א. מהי ספרות

כל ימי אני יושב על מדוכה זו: אם יש מי מוסמך להיות מורה הוראה בתורת הספרות, לפרש מסתרי אמונתה ולקבוע בה כללים כמסמרות, ואם בכלל מותר לדרוש במעשי־מרכבה ולגלות סודות מחדר הורתה של היצירה האמנותית. האמת היא, שכל פעם שאדם ניגש אל בית היוצר להרים מעט קט את המסך חייב הוא לפשפש היטב במעשיו אם אינו עלול לפגום בספירה. מכל מקום ראוי להקדים לכל מדרש אמנות מעין תפלה “יראתי בפצותי” ואף לקיים מקרא שכתוב ב“מה טובו”; ואני ברוב חסדך אבוא ביתך אשתחווה אל היכל קדשך ביראתך.

תמה אני אם יש מוסמך. והרי לפי הדין והיושר היתר הוראה רק למוסמכים. כלום מי שאין לו הורמנא משמש פרקליט למשפטים או מנתח חולים? ועל שום מה מותר לעשות ניתוחים ספרותיים לכל דכפין? אך מנהג הוא ואין חולקים עליו: כל עיר ומתים יש להם סייגים וגדרים ורק קרית־ספר היא לעולם עיר פרוצה, כל הרוצה ליטול את השם מבין ומבקר, מורה ודיין, בתורת הספרות בא ונוטל ואין מוחין בידו. ולא רק כל מי שבחר לו שדה־פעולה זה ועשאוֹ אומנות לעצמו, אלא כל מי שיש לו שעה פנויה מחכמות חיצוניות ומעסקי־חוץ ושאינו עצלן בטבעו והוא קצת מקורב לחוגי־סופרים ויש לו עט בהשאלה או בחכירה, ואפילו אינו מבין כלום לא בתורת הסיפור ולא בנשמת הסגנון, בא במקלו ובתרמילו המלא וגדוש צרכי חולין ורעש היומיומיות לשעריה שאינם מצויינים של הספרות לשמש שם יועץ ומדריך למעשי־ספרות. לא די שאין מקדימים תפילה ללימוד ולא יראת ההוראה לכתיבת פסקי דינים והנהגות טובות, קופצים בראשי קתדרות וממנים עצמם דיינים ושופטים ללא כל עיון־למוד וללא הכשרה עצמית. יכול אדם להיות רב בספרות אפילו לא היה מימיו בר בי רב, ואין שואל מי שמך ומי הסמיכך.

איני כופר בדבר שיש מומחים מלידה ובעלי טעם, שחוש בקרתי נכון הטבוע בהם מקנה להם זכות חוות־דעת. אבל שאלה היא אם כל זכות ראוי להשתמש בה הלכה למעשה. מכל מקום כל הרוצה לבוא אחרי המלך, הוא האמן, להפיץ אור על פעלי רוחו, מצוּוה לישב גם כן שבעה נקיים על כל פרט ממלאכת בקרתו כדרך שהאמן נוקב מרגליות מלים ולוטש כל קו ותג ממלאכת מחשבתו. הבקורת מוּתרת אם היא נעשית באותה המסירות ובזו הנאמנות שבהן פועל האמן. ואסור לו למבקר להרחיב פיו ולדבר מתוך זחיחות הדעת ובפסקנות. כל שכן שאסור לו לנהוג גסות־רוח. על אחת כמה וכמה שאסור לקרוע חלונות במקום שאשנב קטן מספיק. כלל גדול הוא, כל עודף גילוי, אפילו עודף משהו, פסול. דברים שהאיפול יפה להם אין גם הפרשן רשאי לעבור על הסתר אסתיר. הספרות היא ביטוי. הביטוי יש בו חשש חילול. פרשני ספרות משמשים ביטוי־לואי לביטוי והם עלולים להוסיף חילול על החילול ולקיים שניים מקרע במקום שהיה קרע אחד בלבד במסך. מסכים ופרגודים אינם המצאה שכלית, הם חוק הטבע. כלום מהי יצירה? הרכבה. הפרשן הנתחן עלול לנעוץ סכין לתוך המורכב ועומד להחזיר את הפירוד לישנו. יש פירוש שהוא מעין הוצאת נשמה.

ודאי שאני מביא לדפוס פרקי ספרות על הספרות מתוך היסוסים נפשיים. הללו הם כמה עלים מענף עץ אבות הבקורת הספרותית. לבי נוקפני. כל הרצאה על דברים שהם בגדר כבשונו של חזון היא מעין חוצפה כלפי שמיא, פריצה לתוך השלם; פשוט עבירה. אלא שפעמים איננו יכולים למנוע את עצמנו מן הטיולים בפרדס. התעלומה מושכת. הנעלם קורא. הרז רומז. “הציקתני רוח בטני” חלה על הדרישה בכל מופלא. על כרחנו אנו חוקרים לכל תכלית ואף לתכלית האמנות, לתכלית סוד הבטוי. אלא שיש לזכור, שאם נגזרה עלינו עבירת החקירה תהא זו לפחות עבירה הבאה במצוה. כלומר מותרת החקירה בכל דבר רק לשמו. וכך אנו חוקרים תורת הספרות לא על מנת לעשותה כלי־שרת לצרכים שמחוץ לה, אל לשם יחוד כוחה ומעלתה והתעצמותה בדלת אמותיה. שכר אמנות אמנות. אין אנו אומרים גדולה ספרות על שום שהיא קונה חיים, אלא גדולה ספרות שקונה ספרות. זו היא אמת, וכל דעה מנוגדת לזו אינה אמת.

ואולי כדאי להזכיר כאן לטובה דברי פי פייטן חן, הוא נובז הפייטן. פעם ביקש המלך הרון אל־רשיד את נובז, שחילוֹ ללגימה היה לא פחות מחילו לשירה, להגדיר לו מהי שכרוּת. ענה ואמר נובז: אדוני המלך, שואלני אתה מהי שכרוּת. אך זו מניין לי? מימי לא היתה לי שעת הכושר לעמוד על טיבה מתוך הסתכלות מחכימה. לעולם אין שכוֹר רואה עצמו בשכרוּתו. אף לא יכולתי להתחקות על הליכותיהם של חברי ללגימה, כי אני עבדך זה דרכי להיות ראשון לבאים אל המסבאה ואחרון ליוצאים.

ב. הסגנון הבהיר

רבים קושרים כתרים לסגנון הבהיר. ומהו בהיר? הוי אומר: המובן. אבל מהו מובן? העבודה שאיני יודע. מן הסתם מתכוונים לומר: מובן לכל. והיכי תמצא מובן לכל, כלומר, לכל באמת? אף למי שלא קרא ולא שנה ואין לו ידיעה באלף בית של חכמה חריפה ושל חן היפה. אך באין ידיעה הבנה מניין? רואים אתם: כאן מעגל קסמים. בשביל להבין מה שכתוב בעט סופר בעל שאר־רוח צריך ללמוד בינה בתורת הכתיבה. ומי זה הקוסם המסוגל לפתוח בדבור פשוט ומובן לכל את שער הנעלם של פרק יצירה גם לפני ההדיוטות? אפילו מי שנולד מלמד דרדקי בחסד עליון אינו יכול לתפוס לעולם לשון דרדקאית. קיימים מוּשכלוֹת ראשונים וראשית דעת, שבלעדיהם אין נכנסים לשער. ואם כך מה טעמה של התביעה בפי רבים להיות מובן לעולם? הנה בעלי התביעה הזאת מדברים לכאורה בלשון ברורה ואני איני מבין מה הם סחים. שמא אף הם לקויים מקצת בסגנון קשה־הבנה.

ענין המובן והבלתי מובן או המפורש והסתום כבר דשו בו רבים, ועוד יש מקום להתגדר בו. אלא שחוששני, שכל נופך בירור בסוגיה זו מרבה טשטוש.

גזירה היא ואין לבטלה: מצויים דברים שכיסוּיים גילויים וגילויים כיסוּיים וכל המוסיף להם הסבר מוסיף סיבוך. פרקליטי הבהירות ללא תנאי טוענים תמיד למשנה ברורה ולשפה קלה ולהסבר מלא, שיהיו הדברים פרושים כשמלה. אבל כלום נותנים הם את דעתם על כך מה משמע התפרשות סוגיה עד גמירה? אילו היה מי שהוא מסוגל לפרש איזה ענין כשמלה ממש, פירוש אחרון וממצה, היה מסתמא במשך תקופות מספר מופיעים לעולם כמה גאונים ומפרשים את כל הסוגיות וחסל. ואין זה כך. כל פירוש פירוש צריך. טפח שמגלים מכאן מתכסה מיד כנגדו טפח מכאן. אין הסבר שאינו אומר פרשני. אילו היינו יכולים להסביר איזו בריה עד תומה היינו ממיתים אותה בהבל פינו על דרך “אילו ידעתיו הייתיו”. אך לא באו פירושים לעולם לשם רצח נפשות. וחי בהם נאמר ולא שימות בהם. לומדים תורה משום¹ שהתורה היא חיים. מחברים ספרים לא במקום חיים אלא על מנת לעשותם סם חיים ולהעשיר בהם את מנת חיינוּ. אין מפרשים יצירה על מנת שהפירוש ישמש במקום היצירה. הפירוש אינו אלא רומז והוא מכוון כלפי שאינו יודע לשאול או שאינו יודע לקרוא כהלכה, אבל אין הוא פוטר מן השאלה ומן הקריאה שהיא לימוד.

הקטרוג על הערפל תמוה ביותר. וכי מניין שערפל פוגם? אדרבה, ערפל מוסיף לוית־נוי, כשם שיש גמגום מלא חן. וכנגד זה לשון חלקלקה רצה אורח פעמים מרגיזה. על “ודִגלך עלי אהבה” דרשו חכמים אַל תקרא דגלך אלא דילוּגך.

צא וראה, אפילו בדברים שהם בגדר משנה והלכה אין נוסחה ברורה והלכה חתוכה ופסוקה. ואף ברשות המדעים השימושיים אין נהוגה בהירות. לכאורה חייב כל מחוקק ליצוק את החוק לתוך דפוס יציב ולשימו במקרא מפורש, שכל קורא ירוץ בו. ואינו כן. מעולם לא דיברה תורה בלשון בני אדם ממש וחכמים לא חקקו את פסקי דיניהם בשפת השוק. אין תנא שלא תנא ושייר. כל ניסוח מחוייב הגמישות. אפילו נגיע לתכלית הפשטות והדרדקאות עדיין כל פסוק אומר דרשני לשתי פנים או לכמה וכמה פנים. הסתום מונח בטבע המפורש. זהו קסמו וחנו של הסופי שהוא יונק מאין־סוף.

הלוחות מונחים בארון והארון מכוסה בכפורת. לא מתוך זדון לב כתבו ראשונים בשפת חרטומים ולא משום תאוה ללהטים ולגניבת־דעת לובשים אחרונים מחלצות סגנון, המסתירות פעמים את הכוונה. ההסתרה היא אחד מסממני הביטוּי, כשם שחוק הסתירה הוא מסימני ההגיון.

הספק הוא לא רק אבי המחשבה, הוא משמש לה בן־לויה עולמית. כל פסוק מתפוצץ מאליו, אף בלי פטיש החריפות, לכמה וכמה מובנים. החיים כל כך עשירים והביטוי כל כך דל, שאינו יכול לישא את המכילתא. בדרך הטבע הוא מתפוצץ מלחץ החיים. לפיכך אין ביטוי השלם, ואף הסגנןן המשוכלל נדון לריסוק אברים. ואולי כל נוסחה אינה אלא מצבה על איזו כוורת של מציאות. זה כפרתו של הביטוי שאינו יכול לתפוס הכל במיצוּי. אין הדובר מחוייב כלל להגיש אל השומע אמתות מלועסות, אלא ראוי לו לשתף גם אותו בקמיטת המצח. יפה עשו ראשונים שלא נתביישו להטיל בצדה של כל הסברה ודו"ק או “ודי לחכימה ברמיזה והמבין יבין”. אין הספרות חדר של דרדקאות בלבד.

אין הרמז ילד בלתי חוקי של הביטוי. אדרבה, הוא ילד השעשועים שלו. תענוג לדבר בראשי פרקים. מתוק הרמז כאור לעינים, אם כי אין הוא בגדר אור, אלא בחזקת אפלולית ודמדומים. הרקליטוס החכם נשא את כתר הסתוּם בגאון ובענוה כאחד. מנה קטנה של אפלולית משובבת את הנפש, כשם שמחסה צל מטיב בשרב. ואם הרמז אינו אור, הרי יש בו ניצוץ מן האש. מעלתן של מליצות – ואני כאן מדבר בריש גלי בשבחה של המליצה – שהן עשויות כמחלצות רחבות משופעות בקפלים, שאפשר לשכן בהם ניצוצין קדישין ולהחביא בתוכם רזין ורזין דרזין. רק חסרי־בינה מעקמים לעג על רזין דרזין.

אין זאת אומרת, כמובן, שמצוה לערפל, שהבהירות היא טריפה־פסולה או נחותת דרגה. חס ושלום! הבהירות היא מרום שאיפתנו, מחוז הכיסופים, ואנו יודעים אל נכון שהיא למעלה מהישגנו. מכל מקום אין סגנון בהיר לגמרי אלא אם כן הוא נבוב ביסודו. סגנון הוא מגיזרת הכפולים, בהיר מכאן ומעורפל מכאן. הוא מוקף עמוד־אש ועמוד־ענן כיהודים במדבר, כי אף הביטוי הוא תעיה במדבר התוהו. סגנון טוב הוא סגנון הכבוד, ועל כל כבוד חוּפה. סגנון טוב הוא דבק טוב של אור ואופל, הואיל והביטוי חוצב כל גץ אור מתוך חשכת הנעלם. יפה לשון צחה, שהוד ערפל חופף עליה. סייג לדבור השוטף גמגום מעט. נגלה ונסתר, כ“שמוֹר וזכוֹר”, כרוכים תמיד בדיבור אחד. תפוחי זהב הבהירות במשכיות כוסף לנעלם, עמקות על טהרת הפשטות, אור שזור בצל, הם מסימניו של סגנון. הבלתי־מובן הוא מסגרת כסף למסכת של זהב הביטוי הצרוף.

ג. הספרות והחיים

כל מקום שאנו מוצאים צמד מלים וביניהן וא“ו המקשר צריך לבדוק שמא יש צד של כפיה בזיווג הזה המקרב ענין לשאינו ענין או, להיפך, שמא כל הקישור מיותר, שהוא בא לקשור את המקושר ועומד ונמצא שהוא”ו המקשר הוא בעצם וא“ו המהפך את המובן מאליו לדבר הטעון כביכול הסברה. הוא”ו המקשר בין הספרות והחיים הוא משל אחד מני רבים. ממה נפשך, אם הספרות והחיים הם שתי רשויות נפרדות או גם תרתי דסתרי, מה כוחו של וא“ו לגשר ביניהם? ואם הם היינו הך או יונקים משורש אחד, וא”ו למה? אמת היא שכל דיון על הספרות והחיים סובב על איזו הנחה מושכלת מאליה, שיש איזו טלית ששנים אלה אוחזים בה וכל אחד מהם אומר כולה שלי, באים חכמים ונבונים ליישב את המחלוקת ולחלק את שטח המחיה ביניהם. בדרך הטבע משיאים עצה או מבטאים תביעה, שהספרות תלך אל החיים, תשת ממעינותיהם, תרתום את מרכבת החיים אל סוסיה או שהיא גופה תיעשה מרכבה לחיים, תגלגל בנושאים מציאותיים, תישא בעול דרך ארץ, ותתאבק בעפר הבעיות החיוניות, תהיה מעורבת עם הבריות ותעמול עם הציבור. אם תעשה כך מובטח לה חלקה בעולם הזה להשפעה, להדרכה, מאחר שהיא משקפת מבטאה, נותנת ניב ועושה שירות וכל כיוצא בזה. ואם לאו היא מוקצה מחמת מיאוס ותלישות, ואחת דתה להגיע לידי ניוון או היא מנוּונת מעיקרה.

מסתבר שיש גרעין של אמת בסברה זו. אילולא הגרעין הזה אי־אפשר היה כל כך הרבה לגלגל בה. מצויים גילויים ספרותיים מנוּונים, אבל הם נובעים לאו דווקא ממקור התלישות מן החיים. אפשר להיות מעורה בתוך החיים ומעורב עם כל שאונם והמונם בלי להיות מחוסן בזכות כך מכל מרעין בישין ופגעים רעים. התולעים פרים ורבים לא רק בתוך הקברים, אלא גם בשווקים ובמחסנים מלאים מזן אל זן. כל סוגי הספרות הרעים מנוּונים הם, ומנה גדולה של חיים ותאוות ויצרים ודם רותח אינם משמשים כלל תריס בפני הפסלנות והטעם הרע. אבל כל הפוסל כיוון באמנות על שום תלישות מן החיים לא אמר ולא כלום. הואיל ואין טפח של מציאות, בין מציאות שבממש בין שבחזון, פנוי מחיים. הכל חיים. אף חפץ החיים הוא חיים. אף בכי על אבדן החיים הוא אוצר של חיים. אלא אם כן בעלי וא"ו המקשר יאמרו גלוי ומפורש – ועל הרוב הם אומרים זאת במרומז – שאת המונח חיים הם מייחדים לסוג מוגבל של מציאות. כגון שהם מתכוונים לחיים המדיניים או החברתיים. יש אומרים חיים ומתכוונים למסחר או למלאכה, לעבודה בסדנא, לשדה קרב, לניצוח חרבות או לפילוגים ולפלגות. אחרים מצמצמים את החיים בטרקלין או בערכאות, במטבח או במגרש האספורט, בסדר גיטין וקידושין. יש רואים צומת הגידין של החיים בבית המטבחיים או בקסרקטין, בדירה נאה, בריהוט, בתחרויות בין לאומיות, בתהלוכות ובמסדרים. כל אחד נועץ לו קנה במגרש מגודר ומסויג שלו ואומר כאן חיים. לאחר כך כשבא זה לעיין במסכת ספרות הריהו נוטל אמת הבנין הרווחת בהשקפת החיים שלו ועושה אותה אמת המידה להערכת הספרות. מצא בספרות בבואה למציאות המצומצמת שלו דורשה לשבח, ואם לאו הוא פוסלה כמעשה בטלה. אומר הוא בקובלנה מרה: כלום מה יש בפרק ספרות זה מן החיים? אין בו ולא כלום. אין בו לא תופים ולא סער, לא קול ענות מלחמה ולא קול העם בריעו במגרשי האספורט. אין כאן לא מאכלי־שבת ולא עסקי־חול. אין כאן לא ברית הכוחות הפועמים בחיים ולא יצר הרע ראוי לשמו. אין כאן אפילו רעיון גדול הראוי לשמש גלגל מניע בחיים. אין זה אלא נפל. נובלות של חיים יש כאן ולא חיים של ממש.

תפיסה משובשת זו של מהות הספרות שרשה בטעות הדפוס של החיים, שכן היא מצמצמת את מהות החיים וממעטת את דמותם למציאות מוגבלת כאגם. ואילו החיים הם ים גדול, ע' פנים וק"ן טעמים וגוונים להם.

