רקע
אליעזר שטיינמן
תבוסת הסיפור

היתכן סיפור מודרני? סיפור, העלילה נשמתו והמאורע ילד השעשועים שלו. כדרך שהנס הוא ילד השעשועים של האמונה, לפי הגדרתו של גיתה. אבל מה משמע מאורע, אם לא הנחה בדבר מציאותו של מעָרֵעַ, כוח מכוון, המגלגל עילות ומסבב סיבות ומדריך את ההתרחשויות השונות לידי מכנה משותף אחד? הווה אומר: אף המאורע אינו אלא שינוי מונח למושג נס, המתנה את אפשרות התקיימותו במציאות ההשגחה… ואילו משנתקפח תום האמונה בניסים, על מה יש לספר? בוודאי שבחיי כל פרט וציבור מרובים המקרים, אבל ערכם חשוב רק משהם נשלבים לחוליות, המהוות את שרשרת המאורע; משהם משתעבדים בכוח חוקיות עליונה למטרה סופית וגורלית, המתרקמת ומתוודעת בתוך תודעה קדמאית אחת, החוזה מראש את המעללים עם כל תסבוכתם עד הֶתֵרם האחרון. המאורע צד לתוך פקעת את האישים המפרפרים בסנוורים. הגִצים הניתזים מבין מפלשי ענני האופל של ההווי האנושי, כגון רמזי תאונות וניחושי התרחשויות, מציתים לפיד הפלא מעל לסיפור, הנוהר אל ההתרה, מחויבת המציאות, כשם שמחויב המציאות מסבך הסיבוכים ומעלל העלילות. ואילו מקרים לעצמם בלי העלילה כגולת כותרתם אינם אלא עלים נידפים, קורים חדלי ממשות אמיתית. לכל היותר הם מצטרפים לאוסף תאונות, המפתיעות או מאדישות אותנו, לצרור ריגולים ורמזי רכילות מחדר המבשלים או מחדר המשכב של חיי הזולת, שאין בשמיעתם או בקריאתם אלא משום מתן גירויים בודדים, שאף הללו אינם אלא מקריים. אם סיפור העלילה נועד להעתיק את נפשנו לתוך ספֵרה עליונה, ששם הכל נתון במזל הקבע ובשיתוף גורל, הרי הרצאה של תאונות משקיעה אותנו לתוך המקרי ואין היא ראויה כל עיקר לתואר סיפור.

סיפור – הווה אומר: יש דבר מה שכדאי לספר עליו. פלאים מתחוללים בחיי אנוש, שראוי לצפות להם, להתגלגל, או לגלגל את הגיבור, אליהם, דרך גלגולי תאונות ומניעות שונות, על־מנת לבוא על השכר הצפוי. ולא עוד אלא שקיימת אמונה, כי יש אחרית ללבטי האנוש, והחיים אינם תהליך עיוור. לא שכל סיפור מחייב מוסר־השכל. אלא שמוסר־ההשכל מקופל ממילא בתוכו כרוח בתוך המפרשים (אם כי מפרש נח או אפילו משוך על־ידי מניעים מלאכותיים, אינו מחייב את מציאותו של הרוח בתוכו). אין טעם לרקמת הרפתקאות סתם בלי מחוז חפץ. הסיפור חד חידה, ואין חידה שלא הוכן לה מראש פתרונה המתיר – מתיר בשני המובנים – את פקעתה. סתם סיפור מעשה, שאינו משחר מוסר, אינו אלא שיחה בטלה. ואפילו שיחה איננו. פרוזה, ביוונית, פירושה שיחה הולכת למישרים. הולכת בכיוון מה. מרוצתה התכליתית אל נקודת סיומה היא הצדקתה. היא גם מהותה. ואילו סיפור עומד הוא יצור נעווה. מותר לסבך את הגיבור בכל מיני בלהות ובסיבוכים לאין שיעור, ובלבד שנהיה מובטחים כי ברגע הדרוש, האחרון, תזמן לו העין הצופייה את סופו הנכון, אם גואל, ואם גוזר כליה. הסיפור מתחילתו ועד סופו רקום סיומים, מכיוון שכל נקודה במרוצתו מהווה סוף לגבי קודמה ואתחלתא של הבאה. מכאן הרגשת המתיחות והטלטלה, שהוא מעניק לקוראיו. דחיקת הקץ היא דופקו. הפרטים שבו משולים לאותן תחנות, שאנו עוברים עליהן ברכבת המהירה במסענו אל מקום חניותנו, שחשיבותן של הללו מונחת רק בתוך הכרה זו, שהנה כל אחת מהן, במעופנו עליה, מציינת לנו את הבלגתנו עליה והתרחקותנו הימנה. ואילו כל תיאור דברים ומצבים, המרתק אותנו אל הפרטים וקובע ערך לכל אחד מהם, ולא עוד אלא גם ערך עצמאי, ראוי הוא שנציין אותו בתואר אחר שהוא, שאין בינו ובין הסיפור ולא כלום.

