זקנים מופלגים בעירנו היו מספרים שבימי ילדות שלהם נהגו לחוג אצלנו פורים שני של ארם־צובה, לזכר הנס שאירע לבית מוּסָן ולקהילה כולה. י"ג בסיוון הוכרז על־ידי חכמי הקהילה יום משתה ושמחה, יום סעודה וביטול מלאכה ומשלוח מנות ומתנות לאביונים. בתפילת שמונה־עשרה היו אומרים “על הנסים” ואחר התפילה היו מזמרים פיוטים שנתחברו לכבוד הנס.
כמה וכמה שנים היו חוגגים בארם־צובה פורים שני זה, עד שקם מי שקם והעלה ספיקות וזעק “חראם” ובוטל פורים של נס־מוסן. כיוון שבוטל, נשתכח. ואלמלא כתבי הזכרונות של חכם משה סיתהון ואילולא סיפורים בעל־פה של זקני העדה, ספק אם הי יודעים על כך אפילו חוקרי העִתים.
אותם זקנים מופלגים בעירנו, למי היו מספרים? הגדולים גדולים, אחת ידם משחקת בטאוולֶה (שש־בש) ואחת מגלגלת זהובים וליבם למחירים ולמִסים ולא לנִסים; זו דרכו של עולם.
והצעירים — צרפתית על לשונם ואמריקה בלבבם ונפשם צופיה לעתיד ולא לסיפורי עבר; זו דרכם של עלומים. היו מספרים איפוא לנו, לילדים — לזאטוטים שטרם לבשו תפילין. ואנחנו היינו שותים בצמא סיפוריהם, חדשים גם ישנים, ושמעים ומבקשים עוד.
ישיש אחד היה שם, זקן מאותם זקנים, שטען שהוא עצמו היה מוליך מעמול וע’רייבה (מיני מאפה) וגילבה (מרקחת ורדים) משלוח־מנות לדודיו ודודותיו בי"ג בסיוון, הוא יום נס מוסן. סיפור מעשה הנס היה חביב עליו ושגור בפיו יותר משאר מעשיות. בכל פעם שבא לספרו באוזנינו היה מגלגל עיניו העכורות מִשָנים, ולועס חניכיו שנתאלמנו מן הטוחנות, ומשרבב שפתו התחתונה, ופותח ולוחש “אזכיר תהילות האל” או “אדונַי, שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך”. ואני הייתי נדרך בישיבה מזרחית מולו, עיני עוקבות אחר שפתיו הדבוקות בקצותיהן בריר לבנבן צמיג, וליבִּי מהרהר בקרבִּי: אלמלא “אדוני שפתי תפתח” ספק אם היה בו כוח לפתוח שפתיים עייפות ודבוקות שלו, שלא חדלו מלפרפר כבעבועי חלב ברתיחתו.
היה לו לאותו ישיש עור צפוד ומבוקע כעורו של הצב שהסתרתי במרתף ביתנו מעיני הגדולים. שנים לאחר מכן, כשראיתי תמונות של אדמת ליס אחר בצורת בספרי “מולדת” עבריים, הייתי נזכר בעור צווארו ולסתותיו וזרועותיו של אותו ישיש.
בינינו לבין עצמנו כינינו אותו “מוסן” על שם הסיפור שהיה חביב עליו, וחיבּבו עלינו. היינו יושבים סביבו כמכושפים, שניים שלושה ארבעה ילדים, ובסבלנו אין קץ עוקבים אחר סיפורו המשׂתרך לאט בין הרחת טבק אחת לשנייה, בין עיטוש לעיטוש, עד שהיה מסיים סיפורו ומצמיד מצחו אל מקלו ונרדם, זקנו נעוץ בחזהו ושׂערו בא בשׂערו.
רציתי לספר סיפורו של הנס וסיפרתי סיפורו של מספרו; ששניהם מעורבים בי כזיכרון אחד, עתיק ומופלא ומכושף. אם היו אומרים לי בן אלף שנה הישיש, לא הייתי מתפלא, אף כי היה שב ואומר “הריני כבן מאה, בלי־עין־הרע, ולא ראיתי שמחה גדולה כשמחת יום־נס־מוסן הראשון”; ואם היו אומרים לי שנס מוסן אירע בסמוך לנס המן ומרדכי הייתי אומר אפשר, שכן לא ידעתי שנת התרי"ג מהי והיכן מקומה. שניהם היו עתיקים בעיני כסנהדרין וכסמבטיון וכסנה־הבוער, להבדיל.