אין החיים מצטמצמים בהוית העולם המדיני ובמאבקים לאומיים וחברתיים או בפרשיות אהבה וקנאה, בהלכות גטין וקידושין, לא במעשים דווקא. ולא ברעש בלבד. הם מפעמים לעולם, תוססים ומתרוננים בכל מראה וחזיון. צירוף איש חי ורב פעלים הוא רק שיגרא דלישנא. יש איש חי מאד ודל־מעשים. חיים שוקקים גם בתוך הדממה, בחלום, בהזיה, בסוד שיח, בהתבודדות, בפרישות, בסיגופים. אף קול קורא במדבר הוא פעמים קול בכוח. דמעה יתומה עוצרת בחובה חמדת חיים וחשק התענוגות לא פחות מאשר קול העם בריעו. כנגד עלילות גבורה מוצא אתה מפעל אדירים של שב ואַל תעשה. אולם מתוך צמצום אופק החיים באים לקצץ בנטיעות הספרות ומוציאים מעבר לתחומיה פרקים שתוכם רצוף הגות, הלך־נפש וחקרי רוח באנוש, הסתכלות צרופה, חשבון הנפש וחשבונו של עולם, כל מה שאין בו כביכול משום ממשות גסה, שאינו נושא־ונותן בחיי שעה לפי מושגיהם הקיקיוניים של אנשי הרגע, כל מה שמביא לנו פריסת שלום מעולם העליון, קיצורו של דבר, כל שהוא באצילות, אומרים המגשימים, אינו ביצירה. לפי הנחה זו לא באה הספרות אלא לשרת את צרכינו הגשמיים, היצריים, של אדם התחתון. כל שהוא למעלה מעשרה טפחים של החיים הנמוכים לא יצלח למלאכת מחשבת ספרוּתית. כל עולמנו הרוחני פסול, משמע, לספרות.

אנו למדים דרך אגב גם כלל זה, שכל מקום שמוצאים צמד מלים וביניהן וא“ו המקשר צריך לבדוק אם לא נעשה באחת מהן או בשתיהן יחד צמצום והמעטה. בדיון על הספרות והחיים הצמצום וההמעטה נתונים בעין. הוא”ו המקשר ביניהן לא בא להרבות אלא לחסר וכל עיקרו מיותר. החיים הגדולים, היקומיים, והספרות הגדולה, הפנים־פנימית, הרוחנית, אינם זקוקים למליץ ומקשר ביניהם, הם מזוּוגים ומאוחדים בשרשם, ההויה אמם הורתם, אין־סוף אביהם. מתוך הבחינה היקומית כל הרהור הוא תאוּנה. רחש שבלב – התרחשות, רעיון פולח כברק את המוח – מעשה שהיה, סוד־שיח בין איש לרעהו – עצרת־עם, כל נדנוד רגש משק גל בים של אין־סוף, כל חזיון־חלום זיע שרעף בעץ הדעת העולמי וכל פרק־הגוּת כתוּב מאורע בתולדות האדם. החיים והספרות אינם שני קטבים, הם היינו הך. אדם אומר ניגון, מתבטל בהזיות, משוטט באפס מעשה או מתאר נוף הבטלה, ואותה שעה עצמה תוך כדי הסתכלותו באפס־ענין הוא משתלב לתוך רקמת כל המעשים ונעשה שותף לבנין העולם. כל כזית ספרות הוא טפח חיים. וכשם שהספרות חיים כך החיים מספרים.

ד. הספרות היפה

עתים מתקשה אני להבין על שום מה הניחו את השם הזה על הספרות הסיפורית והתיאורית דווקא, ולא על הספרות המשפטית או על ספרות המוסר, למשל, שעיסוקן של הללו הוא באמת שיפור החיים ויפוּי המציאות. ואילו סיפורי המעשיות אין להם כל תפקיד של יפוּי, אלא, אדרבה, נועדים לתאר את המציאות כמות־שהיא, בין היא יפה בין מכוערת למדי, ובידוע שהכיעור מרובה על היפה בעולמנו החוטא, ומכל מקום אין הספרות היפה מתרחקת מן הכיעור והדומה לו. בין כך וכך והשם הזה שימש בתוך כלל הסיבות גורם לא מבוטל להטעות את הספרות היפה בדרכיה, לשבש את כיוונה ואף לשבש את מושגי הבריות על טיבה ומהותה. אם אין השם דבר, הרי הוא לפחות צל דבר, ולצל יש השפעה חוזרת על הגוף. מכל מקום צללים מאפילים.

היפה גורר אחריו את הנעים מתוך שנזדווגו יחד בפסוק רב המוניטין “יפה אף נעים”. גדולה שכנוּת בתוך פסוק, שאין מפרידים על הרוב בין הדבקים. ממילא טפלו על הספרות היפה מלבד חובת השירוּת לחיים גם את תפקיד ההנעמה. היו שיצאו והורו: אין ספרות אלא מעגל־נועם או גן־שעשועים. בעלי שביל הזהב עשו למען הפשרה כורך את הנעים והמועיל. אלו ואלו מודים, שראשית חכמה בסיפור המעשה שיהא מושך את הלב, חס ושלום לא משעמם, לא כבד־הגות, באו אחרים והוסיפו נופך משלהם: לעולם יהא סיפור המעשה ערוך ומתוקן כדבר השווה לכל נפש, שכל טועמיו חיים זכו. מוזר ביותר, שהעמידו הכל על משיכת הלב והשתוות הנפשות. ומה דינה של אמת מציאותית שאינה מושכת לב או שאינה מושכת את כל הלבבות? כלום כל הלבבות נמשכים במידה שווה לאותם הענינים? הוא הדין אין דברים שווים לכל נפש, כשם שאין כל אוזן בוחנת מלים וצלילים ולא כל שכל מבין רעיונות עמוקים ונפתלים. כיוון שאנו גוזרים על פרקי הספרות היפה שיהיו מובנים לכל, נעימים לכל ומקובלים על הכל, הרי זה כאילו אנו עוקרים מתוכה שכל טוב וכל סממן סגולי, שאר רוח וכל ניצוץ של נשמה יתירה, תולשים מתוכה את שערות השיבה של טעם זקנים ושערות השחור של חכמת־גבר ועושים אותה קרחה מכל וכל. אין היא לא תורה ולא חכמה, לא אמנות ולא מדע. היא רק יפה, כלומר שיחה נאה, אף זו, שיחה בטלה של יושבי קרנות, מטעמים לשעשע בה הדיוטות, מרקחת שיש בה קצת רכילות, קצת לשון הרע, קצת גרוּי יצרים, קצת משחק עצבים ומתח הסקרנות לדברים שבצנעה ומתן פורקן מעט להרהורי עבירה, שאינם באים לידי הגשמה בחיי יומיום.

רק מחיצה דקה מבדלת בין המנעם לכל מקסם שוא, וגדול במקסמי השוא הוא הדר השוא. הוטלה, כביכול, על הספרות היפה לזכות את הבריות במעין יופי מדומה וערטילאי שאין לו כל שורש בחיים, אף לא במידת התפארת הטהורה. וכך אמר האומר: ראה גם ראה כמה עלובים הבריות בעולם השפל הזה וכמה דל סל המזון הרוחני שלהם במנת יופי. הללו שוקעים בחייהם היומיומיים בתשעה קבים של חולין וכיעור. תבוא הספרות היפה ותטיל לתוך הסל קב של יופי. דרך משל, חוטב העצים העני משכיח את עמל יומו באגדה על בן־מלך, והאשה השופתת תמיד קדירות על הכיריים, ממתיקה את מרירות חייה בסיפור המעשה על בת־מלך. הספרות היא סם של שכחה והרדמה או שיקוי משכּר. לא עץ החיים, לא עץ הדעת, לא פרדס נאה לטייל בו, אלא גן עדן של שיכּורים או בית מחסה לחולי־שעמום. נגזר על הספרות לגדל הדר, לפרנס יופי, להצמיח צלליות נאות ומקסמים כוזבים. כיון שאין ספרות אלא לנוי, להדר, מי הדור־נאה מן המלך אשר ביפיו תחזינה עינינו? מי מרומם מן הגיבור הצולח בשדה הקרב לכבוש ארצות ומן האביר הרוכב על סוס־אבירים דוהר המגמא ארץ? ומי גיבור מן הגיבור אשר כובע ישועות או קובע־חיילים בראשו? וכך יצא שמדינת הספרות היפה היתה מאוכלסת במשך דורי־דורות רק מלכים וגיבורים. הנפש הפועלת בכל סיפור שמו גיבור. מי שאינו בחזקת גיבור לא היה ראוי כלל לשמש נושא של סיפור. מי אינו מלך או בן־מלך, איש מרעיש ארצות והורס ממלכות, מה הוא כי הספרות היפה תזכרנו ותפקדנו? זה השער לארץ הבחירה של הספרות היפה רק מלכים וגיבורים, גבירים ואבירים, יבואו בו. ולאמתו של דבר ההסתכלות במעשי מלכים וגיבורי־חיל שבין האנשים היתה מעין ויתור מצד הספרות היפה. מתחילתה לא היה עיסוקה אלא באלים ובבני־אלים. ראה קדמוניות השירה והסיפור. לאחר שיצאו האלים מן העולם ומת התמוז, אמרו מחברי הסיפורים: יחי המלך! יעמוד האלוף הגדול והנורא בשדה המלחמה! יקומו האבירים לשחק לפנינו אהבת אשה!

אמנם, ישיבתה של הספרות בחצרות מלכים ושרים לא היתה כולה הפסד ופעמים שכרה היה הרבה מאד. קרבת האלים אצלה לה שגב־דיבור ומזגה לתוך עורקיה יין המשוּמר של האלים. הרבה פרקי שירה, שיעמדו למופת לאורך זמנים, נארגו מבשר חללים, אשר נפלו בקרבות, והרבה זמירות מתוּקות יצאו ממקוה הדמים הזורם בעוז תעצומותיו. מאז ומעולם זמירות בדמים נגעו ולא היתה כמעט פדוּת בין גיא חזיון לגיא הריגה. אכן, ראשית ספרות היפה היא ספרות הגיבורים ומיטב תבואתה מפעלי הגיבורים ואין כמעט שירת עם לועז, שלא נוצרה מתוך מעשי ידי הבורא הטובעים בים. אך משום מיעוט התיקון שהגיע לספרות על ידי הסתופפות בחצרות מלכים וכובשים אין אנו צריכים להתעלם מריבוי הנזקים והחבלות שנגרמו לה על ידי כך. עצם מהותה של ספרות נתפלסתרה, נסתלף טיבה, נשתבשו תכניה והיא נעשתה מקור רזון ולא מקור מחיה וכלכלה טובה. היא עצמה שתתה דמי אבירים, אך לנו אין חיים בדמים האלה. הספרות היפה, אמנם, לא נתלשה מן החיים, אך היא צרה דמות מסולפת למציאות. ואילו היה יצור משכיל ממין לא־אדם יורד מעל כוכב־לכת לעולמנו ועושה כמה טיולים בפרדס הספרות היפה לבוא על פיה עד חקר תכונת אנוש היה פוסק ואומר שכל מין האדם בעולם הזה הוא עדת מלכים וגיבורים או חצאי אלים ואדם פשוט אין בארץ.

אם תלישות מן החיים אין כאן – אי אפשר כלל להיתלש מהם – הרי יש כאן גילוי פנים בהם שלא כהלכה ויצירת צלמי שוא ושקר. בין כך וכך נקפו יובלות, חלפו תקופות, והספרות היפה זנחה את האדם. השתפקה בילדי־אלים, ענדה לראשה עטרות גיבורים ועד תכונת אדם תם וישר לא באה, נר נשמת אנוש לא היה נר לרגלה. רדפה אחרי הרהב והראוה, סיפרה נסים ונפלאות, ארחה לחברה אל ענקים, עסקה בפולחן גיבורים, קשרה עטרות לאסכילס ולאגממנון, ולא הניחה לנו למורשה סיפור החיים של אחד האדם. אפילו אמנים גדולים מבין הקדמונים, יחידי סגולה שבהם, שילמו מס שעשועים, ותחת לעשות נפשות של ענוי אדם הרימו על נס באושי־מעשים של אלים ועלילות נוראות של בני־רהב ודרקונים. ויהי בנסוע האלים מן העולם ויבואו לשכון במקומם האבירים. לימים כשיצא מחבּרוֹ של דון קישוט לקדש מלחמה על ספרות האבירים אנוס היה אף הוא לקומם אביר על אבירים ולשמש בסממנים לפי רוח־הזמן. אף הוא לא הגיד מה האיש הפשוט ומה שיחו בימים ההם.

מעלילות הגיבורים נחלה הספרות היפה של כל הדורות האחרונים את העלילה כמצוות־עשה בסיפור. כשם שאין רועה בלי חליל, כך אין סיפור המעשה בלי איזו עלילה נוראה החודרת חדרי בטן ומזעזעת מערכת העצבים. אף קוראים משכילים ומבקרים ספרותיים מומחים רואים את העלילה כיסוד הסיפור, ואחרים מפליגים ואומרים, כנשמת הסיפור. אף אנשי דעה יושבים ודורשים תלי־תלים על עלילת ליטרת הבשר של שיילוק, כאילו יש סמיכות פרשיות כל שהיא בין בדוּתה זו ושכיוצא בה לאיזה מחזה יגונים שבחיי אנוש. אין בין עלילה לאַנקדוטה ולא כלום. נמצא שרוב עלילות המשמשות רוח החיה בסיפורי מעשיות הן בעצם אנקדוטות ובדותות. תולים כבוד הספרות וגאונה על קצה חוּדה של בדותה נאה. עלילה, עלילה מעל לכל. היא חן והיא תבלין, היא עוקץ והיא גוּלת הכותרת בסיפור. ולא איכפת שהיא כולה שוא ושקר, ובלבד שהיא נאה. כשם שמיטב השיר כזבו, לפי דעת הטועים, כך מיטב הסיפור יופי של לא כלום, יופי של בדוּת. במקום צלם החיים בא צלם תוהו. המדומה עלה לגדולה. יופי שאין יודע מהותו, פשרו, טעמו, נעשה שם־דבר. יופי משמע כחל ושרק. לא כלה כמות שהיא, אלא דווקא לא כמות שהיא. אף לא כלה נאה וחסודה, אלא דוקא כלה פרוּצה, ובלבד שתהיה נאה. פריץ חיות תחת תפארת אדם.

כל המתקנים הגדולים שביקשו להרחיב את גבולות הספרות מעבר ליפה כדי לגאלה מתוך תוהו הקסמים המדומים לא נתכוונו כלל לזככה ולטהרה ולהתקרב לאור אמתה, אלא להעשירה גם בפרחי הרע. גם זו לטובה שגירשו מתחומי הספרות את המלכים, האבירים, הגבורים העל־אנושיים ואף גזרו גלות על האלים, המלאכים והשרפים ושתלו בתוכה את יצורי האדם. אלא שאף הללו לא אמרו די באדם כמות שהוא, שבדרך כלל אינו לא צדיק גמור ולא רשע גמור, לא יפה לעילא ולעילא ולא מכוער מכל הבחינות, אלא בינוני ורב־אנפין. אלא המירו את הגיבור הכלול בהדרו בחדל־אישים הכלול בכיעורו. ממה נפשך, אם פרחי הרע, דין שיהיה רע גמור. ואם לא גיבור תהא נפש רצוצה ומושחתה. כיוון שאין בר־נש ממחוז פרחי הרע מתהלך עם האלהים חזקה עליו שהוא מתהלך עם השטן. פרחי הרע. לא סתם רע, לא רע ממוצע, שהוא גם קצת טוב, כנהוג, אלא רע מפלצתי. אף לא די בכלה לא נאה ולא חסוּדה, אלא בת נעוות הכיעור, אשה רעה ומכשפה, זו המכשפה שכבר קנתה לה זכות אזרח מאז ומקדם בתוך האגדות, סמל השחיתות. שוב זיוף המציאות. היסוד הגיבורי חי וקיים, אלא שזה גיבור להרע. לא אביר בעל הדרת פנים של אחד קדוש וטהור, אלא אביר בעל דמות שד ומשחת, מין כיעור של לעילא ולעילא, שאף הוא מין יופי, שבזכותו אפשר להכניסו לתוך גן השעשועים של הספרות היפה; המזוהם בחסד.

לואי היפה לספרות נותן בה בכל דור ודור טעם לפגם ולסילוף המציאות. והדברים גזירה שווה: מה היפה יש לו מעלה, שהוא מושך את הלב על שום ההפתעה שבו, כך כל דמות וצורה ששותלים בספרות היפה צריך שתהא מילתא דחידוּשא. שאינו חידוש אינו מפתיע; שאינו מפתיע אינו מושך את הלב, אינו מגרה; שאינו מגרה משעמם. והשעמום הוא אוייב מספר א' של הספרות היפה. לא נהיה מחמירים או מגזימים בדין אם נאמר, שהספרות היפה גרסה דרך כלל “האדם במה נחשב הוא”. פתחה בתיאור האלים והגיבורים הענקים, מהם באה אל המלכים והאבירים, ולאחר שלא יכלה עוד להסתופף בחצרות המלכים הלכה לנוע על המסבאות ומערות הפריצים. דבקה באלים ובמלאך, בשד ובחדל־אישים, אך לא באנוש כערכנו. זאת תורת הספרות היפה ואלה תולדות שמה.