הסיפור הוא פרי התרשמותו של מי שראה דברים והשתומם. שודדה המערכה והתחולל נס. העולם העתיק סיפר סיפורים. הוא לא ידע בדרך־כלל מעשים אלא ניסים. בו לא היה שום ערך לדרך הטבע, או שהטבע כולו נשתקף לקדמונים דרך אספקלריה של למעלה מן הטבע. אין הרפתקאות אלא מפעלים. אין הרפתקנים אלא גיבורים. אין כמעט אנשים אלא חצאי אלים, נפילים או אבות. כל מה שתספר לבני־אדם עליהם יש בו מן המופלא. גם האביר בימי־הביניים גיבור הוא, אבל לא מורם מבני אנוש, לפיכך מעשיו נרשמים במגילה כהרפתקאות. בניגוד לגיבורי התנ"ך ואגדות יוון אין הוא שגיא כוח, לא ראש לגזע, לא סמל של עמיות חדשה, שנתגלתה אליה השכינה ומסרה לה שליחות חדשה, אלא איש יחיד, שהוא גופו עודו מאמין ביעודו המסתורי: אולם הוא נראה בעיניים זרות, חילוניות, אי מאמינות, והוא מולעג על שום שאין התאמה בין אופן התגלותו לעצמו ובין הצורה שבה הוא נחזה לאחרים. הלעג מבצבץ מתוך גוף הסיפור האבירי, שאין רוח־הקודש שורה עליו, עוד לפני שבא סרווַנטס וגילה את המצחיק שבו. ולא בכך גדלותו של סרוונטס, שהוא גילה מה שהיה גלוי גם לפניו, אלא בכך, שעם שהוא קרע מעל הסיפור את הפורפוריה העתיקה והבלה שלו, שכבר לא הלמה אותו, החיש לתפור לו כתונת פסים ממין חדש לכסות בה את מערומיו. הוא היכה במחץ לעגו את העלילה החיצונית וההרפתקנית, שתבוסתה כבר היתה שלֵמה גם לפני כן, ויצר את העלילה הפנימית, הפסיכולוגית, כמסד לסיפור.

לפיכך הוא נחשב לאבי הסיפור המודרני.

עלילה פנימית – מה משמע? אף היא נעוצה באמונה בהשגחה עליונה, מדעית, המתווה את קו ההתפתחות של כל ברייה מתחילתה ועד סופה. כעולם העתיק כן המדע, שצץ ונזדבל מתוך מכיתותיה של הדת, מעמיד בתקופת השחר שלו, שחל בשקיעת שמשם של ימי־הביניים, את האדם, הגיבור, במרכז ההוויה ועושה אותו סליל אשר מסביבו מתגוללת התולדה. שוב אין היחיד, קל־וחומר יחיד הסגולה, פרט בלבד, אלא כוח, ובא־כוח של כלל אישים. ולא שהוא מסתובב מסביב לצירו כברייה עיוורת, ממשות ביולוגית, אלא כשליחות מודעת לעצמה ומודעת לכוח התולדה המכוון או ההוגה אותה, וכפי הניסוח של הֶגֶל, רוח העולם הוגה באישיות אחת את עצמה. בתוך הרוח העולמי הזה מהלכת האישיות הנבחרה – וכל אישיות היא נבחרה מבחינת תכלית מסוימה – מהלכת ואינה עומדת. שוב יש מה לספר על ההליכות הללו, על התמתחויותיה של הישות הזעירה בתחומי ההוויה, על כל התרחשויותיה בקרבה. שוב קיימת תכלית תולדתית אלמונית, שכל צירופי היחסים, הסיבוכים והנפתולים, המקווים את הפרט במהלכו אליה, ראויים לעורר בנו השתוממות, להפעימנו. בציפייה־ערגון למהלך הסופי שלו. כל לבטיה של הנפש, נדנודיה, ניעיה וזעזועיה, קובעים חשיבות כתחנות־כוח, שעל גבן הננו עוברים במעופנו אל מפעלה האחרון של האישיות, הנותן את הפורקן לכוח־הפועל שלה ומקרבתה אל שורש נקודתה. אף מדע אדם זה נתון תחת כוכב האמונה: אמונה בנקודת הסיום, הצפוי לכל ברנש, בה הוא מגיע לידי הגשמתו והשלמתו. אכן, כל סיפור מהווה מרכבת הניצחון, שבה נוסעת הנפש הפועלת לביתה, למכורתה, אל שבת השבתון שלה.

במרכז הסיפור הראשון עומד תפוח, אשר אותו אכל אדם הראשון וסופו שבא על עונשו וגורש מגן־עדן. זהו הסיפור התמציתי, שנוצר בזמן מן הזמנים במוח אנוש, המושלם ביותר, רב המשקל והתוכן. בשל תפוח אחד חטא קדמון רובץ על כל הדורות. דומה לו בגדלות המגמה הסיפור על הארגונאוטים, שנסעו לקולכוס לחפש את פרוות הזהב, האוצר בחובו אושר למין האדם. אף כאן נעצרת הנשימה על כל השעל. כיוצא בזה מסע אודיסאוס אל פנלופה הנאמנה. קורות פרומתאוס. כל עובדה חותכת גורל האנושיות. אלמלא האמונה בגורל לא היה מעשה אדיפוס ראוי כלל להיות מסופר. ואלמלא האמונה בחוקיות המדעית, המלכדת אטומים ומקיימת משטר תבונה בצירופי זרעים ומגלגלת כוחות לתוך נפשות בסוד התורשה, אין מסד לרומן ולדרמה, שהגיעו לפסגת ביטויים ביצירותיהם של בלזק וטולסטוי, זולָה ואיבסן, יקובסון והויפטמן, ברומנים של גיתה ודוסטוייבסקי ואפילו בנובלות של אדגר אלן פו. עד כאן כל זמן שהמדע היה מאושש, לפי אמונת כוהניו, על כוחות החשמל, המגנטיזם, הכובד – או לפי דעת אחרים – על חוקים, ואפשר היה לספר את קורות הכוחות או החוקים האלה, כשפעולתם מתגלמת ביצור אנוש אחד או בחבר אנשים, הנעמדים זה מול זה או זה על יד זה ביחסים, הנלחמים זה עם זה או משלימים איש את רעהו. כשם שהנס בעולם העתיק נתרחש בדרך גילוי שכינה לגיבור הנתון בסבך המעשים או התועה בדרכים בחיפוש מכורתו, והוא שהיווה את סיום פרשת הנדודים, כך צפוי הסיום החוגג והמתיר לסיפור העלילה הפנימית, שאף בו מתגלית המגמה הסופית של הכוחות או החוקים, שנתכשרו בשעת מרוצתם אל הפורקן. ואולם משניטל מאת המדע תומו, ועבר תור הזהב של אמונתו בעצמו, ופג הביטחון במציאות אילו כוחות או חוקים שהם, אם כן מהם החומרים שנותרו לאמן הזמן לעשות בהם שימוש ומהם העניינים שיש לספר אותם?

