רקע
אליעזר שטיינמן
תבוסת הספור

היתכן סיפור מודרני? ספור העלילה נשמתו והמאורע ילד השעשועים שלו. כדרך שהנס הוא ילד השעשועים של האמונה, לפי הגדרתו של גיתה. אבל מה משמע מאורע, אם לא הנחה בדבר מציאותו של מאָרע, כוח מכוון, המגלגל עילות ומסבב סיבות ומדריך את ההתרחשויות השונות לידי מכנה משותף אחד? הוי אומר: אף המאורע אינו אלא שנוי מונח למושג נס, המתנה את אפשרות התקיימותו במציאות ההשגחה… ואילו משנתקפח תום האמונה בנסים על מה יש לספר? בוודאי שבחיי כל פרט וצבור מרובים המקרים, אבל ערכם חשוב רק משהם נשלבים לחוליות, המהוות את שרשרת המאורע; משהם משתעבדים בכוח חוקיות עליונה למטרה סופית וגורלית, המתרקמת ומתוודעת בתוך תודעה קדמאית אחת, החוזה מראש את המעללים עם כל תסבכתם עד היתרם האחרון. המאורע צד לתוך פקעת את האישים המפרפרים בסנוורים. הגצים הניתזים מבין מפלש ענני האופל של ההוי האנושי, כגון רמזי תאונות וניחושי התרחשויות, מציתים לפיד הפלא מעל לספור, הנוהר אל ההתרה, מחויבת המציאות כשם שמחוייב־המציאות מסבך הסיבוכים ומעלל העלילות. ואילו מקרים לעצמם בלי העלילה כגולת כותרתם אינם אלא עלים נדפים, קורים חדלי ממשות אמתית. לכל היותר הם מצטרפים לאוסף תאונות, המפתיעות או מאדישות אותנו, לצרור ריגולים ורמזי רכילות מחדר המבשלים או מחדר המשכב של חיי הזולת, שאין בשמיעתם או בקריאתם אלא משום מתן גרויים בודדים, שאף הללו אינם אלא מקריים. אם ספור העלילה נועד להעתיק את נפשנו לתוך ספירה עליונה, ששם הכל נתון במזל הקבע ובשיתוף גורל, הרי הרצאה של תאונות משקיעה אותנו לתוך המקרי ואין היא ראויה כל עיקר לתואר ספור.

ספור – הוי אומר: יש דבר מה שכדאי לספר עליו. פלאים מתחוללים בחיי אנוש, שראוי לצפות להם, להתגלגל, או לגלגל את הגבור, אליהם, דרך גלגולי תאונות ומניעות שונות, על מנת לבוא על השכר הצפוי. ולא עוד אלא שקיימת אמונה, כי יש אחרית ללבטי האנוש והחיים אינם תהליך עוור. לא שכל ספור מחייב מוסר השכל. אלא שמוסר ההשכל מקופל ממילא בתוכו כרוח בתוך המפרשים (אם כי מפרש נח או אפילו משוך על ידי מניעים מלאכותיים אינו מחייב את מציאותו של הרוח בתוכו). אין טעם לרקמת הרפתקאות סתם בלי מחוז חפץ. הספור חד חידה ואין חידה שלא הוכן לה מראש פתרונה המתיר – מתיר בשני המובנים – את פקעתה. סתם ספור מעשה, שאינו משחר מוסר, אינו אלא שיחה בטלה. ואפילו שיחה איננו. פרוזה ביונית פירושה שיחה הולכת למישרים, הולכת בכיוון מה. מרוצתה התכליתית אל נקודת סיומה היא הצדקתה. היא גם מהותה. ואילו ספור עומד הוא יצור נעווה. מותר לסבך את הגבור בכל מיני בלהות ובסיבוכים לאין שעור ובלבד שנהיה מובטחים כי ברגע הדרוש, האחרון, תזמן לו העין הצופיה את סופו הנכון, אם גואל ואם גוזר כליה. הספור מתחילתו ועד סופו רקום סיומים, מכיוון שכל נקודה במרוצתו מהווה סוף לגבי קודמה ואתחלתא של הבאה. מכאן הרגשת המתיחות והטלטלה, שהוא מעניק לקוראיו. דחיקת הקץ היא דפקו. הפרטים שבו משולים לאותן תחנות, שאנו עוברים עליהן ברכבת המהירה במסענו אל מקום חניותנו, שחשיבותן של הללו מונחת רק בתוך הכרה זו, שהנה כל אחת מהן, במעופנו עליה, מציינת לנו את הבלגתנו עליה והתרחקותנו הימנה. ואילו כל תיאור דברים ומצבים, המרתק אותנו אל הפרטים וקובע ערך לכל אחד מהם, ולא עוד אלא גם ערך עצמאי, ראוי הוא שנציין אותו בתואר אחר שהוא, שאין בינו ובין הספור ולא כלום.

