סידור התפילות כּמות שהוא מכיל תּפילות ותהילות הנושאות עליהן חותמות של תּקופות היסטוריות שונות. יש תּפילות פּשוטות אשר בּעינן הראשונה הן עומדות, כּמו שנבעו מלב רוחשן ולוחשן; ויש תּפילות שחלו בהן שינויי נוסח מרובּים ושמורכּבות הן תּפילה עתּיקה ותוספת תּפילה – או פסוק או שבר של פּסוק – שנוספה או ננעצה בין שני חלקי תפילה בּזמן מאוחר. התּפילה בכלל נותנת בּיטוי שירי־תמציתי למחשבת אַנשי־אמונה וערגונם; והתּפילות שהוכנסו לתוך סידורנו ונתקדשו קדושת דורות הרי הן עדות פּיוטית־מקורית להשקפת־עולמו של העם ולשאיפותיו ולצמאונו הלאומיים והדתיים. אָדם מישראל שיש לו זיקה רעיונית ורגשית לסידור תּפילותינו, אַף אם לא ידע את תּולדותיהן ולא יבחין בּין זרמיהן, הריהו טובל בּמעינות בּראשית של האומה ובנהרי נגוהות שפּשטו מהן בּמשך הדורות.

מטרת המאמר הנוכחי הוא להוסיף נופך מחקרי למשבּצת רגשותיו והגיוניו של אָדם מישראל כּזה לשם תּיקונם, עילוים ושיפּורם. המאמר ידון רק בּסדר תּפילת “יוצר” – מן “בּרכו” עד “גאַל ישראל” – ויתפּוש מועט המחזיק את השקפת־עולמו הקוסמית, הלאומית והמוסרית של היהודי, למעט בּקשות ותחנונים לשם סיפּוק צרכים אישיים.

*

סדר תּפילת יוצר אחד שהוא שלושה: א ישראל מקבּל עול מלכות אלהים נצחי יחיד; בּ) ישראל מברך את אלהיו בורא עולם, יוצר אור וטוב ושלום ושמחה; ג) צבאות האור, קדושי מעלה, שמחים בּהוויתם, מקבּלים עליהם עול מלכות אלהים יוצרם, ומודים ומשבּחים לו. חדשים לבקרים פּורצת הזמרה. בּרן יחד יצורי תרשיש וחשמל ונוגה של מעלה, רן גם ישראל למטה. לב העולם, מוצף אור, רוחש שיר.

א. אהבה גואלת    🔗

הנעימה הכי־לבבית, חמה ואינטימית של תּפילת “יוצר” ארוגה בקבּלת עול מלכות שמים שתּוכנה שלוש פּרשיות של קריאַת שמע, בּרכּת האהבה שלפניהן וברכּת הגאולה שלאחריהן. שלוש פּרשיות של שמע הן המרכּז, וברכות האהבה והגאולה מהוות את ההיקף. ויש בּהיקף מה שיש בּמרכּז. מה במרכּז יחוד השם (שמע), אהבת השם (ואָהבתּ), יראַת השם (והיה אם שמוע), וזכירת השם הגואל (ויאמר), אַף בּהיקף כּך. אלא שההיקף פּותח בּאהבה (אהבה רבּה"), כּורך עמה יראָה (“לאהבה וליראָה את שמך”), עובר לקבּלת היחוד מתּוך אהבה ויראָה (“אמת ויציב” ו“עזרת”) וגומר בּברכּת גאולה.

שירת קבּלת העול שלושה מזמורים לה: מבוא; הצגת ה' – אחד, גומל ומעניש, גואל, קדוש – והצעת תּנאי ארוסין שלו; הבּעת אמונה וקבּלת התּנאים מצד ישראל.

תּפילת “אהבה רבּה” היא מעין מבוא לדו־שיח שבּין ה' לישראל הכּלול בּפרשיות שמע ובתפילות “אמת ויציב” ו“עזרת”. בּברכּת האהבה מבוארת ומוצהרת האהבה ההדדית שבּין ישראל לאלהיו. אָהוֹב אָהב ה' את אבות האומה, ומתּוך אהבתו אליהם לימדם חוקי חיים. והבּנים עומדים ומצהירים שאַדיר חפצם הוא ללכת בּעקבות אבותיהם, שתּאבים הם אהבת ה' ורוצים לגמול לו אהבה. וכמו שהוא בחר בּהם וייחד אותם, כּן הם נכספים לייחד אותו. ועורכים הם תּפילה לפניו שיעזור להם לייחדו ולאהבו. תּפילת “אהבה רבּה” היא איפוא מבוא לרעיון כּל־בּו לאומי – יחוד ובחירה הדדיים של ישראל ואלהיו. בּחירה מתּוך אהבה מדרכת, מדבּקת, מקשרת, מצווה, מזכּכת וגואלת.

