יפה המשילו קדמונים נשמות לאותיות. יאמר האדם לעצמו: איני אלא אות אחת ודי לי בכך, הואיל והרבה יש בכך. אמנם, האות לכשעצמה אינה כמעט ולא כלום, אבל היא בצירוף חבֵרה מהווה שם עצם והיא בתוספת שתיים בונה פועל. וכן אין האות בטלה עולמית. יש שהיא נופלת בראשיתה של התיבה או בסופה ואף באמצעיתה לפעמים ועם כך היא נתונה בתוך מחזור בלתי פוסק. אפילו כשאיננה היא מובאה בחשבון, נשמעת, מסתברת, שואלים לה משום מה איננה, מנמקים את פרישתה ואין נגרע ממנה כלום מפאת סילוקה הזמני לקרן זוית. שפות מתבלות, מלים מתות, אבל האות חיה לעולמים. התקטנותה מעיקרה היא שמביאתה לנצח. הרי צנועה היא אפילו מן הסיפרה, שכן ההיא מתבססת על היחידה, ואילו האות הורתה ולידתה בזיווג. ושכרה שאין בה מציאות לאפס כבמספר. בתוך עולם המספרים נושא האפס את עוצם כבדה של הכמות והוא משתרבב והולך וננעץ לתוך הגופים, ונמצא שעיקר החיות למספר בא מן האפס. מה שאין כן האותיות שיש מהן שאינן יכולות לעמוד כלל על עצמן אלא זו נשענת על זו ואף זו בכוח הקוליה, המשמשת להן סומכה. אולם נטולה לחלוטין מן הספירה של אפס. אין בה אף קורטוב אי מציאות ובדידות אין בה. היא חברתית על כרחה ובה מסתמל העל כרחך אתה חי. שכן החיים מתחילים מן החברה. כל הרוצה להשיג את האדם בחינת מספר אינו משיג אלא צל. האות היא הרוח הממללא. ובכן, היא בריה שאינה בטילה ואינה יורדת לטמיון. סיפרה לכשעצמה, אם כי ניתנה לה עצמאות כביכול, שאין כיוצא בה אצל שום עצם, אינה כלל בגדר עצם, ואינה גם כן אות אלא סימן, תו זמני. היא אינה לעצמה אלא לציין דבר מה. וכל סיפרה לחוד אינה חיה בתוך החשבון הכללי לא את חייה שלה ואף לא את חיי הכולל שלה אלא חיים של כביכול. מיד לסיום השליחות כל הספרות מתפוררות אשה לעצמה וכולן יחד נופלות לתוך חשכת האפס. אולם מלה המתפוררת אינה עולה כלל על הדעת, שהרי המלים חיות בתוך ספירה שלהן, אם כי אין צירופי מספרים קיימים. ואילו היינו משערים לנו מציאות של מלים המתפוררות היו גם כן אותיותיהן פורשות כשהן צמודות אשה לבת־זוגה. יש תקופות שהאדם רואה עצמו בחינת אות ויש תקופות שהן בבחינת מספר. וכל כך שונות שתי התקופות זו מזו עד שאין כמדומה כל נקודות מגע בין ההשגות השונות השורות בהן.

האומר אות אומר גם ספר. הנשמה האחת היא אות וכלל הנשמות ספר, וכן ספר החיים ופרשת הדורות ודבר היקום ואף העולם ניגול לפנינו כמגילה. מן האות האחת צמח אילן מושגים, המפרש את הבריאה כולה כענין של ספר ספור וספר וכל המחזות נחזים כעין לבנת הספיר. אף בורא העולם הסתכל כביכול בתורתו ויצר את העולם. הכל נברא במאמר וקדמו לאור המלים “יהי אור!” ואם העולם כולו הוא ספר התורה הרי כל יצורי העולם הם חלקי הספר ואותיותיו. ספר תורה שחסרה בה אחת כולו פסול. אולם אין חסר ויתיר בעולם. אין אף טעות קלה בדפוס העולם, אין שיה תועה ושכולה. אין מות.

אילו ניתנה בינה לאותיות היתה כל אחת מהן מתמרדת מסתמא על מקומה וקופצת אל שלא במקומה להסיג את גבול חברתה והיו כל האותיות פורחות תמיד, חגות ונעות כשכורות. אבל מנוחת הנפש שלהן באה להן בזכות עניוותן. אין אני לאות. ודומה, שאף שמה רומז על כך. היא אומרת לעולם: את! וכמה מוזר הדבר, שדווקא הסיפרה נושאת שם מעולם הספר שאינו הולמתה. היא אינה של עצמה ואף שמה אינו שלה. אכן, הסיפרה המהגרת, והנתונה בתנועה מתמדת, נטרדת כדרך מהגרים משמה. בולמוס ההתעשרות מלפפה תמיד. לפיכך היא כופלת ומחלקת עצמה לאין שיעור. ככל שהיא להוטה אחרי החבור היא עשויה להיות מחוסרת. כל ימיה הם חשבון ארוך שאין לו סוף והיא מעין אפס אין סופי. היא משמשת מכשיר לחשבון, אבל לידי סיום חשבונה שלה אינה מגיעה לעולם.