ה. בין עלילה לסנסציה

אין זה כלל מדרש פליאה, שפרקי ספרות קדומים סובבו על ציר עלילות האלים ורוב מעיני הפייטנים היו בשבחי הגיבורים בענקים. נוהג הוא באדם מאז ומקדם לישא עיניו אל ההרים ולהמריא אל המרומים תחת להתבונן במצעדיו עלי אדמות ולהסתכל אל תוך נפשו פנימה. עוד אדם נער בארץ טרם השכיל להבין את הקורות בד' אמותיו ולסלול לו נתיבה במדבר החיים האנושיים, כבר שאל לנתיבות העולמות העליונים והיה דורש במופלא, חוזה בכוכבים וחוקר לכל תכלית ונהירים היו לו דרכי הנשר בשמים מאשר אורח חיי אנוש. דומה, הרחוק קרוב לו יותר מן הקרוב וחקר אלוה ינעם לרוחו מחקר עצמו, הנס והפלא קוסמים לו יותר מדרך הטבע, האדם הגדול מעורר בו לא רק יותר יראת הרוממות, אלא גם אהבת נפש יתירה מן האדם הקטן, ומראה הנשגב נוטע בלבו יתר גאון וחפץ החיים מאשר פכים קטנים של הטבע והמציאות. הרעם יפליאהו, הברק יזעזעהו, הסער יפעימהו, הרהב יעודדהו, מעדיף הוא מכל מקום את שאינו תדיר על התדיר ואת יקר המציאות על המציאות. כל שהוא מרום ונשגב ממנו וחד לו חידה פליאה נוסך עליו מורא הוד. ולפי שהוא אנוֹש אנוּש, קרוּץ מחומר, ולא יוכל לכלכל בלבו לאורך רגעים חיים של אצילות ונפשו סולדת מהויה שכולה תכלת השמים, זיו וזוהר עולם של מעלה, אף לא יעצור כוח לשאוף הרבה אויר הרים צח, לכן ישגיא תמיד חלומו לאבד חייו הארציים וישגה בעולם הבא על מנת לאבד חלקו בעולם הזה, מכל מקום את חלקו בעולמו הפנימי, זה העולם הקטן שהוא הגדול באמת. מאיגרא רמה של עולם הדמיון, שבו הוא עושה אלים נפשותיו הפועלות ומלאכים רוחותיו ומשרתיו, הוא נופל על הרוב לבירא עמיקתא של חיי שפל. תחת תאוות גבעות עולם הוא נמצא שוקע בתאוות השפלות והמורדות. הוא קונה עולם שכולו אלים וענקים לשעה אחת בשביל לחבוק שעות רבות אשפתות של טקסים גסים וחינגות מתועבות, לא די שהוא אוכל מרק־פיגולים מן הקרבנות לאלים, אף הקרבן נחשב בעיניו עבודה ועלילה. הוא מתעב כל עלילה ובלבד להדמות לאלים. וכשם שהוא קושר לאלים כתר הגבורה המחוללת נסים ונפלאות, כך הוא עצמו משתוקק להפוך את חייו לשרשרת של מעללים מופלאים. במקום נס שם הוא עושה אזניו כאפרכסת. קולות וברקים יבשרו לו חג החיים. דם הקרבן הוא לו זבח משפחה. בין הנשגב לשפל מבדילה מחיצה דקה, בין עלילה לסנסציה רק כחוט השערה. אין הבריות בכל הדורות מסוגלים כמעט לחיות חיים כשרים, השוקקים עוז הפשטות. את פת הקיבר של יום קטנות הם מלפתים באגדת גיבורים, בעלילת המיתוס, בסנסציה.

עלה לאמנות הסיפור מה שעלה למסכת הדת. מה הדת יונקת מן הנס וניזונה מן המופת וחוסה בצל המעשים הגדולים והנוראים, אף אמנות הסיפור כך. ומה בדת משמשים בערבוביה רגשי קודש, חזיון אדם, אהבת הנאצל, כוסף לאין סוף, יראת הכבוד בפני הנעלם, עם פולחן הצלמים הגסים ובולמוס הטקסים המתועבים ונסך דם ויין, שכרוּת פיגולים וערפלי קטורת, המביאים רוח עוועים לחזות משאות שוא ומדוחים, כך דבקו כל משאות השוא והמדוחים, תפנוקי הפיגולים והטקסים המגושמים באמנות הסיפור. וכשם שבמקום גבהה של הדת עומד מזבח, כך מתנוסס על גפי מרומי הספרות היפה מזבח לאליל העלילה. סממן זה שהדת מכנה אותו בשם נס קוראה לו האמנות הסיפורית עלילה. ומה בדת הפולחן אוכל את האמונה ותשמישי הקדושה מכלים את הקדושה וסעודות מצווה פוטרות ממעשים טובים ומדי הכהן חוצצים בין האדם לקונו ופוגעים במידת הדביקות ואי האמצעיות, ובית ה' בא במקום שכינת האל הממלאה כל עלמין והאות הקדושה תופסת מקומה של הרוח, כך באמנות הסיפור גברו החיצונים על הרוח באנוש ומראות ההוויי מאפילים על חזיון ההויה. המדים באמנות אוכלים את האדם, המנהגות, הויות העולם המדיני והחברתי וכל גילויי ארעי של היומיומיות, הפכּים הקטנים של חיי שעה תופסים את מקומה של ההסתכלות בחיי עולם. הפרות הרזות של הרגע אוכלות את הנצח. כיוון שהספרות היפה עזבה את מעון אלילי קדם לא התיצבה עוד כמעט על אדמת האדם אלא ירדה למערות הפריצים. ורק לצחוק נהיה בעיני הבריות ההדיוטיות והמלומדים כאחד אם נאמר, שספרות הרודפת אחרי צבי העלילה לא זו שהיא מועלת בשליחותה, סופה ליפול לתוך שחיתות הסנסציה ולקחת לידיה מאזני כנען למכור בשווקים יצרים ותאוות וסמים משכרים. לא די שנפלה ממרום ארצה נפלה ישר לתוך השוק. לא זו אף זו, היא עצמה מתגלגלת לשוק של שלאגרים העוברים לסוחר. ומעכשיו אין אמת המידה לערכיה אלא אמת הסוחר לפי מידת הלקוחות. כלום יש ירידה גדולה מזו לספרות היפה?

צא וראה, כשם שנכתבו מחקרים רבים על הספרות והחיים, כך פרים ורבים המחקרים על הדת והחיים. והרי לא יתכן לומר האמונה והחיים, כי אין טיפת חיים שאין בה קורטוב אמונה, כך לא יתכן לעמת את האמנות והחיים, שניהם חד הוא.

ו. ספר תולדות אדם

הבו גודל לשר החזון בישראל, שבפרקי החומש ובמגילות סלל נתיבה חדשה בחכמת הסיפור, לא שערה דמיון כל גוי. אף אילו לא כלל ספרנו הקדום פרשיות החוקים והמשפטים, המוסר והתוכחה, חזיונות הנביאים, להבות אש המליצות הנשגבות, התפילות, התהילות וההוד השגיא של הקינות והנכאים, משלי חכמים וחידותם, משא היעודים האנושיים הגדולים וחזון אחרית הימים, חמדת השירה הצרופה וכל בושם הנחמה, ראוי היה בזכות חלקו הסיפורי בלבד להיקרא בשם ספר הספרים. כי ממנו יתד ממנו פינה וראשית רקמה למסכת הסיפור, אשר אם כי תוכו רצוף יופי, רוחו הגדת אמת על חיי אדם באשר הוא אדם. ואדם זה הוא לא גיבור בענקים, לא מלך אוחז בשרביט, לא אביר רוכב על סוס דוהר, לא אל, לא מלאך, כי אם נברא בצלם. אכן, זה ספר תולדות אדם וזה ספר תולדות הסיפור האנושי על חיי אדם. פרקי החומש והמגילות אינם ספרות יפה, אף אינם כלל ספרות, אלא מפיהם מדברים החיים עצמם, משל חוזה המעשים ידבר ואלהי החיים יענוהו בקול. בתוך הים הגועש של הקורות והעלילות נעץ שר החזון בישראל קנה והעלה שרטון, אשר פינו יקבנו בשם ספר. אך זה הספר הוא מצודת חיים. בזכותו כבשה לה הרוח הסיפורית ד' אמות לעצמה, מעין נקודת ארכימדיס, שממנה ואילך מתפשטת הספרות כמעצמה חיה, כמציאות של מעלה, כחיים ממש המתפשטים ונגוֹלים לעינינו בתבנית הספר, כביכול חיים כנגד חיים, או משנה־חיים, כפי שניחשו חכמי האגדה ואמרו, שבתורה הסתכל הקדוש־ברוך־הוא וברא את העולם. האות נתעלתה למעלת רוח, הספר נעשה תורה, הוראה לחיים, יצירה קדמה לבריאה. לא עוד סיפור המעשה, העורך ציד על עלילות גיבורים וסוגד לגבורות הדרקונים, כי אם סיפור עץ חיים. וכך טבע שר היצירה הספרותית בישראל דפוס לסיפור המעשה ובנה אותו אב־מלאכה לעולם ועד. הסיפור עובר את גבולות עצמו ונכנס לכלל תורה, תפילה, חזיון ומפעל של השארת־הנפש.

לראשונה נוצר על דפי ספר הספרים יחס אנושי בין הנפש הפועלת בקורות לבין הקורא. אברהם יצחק ויעקב, אף אדם וחוה, נח ולוט, משה ואהרן, שבטי בני יעקב, דוד ושלמה, כל אישי התנ"ך, אינם דרי־מעלה אלא דרי־מטה. אפילו אלהים נגלה אליהם בחזון, משה עולה על ההר ומקבל את הלוחות, לעולם אין צלם האנושי חורג מהאורח האנושי. לכל היותר הם נקראים אבות, אבל כל מעשי האבות הם סימן לבנים. אין אף חולשה אנושית שלא נרמזה בהם. כל נגעי בני אדם וכל פגעי בני אדם טבעו בהם את חותמם. לפיכך כל סיפור נחרת כאן בכתב אמת. לא דמיון רוכב על ערבות יצק את צלמיה האישיים, אלא צפורן המציאות שרטטה את קויהם. בפסוק שני מספר בראשית נאמר “וחושך על פני תהום”. כלומר, מלכתחילה הורד מסך האיפול על הרהב, על דרקון בראשית. ורוח אלהים מרחפת על פני המים, אף על פני כל הקורות, רוח שקט, רוח שלום, רוח שלות עולמים, כאילו נתכוון מחבר הפרשה להכריז ולהודיע בראשית סיפורו, לבל ידמה הקורא בנפשו שכאן יסופר לו על מעשי רהב ועל עלילות גדולות של קרבות ומאבקי־איתנים. שפי מהלך הסופר. אי שם במרומים מתנוסס מגדלור, אך למטה אין לפידים דוהרים דולקים, אף לא פרשים דוהרים דולקים. לא זירת קרבות ללודרים הוא עולם ישראל.

בסוף פרשת בראשית, כעין הצהרה של חתימה, נאמר ברמזי רמזים: והנפילים היו בארץ בימים ההם וגם אחרי כן וכו'… המה הגיבורים אשר “מעולם אנשי השם”. ללמדך כי מכאן ואילך הקיץ הקץ על מסכת גיבורים. הושם פרגוד להבדיל בין קודש לחול, בין גיא חזיון לגיא הריגה. ויש כאן רמז מפורש למעשה קין והבל, הכתוב באמצע פרשת בראשית. אילו בא סיפור המעשה הזה על ראשון רוצח באדם לידי מחבר ההמנונות בן יון היה שופך חבית של צבעי ארגמן כיד מכחולו הגאוני לתאר פרשת הרצח לכל קויה ותגיה. היה בוודאי מביא לעולם מלאכת מחשבת תכלית היופי. היה תופס כתריסר עמודים בצחצוח הסכין או בברקת קרני השמש בצור הקוטל. אך כאן בפרשת בראשית נאמר בסוד דממה דקה “ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו”. ואיזה פך של צבעים אפשר היה להריק על תיאור מעשה העקידה, על מכירת יוסף על ידי אחיו, על עבודת בני ישראל במצרים בחומר ובלבנים, על טביעת המצרים, על כל הקורות לישראל ממצרים ועד לפרשת נעמי, מחלון וכליון, רות ובועז. אך שר הסיפור בישראל צועד שפי, פורש מעטה ענן דק על כל העלילות המסופרות. בדד עין יעקב. בדד גם אוזן יעקב. אחרת הם הראות והשמע בישראל. ראש לכל הוציא המספר הישראלי בדימוס את הרצח אבי כל עלילה בחינת גלגל ראשי, נכבד ונערץ, בסיפור. אות קין, אות קלון ודראון, נטבע במצח הרוצח. אף הנס להבדיל סולק ממערכת הסיפור. אמנם, נפלאות נעשו בישראל ועלילות גדולות נתלוו להם, אך אין הפלאים נשמת הסיפור. הנס נחבא לו. לסנסציה לא ניתנה דריסת הרגל.

בזכות כך הוד של קדושה, הוד של ענין אמת, חופף על סיפורי התנ“ך. וסימנו של ענין אמת, בניגוד לסקרנות פרי הגירוי, שהוא קיים ועומד לאורך זמנים. דורי־דורות קוראים בהם, לומדים אותם, שרים את מנגינותיהם. לכן לחמו בלחמי קוראים אלינו תמיד סיפורי החומש, כי אין זה לחם אבירים, כי אם לחם התמיד, לחם־חוק לכל אדם באשר הוא אדם. אין הללו סיפורים הפורחים באויר הדמיון, אלא ניצבים איתן בד' אמותיה של ספרות יסוד עולם. סיפורי החומש פרסמו בעולם עקרון דלי”ת אמות של ספרות, היינו, ספרות שהיא מעצמה ארצית כביכול לעצמה, משל נוספה על כדור הארץ עוד נקודה של יבשת, שעליה יתיצבו אדם ועמים לדור ודור, נקודה קטנה לעשות בה חזקה ולקנות על ידיה עולם ומלואו. כל הבא בסוד הספרות הזאת רואה בעליל כמה גדול שכרה של ספרות, שלא באה מעיקרה לשרת את החיים, לשיר תהילות לאדוניהם ולקשור שבחים למעללי גיבוריהם, כי מתוך גרונה דובר קול עליון והיא כפופה למרותו של עקרון המצוה על החיים וניצב לעומתם כמציאות חדשה בל תמוט. דומה שהרבה יותר מאשר החלק החוקי והמשפטי של התנ“ך, הפותח באנכי, יוצאת בת הקול ה”אנכי" מסיפורי החומש, מכריזה ואומרת: אדם, אַל תתהלל בגבורתך ואַל תפיח כזבים אף בסיפורי מעשיות. הצנע לכת ודבר בענוה. אַל תתפתה אפילו בדמיונך להעמיד פני גיבור רב עלילות. לעתיד אזהירך לבל תשתחוה לפסילי עץ ואבן, אבל קודם כל אני מלמדך בסיפורי החומש לבל תהיה אליל לעצמך. אַל תאמר עליון אני לבני אדם. אין עליונים. כל האדם אחד. תמה אני שהרבו לקשור כתרים לאומה הישראלית, שפרסמה בעולם בחוקיה ובאש דת קודש את אחדות הבורא ולא הטעימו כל הצורך, שבסיפורי בראשית פרסמה בעולם אחדות הנברא והכניסה ללב האדם ללא הטפה גלויה, כי אם בחכמת הסיפור, שלא יהיה עבודה זרה לעצמו. מכל מקום סיפורי החומש הוכיחו בעליל, שספרות עשויה להיות כוח משפיע ואף להיעשות יסוד מוסד בחיים רק כשהיא עצמה צומחת כעץ חיים. ואכן, סיפורי החומש אינם נתפסים כלל כפרי רוח האדם וכשרון ביטויו, אלא כמעשי ידי הטבע כביכול וכמוסדי תבל. פרקי החומש אינם פרקי ספר, אלא פרקי הויה טהורה, הם מזדקרים אל על כגבעות עולם. סדרות החומש צומחות כביכול כתקופות השבוע מתוך מעגל הזמן, סדרה לשבוע. והן גדלות כאילנות המחדשים בכל אביב את ירקותם. צלמי האישים בתנ“ך לא נצטיירו כלל ביד עט סופר, אלא היה מי שעלה למרום ושבה אותם שם שבי מתוך שהסתכל באספקלריה בהירה לאוצר הנשמות. קורות האישים הן לא רק הליכות אדם על פני ארץ רבה, כי אם גם הליכות כוחות תבל, מקרים יקומיים. האבות בישראל מתעלים לכלל דיוקנאות של אבות העולם. ספרו של ישראל נעשה ספרם של כל עמי העולם וישראל הגדיל. כי היהודים לא רק קראו חומש למדו אותו והגו בו, אלא גם חרתו את מעגלי חייהם לפי שורותיו, ולפי טעמי הנגינה שלו ערכו והתקינו את כל הויות העולם הזה. על פי סדרות החומש כתבו תאריכים, סחרו־ומכרו, נשאו נשים ורשמו בספר הזכרון ימי לידה ומיתה. רבוניותו של התנ”ך הגיעה לידי כך, שכל פסוק משלו היה שקול כנגד פסוק שבחיים. וכך למדו חומש בחומש, חומש ברש“י, חומש במדרש ואגדה, חומש בהלכה ופסוקים, חומש בזוהר וקבלה, חומש בכל. ולא זו בלבד שהחומש מנעים את לב היהודי ומעמיקו בסיפורי מעשיות, מספר לב היהודי לחומש סיפורים ושופך על דפיו צקון לחשו. ואולי בזאת תיבחן באמת כל יצירה ספרותית, שיש לה ד' אמות משלה, שמתיחדים עמה לא רק על מנת לקבל ממנה שפע, כי אם גם לתת לה צקון לחשנו ולהמתיק עמה שיח כדבר איש אל רעהו. ספר התנ”ך הוא לא ספר, הוא עצם מעצמנו, איש סודנו. ספר האדם, הוא ספר־אדם.

ז. בשערי הספרות

בשני² שערים יבוא האדם להיכל היצירה הספרותית: בשער היחיד ובשער בת־רבים. היינו, בשער עולם־פנים ובשער עולם־חוץ.

כל איש, אפילו מי שאין דעתו רחבה, יש לו עולם של מחשבה גנוז בנפשו, פעמים גנוז אפילו מתודעתו. הוא הוגה דעות ורגשות, או שהם נהגים בו בלא־יודעים. דברים רבים אין הוא יכול, ודברים רבים אין הוא רשאי, לבטאם, או שהם אצלו בגדר הלב אינו מגלה לפה. ויש לו זכרונות עמוּמים וזכירות מטוּשטשות, הזיות משונות, מאוויים מחוצפים או אי־נועזים ויצרים מתפרצים או מבויישים. יש לו בית גנזים מודע ובלתי מודע, מלאי של חומר היוּלי התובע ביטוי. אילו אפילו היה בר־נש אחד תועה שנים רבות במדבר, היה מתחייב להסיע מתוכו החוצה הרבה הרהורים הצומחים מאליהם ודוחקים עצמם לצאת אף משום צורך זה לפנות את מקומם לגידולים חדשים. כעשב השדה פרים ורבים הרהורי־לב משום שנפש אדם מתברכת ממקורה. נמצא שהמחונן בכשרון הבטוי די לו להסתכל בגידולים שבנפשו, שיהא מצוּוה ועומד לתפור לכל רך נולד כתונת של ביטוי ולצור לכל הרהור צורה של רעיון. הביטוי הוא צורך איוורור לנפש אף בין האדם לבין עצמו. כי כל נוצר משתוקק להתוודע לעצמו ואף לקבל על ידי ההתוודעות עליה בשלב גידולו. כדרך שהגולם טורח בעיבוּר עצמו לצורת הפרפר, כך ההתהרהרות הסתמית, התוכן הערטילאי, משתוקקים ללבוש הניב. אין אדם יכול לכלכל הרבה חומר גלמי, שהוא כולו הרהור והריון. הביטוי ומתן הדמות הם קודם כל צורך נפש לכל יחיד ויחיד. הספרות היתה מסתמא יוצאת לעולם באיזו צורה שהיא אילו היה חי וקיים רק אדם אחד בעולם. וזה שאמרו: הביטוי גואל.