יש לשער, שבּסוף זמן בּית שני כּך היה סדר הרצאַת קריאַת שמע: המקריא קרא את המבוא ואת הפּסוק שמע ישראל – הצהרת היחוד. העם ענה “בּרוך שם כּבוד מלכותו לעולם ועד”. אָז המשיך המקריא בקריאַת שלוש הפּרשיות של התּורה שהן דבר ה' לישראל. לבסוף קרא המקריא יחד את העם את תּשובת ההסכּמה של ישראל, היינו “אמת ויציב” ו“עזרת”¹.

כּל התּפילות שבּקבּלת העול הן ארציות־לאומיות־היסטוריות. אדוני שהוא אחד אוהב את ישראל והוא אשר סיגלם אליו וגאלם ממצרים. והוא גם שוחר אהבתם ודביקותם של ישראל אליו, אהבה ודביקות שגמולן בּצדן: ריבּוי ימים על האדמה הלאומית, גשמי ברכה ושפע שמים ואָרץ.

בּ. אורה ושמחה וטוב    🔗

ד"ר י. מ. אלבּוגן פּוסק: “כּשצירפו תפילת היחוד לתפילת שחרית הוסיפו ברכּת תּודה על האור ועל חידוש מעשי בראשית בּכל יום, וברכה זו נקבּעה כמובן בּראש”².

אפשר שצדקו האומרים שבּרכּת המאורות הקדומה היתה קצרה מאוד והכילה רק את “בּרוך – – – יוצר אור ובורא חושך, עושה שלום ובורא את הכּל. המאיר לארץ ולדרים עליה ברחמים ובטובו מחדש בּכל יום תּמיד מעשה בראשית. בּרוך – – – יוצר המאורות”. ואולם גרעין קדום זה הרה בקרבּו את האורה והשמחה, הכּבוד וההדר המרחפים מעלינו בּשעת תּפילת יוצר וקוסמים ולוחשים לנו מתּוכה.

בּמהלך דעותיהם ואופי הסתּכּלותם של מחבּרי ברכה זו היו אורה ושמחה וטוב כּמעט למושגים נרדפים. דעותיהם של תּנאים שוני משנה ולשונם טבועות הן חותם פּסוקי תורה וניביהם, סדר מליהם וצירופן וסמיכותן זו לזו. “וירא אלהים את האור כּי טוב” – בּכל פּרשת היצירה לא סמך הכּתוב את המבטא “כּי טוב” לשום נוצר אלא לאור; לכן “ותּרא אותו כי טוב” (שמות בּ‘, בּ’) מלמד שנתמלא הבּית אורה (מדרש רבּה). והיוצא לדרך משהאיר הבּוקר ונכנס לאַכסניה בעוד יום, הריהו יוצא ב“כי טוב” ונכנס בּ“כי טוב” (פּסחים בּ', ע"א). וה' מחדש בּכל יום יצירת אור בּראשית – “בּטובו”. ומחבּר “אל אדון” שר: “טובים מאורות שבּרא אלהינו”³.

האור (= טוב) הוא גם משמח. מאור עינים ישמח לב (משלי ט"ו, ל'). ליהודים היתה אורה ושמחה (אסתּר ח', ט"ז). אור נגה עליהם – – הגדלתּ השמחה (ישעיה ט‘, א’–בּ’). אור צדיקים ישמח (משלי י"ג, ט'). אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה (תּהלים צ“ז, י”א). ה' הוציא את בּני ישראל מיגון לשמחה ומאפלה לאור גדול (הגדת פּסח). ובמנהג ספרד גורסים בּתפילת “לאל בּרוך” אַחרי הכּתוב "לעשה אורים גדולים כּי לעולם חסדו (תּהלים קל"ו) את ההוספה ההדורה “והתקין מאורות לשמח עולמו אשר בּרא”.

