על ההערכה המקובלת 🔗
הנני כותב את השורות הבאות מתוך הכרה ברורה, שלא כדאי. לא כדאי לאדם ולא לפי כבודו הוא לגלות את דעתו כפי אשר עם לבו.
אני יודע: צריך לגדל כנפיים ולא לבקר; ובעל הכוח והבינה יפסע על פני תקופה והלאה.
אבל מה אעשה ודבר־מה דוחני. אולי השד שבי כופה אותי לדבר, ואולי רגש אחר, מעט יותר טהור.
הנני רוצה להגיד, שכמעט כל, בכל אופן רוב הערכותיהם של מבקרינו, בדבר טיבם וערכם של יוצרי ישראל הפועלים בספרותנו, הן כוזבות; ומופלגות הן בוודאי.
ומחמת זה, כלומר, גם חזיון זה שימש סיבה לכך, שהגענו עד כותל. פשוט, הדור העובר מסר לנו הון במטבעות מזויפות, והיוצרים העברים החדשים, תחת לעוף בני־חורין במרומי היצירה, אנוסים לבזבז כוחות על חילוף המטבעות ועל דברי־ריב עם חלודה.
כל נתיב חדש ביצירה הנהו ביקורת הנתיב החולף, ולכן משבאה תקופה חדשה בא עמה מבקר, אולם אנחנו נִידונו לריב לא עם נתיבות יצירה, כי אם עם עמוד אבק גדול של זיוף עומד ואינו מש.
למה הם הרמזים? אדבר בדברים ברורים. כ“ה שנים מלך עלינו מבקר מסוגו של ראובן בריינין, וכ”ה שנים שימש בגדולה הד"ר יוסף קלוֹיזנר.
הם, שני הסוגים, עמדו בשערי ספרותנו כשומרי הסף, פתחו וסגרו דלתות, היזו שמן המשחה על ראשי משוררים והיו מחוקקים את דעת הקהל. כלומר, טמטמו את הלבבות.
והנה נולדה לנו כת של מבקרים, פרחי קלוֹיזנר, שהנר לחכמתם הוא “כך אומר קלויזנר”.
יוֹסף חיים ברנר. תסלח נא לי נשמתוֹ הקדושה. ממחשבתי: הוא היה צופה לבית ישראל. יהודי נלהב. איש האופי. לב רותח. וגם ישר־רוח, אם כי הכיר ביושרו. אמן? כך אומרים. אולם מבין בספרות ובעל־טעם? לא! לא דרכי ביקורת היו נהירים לו ולא אפני ההבדלה. הוא כתב מאמרי ביקורת. השקיף על הספרות כעל שפחה לְשַׁמֵּשׁ את החברה, הלאום, המדינה, הפועל, היתום או האלמנה. ודווקא הוא היה רגיל בביקורת, ובחריצות מתמיהה. והעמיד בית־המדרש: כך אומר ברנר! יעקב פיכמן, הדיפולמט הזהיר, המשתמש בביקורת בכדי שלא לבקר. הוא אינו אכזר, הוא מכה את הסוס דרך המרדעת. הוא אוהב רק את הסופר, שכבר הגיע לבינה. ואת אשר הוא וגם הקהל יאהב, ימטיר עליו עתרת נשיקות. אולם יוצר, המוטל אצל הקהל בספק, לא הוא, פיכמן, יעודדו.
ואולם יש עוד מבקרים. יש עוד. לא רק בעל מחשבות הסוציאלי, העושה את הספרות מקור של בינה, ללמוד ממנו על טיבה של הדיסה, שאותה אכל היהודי בשעה זו או פלונית; ולא רק נייגר הדייקן והמיושב. ואולם בעיקר הדבר אין שום חילוקי־דעות בין המינים השונים של המבקרים. כולם דיבור אחד מפיהם. וזהו תמציתו של הדיבור:
מנדלי – זה האמן השלם והבינוני, בעל הדעה הצלולה והמוח החריף, הרוכב על סוסה, הפיקח מחמת שאינו רואה אלא את השטות של היהודי הנרדף והנכשל בעולם זה, המלא רשעים – זה הרואה רק חטמים מסורסים וכשלונות של יהודונים בטלנים, המחתנים זכר בזכר – מנדלי רציונליסטן זה הנהו, לפי דבריהם, בעל שני מנדלים, והוא ביטויו הכי נמרץ של הגניוּס היהודי.
ביאליק. משורר צייר וארצי, המסוגנן, והכורע תחת משא הציוריות, שמימיו לא יצא אפילו תחום־שבת מתוך מוסרות המותר בלשון ובהגיון, זה החי בשלום עם התבל ועם טבע האדם, הרואה את הקיבורת של האדם ואת לסתותיו ואת שנצות הנעלים יותר מאת הנשמה, זה השוטם את כל הנכשלים, שלא כבשו תבל זו, וקשר שירי זעם על היהודי השנורר והקבצן, ביאליק, שאפילו פעם אחת לא קרע עצמו את בגדיו – הוא, הוא הנהו נביא, איש הפתוס ומשורר גאוני.
