בו ברגע שפרק את השק גמלה בליבו החלטה: אני אלך מכאן. היו אלה שני שקי חיטה שנשארו בשדה בטעות. ונשכחו. צהובים ומאובקים נתמזגו בשדה השלף הרחוק ולא נודע כי לא הוצאו מקרבו. גם הנער הרועה לא הבחין בהם בעיניו החדות ואלמלא הכבשים, שנהרו אליהם וחגו סביבם כשיכורים סביב חבית חתומה, לא היה יודע שהם שם. הפליא בהן בכבשים מכותיו והבריחן מן האוצר בטרם פרמו בשקים. אילו נפער פתח כלשהו והיו טועמות מן החיטים, לא היה מצליח להתיקן ולהרחיקן. חטא וחיטה – אין דומה מי שטעם מהם למי שחג סביבם. במקל ובאבנים, מפזז ומכרכר ומצעק מלוא גרונו, הבריחן אל שדה אחר.
למחרת שב אל שני השקים השכוחים בעגלה קטנה רתומה אל פרד ענק וסורר. מישהו אחר היה אומר לאחראי זה או אחר, לפלח או לסדרן־העבודה או לחצרן, ופורק מעל עצמו חובה וטירחה יתירה. לא כן מיודענו – נער הרועים. מה שהוא יכול לעשות בעצמו לא יטיל על זולתו. כבן־בית הרגיש בתוכנו, אף שהיה מן המעברה הסמוכה; גזמנים אמרו, כבעל־בית.
רק לאחר שבא אל השדה והיפנה את אחורי העגלה אל השקים וניגש אל השק הראשון להרימו, החל לחשוש שמא הדבר מעל לכוחותיו. חפן וחפר בארבע אצבעות מזה ובארבע אצבעות מזה בפינות השק, ואחר שסגר אחיזתו בבוהן מבעד לשק ולחיטה, הרים את הקצה האחד והטילו אל דופן העגלה. כפף גבו להשחיל אצבעותיו בפינות התחתונות, אך הפרד פסע לו פסיעה והשק שוב הוטל שטוח על פני האדמה. שקים של מאה קילו היו ממלאים באותם הימים והנער כל משקלו כמחצית השק. אך לא נער כנערנו ייוואש. יישר את גבו ומיתח צווארו. שלח קללה דשנה באבי אבותיו של אותו פרד. קרוי היה הפרד על שמו של אחד מגבירי הקיבוץ, על שום מבנה גופו ועיקשותו. היתה לו איפוא לנער הנאה כפולה מן הקללה העסיסית, שכך נמצא משלח כעסו ומרירתו באותו יחסן. ניתרה לשונו הנערית כמאליה מאב לאם והפליאה תסיסתה בפתח אמו ואם אם אמו של זה עד דור עשירי.
ניגב זיעתו בכובעו ובא ותקע קצה נעלו בשק. אילו היה כבשה, הרהר הרהור של נער רועים, היה עכשיו קם ורץ. כך היה תוקע חוד נעלו בכבשה מנומנמת מחום. אלה – יותר כבדים מכבשים, אך אינם מבעטים.
מעניין, כמה פיות במעברה יכולים מאתיים קילו חיטה להשביע. מי יודע, אולי אלף, אולי יותר. והקיבוצניקים האלה.
תפס את הפרד ברסן ונופף מול פניו ביד פתוחה ושכנעו בדברים לצעוד לאחור. עשה זה מבוקשו של הנער ורקע ברגלו כאומר, רק הפעם הזאת.
ניגש הנער ותפס לו לאותו שק בן־מאה בשתי פינותיו והטילו בכל כוחו אל דופן העגלה. נבהל הפרד מן החבטה וברח.
החום היה כבד. מעיק. לא היתה פינה של צל לכל מלוא העין. האבק שעלה מן השק החניק והצמיא. כיחכח הנער וירק, כיחכח וירק וקילל. בשעה זאת, שעת הפסקה שלו, יכול היה להיות מוטל רענן ומעורטל על הרצפה הקרה בצריף, אחר שהוריד עליו קילוחים־קילוחים של מים צוננים. דבר אחד הם יודעים הקיבוצניקים הללו, להתקלח. וכמה מים שהם מבזבזים!
אולי שעה אולי שעתיים טרח הנער בפרד הסורר ובשקים הכבדים. כולו נוטף זיעה, צמא ומיוגע, על סף עילפון הגיע עם העגלה אל פיתחו של מחסן התבואות. השקים היו מונחים עייפים זה על יד זה בקצה העגלה, מרביתם בפנים ומקצתם בחוץ, מבליטים ומפקירים חמוקיהם כשתי נערות חמומות, רדומות על צידן. טפח הנער על שת האחד וקרא אל החצרן:
– מצאתי שני שקים. חיטה. בשדה. על יד הוואדי.
הרים החצרן ראשו מן האת ומן התערובת שהיה בולל עבור הבהמות, העביר גב ידו על שפתיו ועל חוטמו הצלוי והסתכל בו בנער כאילו כל החום הנורא הזה ממנו ובגללו.
– מצאת.
נבוך מן הטון הבלתי מחוור ניסה הנער להסביר.
– שני שקים של חיטה. העדר כמעט חיסל אותם.
– אז תזרוק אותם שם.
בסנטרו הראה החצרן כיוון, ועיניו אמרו “וחדל לבלבל לי את המוח”.