האור, שהוא טוב, משמח. לכן איש השרוי באור־שמחה טוב לב הוא, ואיש טוב שמח הוא (אסתּר א‘, י’; ה‘, ט’; משלי ט“ו, י”, וט"ו; קוהלת ט‘, ז’). והממשל מקבּיל שמחה עם טוב: שמחה לאיש בּמענה פיו, ודבר בּעתּו מה טוב (משלי ט“ו, כ”ג).

והשמחים משמחים: “ישמח ה' בּמעשיו”, שר משורר התּהלים. ובעל אגדה אחד אומר: כּיון שראָה הקדוש־בּרוך־הוא את האור – – שמח (חגיגה י"ב.). ובעל אגדה אחר דורש: שמחה לאיש בּמענה פיו – שמחה להקדוש־בּרוך־הוא במאמרו “יהי אור”⁴. וכמו שיוצר האור שמח בּאורו, כּך יצורי אור שמחים בּהוויתם ובקונם. כּוכבי בוקר רנים יחד (איוב ל"ח, ז'). השמש ישיש כּגבּור לרוץ אורח (תּהלים י"ט, ו'). והמאורות שמחים בּצאתם וששים בּבואָם (תּפילת “אל אדון”).

תּפילת “יוצר” פּותחת בּהזמנה לברכה והודיה (בּרכו את ה' המבורך). הזמנה זו צורפה לברכּת המאורות כּמתכונת פּרק קל“ו שבּתהלים, שבּו קורא המשורר “הודו לה' כּי טוב, כּי לעולם חסדו” – חסד המאורות וחסד גאולה. אלא שבּתפילת “יוצר” שיר אהבת ה' וישראל משמש מעבר משמחת מאורות לשמחת גאולה. כּכה, איפוא, נסמכה ברכּת המאורות לברכּת אהבת התּורה – אור רוחני – כּתבנית פּרק י”ט שבּתהלים, שחציו הראשון מתאר גילוי כבוד היוצר בּשמי אורו ושמשו השמחים לעשות רצונו ולספּר גדולתו, וחציו השני מתאר גילוי כבוד הבּורא בתורה־אור שלו, תּורה “בּרה, מאירת עינים ומשמחת־לב”⁵.

בּרכּת המאורות אופי קוסמי ואנושי־כללי לה. בּרכה היא על האור, הטוב, השלום והשמחה שנתנם ה' בּחסדו לבני־אָדם, לכל בּני־אָדם. ואולם לאו כל אָדם זוכה. לא כל אָדם מחונן בּכשרון הפשטה והאצלה. כּמה אמנים יש השואבים ששון רוחני ממעינות גשם?! לחזות מאור בּתורה – אור בּלתּי־נראה לעיני בשר – וטהרה ביראָה ולשאוב ששון מפּיקודים – סגולת אבות עם ישראל היא. ולכן, כּשמגיעים לברכּת התּורה התּפילה מתגוונת גוון לאומי לבבי וחם וחביב. וכך הלא הוא סדר ספר “בּראשית”: מן העולם אל האָדם, ומן האָדם אל יחיד־סגולה נבחר, ידיד הבּורא ואבי עם אוהב תּורה.

ג. אור וקודש    🔗

בּחלק השלישי, וכנראה המאוחר, שבּתפילת “יוצר”, מן “מה רבּו מעשיך” עד “לעשה אורים גדולים”, ענין התּודה על יצירת המאורות כּאילו משתּרע בּמרחביה ובוקע על; ועל הבּרכה שבּני־אָדם מברכים ליוצר המאורות נוספת בּרכּת יצירי־אור עצמם, בּרכּת “קדושים רוממי שדי”. וההוספה מתמזגת יפה עם סימפוניות האור ויוצקת אל תּוכה צלילי הוד והדר ושגב מרומים.