ולא זו בלבד שאין ביטחון במציאות הכוחות והחוקים, אלא שאין ביטחון במציאות – הרי ממילא נשמט האריג לטוויית הסיפור. לפנים, כשהעולם היה נתון, אלא שהיה טעון עיבוד ושמירה מצד האדם, עמד האדם על העולם וסיפר את קורות עצמו עליו ובו. אולם משהחריב לנו קנט את המציאות לעצמה וזרק את הסיסמה, שהעולם לא ניתן לנו במציאות שבפועל אלא שבכוח, שעלינו לייצר אותה, הרי שניטלה כמעט מאתנו האפשרות לתאר אותו – כיצד תתאר מהות, שהיא נוצרת מתוך התיאור הזה גופו? – על אחת כמה וכמה לספר אותו. מימות קנט ואילך אין עולם משותף לכל הבריות, אלא קיימים עולמות פרטיים, מציאויות נפרדות, שאין כמעט כל קשר ביניהן. יכול מישהו לספר רק את קורותיו הוא. אין שיא כללי לסיפור. אין שיתוף גורל. אין נחלת גזע. אין בכלל סיום, כי אם יש פחד מפני הסיום. שכן הסיפור בעולם סוליפסי זה נובע רק מתוך אותו נימוק, שבגללו סיפרה שחרזדה במשך אלף לילות ולילה: הפחד מפני התוהו בגמר הסיפור. משום כן אין הוא שואף כלל אל נקודת הסיום. רצה לומר: אין הוא כלל בבחינת סיפור. אמנם, הסיפור הגדול, הקלסי, פרח ושגשג הרבה שנים לאחר קנט. אבל זו היתה פריחה מהירה ולהוטה של שעת שקיעה. שורשיו כבר נפצעו בכוח המחץ של קנט, אלא שצמרתו טרם הרגישה בכאב. להיפך, דומה היה שכוח החיים שלו פרץ ביתר אונים. זה היה להט קדחתני של שחפן. כך חיה ירויה מגבירה את מרוצתה, כאילו בשל המדווים לה תוספת כוח, רצה עד שהיא נופלת. האם לא נפל גם הסיפור בנופלים?

לספר אפשר רק אם יש זה מול זה. שני כוחות ניצבים ומתאבקים איש עם רעהו או עוינים זה את זה… אבל מה טיבם של שני הכוחות הללו? האמנם שניהם שווים הם? אם כך כיצד תבוא ההכרעה הסופית ביניהם, שבלעדיה אין ממשות לסיפור? בעל כרחך אתה אומר, שיוזם הסיפור שומר בגלוי או בסתר יחס העדפה לגבי האחד או השני. אברהם ועֶפרון החִתִי. יעקב ועשיו. יוסף ואחיו. גם הספור הקלסי מטפח חלוקה זו: הטיפוסים החיוביים זכאים הם במאה אחוז והשליליים – הם רשעים גמורים. לפי עיקרון זה מתנהגים לא רק דיקנס, הוגו, סינקיביץ, ולטר סקוט וכל נאמני האסכולה הרומנטית, אלא אפילו ריאליסטים ונטורליסטים כטולסטוי, דוסטוייבסקי, איבסן, האופטמן ואחרים. זוסימה הקדוש וברנד הנזיר ניצלו בידי דוסטוייבסקי ואיבסן ההרסנים מתוך מכיתות עולמם החרב, שרידים לגזע המושלמים, כנפשות בתיבת נוח לחיות מהם את זרע הסיפור. עדים הם על ההגות הכמוסה של מחבריהם להישתל בתוך נוף האמונה העתיק. וכל כמה שהם ושכמותם הצליחו להיקלט לשם, בה במידה עוד טוו את חוט הסיפור. שניהם ושכמותם חשודים בעינינו על כך, שהם טיפחו בסתרי הכרתם “תכלית” לאדם, שהם השקיפו על העולם דרך שפופרת התכלית. הם גם הרהיבו עוז לא פעם לרמוז לנו או להביע במפורש ש“התכלית” ההיא נהירה להם. לפיכך הם נעשו בזמן החדש אבות הסיפור, שהוא תכליתי במהותו. אבל משמתקפחת האמונה במציאותם של כוחות פחותי ערך ושליליים, לאחר שכל זה שקול כנגד הלזה, עד שאין סיכוי להכריע מאיזה צד שהוא, הכיצד תפרנס את הסיפור? לאן ילך זה שהולך, אם לא לקראת הפורקן וההסתיימות?

