1

רבים מקטרגים על תעשיית המלים, “המוגזמת, כמובן”. אלא שאין לדעת מאיזה שיעור ואילך מתחילה ההגזמה. אחרים אומרים: “אין אנו מתנגדים כל עיקר לחידושים במקצוע הלשון, אבל בתנאי שיהיו טבועים בגושפנקא מוסכמת.” ואנו נמצאים מצטערים על זה שעדיין לא נתחוור לנו מאימתי אדם המטפל בפרשה זו עולה לגדולה של גושפנקא. תאמר: רק מוסד מוסמך, כגון ועד הלשון, ראוי ליצוק מוניטין לשוניים חדשים, וכל מי שהוא פחות ממוסד, כגון יחיד, אפילו יחיד דגול, חס לו מלהתעטר בכתר מחדש? או שמא מותר גם ליחיד מחונן להרחיב לפי חושו וטעמו את גבולות הלשון ולהגביר את כלי קיבולה! “כן, גם היחיד! אבל בתנאי שיהא חכם בן־סמך, שואב מן המקורות, בעל רוח הקודש בסוגיה זו”! – אבל למי זה ניתנה ההורמנא להמליך את פלוני לחכם ולהוציא את אלמוני לכלל ההדיוטות? והלוא גם מפי תינוקות הננו שומעים לפעמים חידושים נפלאים. ויש כי פי העם מפיק מרגליות של המצאות מילוליות. עתים שבשתות בשפת ההמון עולות יפה כאתחדשתות. דעה אחרת גורסת: התינח המצאות מילוליות להגדרת שמות־עצם ומונחים טכניים, שרבים מהם נעדרים בלשוננו הבלתי מדוברת לשעבר, אבל מה צורך יש בפרייה ורבייה מופרזה של סלסולים ומלמלות דקדקים, שאתם מעמיסים על הסגנון העברי לשם יגדיל מליצה? ומה טעם בפטורי ציצים לציון יתר של נושאים מושכלים, הממלאים את לשוננו מזן אל זן? דעה זו נשענת על הסברה המתהלכת, הבלתי נכונה בהחלט, בדבר העושר של המונחיה המופשטת, השמור בלשוננו. ואם כן למה יבוא העשיר ויעמיס על שכמו משנה־עושר משא לעייפה? הלוא מרבה נכסים מרבה טרחה לעצמו. המחמירים ביותר רואים ממש יסוד מזיק במהומה של עשירות נוספת. סוף־סוף, טוענים הללו בהכרת צדק הוגנת לעצמה, מי שיש לו מחשבות במוחו ורגש בלבו יכול למצוא את סיפוקו בַּיֵש המילולי הקיים. מעולם לא אמר הוגה דעות עברי – מחזקים הם את דבריהם בעובדה לדוגמה, הנמצאת תמיד לכל דורשיה – צרה לי הלשון העברית מלהלביש בניביה את מערכי רוחי! לא אמר? ושמא כן אמר? או הגה בסתר לבו את הלא־אמור? ואם אחרים לא אמרו וכי אסור למי שהוא לבוא ולומר? אלא שהעובדה אינה עובדה… וכל אימת שקם הוגה דעות התקשה מאד מאד להתבטא בעברית. עיין שפת אבן תיבון של הפילוסופיה הישראלית. יש לנו הרושם שכל מה שהיהודים הביעו בלשונם העברית בכל הדורות על נושאים פילוסופיים הם נתבטאו רק בקירוב, כמעט, בדרך אומדנא, תמיד כחוט השערה על יד המושג המדויק. ואם עניים אנו במונחים טכניים הרי בכל מה שנוגע לשפת המחשבה המופשטת הננו לגמרי נבוכים ומבולבלים עד שכמעט אין בידינו אף מונח ברור אחד. היהודים בעברית הם עם אנטי־פילוסופי. אחזור אל נושא מאמרי: המותר, הצריך, היש הכרח לחדש במונחים ובשימוש הלשון? מובן: ההתנגדות לכך היא טבעית ומובנה. החידוש דורש מאמצים. הוא ממשיך לגבי האדם את עונת הדרדקאות. הוא מייגע. אבל הוא נחוץ או לאו? – לאו! – עונים רבים וכן חכמים. רק הנבובים – פוסקים הם – מתעטרים בהידורים. המסכה דרושה למוקיונים ולכל הגנדרנים והטרזנים, המתכוונים לחפות על דבר־מה, או, יותר נכון… על העדר דבר־מה בנשמה. כל התהדרות במלבושי לשון מוכיחה ריקניות מחשבתית וגירעון בתוכן! משל לאדם (או משל או דוגמה!) שגזרתו עקומה, התופר לעצמו בגד מיוחד לחפות על חוט השדרה המעוקם או השרוע שלו. שכן הגזרה המתוקנת מידי הטבע מסתפקת ויפה לה בלבוש מוסכם ומקובל על הרבים. רצה לומר: המקובל הוא גם הסלול והמובן והפשוט… “שכן כל גדלות אמיתית מופיעה בפשטותה, כידוע.”

