מרובּים הם המונחים והמושגים הנחשבים ל“חסידיים”, כּאילו החסידות המציאָתם וחידשתּם, בּעוד שבּאמת רק הטעימה אותם והרבּתה להפוך בּהם. מצאָה החסידות מושגים מקראיים ותלמודיים, שבּמשך הדורות נטפּלו להם קליפּות עבות, ואגב מאמצה לתת טעם לחיים הדלים של המוני ישראל חתרה לפצל את הקליפּה ולחשוף את התּוך השווה לכל נפש מישראל. סגנונה הדו־גוני של החסידות – פּשטות עממית מגלה והתלהבות ערפּלית מכסה – אָצל מאורו, מחומו ומחינו על התּוך החשוף ונתן לו לווית זוהר חדש.
גם רווחת היא הדעה, שריב היה לה לחסידות לא רק עם רבּנים ולמדנים בּני דורה, אלא גם עם היהדות הרבּנית נחלת דורות, וראתה את עצמה יורשתּה של הקבּלה. אַך אם בּמקום לראות לסגנונה נראה לתורתה, נווכח לדעת, כּי החסידות התקוממה לכל מצוות אנשים מלומדות הן בּרבּנות והן בּקבּלה, והתאַמצה להסיר גם את קליפּת הקבּלה שדבקה אל תּוך ראשוני, מקראי או תלמודי, כּדי להחזיר דעות ומושגים ליושנם. המושג “כּוונה” ישמש פּרט מופתי שלמדים ממנו.
בּספרות התּלמודית והמדרשית “תּפילה בכוונה” משמעה התרכּזות המחשבה בתפילה. הבּיאור הפּשוט והבּהיר בּיותר להוראָה זו ניתּן בּמדרש תּנחומא, פּרשת כּי תבוא: "בּכל לבבך – הרי הכּתוב מזהיר: בּשעה שאַתּם מתפּללים לפני הקדוש־בּרוך־הוא לא יהיו לכם שני לבבות, אחד לשם ואחד לדבר אַחר. זהו גם משמעו של המאמר הידוע שבּמסכת בּרכות ל': “חסידים הראשונים היו שוהין שעה אַחת ואַחר כּך מתפּללין בּכדי שיכוונו את לבּם לאביהם שבּשמים”, היינו שיטהרו את לבּם ויפנוהו מכּל עניני חול ולא כל שכּן מדברי עבירה. דרשו: “אמרו בלבבכם ועל משכּבכם ודומו – אם אין אַתּה יכול לומר, מחמת חולי, הרהר בּלבבך, ובלבד שתּידום מעבירה” (ילקוט תּהלים). שהרי “המתפּלל צריך שיראה עצמו כּאילו שכינה לנגדו” (שם).
התפּנות כּזאת מכּל עניני החיים היום־יומיים לשם התרכּזות בּתפילה והתדבּקות בּשכינה לא תמיד אפשרית היא. גם קשה לשהות בּמצב נפשי כזה שעה ארוכה ביותר; אשר על כּן אָמרו שתּפילת צדיקים קצרה (מכילתּא, בּשלח), ושאין אָדם רשאי להתפּלל יותר משלוש תּפילות בּיום (מדרש תּנחומא, מקץ, ט'). וכאשר שאַל אַנטונינוס את רבּי מהי להתפּלל בּכל שעה, ענה רבּי שאָסור, “שלא ינהג קלות ראש בּגבורה” (שם).
ההכנה לתפילה, היינו כיוון הלב לשמים, הוא תנאי קודם לתפילה, ולכן יעץ ר' אליעזר: “לעולם ימוד אָדם את עצמו; אם יכול לכוון את לבּו יתפּלל, ואם לאו לא יתפּלל” (בּרכות ל':) ו“הצמא והרעב” – שאינו יכול לכוון את דעתּו מחמת צמאונו או רעבונו – “אַל יתפּלל עד שיאכל וישתּה” (רמבּ"ם, תּפילה, בּ').
חכמי התּלמוד התנגדו לתפילת קבע שאיננה עבודה שבּלב, ויעצו לקבוע מקום ועתּים לתפילה, שעות השראָה עליונה. לכן היו מקשטים ומהדרים את עצמם לפני התּפילה: “רב יהודה הווה מציין נפשיה והדר מצלי” (בּרכות ל':), ר' יוסף קארו פּוסק: “וראוי שיהיו לו מלבּושים נאים, מיוחדים לתפילה” (אורח חיים, צ"ח, ד').