הספור הוא פרי התרשמותו של מי שראה דברים והשתומם. שודדה המערכה והתחולל נס. העולם העתיק סיפר ספורים. הוא לא ידע בדרך כלל מעשים אלא נסים. בו לא היה שום ערך לדרך הטבע, או שהטבע כולו נשתקף לקדמונים דרך אספקלריה של למעלה מן הטבע. אין הרפתקאות אלא מפעלים. אין הרפתקנים אלא גבורים. אין כמעט אנשים אלא חצאי אלים, נפילים או אבות. כל מה שתספר לבני אדם עליהם יש בו מן המופלא. גם האביר בימי הביניים גבור הוא, אבל לא מרום מבני אנוש, לפיכך מעשיו נרשמים במגילה כהרפתקאות. בניגוד לגבורי התנ"ך ואגדות יון אין הוא שגיא כוח, לא ראש לגזע, לא סמל של עמיות חדשה, שנתגלתה אליה השכינה ומסרה לה שליחות חדשה, אלא איש חידה, שהוא גופו עודו מאמין ביעודו המסתורי; אולם הוא נראה בעינים זרות, חילוניות, אי מאמינות, והוא מולעג על שום שאין התאמה בין אופן התגלותו לעצמו ובין הצורה, שבה הוא נחזה לאחרים. הלעג מבצבץ מתוך גוף הספור האבירי, שאין רוח הקודש שורה עליו, עוד לפני שבא סרוונטס וגילה את המצחיק שבו. ולא בכך גדלותו של סרוונטס, שהוא גילה מה שהיה גלוי גם לפניו, אלא בכך, שעם שהוא קרע מעל הספור את הפורפוריה העתיקה והבלה שלו, שכבר לא הלמה אותו, החיש לתפור לו כתונת פסים ממין חדש לכסות בה את מערומיו. הוא הכה במחץ לעגו את העלילה החצונית וההרפתקנית, שתבוסתה כבר היתה שלימה גם לפני כן ויצר את העלילה הפנימית, הפסיכולוגית, כמסד לספור.

לפיכך הוא נחשב לאבי הספור המודרני.

עלילה פנימית מה משמע? אף היא נעוצה באמונה בהשגחה עליונה, מדעית, המתווה את קו ההתפתחות של כל בריה מתחילתה ועד סופה. כעולם העתיק כן המדע, שצץ ונזדבל מתוך מכתותיה של הדת, מעמיד בתקופת השחר שלו, שחל בשקיעת שמשם של ימי הביניים, את האדם, הגבור, במרכז ההויה ועושה אותו סליל מסביבו מתגוללת התולדה. שוב אין היחיד, קל וחומר יחיד הסגולה, פרט בלבד, אלא כוח, ובא־כוח של כלל אישים. ולא שהוא מסתובב מסביב לצירו כבריה עוורת, ממשות ביולוגית, אלא כשליחות מודעת לעצמה ומודעת לכוח התולדה המכוון או ההוגה אותה, וכפי הניסוח של הגל, רוח העולם הוגה באישיות אחת את עצמה. בתוך הרוח העולמי הזה מהלכת האישיות הנבחרה – וכל אישיות היא נבחרה מבחינת תכלית מסוימה – מהלכת ואינה עומדת. שוב יש מה לספר על ההליכות הללו, על התמחויותיה של הישות הזעירה בתחומי ההויה, על כל התרחשויותיה בקרבה. שוב קיימת תכלית תולדתית אלמונית, שכל צירופי היחסים, הסיבוכים והנפתולים, המלוים את הפרט במהלכו אליה, ראויים לעורר בנו השתוממות, להפעימנו בצפיה־עירגון למהלך הסופי שלו. כל לבטיה של הנפש, נדנודיה, ניעיה וזעזועיה, קובעים חשיבות כתחנות־כוח, שעל גבן הננו עוברים במעופנו אל מפעלה האחרון של האישיות, הנותן את הפורקן לכוח־הפועל שלה ומקרבתה אל שורש נקודתה. אף מדע אדם זה נתון תחת כוכב האמונה: אמונה בנקודת הסיום, הצפוי לכל בר נש, בה הוא מגיע לידי הגשמתו והשלמתו. אכן, כל ספור מהווה מרכבת־הנצחון, שבה נוסעת הנפש הפועלת לביתה, למכורתה, אל שבת השבתון שלה.

במרכז הספור הראשון עומד תפוח, אותו אכל אדם הראשון וסופו שבא על ענשו וגורש מגן עדן. זהו הסיפור התמציתיי, שנוצר בזמן מן הזמנים במוח אנוש, המושלם ביותר, רב המשקל והתוכן. בשל תפוח אחד חטא קדמון רובץ על כל הדורות. דומה לו בגדלות המגמה הספור על הארגתים, שנסעו לקולחידה לחפּש את איל הזהב, האוצר בחובו אושר למין האדם. אף כאן נעצרת הנשימה על כל שעל. כיוצא בזה מסע אודיסיאוס אל פינילופה הנאמנה. קורות פרומיתיאוס. כל עובדה חותכת גורל האנושיות. אילמלא אמונה בגורל לא היה מעשה אדיפוס ראוי כלל להיות מסופר. ואלמלא האמונה בחוקיות המדעית, המלכדת אטומים ומקיימת משטר תבונה בצירופי זרעים ומגלגלת כוחות לתוך נפשות בסוד התורשה אין מסד לרומן ולדרמה, שהגיעו לפסגת בטויים ביצירותיהם של בלזק וטולסטוי, זולה ואיבסן, יקובסון והויפטמן, ברומנים של גיטה ודוסטויבסקי ואפילו בנובילות של אדגר פו. עד כאן כל זמן שהמדע היה מאושש, לפי אמונת כהניו, על כוחות־החשמל, המגנטיזם, הכובד – או לפי דעת אחרים – על חוקים ואפשר היה לספר את קורות הכוחות או החוקים האלה, כשפעולתם מתגלמת ביצור אנוש אחד או בחבר אנשים, הנעמדים זה מול זה או זה על יד זה ביחסים, הנלחמים זה עם זה או משלימים איש את רעהו. כשם שהנס בעולם העתיק נתרחש בדרך גלוי שכינה לגבור הנתון בסבך המעשים או התועה בדרכים בחיפּוש מכורתו, והוא שהיווה את סיום פרשת הנידונים, כך צפוי הסיום החוגג והמתיר לספור העלילה הפנימית, שאף בו מתגלית המגמה הסופית של הכוחות או החוקים, שנתכשרו בשעת מרוצתם אל הפורקן. ואולם משניטל מאת המדע תומו ועבר תור הזהב של אמונתו בעצמו ופג הבטחון במציאות אילו כוחות או חוקים שהם אם כן מה הם החמרים שנותרו לאמן הזמן לעשות בהם שימוש ומה הם הענינים שיש לספר אותם?