אילולא הרדיפה לרכוש ולשליטה על המון הדברים לא היה האדם רואה עצמו נרדף ולא היה נכנע לשום דבר. ואין הוא רודף אחרי דברים שבעין בלבד ואחרי עצמים העשויים להיטלטל ביד, אלא גם אחרי כל מראית עין וציור שבשכל או שבחושים. הוא רודף אחרי המקום והזמן, אחרי חיי שעה וחיי עולם, אחרי תמונות דמיון ואגדות נעלות: אחרי אין־סוף. לפיכך הוא נרדף גם לאין שיעור והכל בורח מפניו. היקום משלם לו מדה כנגד מדה: כיוון שאתה שכור הכל חג ומתנועע סביבך והאדמה רועדת תחת רגליך. גם ביבשה המוצקה נוע ינוע אני השיט של הנברא האנושי. אין דמי לו מפאת כוח דמיונו המרקידו על ההרים והגבעות וסופו שמפילו לתהומות. ולא מפני קול עלה נדף מפחד האדם אלא מפני שעטת רגלי עצמו. מרוצתו היא אם פחדיו. פחדו מפני המות הוא שממיתו. יעמוד האדם רגע בטוח ואיתן ויפיל שדוד לרגליו את מלאך המות אויבו הקדמון.

עיקר צערו של אדם בכל יום ובכל שעה לא על פת לחם שאין לו אלא על כך שמא טוב במקום שאיננו או שמא אין הוא נתון במקומו הראוי לו ואין חולקים לו את הכבוד המגיע לו. מסוף השולחן ישאוהו עיניו אל היושבים בראשו ואף ממושבו העליון בראש עיניו משוטטות מסביבו לראות אם יש צופים בו כשהוא בכבודו של עולם או אם אין עינים צרות באשרו. אין הוא נהנה לעולם בלב שלם מן המזומן מתוך חרדה לטוב יותר, שלא נפל עדיין בחלקו. והואיל והטוב יותר אין לו שיעור נמצא שהוא לעולם חסר את מבוקשו באמת. הוא רודף דמיון ולהוט אחרי המדומה. הוי אומר: רוב צער מדומה הוא, רוב מחסורינו הם פרי הרהורי לבנו. קובלים אנו לכאורה, שהננו משוללים את הצטרכויותינו ההכרחיות, אבל הישר יודה, שעיקרי דאגותיו וקובלנותיו משך ימי חלדו לא היו מכוונים כלפי המעט שאין לו אלא על שום שאין לו רב. המסתפק במועט והשמח בחלקו מוצאים להם בכל התנאים ובכל הזמנים את המועט והחלק, הואיל ומועט וחלק אין להם שיעור. אבל עיני האדם גדולות ולבו רחב ואינו יודע שבעה לעולם. הוא רוצה הרבה ואף הרבה זה אין לו שיעור. והואיל ואין להשיג מה שאין לו שיעור ומה שאין להשיג הריהו כאילו אינו במציאות נמצא שהאדם חולה תמיד על מה שאין לו מציאות. המדומה מטרידהו וטורדהו מעל מקור החיים, שהוא משהו. התאווה אל המספר הגדול נותנת בו את אותותיה ומרעילה לו את טעם חייו. החיים מתחילים מן הקורטוב, מן האגל, מן הטפה. אין ים אושר, כשם שאין ים של טל, אלא יש אגל האושר ואגל הטל. באתא קלילא מתנוצצת החדוה החרישה וברוב תשואות ומהומות תיהפך ליללה פרועה.