דבר אחד הבנתי: הפורימים הללו אפשר בהם טמון סוד קיומו של ישראל, שבכל דור ודור קמים עליו המנים לכלותו, והקדוש־ברוך־הוא מצילנו מידם.
ובכן, פעם אחת — היה הישיש מלחש ומספר, טובל שפתיו בשלונו ומגלגל את עיניו — פעם אחת באה אשה רעה מנשי הערלים, היא וחבורת בריונים עימה, נתייצבה מול ביתו של מוסה מוסן והחלה צורחת וצוֹוַחת: היכן בני? השיבו לי את בני! רק אתמול היה משחק עם בנך עם יצחק — קראה לעבר מוסה — ומאז נעלמו עקבותיו.
—אתם, אתם הרגתם אותו — החזיקו אחריה הערלים, בעוד היא תולשת שערה ומתייפּחת — עשיתם בו כפי שעוללתם בדמשק, את דמו ביקשתם לפולחן; שמענו גם שמענו עליכם, יהודים צמאי־דם.
—הילד יתום — קראה האם — ואתם אפילו על נער יתום לא תחוסו. את בן הבתולה הקדושה צלבו אבותיכם ואתם הרגתם את בני. עשיתם בו מה שעשו יהודי דמשק בנזיר הקדוש טוֹמאסוֹ בה בשנה שהריתי אותו, את בני אהובי. מיום טבילתו נשבעתי להרחיקו מכם, אך הוא נמשך אל פרחחיכם כפרפר אל האש, יא ווֶילי — יא ווֶילי.
נשתתקה האשה ודומיית אימים נתפשטה סביבה מעגלים־מעגלים, משל לבריכה שהוטלה בה אבן. היהודים רעדו מפחד. זכר העינויים והסבל והקורבנות של יהודי דמשק, השם יִקוֹם דמם, עוד היה חי ובוער. סיפורים מסמרי־שיער התהלכו על אכזריות הערלים ועל טמטום ליבם של הגויים המוסלמים נגררים אחריהם.
כאן היה הישיש מפסיק ומתנמנם, מהרהר כנראה ברשעותם של שונאי־ישראל בטלטול ראש אִטי, כלולב בְסוּכּות, עד שהיינו אוזרים עוז, נוגעים בכתפיו להעירו ומבקשים אותו להמשיך. ביד רועדת מפשפש היה באבנטו ומוציא קופסה זעירה של שאמֶה, טבק הרחה, ופותחה בלחיצה ומוציא ממנה קמצוץ בין בוהן ואצבע ומריח ומתעטש ומתנער מנמנוּמוֹ, וממשיך בסיפורו.
ויצחק מוסן הנער ילד בן־גילכם, יַעְני, שנה־פחות שנה־יותר, עמד מרעיד אל מותני אביו, אינו מבין מה קורה סביבו, אך חש בעצמותיו אסון גדול קרב והולך ואין ממנו מפלט. עד שיצאו הערלים ובאה אמו ועטפה אותו בסודרה ותלתה לו שדי על ליבו וחיממה לו סַחלַבּ בקינמון כאשר אהב. ואתם יא ווְלאד, אתם אוהבים סחלב עם קינמון:
— אוהבים־אוהבים. תמשיך!
אז איפה היינוּ? כן. לא עברה שעה והאשה שבה עם קצין תורכי אבו־שווארֶבּ ושניים שוטרים גברתנים והם שמו את ידי הנער בשלשלאות וציווּהו ללכת עימם. ארזה לו אמו לחם בגבינה וכעכים ממולאי־תמרים, הביאה לו אחותו את הקוראצָ’ה עם הטלית והתפילין, ואביו נשק לו ובירך את ראשו והוסיף אל התיק הרקום ספר תהילים קטן ועשרת־הדברות בִּל־ערבּי של רבנו סעדיה גאון, וכולם נפרדו ממנו ב“אללה מעכּ” וב“אללה יחפזכּ” (אלהים עמך ואלהים ישמרך) ובעיניים דומעות נשואות לשמים בתפילה.