ולא זו בלבד שאין בטחון במציאות הכוחות והחוקים אלא שאין בטחון במציאות – הרי ממילא נשמט האריג לטווית הספור. לפנים, כשהעולם היה נתון אלא שהיה טעון עיבוד ושמירה מצד האדם עמד האדם על העולם וספר את קורות עצמו עליו ובו. אולם משהחריב לנו קנט את המציאות לעצמה וזרק את הסיסמה, שהעולם לא ניתן לנו כמציאות שבפועל אלא שבכוח, שעלינו לייצר אותה הרי שניטלה כמעט מאתנו האפשרות לתאר אותו – כיצד תתאר מהות, שהיא נוצרת מתוך התיאור הזה גופו? – על אחת כמה לספר אותו. מימות קנט ואילך אין עולם משותף לכל הבריות אלא קיימים עולמות פרטיים, מציאויות נפרדות, שאין כמעט כל קשר ביניהן. יכול מי שהוא לספר רק את קורותיו הפרטיות. אין שיא כללי לספור. אין שיתוף גורל. אין נחלת גזע. אין בכלל סיום. כי אם יש פחד מפני הסיום. שכן הספור בעולם סוליפסי זה נובע רק מתוך אותו נימוק, שבגללו ספרה שכריזדה במשך אלף לילות ולילה: הפחד מפני התהו בגמר הספור. משום כן אין הוא שואף כלל אל נקודת הסיום. רצה לומר: אין הוא כלל בחינת ספור. אמנם, הספור הגדול, הקלסי, פרח ושגשג הרבה שנים לאחר קנט. אבל זו היתה פריחה מהירה ולהוטה של שעת שקיעה. שרשיו כבר נפצעו בכוח המחץ של קנט, אלא שצמרתו טרם הרגישה בכאב. להיפך, דומה היה שכוח החיים שלו פרץ ביתר אונים. זה היה להט קדחתני של שחפן. כך חיה ירויה מגבירה את מרוצתה, כאילו בשל המדוים לה תוספת כוח, רצה עד שהיא נופלת. האם לא נפל גם הספור בנופלים?

לספר אפשר רק אם יש זה מול זה. שני כוחות נצבים ומתאבקים איש עם רעהו או עוינים זה את זה… אבל מה טיבם של שני הכוחות הללו? האמנם שניהם שוים הם אם ככה כיצד תבוא ההכרעה הסופית ביניהם, שבלעדיה אין ממשות לספור? בעל כרחך אתה אומר, שיוזם הספור שומר בגלוי או בסתר יחס העדפה לגבי האחד או השני. אברהם ועפרון החתי. יעקב ועשיו. יוסף ואחיו. גם הספור הקלסי מטפּח חלוקה זו: הטפוסים החיוביים זכאים הם במאה אחוז והשליליים – הם רשעים גמורים. לפי עיקרון זה מתנהגים לא רק דיקנס, הוגו, סינקיביץ, ולטר סקוט וכל נאמני האסכולה הרומנטית, אלא אפילו ריאליסטים ונטורליסטים כטולסטוי, דוסטויבסקי, איבסן, הויפטמן ואחרים. זוסימה הקדוש וברנרד הנזיר ניצלו על ידי דוסטויבסקי ואיבסן ההרסנים מתוך מכתות עולמם החרב, שרידים לגזע המושלמים, כנפשות בתיבת נוח לחיות מהם את זרע הספור. עדים הם על ההגות הכמוסה של מחבריהם להישתל בתוך נוף האמונה העתיק. וכל כמה, שהם ושכמותם הצליחו להיקלט לשם בה במדה עוד טוו את חוט הספור. שניהם ושכמותם חשודים בעינינו על כך שהם טפחו בסתרי הכרתם “תכלית” לאדם, שהם השקיפו על העולם דרך שפופרת התכלית. הם גם הרהיבו עוז לא פעם לרמוז לנו או להביע במפורש ש“התכלית” ההיא נהירה להם. לפיכך הם נעשו בזמן החדש אבות הספור, שהוא תכליתיי במהותו. אבל משמתקפּחת האמונה במציאותם של כוחות פחותי ערך ושליליים, לאחר שכל זה שקול כנגד הלזה, עד שאין סכוי להכרע מאיזה צד שהוא, הכיצד תפרנס את הספור? לאן ילך זה שהולך אם לא לקראת הפורקן וההסתיימות?

