בספרות ההשכלה, שלנו ושל הגויים, היו סופרים נוהגים לפנות בחיבוריהם אל הקורא הנכבד או היקר. אין צריך לומר, שההקדמה לחיבור היא כולה פנייה ישרה אל הקורא מטעם המחבר המדבר בעדו פרקי הסברה או התנצלות, אלא אפילו בגוף הספר, תוך דברי המחקר הכלליים או סיפור המעשה, המתאר נפשות רבות ושונות, עושה הכותב מפעם לפעם אתנחתא בשביל לקחת דברים ולחטוף שיחה, הרצופה על הרוב השתפכות נפש פרטית, עם קוראו. משל לבעל הבית המארח אורחים על שולחנו, שלאחר שהוא מחלק להם את מנותיהם ביד רחבה, אינו מסיח את דעתו גם ממנת מזונו. מנהג נאה זה שחנו רב עלינו במיוחד בסטיות האישיות המצויות בפואימות של מילטון, ביירון, פושקין ולרמונטוב, בטל בזמננו. הפנייה אל הקורא הנכבד יצאה מן האפנה. אך קשה מזה שאף הקורא והנכבד לעצמו, דומה, כבר עבר ובטל מן העולם.
חושבני שרבים מבין הסופרים והקוראים מתגעגעים על הימים הטובים ההם, שבהם היתה הספרות בבחינת פנייה ישירה אל פלוני הקורא ושאפילו הרצאה של פרקי מדע לא היתה יבשה, אלא ספוגה לחלוחיות של שיחה. במרכז עמד היחיד. אליו כתבו. לא. אליו דיברו. אף כל מעשה־כתב היה טבעו פה־אל־פה כדבר איש לרעהו. אז גרסו קנה לך חבר במקום קנה לך ספר. הספר היה חבר לאדם. ויש הוגה בספר אחד שנים רבות, בחינת הפוך בו והפוך בו. זכורני, השו“ב דמתא שלנו היה קורא כל ימיו בשל”ה הקדוש, דף ליום. משהגיע לסיומו חזר ופתח בדף ראשון. זכורני קוראים שנהגו כך גם בספרי־חול. החיבה היתירה לספר אחד מקורה בהרגשת היחיד, שכאילו הספר נכתב למענו ומלבו וחותם עולמו הפנימי בו. אמנם, בתקופתנו הגורסת, ובכך שבחה, תרבות להמונים, כל מה שהיה לשעבר נעוץ ברשות היחיד הוצא לרשות הרבים. עם הוצאה זו התחולל שינוי יסודי בכל ספירות הפעולה האנושית. אף באמנות הביטוי כשמדברים בפומבי גדול אי־אפשר עוד לקיים נומך־קול, על אחת כמה לחש. במעמד המונים אפילו דממה דקה נהפכת לרעש. אבל כלום אין אפשרות של מזיגת תרבות להמונים עם שיח יחיד? אם באמת אין אפשרות כזאת מותר על כל פנים להתגעגע על הזמנים ההם שתפילה בציבור לא דחתה את ה“שמונה עשרה” שבלחש ושבכל רשות הרבים נתייחד מקום גם לרשות היחיד. הסקה מרכזית היא דבר טוב, אבל אח בוערת היא בכל זאת מלאת־חן. תוצרת המונאית מרבה נוחיות. אולם נפשנו משתוקקת לא רק לתנאים נוחים, אלא גם לקצת נחת־רוח שבחברות נאמנה, למסיבה אינטימית, לשיחה גלויה על כבשוני הלב. הקורטוב האינטימי הוא תמצית כל שיר, סיפור, מחזה, מגילה כתובה. כבוד המון הקוראים במקומם מונח. אך הקורא הנכבד או היקר של הדורות הקודמים כמוהו כאח הבוערת, שמלבד מה שהוא שופע חום הריהו גם משעשע בצורות צבעוניות ואופף את הנפש חדוות־מסתורין. תרבות להמונים כן, אבל לא תרבות המונים.
אני מדבר כקורא. משתוקק הנני להיות במעלת הקורא הנכבד. ידברו אלי פייטנים ומספּרים דיבור אישי. יזכרוני דרך שיחם, ישווני לנגדם. ישתפוני בגניזה הנפשית שלהם. טועים אלה הרואים עיקר תפקיד הסופר להממנו בהמון עלילות או בשפע תיאורי טבע ונוף. אף איננו להוטים כל־כך אחר טיפוסים מוזרים ומושחתים. מה שדרוש לי הקורא הוא רב, חבר, ידיד, אח גדול, שוחר טוב שלי, אחד הפונה אלי וזוכרני תמיד ושוקד לקרבני אליו. אני רוצה שהסופר יהיה איש אישי, שליח ציבור המכוון עצמו כלפי כל פרטי הציבור והמוקיר כל נפש אחת כעולם מלא. נמאסו עלי הבוז והבזבוז שנוהגים המספּרים במין אדם כאילו זה חומר למעשי־קולמוס, לתיאורים מגרים. איני סובל את ניבול הפה שבכוונת מכוון, את הוולגריזמים לשמם. איזו שִמצה שפוכה על פני מרבית הרומנים. אני רוצה להיות שוב הקורא הנכבד. יראוני אדם הנברא בצלם ולא טיפוס, לא מוצג.