רק — — סבתו הזקנה — — לא הזילה דמעה. היא מיששה את פניו באהבה והחזיקה ברקותיו ואמרה לו: יצחק שמך. להתנסות קראך השם. אלהים יראה לו השה העולה, בני. אתה עוד תשוב ותשב עמנו. אתה תקברני, בעזרת השם יתברך.
אל מה, יא ווְאלד אל מה רמזה הזקנה?
— אל עקידת יצחק! — היינו קוראים כולנו בהתלבות, ומנצלים את ההפסקה ואת המהומה למשוך באף ולהידחק ליקרב אליו כדי להיטיב לשמוע דיבורו, שגלש בסופי משפטים למלמול.
הנער נאסר והקהילה כמרקחה. קראו עצרה והרבו בתפילות ובתחנונים. ולא נותר פתיל־שמן אחד שלא הודלק בבית־הכנסת הקדמון וב“עזרא הסופר” אשר בתֶדֶף. רבים וטובים גזרו על עצמם צום ותענית. רק הפחד גדול מן האבל בלב איש ואיש. וראשי הקהילה הסתודדו ומיהרו לשלוח בסתר רצים לדמשק. שהרי פירמאן הוציא הסולטאן אחר עלילת־דמשק והוא מנקה בּוֹ מאשמה את היהודים ומזהיר הוא את המעלילים שאיש מהם לא יינקה, אם ישובו לשקר ולהסית. טירחה רבה טרחו שרי היהודים בכל רחבי העולם בניסוחו ובאישורו של אותו צו־מלכות. אילמלא כספם והשפעתם של רוטשיל ומונטיפיורי ואחרים (שמם עומד על קצה לשוני…) שראו מה עוללה עלילת־דמשק, לא היה הפירמאן בא לעולם.
בעצם מהי עלילת־דמשק אתם יודעים?
— יודעים. סיפרת לנו.
אינכם יודעים. טוב, אז אספר לכם על זה מחר, אם ירצה שם וישאירני טַיֵיבּ, חי ובריא. אבל מיהו רוטשיל אתם בוודאי יודעים.
— יודיעם־יודעים.
גם עליו יש לי סיפור. אבל בפעם אחרת. אז איפה היינו, אה?
— בדמשק.
דמשק… עוד שליחי קהילת חלב בדרך לשם וכבר שלח המוטראן הנוצרי מכתב אל השר סוּלימן פחה. ערל ערמומי אחד, נסרי כורי שמו, שהיה מתורגמן אצל הקונסול הספרדי סניור מרקו פולו, הביא לפחה את האיגרת ובה כתוב לאמור:
יום אתמול נפקד נער אחד נוצרי בן אשה אלמנה ולא נודעו עקבותיו. ובני קהילתנו המשיחיים יודעים אל־נכון שהיהודים לקחו אותו ועשו בו מה שעשו יהודים בנערים נוצרים בדמשק וברודוס ובאיזמיר ובמקומות רבים אחרים. ויש לנו עדים שהנער נראה לאחרונה בחברתו של יהודי בן־גילו איסחאק מוסאן שמו, אשר־על־כן ביקשנו לאוסרו. גם אין אנו יכולים לדור עמהם עם היהודים הקנאים הללו בעיר אחת ובשכנות קרובה, ובידיך השר הפתרונים.
