מכונסים גם הרריה ותהומותיה. עיגוליה מתחוגגים מתוך עצמה ומחוצה לה, בתפסם מדי פעם בפעם שטחים נוספים, מתוך חדוה והתרוממות, כגלי מים עזים, המכים ברוב דכים מעין “הורה” נצחית, המושכת לתוכה שותפים חדשים בלי הרף. מסה היא עין יפה ושפע ורוב תשואות והכנסת אורחים. היא כולה מרכז יוצא; מזמינה כל עובר ושב להכנס לתוך המעגל. ועיניה נשואות תמיד לאורח, לפורח, לאושפיז, לקרוב ולקרובו של הקרוב. פייטן שר על עצמו; אף המספר יש שהוא שוזר את חוט ספורו בגוף ראשון. אבל לא ייתכן שיחבר אדם מסה על עצמו, כשם שאין אדם רוקד עם עצמו וכדרך שאין הרופא מרפא את גופו.

אכן, שורש המסה באהבת העולם ובסבר פנים יפות לזולת: באמירת “קידוש” על יין הידידות. אבל יש להסתייג בזהירות יתירה אגב שימוש המלים אהבה וידידות. אין מוצגים זכים מהן; אבל סכנת היציאה לתרבות רעה וההסתאבות אורבת להן יותר מאשר לכל סגולותיו של האופי האנושי. ובפירוש הותנה, שהמכוון לאהבה בלתי תלויה בדבר ולידידות הצרופה. סתם אהבה חשודה על התאוה וידידות על השלמונים. ויש אהבה, שכל עיקרה תאוה צבועה במסוה של אהבה. ואפילו האהבה הכשרה שנאה וקנאה במחתרתה. האנוכיות הרודפת בצע מפעפעת בדם התמצית שלה. האהבה אפילו אינה מתנוונת לכדי אהבים עשויה להיות בוגדת כמו נחל. תיאור האהבה, טיפוחה ופולחנה הם קנינה הנצחי של האמנות הספורית והיצירית ולא מן הדין שהמסה תסיג את רשותה. אבל מלבד האהבה עוד שופע לב אנוש ים של רגשות דומים ואינם דומים לה, הם מינה ולאמתו של דבר הם שאינם מינה, והלא זו הרגשת החבה, האהדה וההלבבה. הרגשה צנועה לכאורה, אבל אף היא עמוקה מני ים. אמני השיר לא תזמרו עדיין אותה במלוא המצלתים שלהם ולא להקו את נצנוציה המפוזרים, אבל מעלה יתירה יש לחבה על האהבה, שאורה קורן ישר ומתמיד, אין היא נחל איתן, אבל כנגד זה לא תאיים עלינו בחורבות ובשטפונות: היא מהלכת אט־אט, אבל כנגד זה לא תעשה פרעות בנפשנו ולא תטיל בה עוית. החיים יונקים גם מן האתנחתות, מן הפסיקים וההפסקים. דת היא אש קודש; השירה רעם וברק מן השמים; ואין הזמן סובל שפען של הללו, הואיל והן ממלאות כל רגע חויה עד כדי להתפקע ותביעתן לאלמות. לפיכך הזמנים לועגים להן. הרבה תורות, דתות ושירות נתבדו. אבל המסה על “אשת חיל” ופרקי “ברכי נפשי” ליחם לא ינוס. מסות פלוטרך משקפות עד ימינו את גורל המורם מעם, אשר הצבור כפוי הטובה משלם לו רעה חלף שירותו לכלל ומחייבו גלות מעמו ומארצו. המסה זוכה לאריכות ימים בזכות חוש הפולחן שלה, שאינו יורד חלילה לדרגה של עבודת אלילים. השירה קושרת לגבור כתר הענק ומחסרת אותו מעט מאלהים. טעמה הטוב של המסה שומר עליה מלצאת מתחומי האנושי. לפיכך אין בספורי התנ“ך חצא־אלים אלא אישים אמיצים, וכנגד זה משכילה המסה להרים על נס לא רק גבורים כפילים וכאריות אלא גם יצורים קטנים, הראויים לשמש לנו מופת. לך את הנמלה עצל – אף דבור זה מאוצרה של המסה הוא. על חיי הדבורים והנמלים נכתבו, כמדומה, המסות היפות ביותר. בתחומה של המסה גבעול צנוע עלול לעורר שפע רעיונות על העולם ומלואו. יש במסה ממידת הטבע, המבזבז על שן ארי כוח־יצירה לא פחות מאשר על שור הבר. אין גדול וקטן בטבע; ואין דבר של מה בכך, שאינו ראוי לייחד עליו את הדבור במסה. בין שיחה נאה על היתוש ובין ספור בשבחי האר”י מגבירים בנו את האמונה בנצח החיים.