בּסגנונו ההלכי המגובּש סיכּם הרמבּ"ם את דברי התּלמוד בּענין “תּפילה בכוונה” בּדברים אלו: כּיצד היא הכּוונה? שיפנה את לבּו מכּל המחשבות ויראה עצמו כּאילו עומד לפני השכינה. לפיכך צריך לישב מעט קודם התּפילה, כּדי לכוון את לבּו, ואַחר כּך יתפּלל. מצא דעתּו משובּשת ולבּו טרוד, אָסור לו להתפּלל עד שתּתיישב דעתּו. “אין עומדין להתפּלל – – – אלא מתּוך דברי תורה שאין בּה עיון. ולא מתּוך דין והלכה, אַף־על־פּי שהם דברי תורה, כּדי שלא יהא לבּו טרוד בּהלכה” (משנה תורה, הלכות תּפילה, פּרק ד', סעיפים ט“ז וי”ח).
המקובּלים של המאה השש־עשרה יצקו אל תּוך קנקן הכּוונה יין מהול בּרמזים וסודות. בּמקום ההלכה התּלמודית האומרת שאין עומדים להתפּלל מתּוך דברי תורה הצריכה עיון, לימדו בעלי הסוד ש“כּל תּיבה וכל אות מכוונת לדברים גבוהים מאוד”, ועל המתפּלל לדעת את הכּוונות הנסתּרות ולחשוב עליהן בּשעת התּפילה.
הסודות והרמזים המרובּים העמידו מחיצה בּין המתפּלל לאלהיו. התּפילה נעשתה עבודה עיונית־טכנית קשה של צירופי שמות קדושים היוצאים מראשי־תיבות וסופי־תיבות וכדומה. הצעירים, גורי המקובּלים, עזבו את לימוד ההלכה וחידדו את מוחם בּצירופי שמות ורמזים. המקובּלים המלומדים מצאו עונג רב בּמלאכה זו. נאמנה לנו בזה עדותו של רבּי ישעיה סגל הורוויץ בּעל השל"ה (1628–1570), האומר: “שמחה של התּפילה היא כוונת סודות התּפילה”; ואולם להמוני בני ישראל היתה זו מלאכה שאין שכרה – הרגשת קרבת אלוהים והשתּפּכות הלב – בּצדה.
אחד מקוי־האופי שציינו את התסיסה הקבּלית היתה השאיפה לעצמיוּת וישירוּת. המקובּלים מצאו תורה ודרכי חיים שבּאו להם בּירושה, כּל המעשים מעשי אָבות הם, אַף אלוהיהם של בּני העם היה בעיקר “אלוהי אבותינו”. כּל פּרט בּחיי יום־יום היה קבוע ועומד: זה מותּר וזה אָסור. המקובּלים בּיודעים, והעם בּלא־יודעים, שאפו לחוויות בּלתּי־אמצעיות וראשוניות וליצירה עצמית. ואָמנם הצליחו בעלי המסתּורין בּיצירת דפוסים אישיים ליחידים, ואולם העם נשאַר תּלוי באוויר, מזה דמיונות ומשאלות ערפּליים, בּשעה שהיסודות היציבים והמוצקים של ההלכה נתערערו.
עד שעמדה החסידות והחזירה מושגים ליושנם הישר והפּשוט, אלא שצירפתּם בּכור שלהבתּה, הלבּישתם מחלצות סגנונה, ורעננה אותם בּלחלוחית שירה שלה.
בּענין “תּפילה בכוונה” מלמדת החסידות שתּפילה ולימוד תורה הם אמצעים לתכלית התדבּקות בּה‘. עיקר “עבודת הבּורא”, אומר הבּעש"ט, “היא רק התדבּקות” (כּתר שם טוב). ר’ לוי יצחק אומר: “כּשאָדם מדבּר דברי אלוהים חיים בּתורה או תפילה, תּהא כוונתו שידבּק את עצמו בהבּורא”. זאת היא הכּוונה האַחת והיחידה שהחסידות דורשת. המגיד ממזריטש פּוסק: “אפילו המכוון בּתפילתו כּל הכּוונות אינו גדול כּל־כּך כּמו זה שמתפּלל בּהתקשרות – – האָדם צריך לדבּק מחשבתּו בּבורא בּשעת התּפילה”. תּכלית ההתדבּקות הזאת,
או “ביטול המציאות אליו יתבּרך” בּלשון ה“תּניא”, היא השלטת הטהור על הטמא, כּי “לנפש האלוהית אין שליטה וממשלה על הנפש הבּהמית כּי אם בּעתּים מזומנות, כּמו בשעת התּפילה” (ליקוטי אמרים ספר של בּינונים, עמוד ל"ו, ווילנה, 1909). כּי “על־ידי השלהבת העולה בתפילה מתבּררים כּל החלקים המעורבים ויוצא מן ההעלם כּל הסיגים – – ומתגלה הרע מה שהיה תחילה מעורב בּטוב ולא היה ידוע כּלל שהוא רע”, מבאר הרב מלאדי.