שלח סוּלימן פחה להביא לפניו את מוסה מוסן. ולא נמצא האיש, כי נחבא. כיוון שברח, נתגבר החשד. שלחו וחיפשו את הנער הנוצרי בשכונת היהודים ולא מצאוהו. מצאו עצמות בערימת אשפה — אמרו, הנה שרידיו של הנער האומלל. בדקו הרופאים ואמרו, עצמות בהמה אלה, יא חמורים. אמר לו השר לנסרי כורי: האם מוכן אתה להישבע שהיהודים הרגוהו? אמר, נשבע אני. אמר לו, ומה יהיה אם לא יימצא הנער בידי היהודים? אמר לו, אם יימצא הנער ולא בידי היהודים, מתנדב אני בשם שולחיי עשרת אלפים גרוש למסגד הגדול של חלב. ושניהם היו מהרהרים בדבר אחד: אלמלא אימת הפירמאן על ראשם…
בלילה ההוא נדדה שנתם של היהודים. מהם התפללו, מהם קראו תהילים, מהם עשו חשבון נפש וחשבון כיס וערכו צוואה אחרונה, מהם כתבו איגרות לרוטשיל ולכּרֶמיה, מהם תיכנו תוכניות הצלה לביתם, ומהם תופפו באצבעותיהם בעצבנות סתם. בטרם שחר נתאספו כל החוכומין (החכמים) והחליטו להוציא את הכתר הקדוש — הלא הוא כתר־ארם־צובה — לתפילת שחרית ולקרוא פרקי תהילים מתוכו בפני קהל ועדה לאחר התפילה. בדחילו ורחימו פתחו את התיבה בה שמור היה הכתר ח' מאות שנים, ואחר שהתקדשו והיטהרו הוציאו את המַצחַף הקדוש, שיריו של הרמב“ם אישרוהו וקידשוהו — והוא פארה של הקהילה וקמיע־קיומה — ופתחוהו על תיבה־שֶבִפנִים וקראו מתוכו בקול גדול ובעיניִם בוכיות. אפשר קראו שעה אפשר קראו שעתיים. כשהגיע הקהל אל רק כ”ג והרעים קולו ב“גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי” זעו קירותיו של בית־הכנסת הקדום ושבעים עמודיו חרקו תחתיהם.
קטני־אמונה מה אמרו, רעידת אדמה. הרבים אמרו, נפתחו שערי שמים ונשמעה תחינתנו. ואלה כן אלה הסכימו, נס!
ונוצרי אחד מכת הפרוטסטנטים נבהל, כי חש את האדמה זעה תחתיו, בא בריצה אל שותפוֹ היהודי וסיפר לו כי הנוצרים הקתולים הם שהחביאו את הנער על מנת לטפול עלילה על היהודים שנואי־נפשם ולרשת את בתיהם ואת עסקיהם הגובלים עימם. קם היהודי וחש להביא את הבשורה לאחיו.
אך מכאן ועד מציאת הנער הדרך עוד ארוכה. לא מצאו את הילד בבתי קרוביו אף לא בבתים אחרים והאם רצה ומצווחת “רוצחים! מוצצי דם־נוצרים!” עד שתפסוה פקידים ישמעאלים, שכיסיהם תפחו מִשַלמונים, והוציאו מחיקה צרור מפתחות והיו הולכים ופותחים כל חדרי ביתה ומרתפיו ועליותיו. באת העליות מצאו ערימת בגדים צואים מתגַבַּעַת ומתנועעת מעט כתֵל של חפרפרת. נעצו בה מקל ונאקה חנוקה יצאה ממנה. חיטטו ומצאו שם את הנער נחבא, הוא וּמלמדו עימו. ושם המלמד כּרכּוּר סאייג, ימח שמו וזכרו.
כשראה הלה שנתגלתה המזימה, ביקש על נפשו והתחייב להסביר ולהצהיר כי עלילה היתה זו, מתחילתה ועד סופה. בעצם ידו כתב וחתם הצהרה ברורה ברוח זה, והיא שמורה עד עצם היום הזה כאוצר בגנזי הקהילה.
בו ביום נמנו וגמרו רבני אר“ץ וחכמיה לעשות את יום י”ג בסיוון יום טוב בכל שנה, שלא יאמרו בו תחנונים, ויתפללו “על הניסים” ויוסיפו הלל ופיוטים כיד פייטני המקום הידועים לשבח — ממש פורים שני, כמנהג קהילות ישראל שניצלו מפורענות קשה.