אם ההילוך הוא הכנף האחת של הספור הרי הגמול – הכנף השניה שלו. אפשר להגדיר את הספור כתהליך או התמשכות מן זה אל מעבר מזה, מן ההווה אל העתיד, מן הראשית אל האחרית, מן העולם הזה אל העולם הבא. ואין עולם הבא בלי שכר ועונש. המעללים הטובים והרעים יבואו על שכרם וענשם. אם הסוף צריך לאחות את הקרעים ולאחוות את כל הדברים ולהביאם לידי שלימות הריהו מצווה גם כן להנחיל להם את התום. הסוף מוכיח כי הכל נהר באפיק התום אל שלימותו. יש בכל טפה של התרחשות כדי הויה תמימה ומושלמה, אם כי החוליות בשעת התהוותן נראו כנפרדות או כמקריות. לאמתו של דבר, הענינים מתרבצים זה על גבי זה כרבדים, שמתוכם נוצרת הבריאה. העולם אינו עומד, אבל הוא גם איננו רץ אל התהו. מגמתו: מעשה התאחדות של נפרדים, זיווג של שני פרטים. אין תימה אם האהבה היא הכוכב המנחה של הספור, היא עין ההשגחה, המדריכה את שתי הנפשות אל פסגת סיומן החוגג: אל הכלולות. החתונה היא רוח בכל ספור, התחנה האחרונה והמאוששת, אליה ירוצו כל המאורעות. לאחר חתונת הדודים אין שוב מה לספר, מכיוון שלאחריה אין מאורע דומה לה, או שבכלל אין שוב יותר מאורעות. על כל פנים אין יותר נסים. כי החתונה היא הנס האחרון בחיי כל אדם. לאחריה אפשר רק לתאר פרטים: יחסים בין אשה ובעלה, צער גדול בנים. בחיי הנישואין אין בכלל יותר מירוץ ואפילו לא הילוך אלא שירוך אטיי, כשם שהתאוות מתרדמות. אלא אם כן נכניס לתוך משחק שני הכוחות כוח שלישי, הנעשה שאור בעיסת היומיומיות. אותה שעה מתחדשים שוב מעשי בראשית וספור המעשה מתחיל מחדש. החתונה היא פסגת החיים הספוריים, מכיוון שהיא משלימה את המעגל ומנחילה נצחון לטוב על הרע, לבנין על ההרס, לישוב על התהו. לפיכך הספור האמתי הוא זה, המסיים את עצמו בתוך החתונה ומוריד מעל לכלונסאות החופה את המסך של הבאות, או, שלב נעלה מהקודם, משהנאהבים חוגגים את זיווגם בתוך המות, אם שניהם יחדיו ואם אחד מהם כוורטר הצעיר. האוהב המאבד את חייו מאבד רק את חייו הפרטיים, ואילו את החיים הכלליים הוא מאדיר, מתוך שבמותו הוא מקדש את האהבה, שהיא בושם החיים. ואף על פי שלכאורה ניצח המות – הכוח השולל – את החיים־הבונים – ניתן לנו פצוי, השווה יותר מחיי פרט אחד, והיא קידוש האהבה בת הנצחים. כללו של דבר, כל ספור משמעו הליכות נפשות אל חג הזיווגין, תהלוכה או מרוצה אל מחוז נכסף אלמוני, כמסע הארגתים אל קולחוידה, כעליית רגל אל אלדורדו.

אולם לאן ינהר הספור המודרני, המתאר נפשות שכבר פגו בהן הבטחון במציאות התום והכיסופים לשלימות ולהתאחדות עם מי שהוא או עם מה שהוא? כיצד יתכן ספור בדור, שאנשיו נולדו וחיים תחת כוכב הרווקות, כל נפש לעולם בגפה תשב, תוך בדידותה הקוסמית תתבצר בפני אלהים והשטן? החתונה המוכנית, אם כי גם היא בת הפריה ומקימה דורות, דומה לאותה חתונת הנשמות של המאמינים כמו הכלב החי לכלב, אחד ממזלות הרקיע, כמשלו הידוע של שפינוזה. איזה פתיון נוצר מחבר בזמננו לשם הסיום לפצות בו את קוראיו? איזו תכלית? ומה הגמול? המושג מאורע במובן הקוסמי ניתלש כמדומה לחלוטין מתוך התודעה המודרנית, כשם שהמונח נס בטל בערך המלין שלנו. כל המאורעות נתפקקו וירדו לדרגת תאונות או מקרים בלבד. מסופקני אם מושג החתונה, כעיקרון מתפיזי בל ימוט, כמהות מתוך סדר עליון, יש לו עוד שורש בתפיסתנו. נעתק המרכז מפסיכולוגיה לביולוגיה, מזיווג להרבעה, מנטיות מוּדעות למשיכות גלמיות ומצירופים להרכבות. במלכות המקריות והגלמיות אין מציאות לטרגיקה. רסיסים המתלכדים יחדיו אגב תעיה ותאים הנפגשים בדרך דחיפות גומלין, אינם מחפשים תיקון, אינם בונים שום בנין מושלם, שיהא קיים לעדי עד ואינם שואפים ומגיעים לשלימות. ומה שחר לספור, שתפקידו מתן תיקון?

