ימים רבים התאפקתי ולא כתבתי כל בקורת לא על הסופרים העברים החדשים ולא על ספריהם החדשים. אני אומר “התאפקתי”, יען כי בכל עת, שאני קורא ספר עברי חדש, מתעורר בי גרוי ספרותי לבקר ולנתח את אשר קראתי, לדון ולשפוט על כל המראות והחזיונות, אשר עברו לפני עיני רוחי. אין אני קורא את כל היוצא לאור בשפת עבר רק לשם הנאה או בלוי זמן.
לבלות את הזמן!
למי מאתנו יש זמן עודף, עד שיהיה נחוץ לבלות אותו. הלואי, שלא יבלה הזמן אותנו בלא עת; הלואי שיספיק לנו זמננו, שיש ברשותנו ובגורלנו, למלאות בו תפקידינו הרוחניים היותר הכרחיים והיותר דרושים לקיום אישיותנו, שבל תמחה צורתה המיוחדה לנו. גם במה שנוגע להנאה רוחנית, למה אכחד, יש למצוא בספרויות לועזיות במדה יותר מרובה מאשר בספרותנו אָנו. את הספרות העברית הנני קורא לא רק לשם הנאה, כי-אם גם לשם חובה. החובה הזאת היא לי מוסרית, לאומית, וגם יש בה משום חובת הבקורת, שהטילו עלי אחרים ושנטלתי לי לעצמי. הנני רוצה לברר יותר את דברי. מהספריות הלועזיות אין אני קורא את כל הבא לידי. בכל שנה ושנה יוצאים בהארצות הנאורות, לפי הספירות החדשות, עשרים וחמשה אלפים ספרים חדשים מלבד עשרות אלפים ספרי-עתים, מאספים וספורים, המובאים הביתה דרך חדר-המבשלות, מה שהאשכנזים קוראים באם “הינטערטרעפּפּענראָמאַנע”. ומי זה היודע להוקיר את זמנו, יבוא לחפש בים-הגליונות הזה את הטוב והמועיל, את היפה והנאה. ובכן, ברצוני או שלא ברצוני, אין לי ברירה אחרת, כי-אם לסמוך בבחירתי את הספרים הלועזיים על עדותם של חכמים ומבקרים מצוינים שונים, שכל אחד מהם אנוס לברור במקצוע, שהוא מומחה לו, את הספרים היותר טובים והיותר מקוריים ולהרימם על נס. כמובן, אין משפטי, ברוב המקרים, על אותם הספרים מתאים כלל למשפטי החכמים והמבקרים, שהיו לי לעינים. יש ויש שאני מקבל מן הספרים רושם מהופך מהרושם, שהשפיעו עלי. אין לך טפשות ושגעון, שהחכמים לא נסו להצדיקם ולהרימם למעלת “מרגליות המחשבה”, ואין לך הבלים ופטפוטים, שהמבקרים הגדולים לא מצאו בהם שירה חדשה או פּסיכולוגיה עמוקה. אני איני, – אין אני יודע, אם יש לי להצטער או לשמוח על זה, – לא מלומד מושבע ולא מבקר מצוין באירופה; על-כן חפשי אני בבקרתי כצפור דרור, ואין אני מקבל עלי מרותם של המשפטים החרוצים והמקובלים בהעתונים הספרותיים שלהם. חפשיותי זו היא רק לאחר הקריאה, שאז יש ביכלתי לשפוט לפי טעמי, הרגשתי ושקול דעתי אני; אבל קודם הקריאה אנוס אנכי לצמצם אותן השעות, שאני מקדיש יום יום לקריאה, על אותם הספרים, שמשפיעים ביותר על גדולי החכמים והסופרים בהארצות הנאורות, ואשר אלו האחרונים הרימו את ערכם, אם בצדק או שלא בצדק. אם בצדק – ודאי טוב; ואם שלא בצדק, גם אז לא אבדתי זמן קריאתי לבטלה, כי גם שגיאותיהם וטעויותיהם של החכמים והסופרים הגדולים צריכים למוד ועיון. לא תמיד צריכים ללמוד, איך לחשוב ואיך לכתוב ולדון, כי-אם גם איך לא לכתוב ואיך לא לדון. סוף סוף בן-דורי אני ורוצה אני לחיות, לקוות, לחלום, לשגות, להאמין ולהואש יחד עם בחירי דורי, למען אוכל, אם יספיקו כחותי, להתגדר בבקעה שלי, – לו גם צרה תהיה, ולו גם בעמל רב יעלה לי דבר זה, – בתוך בני דורי, מאשר להיות בודד בקרב הדורות, שכבר מתו. רוצה אנכי לתעות בדרכים, שגם הם לא דרכו בהם, למען אוכל למצוא סוף סוף את דרכי אני.