כאן היה הזקן מפסיק, עייף מן הסיפור המתמשך שבו השקיע כל כוחות נפשו. כמנסה אותנו היה מפסיק, לראות אם זוכרים אנו כי נגמר הסיפור ולא נגמר. וכשהיינו מזכירים לו שטרם סיפר על המשפט, היה מחייך כמתמוגג ואומר:
בּראווֹ, יא ווְאלד! רואה אני בכם שהדברים באים אל ליבכם. והרי לשם כך אני מספר לכם, כמו שאומרים בתפילה “למען תִזְכרו” — והיה מדגיש הברה ראשונה של המלה, כפי שעושים חזנים דקדקנים במקומותינו.
ובכן, — היה הזקן מתנשם וממשיך — לא נחה דעתם של נגידי אר"ץ הרואים את הנולד, עד שנערך משפט כדת וכדין, להוציא צידקתנו לאור ולהעניש החַטָאים המזידים. נתייצבו בפני בית־דין חמישה גדולי ישראל מזה ונסרי כורי ומרעיו מזה. קראו לנער הנוצרי להעיד. ומה סיפר? אחר שנפרד מן הנער היהודי, הוא יצחק מוסן, הלך לו לפרדס רחוק ושהה שם שני לילות ויום אחד. בבוקר בא אל ביתו ומפַחדו מפני אמו ומאימת־ידה הלך והתחבא בעלייה.
שאל אותו השר השופט, והיכן אתו פרדס אתה יודע. אמר לו, יודע, הוד מעלתו. שלח איתו שלושה שוטרים, שניים גברתנים ואחד שיודע לשאול. הלכו לפרדס ושאלו את בעליו, אתם ראיתם כאן את זה הנער? אמרו הללו, לא ראינו ולא שמענו, חי זקן הנביא. אמרו השוטרים לנער, הראה לנו היכן היית ישן. הראה להם. אמרו בעליו של הפרדס, שקר וכזב. כאן אנו ישנים מדי לילה בלילו ולא היה זר בינינו, לא זה ולא אחר.
שבו אל בית־המשפט וסיפרו מה שראו ומה ששמעו. אמר השופט לנער, נראה ששקרים המצאת, יא אבּן־חַלאל. קפץ זה ואמר, בחיי, כבוד השופט, לא המצאתי דבר; כך בדיוק אמרו לי לספר.
באותו היום נכתבה מַזבּטה — תעודה. — מן אלמאג’לֶס אל־כּבּיר פי חלבּ (בית הדין הגדול בחלב) חתומה כדת וכדין. אך למרבית ההפתעה והבושה והצער לא הגיעה לידינו מעולם, כי הקדמנו אוךו נסרי כורי ימח־שמו והקריב לו לשר מנחה בּיד נדיבה.
וכל זקני הישמעאלים וחכמיהם עומדים לצידנו ומאיצים בנו לאמור: מפני מה אתם מחשים? לכו ותבעו עלבונכם מרודפיכם, שהרי צידקתכם יצא לאור כך־וכך פעמים. ואצלנו הדעות חלוקות; אלה אומרים, עלינו לפנות לסטאמבּוּל ולהוקיע השר שמילא כיסו שלמונים ומילא פיו מים, ואחרים טוענים: כבשים אנו וזה עתה ניצלנו מן הזאבים, למה נרגיש אריות מריבצם.
— אבל הפירמאן… — היה מתקומם לפעמים אחד הילדים.
יא־בני — היה עונה הזקן — הפירמאן — נייר, ושנאת היהודים — אש.
ואני הקטן דבר אחד ספגתי מכל זה, מבלי להבינו: הפורימים הללו והגמישות הזו — אפשר בהם טמון סוד קיומו של ישראל, שבכל דור ודור קמים עלינו המנים לכלותו; הם נופלים ועם ישראל קם ומתקיים.
באותם הימים חשבתי שיחידה קהילת ארם־צובה שקבעה לעצמה פורים שני, זכר לנס ולהצלה. כשגדלתי חקרתי ודרשתי ומצאתי שהיה פורים של בגדד ופורים של אלג’יר ופורים של אנקונה ופורים של חברון ופורים של טבריה — להזכיר רק מקצתם. אמת, כולם עברו ובטלו מן העולם, אך לא נשתכחה סיבתם ולא נתעמעמה בשׂוֹרתם. נהפוך הוא.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.