המסה נושאת את נפשה לקיום ארוך, הן בזמן והן במקום. התביעה למסה התמציתית יש בה הרבה מאי־הבנה במהותה של זו. תמצית – כן! אבל תמצית ממה? כפית קטנה היא תמצית; ואף הים הגדול הוא תמצית מאין־סוף. ובין שני הגדלים האלה יש דרגות בינים ללא שיעור. מיעוט מחזיק את המרובה – יפה להפליא. אבל כלום כל מיעוט חזקה עליו שהוא מחזיק את המרובה וכל מרובה לא ייתכן חס ושלום שיחזיק מרובה?! קשה הצמצום במסה. שכן כל פרט משלה מאוחד בהמון דומים לו. מסה על ענין היא מהכרח מסה על רוב ענינים. העולם מאוכלס שכנים ושכני־שכנים. והפותח בכד מותר לו לסיים בחבית. כבוד ויקר ליודעי חן, המשכילים להשחיל רעיונות² מרעישים לתוך פסוקים מספר. אבל יש דרכי־בטוי, העולים יפה רק דרך נשימה ארוכה. כמה חכמים נצרכים למצע רחב בשביל להגיע לידי הרחבת הדעת. עתים השכינה שורה מתוך עוני; ועתים אין לקיים את התורה אלא מתוך עושר. כל מסה יוצאת מתוך אחת שקדמה לה ומשתלשלת לתוך יורשתה.

לא היו ימים טובים לאמנות אלא בזמן פריחתו של אידיאל רם ונשגב. ומרום שאיפתה של המסה הוא חזון אחרית הימים בהם תהא שכינת היצירה שורה על כל בשר בהשראה ללא מצרים. ברשות וברשות שר החלומות: לעת קץ ייגאל הפיוט מקטנות־המוחין שלו והמדע ישליך אחרי גוו את תאוותו להרס ולשחיתות. וזה וזה לא יושיטו אף אצבע קטנה משלהם לשטן. מימות קדומים רבו אלהי הטוב והרע בשל פרומיתיאוס חוטף האש המחממת ומחבלת כאחת ובשל הפייטן, הקושר שירי המעלות לגבורים פועלי טוב ופועלי אוון כאחד. וכבר נקבע מעין הסכם חשאי של מחצה על מחצה על אודות הפייטן. למשל, שהוא חציו מלאך וחציו שד, בן־פורת ובן נעוות המרדות, בהתאם לתמורות שברוחו. ומתבקשת מסקנה, שאין המשורר אלא כלי יקר, מלא יצרים נתעבים. המושאל לכדי שעות־עליה מועטות לרוח הקודש לנגן עליו כגון על פי חליל. וכבר פסק אחד מרבי הפיוט, שהנעלה ביצורי אנוש בנוח עליו רוח השיר, הוא הנקלה ביניהם משתסתלק מעליו השכינה. מראש ומקדם הוטל זבוב מבאיש לתוך יין הרקח של הפיוט והוא הפך את בת השיר לקדושה סוררה, לחמדה נשחתה, לבת־קול ממרומים שאין משגיחים בה, ואפילו מודיעים לה חבה והוקרה אין נוהגים בה אימון. האם לא על כך נענש פרומיתיאוס, שהיה להוט ופוחז מדאי ולא נזהר מלהוציא את אש הקודש לשמוש של אש זרה? האם לא הפכה השירה למעין קדחת אלוהית, המשכלת את נושאיה ומטילה בהם רקב וניוון?! המסה חותרת אל השירה שאינה קדחת אלא מצב של קבע, אש התמיד, שבה אריכתא, מלאכת מחשבת שתוכה רצוף עבודת הבורא.

תנונו לחלום על רפאות לגוף ופדות לרוח; תנונו לשעשע את דמיוננו בחזון אחרית הימים. דור יבוא והאדם יהיה גא ואמיץ, ישר ונאמן, ענו ונועז, חוֹלם ורענן, חי את שירתו ושר את חייו; לא תידבק בו יוהרה מגונה ולא ענוה פסולה; לא תשלוט בו נפילות המוחין ולא יהיה זקוק לסמי־שכרון בשביל לזכות לאיתערותא דלעילא. כל הימים יהיו טובלים בשמחת היצירה; כל יריעות החיים יהיו מסכת־נוי אחת. כל בני בשר ודם יהיו מוקרנים מלגו. השירים לא עוד יצפצפו כצפרים נדירות ברגעים יקרי־מציאות מפיות חתנים לשירה. אלא כל האנשים משוררים, כולם ציירים, כולם מנגנים, כולם חכמי־חרשים. יגורש השממון מתחת שמי עולמנו והפרוזה כעשן תכלה. ילעגו ליצנים על פיוט, הזורם כנהרי נחלי אפרסמון בכל כ"ד השעות של היום – אולם חוש־נאצל לוחש לנו, כי יקום הדבר ויהיה. הן רובם של פגעי אנוש מקורם במיעוט שירה וברבוי שעמום. אין אנשים אומללים אלא על שום שהם עניים בחזון וכל צער יסודו בקטנות המוחין. כל אוי ואבוי בא מחוסר כוח יצירה. חכם־חרשים ידוע סבל, אבל אינו נופל לתוך רפיון, לקוי אולי במכאובים ומשופע בדאגות, אבל אינו בא לידי יאוש ולבו נקי מכעס. כל תלאותיו נבלעות לתוך חדות היצירה. אשרי הבאים אשר יופיעו לעולם בשעה שתהיה כולה עת דודים. הם ירקמו מכל ימי חייהם כתונת פסים לתפארת כנזירים אשר רקמו וציירו לשמו יתברך. כל החיים יהיו שי לעצם העליון. ולא עוד יהיה קרע בין אדם לעולם, בין שירה לאופי, בין דרך הפייטן לאורח־חיים טהור, בין מלאכת החיים למלאכת־מחשבת. המסה מנשאת את נפשה להסיענו, אם גם אחרי מסות קשות, בדרך המובילה לאחדות החיים והאמנות.