אך האדם לא נולד יחידי, ומלבד מחזות היקום הוא מוקף מראות האדם. הוא נושא ונותן בתוך החברה, שואל ומשיב מחבריו לא רק כלים כי אם גם דעות, מחשבות, רגשות ותשוּקות. הוא שכן קרוב תמיד ושותף מדעת ועל כרחו לכל הנברא בצלמו. הוא מחוייב לספר ומתאווה לשמוע. כמים הפנים לפנים כן לב איש אל רעהו. קרי כבריכה. כל אחד רוצה לצוד דגי־רעיונות מלב רעהו, לדעת רבות מחשבות בלב הזולת, אף לסייע לחבר בליטוש מחשבותיו דרך ביטוי. אנו רואים בחוש כי יצר הביטוי טבוע בכל איש וכל אחד הוא סופר בכוח. לב כל דופק תמיד על איזה שער, אם שער פנים ואם שער חוץ. כגון שאדם רואה אילן, מיד צומח לו אילן בתוך עולמו הפנימי; רואה קלסתר־פנים ומצטייר הקלסתר בהלך־רוחו. כל הטוב השפוך בחלל הבריאה, הנחמד לעינים, אף הנאלח והמגונה, המנסר מסביב כקוץ לעינים, כל שפע המראות והחזיונות, נוהרים אל חדרי לב אנוש ובונים להם משכן בתוכו, רב מדי מלהכיל. וכך איתני עולם־חוץ ומצולת לב לוחצים על הנפש ומבקשים תיקון ופורקן בביטוי. הוי אומר: הספרות יונקת לעולם משני המקורות, מרשות היחיד ומרשות הרבים. יש מי שכוח חוץ גובר עליו ויש מי שתציקהו רוח בטנו, ויותר ממה שהוא משמש פה לאחרים הוא מדבר בעדו, וברור, שהיניקה משני המקורות או מכל מקור ומקור לחוד היא כשרה.

ובלבד שלא יזייף אדם את המקורות ולא יחליף את “היוצרות”. יש עובר, כביכול, לפני תיבת הציבור ומשים עצמו שופר לדעת הקהל והוא מלבו יוציא את המלים ומבשרו יחזה. ויש מרעיש את העולם במצוקת רגשות שלא התחוללה כלל בקרבו וכל עיקרו משמש בבת־קול של רשות הרבים. תחליפים והמרות פסולים, אך כל ביטוי גלוי נאמן לעצמו זכות היא. אפילו יעמוד אדם כל היום ויספר לנו על נגעי נפשו בטעם ובתבונה, נשמע לו ברצון ולא נשית עליו חטאת האנוכיות והבלטת עצמו וצרתו. ולא רק משום שאין אדם נתפס על צערו, כי אם גם משום שאנו צמאים לעולם להקשיב לסוד שיחו של אדם. כל גילוי־לב גורם לשומע נחת רוח, מאחר שהוא מעשיר את רוחו. אנו תאבים לדעת מה מראובן מה משמעון ואיננו מתעייפים לשמוע. ובכך יקר ערכה של שיחה אמתית, כי היא גורמת קורת רוח לשניים. אילו ניתן פה לאילן שגוזמים אותו היה מסתמא מבטא את ההקלה היורדת עליו לאחר שמעבירים עליו מספריים לשחררו מסרח העודף, והשדה אילו פה לו היה מברך בקול רם “הגומל” לאחר שמנכּשים מתוכו את העשבים השוטים. וכך מוחו של אדם מגדל לרוב הרהורים שוטים, שהביטוי מרפא אותם.

הספרות כשם שמקורותיה שניים כך השפעתה פועלת בשתי פנים. היא משמשת צינור להזרים לתוכנו שפע חיים מעולם־חוץ, ממראות הטבע ומהגיונות אדם, מהליכות עולם ומארחות חיים של אנשים קרובים ורחוקים. אף היא מנקזת מתוכנו את המותר מזרם החיים המפכה ממקורנו, זה סרח העודף, שעלוּל להציפנו ולחולל בתוכנו ביצה נפשית, הספרות היא חיים וסם־חיים כנגד שפע־חיים העובר על גדותינו. היא מצילתנו מעוני דעת ופורקת מעלינו מהוּמה של עושר דעת; עוקרת קוצים מכרם הנפש וחותכת את היבלית שבלב; חוסה עלינו שלא נגדל פרא. כי יש פראוּת של בוּרות ופראוּת של עשירות הרוח. יש בדידות של לב יבש ובדידות של לב הטובע בים של שירה ואין אוזן קשבת לו. צדקה היא הספרות לעושיה ולקוראיה, עוגן הצלה לנפש שהיא כולה אגן הסער וקרן־הצצה ותוספת־אוזן לנפש הצמאה לחברוּת. היא מקטינה לזה את הצפיפות שבמוחין ולזה ממלאה ריקניות שבלב.

אילולא ברכת הספרות – ואף השיחה בין אדם לחברו היא ספרות שבעל פה, אלא שהיא ספרות־בוסר – היה עולמנו הפנימי עולם התוהו, עולם של פראות וטירוף, של מהומה וזוהמה, של כאב ומצוקה. ילדי הרוח בין זרעא חיא וקימא בין נפלים ונכים, שוטים ופגרים מתים, ממלאים את כל חדרי הלב ועושים את המוח לבית־עלמין. על ידיהם מסתתמות בארות מחשבתנו. הביטוי הוא קריאה לילדי הרוח: פנו דרך! כל שאינו לחיים יסתלק לו! פתחו את השער, שער פנים ושער חוץ, לכל הגיוני לב, הנושאים בחובם גרעיני־חיים, ומי יחרוץ מי לחיים ומי לנשייה? הוא אומר: שר הספרות, אלוּף השכל, הטעם הטוב. הספרות מדריכה אותנו בחיים ונותנת לנו לקח טוב בהגיון הרוח, בבינת הלב, בפעולת המחשבה. היא מלמדת אותנו חסכון ומשקיות אף בחיי הנפש. ועל הכל היא זורעת אור בבתי נפשנו ומלבישה את שכלנו בהירות ואת רגשינו ישרוּת ונקיון. ואין צריך לומר שהיא מקנה לנו ראשית דעת בתורת האמת, כי האמת תורה גדולה היא. לא די לומר רצוני באמת. רצון שאין עמו יכולת אינו משמש כלום. יש משתוקק להיות דובר אמת בלבו ולאחרים ואינו יכול; הוא משקר שלא מדעת או על כרחו. יצירות ספרותיות הנובעות ממקור האמת פותחות לפנינו שער לדעת האמת, הן מרגילות להקשיב לקול הלב, להיזהר מגניבת דעת עצמנו ולבלי להתהלך כגנב בתוך עולמנו הפנימי. לא כל ביטוי גואל. הביטוי המסולף מרבה סילוף. ממילא לא כל ספרות יפה נותנת בלבנו את העולם היפה. סייג לספרות יפה אמת כלומר, אמת־פנים ואמת־חוץ. הספרות היפה צריכה לכוון עצמה כלפי שני השערים בבת־אחת, החיצון והפנימי.

ח. בסימן חירות

ייחדנו הרבה תפקידים לספרות היפה: סם חיים, סם ריפוי, הדרכה בתורת המחשבה, הוראה בחכמה בינה ודעת עצמנו וזולתנו, אף תלמוד חשבון הנפש וראיית חשבון לחיי הרגש. ובכן, דבר הלמד מאליו שרק ספרות יפה זו עשוייה לעשות את שליחותה כראוי ולהיות פודה ומצילה אותנו ממהומת עולם־פנים ועולם־חוץ; שהיא עצמה בת חורין לה ושואבת את סמכותה מתוך איזה עיקרון עליון הראוי לשמש קו מנחה בתוך מבוך התוהו. אין סמכות אלא זו הטבועה בעצם הכוח הפועל בהוראה ובהדרכה. ספרות שאין לה זכות רבונית, שאין לה ד' אמות משלה, שאינה דוברת בקול אנכי, אלא לווה ערכין משל איזו מעצמה אחרת, מה כוחה להערכה, להדרכה, להוראה ולריפוי? הרי היא עצמה אינה גאולה מן המהומה והמבוכה. החבוש אינו יכול להתיר את עצמו, קל וחומר לא את אחרים. הספרות היא כוח הפועל רק במידה שהיא מלכות לעצמה, ויש לה תחיקה ובית היציקה למטבעות, לחוקים ולמשפטים, למצוות ולחובות, משלה. רבים חוקי הספרות הכתובים ושאינם כתובים. מצווה ראשונה בה חירות, שניה חומר הדין, שלישית אי־משוא־פנים, רביעית נקיון, חמישית ליטוש, ששית הגיון פתוח כלפי כל השערים, ואם נבוא למנות אין אנו מספיקים. דיינו אם נאמר שהחירות היא יסוד מוסד בה. רק הנכנס לפרדס הספרות כמבקר בן־חורין מובטח לו שיהיה עובד מסור ושומר נאמן בפרדס. ותנאי מפורש לנאמנות היא ספרות לשמה, כלומר, לא לשמה במובן המקובל והמוטעה, המתפרש כאמנות לשם אמנות, מעין משחק חפשי, ששוב אינו אלא שעשוע; אלא לשמה במובן לשם יחוד קדושת הספרות ושכינתה, בשביל לקיים בתוך עולם המהומה והזעזועים, עולם החיים השוטפים ללא גבולות וללא חשבון, ללא טעם ותכלית, ד' אמות של חזיון טהור, שהן נקודת־אחיזה למציאות של מעלה, של שלוה והסתכלות, של שיקול הדעת וחשבון הנפש. אם אנו מציבים גבולות וסייגים לספרות ואומרים לה מותר לך על מנת שתהיי משרתת, שתפתרי שאלות הזמן, שתשפיעי על פני הדור, שתשקפי יחסי הכוחות בחברה, שתחווי דעתך בצורות בולטות על אי־הצדק של חלוקת המסים במדינה או שתרעישי עולם על עיוות הדין שבמשטר הרכושני, אנו לא רק ממעטים את דמותה של הספרות, אלא גם מצמצמים את כוח השפעתה. הננו פוגעים ברבונות של מי שהוא רואה חשבון ומתנים עמו תנאי, שיגיש לפנינו מאזן כולו ריווח. עיקרה של ספרות חשבון־צדק, משקלות־יושר, ביטוי־אמת, הערכות נכונות, נפוי וליטוש והרחקת הסיגים, עקירת קוצים, ריפוי תחלואי המוח וחליי הרוח. מדרך הטבע, שספרות אמת תשפוט על כל חזיונות החיים במידת היושר ותכלה אגב הילוכה קוצים מחיי החברה. אבל ראשית חכמת הספרות אמתה הפנימית, נוהג של חירות דרך הסתכלות. עיקרה פינוי ערימות של חויות מחדרי הלב וניפוי מורשי לב. הליטוש באמנות הביטוי אינו קישוט ותוספת חן, אלא עיקר. הסגנון אינו מליצה, אלא לחם חוק. כתיבת ספרות בסגנון מרושל היא חטא כדרך שחטא הוא לבלי לדייק במשקלות בכל מסחר וקנין. כלי הספרות הם נפה ומחרשה, את ומעדר, תער הבקורת ומאזני האמת.

הביטוי האמנותי דינו שיהיה בן חורין, שהרי הוא עצמו בא לשחרר. הפסל זורק את הפסולת, משייר את העיקר ויוצא פסל. הסופר מוחק כל תפל ונדוש. ביטוי שאינו מקורי יש בו יסוד של סיטרא אחרא. העלאת גירה בביטוי היא סימן טומאה. דברים בטלים הם מוקצה מחמת איסור. במלכות הספרות שרירים וקיימים חוקים מיוחדים להגדיר הם מי פועל צדק ומי הולך בטל. כאן הבטלה אינה תלישות מחיי המעשה, אלא עשיית הספרות טפלה לעשיה. כאן הביטוי המנופה והמלוטש הוא מפעל. קו שלא כתיקונו, משפט שלא כהלכה, הם בגדר מעילה. מחשבה מנוסחת בהגיון היא מעשה רב. תיאור חלום כהויתו משול להתקנת דרך לרבים. מתן ניב למנת־חיים הרוחשת במדור החשאין של הנפש כמוהו ככריית באר להשקות בה עדרים ולהרוות צמאון עם רב. פרק ספרות נכון וישר בונה אופי, אפילו מתואר בו אופי שבור ורצוץ. חכמת הלשון היא חכמת הלב. סגנון משמעו יושר. המלמד את הבריות לבטא את מחשבותיהם בדיוק, בדקדוק, בהגיון, ללא פחת והגזמה, מחנך אנשים ישרים בעולם, כלומר, מסייע בידי כלל הגורמים הזורעים יושר. הואיל וכך שוב אין לומר שהספרות צריכה להיות מורה להועיל. פעמים הכוונה להועיל מתישה את כוחה, מנמיכה את שיעור קומתה ונותנת בפיה דברי חונף ומותק או מוציאה מלבה גניחות חסוּדות. ספרות סנטימנטלית אפשר שתרכך קצת את הלבבות ותעדן מקצת את החושים אף תפיק מן העינים דמעות של התפנקוּת, אבל אין עמה לא גאולה ולא תיקון. אך ספרות שחותמה אמת וחירות, אפילו היא מתארת סחי שבחיים, מזכה את הרבים, ובלבד שתהא כוונתה רצויה. ספרות בת חורין היא ברכה לעולם וסימן טוב לתקופה.

ט. קו לקו וצו לצו

יכול המקשן לשאול: אם אנו פוסקים רבונות לספרות ומזכים אותה בחירות גמורה ומוחלטת להורות ולדון, להתוות קוים להלך הרוח ולהגיד צווים לכלל כוחות החיים, הרי ערבך ערבא צריך, מי יורה ומי ידון איזו יצירה ספרותית כשרה ואיזו לאו, מי נתיבה ישר ומי לאו, מי קולעת לנקודת האמת ומי לאו, מי כוונתה רצויה להדרכה נכונה ומי זוממת לסלף את המציאות ולזייף את פני הדור? הרי אנו עושים באמת קרית ספר לעיר פרוצה, שכל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול, לית דין ולית דיין, ואַל תקרא – מלכות החירות, קרי מלכות ההפקר. או שמא הדין שיהיו מורים גם לספרות מורת הדרך, יתוו קוים גם לה, שהיא קו מנחה, ואף יתנו צווים לזו שהיא עצמה כולה צו. אכן, קושיה חמוּרה ומעולם לא מצאנו מי שיישבה כל צרכה. אמת ויציב, שאפילו בשוק המסחר אין מצויים כל כך הרבה מזייפי־מטבעות כפי שאנו מוצאים במלכות הספרות. עדיין לא נבנו בתי סוהר למחוסרי כשרונות ועדיין לא המציאו קנסות וענשים למשתמשים שלא כדין בתגת האמנות, לכותבי מליצות שדופות, לתוּכי־רגשות ולמגנבי צורות ודעות. הרבה עשבים שוטים צומחים בכרם הספרות, וזו שלא באה מעיקרה אלא לכלות הקוצים מגדלת שמיר ושית ומרבה רמאים וזייפנים. אבל כשם שלא יכלו חכמים לנעוץ חרב בבית המדרש, שלא יבוא לשם תלמיד שאינו מהוגן, כך אין תריס בפני דלי־כשרון או מחוסרי־מצפון, הלובשים אצטלות של סופרים ואמנים. מכל מקום אין זה תריס לקיים תכנוּן ופיקוח ובקורת על המוחות במלכותה של ספרות ולהטיל נשמות לתוך מחנות־הסגר של מבקרים מטעם. צנזורה של מלכות לא כל שכן שאינה יכולה לתקן כלום. אדרבה, היא עלולה להזיק, לגרש מן ההיכל את בעלי הכשרונות הנותנים אולי מקום לטעות בדבריהם, ולהושיב במקומם את הנכנעים והצייתנים, השואלים בעצת הרשות ומוכנים לשמש נושא־כלים אצל בעלי השלטון. מוטב שניכשל באמנים מנוּונים מתוך רגשנות יתירה, מאשר ביוצרים משרתים בעלי מצפון מוסרי מנוּון. טובים יפוי־רוח מגסי־רוח ובעלי נפש יפה, הסולדת מכל משב־רוח, מאשר סתגלנים ושתדלנים אצל המלכות. אין לנו ברירה אלא להישען על הנס, כלומר על האמונה – כל אמונה המפעמת בלב היא מעשה נס – שלשקר אין רגליים ושתוצרת זייפנים לא תיעשה לנכס צאן ברזל של התרבות האנושית. נסיון הדורות מלמד, שאם אמנם אין לבריות ידיעה ברורה, בטיב הערכין הרחניים, בין ערכי מוסר בין ערכי יופי, מחוננים הם בכל זאת בחוש הבחירה. יחידים טועים ומלבלים, פעמים דורות נאחזים בהבלי שוא ונתעים אחרי אלילי השקר והערכין המדומים, אבל עמים בדרך כלל זורים את הפסולת ומקרבים את הטוב. בסך־הכל אחרון שם דלי כשרון נשכח ופעלם יורד לנשיה. יש השארת הנפש רק ליצירות שבאו לעולם בקדושה ובטהרה. השקר מכלה עצמו. הרקב מרקיב מתוכו. הנוון באמנות הוא דרך הטבע כשלכת בתקופת הסתיו. אין לרסן את השלכת שבטבע בכלי־זינם של קלגסים. הספרות זכות קיומה וראש בושם בה לשמש מקלט לכל סערות הרוח ומשוגותיו, תעתועיו ושגיונותיו, רעשיו ודממותיו, רינוניו וסטיותיו. בתוך מלכות החיים, הטבועה בעל כרחך, מבצרת לה הספרות ד' אמות של חירות. אין ספרות רשאית להתימר בהבאת גאולה ובהרקת שפע ברכה. אין לה כל חזקה על הגאולה והברכה. אין היא מבטיחה דבר, שמא לא תוכל לקיים כלום.

אף־על־פי שאין היא מבטיחה דבר ואין לה לכאורה כל סימני כשרות בולטים, קיימים בכל זאת אילוּ רמזים דקים מן הדקים להבדלה בין יצירה, שמקורה טהור, להיפוכה, או לפחות בין אמן, העוסק במלאכתו לשמה, להיפוכו. כל קול יש לו בת־קול המעידה עליו. יותר ממה שסופרים נבדלים זה מזה על ידי מה שהם כותבים בשיטין, הם נבדלים בין השיטין. יש אמני החיקוּי המסוגלים לעשות לישות כמתכונת הכתב של כל סופר וסופר, אבל אף הם אינם יכולים למשוך ולקחת ולשים לתוך כליהם את המובלעות בין השיטין של המחוּננים. קיים בידינו איזה קנה־הערכה סמוי להבדיל בין מקור למה שכתוב בלשון־תרגום, בין מי שמשמש בקולו לבין המשמש בבת־קול, בין המפיץ חוצה את מעינו לבין המביא מים שאובים לתוך מעינו הסתום. החותם העצמי טבוע בפרק מקורי. חוט של חן אינטימי מתוח על הדברים היוצאים מן הלב.

אילולא אני חושש, שמא אף הגדרה זו סופה להיות מילולית בלבד, הייתי אומר: מודד החום האינטימי של כל יצירה ספרותית מעיד עליה ומורה על טיבה. כפי כמות החום הנפשי ושיעור הרטט האישי, כפי גדלה של רשות היחיד, התפוסים לתוך היצירה הספרותית, יש להעריך את איכותה. גדולה יצירה זו שחלונותיה פתוחים במידה שווה כנגד שני השערים, שער עולם־חוץ ועולם־פנים. לפי מהלכה של היצירה, לפי נקודת מוצאה לפי דרך זינוקה אנו שופטים על טיבה. שופעת היא ויוצאת מרשות היחיד אל הרבים, ניכרים בה רישומיהן של דלי"ת אמות רבוניות, מקורה טוב, ואם לאו לאו. שני קוים ושני צוים לכל יצירה: קו היחיד וקו הרבים, צו הנפש וצו הצבור. יש בה רק קו אחד או רק צד אחד. בדוק אחריה ותראה, שבמצחה חרות סימן השאלה ואיכותה שנויה בספק.