ענין אחר לגמרי היא הספרות העברית החדשה. פה אין כל תייר, אין כל “מחט צפוני”, שיש לסמוך עליו; פה אין לעת-עתה חוקר ומבקר, שיש לשים אליו לב. בספרותנו חפץ אני לקרוא בעצמי הכל, לקרוא מראש ועד סוף, לקרוא את דברי כל הסופרים הצעירים מבלי הבדל, למען אדע, מה יש לנו ומה חסר לנו, למען אוכל לשפוט בעצמי, למי מהם יש כשרון ולמי אין כשרון, למען אוכל למצוא בעצמי את המלה, או, לכל הפחות, ההברה החדשה, אם בכלל ישנה.
כונתם של מאַרטין בּובּר ושל בּירתּולד פיבּל בודאי רצויה היא: המה רוצים לגלות, בכל אופן שיהיה, בקרב סופרינו הצעירים “כוכבים חדשים”. אולם איך אסמוך על צעירים טובים כבובּר ופיבל, אחרי רואי, כי הרימו את מוריס רוזנפלד לראש משוררי ישראל והרעישו עליו עולמות, עד כי החרישו את האזנים בשאון תופיהם וטמטמו את הלבבות בפרזותיהם הריקות. והלא אנו כולנו יודעים לספור שמות של משוררים רבים בהספרות העברית וגם היהודית, אשר מוריס רוזנפלד לא יגיע גם לקרסוליהם.
איך אסמוך על משפטי מבקרים כאלה, אשר חלקו תעודות להמספרים העברים הצעירים, מבלי אשר ידעו לקרוא את ספוריהם במקורם?
הישמעו אלי היפּנים, אם אבוא לשפוט על מספריהם, אם שפתם זרה לי?
צריך היה לגלות “כוכבים חדשים”, – ויגלו את שלום אַש ונומבּרג; והם גם זכו להיות מתורגמים על-ידי אותם קבלני-הספרות, שקבלו עליהם לגלות לפני ציוני-המערב “כוכבים חדשים” בקרב יהודי המזרח.
ואת “הכוכבים” האלה גלו במרתפות “היוד”.
לא את הציורים היותר טובים של שני הסופרים העברים הנזכרים תרגמו, כי-אם את אלה שנדפסו בהעתון הנזכר. השפה היהודית המדוברת הלא עתידה היא להיות שפה לאומית, והתצויר שפה לאומית בלי “מאורות” גדולים?
שלום אש ונומבּרג הם “כוכבים חדשים”, ושם יהודה שטיינבּרג ויעקב רבּינוביץ לא יזכר ולא יפקד!
יען מה?
יען הכל עשוי בחשבון מיוחד, שאינו שייך כלל לבקורת הספרות; ואם חשבון אין כאן, חוסר טעם וגזל משפט יש כאן.
ימים רבים התאפקתי ולא חויתי את דעתי ומשפטי על “הכוכבים החדשים” הנזכרים ועל חבריהם. לא חפצתי להוציא משפט קשה על רבים מהם. אמרתי, עוד צעירים הם, עוד מתחילים הם ובקורת חריפה יכולה רק להזיק לכשרונם. חכיתי, עד אשר ישתלמו, יתפתחו, ועד אשר צורתם הספרותית תהיה יותר מסומנת ומובהקת.
עתה, כמדומה לי, כבר התבררה תכונתם הספרותית של סופרינו הטירונים. עתה יש בידינו להבדיל ביניהם, ועתה יכולה הבקורת, שאין בה משא פנים, רק להיטיב ולהועיל להם. עתה רוצה אני להגיד במכתבי את דעתי והשקפתי על כל אחד מהם.