רגש הבדידות אינו אלא דאגת האדם לנפשו שמא הוא מחמיץ איזו שמחה שלא בנוכחותו, שמא הקריה הומיה בשעה שהוא כלוא בחדרו, שמא יש שם ראוות, שהוא אינו עד ראיה להן. רד לעמקה של דאגה זו ותראה שלא על כך חס הבודד, שהוא איננו שם, אלא על כך שאחרים זכו להיות במקום שהוא איננו. אבל כלום כל אחד מן האחרים משתנה אף כל שהוא ביסודו על ידי שהוא נתון בחברת האחרים? או שהוא מקבל דבר מה שלא היה בו תחילה? או שגם לאחר שהוא ילך משם ישא עמו דבר מה, שנספג לתוכו מן החבורה ההיא? כלל לא. אבל מיצר הבודד על שום, שכל אחד מן האחרים זכה להיות מיסב בקרב מספר גדול כל אותה שעה שהוא היה שרוי ביחידות. לא למשתה, שהיה שם, נושא הבודד את נפשו ואף אם יביאו לו לתוך מבדדו את הבשר והיין והמעדנים ובמנה כפולה ומכופלת לא תנוח עליו דעתו. השמחה אינה בבשר ולא ביין ולא במגע הגופים, על אחת כמה לא בשיחות רעים, שאינן נכנסות כלל לתוך מסגרת של חברותא רבת אוכלוסים, אלא בצפיפות, בהתכפלות, בהרגשת עצמו של היחיד כאחד שבמנין גדול, בחדוותא דצבורא. אמור מעתה: המתגעגע על החברה מכוון לא כלפי הממשות שבה אלא כלפי דבר מה שאין תפיסה בו, כלפי משהו מטפיזי ביסודו והוא האור הרוחני השופע מתוכה.

אבל אם טעם חברה באורה הגנוז בה כלום אי אפשר להמשיך אותו אור עצמו גם לחביון החדר? גם הבודד אינו בודד, שכן בדמיונו הוא חי בחברה. נמצא שאין הבדידות אלא מיעוט דמיון מצד אחד והפלגה על המדומה מצד שני. תמצא לומר: הרי זו סתירה! אמנם כן: סתירה! עיקרם של יסורים הוא סתירה, שאין ליישבה לא בהגיון ולא ברגש. האדם מצטער על שום דבר שאין לו ובשל הצער הזה הוא מחסר עצמו הנאה מן הדברים שיש לו. הוא שואף למנת חיים גדולה, לשפע תענוגות, וכיוון שאינו משיג הריהו יורד ויושב על הקרקע כאבל. בתפסו את המרובה הוא גולה גם מן המעט. רוצה הוא בחיי נצח ואף אין הרגע אין בידו¹.

על חטא המספר לוקים הברואים שפוגמים בספירה ועל שום התאווה למדה גדושה מתעוותות כל המדות. וכל כך נתעווה הגיונו של בר נש שהוא מתאווה גם לטוב במספר כפול ומכופל ותובע לעצמו אוצרות טוב ושפע עושר וברכה. ותן דעתך על שורש ההבל שבדבר. אם נופך של טוב אינו די, אם רסיס של אושר והצלחה אינו מחמם את הנפש, מה יועילו אוצרות והרים וגבעות? לא השמש הגדולה אלא כל קרן וקרן משלה משפיעה עלינו חום. אין אנו מסוגלים כלל להעניק על ראשנו גלגל החמה, שהיה שורפנו. ואם רסיס וקרן קובעים ברכה הרי מי אדם רשאי ומר שהוא אומלל ומקופח? הטוב והאושר מצויים בכל מקום ובכל רגע. די לאדם לומר טוב לי וכבר קבל טובה רבה. טוב לו על שום שטוב לו והנהו מאושר משום אשרו. איפת הקמח וצפחת השמן מתברכות מתוכן. לא שהן גדלות והולכות בכמותן עד שיש בהן כדי לאכול מהן אכילה גסה, אלא האור הגנוז שבחמרן מתגלה לעין המאמין ומשרה עליו את טובו עד שנפשו משביעה למראה עינים. מתמלאות כל משאלותיו של זה שאין לו עוד משאלות משלו, אלא משאלות כל העולם הן משאלותיו. דשן חלקו של מי שאין לו חלק ולפי שאין לו שולחן משלו הוא קרוא לשולחן גבוה וללחם העולם.

ריב תמיד קיים בין הספרות וחילוף מערכות שאינו פוסק גורם להן טלטלה מתמדת. סיפרה בצד חברתה אינה מוסיפה עליה אלא כדי הדרגה העולה מן היחידה אל העשירונה, למשל. אבל אותה סיפרה עצמה הנתונה מתחת לחברתה כופלת אותה פי עצמה. ויש שסיפרה חולקת את חברתה. לא כן האותיות, השרויות תמיד זו בצד זו ואין ביניהן כל זיקה אחרת חוץ מזיקה של זו בצד זו. הסיפרה כל עיקרה ארעי והאות יש לה משל הקבע. ומשום אופי הקביעות שבה הריהי מחוננה באופי שקט ושיתופי. אין היא מבטאת דבר ביחידות. אין היא הוגה עצמה כלל דרך נפרד. היא מעיקרה נמשכת לרעותה. הקיבוציות אויר נשימתה.