י. משבר הספרות

הסתכל מבחינה זו בגורמי־חוץ רבים ושונים, חיוביים ושליליים, הפורצים לתוך רשות הספרות לפגוע ברבונותה, לכפות על זו, שעיקר יניקתה מאצילות, חוקי נוהג ומשטר של חיי המעשה ושל המרקחה המדינית והציבורית עד כדי להטיל עליה מרוּת של פיקוח ותכנון, ותבין כמה קשה הוא ענין דלי“ת אמות של ספרות. לא בכדי מכרזת בת־קול שאינה פוסקת על משבר הספרות. ואכן, המשבר מלפף את הספרות החדשה כמעט מעצם היולדה והקרע מונח בשרשה ממש. כלום מה מלאכתו של הסופר? הסתכלות מתוך עצמו בכל זולתו, התכנסות לתוך איצטגנינותו לשם זינוק אל החוץ, היצמדוּת לרשות היחיד על מנת לפרוש מצודתו ברשות הרבים. הרי זו מלאכה העושה את הנפש כמטוטלת, תלויה ומרחפת בין הרשויות, דרוכה ונדה בין שני עולמות ועתים מנוּדה לשניהם, רכוזה לאין שיעור כלפי פנים ויוצאת־חוץ ללא הפוגה רדופה ונלבטה, אכולה קרעים וסתירות, תופשת מרובה להרחיב את נחלאותיה והישגיה ומפאת רוב מרוּצה ומהותה עשויה לאַבד גם את חלקה המעט, עשירה סוערת ולא נוחמה, סחופה ודוויה מעצמת המתח, רועה חלומות מרחוק וחובקת מרחבים עד שנשמטת קרקע המציאות מתחת רגליה. יצירה היא קריאה מן המיצר למרחב, התפשטות עצמו לשם כיבוש חיים זולתיים, כלומר, שבירת הלוחות הראשונים, האישיים, בשביל לחרות איזו דמות כללית, טיפוסית לרבים על הלוח. יצירה היא שבירת עצמו, משבר לפי התוך והעיקר. אך אינו דומה משבר פנימי, הנובע מתוך עצם מהותה של מלאכת מחשבת, למשבר הכפוי על סופרי הדורות האחרונים מטעם גורמי־חוץ, שענינו התנקשות ברבונותה של מלכות הספרות, חתירה להחרמת דלי”ת אמותיה של הספרות, פגיעה בבבת־עינה.

אמת היא שלספרות בת הזמן החדש לא היו ימים טובים אלא במנין קטן ביותר. אין לציין בתולדות הזמן החדש יובל או שמיטה, שאמנים ישבו להם בשלוה בדלי“ת אמות של אמנותם לעסוק בה. אולי רק מעטים בכל דור ודור, יחידי סגולה ממש, זכו לעבודה לשמה. עוד ביירון ראה פחיתות הכבוד לעצמו לקבל פשיטי דספרי ולעשות את רוח־הקודש קרדום לחפור בו. הבוז לשכר סופרים היה סייג לאי־תלות הסופר, לקוממיות רוחו, לגאון חירותו, מגן הכוח לדלי”ת אמות של הספרות. ביירון היה האביר האחרון, כמדומה, שביקש לקיים בעצמו: מה אני בחנם אף אתם בחנם. חוש נכון הגיד לו, שחכמה משתלמת סופה להיות חכמה חיצונית ולקבל גם השראה מן החוץ. אך טחנות הזמן טחנו קמח של משטר רכושני, הגורס לא רק אם אין קמח אין תורה, אלא גם פוסק הלכה, שכל צמח ספרותי שאינו עושה קמח, קמח רב, אף איכותו מבוטלת. כשם שכל משלחי היד יצאו מתחומי הביתיות ונהפכו לתעשיה, אף הספרות נעשתה מיצרך, שמשווקים אותו וחוק ההיצע והביקוש חל עליו במלואו. אותה שעה נשברה הספרות שבר כפול. לא רק החוץ כי אם גם השוק פרץ לתוך הפנים ולפני ולפנים של היכל היצירה. רק יחידי סגולה, מפונקי הגורל, שאוצר אבות הזיל להם זהב, או שחוננו מלידה באופי של ברזל והיו מלוּמדי סבל ורוחם לא נשברה בהם מכל פגעי העוני והרעב, יכלו לקיים אלה מעושר ואלה מעוני יצירה לשמה ולהיות בלוטשים. במאה התשע עשרה העשירה בכשרונות נמצאו כמדומה רק שניים, והם עתירי נכסים, שנשאו בגאון שרביט האמן והיו סופרים באמת, היינו, סופרים כל מלה ולוטשים כל משפט בחבוריהם, דורכים בשבילם זקופי קומה, אישים עצמאיים, גאיוני הרוח, אינם מוותרים על קוצו של יוד מאמתם, מקדשי שם היוצר, מלכים גדולים מדלי"ת אמותיהם, הלא הם טולסטוי ופלוֹבר. שלישי להם פרוסט. רביעי להם מנדלי. ומבין המשוררים בודלר ורילקה. ודאי היו גם רבים אחרים שנשאו את נפשם לעלות אל הר ה'. הם נאבקו עם המכשולים של עולם זר ועויין, עולם עסקי, הלוטש עיניו על כל גרעין של לוח הקודש לעשותו עובר לסוחר. רבים נפלו ונתרסקו והפיחו את נשמתם בכפן בפועל ממש. רבים נפלו לתוך יאוש ומרה שחורה, לתוך המסבאות ולשגעון. מאבק האמן על עצמאותו הוא מאבק רב יגון, שופע משברים, רצוף שברים וקרעים.

אך כשם שאינו דומה משבר פנימי למשבר הכפוי מטעם כוחות־חוץ הגלומים במשטר של תעשיה, כך אינו דומה המשבר הכרוך בתעשיה למשבר האחרון שבאחרונים הממשמש ובא ודומה שאנו עומדים בתוך תוכו, שמקורו במגמת התכנון המתפשטת והולכת אף בתחומי היצירה האמנותית בכלל והספרות בפרט. אמרנו שהספרות עושה את דרכה בן קו לקו, היינו, קו רשות היחיד וקו רשות הרבים, אך מגמת התכנון אינה גורסת שני קוים אלא קו אחד, לא זה של היחיד אלא זה של הרבים, ואף לא של רשות הרבים, אלא של הרשות בכבודה ובעצמה, היינו, של אותה מעצמה שהשלטון הוא מהוּתה, שלטון על הגופים, שלטון על הדעות, שלטון על החיים, והנה היא באה ותובעת לעצמה שלטון אף על הנשמות, על רוח הקודש, על הכשרון. אם סתם התערבות חיצונית לתוך בית היוצר גורמת תקלה לרוח האמן, שאין לה שגשוג אלא במלכות החירות ושואבת את עיקר החשק לעשייה ברצון החפשי, קל וחומר התערבותו של מנגנון, שהמרוּת וההפחדה, החומרה והקפדנות, התקיפות והתוקפנות, הן עצם מהותו. הרי יש כאן התנקשות לקעקע את הבירה של מלכות אמנות, עקירת דלי"ת אמות של אי־תלות מן השורש. פסוק ראשו ולא ימות? יתכן שעמים יכולים להוציא לחם מן הארץ על ידי שמצווים עליהם בשוט ובמגלב, אבל אין להוציא אפילו פסוק נאה מפרק־שיר על ידי שוט ומגלב. יצירה היא כל עיקרה שעת רצון וחופש רצון, שמחת ההתנדבות, משוּבה נשגבה, משחק קדוש, חכמה עליזה, בשום אופן אין מלאכת מחשבת נעשית על ידי בחינת “כעבדים”, ורק על ידי בחינת “בנים”. לא אם־אם אלא רק. כתינוק המתחטא הוא האמן. יגידו מה שיגידו, אין האמנות רק לחם. אם אין בה מטעם המן אינה אפילו פת קיבר. אף מעוטי תרבות מנחשים בחוש, שטעם אמנות הוא באור לא מעלמא הדין, בנשמה יתירה, בחן סגולה.

משטר עגל הזהב עתים סוגר את אמניו בכלוב של זהב ועתים, והללו מצויות יותר, הוא מורידם למרתפי־עוני ונוהג בהם דרך כלל כהדיוטות בתלמיד חכם, שתחילה הוא נראה בעיניהם כלי זהב, לאחר כך כלי כסף, לאחר כך כלי חרס הטעון שבירה. ובודאי שהוא מקצץ בנטיעות וגוזר על אשלי רברבי, שלא יאמירו את צמרותיהם למרומים, ופעמים רודף באף ובחימה בעלי שיעור קומה. מכל מקום הוא תובע מנושאי דגל מחנה האמנות התאמת עצמם והטעמת צבעי דגליהם לדעת הקהל המהפכנית ולטעמו הנע ונד, וקשה מכל, שהוא מסנוור עיני חכמים בברק הכסף ובאור־רמיה של התהילה ומחלחל את הפומביות הזדונית לפני ולפנים של היצירה האמנותית, הניזונה מן הצינעה וגדלה בחשאי. אך, ניתנה האמת להיאמר, עדיין מניח משטר חנפני זה מקום לשארית הפליטה. יחידי סגולה הברירה בידם לבחור בבדידות מזהירה ולהסתפק בקב חרובים. לא שמענו שהוא מחייב חרפת גלות כמומרים להכעיס את אלה שמתייחדים להם מרצונם הטוב במגדל־שן. הרוצה יכול לחבר ספרים שהם בגדר רזין דרזין, שאין דורשים להם, שאין להם מהלכים בשוק, שאינם מנחילים לבעליהם לא כבוד ולא מזון סעודה אחת, ואדרבה, מנחילים להם לעג וקלס. בשכר זה הם עומדים ומצפים, לפי תום אמונתם של מחבריהם, למשפטם של הדורות הבאים. ואמנם, רבים שנתקפח חלקם בעולם הזה שעשעו את נפשם בתקוה לחלק לעולם הבא ובתקוה זו, שנתבטאה לפעמים בגלוי־לב מהול שגעון הגדלוּת, שאבו עוז ובטחון, ופשוט, כוח, לעמוד בסבלם ובמריים ולהפיח את נשמתם היתירה לתוך המדבר שמסביבם. אולם מנגנון אגרוף הברזל אינו מניח כל ברירה ואינו משייר לא פירצה לבריחה ולא כל סם של תנחומים ושעשועי־תקוה. הוא מותח “קו” שהיציאה ענשה כרת בעולם הזה ובעולם הבא.

העליה למגדל השן היא חטא, שעליו מורידים ואין מעלים עוד. כל הסח מכבשוני לב היחיד דינו כעריק. הפותח שער לחיי הגניזה שבנפש הוא סוטה. הלבטים האישיים הם מרד במלכות, העצבות היא חבלה, הספיקות טריפה פסולים, כל העולם האינטימי של הפרט, שאין בו צורך למולך הצבורי, טעון קבורה, ואף קבורה אינה מועילה. מי שנמצא חשוד בחיי־נפש מתחייב בנפשו ושוב אין לו תקנה. מתהלך הוא במחנה כמצורע עד שאומרים לו צא טמא לחיסול. מלכתחילה תולים מנעול על העולם הפנימי וגוזרים על דלי“ת אמות של שאר־רוח, ואף על דלי”ת אמות של צער אישי. לא זו בלבד שאסור לאמן לדבר בקולו, אסור לו אפילו לשמש בבת־קול מן הנפש. ריח של ביחידות הוא מעילה בנכסי הציבור. רק המלכות ומותחי קויה רשאים לפסוק הלכה אילו רגשות ורעיונות מותרים לבוא בקהל ואילו הם בגדר סחי ואשפה ורשע כסל, השמצה וחבלה. המלכות ומותחי קויה מחברים את הטיוטה ומדברים במפורש מתוך גרונם של המחברים, ופעמים אין אומר ואין דברים, אבל נשמע קולם. עקרון החירות ניטל, אף נשמט היסוד האישי מעיקרו. ולא עוד שוחד דק מסנוור העינים, מכבים נרו של יחיד. כל הגניזה שבנפש חרם היא. אסור לנגוע אף ברמז שברמיזה בשטח החיים הפנימיים, שהוא בגדר לב לפה אינו מגלה, הנותן תבל ראשי בנעימת היצירה. מלכות שאר־רוח נהפכת למלכות הקפאון, שאין בו אף משב רוח, לא קורטוב לחלוחית של חשבון הנפש. כל זכר להרהורי־לב הוא מעילה. כיסופים, חלומות, געגועים לא כל שכן. השתפכות הנפש על אחת כמה וכמה שהיא דבר שאין הדעת סובלתו, לאחר שהנפש עצמה שמוטה. נפש, כידוע, פרטית לגמרי, וכל פרטי הוא מעשה זדון. האינטימי נידון לעזאזל. ספרות זו, מה משתייר בה? פנקסנות יבשה של המציאות, פרטיכלים של ישיבות וכינוסים, של תהלוכות ומלחמות, של עסקי עבודה ודרשות על פריון העבודה, דינים וחשבונות על מפעלי ציבור ועל תקנות המלכות, שאפילו כוונתם רצויה לעמול עם הציבור ולשקף את החברה אינם עושים כלל את שליחותם, מאחר שאין לשקף את הציבור אלא בקנה הצופים של הפרט, באצטגנינותו של היחיד היושב באהלו. דרושה מידה של בריחה מן הקהל בשביל לשמש שופר נאמן לקהל. צא ובדוק, שכל הנביאים שמסרו נפשם ללא שיור לתיקון העם תחילת דברם היתה בריחה. “שלח ביד מי תשלח”.

אין תימה שהספרות, שכל ימיה בכל הזמנים הם מַשברים, כלומר, משבּרים, שיחידי סגולה שהשכילו להתהלך עם הנחשולים ולנענע ראשם על כל גל וגל, הצליחו לצאת מהם בשלום ולשבור את המשבר, כיוון שמותחים עליה מידת הדין של ה“קו” הריהי נתקעת לתוך מבוך שאין מוצא ממנו, כל באיו לא ישובו! רבים מפרחי הכשרונות בימינו שוגים ומשגים, כשהם מקבלים על עצמם עול מלכות הקו או עול קו המלכות. סבורים הם, שעל ידי כך הם כביכול מעורים בלב החברה ועוגנים במקלט בטוח. אכזבתם עתידה לבוא בקרוב. ודאי שהיא מקננת בחובם מתחילתם. לבם מנבא להם אפילו אינם יודעים מה הוא מנבא. חשים הם פחדים בלב, הם מתהלכים בבית־נפשם כזרים, אינם מעיזים לנגוע בנושאים המסוכנים – וכל נושא הנושא את עצמו מסוכן במלכות הקו – והם מצווים לחבר ספרות, שהיא כל עיקרה עשיית נפשות, מתוך שאין מניחים להם אמונה בנפש ובהשארות הנפש. סופרים בני התקופות הקודמות התחילו בתום אמונה ונתקעו לתוך משברים; פרחי הכהונה בזמן הזה, אהה, מתחילים מן המשבר. פרחי־סופרים בזמן הזה, בואו חשבון, חשבון הנפש. ואתם המעטים הדבקים באמת היצירה צאו וכבשו לכם כבני חורין בעוז מחודש דלי"ת אמות של ספרות.

היתכן סיפור מודרני? ספור העלילה נשמתו והמאורע ילד השעשועים שלו. כדרך שהנס הוא ילד השעשועים של האמונה, לפי הגדרתו של גיתה. אבל מה משמע מאורע, אם לא הנחה בדבר מציאותו של מאָרע, כוח מכוון, המגלגל עילות ומסבב סיבות ומדריך את ההתרחשויות השונות לידי מכנה משותף אחד? הוי אומר: אף המאורע אינו אלא שנוי מונח למושג נס, המתנה את אפשרות התקיימותו במציאות ההשגחה… ואילו משנתקפח תום האמונה בנסים על מה יש לספר? בוודאי שבחיי כל פרט וצבור מרובים המקרים, אבל ערכם חשוב רק משהם נשלבים לחוליות, המהוות את שרשרת המאורע; משהם משתעבדים בכוח חוקיות עליונה למטרה סופית וגורלית, המתרקמת ומתוודעת בתוך תודעה קדמאית אחת, החוזה מראש את המעללים עם כל תסבכתם עד היתרם האחרון. המאורע צד לתוך פקעת את האישים המפרפרים בסנוורים. הגצים הניתזים מבין מפלש ענני האופל של ההוי האנושי, כגון רמזי תאונות וניחושי התרחשויות, מציתים לפיד הפלא מעל לספור, הנוהר אל ההתרה, מחויבת המציאות כשם שמחוייב־המציאות מסבך הסיבוכים ומעלל העלילות. ואילו מקרים לעצמם בלי העלילה כגולת כותרתם אינם אלא עלים נדפים, קורים חדלי ממשות אמתית. לכל היותר הם מצטרפים לאוסף תאונות, המפתיעות או מאדישות אותנו, לצרור ריגולים ורמזי רכילות מחדר המבשלים או מחדר המשכב של חיי הזולת, שאין בשמיעתם או בקריאתם אלא משום מתן גרויים בודדים, שאף הללו אינם אלא מקריים. אם ספור העלילה נועד להעתיק את נפשנו לתוך ספירה עליונה, ששם הכל נתון במזל הקבע ובשיתוף גורל, הרי הרצאה של תאונות משקיעה אותנו לתוך המקרי ואין היא ראויה כל עיקר לתואר ספור.

ספור – הוי אומר: יש דבר מה שכדאי לספר עליו. פלאים מתחוללים בחיי אנוש, שראוי לצפות להם, להתגלגל, או לגלגל את הגבור, אליהם, דרך גלגולי תאונות ומניעות שונות, על מנת לבוא על השכר הצפוי. ולא עוד אלא שקיימת אמונה, כי יש אחרית ללבטי האנוש והחיים אינם תהליך עוור. לא שכל ספור מחייב מוסר השכל. אלא שמוסר ההשכל מקופל ממילא בתוכו כרוח בתוך המפרשים (אם כי מפרש נח או אפילו משוך על ידי מניעים מלאכותיים אינו מחייב את מציאותו של הרוח בתוכו). אין טעם לרקמת הרפתקאות סתם בלי מחוז חפץ. הספור חד חידה ואין חידה שלא הוכן לה מראש פתרונה המתיר – מתיר בשני המובנים – את פקעתה. סתם ספור מעשה, שאינו משחר מוסר, אינו אלא שיחה בטלה. ואפילו שיחה איננו. פרוזה ביונית פירושה שיחה הולכת למישרים, הולכת בכיוון מה. מרוצתה התכליתית אל נקודת סיומה היא הצדקתה. היא גם מהותה. ואילו ספור עומד הוא יצור נעווה. מותר לסבך את הגבור בכל מיני בלהות ובסיבוכים לאין שעור ובלבד שנהיה מובטחים כי ברגע הדרוש, האחרון, תזמן לו העין הצופיה את סופו הנכון, אם גואל ואם גוזר כליה. הספור מתחילתו ועד סופו רקום סיומים, מכיוון שכל נקודה במרוצתו מהווה סוף לגבי קודמה ואתחלתא של הבאה. מכאן הרגשת המתיחות והטלטלה, שהוא מעניק לקוראיו. דחיקת הקץ היא דפקו. הפרטים שבו משולים לאותן תחנות, שאנו עוברים עליהן ברכבת המהירה במסענו אל מקום חניותנו, שחשיבותן של הללו מונחת רק בתוך הכרה זו, שהנה כל אחת מהן, במעופנו עליה, מציינת לנו את הבלגתנו עליה והתרחקותנו הימנה. ואילו כל תיאור דברים ומצבים, המרתק אותנו אל הפרטים וקובע ערך לכל אחד מהם, ולא עוד אלא גם ערך עצמאי, ראוי הוא שנציין אותו בתואר אחר שהוא, שאין בינו ובין הספור ולא כלום.