לא קל להשיג מדרגת התדבּקות גמורה ה“מפשטת את האָדם מגשמיותו” (לשון הריבּ"ש בּצוואָתו), כּי הרי לפתחם של הלב והנפש רובצים החיים עם תּביעותיהם וטרדותיהם. עוד יותר קשה לשהות בּמצב של דביקות שעה ארוכּה. לכן ההכנה לתפילה תּארך יותר מן התּפילה עצמה: חסידי קוצק היו שוהים שעות ארוכּות לפני התּפילה כּדי לפנות את לבּם מכּל חולין וגשמיות. גדולי החסידים, אשר משאַת נפשם בּתפילה היתה מחשבה טהורה, נקיה מפּניות ומכּל שמץ של אָנכיות, חזו מבּשרם שאַחת מתּחבּולות יצר לב האָדם הוא עירוב רע בּטוב ואמת בּשקר, שיבּוש דרכי המחשבה והרגש על־ידי ערבּוב הנימוקים והמטרות בּאופן שיוכל האָדם לרמות את עצמו ואת זולתו. הורה רבּי אברהם יהושע השל מאפּטא, ש“העיקר הוא הכּוונה לברר את האמת מתּוך השקר”; והבּעש"ט הזהיר: “ואם יכוון אָדם לתועלת עצמו, שיהא נענה בתפילתו לתועלתּו הגשמית, אָז נעשה מסך מבדיל ואינו נענה כלל”, “שאין התּפילה לצורך עצמו, כּי אם לצורך גבוה” – להעלות את השכינה שנשתּקעה כביכול בּגלותם של חולי האָדם. עבודת אלוהים צריכה להיות לשם אלוהים: “התעוררותו עלינו והתעוררותנו עליו”.
גדולים היו מאמציהם של גדולי החסידות לעצור בּיצר הרע ש“לא יתגנב בּתפילתם ליקח בּהם חלק בּראש”. ר' משולם פייוויש מזבּארזש, תּלמידו של המגיד ממזריטש, סיפּר על עצמו: בּימי חרפי בּא הבּעל־דבר (= יצר הרע) ורצה לכבּד אותי במדרגות רוח הקודש ועוד מדרגות גבוהות, ולא רציתי רק האמת.
יפה היא המעשיה שמספּרים על ר' לוי יצחק מבּארדיטשוב בּענין זה: ימים מועטים אַחרי חתונתו, והוא אָז בּן שבע עשרה שנה, קנה חותנו של ר' לוי יצחק בּליל שמחת־תּורה את “אַתּה הראית” וכיבּד את חתנו בּפסוק הראשון, כּאשר קראו לרבּי לעלות על הבּימה, הלך בּעצלתּים ומתּוך היסוס. כּאשר עלה על הבּימה עמד ולא הוציא דבר מפּיו. התחיל להתעטף בּטלית וחזר בּו. כּך בּילה שעה ארוכּה בּעטיפת הטלית והסרתה עד שלבסוף התעטף בּטליתו בּזריזות יתירה וזימר את פּסוקו. ר' לוי יצחק בּיאר לחותנו: בּלכתּו אל הבּימה נטפּל אליו יצר־הרע של כּבוד וגאווה: חשב על הכּבוד שינחל (אַנשי העיירה לא ידעו אותו עוד) ושינחיל לחותנו. לא חפץ ר' לוי יצחק שיצר־הרע יתערב עמו בּעשיית המצווה. כּאשר הצליח לבער מקרבּו כל רגש של תּאווה וכבוד, הערים היצר והחניף לו שהוא בעל קול נעים ויודע ערך תּפילה ובוודאי שישפּיע רוב טובה על הקהל. מחשבה זו על ערכּו וכשרונו העמידה מחיצה בינו ובין בּוראו. עמד בּמקומו ונלחם עם יצרו עד שיכול לו. אָז אָמר “אַתּה הראית”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.