ותהא נא מְחוּלָה החוצפה:
ביאליק, בעל ההרגשה הישרה, העממית, היהודי שפל־הרוח, היודע להעריץ את הגדלות של ענקי־הרוח אמיתיים ולהתבטל מפניה, איך זה שמע כל ימיו המון דברי־רוח ושבחי־שקר מפי חנפים ולא נהם אפילו פעם אחת כחיה: הוי, קטני־המוח, למה אתם מכזבים את מהותי? למה אתם לועסים תמיד את שמי ושורש נשמתי? ובגלל מה אתם מחניקים אותי בתרועותיכם? אליל עשו מאדם שהרגיש שירה. בחייו העלו אותו עד מרומי התהילה ונתנו לו את כל ההערצה שיש באומה עד שלא הניחו שוב מעט אוויר לנשימה בשביל אחרים. קטעי השיחה בין האשה ובין המשורר, המבקש אותה להכניסו תחת כנפיו ולהיות לו אם ואחות, נתפרסמוּ בתור מרגלית של שירה, שאין דוגמתה אצל שום אומה ולשון; ואנחנו נוטלים את כל שירי ביאליק ואומרים: יש פה גם דברי שירה.
שאול טשרניחובסקי, תמיד, כשראיתיו מהלך ברחוב באודיסה, כששמעתי את קולו המפונק, כשהצצתי בו כשהוא נבהל לבית, ברשות היחיד או הרבים, כמופיע במעט יהירות ילדותית יניק־שעשועים, אמרתי לנפשי: הנה המתיקות הישרה! הנה העין הבהירה והטובה. הנה הנחמד לבריות. הוא משורר. מבני היכלא. כולו גלוי לעיניים. טוב ומלא עדנים כאוויר צח וכחרוז, אבל לא כוח איתן. לא הופעה. לא עז ובוער. והנה טשרניחובסקי – וגיתה! והנה הוא יוצר מעשי בראשית! והנה על מעט זוהר ומעט נחת כמה מסכתות, כמה ספרים, כמה כרכים כבר נכתבו! – וקראו נא את הספרים, איך כותבים עליו ומה כותבים עליו ובאיזה אופן כותבים עליו – הה, בושה!
פרץ. עילוי. בעל הכשרונות המתמיהים עם כשרון הזיוף. איש האינציאטיבה החרוצה והז’סט של הוד מלך הקלפים. הוא שר. הוא סיפר. הוא נאם. לא ידוע על מה השתוקק ואם השתוקק באמת לדבר־מה ואם הוא שר גם לנפשו ואם שאף באמת לדעת את נשמת האדם ואם התייחד באמת עם היצירה. הוא היה, אולי, רק חלום בלתי ברור אשר חלם אותו שר־הספרות, והחלום גדוש דברים בטלים! אמן – ובלא מסירות נפש! והנה על איזה גובה העמידו את פרץ. אמרו: הנה אדם! והוא, הפלירט, לא היה על־פי־רוב מתלהב בי אם על מנת להלהיב. וכשפרץ דקלם אמרו הם: הנה בא עד חקר נשמת האומה.
ואיך העריכו את האחרים, אשר עודם חיים ופועלים אתנו. או את אלה שכבר ירדו מעל הבמה? על הראשונים אשתוק לפי שעה, שלא יחשדוני בצרות־עין. והאחרונים? אלא שלפני שנים התריעו עליהם ועכשיו כבר כוסו בעשבים? – למה אעלה מתהום הנשייה את זכרונם, אם הזמן השכיחם? – מובן: מכאן שהפליגו בשבחם של קטני־הערך, מן הדין הוא שיבטלו בפיהם או לפחות יעברו בשתיקה על החשובים יותר. מידה זו נוהגת היא בכל ספרות, הגדלה בסביבה של מכשילים, מכל שכן אצלנו, שאיסתנסי הרוח מועטים הם. רק צחוק הוא לאיש, היודע את מצב הדברים, כמה כשרון מת בקור הבוּז את שוויון הרוח וכמה מן ההדיוטיות עולה לגדוּלה. אפשר לסכם בקצרה: אלה, שאינם רוצים כלום, והם מסגלים לעצמם אפנים ידועים של כתיבה, וגם לפי שאינם רוצים כלום ולבם ריק, לכן שעתם ומוחם פנויים לסגל לעצמם סגנון יפה לכאורה והרצאה מסולסלת, הללו נחשבים ליוצרים, והשואפים באמת לדבר־מה ומחפשים ביטוי ומעפילים ומרסקים את אבריהם וחוזרים ומעפילים, הריהם ללעג בפי כל מבקר חסר־לב ובעל לשון.
ולכן אומר אני:
עלינו לצאת בהערכה חדשה. עלינו לעיין בדיניהם של ראשוני ראשונים ועד אחרוני האחרונים ולהסיר מעל עצמנו את הלעג של הבאים, שלא ידעוּ על מציאותו של הקומץ הקטן של אנשים שהגו דעות אחרות ויאמרו: כולם, כל בני התקופה ההיא, מטומטמי־לב־ומוח היו ואמרו שירה לאשר לא שירה.
ואני יודע:
לא כדאי לו לאדם ולא לפי כבודו הוא להילחם עם דברנים. אולם מה אעשה ודבר־מה שטעמו כמו כאֵב דוחני לגלות את אשר עם לבי ולהראות באצבע על מקורו של השיממון, אשר היכּה את מחננו. ולכן: העזה עברית, התעוררי נא, קומי עם ההערכה החדשה שלך, הוסיפו נא לנו כח ועוז כדי לעורר את הכוחות הנרדמים ולגרש ממחננו את שד השיממון, כי החונף והשקר ממיתים, רק האמת, אפילו אם היא מקיזה דם, מולידה.
נתעורר נא ונפסג את הארמונות הדלים, אשר הקימו הדברנים ונפנה את השטח בשביל האדם היוצר, בשביל הכאב, בשביל החלום.
כי לא די לנו בכינור בלבד, צריך לקחת גם את הקרדוֹם: בעולם תחתון שקר זה.
“קולות”, ורשה תרפ"ג.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.