הספור הוא פרי התרשמותו של מי שראה דברים והשתומם. שודדה המערכה והתחולל נס. העולם העתיק סיפר ספורים. הוא לא ידע בדרך כלל מעשים אלא נסים. בו לא היה שום ערך לדרך הטבע, או שהטבע כולו נשתקף לקדמונים דרך אספקלריה של למעלה מן הטבע. אין הרפתקאות אלא מפעלים. אין הרפתקנים אלא גבורים. אין כמעט אנשים אלא חצאי אלים, נפילים או אבות. כל מה שתספר לבני אדם עליהם יש בו מן המופלא. גם האביר בימי הביניים גבור הוא, אבל לא מרום מבני אנוש, לפיכך מעשיו נרשמים במגילה כהרפתקאות. בניגוד לגבורי התנ"ך ואגדות יון אין הוא שגיא כוח, לא ראש לגזע, לא סמל של עמיות חדשה, שנתגלתה אליה השכינה ומסרה לה שליחות חדשה, אלא איש חידה, שהוא גופו עודו מאמין ביעודו המסתורי; אולם הוא נראה בעינים זרות, חילוניות, אי מאמינות, והוא מולעג על שום שאין התאמה בין אופן התגלותו לעצמו ובין הצורה, שבה הוא נחזה לאחרים. הלעג מבצבץ מתוך גוף הספור האבירי, שאין רוח הקודש שורה עליו, עוד לפני שבא סרוונטס וגילה את המצחיק שבו. ולא בכך גדלותו של סרוונטס, שהוא גילה מה שהיה גלוי גם לפניו, אלא בכך, שעם שהוא קרע מעל הספור את הפורפוריה העתיקה והבלה שלו, שכבר לא הלמה אותו, החיש לתפור לו כתונת פסים ממין חדש לכסות בה את מערומיו. הוא הכה במחץ לעגו את העלילה החצונית וההרפתקנית, שתבוסתה כבר היתה שלימה גם לפני כן ויצר את העלילה הפנימית, הפסיכולוגית, כמסד לספור.

לפיכך הוא נחשב לאבי הספור המודרני.

עלילה פנימית מה משמע? אף היא נעוצה באמונה בהשגחה עליונה, מדעית, המתווה את קו ההתפתחות של כל בריה מתחילתה ועד סופה. כעולם העתיק כן המדע, שצץ ונזדבל מתוך מכתותיה של הדת, מעמיד בתקופת השחר שלו, שחל בשקיעת שמשם של ימי הביניים, את האדם, הגבור, במרכז ההויה ועושה אותו סליל מסביבו מתגוללת התולדה. שוב אין היחיד, קל וחומר יחיד הסגולה, פרט בלבד, אלא כוח, ובא־כוח של כלל אישים. ולא שהוא מסתובב מסביב לצירו כבריה עוורת, ממשות ביולוגית, אלא כשליחות מודעת לעצמה ומודעת לכוח התולדה המכוון או ההוגה אותה, וכפי הניסוח של הגל, רוח העולם הוגה באישיות אחת את עצמה. בתוך הרוח העולמי הזה מהלכת האישיות הנבחרה – וכל אישיות היא נבחרה מבחינת תכלית מסוימה – מהלכת ואינה עומדת. שוב יש מה לספר על ההליכות הללו, על התמחויותיה של הישות הזעירה בתחומי ההויה, על כל התרחשויותיה בקרבה. שוב קיימת תכלית תולדתית אלמונית, שכל צירופי היחסים, הסיבוכים והנפתולים, המלוים את הפרט במהלכו אליה, ראויים לעורר בנו השתוממות, להפעימנו בצפיה־עירגון למהלך הסופי שלו. כל לבטיה של הנפש, נדנודיה, ניעיה וזעזועיה, קובעים חשיבות כתחנות־כוח, שעל גבן הננו עוברים במעופנו אל מפעלה האחרון של האישיות, הנותן את הפורקן לכוח־הפועל שלה ומקרבתה אל שורש נקודתה. אף מדע אדם זה נתון תחת כוכב האמונה: אמונה בנקודת הסיום, הצפוי לכל בר נש, בה הוא מגיע לידי הגשמתו והשלמתו. אכן, כל ספור מהווה מרכבת־הנצחון, שבה נוסעת הנפש הפועלת לביתה, למכורתה, אל שבת השבתון שלה.

במרכז הספור הראשון עומד תפוח, אותו אכל אדם הראשון וסופו שבא על ענשו וגורש מגן עדן. זהו הסיפור התמציתיי, שנוצר בזמן מן הזמנים במוח אנוש, המושלם ביותר, רב המשקל והתוכן. בשל תפוח אחד חטא קדמון רובץ על כל הדורות. דומה לו בגדלות המגמה הספור על הארגתים, שנסעו לקולחידה לחפּש את איל הזהב, האוצר בחובו אושר למין האדם. אף כאן נעצרת הנשימה על כל שעל. כיוצא בזה מסע אודיסיאוס אל פינילופה הנאמנה. קורות פרומיתיאוס. כל עובדה חותכת גורל האנושיות. אילמלא אמונה בגורל לא היה מעשה אדיפוס ראוי כלל להיות מסופר. ואלמלא האמונה בחוקיות המדעית, המלכדת אטומים ומקיימת משטר תבונה בצירופי זרעים ומגלגלת כוחות לתוך נפשות בסוד התורשה אין מסד לרומן ולדרמה, שהגיעו לפסגת בטויים ביצירותיהם של בלזק וטולסטוי, זולה ואיבסן, יקובסון והויפטמן, ברומנים של גיטה ודוסטויבסקי ואפילו בנובילות של אדגר פו. עד כאן כל זמן שהמדע היה מאושש, לפי אמונת כהניו, על כוחות־החשמל, המגנטיזם, הכובד – או לפי דעת אחרים – על חוקים ואפשר היה לספר את קורות הכוחות או החוקים האלה, כשפעולתם מתגלמת ביצור אנוש אחד או בחבר אנשים, הנעמדים זה מול זה או זה על יד זה ביחסים, הנלחמים זה עם זה או משלימים איש את רעהו. כשם שהנס בעולם העתיק נתרחש בדרך גלוי שכינה לגבור הנתון בסבך המעשים או התועה בדרכים בחיפּוש מכורתו, והוא שהיווה את סיום פרשת הנידונים, כך צפוי הסיום החוגג והמתיר לספור העלילה הפנימית, שאף בו מתגלית המגמה הסופית של הכוחות או החוקים, שנתכשרו בשעת מרוצתם אל הפורקן. ואולם משניטל מאת המדע תומו ועבר תור הזהב של אמונתו בעצמו ופג הבטחון במציאות אילו כוחות או חוקים שהם אם כן מה הם החמרים שנותרו לאמן הזמן לעשות בהם שימוש ומה הם הענינים שיש לספר אותם?

ולא זו בלבד שאין בטחון במציאות הכוחות והחוקים אלא שאין בטחון במציאות – הרי ממילא נשמט האריג לטווית הספור. לפנים, כשהעולם היה נתון אלא שהיה טעון עיבוד ושמירה מצד האדם עמד האדם על העולם וספר את קורות עצמו עליו ובו. אולם משהחריב לנו קנט את המציאות לעצמה וזרק את הסיסמה, שהעולם לא ניתן לנו כמציאות שבפועל אלא שבכוח, שעלינו לייצר אותה הרי שניטלה כמעט מאתנו האפשרות לתאר אותו – כיצד תתאר מהות, שהיא נוצרת מתוך התיאור הזה גופו? – על אחת כמה לספר אותו. מימות קנט ואילך אין עולם משותף לכל הבריות אלא קיימים עולמות פרטיים, מציאויות נפרדות, שאין כמעט כל קשר ביניהן. יכול מי שהוא לספר רק את קורותיו הפרטיות. אין שיא כללי לספור. אין שיתוף גורל. אין נחלת גזע. אין בכלל סיום. כי אם יש פחד מפני הסיום. שכן הספור בעולם סוליפסי זה נובע רק מתוך אותו נימוק, שבגללו ספרה שכריזדה במשך אלף לילות ולילה: הפחד מפני התהו בגמר הספור. משום כן אין הוא שואף כלל אל נקודת הסיום. רצה לומר: אין הוא כלל בחינת ספור. אמנם, הספור הגדול, הקלסי, פרח ושגשג הרבה שנים לאחר קנט. אבל זו היתה פריחה מהירה ולהוטה של שעת שקיעה. שרשיו כבר נפצעו בכוח המחץ של קנט, אלא שצמרתו טרם הרגישה בכאב. להיפך, דומה היה שכוח החיים שלו פרץ ביתר אונים. זה היה להט קדחתני של שחפן. כך חיה ירויה מגבירה את מרוצתה, כאילו בשל המדוים לה תוספת כוח, רצה עד שהיא נופלת. האם לא נפל גם הספור בנופלים?

לספר אפשר רק אם יש זה מול זה. שני כוחות נצבים ומתאבקים איש עם רעהו או עוינים זה את זה… אבל מה טיבם של שני הכוחות הללו? האמנם שניהם שוים הם אם ככה כיצד תבוא ההכרעה הסופית ביניהם, שבלעדיה אין ממשות לספור? בעל כרחך אתה אומר, שיוזם הספור שומר בגלוי או בסתר יחס העדפה לגבי האחד או השני. אברהם ועפרון החתי. יעקב ועשיו. יוסף ואחיו. גם הספור הקלסי מטפּח חלוקה זו: הטפוסים החיוביים זכאים הם במאה אחוז והשליליים – הם רשעים גמורים. לפי עיקרון זה מתנהגים לא רק דיקנס, הוגו, סינקיביץ, ולטר סקוט וכל נאמני האסכולה הרומנטית, אלא אפילו ריאליסטים ונטורליסטים כטולסטוי, דוסטויבסקי, איבסן, הויפטמן ואחרים. זוסימה הקדוש וברנרד הנזיר ניצלו על ידי דוסטויבסקי ואיבסן ההרסנים מתוך מכתות עולמם החרב, שרידים לגזע המושלמים, כנפשות בתיבת נוח לחיות מהם את זרע הספור. עדים הם על ההגות הכמוסה של מחבריהם להישתל בתוך נוף האמונה העתיק. וכל כמה, שהם ושכמותם הצליחו להיקלט לשם בה במדה עוד טוו את חוט הספור. שניהם ושכמותם חשודים בעינינו על כך שהם טפחו בסתרי הכרתם “תכלית” לאדם, שהם השקיפו על העולם דרך שפופרת התכלית. הם גם הרהיבו עוז לא פעם לרמוז לנו או להביע במפורש ש“התכלית” ההיא נהירה להם. לפיכך הם נעשו בזמן החדש אבות הספור, שהוא תכליתיי במהותו. אבל משמתקפּחת האמונה במציאותם של כוחות פחותי ערך ושליליים, לאחר שכל זה שקול כנגד הלזה, עד שאין סכוי להכרע מאיזה צד שהוא, הכיצד תפרנס את הספור? לאן ילך זה שהולך אם לא לקראת הפורקן וההסתיימות?

אם ההילוך הוא הכנף האחת של הספור הרי הגמול – הכנף השניה שלו. אפשר להגדיר את הספור כתהליך או התמשכות מן זה אל מעבר מזה, מן ההווה אל העתיד, מן הראשית אל האחרית, מן העולם הזה אל העולם הבא. ואין עולם הבא בלי שכר ועונש. המעללים הטובים והרעים יבואו על שכרם וענשם. אם הסוף צריך לאחות את הקרעים ולאחוות את כל הדברים ולהביאם לידי שלימות הריהו מצווה גם כן להנחיל להם את התום. הסוף מוכיח כי הכל נהר באפיק התום אל שלימותו. יש בכל טפה של התרחשות כדי הויה תמימה ומושלמה, אם כי החוליות בשעת התהוותן נראו כנפרדות או כמקריות. לאמתו של דבר, הענינים מתרבצים זה על גבי זה כרבדים, שמתוכם נוצרת הבריאה. העולם אינו עומד, אבל הוא גם איננו רץ אל התהו. מגמתו: מעשה התאחדות של נפרדים, זיווג של שני פרטים. אין תימה אם האהבה היא הכוכב המנחה של הספור, היא עין ההשגחה, המדריכה את שתי הנפשות אל פסגת סיומן החוגג: אל הכלולות. החתונה היא רוח בכל ספור, התחנה האחרונה והמאוששת, אליה ירוצו כל המאורעות. לאחר חתונת הדודים אין שוב מה לספר, מכיוון שלאחריה אין מאורע דומה לה, או שבכלל אין שוב יותר מאורעות. על כל פנים אין יותר נסים. כי החתונה היא הנס האחרון בחיי כל אדם. לאחריה אפשר רק לתאר פרטים: יחסים בין אשה ובעלה, צער גדול בנים. בחיי הנישואין אין בכלל יותר מירוץ ואפילו לא הילוך אלא שירוך אטיי, כשם שהתאוות מתרדמות. אלא אם כן נכניס לתוך משחק שני הכוחות כוח שלישי, הנעשה שאור בעיסת היומיומיות. אותה שעה מתחדשים שוב מעשי בראשית וספור המעשה מתחיל מחדש. החתונה היא פסגת החיים הספוריים, מכיוון שהיא משלימה את המעגל ומנחילה נצחון לטוב על הרע, לבנין על ההרס, לישוב על התהו. לפיכך הספור האמתי הוא זה, המסיים את עצמו בתוך החתונה ומוריד מעל לכלונסאות החופה את המסך של הבאות, או, שלב נעלה מהקודם, משהנאהבים חוגגים את זיווגם בתוך המות, אם שניהם יחדיו ואם אחד מהם כוורטר הצעיר. האוהב המאבד את חייו מאבד רק את חייו הפרטיים, ואילו את החיים הכלליים הוא מאדיר, מתוך שבמותו הוא מקדש את האהבה, שהיא בושם החיים. ואף על פי שלכאורה ניצח המות – הכוח השולל – את החיים־הבונים – ניתן לנו פצוי, השווה יותר מחיי פרט אחד, והיא קידוש האהבה בת הנצחים. כללו של דבר, כל ספור משמעו הליכות נפשות אל חג הזיווגין, תהלוכה או מרוצה אל מחוז נכסף אלמוני, כמסע הארגתים אל קולחוידה, כעליית רגל אל אלדורדו.

אולם לאן ינהר הספור המודרני, המתאר נפשות שכבר פגו בהן הבטחון במציאות התום והכיסופים לשלימות ולהתאחדות עם מי שהוא או עם מה שהוא? כיצד יתכן ספור בדור, שאנשיו נולדו וחיים תחת כוכב הרווקות, כל נפש לעולם בגפה תשב, תוך בדידותה הקוסמית תתבצר בפני אלהים והשטן? החתונה המוכנית, אם כי גם היא בת הפריה ומקימה דורות, דומה לאותה חתונת הנשמות של המאמינים כמו הכלב החי לכלב, אחד ממזלות הרקיע, כמשלו הידוע של שפינוזה. איזה פתיון נוצר מחבר בזמננו לשם הסיום לפצות בו את קוראיו? איזו תכלית? ומה הגמול? המושג מאורע במובן הקוסמי ניתלש כמדומה לחלוטין מתוך התודעה המודרנית, כשם שהמונח נס בטל בערך המלין שלנו. כל המאורעות נתפקקו וירדו לדרגת תאונות או מקרים בלבד. מסופקני אם מושג החתונה, כעיקרון מתפיזי בל ימוט, כמהות מתוך סדר עליון, יש לו עוד שורש בתפיסתנו. נעתק המרכז מפסיכולוגיה לביולוגיה, מזיווג להרבעה, מנטיות מוּדעות למשיכות גלמיות ומצירופים להרכבות. במלכות המקריות והגלמיות אין מציאות לטרגיקה. רסיסים המתלכדים יחדיו אגב תעיה ותאים הנפגשים בדרך דחיפות גומלין, אינם מחפשים תיקון, אינם בונים שום בנין מושלם, שיהא קיים לעדי עד ואינם שואפים ומגיעים לשלימות. ומה שחר לספור, שתפקידו מתן תיקון?