אם ההילוך הוא הכנף האחת של הסיפור הרי הגמול – הכנף השנייה שלו. אפשר להגדיר את הסיפור כתהליך או התמשכות מן זה אל מעבר מזה, מן הווה אל העתיד, מן הראשית אל האחרית, מן העולם הזה אל העולם הבא. ואין עולם הבא בלי שכר ועונש. המעללים הטובים והרעים יבואו על שכרם וענשם. אם הסוף צריך לאחות את הקרעים ולאחוות את כל הדברים ולהביאם לידי שלמות, הריהו מצווה גם כן להנחיל להם את התום. הסוף מוכיח כי הכל נהר באפיק התום אל שלֵמותו. יש בכל טִיפה של התרחשות כדי הוויה תמימה ומושלמה, אם כי החוליות בשעת התהוותן נראו כנפרדות או כמקריות. לאמיתו של דבר, העניינים מתרבצים זה על גבי זה כרבדים, שמתוכם נוצרת הבריאה. העולם אינו עומד, אבל הוא גם איננו רץ אל התוהו. מגמתו: מעשה התאחדות של נפרדים, זיווג של שני פרטים. אין תימה אם האהבה היא הכוכב המנחה של הסיפור, היא עין ההשגחה, המדריכה את שתי הנפשות אל פסגת סיומן החוגג: אל הכלולות. החתונה היא רוח החיה בכל סיפור, התחנה האחרונה והמאוששת, אליה ירוצו כל המאורעות. לאחר חתונת הדודים אין שוב מה לספר, מכיוון שלאחריה אין מאורע דומה לה, או שבכלל אין שוב יותר מאורעות. על־כל־פנים אין יותר נסים. כי החתונה היא הנס האחרון בחיי כל אדם. לאחריה אפשר רק לתאר פרטים: יחסים בין אשה ובעלה, צער גידול בנים. בחיי הנישואין אין בכלל יותר מירוץ ואפילו לא הילוך, אלא שירוך איטי, כשם שהתאוות מתרדמות. אלא אם כן נכניס לתוך משחק שני הכוחות כוח שלישי, הנעשה שְאור בעיסת היומיומיות. אותה שעה מתחדשים שוב מעשי בראשית, וסיפור המעשה מתחיל מחדש. החתונה היא פסגת החיים הסיפוריים, מכיוון שהיא משלימה את המעגל ומנחילה ניצחון לטוב על הרע, לבניין על ההרס, לישוב על התוהו. לפיכך הסיפור האמיתי הוא זה, המסיים את עצמו בתוך החתונה, ומוריד מעל לכלונסאות החופה את המסך של הבאות, או, שלב נעלה מהקודם, משהנאהבים חוגגים את זיווגם בתוך המוות, אם שניהם יחדיו ואם אחד מהם כוורתר הצעיר. האוהב המאבד את חייו מאבד רק את חייו הפרטיים, ואילו את החיים הכלליים הוא מאדיר, מתוך שבמותו הוא מקדש את האהבה, שהיא בושם החיים. ואף־על־פי שלכאורה ניצח המוות – הכוח השולל – את החיים־הבונים – ניתן לנו פיצוי, השווה יותר מחיי פרט אחד, והיא קידוש האהבה בת הנצחים. כללו של דבר, כל סיפור משמעו הליכות נפשות אל חג הזיווגין, תהלוכה או מרוצה אל מחוז נכסף אלמוני, כמסע הארגונאוטים אל קולכיס, כעליית רגל אל אלדורדו.

אולם לאן ינהר הסיפור המודרני, המתאר נפשות שכבר פגו בהן הבטחון במציאות התום והכיסופים לשלֵמות ולהתאחדות עם מישהו או עם משהו? כיצד ייתכן סיפור בדור, שאנשיו נולדו וחיים תחת כוכב הרווקות, כל נפש לעולם בגפה תשב, תוך בדידותה הקוסמית תתבצר בפני אלהים והשטן? החתונה המוכנית, אם כי גם היא בת הפרייה ומקימה דורות, דומה לאותה חתונת הנשמות של המאמינים כמו הכלב החי לכלב, אחד ממזלות הרקיע, כמשלו הידוע של שפינוזה. איזה פתיון נוצר מחבר בזמננו לשם הסיום לפצות בו את קוראיו? איזו תכלית? ומה הגמול? המושג מאורע במובן הקוסמי נתלש כמדומה לחלוטין מתוך התודעה המודרנית, כשם שהמונח נס בטל בערך המלים שלנו. כל המאורעות נתפקקו וירדו לדרגת תאונות או מקרים בלבד. מסופקני אם מושג החתונה, כעיקרון מטפיסי בל יִמוֹט, כמהות מתוך סדר עליון, יש לו עוד שורש בתפיסתנו. נעתק המרכז מפסיכולוגיה לביולוגיה, מזיווג להרבעה, מנטיות מוּדעות למשיכות גולמיות ומצירופים להרכבות. במלכות המקריות והגולמיות אין מציאות לטרגיקה. רסיסים המתלכדים יחדיו אגב תעייה ותאים הנפגשים בדרך דחיפות גומלין, אינם מחפשים תיקון, אינם בונים שום בנין מושלם, שיהא קיים לעדי עד, ואינם שואפים ומגיעים לשלֵמות. ומה שחר לסיפור, שתפקידו מתן תיקון?