ועדיין בקש הספור מפלט לעצמו בהעמדת שני כוחות נגדיים בתחומי הרשות האחת, בהוראה על הקרע שבנפש הפרט, על השניות, השוררת בגוף אחד. השמשון המודרני אינו משסע את הארי אלא הוא נצב בקרב עם הטורף, הרובץ בקרבו. בכוח הקרע הפנימי הזה הרחיבה הפסיכולוגיה המודרנית לכאורה את הרקע של הספור, שכן היא כבשה למענו שטח פעולה חדש ובלתי נמנע, ואם בן הזמן החדש יכול באמצעות גמישותו השכלית ותרופותיו המדעיות להפקיע את עצמו מתוך החוקים ולהתחמק מן הכוחות ועל ידי כך לצאת כביכול מאיזור הדרמה העולמית, הרי אין הוא יכול להמלט מהצנים והפחים של עצמו. יכול הוא להתגבר על ידי אמצאותיו על כמה מיני מחלות, אבל אין הוא מחוסן מפני מחלת ים נפשו הסוערה והשסועה. לו, המודרני, הבורח מכל, שהתמחה במנוסות, זימן הגורל את הטרגדיה כבת משק בית נפשו ושוב אין לו מנוס הימנה. ואם אמנם אין הוא חתן בראשית, מתוך שהוא למד להערים על כוחות בראשית ולהיפדות מהם, אבל הוא חתן דמיו הנשפכים לתוך קרעיו. ומי כמוהו צפה בדורות לשעת הראיון עם נפשו הנסה ממנו, בחינת אוהב, המצפה לחתונת דודים בינו ובין עצמו? והרי יש לכאורה מקום לספור בתחומי חיי היחיד, המתנה אהבים עם נפשו ומצפה לשעת הגיאות כלשעה של הרגשת אחדות חוגגת, שבה חלקיו הסותרים והנצים זה עם זה מזדווגים ברזא דאחד! ועוד הגדילה הפיסכואנליזה מן הפסיכולוגיה לדשן את הספור בזבלים חדשים, מכיוון שהיא בנתה את חיי הנפש קומות זו על גבי זו ומרתף מתחתן ועשתה את הישות היחידה מעצמה רבתי מעונפת, פרטיארכלית כביכול, ששתיליה ונטעיה, הגלויים והנסתרים, המפורשים והנדחים, משתרבבים לכמה וכמה מקומות מוצנעים, חורים וסדקים. האדם נעשה שוב איפרכיה גדולה בת־מרחבים, שהוא יוצא בה לסיוריו ושוהה שם שהיות רבות עד שהוא שב אל זבולו מרכזו. שוב האדם נעשה הלך, נע ונד כאודיסיאוס אל פינילופה שלו או כיעקב אל ארצו ומולדתו. ואף על פי כן אין גאולה מכך לספור. מכיוון שלא כל הנדודים מרמזים לארץ בחירה ולא כל הנושא עיניו למרומים מוצא שם את כוכבו. כל שכן שאין כוכבים בעמקים ובמרתפים. הפסיכולוגיה מטלטלת אותנו, אבל לעולם אינה מביאתנו אל המנוחה. היא מורה לנו על נופים ולא על חופים. היא פורשת שמים על ראשינו, אבל אין היא ממליכה שם מי שיושב עליהם. כל שכן שאין היא יכולה להעניק לעולם עין צופיה על הברואים בו. ואין היא מקימה גשר בין הברואים הנבדלים, אפילו לא בין החויות הנבדלות, המתחוללות בקרב ישות פרטית אחת. אין פסיכולוגיה אחת אלא מילי מיליונים פסיכולוגיות. ההויה כולה נהפכת למרחשת רסיסים. בלי שיתוף גורל. ואין הספור חל אלא על התרחשות לאחד הנוגעת לכלל. אין ספור אלא קורות העולם, מתן תיקון ובדק להויה באמצעותה של התרחשות, שעברה דרך רשותה של בריה אנושית אחת. אין האדם אלא העולם; וכל שרטת בו מחוללת פגם בדיוקן ההויה והורסת את שיווי המשקל בתבל כולה. ואילו הסיום הנסי מעלה ארוכה לפצע העולמי ומהווה תשובת המשקל. בספור האדם הוא עץ העולם, וקורותיו הן פירותיו. אבל משניתלשת הנפש האנושית מתוך ההויה ואין לקורותיה השפעה על מהלך היקום הרי אין בכל מוצאותיה משום עלילה.

אפשר להחליף את הספור בתיאור או לייחס אופי ספורי לשרטוט העויות הצל על הקיר ולרצי הגצים באח הבוער; או להשקע חויה בעפעוף עין אחת. אפשר לספר ביוגרפיה של ניד־ראש ולמתוח רגע אחד בחיי אנוש מלידתו עד גסיסתו כעין אפופיה של עולם שלם שהיה וחרב. אבל התיאור אינו אלא משמשו של הספור. כל שכן שאין להשחיל את מלוא החיים דרך רגע אחד – ולתלות את הכוללות בתנוך פרט אחד. רק אם יש אלהים במרומים ועינו הצופיה משוטטת בכל אזי גם הכוכבים הנופלים אינם נופלים אלא עולים למגמתם. אבל באם השמיים ריקים הרי כל כוכב נופל שוקע לאלתר ואף העליות אינן אלא נפילות. יש ממשות לרגעים רק אם כל אחד מהם משתזר לתוך הנצח, עלול להיות נצח, נצח בזעיר אנפין, אם במשך רגע אחד יכול להתחולל דבר, שממנו מתמשכת השפעה על כל העולמות, כפי אמונת הקדמונים. אבל אין לעשות רגע חטיבה לעצמה, שתהא כדאי לספר אותה. שכזו רק התיאור הערטילאי הולם אותה, שאינו עולה לבחינת ספור. קשה להבין מניין השאיפה והסבלנות לאמן לתיאורים ריאליסטיים מדויקים ומדוקדקים אם אין הפרטים כולם משמשים את הדיוקן של מעלה. מה טעמה של נאמנות למציאות, שהיא גופה קיומה מהוסס? מה פשר הכפתורים והפרחים, המשוקדים במלאכת המחשבת, אם זו לא נועדה כהינומה לכלה? באין חתן־כלה לשם מה מלבושי החתונה? באין הגבור המלכותי, הפרומיתיאוסי, ההולך לכבוש איזורים מידי האלים, מה חן וערך לאותם מאליפות הטפוסים המשניים, הראויים אמנם לשמש שושביניו של האוהב, הצועד אל כלתו? מה חשיבות יש מבחינת אמנות הספור להליכותיהם של הללו, לאופן דבורם, למנהיגיהם, לשרטוטי פניהם, לתנועותיהם, להעויותיהם, למאכלם ולמשקיהם? הללו הם ענין לאתנוגרפיה, לביולוגיה, להיסטוריה ולכיוצא בזה. אבל מה להם ולספור, הפורח רק תחת מזל המסתורין? האהובה הרוקמת למען חתנה אריג משי משקיעה את כל חום אהבתה וכיסופיה בפטורי הציצים, בתיוגים ובסלסולים. אותות אצבעותיה הם אותות נאמנותה. כל תג הוא אות מתיבת ה“אמת”. ככה ספרו הציירים הקדמונים את קורות בן אלהים בכל קו. ככה תיארו את דיוקן האשה חוזי האהבה בת השמיים. ככה ציירו המספרים החדשים, שלומי אמוני המדע, הוי פרוטרוטי, מתוך קדושת המטרה נודעת חבה לכל פרט המחיש או המעכב את השגתה. אין התיאור חל אלא על תשמישי קדושה. לפיכך יש לומר שהתיאור אינו אלא שובל של הספור. הוא הפרפראה של לחם הפנים. העיטור של ה“שויתי”.