כן, כידוע. הכול, כידוע, ידוע ליודעי הכול. גם האגדה על הגדלות היושבת בסתר הפשטות היא מסוג הידועות ההן. מבלי לערבב לכאן את עניין הפשטות, נושא עמוק לעצמו, שכבר ניסיתי בפעם אחרת, לדאבוני במעט הצלחה, לגרדו על גבי השטח – הוא הנהו כה עמוק ביסודו – אצמצם את העיון והדיון בסוגיה הבלשנית בלבד. סבורני: חידושים מילוליים מותרים לאדם כל אימת שהוא רואה בהם הכרח וסיפוק למבוקש אלמוני. כמו כן כל בעל הבנה החש אי־סיפוק במונח ידוע רשאי הוא לעשות בו בדק. כל מונח שאין בו יותר משום מצוי למושכל או לרגש, הריהו ממילא פסול לשימוש. ומי הדן על כך? כל אחד רשאי לעשות בנידון זה דין לעצמו. היחסים בין האדם והלשון הם מסוג הזיקה האינדיבידואלית. הדרכים הסלולות נעשו לשם נוחיותם של המהלכים בהן, היות והן הקצרות ביותר לפי האומדנא הכללית, אבל אין הן צריכות לשמש אבני־נגף לגבי כל אלה שפשפשו ומצאו לעצמם דרכים יותר קרובות ונוחות. על אחת כמה וכמה לגבי אלה שנוכחו, כי הדרכים הישנות אינן מובילות אותם כל עיקר אל המטרה או שהן מובילות אותם ממנה והלאה. ואילו הלשון אינה אפילו דרך. היא רק גשר על פני התוהו הזורם של עמעומים, השערות, כסיפות, חשיבות, וקורים הרהוריים. כל המונחים של המושכלים והרגשות הקיימים הם מסמכים רופפים, תחליפים עוברים, בריות של בקירוב, סתימות זמניות לריפוי שניים חולות. והם טובים משום כן לשימוש רק כל זמן שאינם מורגשים כמעט, היינו, שאינם כואבים לאדם. אבל ברגע שהאדם חש פרצה בגשר… או נדנוד בסתימה, מן ההכרח לו להחליף את הסתימה הזמנית באחרת הוגנת יותר לצרכיו ולמושגיו.

2

מן הראוי לקבוע כלל זה: הלשון היא יצור חי וצומח, וכל דיני הצמיחה והכמישה, הפריחה והבלייה, השולטים בכל ילדי הטבע, חלים גם עליה. אמנם, אין למצות משל במוגזם. לפיכך אין להשוות את המנגנון הלשוני לגוף יחיד אשר ימיו הם טפחות ממש. אבל ברור כי משול הוא לחברה האנושית או לכל קבוצות אחרות בטבע, שחלקים מהן או נובלים לפרקים בשעה שמתוכן צצים וגדלים ומשתגשגים לתפארה איברים חדשים. כל לשון יש לה אוצר הגרוטאות וסל הפסולת שלה. חובבים משתעשעים בישויות תמהוניות, מופקעות לדימוס, המסתופפות בחדר הזקונים שלה. מהם משתדלים להחיות את העתיקות. יש עתיקה המאצילה לווית חן באם היא מצטרפת בטוב־טעם אל מערכת כלים חדשה כתוספת, שמיעוטה טוב. אבל לעולם אין המלים הללו עולות על גפי מרומי הלשון ואינן חיות את מלוא חייהן. קיימות בבחינת נים ולא נים, קיום של משנה וסגניות, כאורחים ממדרגה שנייה, הקרואים רק לעתותי חג ומועד. וכנגד בוקעים ועולים מתהום אין־הסוף ברואים לשוניים, חדשים לתקופות, המבטאים ביתר דיוק והדגשה את הצרכים החדשים אצל הכלל. וגם אצל הפרטים. כי ישנם פרטים מקדימים, הצועדים בראש התקופות, אשר מכיוון שמנגנון התחושה שלהם הנהו מחודד ומדוקדק יותר, הרי הם זקוקים לפני כל אחרים לניבים ממצים את תחושת הזמן. בעל כורחם של הללו ליצור להם כלים לשוניים מחודשים ולחצוב לעצמם ביטויים לא היו. ואף־על־פי שהאנושיות יש לה לכאורה רכוש מילולי עצום כזה, שאין כמעט ביכולתו של אדם אחד לרכוש אותו לעצמו עד גמירא, ואפילו בלשנים מובהקים אינם