ועדיין ביקש הסיפור מפלט לעצמו בהעמדת שני כוחות נגדיים בתחומי הרשות האחת, בהוראה על הקרע שבנפש הפרט, על השניות, השוררת בגוף אחד. השמשון המודרני אינו משסע את הארי, אלא הוא ניצב בקרב עם הטורף, הרובץ בקרבו. בכוח הקרע הפנימי הזה הרחיבה הפסיכולוגיה המודרנית לכאורה את הרקע של הסיפור, שכן היא כבשה למענו שטח פעולה חדש ובלתי נמנע, ואם בן הזמן החדש יכול באמצעות גמישותו השכלית ותרופותיו המדעיות להפקיע את עצמו מתוך החוקים, ולהתחמק מן הכוחות ועל־ידי כך לצאת כביכול מאיזור הדרמה העולמית, הרי אין הוא יכול להימלט מהצִנים והפחים של עצמו. יכול הוא להתגבר על ידי המצאותיו על כמה מיני מחלות, אבל אין הוא מחוסן מפני מחלת ים נפשו הסוערה והשסועה. לו, המודרני, הבורח מכל, שהתמחה במנוסות, זימן הגורל את הטרגדיה כבת משק בית נפשו, ושוב אין לו מנוס הימנה. ואם אמנם אין הוא חתן בראשית, מתוך שהוא למד להערים על כוחות בראשית ולהיפדות מהם, אבל הוא חתן דמיו הנשפכים לתוך קרעיו. ומי כמוהו צפה בדורות לשעת הראיון עם נפשו הנסה ממנו, בחינת אוהב, המצפה לחתונת דודים בינו ובין המתנה אהבים עם נפשו ומצפה לשעת הגיאות כלשעה של הרגשת אחדות חוגגת, שבה חלקיו הסותריו והנצים זה עם זה מזדווגים ברזא דאחד! ועוד הגדילה הפסיכואנליזה מן הפסיכולוגיה לדשן את הסיפור בזבלים חדשים, מכיוון שהיא בנתה את חיי הנפש קומות זו על גבי זו ומרתף מתחתן, ועשתה את הישות היחידה מעצמה רבתי מעונפת, פטריארכלית כביכול, ששתיליה ונטעיה, הגלויים והנסתרים, המפורשים והנידחים, משתרבבים לכמה וכמה מקומות מוצנעים, חורים וסדקים. האדם נעשה שוב איפרכיה גדולה בת מרחבים, שהוא יוצא בה לסיוריו ושוהה שם שהיות רבות עד שהוא שב אל זבולו מרכזו. שוב האדם נעשה הלך, נע ונד כאודיסיאוס אל פנלופה שלו, או כיעקב אל ארצו ומולדתו. ואף־על־פי־כן אין גאולה מכך לסיפור. מכיוון שלא כל הנדודים מרמזים לארץ בחירה ולא כל הנושא עיניו למרומים מוצא שם את כוכבו. כל שכן שאין כוכבים במעמקים ובמרתפים. הפסיכולוגיה מטלטלת אותנו, אבל לעולם אינה מביאתנו אל המנוחה. היא מורה לנו על נופים ולא על חופים. היא פורשת שמים על ראשינו, אבל אין היא ממליכה שם מי שיושב עליהם. כל שכן שאין היא יכולה להעניק לעולם עין צופייה על הברואים בו. ואין היא מקימה גשר בין הברואים הנבדלים, אפילו לא בין החוויות הנבדלות, המתחוללות בקרב ישות פרטית אחת. אין פסיכולוגיה אחת אלא מיליוני מיליונים פסיכולוגיות. ההוויה כולה נהפכת למרחשת רסיסים. בלי שיתוף גורל. ואין הסיפור חל אלא על התרחשות לאחד הנוגעת לכלל. אין סיפור אלא קורות העולם, מתן תיקון ובדק להוויה באמצעותה של התרחשות, שעברה דרך רשותה של ברייה אנושית אחת. אין האדם אלא העולם: וכל שרטת בו מחוללת פגם בדיוקן ההוויה והורסת את שיווי המשקל בתבל כולה. ואילו הסיום הנִסִּי מעלה ארוכה לפצע העולמי, ומהווה תשובת המשקל. בסיפור האדם הוא עץ העולם, וקורותיו הן פירותיו. אבל משנתלשת הנפש האנושית מתוך ההוויה ואין לקורותיה השפעה על מהלך היקום, הרי אין בכל מוצאותיה משום עלילה.

אפשר להחליף את הסיפור בתיאור, או לייחס אופי סיפורי לשרטוט העוויות הצל על הקיר ולרצי הגצים באח הבוער; או להשקיע חוויה בעפעוף עין אחת. אפשר לספר ביוגרפיה של ניד־ראש ולמתוח רגע אחד בחיי אנוש מלידתו עד גסיסתו כעין אפופיה של עולם שלם שהיה וחרב. אבל התיאור אינו אלא משמשו של הסיפור. כל שכן שאין להשחיל את מלוא החיים דרך רגע אחד – ולתלות את הכוללות בתנוך פרט אחד. רק אם יש אלוהים במרומים ועינו הצופיה משוטטת בכל, אזי גם הכוכבים הנופלים אינם נופלים אלא עולים למגמתם. אבל באם השמים ריקים, הרי כל כוכב נופל שוקע לאלתר ואף העליות אינן אלא נפילות. יש ממשות לרגעים רק אם כל אחד מהם משתזר לתוך הנצח, עלול להיות נצח, נצח זעיר אנפין, אם במשך רגע אחד יכול להתחולל דבר, שממנו מתמשכת השפעה על כל העולמות, כפי אמונת הקדמונים. אבל אין לעשות רגע חטיבה לעצמה, שתהא כדאית לספר אותה. שכזו רק התיאור הערטילאי הולם אותה, שאינו עולה לבחינת סיפור. קשה להבין מנין השאיפה והסבלנות לאמן לתיאורים ריאליסטיים מדויקים ומדוקדקים, אם אין הפרטים כולם משמשים את הדיוקן של מעלה. מה טעמה של נאמנות למציאות, שהיא גופה קיומה מהוסס? מה פשר הכפתורים והפרחים, המשוקדים במלאכת המחשבת, אם זו לא נועדה כהינומה לכלה? באין חתן־כלה – לשם מה מלבושי החתונה? באין הגיבור המלכותי, הפרומתיאי, ההולך לכבוש אזורים מידי האלים, מה חן וערך לאותם הטיפוסים המשניים, הראויים אמנם לשמש שושביניו של האוהב, הצועד אל כלתו? מה חשיבות יש מבחינת אמנות הסיפור להליכותיהם של הללו, לאופן דיבורם, למנהגיהם, לשרטוטי פניהם, לתנועותיהם, להעוויותיהם, למאכלם ולמשקיהם? הללו הם ענין לאתנוגרפיה, לביולוגיה, להיסטוריה ולכיוצא בזה. אבל מה להם ולסיפור, הפורח רק תחת מזל המסתורין? האהובה הרוקמת למען חתנה אריג המשי משקיעה את כל חום אהבתה וכיסופיה בפטורי הציצים, בתיוגים ובסלסולים. אותות אצבעותיה הם אותות נאמנותה. כל תג הוא אות מתיבת ה“אמת”. ככה סיפרו הציירים הקדמונים את קורות בן אלוהים בכל קו. ככה תיארו את דיוקן האשה חוזי האהבה בת השמים. ככה ציירו המספרים החדשים, שלומי אמוני המדע, הווי פרוטרוטי, מתוך קדושת המטרה נודעת חיבה לכל פרט המחיש או המעכב את השגתה. אין התיאור חל אלא על תשמישי קדושה. לפיכך יש לומר שהתיאור אינו אלא שובל של הסיפור. הוא הפרפראה של לחם הפנים. העיטור של ה“שיוויתי”.