עלינו להבין את הספור בסוד הלידה. כל סבה הרה את התוצאה שלה. כל הויה מעוברת עובדה המתהווה הימנה. המעשה הטוב מוליד מלאך טוב והרע – מלאך רע. לפיכך מלאכים מלוים תמיד כל בר נש. אין ספור בלי המלאכים כבני לויה. אף המדע מרכיב עלינו עילות, שמהן מתהוות עלילות והוא זורע את היקום חידקים ומתגים, שהם מלאכים טובים או מזיקים. הדת והמדע לא שיירו מקום ריק בחלל. וכשם שהחלל זרוע ברואים ללא הפסק כך השטח המפשט רצוף משטח בלתי פוסק. על חוק הסבתיות ועל חוק הרציפות נבנה הספור. משום כן אין הוא יונק מתוך היצר הסקרני, המשתוקק לגרויים ולפרטים חדושיים, קוי היכר, המציינים את הספור המזוייף, המנוון, הפסלתיי. זה האחרון, המפרנס את העצבים הלקקניים, ראוי לקריאה חת פעמית בלבד. שמכיוון שכבר נגלתה החוליה האחרונה שלו כבר קהה עוקצו. ואכן, רבים, הסקרניים ביותר, מערימים לאחר רפרוף על גבי הפרקים הראשונים ולקיקה מהסנסציה לעשות קפיצת הדרך אל הפרשה האחרונה ולגנוב מראש את פתרון החידה, הגנוז לבסוף. ואילו את הספורים המעולים, בכוריה של תקופת תום עולה, כגון ספורי התנ"ך ואגדות יון או את הקלסיקנים, שינקו את ההשראה לספוריהם מתוך השקפת עולם כוללנית בוקעת כשחר, אנו קוראים כמה וכמה פעמים, כדרך שילדים מוכנים לשמוע בלי הרף מפי אומנתם את האגדה, שכל פרשיותיה גלויות להם משכבר. וכדרך שאנו יכולים לחזור אין שעור פעמים על ניגון אהוב. הוא אומר: לא מיתוחַ הקשב לעובדות המתגוללות בזו אחר זו ביד האשף של המספר ולא גרוי התאבדעתנות לקראת הנעלם, המשתרבב והולך על ידי המרצה המענין, ומתקרב אל האופק, מהוים את קסם הספור וכוח המקיים שבו. לא חוטי הערב, האצים־רצים במעוף הפלך אלא השתי שבו, רקמת הבראשית, הראשית של אמת אחת, שעליה מתחולל הטוי, בונה את הספור. לפיכך כל עשיית ספור כמתכונת תקופה קודמת, טויה על גבי מסכת שגזה מכבר, היא מעשה אפיגוני, שאם גם הוא רצוף פרפראות ותבלינים, שיריים ולמודיים, ואפילו עובדות טריות, רותחות ומפרפרות, שנחטפו ממש מתוך קלחת השעה האחרונה, חסר הוא את העיקר: אחדות התוכן והצורה, החומר ורוח הזמן. אין הספור אלא הרצאה על אחוי חדש שנעשה בלבוש העולם, מציאת אחדות חדשה, הקמת הרציפות, אישור נוסף למציאותה של סבתיות אלמונית. לפיכך הוא זקוק יותר מן השיר הלירי לטעמי נגינה. ורק בנגנו לפנינו קצב חדש, אישי ביסודו, עצמיי עד שרשיו, הוא רומז לנו, שיש למחוללו לספר לנו דבר מה. ואף הקצב אינו אלא כלי בטוי לרחשי ההגות ולחזות הפנימית, שבהם נשקף לאמן זה העולם. ההשתקפות הזאת היא העלילה המסופרת לנו והעתידה להשתפך לתוך תודעת הכלל בה במידה שהיא נתהוותה אצל יוצרה לגביש של ממש. ואילו הופיע לנו מספר כזה, שהעולם נחזה לו כשלימות עוטה שלמה אחת, תפורה מגלידי־השגות צפים בתוך ים התודעה המודרנית, היינו שותים כל שורה ושורה שלו כנטפי רפוי לנשמותינו הנחלאות והיינו מתייחדים עם חבוריו כעם תפלות. ולא על שום שהיינו מוצאים בספוריו מזונות לתאב דעתנו – ספורי מעשיות ועובדות שוטפות מן הכרוניקה וצילומי פרצופים וגינוני טפוסים – אלא על שום שמבין שורותיו היינו שומעים מחדש את שיתוף הנשימה של כל החי. כדרך שלמדנו אותו פילוסוף: כל הדברים נושמים בנשימה אחת. הספור הוא נשימה.