בקיאים ברוב החומר הלשוני של שפת מולדתם (גם אנטול פרנס העיד על עצמו, שהוא ידע רק כחמישים אחוז מהשפה שהוא חולל בה נפלאות), הרי מהצד השני מרגיש כל נבון־דעת עד כמה ענייה לשונו באמצעי ביטוי כל אימת שהוא רוצה לדלות מהגניזה הנפשית, מתוך אותם המעיינות האינטימיים של ישותו הסודית, הנוהרים כאילו לא אל האתגליה, אלא אחורנית אל אפיקיהם. על אחת כמה וכמה נבצר הביטוי מאת הוגה הדעה והחוזה מראות בתמונות, המתעמלים מתוך כאבים ממש לברוא לנפשם ניב עצמי להלביש בו לפחות חלק מהדמדום המוחי והנפשי, שאינו נקלט בשום אופן לתוך המונחים הקיימים, שהם פרי אמוציה או הגיונות שכבר נגוזו. ואיני מבין למה משליכים רבים מאלה, המודים בצורך ההתחדשות, את יהבם על השימוש המחודש בצירופי לשון והם מתנגדים בתוקף אל חקיקת צורות חדשות למלים עצמן. לפעמים צריך ליצור גם סוג חדש של לבנה בשביל להתקין בניין חדיש. מה שמותר לגבי הפסוק כולו אי־אפשר לאסור לגבי המלה הבודדת. יש הרגשה חדישה בתכלית שצריך ליצור למענה גם נרתיק מילולי חדש. כשם שמציינים מחלה חדשה או איזה המצאה כימית בצירוף חדש של אותיות. אי אפשר לבנות עד אין־סוף צירופים מהמונחים הספורים שיש בידינו לצבעים היסודיים, מאחר שמהבהבת לנו בעתיד צבעוניות רברבה, מופקה מתוך הערפִּלים, כמו כן אי אפשר לפרנס עכשיו במלה אהבה המיושנה בהחלט את כל התפצלויותיה והתפוצצויותיה המרובות, שהשתגשגו בתודעתו ובתחושתו של האדם המודרני. עובדה זו שהלשון העברית, למשל, לא מצאה לעצמה סיפוק במונח שמחה אלא הוסיפה עליה חדווה ולאחריה גילה ודיצה ועוד, מוכיחה כי שמחה אינה עשויה לתת מיצוי לתחושה זו של נחת או של התרוממות הרוח. מהכרח היא שיתפה לעצמה באופן מקביל או בהדרגה זמנית את המלה ששון ואת החדווה וכיוצא בה. רעבון בלי הרף זה, המפעם כל ישות וממריצה לפיצול בלתי פוסק כדי לגולל בה כל אפשרויותיה המקופלות בה בבחינת רדימה, רודה בשוט גם את היצורים הלשוניים. כל בטבע הוא התהוות מתמדת. התפקעות, הסתעפות והסתנסנות. ואם בעולם הנגלה כל הנולד מכריז בגשמיותו על מציאותו ותובע לעצמו שם ומקום תחת השמים הרי בעולם הנפשיות יש מיני שמים תכלכלים כאלה ואדמה כה בלתי מוצקה עד כי המוני ברואים שלהם נוהרים אל תוך התוהו מבלי שהם יכולים לפצות פה ולצווח על גזל זכותם. אם האהבה בתענוגיה היא תופעה כה יקרת המציאות ואם כל התענוגים, אפילו הרוחניים, עולים לנו תמיד בייסורים קשים הרי זה בעיקר לפי שאנו תועים בחושך לא מוגדר ביחס לילדי רוחנו ולעולם אין אנו יודעים איזה סוג מאלפי רבבות סוגי אהבה צמח בקרבנו, ובאיזה שם אפשר לציין את נושא תענוגנו. כל ציון וכל הגדרה הם הקלה. כל מונח מניח את הדעת ומשיב את הנפש אל אפיקיה. כי מהו הצער? גלות האדם מעצמו. חיפוש ניעה. התרחקות מהעצמיות. והנה כשהאדם כמהַ לאיזה עצם זולתו, היינו, הוא מתאהב בו, תחילה בתעייה, בתהייה, בדמדום, באי ידיעה, הרי האי ידיעה הזאת היא גורם לכאבים. אבל עם ההגדרה והנחת השם באה הקלת־מה (במובן זה, האמנות, אם הביטוי, היא סם מרפא לנפש). כי הסתום, משהוא יוצא לגלוי הוא מפרק את עצמו (האמנות היא פורקן). בשפת המקובלים: הלשון היא מעולם התיקון.