עלינו להבין את הסיפור בסוד הלידה. כל סיבה הרה את התוצאה שלה. כל הוויה מעוברת עובדה המתהווה הימנה. המעשה הטוב מוליד מלאך טוב, והרע – מלאך רע. לפיכך מלאכים מלווים תמיד כל ברנש. אין סיפור בלי המלאכים כבני לוויה. אף המדע מרכיב עלינו עילות, שמהן מתהוות עלילות והוא זורע את היקום חיידקים ומתגים, שהם מלאכים טובים או מזיקים. הדת והמדע לא שיירו מקום ריק בחלל. וכשם שהחלל זרוע ברואים ללא הפסק, כך השטח המפשט רצוף משטח בלתי פוסק. על חוק הסיבתיות ועל חוק הרציפות נבנה הסיפור. משום כן אין הוא יונק מתוך היצר הסקרני, המשתוקק לגירויים ולפרטים חידושיים, קווי היכר, המציינים את הסיפור המזויף, המנוון, הפסולתי. זה האחרון, המפרנס את העצבים הלקקנים, ראוי לקריאה חד־פעמית בלבד. מכיוון שכבר נגלתה החוליה האחרונה שלו, כבר קהה עוקצו. ואכן, רבים, הסקרנים ביותר, מערימים לאחר רפרוף על־גבי הפרקים הראשונים ולקיקה מהסנסציה, לעשות קפיצת הדרך אל הפרשה האחרונה ולגנוב מראש את פתרון החידה, הגנוז לבסוף. ואילו את הסיפורים המעולים, ביכוריה של תקופת תום עולה, כגון סיפורי התנ"ך ואגדות יוון או את הקלסיקנים, שינקו את ההשראה לסיפוריהם מתוך השקפת עולם כוללנית בוקעת כשחר, אנו קוראים כמה וכמה פעמים, כדרך שילדים מוכנים לשמוע בלי הרף מפי אומנתם את האגדה, שכל פרשיותיה גלויות להם משכבר. וכדרך שאנו יכולים לחזור אין שיעור פעמים על ניגון אהוב. הווי אומר: לא מיתוח הקשב לעובדות המתגוללות בזו אחר זו ביד האשף של המספר ולא גירוי התאבדעתנות לקראת הנעלם, המשתרבב והולך על־ידי המרצה המעניין, ומתקרב אל האופק, מהווים את קסם הסיפור וכוח המקיים שבו. לא חוטי הערב, האצים־רצים במעוף הפלך, אלא השתי שבו, רקמת הבראשית, הראשית של אמת אחת, שעליה מתחולל הטווי, בונה את הסיפור. לפיכך כל עשיית סיפור כמתכונת תקופה קודמת, טוויה על־גבי מסכת שגזה מכבר, היא מעשה אפיגוני, שאם גם הוא רצוף פרפראות ותבלינים, שיריים ולימודיים, ואפילו עובדות טריות, רותחות ומפרפרות, שנחטפו ממש מתוך קלחת השעה האחרונה, חסר הוא את העיקר: אחדות התוכן והצורה, החומר ורוח הזמן. אין הסיפור, אלא הרצאה על איחוי חדש שנעשה בלבוש העולם, מציאות אחדות חדשה, הקמת הרציפות, אישור נוסף למציאותה של סיבתיות אלמונית. לפיכך הוא זקוק יותר מן השיר הלירי לטעמי נגינה. ורק בנגנו לפנינו קצב חדש, אישי ביסודו, עצמי עד שורשיו, הוא רומז לנו, שיש למוללו לספר לנו דבר מה. ואף הקצב אינו אלא כלי ביטוי לרחשי ההגות ולחזות הפנימית, שבהם נשקף לאמן זה העולם. ההשתקפות הזאת היא העלילה המסופרת לנו, והעתידה להשתפך לתוך תודעת הכלל בה במידה שהיא נתהוותה אצל יוצרה לגביש של ממש. ואילו הופיע לנו מספר כזה, שהעולם נחזה לו כשלֵמות עוטה שלמה אחת, תפורה מגלידי־השגות צפים בתוך ים התודעה המודרנית, היינו שותים כל שורה ושורה שלו כנטפי ריפוי לנשמותינו הנחלאות, והיינו מתייחדים עם חיבוריו, כעם תפילות. ולא על שום שהיינו מוצאים בסיפוריו מזונות לתאבדעתנו – ספורי מעשיות ועובדות שוטפות מן הכרוניקה וצילומי פרצופים וגינוני טיפוסים – אלא על שום שמבין שורותיו היינו שומעים מחדש את שיתוף הנשימה של כל החי. כדרך שלמדנו אותו פילוסוף: כל הדברים נושמים בנשימה אחת. הסיפור הוא נשימה.