לאמתו של דבר, ייבחן המספר רק משהוא טווה את עלילותיו על פני רקמת ההווה. שרק מתוך כך עשוי הוא לממש את השאיפה של איחוד מהות וצורה, חומר וזמן. הספור ההיסטורי והרומן הביוגרפי נוצרו כמדומה מתוך האימה הכמוסה של מחבריהם להציץ הצצת מישרים בפני רוח הזמן. כאילו אפשר לסתום בחמרים עתיקים שלימותיים לשעבר, את פרצות הרקע בהווה. מחברי הספורים ההיסטוריים והביוגרפיים נמצאים תמיד פוסחים בין מדע ההיסטוריה ובין אמנות הבימנית. או שהם מרצים גלמים או שהם משחקים אישי העבר. ובתחומי המשחק הם משאילים, אגב ביצוע מעשי אונס, לדורות חולפים את זעזועינו וקרעינו בהווה, שלא היו מודעים כלל לקדמונים (מאחר שהללו עמדו על רקע אחר ובהתאם לו נתרחשו עלילותיהם בקצב אחר) או שהם משאילים לחרדותינו ההוות גלימות העבר, שאינן הולמות אותן. אלא אם כן אמן ביוגרף נתקע, מעשה נס או השראה, בתוך תקופת עבר, שבדרך מקרה חלו בה אותם הזעזועים ממש, המחרידים את בני דורו. (הטרגדיות ההיסטוריות של פרידריך הבל). אולם פגישת תקופות היא ודאי נדירה כפגישת כוכבים ומזלות. ועל הרוב בריחת המספר מן ההווה מעידה על השתמטות מחיצוב עלילות מתוך מכרה הזמן, מהתאבקות עם החומר הגלמי. ודאי שאבני העבר נוחות יותר לחיצוב. הן מונחות כמעט מפולמות. המפליג תחת אפריון העבר בורח בכלל מן הקצב וכאילו יוצא מתוך איזור הזעזועים על מנת לעשות בתוך אהל שקט עבודת ליקוט וליטוש. אולם ההתאבקות עם הגלמי והחיאת הספור אפשריות, כמדומה, רק על מצע ההווה.

הפונה אל העבר בהכרח פונה אל העובדות ואל שילוב הפרטים. על כרחו הוא משקיע את מיטב אונו בהחיאת העבר ולא בהחיאת הספור. הביוגרפיה והספור ההיסטורי מלקטים צדפים על שפתו של ים גועש. אבל אין קשבם מופנה לכאן. שאגת הזמן באזני בן הדור היא הספור. להטיל על פני הגעש הזה גשר, להחיות שוב את ההויה, המתה מדור אל דור – זה הוא תפקידו של הספור. לחדש מתקופה לתקופה את הכוח המוליד. להורות על משחק הצירופים והזיווגין שאינו פוסק לעולם בקרב כל העצמים והישויות. אהה, בשביל להקשיב ללידות צריך שגעש הזמן לא יהיה סואן יתר על המידה, שלא יגדיש את הסאה. ואם לאו משתלטת חרשות בתוך החברה האנושית וכאילו עקרות יורדת לעולם.

אותה תקופה תש כוחו של הספור או שהוא מסתאב לחלוטין. ורק הסיטרא אחרא שלו – הסנסציה – חוגגת נצחונה.

מפליא, שאנו מסוגלים לשמוע אין שעור פעמים חבור מוסיקלי, כמו כן לא תשבּע העין להסתכל במלאכת מחשבת, שיצאה מתחת יד צייר גדול, ואילו אפילו ספוריהם של אמני הספור המצוינים אינם ראויים לקריאה חוזרת ונשנית. פרט לספורי התנ"ך ולאגדות יון. וסבתו של דבר: הספור, להוציא אילו תופעות בודדות, נבחרות משלו, במשך הדורות, לא השיג את הגשמתו העצמית המלאה, לא עמד על שרשו, לא התעלה לניגון. תחת לספר את עצמו הוא רוצה לספר מעשיות; הוא להוט להתמלא עובדות. ועובדות מתישנות ומסתאבות. הנגינה, הנטולה מתוך העובדתיות, והציור, עד כמה שהוא משוחרר ממנה, מאריכים חיים. הואיל והם נותנים את החיים גופם כחומר, כמלאי, כתוכן, ולא את העשיות שבהם. העשיות אם הן פרחים הריהם נובלים ואם פירות הריהם מרקיבים, ואולם החיים, שהם גופם מהווים עובדה, קיימים לעולם. אפילו השיר הליריי הוא יותר ספור טהור מן הספור, הואיל והראשון נגש יותר קרוב מן האחרון אל עובדת החיים, בלי חציצה. אפילו פסת שמיים מספרת יותר את מעשה החיים מספור תיאורי. כי אם דיוק ונאמנות לגלמי העצמים למה לנו שרטוטי צלמיהם, מוטב נלך אל העצמים גופם. לפנים כשמראה קמה בשדה או שור או פר או מגדל גבוה או אפילו אף אדם, שנשקף כמגדל, עוררו רחשי השתוממות, הרי הדברים הללו, משנכתבו בספר, התנגנו כסימפוניה והספור עליהם נעשה שיר השירים. אולם לאחר שגס לבו של המסתכל במראות ההויה, שוב אין כדאי לתאר ולצייר אותם אפילו אם נמלא אותם עובדות ועלילות. במשך אלפי שנים היתה האנושיות מפחדת מפני הרים והיתה מתמלאת מורא הוד למראיהם בלבד, משום כן כשמי שהוא סח: “ראיתי הר!” הרי חבּר שיר. דומה היה עליו כאילו בו ברגע קפץ ההר לעיניו מתוך ההעלם אל הגלוי, נולד לעיניו: הוא הולידו.