אולם בטרם אשר אבוא לשפוט את סופרינו החדשים וספריהם החדשים, עלי להקדים דברים אחדים. בבואי לשפוט על אחד הסופרים, – לא די לי לדעת, אם יש בו כשרון, או אין בו אף שמץ מזה. לא די לי לדעת מבית-מדרש של מי יצא ומה הוא התּו והציון הספרותי, שהדביקו בו אחרים; אנכי הנני שואל גם אחרת: אם בכלל הוא הסופר דבר מה? – כלומר, אם יש לו ערך פנימי, אם יש לו מה להגיד לנו, ואיך הוא מגיד זאת? בימינו נקל מאד לבחור באחד הדגלים של זורעי-האור ושל השואפים קדימה. מן המדה הוא כיום להספח אל מגיני ההמון, לטפל בעניניו הקטנים ולשפוך דמעות על צרותיו. גבורת הרוח ונשמה יתירה בלתי דרושות לזה כלל. גם אין כל צורך לשחות נגד הזרם. אדרבה, כיום שוטף הזרם אל העמק, אל שפל החיים, המלאים טיט ורפש, סרחון וזוהמא. הפתקאות, שהסופר בורר לו מתוך קלפה גדולה אינן שוות מאומה. לכל היותר מחירן פרוטות נחושת, או תהלת מבקרים תמימים, שבחסדם יפרו וירבו “הגדולים”.
המשורר הגרמני אומר: “האישיות היא מרום אשרו של האדם”.
ואם האישיות בכלל היא מרום האושר של “אדם עפר ואפר”, הנה היא יסוד הכרחי לסופר. ואת האישיות הזאת, שאני מוצא, למשל, בהנסיונות הספרותיים הראשונים של מאפּו, סמולנסקין, יל“ג, ש”י אבּרמוביץ, ועוד אחרים, אין אני מוצא בקרב הספורים והציורים של שלום אַש ונומבּרג. היוצר הוא קודם לכל אדם, אזרח, בן לעמו ולדורו, האמן הוא קודם לכל חושב ומרגיש, לוחם בעד הטוב בעיניו ומתנגד בכל כחותיו וכשרונותיו להרע בעיניו; האמן הוא בעל אישיות מיוחדה, שיש לו, אם הורשה להשתמש בבטוי זה, נשמה מרכזית, אשר לפניה יכרע ויכנע כשרונו. אצל אַש ונומבּרג אין אני מוצא גם צל של אישיות. הראשון יש לו במדה ידועה עין לראות את מחזות החיים החיצוניים. יודע הוא לפעמים לצלם מראה חולף, חזיון של רגע. אבל צבעים אין לו משלו ולא משל אחרים, אם כי חונן בכשרון של חקוי. ונומבּרג הוא יותר עמוק ונוטה לנתוח פסיכולוגי. אולם הפסיכולוגיה שלו ילדותית ותמימה יותר מדי. יתרונו של נומבּרג על אַש הוא בזה, שנפש שירית מחיה את כשרונו, וגם בזה, שמעבד הוא את השפה העברית, שסגל לו, בעוד אשר אַש הוא בעל-מום לגבי השפה.
אם נקרא את ספורי אַש ונומבּרג ונצרף אליהם גם עוד אחדים מהחדשים, אז יראה בעינינו כל העולם היהודי קטן ודל, עולם בלי גבורים, בלי אנשים כבירים, בלי אנשים מצוינים, בלי לוחמים על קדוש הדעות, שקנו להם, בלי חולמים גדולים, בלי חוזים ושואפים. כל העולם הזה, שהמה מתארים לנו, מחובר מסבלנים בני סבלנים, מהוזים בלי רצון, מרוכלים, קמצנים, קבצנים, מדוכאים, שתקנים, בטלנים, תגרנים, מלוים, או לווים ברבית, מצללי אדם, משברי נפשות ומאנשים מדולדלים. חכם אנגלי אומר: “העמים, אשר כל בניהם עניים המה בחומר או ברוח, מסכנים בגוף או בנפש, אף אם כולם ישרים ונאמנים, המה כגבינה נוזלת, כעדת נמלים או כגל פרעושים, – כל מה שיפרו וירבו יותר, כן יגדל אסונם; רבוים הוא חסרונם”.
ואני חושב, כי אין אנחנו שייכים אל העמים האלה. רק מן המדה היא עתה לראות דלות בכל. אולם היוצר, האמן האמתי, מוצא אוצרות, שלא נתגלו, גם בדלותנו, ועל ידי זה הוא מגביר את כח החיים ומגלה את נפש התקופה.
מאַריענבאַד, 1902. הצופה 1903, גל. 135: מכתבים על דבר ספרותנו הצעירה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.