המושג המורכּב אור־שמחה־טוב נרדף הוא למושג קדוש בּמובן שהקדוש הוא מוקף אור, מפיק אור והוא אור. בּראשית נברא האור. “ומהיכן נבראה האורה? התעטף בּה הקדוש־בּרוך־הוא כשלמה (על יסוד הפּסוק “עוטה אור כּשלמה”, תּהלים ק"ד, בּ') והבהיק זיו הדרו מסוף העולם עד סופו”⁶. ו“מראה דמות כּבוד ה' כּעין חשמל, כּמראה אש ונוגה לו סביב” – אור. וכבוד ה' הוא אור: “והנה כבוד אלהי ישראל בּא – – והארץ האירה מכּבודו” (יחזקאל מ"ג, ג')⁷. וישעיהו מקבּיל כּבוד ה' עם אור: “בּא אור וכבוד ה' עליך זרח”; “ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה” (ישעיה ס‘, א’–ג’). וכביכול ה' בּעצמו הוא אור: “והיה אור ישראל (= אדוני) לאש וקדושו ללהבה” (שם י', י"ז). “ודמות כּסא ה' כּמראה אבן ספּיר” (יחזקאל י‘, א’) – אור. “והדום רגליו כּמעשה לבנת הספּיר וכעצם השמים לטוהר” (שמות כ"ד, י') – אור! ובאחרית הימים ה' יהיה לאור ולא יצטרך עוד לאור השמש ולנוגה הירח (ישעיה ס‘, י"ט–כ’. כּי אור ה' נאצל על בּחיריו הקרובים אליו ומדבּק בּהם עד שהם עצמם שופעים אור: עור פּני משה קרן בּדבּרו עם ה'.

מלאכי ה' ומשרתיו, הלא הם ה“קדושים רוממי שדי” שבּתפילת “יוצר”, יצורי אור הם. ממעל לכסא הכּבוד מרחפים שרפים ששמם מעיד עליהם שאור הם. ומתּחתּיו – חיות שמראיהן כּמראה הלפּידים ואופנים מלאים עיני אור שמראָם כּעין תּרשיש – אור! כּסא ה' הוא אש ומשרתיו אש לוהט – אור! ונהר של אש יוצא מלפני אדוני וממנו מלאכי השרת נבראים ואומרים שירה – שירת אור⁸.

אליפז התּימני מקבּיל את הקדושים (= מלאכי ה') עם שמי אור: הן בּקדושיו לא יאמין ושמים לא זכּו בעיניו (איוב כ"ה, ג'). שמי טוהר וצבאָם בּקהל קדושים משוררי שבח יחדו; כּאשר על כּן איתן האזרחי שר: “ויודו שמיך פּלאך ה' אַף אמונתך בּקהל קדושים” (תּהלים פּ"ט, ו'). בּלדד השוחי רואה את משרתי אל בּזרועי אורו: “היש מספּר לגדודיו, ועל מי לא יקום אורהו?” (איוב כ"ה, ג'). אַף הוא מנסח את הקבּלת אליפז התּימני כך: “הן ירח לא יאהיל, וכוכבים לא זכּו בעיניו” (שם). שינוי־נוסח זה מעיד על זהות מאורות עם קדושים ואור עם קודש. ומכּיון שהקדוש זהה עם אור, מזהה בעל אגדה מאוחר את בּית־המקדש עם כּבוד ה' – אור: “ממקום בּית־המקדש נבראה האורה. הדא הוא דכתיב ‘והנה כבוד אלהי ישראל בּא מדרך הקדים’, ואין כּבוד אלא בית המקדש”, (בּראשית רבּה על “וירא אלהים את האור”).

חדשים לבקרים מניצה הקדושה – יצירת אור וטוב ושמחה ואהבה ושלום. שמחים ודצים יצירי אור בּלידתם, ומרעיפים הם עלינו מאושר זיו קדשם, והננו נלווים למקהלת היצירה והווים לכלי־זמר בּסימפונית האור, סימפוניה ששתּי נעימות יסודיות לה: ערגון וכליון נפש להשתּפּך אל תּוך מקור האור ולהתמזג עמו; והכּרת האופי הכּל־מקומי של אור וקודש, טוב ושמחה, שלום ואהבה.

השרפים, יצירי אור המרחפים מעל לרקיע וממעל לכסא־הכּבוד – מקור האורה והקדושה – פּותחים בּ“קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות מלוא כל הארץ כּבודו”. והכּרובים והאופנים והחזיות, יצירי אור אשר מתּחת לרקיע, רבּועי־פנים ומלאי־עינים, חפשי־תנועה ומקיפי־מבּט, – יצירי אור אלה מתנשאים לעומת השרפים שממעל ועונים: “בּרוך כּבוד ה' ממקומו”, – כּבוד ה' הממלא כל חללי עולם מקבּל את בּרכתו ממקומו אשר בּשמים עליונים.

וכך מבאר התּרגום: השרפים אומרים “קדיש בּשמי מרומא עילאָה בית שכינתּיה – – ה' צבאות מלוא כל אַרעא זיו יקריה”. ויצירי אור שמתּחת עונים “בּריך יקריה דה' מאתר בּית שכינתּיה”.