אין הסיפור מתחולל אלא בכוח־מדמה יוצר, המעובר דמויות, החוזה את כל מראות העולם בצירופים חדשים, הבורא עובדות משלו, המשקיף על התמשכות החיים לעצמה כעל תהליך של לידות בלתי פוסקות. חיים – זאת אומרת, שהחיים גופם חיים את עצמם ולא רק שהאדם חי אותם. נפלא הדבר שחיות בעברית משמע גם מילדות. העולם העתיק היה שרוי במזל לידה. כל האישים שהתהלכו בו כהנו כאבות ואמהות. כל הוא דבק בהיא לבשר אחד. אף הנזיר והנזירה, האביר והיפה בימי הביניים, עמדו ביחס זה אל זו, מכיוון שההתנזרות מעצם מהווה גם כן יחס אליו. הרי האם בעולם העתיק כהרי הכלה בימי הביניים. ומשבקע שחרו של המדע השתלט בתוך התודעה התרבותית חוק הסבתיות כעיקרון של הפראה. אולם הספור מידלדל בתקופה, שבה מתקיימת החזות הקשה של האפּוקליפסיס: ובקץ הימים תפוג האהבה. באין אהבה אין ספור. כמיה בלבדה אינה אהבה. כמיה מתנדפת אל תוך לא־דבר, אל תוך אין־איש־ואשה. באין אהבה אין אם ואין כלה. ומשפג חשק ההפראה אף הלידה מסתלפת ונעשית תהליך שבאונס, עובדה של בעל כרחך, יסוד של נקמת גומלין, המכריע ביחסי המינים. אין העולם המודרני רוצה להוליד. המכוון לאישים הללו מבני הזמן, שכבר הגיעו להשגה מודרנית. מכיוון שגם בדורותינו קיימים פרטים רבים, ואפילו גושים, ואולי גם עמים וגזעים שלמים, החיים עדיין את הקדומים או את ימי הביניים, כדרך שמצויים עדיין פראים ואוכלי בשר אדם. ואכן, מספרים רבים חשים להם מפלט מן העולם שנתרוקן להם מעובדות אל שבטי הפראים או הפראים למחצה או אל השכבות העממיות, הירודות מבחינה תרבותית. הם הולכים לשם לדלות מתוך ה“תחתיות” פניני יצירה, ואינם אלא מעלים צדפים וצעצועים ואריגים אכזוטיים, כגון לבקדיה הרן. ואלה שמשליכים את עצמם בהתמכרות כל החושים לתוך ים הברבריות וטובלים שם בדחילו ורחימו בשביל להוולד מחדש סופם שדעתם נטרפת עליהם, כגון גוגן. אין אדם פושט את נשמתו וממיר אותה מבלי שייענש על כך. נשמה אינה נקנית בידים. ואין אדם רוכש לעצמו נפש מבחוץ. כל שכן שאין אדם שואל לעצמו ניגון מאחרים, על מנת לסגל לעצמו כלים לספור. רק ניגון אחד ניתן לאדם מלידתו ואליו הוא חייב לחתור. מתוך עצמו יאזין אותו. ביחוד גמור ושלם עם נפשו. היחוד הזה, משהוא מושג, הוא המאורע היחידי, שאותו יכול בר נש לספר.

בסוד היחוד הזה העולם כולו מקבל פנים חדשות, עד כדי לעורר השתוממות. הוא נעשה בכל צורה. אותה שעה הכל נכנס ומתכנס לתוך מלכות הצורה. כל הפרצופים מתעלים לדיוקנאות, הפגישות – לראיון, המסכות – להילולות. המים – ליין. השמש – לבעל חי. ההר – לסיני. הדומם – יתן קול. מאליפות קולות נובעים מתוך הדממות. עד שהעולם כולו הוא בחינת כלי ניגון. מכאן ואילך אין מקרים אלא מאורעות. אין מלבושים אלא מדים. אין בר נשים אלא אישים. אין דבוּרים אלא הצהרות. והאדם הזוכה לראיה כזו מתמלא פלאי פלאים.

אשרי אמן העתיד. הוא יספר לנו את אשר אנחנו אלמי הפה חזינו דרך אספקלריות עכורות, את שדמדמנו, את שהגינו בחלום חזיון שגעונות. את שאמרו עלינו כי להג מלאנו יוציא לאור הימים. ומשהתודעה התרבותית של הרבים תתעלה ותתחדד יודו הכל: כזאת וכזאת נבאו בשפה אסורה בשרשראות גם הגמגמנים לפנים.

ספור הקורות הגדולות – אתה צועד בשולי האופק לקראת הבאות!



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47462 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!