לאמיתו של דבר, ייבחן המספר רק משהוא טווה את עלילותיו על־פני רקמת ההווה. שרק מתוך כך עשוי הוא לממש את השאיפה של איחוד מהות וצורה, חומר וזמן. הסיפור ההיסטורי והרומן הביוגרפי נוצרו כמדומה מתוך האימה הכמוסה של מחבריהם להציץ הצצת מישרים בפני רוח הזמן. כאילו אפשר לסתום בחומרים עתיקים, שלימותיים לשעבר, את פרצות הרקע בהווה. מחברי הסיפורים ההיסטוריים והביוגרפיים נמצאים תמיד פוסחים בין מדע ההיסטוריה ובין אמנות הבימנית. או שהם מרצים גלמים, או שהם משחקים אישי העבר. ובתחומי המשחק הם משאילים, אגב ביצוע מעשי אונס, לדורות חולפים את זעזועינו וקרעינו בהווה, שלא היו מודעים כלל לקדמונים (מאחר שהללו עמדו על רקע אחר ובהתאם לו נתרחשו עליותיהם בקצב אחר) או שהם משאילים לחרדותינו ההוות גלימות העבר, שאינן הולמות אותן. אלא אם כן אמן ביוגרף נתקע, מעשה נס או השראה, בתוך תקופת עבר, שבדרך מקרה חלו בה אותם הזעזועים ממש, המחרידים את בני דורו. (הטרגדיות ההיסטוריות של פרידריך הבל). אולם פגישת תקופות היא ודאי נדירה כפגישת כוכבים ומזלות. ועל הרוב בריחת המספר מן ההווה מעידה על השתמטות מחיצוב עלילות מתוך מכרה הזמן, מהתאבקות עם החומר הגולמי. ודאי שאבני העבר נוחות יותר לחיצוב. הן מונחות כמעט מפולמות. המפליג תחת אפיריון העבר בורח בכלל מן הקצב וכאילו יוצא מתוך אזור הזעזועים, על־מנת לעשות בתוך אוהל שקט עבודת ליקוט וליטוש. אולם ההתאבקות עם הגולמי והחייאת הסיפור אפשריות, כמדומה, רק על מצע ההווה.

הפונה על העבר בהכרח פונה אל העובדות ואל שילוב הפרטים. על כורחו הוא משקיע את מיטב אונו בהחייאת העבר ולא בהחייאת הסיפור. הביוגרפיה והסיפור ההיסטורי מלקטים צדפים על שפתו של ים גועש. אבל אין קשבם מופנה לכאן. שאגת הזמן באוזני בן הדור היא הסיפור. להטיל על פני הגעש הזה גשר. להחיות שוב את ההוויה המתה מדור אל דור – זה הוא תפקידו של הסיפור. לחדש מתקופה לתקופה את הכוח המוליד. להורות על משחק הצירופים והזיווגין שאינו פוסק לעולם בקרב כל העצמים והישויות. אהה, בשביל להקשיב ללידות צריך שגעש הזמן לא יהיה סואן יתר על המידה, שלא יגדיש את הסאה. ואם לאו, משתלטת חרשות בתוך החברה האנושית וכאילו עקרות יורדת לעולם.

אותה תקופה תש כוחו של הסיפור, או שהוא מסתאב לחלוטין. ורק הסיטרא אחרא שלו – הסנסציה – חוגגת נצחונה.

מפליא, שאנו מסוגלים לשמוע אין שיעור פעמים חיבור מוסיקלי, כמו כן לא תשבע העין להסתכל במלאכת מחשבת, שיצאה מתחת יד צייר גדול, ואילו אפילו סיפוריהם של אמני הסיפור המצוינים אינם ראויים לקריאה חוזרת ונשנית. מלבד סיפורי התנ"ך ואגדות יוון. וסיבתו של דבר: הסיפור, להוציא אילו תופעות בודדות, נבחרות משלו, במשך הדורות, לא השיג את הגשמתו העצמית המלאה, לא עמד על שורשו, לא התעלה לניגון. תחת לספר את עצמו הוא רוצה לספר מעשיות; הוא להוט להתמלא עובדות. ועובדות מתישנות ומסתאבות. הנגינה, הנטולה מתוך העובדתיות, והציור, עד כמה שהוא משוחרר ממנה, מאריכים חיים. הואיל והם נותנים את החיים גופם כחומר, כמלאי, כתוכן, ולא את העשיות שבהם. העשיות אם הן פרחים הריהם נובלים ואם פירות הריהם מרקיבים, ואולם החיים, שהם גופם מהווים עובדה, קיימים לעולם. אפילו השיר הלירי הוא יותר סיפור טהור מן הסיפור, הואיל והראשון ניגש יותר קרוב מן האחרון אל עובדת החיים, בלי חציצה. אפילו פיסת שמים מספרת יותר את מעשה החיים מסיפור תיאורי. כי אם חשובים הדיוק והנאמנות לגלמי העצמים, למה לנו שרטוטי צלמיהם, מוטב נלך אל העצמים גופם. לפנים כשמראה קמה בשדה או שור או פר או מגדל גבוה או אפילו אף אדם, שנשקף כמגדל, עוררו רחשי השתוממות, הרי הדברים הללו, משנכתבו בספר, התנגנו בסימפוניה והסיפור עליהם נעשה שיר־השירים. אולם לאחר שגס לבו של המסתכל במראות ההוויה, שוב אין כדאי לתאר ולצייר אותם אפילו אם נמלא אותם עובדות ועלילות. במשך אלפי שנים היתה האנושיות מפחדת מפני הרים, והיתה מתמלאת מורא הוד למראיהם בלבד, משום כן כשמי שהוא סח: “ראיתי הר!” הרי חובּר שיר. דומה היה עליו כאילו בו ברגע קפץ ההר לעיניו מתוך ההעלם אל הגלוי, נולד לעיניו: הוא הולידו.