ועדיין בקש הספור מפלט לעצמו בהעמדת שני כוחות נגדיים בתחומי הרשות האחת, בהוראה על הקרע שבנפש הפרט, על השניות, השוררת בגוף אחד. השמשון המודרני אינו משסע את הארי אלא הוא נצב בקרב עם הטורף, הרובץ בקרבו. בכוח הקרע הפנימי הזה הרחיבה הפסיכולוגיה המודרנית לכאורה את הרקע של הספור, שכן היא כבשה למענו שטח פעולה חדש ובלתי נמנע, ואם בן הזמן החדש יכול באמצעות גמישותו השכלית ותרופותיו המדעיות להפקיע את עצמו מתוך החוקים ולהתחמק מן הכוחות ועל ידי כך לצאת כביכול מאיזור הדרמה העולמית, הרי אין הוא יכול להמלט מהצנים והפחים של עצמו. יכול הוא להתגבר על ידי אמצאותיו על כמה מיני מחלות, אבל אין הוא מחוסן מפני מחלת ים נפשו הסוערה והשסועה. לו, המודרני, הבורח מכל, שהתמחה במנוסות, זימן הגורל את הטרגדיה כבת משק בית נפשו ושוב אין לו מנוס הימנה. ואם אמנם אין הוא חתן בראשית, מתוך שהוא למד להערים על כוחות בראשית ולהיפדות מהם, אבל הוא חתן דמיו הנשפכים לתוך קרעיו. ומי כמוהו צפה בדורות לשעת הראיון עם נפשו הנסה ממנו, בחינת אוהב, המצפה לחתונת דודים בינו ובין עצמו? והרי יש לכאורה מקום לספור בתחומי חיי היחיד, המתנה אהבים עם נפשו ומצפה לשעת הגיאות כלשעה של הרגשת אחדות חוגגת, שבה חלקיו הסותרים והנצים זה עם זה מזדווגים ברזא דאחד! ועוד הגדילה הפיסכואנליזה מן הפסיכולוגיה לדשן את הספור בזבלים חדשים, מכיוון שהיא בנתה את חיי הנפש קומות זו על גבי זו ומרתף מתחתן ועשתה את הישות היחידה מעצמה רבתי מעונפת, פרטיארכלית כביכול, ששתיליה ונטעיה, הגלויים והנסתרים, המפורשים והנדחים, משתרבבים לכמה וכמה מקומות מוצנעים, חורים וסדקים. האדם נעשה שוב איפרכיה גדולה בת־מרחבים, שהוא יוצא בה לסיוריו ושוהה שם שהיות רבות עד שהוא שב אל זבולו מרכזו. שוב האדם נעשה הלך, נע ונד כאודיסיאוס אל פינילופה שלו או כיעקב אל ארצו ומולדתו. ואף על פי כן אין גאולה מכך לספור. מכיוון שלא כל הנדודים מרמזים לארץ בחירה ולא כל הנושא עיניו למרומים מוצא שם את כוכבו. כל שכן שאין כוכבים בעמקים ובמרתפים. הפסיכולוגיה מטלטלת אותנו, אבל לעולם אינה מביאתנו אל המנוחה. היא מורה לנו על נופים ולא על חופים. היא פורשת שמים על ראשינו, אבל אין היא ממליכה שם מי שיושב עליהם. כל שכן שאין היא יכולה להעניק לעולם עין צופיה על הברואים בו. ואין היא מקימה גשר בין הברואים הנבדלים, אפילו לא בין החויות הנבדלות, המתחוללות בקרב ישות פרטית אחת. אין פסיכולוגיה אחת אלא מילי מיליונים פסיכולוגיות. ההויה כולה נהפכת למרחשת רסיסים. בלי שיתוף גורל. ואין הספור חל אלא על התרחשות לאחד הנוגעת לכלל. אין ספור אלא קורות העולם, מתן תיקון ובדק להויה באמצעותה של התרחשות, שעברה דרך רשותה של בריה אנושית אחת. אין האדם אלא העולם; וכל שרטת בו מחוללת פגם בדיוקן ההויה והורסת את שיווי המשקל בתבל כולה. ואילו הסיום הנסי מעלה ארוכה לפצע העולמי ומהווה תשובת המשקל. בספור האדם הוא עץ העולם, וקורותיו הן פירותיו. אבל משניתלשת הנפש האנושית מתוך ההויה ואין לקורותיה השפעה על מהלך היקום הרי אין בכל מוצאותיה משום עלילה.

אפשר להחליף את הספור בתיאור או לייחס אופי ספורי לשרטוט העויות הצל על הקיר ולרצי הגצים באח הבוער; או להשקע חויה בעפעוף עין אחת. אפשר לספר ביוגרפיה של ניד־ראש ולמתוח רגע אחד בחיי אנוש מלידתו עד גסיסתו כעין אפופיה של עולם שלם שהיה וחרב. אבל התיאור אינו אלא משמשו של הספור. כל שכן שאין להשחיל את מלוא החיים דרך רגע אחד – ולתלות את הכוללות בתנוך פרט אחד. רק אם יש אלהים במרומים ועינו הצופיה משוטטת בכל אזי גם הכוכבים הנופלים אינם נופלים אלא עולים למגמתם. אבל באם השמיים ריקים הרי כל כוכב נופל שוקע לאלתר ואף העליות אינן אלא נפילות. יש ממשות לרגעים רק אם כל אחד מהם משתזר לתוך הנצח, עלול להיות נצח, נצח בזעיר אנפין, אם במשך רגע אחד יכול להתחולל דבר, שממנו מתמשכת השפעה על כל העולמות, כפי אמונת הקדמונים. אבל אין לעשות רגע חטיבה לעצמה, שתהא כדאי לספר אותה. שכזו רק התיאור הערטילאי הולם אותה, שאינו עולה לבחינת ספור. קשה להבין מניין השאיפה והסבלנות לאמן לתיאורים ריאליסטיים מדויקים ומדוקדקים אם אין הפרטים כולם משמשים את הדיוקן של מעלה. מה טעמה של נאמנות למציאות, שהיא גופה קיומה מהוסס? מה פשר הכפתורים והפרחים, המשוקדים במלאכת המחשבת, אם זו לא נועדה כהינומה לכלה? באין חתן־כלה לשם מה מלבושי החתונה? באין הגבור המלכותי, הפרומיתיאוסי, ההולך לכבוש איזורים מידי האלים, מה חן וערך לאותם מאליפות הטפוסים המשניים, הראויים אמנם לשמש שושביניו של האוהב, הצועד אל כלתו? מה חשיבות יש מבחינת אמנות הספור להליכותיהם של הללו, לאופן דבורם, למנהיגיהם, לשרטוטי פניהם, לתנועותיהם, להעויותיהם, למאכלם ולמשקיהם? הללו הם ענין לאתנוגרפיה, לביולוגיה, להיסטוריה ולכיוצא בזה. אבל מה להם ולספור, הפורח רק תחת מזל המסתורין? האהובה הרוקמת למען חתנה אריג משי משקיעה את כל חום אהבתה וכיסופיה בפטורי הציצים, בתיוגים ובסלסולים. אותות אצבעותיה הם אותות נאמנותה. כל תג הוא אות מתיבת ה“אמת”. ככה ספרו הציירים הקדמונים את קורות בן אלהים בכל קו. ככה תיארו את דיוקן האשה חוזי האהבה בת השמיים. ככה ציירו המספרים החדשים, שלומי אמוני המדע, הוי פרוטרוטי, מתוך קדושת המטרה נודעת חבה לכל פרט המחיש או המעכב את השגתה. אין התיאור חל אלא על תשמישי קדושה. לפיכך יש לומר שהתיאור אינו אלא שובל של הספור. הוא הפרפראה של לחם הפנים. העיטור של ה“שויתי”.

עלינו להבין את הספור בסוד הלידה. כל סבה הרה את התוצאה שלה. כל הויה מעוברת עובדה המתהווה הימנה. המעשה הטוב מוליד מלאך טוב והרע – מלאך רע. לפיכך מלאכים מלוים תמיד כל בר נש. אין ספור בלי המלאכים כבני לויה. אף המדע מרכיב עלינו עילות, שמהן מתהוות עלילות והוא זורע את היקום חידקים ומתגים, שהם מלאכים טובים או מזיקים. הדת והמדע לא שיירו מקום ריק בחלל. וכשם שהחלל זרוע ברואים ללא הפסק כך השטח המפשט רצוף משטח בלתי פוסק. על חוק הסבתיות ועל חוק הרציפות נבנה הספור. משום כן אין הוא יונק מתוך היצר הסקרני, המשתוקק לגרויים ולפרטים חדושיים, קוי היכר, המציינים את הספור המזוייף, המנוון, הפסלתיי. זה האחרון, המפרנס את העצבים הלקקניים, ראוי לקריאה חת פעמית בלבד. שמכיוון שכבר נגלתה החוליה האחרונה שלו כבר קהה עוקצו. ואכן, רבים, הסקרניים ביותר, מערימים לאחר רפרוף על גבי הפרקים הראשונים ולקיקה מהסנסציה לעשות קפיצת הדרך אל הפרשה האחרונה ולגנוב מראש את פתרון החידה, הגנוז לבסוף. ואילו את הספורים המעולים, בכוריה של תקופת תום עולה, כגון ספורי התנ"ך ואגדות יון או את הקלסיקנים, שינקו את ההשראה לספוריהם מתוך השקפת עולם כוללנית בוקעת כשחר, אנו קוראים כמה וכמה פעמים, כדרך שילדים מוכנים לשמוע בלי הרף מפי אומנתם את האגדה, שכל פרשיותיה גלויות להם משכבר. וכדרך שאנו יכולים לחזור אין שעור פעמים על ניגון אהוב. הוא אומר: לא מיתוחַ הקשב לעובדות המתגוללות בזו אחר זו ביד האשף של המספר ולא גרוי התאבדעתנות לקראת הנעלם, המשתרבב והולך על ידי המרצה המענין, ומתקרב אל האופק, מהוים את קסם הספור וכוח המקיים שבו. לא חוטי הערב, האצים־רצים במעוף הפלך אלא השתי שבו, רקמת הבראשית, הראשית של אמת אחת, שעליה מתחולל הטוי, בונה את הספור. לפיכך כל עשיית ספור כמתכונת תקופה קודמת, טויה על גבי מסכת שגזה מכבר, היא מעשה אפיגוני, שאם גם הוא רצוף פרפראות ותבלינים, שיריים ולמודיים, ואפילו עובדות טריות, רותחות ומפרפרות, שנחטפו ממש מתוך קלחת השעה האחרונה, חסר הוא את העיקר: אחדות התוכן והצורה, החומר ורוח הזמן. אין הספור אלא הרצאה על אחוי חדש שנעשה בלבוש העולם, מציאת אחדות חדשה, הקמת הרציפות, אישור נוסף למציאותה של סבתיות אלמונית. לפיכך הוא זקוק יותר מן השיר הלירי לטעמי נגינה. ורק בנגנו לפנינו קצב חדש, אישי ביסודו, עצמיי עד שרשיו, הוא רומז לנו, שיש למחוללו לספר לנו דבר מה. ואף הקצב אינו אלא כלי בטוי לרחשי ההגות ולחזות הפנימית, שבהם נשקף לאמן זה העולם. ההשתקפות הזאת היא העלילה המסופרת לנו והעתידה להשתפך לתוך תודעת הכלל בה במידה שהיא נתהוותה אצל יוצרה לגביש של ממש. ואילו הופיע לנו מספר כזה, שהעולם נחזה לו כשלימות עוטה שלמה אחת, תפורה מגלידי־השגות צפים בתוך ים התודעה המודרנית, היינו שותים כל שורה ושורה שלו כנטפי רפוי לנשמותינו הנחלאות והיינו מתייחדים עם חבוריו כעם תפלות. ולא על שום שהיינו מוצאים בספוריו מזונות לתאב דעתנו – ספורי מעשיות ועובדות שוטפות מן הכרוניקה וצילומי פרצופים וגינוני טפוסים – אלא על שום שמבין שורותיו היינו שומעים מחדש את שיתוף הנשימה של כל החי. כדרך שלמדנו אותו פילוסוף: כל הדברים נושמים בנשימה אחת. הספור הוא נשימה.

לאמתו של דבר, ייבחן המספר רק משהוא טווה את עלילותיו על פני רקמת ההווה. שרק מתוך כך עשוי הוא לממש את השאיפה של איחוד מהות וצורה, חומר וזמן. הספור ההיסטורי והרומן הביוגרפי נוצרו כמדומה מתוך האימה הכמוסה של מחבריהם להציץ הצצת מישרים בפני רוח הזמן. כאילו אפשר לסתום בחמרים עתיקים שלימותיים לשעבר, את פרצות הרקע בהווה. מחברי הספורים ההיסטוריים והביוגרפיים נמצאים תמיד פוסחים בין מדע ההיסטוריה ובין אמנות הבימנית. או שהם מרצים גלמים או שהם משחקים אישי העבר. ובתחומי המשחק הם משאילים, אגב ביצוע מעשי אונס, לדורות חולפים את זעזועינו וקרעינו בהווה, שלא היו מודעים כלל לקדמונים (מאחר שהללו עמדו על רקע אחר ובהתאם לו נתרחשו עלילותיהם בקצב אחר) או שהם משאילים לחרדותינו ההוות גלימות העבר, שאינן הולמות אותן. אלא אם כן אמן ביוגרף נתקע, מעשה נס או השראה, בתוך תקופת עבר, שבדרך מקרה חלו בה אותם הזעזועים ממש, המחרידים את בני דורו. (הטרגדיות ההיסטוריות של פרידריך הבל). אולם פגישת תקופות היא ודאי נדירה כפגישת כוכבים ומזלות. ועל הרוב בריחת המספר מן ההווה מעידה על השתמטות מחיצוב עלילות מתוך מכרה הזמן, מהתאבקות עם החומר הגלמי. ודאי שאבני העבר נוחות יותר לחיצוב. הן מונחות כמעט מפולמות. המפליג תחת אפריון העבר בורח בכלל מן הקצב וכאילו יוצא מתוך איזור הזעזועים על מנת לעשות בתוך אהל שקט עבודת ליקוט וליטוש. אולם ההתאבקות עם הגלמי והחיאת הספור אפשריות, כמדומה, רק על מצע ההווה.

הפונה אל העבר בהכרח פונה אל העובדות ואל שילוב הפרטים. על כרחו הוא משקיע את מיטב אונו בהחיאת העבר ולא בהחיאת הספור. הביוגרפיה והספור ההיסטורי מלקטים צדפים על שפתו של ים גועש. אבל אין קשבם מופנה לכאן. שאגת הזמן באזני בן הדור היא הספור. להטיל על פני הגעש הזה גשר, להחיות שוב את ההויה, המתה מדור אל דור – זה הוא תפקידו של הספור. לחדש מתקופה לתקופה את הכוח המוליד. להורות על משחק הצירופים והזיווגין שאינו פוסק לעולם בקרב כל העצמים והישויות. אהה, בשביל להקשיב ללידות צריך שגעש הזמן לא יהיה סואן יתר על המידה, שלא יגדיש את הסאה. ואם לאו משתלטת חרשות בתוך החברה האנושית וכאילו עקרות יורדת לעולם.

אותה תקופה תש כוחו של הספור או שהוא מסתאב לחלוטין. ורק הסיטרא אחרא שלו – הסנסציה – חוגגת נצחונה.

מפליא, שאנו מסוגלים לשמוע אין שעור פעמים חבור מוסיקלי, כמו כן לא תשבּע העין להסתכל במלאכת מחשבת, שיצאה מתחת יד צייר גדול, ואילו אפילו ספוריהם של אמני הספור המצוינים אינם ראויים לקריאה חוזרת ונשנית. פרט לספורי התנ"ך ולאגדות יון. וסבתו של דבר: הספור, להוציא אילו תופעות בודדות, נבחרות משלו, במשך הדורות, לא השיג את הגשמתו העצמית המלאה, לא עמד על שרשו, לא התעלה לניגון. תחת לספר את עצמו הוא רוצה לספר מעשיות; הוא להוט להתמלא עובדות. ועובדות מתישנות ומסתאבות. הנגינה, הנטולה מתוך העובדתיות, והציור, עד כמה שהוא משוחרר ממנה, מאריכים חיים. הואיל והם נותנים את החיים גופם כחומר, כמלאי, כתוכן, ולא את העשיות שבהם. העשיות אם הן פרחים הריהם נובלים ואם פירות הריהם מרקיבים, ואולם החיים, שהם גופם מהווים עובדה, קיימים לעולם. אפילו השיר הליריי הוא יותר ספור טהור מן הספור, הואיל והראשון נגש יותר קרוב מן האחרון אל עובדת החיים, בלי חציצה. אפילו פסת שמיים מספרת יותר את מעשה החיים מספור תיאורי. כי אם דיוק ונאמנות לגלמי העצמים למה לנו שרטוטי צלמיהם, מוטב נלך אל העצמים גופם. לפנים כשמראה קמה בשדה או שור או פר או מגדל גבוה או אפילו אף אדם, שנשקף כמגדל, עוררו רחשי השתוממות, הרי הדברים הללו, משנכתבו בספר, התנגנו כסימפוניה והספור עליהם נעשה שיר השירים. אולם לאחר שגס לבו של המסתכל במראות ההויה, שוב אין כדאי לתאר ולצייר אותם אפילו אם נמלא אותם עובדות ועלילות. במשך אלפי שנים היתה האנושיות מפחדת מפני הרים והיתה מתמלאת מורא הוד למראיהם בלבד, משום כן כשמי שהוא סח: “ראיתי הר!” הרי חבּר שיר. דומה היה עליו כאילו בו ברגע קפץ ההר לעיניו מתוך ההעלם אל הגלוי, נולד לעיניו: הוא הולידו.

אין הסיפור מתחולל אלא בכוח־מדמה יוצר, המעובר דמויות, החוזה את כל מראות העולם בצירופים חדשים, הבורא עובדות משלו, המשקיף על התמשכות החיים לעצמה כעל תהליך של לידות בלתי פוסקות. חיים – זאת אומרת, שהחיים גופם חיים את עצמם ולא רק שהאדם חי אותם. נפלא הדבר שחיות בעברית משמע גם מילדות. העולם העתיק היה שרוי במזל לידה. כל האישים שהתהלכו בו כהנו כאבות ואמהות. כל הוא דבק בהיא לבשר אחד. אף הנזיר והנזירה, האביר והיפה בימי הביניים, עמדו ביחס זה אל זו, מכיוון שההתנזרות מעצם מהווה גם כן יחס אליו. הרי האם בעולם העתיק כהרי הכלה בימי הביניים. ומשבקע שחרו של המדע השתלט בתוך התודעה התרבותית חוק הסבתיות כעיקרון של הפראה. אולם הספור מידלדל בתקופה, שבה מתקיימת החזות הקשה של האפּוקליפסיס: ובקץ הימים תפוג האהבה. באין אהבה אין ספור. כמיה בלבדה אינה אהבה. כמיה מתנדפת אל תוך לא־דבר, אל תוך אין־איש־ואשה. באין אהבה אין אם ואין כלה. ומשפג חשק ההפראה אף הלידה מסתלפת ונעשית תהליך שבאונס, עובדה של בעל כרחך, יסוד של נקמת גומלין, המכריע ביחסי המינים. אין העולם המודרני רוצה להוליד. המכוון לאישים הללו מבני הזמן, שכבר הגיעו להשגה מודרנית. מכיוון שגם בדורותינו קיימים פרטים רבים, ואפילו גושים, ואולי גם עמים וגזעים שלמים, החיים עדיין את הקדומים או את ימי הביניים, כדרך שמצויים עדיין פראים ואוכלי בשר אדם. ואכן, מספרים רבים חשים להם מפלט מן העולם שנתרוקן להם מעובדות אל שבטי הפראים או הפראים למחצה או אל השכבות העממיות, הירודות מבחינה תרבותית. הם הולכים לשם לדלות מתוך ה“תחתיות” פניני יצירה, ואינם אלא מעלים צדפים וצעצועים ואריגים אכזוטיים, כגון לבקדיה הרן. ואלה שמשליכים את עצמם בהתמכרות כל החושים לתוך ים הברבריות וטובלים שם בדחילו ורחימו בשביל להוולד מחדש סופם שדעתם נטרפת עליהם, כגון גוגן. אין אדם פושט את נשמתו וממיר אותה מבלי שייענש על כך. נשמה אינה נקנית בידים. ואין אדם רוכש לעצמו נפש מבחוץ. כל שכן שאין אדם שואל לעצמו ניגון מאחרים, על מנת לסגל לעצמו כלים לספור. רק ניגון אחד ניתן לאדם מלידתו ואליו הוא חייב לחתור. מתוך עצמו יאזין אותו. ביחוד גמור ושלם עם נפשו. היחוד הזה, משהוא מושג, הוא המאורע היחידי, שאותו יכול בר נש לספר.