ויפה יסד הפּייטן: “פּני כל חיה ואופן וכרוב לעומת שרפים”. פּניהם מכוונים כּלפּי מעלה. יודעים הם את מקורם, את קונם. ובכיסופין וגעגועין מרקיעים הם את הכּרת תּודתם, “בּרוך כּבוד ה' ממקומו”. וישראל דרי ארץ, מואָרים אור שמש ואור תּורה, ומשולהבים שלהבות לבּם הכּלה ונפשם הנכספת אל אשר ממעל לעולמם ומעבר לעולמם, מרגישים בּאַחדותם וזהותם עם זיו עליון. ובהתלכּדם עמו שיר־עולם־אור ידבּרו, שיר־עולם־אור הוא שירם, עד אשר בּשיא־התלהבותם יפצחו יחד סיכּום כּולל אחד: שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד⁹.

חקירה או שירה    🔗

שתּים הן הגישות אל סידור תּפילותינו והערכותיהן: א) הערכה תּיאולוגית – רווחת גם בּין בּלתּי־תּיאולוגים – המסננת את יפין והדרן של תּפילות דרך רשת של דעות ואמונות. מקצעת היא ומפסלת את התּפילות עד כּדי השאר שחיפי זמרה מעוטים ודקים וקלושים. זכרון מלאָכים או הדומה למלאָכים מבהיל ומפחיד את חוקרי הדת שבּימינו. רוצים הם לטהר את הסידור מכּל שמץ הזייה. משתּדלים הם להוכיח (בּראיות־לסתּור ולבער!), שקדושת יוצר וכל אביזרייה, מן “מה רבּו מעשיך” עד החתימה, הוספה מאוחרת היא של בּעלי מסתּורין. הריפורמיים השמיטו כל אלו מסידורם; ומן הקדושה שבּעמידה השמיטו את “לעומתם בּרוך יאמרו) בּרוך כּבוד ה' ממקומו”. ומתלבּטים הם התּיאולוגים בּשאלות חמורות, כּעין מדוע שינה מסדר התּפילות את ה“בּורא רע” של ישעיהו ל“בּורא את הכּל”? ועונים: הרע הוא רק שלילת הטוב, ואין המושג בּריאָה חל בּו; וכדומה בקושיות ופירוקין.

בּ) ישנה הערכה של הלב השר הסוקר את הכּל סקירה אַחת מעלה ומרוממה את הנפש. עם הנץ שחר אל בּית מדרש כּי תבוא והקשבתּ לקול יהודי מושך בּרינת עצב רווית געגועים “וכולם פּותחים את פּיהם – – – וכולם מקבּלים עליהם”, וחוור לך: נאה ויאה הפּשטות התּמימה הבּלתּי־חוקרת, הנוחה לספּוג שירה. אַשרי החוקר אשר גנז בּלבּו מכמן תּום מוצל מעלומים אשר אוכלו. היהודי הפּשוט אינו יודע ואינו חוקר לדעת את מהותם והבדלם של שרפים, אופנים וחיות. טובל הוא בים של אור וטוב ושמחה וקדושה. מקשיב הוא לרוממות של משוררי אלוה, והניצוץ אשר בּלבּו ילובּה ויעלה ויהיה לשלהבת של שיר ושבח. מקשנא־שופטנא! מדוע “בּורא את הכּל” ולא “בּורא רע”? איזו דיסהארמוניה! מה לו לקבר בּשדה כּהן, כּהן בּמקדש אורה ושמחה וטוב ובשעה של עליה וזריחה ופריחה וניצה?! הלא בכל תּפילת “יוצר” אין זכר לרע ולדומה לרע. אין תּחרות ואין שנאָה ואין קנאָה ואין שונא ואין אויב. “משרתיו כולם עומדים בּרום עולם ומשמיעים בּיראָה יחד בּקול דברי אלהים חיים”. יחד! שלום בּמרומים ושלום על הנלווים עליהם. שלום בּין שרפי מרום נאמני בית שכינת אור¹⁰. ושלום בּינם ובין כּרוּבים ואופנים מתנשאים בּערגון אל על כּשפּניהם מכוונים כּלפּי מעון שכינת אור. ושלום בּין שני אלה דרי מעלה לבין ישראל העף בּרגליו¹¹ לסמל את משא־נפשו ומאמצי־רוחו להתעלות ולהתאַחד עם אורות־יה לשם חיים של קדושה ואורה ושמחה וטוב.