אין הסיפור מתחולל אלא בכוח־מדמה יוצר, המעובר דמוות; החוזה את כל מראות העולם בצירופים חדשים, הבורא עובדות משלו, המשקיף על התמשכות החיים לעצמה כעל תהליך של לידות בלתי פוסקות. חיים – זאת אומרת, שהחיים גופם חיים את עצמם ולא רק שהאדם חי אותם. נפלא הדבר שחיות בעברית משמע גם מיילדות. העולם העתיק היה שרוי במזל לידה. כל האישים שהתהלכו בו כיהנו כאבות ואמהות. כל הוא דבק בהיא לבשר אחד. אף הנזיר והנזירה, האביר והיפה בימי הביניים, עמדו ביחס זה אל זו, מכיוון שההתנזרות מעצם מהווה גם כן יחס אליו. הרי האם בעולם העתיק, כהרי הכלה בימי־הביניים. ומשבקע שחרו של המדע השתלט בתוך התודעה התרבותית חוק הסיבתיות כעיקרון של הפראה. אולם הסיפור מידלדל בתקופה, שבה מתקיימת החזות הקשה של האפוקליפסה: ובקץ הימים תפוג האהבה. באין אהבה אין סיפור. כמיהה בלבד אינה אהבה. כמיהה מתנדפת אל תוך לא־דבר, אל תוך־אין־איש־ואשה. באין אהבה אין אם ואין כלה. ומשפג חשק ההפראה, אף הלידה מסתלפת ונעשית תהליך שבאונס, עובדה של בעל כורחך, יסוד של נקמת גומלין, המכריע ביחסי המינים. אין העולם המודרני רוצה להוליד. המכוון לאישים הללו מבני הזמן, שכבר הגיעו להשגה מודרנית. מכיוון שגם בדורותינו קיימים פרטים רבים, ואפילו גושים, ואולי גם עמים וגזעים שלמים, החיים עדיין את הקדומים או את ימי־הביניים, כדרך שמצויים עדיין פראים ואולי בשר אדם. ואכן, מספרים רבים חשים להם מפלט מן העולם שנתרוקן להם מעובדות אל שבטי הפראים או הפראים למחצה או אל השכבות העממיות, הירודות מבחינה תרבותית. הם הולכים לשם לדלות מתוך ה“תחתיות” פניני יצירה, ואינם אלא מעלים צדפים וצעצועים ואריגים אכזוטיים. ואלה שמשליכים את עצמם בהתמכרות כל החושים לתוך ים הברבריות וטובלים שם בדחילו ורחימו בשביל להיוולד מחדש, סופם שדעתם נטרפת עליהם, כגון גוגֶן. אין אדם פושט את נשמתו וממיר אותה מבלי שייענש על כך. נשמה אינה נקנית בידיים. ואין אדם רוכש לעצמו נפש מבחוץ. כל שכן שאין אדם שואל לעצמו ניגון מאחרים, על מנת לסגל לעצמו כלים לסיפור. רק ניגון אחד ניתן לאדם מלידתו ואליו הוא חייב לחתור. מתוך עצמו יאזין אותו. בייחוד גמור ושלם עם נפשו. הייחוד הזה, משהוא מושג, הוא המאורע היחיד, שאותו יכול ברנש לספר.

בסוד הייחוד הזה העולם כולו מקבל פנים חדשות, עד כדי לעורר השתוממות. הוא נעשה בכל צורה. אותה שעה הכל נכנס ומתכנס לתוך מלכות הצורה. כל הפרצופים מתעלים לדיוקנאות, הפגישות – לריאיון, המסכות – להילולות. המים – ליין. השמש – לבעל־חיים. ההר – לסיני. הדומם – ייתן קול. אלפי קולות נובעים מתוך הדממות. עד שהעולם כולו הוא בחינת כלי ניגון. מכאן ואילך אין מקרים אלא מאורעות. אין מלבושים אלא מדים. אין ברנשים אלא אישים. אין דיבורים אלא הצהרות. והאדם הזוכה לראייה כזו מתמלא פלאי פלאים.

אשרי אמן העתיד. הוא יספר לנו את אשר אנחנו אלמי הפה חזינו דרך אספקלריות עכורות, את שדמדמנו, את שהגינו בחלום חזיון שגעונות. את שאמרו עלינו כי להג מלאנו יוציא לאור הימים. ומשהתודעה התרבותית של הרבים תתעלה ותתחדד יודו הכל: כזאת וכזאת נבאו בשפה אסורה בשרשראות גם הגמגמנים לפנים.

סיפור הקורות הגדולות – אתה צועד בשולי האופק לקראת הבאות!

“מאזנים”, תרצ"ו



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47464 יצירות מאת 537 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 1949 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!