האישי כיסוד הספרות מכוון כלפי הסופר והקורא כאחד. הסופר מדבר אלי דיבור אישי ועל אודות עצמו ואישיותו הוא מדבר. כל מה שהוא מספּר על עולם ומלואו נוגע קודם כל לו גופו. כתר כל סיפור המעשה הוא בי היה המעשה. אמרו על דאנטה שהוא עצמו היה בגיהנום. אין די לתאר גיהנום. צריך להיות תושב בו, אין די להרצות על איזו סוגיה. צריך ללון בה. איני אוהב סופר בפסבדונים ולא חיים פסבדונימיים. כלכל לא אוכל היושבים כאן ורואים חלום באספמיה. מקום הישיבה שם מקום החלום. חיים מכלי שני הם חומר מת בתיאור. האמת, היא רק בכלי ראשון ובגוף ראשון. אפילו כשנושא הסיפור הוא גוף שלישי. רק הבל הפה החם של המספּר היא נשמת הסיפור. ספרות היא לפי עצם מהותה איגרת, שיש לה שולח ומקבל, ולכל אחד מהם מען על המעטפה. הקורא הנכבד שימש כתובת חיה. ומסופקני אם עשוי להיות תור הפריחה לספרות בתקופה שאין בה הקורא הנכבד, הכתובת החיה. הוא הדין בתקופה שאין מאחורי כל חיבור אדם אישי, כתובת חיה של השולח.
טולסטוי בשיחותיו עם גורקי חוזר מפעם לפעם לשאלה זו: סיפור פלוני הוא מעשה שהיה או בדוי. גיבור פלוני בספר הוא אדם חי או פרי הדמיון. שאלה זו רווחת בפי קרתנים. אבל טולסטוי אדם גדול היה ולא חשש להיראות קרתני. אין הוא נרתע בשיחותיו מלהטיח בגורקי הצעיר עקיצות קלות ונזיפות דקות. יש והוא זורק בפני אורחו הצעיר תוכחה מפורשת, שהוא להוט אחרי המצאות ואינו שואב במישרים ממקורות המציאות, שהוא במחילה בדיין. תו של גדלות בגורקי שאין הוא מעלים מקוראיו את העוקצין של טולסטוי. כנגד זה מדבר טולסטוי הרבה בשבחו של צ’כוב, שרוח התום והאמת המציאותית משוכה על כל סיפוריו. צ’כוב, אומר הוא, הנהו קרתן גמור, קרתן בפי טולסטוי כינוי של חיבה. צ’כוב, נאמר בלשוננו הוא אח בוער. הוא בחינת פנים אל פנים. בגורקי יש יותר מסכה מפנים ויותר צעקה מקול הלב. אימתי אנו רואים את גורקי נטול מסווה ושומעים את קולו ממש? בזיכרונותיו שהם אישיים ביותר. אף הוא גופו נעשה בהם אישי. ושוב אין הוא פונה אל המון עם ועדה, אלא פונה קודם כל אל נושא זיכרונותיו. הוא מדבר לא רק על טולסטוי כי אם גם אל טולסטוי, לא על צ’כוב כי אם במעמד צ’כוב. ולפיכך ניכרת בזיכרונותיו אימת היחיד הגדול. לדידי גורקי אמן אמת רק בזיכרונותיו. לפי שיש לו קורא נכבד המשגיח עליו.
אין נכבד אלא המכבד. הקורא הנכבד של הימים ההם היה מכבד את סופרו ומודיע לו אמון גמור. מושכל ראשון של הקורא: הסופר כותב משום שהוא מצווה ועומד לכך. יעודו בכך, טעם חייו בכך. משום שאינו יכול שלא לכתוב. הסופר כותב כשם שהעץ גדל, הרוחות מנשבות האש מתלקחת, המעין מפכפך, נחל־איתן זורם אל הים הגדול. ההשראה היא תנאי ראשון לכתיבה. והרבה שותפים לכל מעשה־יצירה או מלאכת־מחשבת: ההיגיון; הלב הטהור; הרצון הטוב; השאיפה להיטיב, ללמד ולתקן. אין אדם טובל את עטו בדיו אלא למען התיקון. ואין קורא מתייחד עם ספר אלא לקנות תיקון לנשמתו. הנני רואה צורך להדגיש את עניין הכתיבה בעיני הקורא הנכבד כחובה קדושה. אין שואלים מה צורך בספר ואין חוקרים ודורשים ספרות למה. מה שייך למה? החונן לאדם דעת נטע בלבו את הרצון ללמד דעה לזולתו. אל תאמר רצון אלא אמור חובה. הוכח תוכיח גם במשמע של הוכחה והסברה הוא מצווה הכתובה בתורה. ואם לא יגיד ונשא עוונו. המצפון מחייבנו לשתף את רעינו במחשבותינו ובהרגשותינו, ולהקנות לקרובינו ואף לרחוקינו את תמצית הבינה שקנינו לנו בניסיון חיינו. אדם נעשה סופר כדרך שהוא רופא חולים, אם אומנות זו בידו, וכדרך שהוא פורש מפתו לזולתו אם פתו בסלו. מונע בר חוטא הוא. מי שיש בו כשרון הסופר ואינו מפיץ רעיונותיו רשע הוא.