שם עצם מתהווה משתי אותיות, ואילו הפועל הוא תוצאה של השורש המשולש. אכן אף הזוג, כיוון שהוא מתלכד, הריהו מהווה יחידה לעצמה ואין כלל רבותא בכך ששתי אנוכויות עושות יד אחת וקשר לגבי כל עולם החוץ. הויה לעצמה, קיום לעצמו, אפשריים גם ביחידות וגם בזוג. אבל הפעולה מתחילה מן השילוש. סתם שורש, נותן חיים ומוציא מן הכוח אל הפועל, מתהווה על ידי שלוש אותיות. וחן נעלה לאותם השמות והשרשים המתהווים משתי אותיות שהן שלוש, כגון מים, נתן, הנקראות ישר והפוך. משל מלה אחת נתפלגה והכניסה חברתה לתוך לב לבה לבנות עמה יחד בנין. אהבת עולם ושמחת השילוב פועמות ביצירה מילולית כזאת, המסמל את החזרה הנצחית, את המעגל.

אילו היה במשוער, שאות אחת תהווה שם ופועל, הרי היתה זו חלוטה לאותו שם ופועל ולא היתה עשויה עוד לכל שימוש אחר ומנודה על ידי כך מכל מגע. ואילו היינו משערים לנו יצור הקנוי לעצמותו ולצביונו לחלוטין, הריהו תלוש מכלל הקיום ללא כל זיקת חליפין עם המשק העולמי. אולם לא נברא שום גוף לבדו. ואילו היה יצור יכול למלא את כל צרכיו בתחומי ישותו בלבד לא היה כל טעם לחייו. היה משיג את עצמו כדי רגע מלא ושלם ושב לאפסותו ככל מספר גדול המתפרק תוך כדי הצטרפותו. אולם החי חי בשביל לתת חיים. חמדת ההויה בהתהוות. שמחה לתת. וכל שאינו נותן אינו נותן. רוצה הפרה להניק והדבורה להעניק. המתן אינו מחסיר ומרוקן אלא מפנה בכלי מקום שיתמלא תוכן חדש. הכל הוא שפע. מהות החיים היא השפיעה. וכל שהוא בטיף־טיף הוא גם בדלדול. אף המבט שאדם נותן בפלוני הוא נתינה שיש עמה לקיחה. המסתכל בחברו בא לראות אותו, היינו לקחת ממנו דבר ולהעבירו לתוך תחומי ראיתו, אבל אינו יכול לעשות זאת אלא אם כן הוא משרה עליו את מבטו, היינו, נותן לזה חלק מעצמותו הכלול במבטו. וכך האדם נותן את קולו בשיר ובהשמיעו אותו באזני זולתו הנהו מתענג עליו.

יש שירה חרישית בנפש, אבל רק על ידי הקול, האדם שומע את שירת עצמו. יש המיה ללא מלים, וכל העצמות תאמרנה, אולם רק באמצעות האותיות, המצטרפות למלים, מתלבשת ההגות הסתומה בדבר, בדבור. עולם האותיות, המלים, הנגינה באות לתקן את האלם והן מוציאות מן הכוח אל הפועל. אבל אין אנו רואים מהו הדבר שהמספרים באים לתקן אותו. עולם יה על תועפות מראותיו יכולים להתקיים בלי המספר ולא ייגרע כלום ממנו. המספר הוא מכשיר תועלתי למשא ומתן בין הבריות, אבל אינו צנור קוסמי. הוא כל עיקרו שימושי, אבל אין הוא כוח יוצר. תמה אני על מי שבקש להשתית עליו את הבריאה כגון על המאמר ואף היה מי שייחס לו קדושה. קדושה כל הבריאה משאנו מותחים עליה מדה זו של קדושה. אבל כל אימת שהננו עושים הבדלות לפי השגותינו האנושיות בין חול לקודש ובין טהור לטמא הרי יש לומר להבדיל בין המאמר לבין המספר, בין אתא קלילא שאין בה ממשות ובין המספרים, שנהפכו בידי הבריות למדות של כמות ולכוח החופן הון ועושר.

קדמונים נחשו ואמרו: אסור לשקול. אין הברכה שרויה במדוד והמספר גורם לעין רעה. ובשל הפיקודים פורצות מגפות. נבאו בני אדם אם כי לא תמיד ידעו מה שהם נבאו. כל החולין וכל טומאת הרכוש נתרכזו בעולם המספרים. היו תקופות שבהן ניזון העולם מקדושת האות. לפיכך דע לך, כל אימת שיורד קרנה של האות הקדושה עולה קרנו של המספר הטמא.