רקע
אברהם זילברשטיין
הַתְּפִלָּה (ערך התפילה לחסידים)

אין חידוש בּבית־מדרשה של החסידות בּנוגע לעיקרי היהדות. החסידות לא גרעה ולא הוסיפה, לא שללה עיקרים עתּיקים מקובּלים בּאומה ולא חייבה עיקרים חדשים. חידושה של החסידות הוא בהטעמתה והדגשתה של עיקרי יהדות ודרכי חיים שבּיכּרה אותם על פּני דרכים ועיקרים אחרים. כּן, למשל, הטעימה החסידות את עיקר התּפילה־בּכוונה, הטעמה שגרמה במקצת להזנחת לימוד תּורה. “איש שאינו יודע להתפּלל כּהוגן שכל עקום לו, ואיך יוכל ללמוד תּורה?” אומר ר' פּינחס מקוריץ.

יחס החסידות לתפילה ולימוד תּורה – הדברים אמורים בּלימוד ולא בתורה עצמה – מתבּטא בּסיפּור יפה.

גאון תּלמודי, מתנגד, שאַל מאת רבּם של חסידים: הנה שנינו קמים בּהשכּמה. אני קורא את שמע, מתפּלל ועוסק בּתורה. וכל זמן שאני עסוק בּתורה הרבּי מאריך בּתפילה. תּפילתך ותפילתי הלא אַחת הן, אלא שאַתּה מאריך בּה בּשעה שאני צף וטובל בּימה של תּורה. יוצא שאני הלומד נשכּר. ענה הרבּי ואָמר: גם התּפילה תורה היא ולימוד ועיון היא צריכה. הנה הבּוקר בּלחשי “שחר אבקשך צורי ומשגבי”, אָמרתּי לעצמי: מי אני המבקש ומי הוא המבוקש? מהו היחס שבּינינו? האם יבקש גם הוא אותי? למה אבקשנו ואיך אבקשנו? הרי לא אוכל לבקש אותו בּפליטת מלים ודברי שפה לבד! ועוד: הלא גם אתמול אָמרתּי אותן המלים. אם כּן, הלא ביקשתּי אותו גם אתמול. האם מצאתי אותו? ואם אָמנם מצאתיו, היכן הוא הבּוקר? מדוע לא אָחזתּי בו ללא הרפּות? הבּיקוש חדשים לבקרים וערבים מדוע? הייתּכן שחיי החולין והמעשה שאַחרי התּפילה דוחקים את רגלי צורי ומשגבי ואונסים אותו לעזבני?1. אם כּן, הלא עלי לקדש חיי מעשה שלי ולהעלות את החולין בּכדי לפנות בּתוכם נווה לקוני, – ואיך ייעשה הדבר הזה?

הנך רואה איפוא את הכּוח המוליד של ארבּע מלים. כּמה מחשבות וכמה שאלות עוררו בי, שאלות שיישובן אינו סובל דיחוי. צא ולמד מד' מלים אלו על כּל התּפילה.


 

א. מהותה של תּפילה    🔗

“התּפילה היא עצמות אלהית ממש”, מעולם האצילות היא. והיא משפּיעה ומשליטה קדושה ומלכות שמים בּעולם. או בלבוש־הלשון של המסתּורין הנזקקים לדיבּורים המגשימים של בּני־אָדם: “התּפילה היא בסוד נשיקין והידבּקות רוחא ברוחא”. “התּפילה זנה ומפרנסה להקדוש־בּרוך הוא”. “את קרבּני לחמי – הקרבּן שישראל מביאים לי, תּפילתם, הוא לחמי”.

התּפילה יצירה שירית היא ולא דבר שפתים לבד. מגיעה היא למרום שיאָה ברגעי השראה עליונה ומצב רוח מרומם. שעת השראָה זו מציפה את המתפּלל שמחה, שמחת אַסיר שהותּר מכּבליו. ר' ישראל המגיד מקוזיניץ היה אומר שתּפילה בכוונה היא ראש שמחתו ושהיא שכרו על מעשיו הטובים המועטים; וירא היה שלא נשאַר לו שכר לעולם הבּא.

תּפילה כזו טבילה רוחנית היא. המתפּלל טובל בּים השמחה המציף אותו; ושקוע הוא בתפילתו “עד שלא ישמע ולא יראה דבר” (ר' דוב בּר ממזריטש). המתפּלל מתמזג עם האלהים ואינו מרגיש בּישותו הוא. “בּבחינה זו אי־אפשר להרגיש שום אבר מרמ”ח אבריו וכוח הדיבּור אין בּו" (ר' פּינחס מקוריץ).

הואיל שהמתפּלל בּכוונה כּאילו הופך אַין ומתּפשט את חומרו כביכול, הרי אי־אפשר שישיגוהו משיגי החומר, משיגי אָדם שיצרו רוגז ומשתּלט בּו. המתפּלל בּכוונה אין מידת כּעס שולטת בּו, ולהיפך, “אין אָדם כּועס יכול להתפּלל כּהוגן” (ר' נחמן מבּרצלב).

מתפּלל־בּכוונה המתערטל מישותו החומרית מובן שאין לגאווה שליטה עליו; וגם אין המתגאה יכול להתפּלל בּכוונה. דרש ר' ישראל מריזשין: “אַל תּעלה במעלות על מזבּחי”, פּן תּגלה ערוותך עליו" – אַל תּתפּלל מתּוך גאווה; אין מערבין טהרה בּטומאָה. התּפילה שממקור הטוהר היא תגלה את ערוותך – טומאַת גאוותך.