ראו פלא: דווקא בדורות של הקורא הנכבד, בזמנים אישיים מאוד, היה זה מובן מאליו, שאין אוצר הדעת בגדר קניין פרטי ואין הכשרון ניתן לגניזה. כל בני אם יש להם חלק במה שהרה והגה רוחו של אדם אחד. ושננתם הוא מצווה ותלמוד תורה שקול כנגד כולם. עצם האמונה שחובה ללמד דעה מרחיבה את דעתו של המלמד ועושה לו אוזניים אצל קהל קוראיו ושומעיו. לא הכל מלמדים תורה לשמה. רבים מתכוונים להתהדר או לקנטר או על מנת לקבל פרס. כך הוא הדבר אחרי בחינה וחקירה, בדיעבד, ואילו מלכתחילה מעמידים כל מורה ומטיף על חזקתו שהוא מבקש לזכות את הרבים. אף הקורא הנכבד הוא מקדים את הכבוד לחשד. ויחס זה של אמון מלכתחילה יוצר אווירה חברית נאותה להפצת דעת בעולם. בתי־מדרשות ובתי־אולפנא מצויים בכל קהילה גדולה וקטנה. מרצים ומטיפים נודדים אינם חסרים בשום דור. אבל בעיקר קונים דעת מפי מורים ותיקים ותופשים ישיבות ומלמדים לתלמידיהם. ועד שהם מלמדים הם נמצאים לומדים. בית הלימוד קרוי ישיבה, עניין של קבע ושל שבת אחים ורעים. העולם הוא בית־אב. החברה – קהל חברים, היסוד המשפחתי, האינטימי, שליט בכול. רב עדיף מאב ותלמיד מבן. כל חיבור תוכו רצוף דברי מחקר, אמרי מוסר השכל או סיפורי מעשיות ואגדות, שימש תעודה אנושית; כל מגילת ספר היתה מגילת יוחסין.
אף בספריהם של דיקנס, ויקטור הוגו, וולטר סקוט ובאלזק ושל רבים מסופרי מאת התשע עשרה שופע אור ביתי זה. אמנם, הוא נראה לעתים אור הנערב. צל השקיעה נופל על דפים רבים. העולם הישן, המסורתי, מט. בית האב נתערער. החבילה מתפרדת. אבל עדיין הסופר פונה אל הקורא הנכבד. עדיין יש קרוב וגואל לבודד, למצוק, למר־נפש. אפילו גיטה הגדול רואה לנפש האדם הקטן. משתתף בייסורי ורטר, צר את צורתם של הקרתנים החביבים ב“הרמן ודורותיאה”. כן, עדיין העולם הוא בית והאדם שוכן כבוד בו. עדיין קיימים מושגים של כבוד אנושי במשמעו הטוב והרענן. השוק היה מאז ומעולם שדה התחרות למלחמת הקיום. אבל לא הכול שוק. ולא הכול חנות. אף לא הכול קרקס. כל עלילות בני אדם בזמנים ההם הן דברים שבין אדם לחברו. ומי כמילטון איש למוד־ניסיונות ומר־נפש? והלא הוא מספר על גן העדן האבוד. אבל רואה אני את נקודות החן הקודמות בספרו רב השרעפים דווקא באותן הסטיות האישיות שבהן סגי־נהור מסיח לשעה קלה את דעתו מאדם וחווה, מן השטן המשחית ומכול פמליית ילדי השטן והשדים משחת ושופך את מרי שיחו על גורלו שלו, על אנושיותו הפצועה.
נדמה לי שרק על־ידי החזרת הקורא הנכבד על כנו ישוב תור הפריחה לספרות. תנאי לאמנות הביטוי אמון למתנת הביטוי ורגשי כבוד לסגולת הלשון. מתוך יחסי אמון בין הסופר לקוראו נוצרה מזיגה יפה זו של קהל קוראים והקורא הנכבד, של פרט וכלל, ספרות וחיים, חזון ומציאות, דמיון ואמת. אי־אפשר שהספרות תהיה נתונה ברשות אחת בלבד. היא רשות היחיד ורשות הרבים כאחת. תפקידה לחנך המונים, אבל חיתוך הדיבור שלה הוא של יחיד. לשון אתה היא כלל גדול בתורה. אנחנו שאין עמו אני אינו גדול במעלה מאני ואפסי עוד. הנחלים זורמים אל הים הגדול. כשיתייבשו כל הנחלים אף הים ינוס, וכשם שהנחל הוא ים בכוח כך היחיד הוא בא־כוח הציבור או ציבור שבהעלם.
האמנם עבר ובטל לחלוטין מן העולם הקורא הנכבד? לא ייתכן. ראיה שהננו מתגעגעים עליו. הוא קיים בחינת ל"ו צדיקים, שעליהם עולם הספרות עומד.
מתוך “חיים של שפע”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.