בסוד היחוד הזה העולם כולו מקבל פנים חדשות, עד כדי לעורר השתוממות. הוא נעשה בכל צורה. אותה שעה הכל נכנס ומתכנס לתוך מלכות הצורה. כל הפרצופים מתעלים לדיוקנאות, הפגישות – לראיון, המסכות – להילולות. המים – ליין. השמש – לבעל חי. ההר – לסיני. הדומם – יתן קול. מאליפות קולות נובעים מתוך הדממות. עד שהעולם כולו הוא בחינת כלי ניגון. מכאן ואילך אין מקרים אלא מאורעות. אין מלבושים אלא מדים. אין בר נשים אלא אישים. אין דבוּרים אלא הצהרות. והאדם הזוכה לראיה כזו מתמלא פלאי פלאים.

אשרי אמן העתיד. הוא יספר לנו את אשר אנחנו אלמי הפה חזינו דרך אספקלריות עכורות, את שדמדמנו, את שהגינו בחלום חזיון שגעונות. את שאמרו עלינו כי להג מלאנו יוציא לאור הימים. ומשהתודעה התרבותית של הרבים תתעלה ותתחדד יודו הכל: כזאת וכזאת נבאו בשפה אסורה בשרשראות גם הגמגמנים לפנים.

ספור הקורות הגדולות – אתה צועד בשולי האופק לקראת הבאות!

יפה המשילו קדמונים נשמות לאותיות. יאמר האדם לעצמו: איני אלא אות אחת ודי לי בכך, הואיל והרבה יש בכך. אמנם, האות לכשעצמה אינה כמעט ולא כלום, אבל היא בצירוף חבֵרה מהווה שם עצם והיא בתוספת שתיים בונה פועל. וכן אין האות בטלה עולמית. יש שהיא נופלת בראשיתה של התיבה או בסופה ואף באמצעיתה לפעמים ועם כך היא נתונה בתוך מחזור בלתי פוסק. אפילו כשאיננה היא מובאה בחשבון, נשמעת, מסתברת, שואלים לה משום מה איננה, מנמקים את פרישתה ואין נגרע ממנה כלום מפאת סילוקה הזמני לקרן זוית. שפות מתבלות, מלים מתות, אבל האות חיה לעולמים. התקטנותה מעיקרה היא שמביאתה לנצח. הרי צנועה היא אפילו מן הסיפרה, שכן ההיא מתבססת על היחידה, ואילו האות הורתה ולידתה בזיווג. ושכרה שאין בה מציאות לאפס כבמספר. בתוך עולם המספרים נושא האפס את עוצם כבדה של הכמות והוא משתרבב והולך וננעץ לתוך הגופים, ונמצא שעיקר החיות למספר בא מן האפס. מה שאין כן האותיות שיש מהן שאינן יכולות לעמוד כלל על עצמן אלא זו נשענת על זו ואף זו בכוח הקוליה, המשמשת להן סומכה. אולם נטולה לחלוטין מן הספירה של אפס. אין בה אף קורטוב אי מציאות ובדידות אין בה. היא חברתית על כרחה ובה מסתמל העל כרחך אתה חי. שכן החיים מתחילים מן החברה. כל הרוצה להשיג את האדם בחינת מספר אינו משיג אלא צל. האות היא הרוח הממללא. ובכן, היא בריה שאינה בטילה ואינה יורדת לטמיון. סיפרה לכשעצמה, אם כי ניתנה לה עצמאות כביכול, שאין כיוצא בה אצל שום עצם, אינה כלל בגדר עצם, ואינה גם כן אות אלא סימן, תו זמני. היא אינה לעצמה אלא לציין דבר מה. וכל סיפרה לחוד אינה חיה בתוך החשבון הכללי לא את חייה שלה ואף לא את חיי הכולל שלה אלא חיים של כביכול. מיד לסיום השליחות כל הספרות מתפוררות אשה לעצמה וכולן יחד נופלות לתוך חשכת האפס. אולם מלה המתפוררת אינה עולה כלל על הדעת, שהרי המלים חיות בתוך ספירה שלהן, אם כי אין צירופי מספרים קיימים. ואילו היינו משערים לנו מציאות של מלים המתפוררות היו גם כן אותיותיהן פורשות כשהן צמודות אשה לבת־זוגה. יש תקופות שהאדם רואה עצמו בחינת אות ויש תקופות שהן בבחינת מספר. וכל כך שונות שתי התקופות זו מזו עד שאין כמדומה כל נקודות מגע בין ההשגות השונות השורות בהן.

האומר אות אומר גם ספר. הנשמה האחת היא אות וכלל הנשמות ספר, וכן ספר החיים ופרשת הדורות ודבר היקום ואף העולם ניגול לפנינו כמגילה. מן האות האחת צמח אילן מושגים, המפרש את הבריאה כולה כענין של ספר ספור וספר וכל המחזות נחזים כעין לבנת הספיר. אף בורא העולם הסתכל כביכול בתורתו ויצר את העולם. הכל נברא במאמר וקדמו לאור המלים “יהי אור!” ואם העולם כולו הוא ספר התורה הרי כל יצורי העולם הם חלקי הספר ואותיותיו. ספר תורה שחסרה בה אחת כולו פסול. אולם אין חסר ויתיר בעולם. אין אף טעות קלה בדפוס העולם, אין שיה תועה ושכולה. אין מות.

אילו ניתנה בינה לאותיות היתה כל אחת מהן מתמרדת מסתמא על מקומה וקופצת אל שלא במקומה להסיג את גבול חברתה והיו כל האותיות פורחות תמיד, חגות ונעות כשכורות. אבל מנוחת הנפש שלהן באה להן בזכות עניוותן. אין אני לאות. ודומה, שאף שמה רומז על כך. היא אומרת לעולם: את! וכמה מוזר הדבר, שדווקא הסיפרה נושאת שם מעולם הספר שאינו הולמתה. היא אינה של עצמה ואף שמה אינו שלה. אכן, הסיפרה המהגרת, והנתונה בתנועה מתמדת, נטרדת כדרך מהגרים משמה. בולמוס ההתעשרות מלפפה תמיד. לפיכך היא כופלת ומחלקת עצמה לאין שיעור. ככל שהיא להוטה אחרי החבור היא עשויה להיות מחוסרת. כל ימיה הם חשבון ארוך שאין לו סוף והיא מעין אפס אין סופי. היא משמשת מכשיר לחשבון, אבל לידי סיום חשבונה שלה אינה מגיעה לעולם.

אילולא הרדיפה לרכוש ולשליטה על המון הדברים לא היה האדם רואה עצמו נרדף ולא היה נכנע לשום דבר. ואין הוא רודף אחרי דברים שבעין בלבד ואחרי עצמים העשויים להיטלטל ביד, אלא גם אחרי כל מראית עין וציור שבשכל או שבחושים. הוא רודף אחרי המקום והזמן, אחרי חיי שעה וחיי עולם, אחרי תמונות דמיון ואגדות נעלות: אחרי אין־סוף. לפיכך הוא נרדף גם לאין שיעור והכל בורח מפניו. היקום משלם לו מדה כנגד מדה: כיוון שאתה שכור הכל חג ומתנועע סביבך והאדמה רועדת תחת רגליך. גם ביבשה המוצקה נוע ינוע אני השיט של הנברא האנושי. אין דמי לו מפאת כוח דמיונו המרקידו על ההרים והגבעות וסופו שמפילו לתהומות. ולא מפני קול עלה נדף מפחד האדם אלא מפני שעטת רגלי עצמו. מרוצתו היא אם פחדיו. פחדו מפני המות הוא שממיתו. יעמוד האדם רגע בטוח ואיתן ויפיל שדוד לרגליו את מלאך המות אויבו הקדמון.

עיקר צערו של אדם בכל יום ובכל שעה לא על פת לחם שאין לו אלא על כך שמא טוב במקום שאיננו או שמא אין הוא נתון במקומו הראוי לו ואין חולקים לו את הכבוד המגיע לו. מסוף השולחן ישאוהו עיניו אל היושבים בראשו ואף ממושבו העליון בראש עיניו משוטטות מסביבו לראות אם יש צופים בו כשהוא בכבודו של עולם או אם אין עינים צרות באשרו. אין הוא נהנה לעולם בלב שלם מן המזומן מתוך חרדה לטוב יותר, שלא נפל עדיין בחלקו. והואיל והטוב יותר אין לו שיעור נמצא שהוא לעולם חסר את מבוקשו באמת. הוא רודף דמיון ולהוט אחרי המדומה. הוי אומר: רוב צער מדומה הוא, רוב מחסורינו הם פרי הרהורי לבנו. קובלים אנו לכאורה, שהננו משוללים את הצטרכויותינו ההכרחיות, אבל הישר יודה, שעיקרי דאגותיו וקובלנותיו משך ימי חלדו לא היו מכוונים כלפי המעט שאין לו אלא על שום שאין לו רב. המסתפק במועט והשמח בחלקו מוצאים להם בכל התנאים ובכל הזמנים את המועט והחלק, הואיל ומועט וחלק אין להם שיעור. אבל עיני האדם גדולות ולבו רחב ואינו יודע שבעה לעולם. הוא רוצה הרבה ואף הרבה זה אין לו שיעור. והואיל ואין להשיג מה שאין לו שיעור ומה שאין להשיג הריהו כאילו אינו במציאות נמצא שהאדם חולה תמיד על מה שאין לו מציאות. המדומה מטרידהו וטורדהו מעל מקור החיים, שהוא משהו. התאווה אל המספר הגדול נותנת בו את אותותיה ומרעילה לו את טעם חייו. החיים מתחילים מן הקורטוב, מן האגל, מן הטפה. אין ים אושר, כשם שאין ים של טל, אלא יש אגל האושר ואגל הטל. באתא קלילא מתנוצצת החדוה החרישה וברוב תשואות ומהומות תיהפך ליללה פרועה.

רגש הבדידות אינו אלא דאגת האדם לנפשו שמא הוא מחמיץ איזו שמחה שלא בנוכחותו, שמא הקריה הומיה בשעה שהוא כלוא בחדרו, שמא יש שם ראוות, שהוא אינו עד ראיה להן. רד לעמקה של דאגה זו ותראה שלא על כך חס הבודד, שהוא איננו שם, אלא על כך שאחרים זכו להיות במקום שהוא איננו. אבל כלום כל אחד מן האחרים משתנה אף כל שהוא ביסודו על ידי שהוא נתון בחברת האחרים? או שהוא מקבל דבר מה שלא היה בו תחילה? או שגם לאחר שהוא ילך משם ישא עמו דבר מה, שנספג לתוכו מן החבורה ההיא? כלל לא. אבל מיצר הבודד על שום, שכל אחד מן האחרים זכה להיות מיסב בקרב מספר גדול כל אותה שעה שהוא היה שרוי ביחידות. לא למשתה, שהיה שם, נושא הבודד את נפשו ואף אם יביאו לו לתוך מבדדו את הבשר והיין והמעדנים ובמנה כפולה ומכופלת לא תנוח עליו דעתו. השמחה אינה בבשר ולא ביין ולא במגע הגופים, על אחת כמה לא בשיחות רעים, שאינן נכנסות כלל לתוך מסגרת של חברותא רבת אוכלוסים, אלא בצפיפות, בהתכפלות, בהרגשת עצמו של היחיד כאחד שבמנין גדול, בחדוותא דצבורא. אמור מעתה: המתגעגע על החברה מכוון לא כלפי הממשות שבה אלא כלפי דבר מה שאין תפיסה בו, כלפי משהו מטפיזי ביסודו והוא האור הרוחני השופע מתוכה.

אבל אם טעם חברה באורה הגנוז בה כלום אי אפשר להמשיך אותו אור עצמו גם לחביון החדר? גם הבודד אינו בודד, שכן בדמיונו הוא חי בחברה. נמצא שאין הבדידות אלא מיעוט דמיון מצד אחד והפלגה על המדומה מצד שני. תמצא לומר: הרי זו סתירה! אמנם כן: סתירה! עיקרם של יסורים הוא סתירה, שאין ליישבה לא בהגיון ולא ברגש. האדם מצטער על שום דבר שאין לו ובשל הצער הזה הוא מחסר עצמו הנאה מן הדברים שיש לו. הוא שואף למנת חיים גדולה, לשפע תענוגות, וכיוון שאינו משיג הריהו יורד ויושב על הקרקע כאבל. בתפסו את המרובה הוא גולה גם מן המעט. רוצה הוא בחיי נצח ואף אין הרגע אין בידו¹.

על חטא המספר לוקים הברואים שפוגמים בספירה ועל שום התאווה למדה גדושה מתעוותות כל המדות. וכל כך נתעווה הגיונו של בר נש שהוא מתאווה גם לטוב במספר כפול ומכופל ותובע לעצמו אוצרות טוב ושפע עושר וברכה. ותן דעתך על שורש ההבל שבדבר. אם נופך של טוב אינו די, אם רסיס של אושר והצלחה אינו מחמם את הנפש, מה יועילו אוצרות והרים וגבעות? לא השמש הגדולה אלא כל קרן וקרן משלה משפיעה עלינו חום. אין אנו מסוגלים כלל להעניק על ראשנו גלגל החמה, שהיה שורפנו. ואם רסיס וקרן קובעים ברכה הרי מי אדם רשאי ומר שהוא אומלל ומקופח? הטוב והאושר מצויים בכל מקום ובכל רגע. די לאדם לומר טוב לי וכבר קבל טובה רבה. טוב לו על שום שטוב לו והנהו מאושר משום אשרו. איפת הקמח וצפחת השמן מתברכות מתוכן. לא שהן גדלות והולכות בכמותן עד שיש בהן כדי לאכול מהן אכילה גסה, אלא האור הגנוז שבחמרן מתגלה לעין המאמין ומשרה עליו את טובו עד שנפשו משביעה למראה עינים. מתמלאות כל משאלותיו של זה שאין לו עוד משאלות משלו, אלא משאלות כל העולם הן משאלותיו. דשן חלקו של מי שאין לו חלק ולפי שאין לו שולחן משלו הוא קרוא לשולחן גבוה וללחם העולם.

ריב תמיד קיים בין הספרות וחילוף מערכות שאינו פוסק גורם להן טלטלה מתמדת. סיפרה בצד חברתה אינה מוסיפה עליה אלא כדי הדרגה העולה מן היחידה אל העשירונה, למשל. אבל אותה סיפרה עצמה הנתונה מתחת לחברתה כופלת אותה פי עצמה. ויש שסיפרה חולקת את חברתה. לא כן האותיות, השרויות תמיד זו בצד זו ואין ביניהן כל זיקה אחרת חוץ מזיקה של זו בצד זו. הסיפרה כל עיקרה ארעי והאות יש לה משל הקבע. ומשום אופי הקביעות שבה הריהי מחוננה באופי שקט ושיתופי. אין היא מבטאת דבר ביחידות. אין היא הוגה עצמה כלל דרך נפרד. היא מעיקרה נמשכת לרעותה. הקיבוציות אויר נשימתה.

שם עצם מתהווה משתי אותיות, ואילו הפועל הוא תוצאה של השורש המשולש. אכן אף הזוג, כיוון שהוא מתלכד, הריהו מהווה יחידה לעצמה ואין כלל רבותא בכך ששתי אנוכויות עושות יד אחת וקשר לגבי כל עולם החוץ. הויה לעצמה, קיום לעצמו, אפשריים גם ביחידות וגם בזוג. אבל הפעולה מתחילה מן השילוש. סתם שורש, נותן חיים ומוציא מן הכוח אל הפועל, מתהווה על ידי שלוש אותיות. וחן נעלה לאותם השמות והשרשים המתהווים משתי אותיות שהן שלוש, כגון מים, נתן, הנקראות ישר והפוך. משל מלה אחת נתפלגה והכניסה חברתה לתוך לב לבה לבנות עמה יחד בנין. אהבת עולם ושמחת השילוב פועמות ביצירה מילולית כזאת, המסמל את החזרה הנצחית, את המעגל.

אילו היה במשוער, שאות אחת תהווה שם ופועל, הרי היתה זו חלוטה לאותו שם ופועל ולא היתה עשויה עוד לכל שימוש אחר ומנודה על ידי כך מכל מגע. ואילו היינו משערים לנו יצור הקנוי לעצמותו ולצביונו לחלוטין, הריהו תלוש מכלל הקיום ללא כל זיקת חליפין עם המשק העולמי. אולם לא נברא שום גוף לבדו. ואילו היה יצור יכול למלא את כל צרכיו בתחומי ישותו בלבד לא היה כל טעם לחייו. היה משיג את עצמו כדי רגע מלא ושלם ושב לאפסותו ככל מספר גדול המתפרק תוך כדי הצטרפותו. אולם החי חי בשביל לתת חיים. חמדת ההויה בהתהוות. שמחה לתת. וכל שאינו נותן אינו נותן. רוצה הפרה להניק והדבורה להעניק. המתן אינו מחסיר ומרוקן אלא מפנה בכלי מקום שיתמלא תוכן חדש. הכל הוא שפע. מהות החיים היא השפיעה. וכל שהוא בטיף־טיף הוא גם בדלדול. אף המבט שאדם נותן בפלוני הוא נתינה שיש עמה לקיחה. המסתכל בחברו בא לראות אותו, היינו לקחת ממנו דבר ולהעבירו לתוך תחומי ראיתו, אבל אינו יכול לעשות זאת אלא אם כן הוא משרה עליו את מבטו, היינו, נותן לזה חלק מעצמותו הכלול במבטו. וכך האדם נותן את קולו בשיר ובהשמיעו אותו באזני זולתו הנהו מתענג עליו.

יש שירה חרישית בנפש, אבל רק על ידי הקול, האדם שומע את שירת עצמו. יש המיה ללא מלים, וכל העצמות תאמרנה, אולם רק באמצעות האותיות, המצטרפות למלים, מתלבשת ההגות הסתומה בדבר, בדבור. עולם האותיות, המלים, הנגינה באות לתקן את האלם והן מוציאות מן הכוח אל הפועל. אבל אין אנו רואים מהו הדבר שהמספרים באים לתקן אותו. עולם יה על תועפות מראותיו יכולים להתקיים בלי המספר ולא ייגרע כלום ממנו. המספר הוא מכשיר תועלתי למשא ומתן בין הבריות, אבל אינו צנור קוסמי. הוא כל עיקרו שימושי, אבל אין הוא כוח יוצר. תמה אני על מי שבקש להשתית עליו את הבריאה כגון על המאמר ואף היה מי שייחס לו קדושה. קדושה כל הבריאה משאנו מותחים עליה מדה זו של קדושה. אבל כל אימת שהננו עושים הבדלות לפי השגותינו האנושיות בין חול לקודש ובין טהור לטמא הרי יש לומר להבדיל בין המאמר לבין המספר, בין אתא קלילא שאין בה ממשות ובין המספרים, שנהפכו בידי הבריות למדות של כמות ולכוח החופן הון ועושר.

קדמונים נחשו ואמרו: אסור לשקול. אין הברכה שרויה במדוד והמספר גורם לעין רעה. ובשל הפיקודים פורצות מגפות. נבאו בני אדם אם כי לא תמיד ידעו מה שהם נבאו. כל החולין וכל טומאת הרכוש נתרכזו בעולם המספרים. היו תקופות שבהן ניזון העולם מקדושת האות. לפיכך דע לך, כל אימת שיורד קרנה של האות הקדושה עולה קרנו של המספר הטמא.