 

בּ. בּמעלה ובמורד    🔗

התּפילה יצירה שירית היא, והיא מתּנת יה. ישנם רגעים של חסד שבּהם תּערה רוח ממרום על המתפּלל. בּרכּת התּפילה סמויה היא ובלתּי־צפויה. “התפּלל כּשניתּנת לך התּפילה מן השמים. אם רוצה ליקח מעצמו יהיו לו הרהורים” (מדרש פּינחס, בּילגוריי, 1929, עמוד י"ט). ואין תּנועות גופו של מתפּלל בּחסד עליון נעשות בּמתכּוון, אלא באות הן מאליהן, מתּוך חילה פנימית, יצירתית – התעוררות שבּהכרח. “בּזמן שידו של אָדם עולה למעלה מעצמה בּשעת תּפילה, סימן הוא שתּפילתו מקובּלת”.

אָמנם, המתפּלל הוא רק כּלי־קיבּול המקבּל ומחזיק בּרכה אצולה לו ממרום. ואולם הכּלי צריך טיהור וליבּון והכנה. צריך לחסן את הכּל, הכּל, ולתקנו, בּחינת תּיקון בּדק בּית־המקדש, למען לא ייפּקע מן השפע השוקק בּו. גם צריך להיות הכּלי מופרש ומורחק מיסודות טומאָה והרס. היקפו של המתפּלל – הוא עצמו המרכּז – צריך להיות נקי וטהור ושלם.

ואלו הן דרכי תקנה והכנה: אין להשכּים קודם אור הבּוקר; כּי השינה “מסלקת את המוחין”, מביאָה מנוחה למוח וללב, מחדשת ומרעננת אותם ומשיבה נפש עיפה. ואולם צריך להזדרז ולהתפּלל בּאור הבּוקר “קודם שנתמלא העולם דברי שנאָה, שטות והבלים”. צריך להתחיל בּקול נמוך “בּחינת מוחין” ואַחר כּך בּקול רם. צריך להתפּלל בּהבנה ובמתון.

המתפּלל עולה בסולם, סולם עולמות; הולך הוא מעולם שפל לעולם גבוה. מתחיל הוא בקריאַת שמע קטנה, קריאַת שמע דקרבּנות – שהרי קריאַת שמע קבּלת עול מלכות שמים היא, היינו הכנה לתפילה, להתמזגות והזדווגות עם המלכות, – עולה לקריאַת שמע גדולה דיוצר אור, שהיא הכנה ישרה לעולם האצילות של התּפילה – הידבקות רוח בּרוח.

גם עצם התּפילה, שהיא בחינת התעלסות בּאהבים עם בּורא עולם, מדרגות לה. אין תּפילת אָדם נשמעת אלא אם יתפּלל מתּוך שתּיהן: אַהבה ויראָה, אמר ר' ליבּ מסאסוב. אין אַהבה לחוד מספּקת ואין יראָה לחוד מספּקת. אוהב הרוחש בּלבּו יראַת כּבוד לאהובתו ישדל אותה שידולי חן וחיבּה, ידבּר על לבּה וינווה אותה בּדברי נוי וקילוס. וכך גם המתפּלל: תּחילה יספּר שבחו של מקום ואַחר כּך יתפּלל – יתייחד עם קונו, יחוד שיש בּו משום מסירת נפש, עזיבת עולם זה ודבקות מוחלטת בּאלהיו עד שיהיו לאחד.

צפו אמני התּפילה של החסידות בּרוח בּני־אָדם מתפּללים וראו שכּשם שהעליה “מעולם לעולם” קשה, כּך גם הירידה קשה. אַחרי שעה של התרוממות רוחנית ורגשית מוכרח המתפּלל לשוב אל עמק החיים, לכן צריך לשהות קצת אַחרי התּפילה בּכדי לכוון את הלב לקידוש חוּלי החיים, למשוך צינור השפּעה מבּית ה' אל הרחוב המפולש לכל מיני רוחות רעות. או אָז תּתפּשט שעת התּפילה בּכל שעות היום ותרחף רוחה המצרפת והמזכּכת על פּני השוק ההומה מיצרים האורבים, ותפיץ ענני חשכם.

אין המתפּלל המבקש את צורו חדשים לשחרים עוקר את רגליו מבּית־התּפילה ומניח אותן בּשוק. הוא כמפליג בּספינה. לפני הפליגו יצטייד בּמזון רוחני ומוסרי אשר ישמור עליו ויחזיק אותו בטהרה עד לידת שחר חדש, למען יוכל שוב להתעלס בּאהבים עם קונו, יוצר אור, מחדש מעשי בראשית וגעגועי אנוש וערגונו לאלהיו. לכן על המתפּלל להזהר “שלא לדבּר בּדברי עולם אַחר תּפילה בכוונת הלב, כּי נופל פּתאום מאיגרא רמא לבירא עמיקתּא” (ר' פּינחס מקוריץ).



  1. רעיון זה נוסח על־ידי ר' פּינחס מקוריץ בּדברי סמל של מסתּורין: “ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור – מאָז ועד עתּה נתמלא העולם כּולו אור; רק דברי שטות והבלי עולם הם מסך המבדיל כּמו עננים. דיבּורי התּפילה הם רוח המפזר את העננים. ואַחר התּפילה – מחמת דברי שטות – חוזרים להתהוות עננים” (נופת צופים, פּיעטרקוב, תּרע"א, עמוד 16).  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47463 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!