האין עובדה זו מוכיחה כי בפריחתה המתמדת של הלשון ובפיתוח בלתי פוסק של פקעיה צפונים סמי מרפא לנפש? ולפיכך העמקת הלשון והרחבתה היא גם עובדה הומניטרית? רק הבערות והזלזול בפירותיו של אילן הרוח מניעים את בני האדם להתיחס בקלות ראש, אם לא בבוז גמור, אל מבלי העולם המתעסקים מבטלה בצחצוחי לשון ובבריאת מלים. לא מלים הן אלא תרופות.

3

לא חלקה שאננה היא הלשון¹, אלא כברה משדה־החיים הכל־עולמי, הנתון למרותם של האיתנים, הטובים והרעים. שדה טעון עיבוד, חרישה, זריעה, עקירת יבלית, כיסוח ופיקוח מתמידים. שדה מצפה לגשמי ברכה וצפוי למארה, על השדה מתלקחים קרבות בלי הרף. ויש שהוא נהפך לשדה קטל. אין לומר: כל הביטויים הקיימים לשדם בם. ולא כן. מהם נתמצו מרוב שימוש עד להתרוקנות. דינם לרדת לאוצר הגרוטאות או לצאת לשהות־מה בדימוס עד שינוחו ויחליפו כוח; מהם תוכנם הבראשיתי נשתכח, או נשתבש והם מתלבטים כמו צאן חולה ומזוהם, המנגע את כל העדר. ומהם ספג לתוכם במרוצת השימוש בהם תוכן שהנהו ההיפך הגמור ממשמעותם הראשונה אלא שמחמת השגרה אין האוזן שומה עליהם, והם הולכים ומתליעים ומסתאבים ללא פיקוח השכל המברר. לפיכך אף הם נידונים ליציאה בדימוס לזמן־מה או לעולם. בשדה־הקרב יש הרבה מפל ופסולת, פצועים ועייפים. לא רק כל המתרגם, אלא גם כל המבטא פסוק כצורתו, לא אמר כלום. כי הראשון שניסח אותו השקיע בו רגש מלא ושלם או מושכל חי וחזק, ואילו החוזר עליו מפחית מתוכנו קורטוב־מה. והשלישי מפחית עוד קורטוב. וכך פחת אחרי פחת עד שהפסוק פולט בפיות הרבים את השריד האחרון של עסיסו. לפיכך פתגמי מוסר יותר שהם נדושים בפיות הרבים כן תמעט השפעתם. בכל דבר מפעיל רק החידוש־מה שיש בו. שנה מעט את הפתגם, סרסהו, הוסף איזה קו או תג עליו, ואתה מזרים לתוכו תסס חדש. הוא הדין לגבי כל מלה כפרט. מרוב זיקנה היא תשה, וזקוקה לסמוכה ולמשענה. ויש שאות אחת, המתוספת עליה או נגרעת הימנה, מכניסה לתוכה נשמה חדשה. דוגמה אחת: המלה תאווה. איזה רחש חיים מפעפע לתוכה משאנו גורעים את ההא ומשאירים אותה פורחת בשלושת כנפיה: תו אלף וו. יש שנדמית לנו כשולחן שקטעו לו רגל אחת. ויש שהיא מזכירה לנו איזה תנין חזוני. היא מגרה, מעוררת, מרוממת את הנשמה, מצמיחה כנפיים. וכל זה בזכות הא קלילה שנתנשכה ממנה. המלה תאו אינה חדשה עמנו, כי אם שמורה לנו בגנזך הפיוטי. והרי זו הוכחה נוספת, שאת החידוש אפשר להפיק גם מתוך הישן והעתיק. יש מלה עתיקה, חנוטה, שוכנת עפר מתעלה מתוך הגניזה ומתפרחת כפרפר חי, הואיל ולאחר שנחה במשך שנים (לפעמים מאות שנים) היא צברה הרבה כוח. ואם להתעמק בדוגמה האמורה הרי מתחוור לנו, כמדומה, עוד פרט חשוב אחד: ההפעלה המרובה של תאווה חסר הא על כוח־המדמה באה בוודאי מתוך כך שהמלה הזאת המצויה בלשון נקבה הופקעה בצורתה החדשה מהמין המקובל שלה ויצאה למין אחר. כאן הרעשה: כל שהוא בזכר יכול להיות גם בנקבה. היינו: החוק הבי־סקסואלי