ניגש הנער אל הג’ארה שעמדה בפינה. ריקה. על מסמר חלוד תלוי היה שק של ברזנט ממולא כנאד. המים היו צוננים. אך הם ריעננו את הגוף בלבד.
לא איכפת לו לזה, הרהר הנער דמו עולה אל ראשו. שני שקים פחות, שני שקים יותר. לא שם עליהם. לא שם עלי.
הייתי צריך לקחת אותם למעברה – נתגנבה מחשבה רעה והסעירה את רוחו – שם היו יודעים להעריך. שם חיטה זה אוכל. שם לא זורקים. לא מבזבזים. אבל אבא שלי היה הורג אותי. בצדק. החיטה שייכת לשבעים האלה. הם זרעו והם קצרו. לזרוע הם יודעים ולקצור הם יודעים, אבל חסר להם משהו שלקרוא לו בשם אינני יודע.
גמר הנער לשתות, הסיר כובעו וזירזף מעט מים צוננים על ראשו ועל פניו. כך היה עושה שכנו לחדר, רפתן שכיר מטבריה. זאת, ועוד כמה דברים, למד ממנו. בשני דברים סרב לו. גדול היה הפיתוי, אך הוא עמד בו. היה זה מנסה לשדלו ללכת אצל אותה גרושה־זה־מקרוב־באה שכינה בזלזול “הרכוש הנטוש” (אצל הרכוש הנטוש, חביבי, תלמד להיות גבר. היא תכין אותך לחיים, היא תכין. יש לה נסיון, יש לה. את טובתך אני רוצה, יא פזוונק, את טובתך) ולקחת עימו לביתו מאותם דברים שהקיבוצניקים האלה ממילא זורקים.
מעולם לא נסע אותו שכיר לטבריה מבלי שמילא כיסיו ותרמילו “דברים שבשבילי שווים זהב ואצלם הם זרוקים כמו זבל”. היה נוסע עמוס וחוזר שתוי, שכל שכרו היה מוציא בסופישבוע על מה שהיה מכנה אש"ד – אכילה, שתיה, דפיקה.
היה שב שיכור ואומר לו לשכנו הנער: “זהו־זה. הלילה. הלילה אני מחסל אותך. לא תרגיש כלום, לא תרגיש. לא תתעורר אפילו. חת־שתיים כמו תרנגולת.” כאן בא גהוק אדיר, שריחו הרע מתחרה ברעמו, ובעקבותיו מתפשט חיוך רחב על פניו של זה, המוסיף ואומר: ויושב שנתיים, לכל היותר. יותר משנתיים לא יתנו לי. יתחשבו שהייתי שיכור, יתחשבו. במדינה היהודית יש התיישבות ויש התחשבות ויש… הנער היה מתבהל עד שהפכו ימיו ביעותים ולילותיו סיוטים. כיוון שהתחיל מצעק בשנתו בא אותו שכיר וביקש שיעבירוהו לחדר אחר.
קשה יום היה האיש. אפילו עברה עליו שמינית ממה שידע לספר שעבר עליו, זה למעלה ממה שבן אדם יכול לשאת. מה גם שבשנות השואה היה נער. חכמים מחוכמים ובעלי הגיון מצאו הרבה סתירות בסיפוריו וניסו להדביק לו שם חיבה “גזמנוביץ'”, אך השם הזה נדחה מפני הכינוי המקורי “וו שלוש”, שהיה גר בצריף ו' בחדר 3. כך ידעו שומרי הלילה בקלות היכן להעירו לחליבה הלילית. והם היו היחידים, למעט שכנו לשעבר, שעברו את סף חדרו. הבדיחות היו עוברות משומר לשומר, וכל אחד הוסיף נופך משלו. ועם הבדיחות (והסיסמא) עברה משומר לשומר גם ההתנצלות “יותר טוב לצחוק מאשר לבכות, לא?”
הנער נפרד מו"ו שלוש ומסיפוריו בהקלה מהולה בצער. אך אין ספק שההפרדה היתה לטובת שניהם.
עתה היה הנער מן המעברה מסתכל בחצרן מגבו ומשווה אותו בליבו לאותו פליט. זה יהודי וזה יהודי. ואת שניהם הוא אינו יכול להבין. האחד שבע מדי. האחד רעב מדי.
טיפס על העגלה, נטל שק בפינותיו והשליכו ארצה. התישר ונעץ מבט בוהה בהרים הרחוקים. אֵי־זה חום! איזה מחנק!
כפף ברכיו מול השק השני המפורקד וטפח עליו לתופסו. הרהור־עבירה על בתו של אותו חצרן, עגלגלה וגאיונה, עלה והציף את אבריו. שפך קללתו עליה ועל כל בנות המשק וירד בברכיו על השק.
פעם ביקר אותו אביו. דיבר ודיבר. מקצת מן הדברים שאמר אבא לא שמע כלל. ומה ששמע שכח. רק משפט אחד נתקע בזכרונו: מה שנותנים אלה לכלבים יכול להשביע חצי מעברה. כעכבר המכרסם בשק חיטה היה משפט זה באוזניו. פתח קטן של טינה פתח, אך מן החור הזה נשפך כל תוכנו של השק חוצה. נשפך והתבזבז. מכל מקום, אמר הנער לעצמו בפרקו את השק השני, לי אין מה לעשות כאן.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.