השליט בכול, חל גם על מכמני הלשון. רמזים לכך אנו מוצאים בעצם באותן המלים הבודדות שאפשר לזכרם ולנקבם כאחד. אבל מדוע זכות זו של הקיום הכפול בשני המינים ניתן רק למלים מספר והיא נשללת מרב מניינה ובניינה של הלשון? מדוע לא נרשה לנו למשל לנקב גם את השולחן ואת הכוכב ואת הלילה ואת הים? ינסה סופר פריצות־גדר כזו על אחריות עצמו, ויעורר עליו השתוממות רבים וחמתם. וביסודו של דבר יש והים מופיע לנו בנקבות וככה אנו חשים אותו וככה הוא משתפך בקרבנו. המותר לסופר לעשות פרצות כאלה? סבורני: מותר וחובה היא, הואיל ואמת היא. מובן: בתנאי שהפרצים האלה נובעים מתוך צורך הכרחי בנפש, מתוך צימאון ואי ספוק, מתוך אחריות אישית. היינו, מותר וצריך לחטוא לחוקי הלשון, אבל לשמה. וכשנדייק נמצא שאם הלשון היא תצלום מילולי של יער הנפש והיכל החושים, הרי העבֵרות עליה ראויות להיחשב בצדק לשביליו הנסתרים והקצרים ביותר של היער, הסדקים והחגווים, המובילים בדרך מעוקפת לפני ולפנים של ההיכל. ואי־אפשר לי בשום אופן² להבין מדוע אפילו המתקדמים, המתירים חידושים ושינויים בבניין המשפט ובצירופי המלים, מקפידים בכל החומר על שינוי קוצו של יוד במלה עצמה. כאילו המלים נידונו מטעם פוסק עליון לקיפאון עולמים. הרי גם המלים מבקשות חיים, גידול וצמיחה בלתי חודלים. מנֵיִן האמונה התפלה הזאת בקדושתו וביציבותו המתמידות של המונח המילולי? המלים הן יצירותיו של המוח האנושי וברשותו הן. האדם העושה סדרים בטבע־חוץ, הנתון לו, כל שכן שרשאי הוא למַשטר ולעצב את הטבע הפנימי, שהנהו במדה מרובה מעשה ידיו. “אילו היו למלים כנפיים היו מכבר פורחות הלאה מהאדם!” – אמר אלפרד דה מיסה. ואילו היה להן פה לדבר (המסכנות הללו! הן המדברות תמיד בעדנו אילמות הן לבטא את עצמן!), נאמר אנחנו, היינו שומעים מכל אחת מהן בוודאי קובלנה קשה על מר גורלה: "אהה, משעמם לי, אנשים טובים, להיות קיימת לעד בצביוני האחד. גם אני נכספת להתחדשות. קצתי בפרצופי הקיים מיובלות שנים. רצוני לחרוג מעט מעצמי. לצאת לנדודים, לטפס… לחפש לי ממדים אחרים… ארסק את אברַי? איעשה בעלת מום? כל הסכנות ולא קיפאון! גם אבנים צומחות, אם כי בגידול אטי. הכול בטבע חי ומתפתח. ורק אני הנני אסירת עולם בתוך בית־כלא של עצמי. לא ולא! תנוני להיות קצת לא־אני. ללכת לגולה… שמא אשוב אל עצמי… ובוודאי אשמח על התשובה… אבל תנוני לחטוא… האמנם הקיפאון הוא גורלי לעד? לא. היוצר (הפייטן והחוקר) הנלחם עם הגורל, המרחם על כל החי, המחיה נפשות, הצר צורות והורסן, הוא ירחם גם על יונת־אלם שכמותי וייצרני תמיד־תמיד מחדש. הוא יחטא נגדי ובחטאי יחמתני אמי. הוא יחייני, יחממני, יחדשני. מקני ישלחני על מנת להשיבנו לאחר זמן אל קני שאשמח עליו מחדש. הן טעם החיים בשמחה, בשמחת היצירה, להיות כל אחד יוצר את עצמו תמיד ותמיד מחדש. כה תקונן באזננו המלה, קונכייה אחת מן האוקיינוס הלשוני.

מתוך “שער הוויכוח”, ת“א תרצ”ג