רקע
אמנון שמוש
זרזירים

להקות־להקות עלו ובאו הזרזירים. שחורים ומרובים. ומהירים כל־כך. חסרי־מנוח. עננות־עננות כהות מכסות את עין השמים, חגות מעלינו פעם ופעמיים כמפגינות להטוטי־תעופה המוניים ונוחתות באחת על שדות וכרמים, על חורשות ובריכות ואסמים. תנועותיהם מתואמות ומעופם נמרץ. ברבבות, במאות־אלפים באו. היה משהו מאיים בשחור שחצץ בין עינינו ההוזות לבין שמי התכלת של ארץ־ישראל הקטנה והאינטימית.

להקות־להקות ירדו עלינו הזרזירים. מעופם חד. מהיר כברק. ממערב למזרח עפו באו. קירקורם קולני ומשק כנפיהם כובש ומסעיר. כל עין הורמה לראותם. איש לא נותר אדיש. זה אמר, מה נאוו במניפות תעופתם, בתפניותיהם המופלאות; וזה הרהר, מה יהיה אם יירדו על הזיתים שלנו מה־יהיה. ככל שקרבו לעינינו כך גדלו ונתבהרו. ברק ירקרק ארגמני ענה משחור גופם כהד לקרני שמש בהירות מזדהרות. מה שנראה מרחוק כים שחור מרחף, נתמלא לעינינו המשתאות איים של נקודות בהירות מזדהרות. מה שנדמה לכם כנקודות, אמר מרק הזואולוג, אלו הן קצות נוצותיהם. נוצת הזרזיר שחורה כליל, אך הקצה שלה לבן בוהק; להזכירך את האימרה האנגלית “לכל ענן יש רפידה כסוּפה”.

מרק הוא הזואולוג והבוטנאי שלנו. אליו עולים לרגל גדולים וקטנים עם בעל חיים מוזר ועם צמח לא מוגדר ועם שאלות תמהוניות; והוא – פיו מפיק מרגליות לטיניות, אצבעותיו ממששות ושפתיו מלחשות וכל חזותו אומרת משהו שבין ידענוּת לידעוֹנוּת. כובע טמבל על ראשו, זכוכית מגדלת בכיסו, דיבורו מתון־מתון, אמירותיו מדויקות וידיעותיו מתוּיקות. הזרזירים הללו, אומר מרק, זרזיר מבוהל לכוד בין אצבעותיו, הם מסוג סטוּרנוּס ווּלגאריס. רגליים חזקות. מקור איתן. בקיץ המקור ממש צהוב. הסתכלו היטב, פיקחות ואומץ־לב בעיניים. “וחוצפה” אומרת אחת מן הצופות מן הצד. וחוצפה, מסכים איתה מרק; ומיד הוא מסתייג בהטיית־ראש ובלחישה: תלוי מי מסתכל בהם, ואיך. הוא משחרר את השבוי בעדינות, וכשזה מצטרף אל מחצית הרבבה שכיסתה ערימה של שקי־תבואה בשמיכה מנומרת, מוסיף זואולוגנו: שימו לב לקריאות הרעב התובעניות של הצעירים – צ’יררר… והוא מחקה את צ’ירצ’ורם במדויק ומעלה סביבו חיוכים של התפעלות.

יש להם תיאבון בלתי רגיל – מוסיף מרק לדבר למעטים הצועדים עימו לארוחת־הערב הקיבוצית. ומה שמפתיע ביותר – החשיבות שמייחסים הם לשינה. אֵי־זה הכנות שהם עושים לקראת כל לינת־לילה.

הלהקות באו יום אחר יום אחר יום. והימים ימי ראשית החורף. רק תמול־שלשום נתלש דף אוקטובר מן הלוח שעל הקיר ומעיל ושכמיה כבר תלויים מוכנים בפתח.

תבואות החורף נזרעו בעבודת שתי משמרות מתמשכות וגשמים ראשונים הפתיעו והביאו להם ברכתם בעיתה. להם ולנו. מוכתר הקיבוץ מוסה, שמקורב היה אל ערביי המקום בטרם נטשו וברחו, מסתכל בזרזירים המתפרשים מניפות־מניפות ואומר לנו בהיגוי מזרחי מופגן: פתגם יפה היה בפי הפלאחין ״שנת הזרזור – חרוש את הבוּר", שאם הזרזירים מזדרזרים לבוא אלינו בהמוניהם, סימן הוא ששנת מזל וברכה בפתח ואפילו שדות־בור יתנו יבולם.

ימי ראשית החורף. חורף שני או שלישי במדינת ישראל. חברי הקיבוץ משכימים קום לעמל יומם בהרגשת שותפות למעשה יצירה אדיר. לובשים סוודר בלוי על חולצה מטולאה ובעוד עיניהם נשטפות במים קרים מקורי־שינה אחרונים, שומעות אוזניהם פעמוני גאולה קריבה, גאולת עם ואדם שהם מקרבים ומבטיחים בזיעתם ובמסירותם. רק לפני שנתיים־שלוש – מתמשכת מחשבה של־שחרית מתוך חלום – מי היה מאמין שתהיה לנו מדינה. ששערי הארץ ייפתחו לעליית־המונים. ושיוסקה שלנו יהיה שגריר. עם פראק. שחור כעורב. מול פמליית זרזירי הקיסר האפריקאי ירום הודו. יוסקה השלוּמפר. עם פראק.

קנאה מסותרת מהולה בהרהורי הקיבוצניקים הללו, ולא בכדי מופיע יוסקה בחלומותיהם. פעמים קשה להבחין היכן מסתיים נאומו הקיסרי והיכן מתחילה קריאתו החפוזה של השומר המעיר למשמרת־הבוקר. בטרם יעלו על הטרקטורים והפלאטפורמות גומעים הם בחטף כוס תה בלא סוכר, שהימים ימי צנע ואין איכר רואה סוכר, נוגסים פרוסה עבה מרוחה בריבה מימית שדוללה ביד נדיבה, ומקשיבים לרדיו צפצפני המספר מפינת חדר־האוכל חדשות על אלפי עולים שירדו אמש לחוף ונתקבלו בשירה ובתשואות. הקריינית מוסיפה בגרון חנוק שרבים מהם כרעו על ברכיהם ונישקו את אדמת המולדת. אם אלה אינם פעמי גאולה, מהרהר עמי, אז אני קוגל־לאגר. חבלי משיח – משיח אברשה עם עצמו ושפתיו נעות – הנה־כי־כן עמלנו לא היה לשווא.

להקה אחת הגיעה באוטובוס האחרון, עם חשיכה. קיבלו את פניה בחום ובחיוך שניים חברים וחברה אחת שנצטוו על כך וקיבלו עוּלה של אסיפה אחר פרכוסים ופרפורים. מה לא עושים למען חדשים מקרוב באו. הכניסו אותם ארבעה ארבעה לחדר בצריפים ירוקים וכבר בבואם קידמו פניהם פרחים בצנצנות־לבן וסדינים לבנים מטולאים מעט ומעומלנים הרבה. המטפלת זרחה מאושר. הצליחה להכין כל מה שצריך כדי לתת לאלה הרגשת־בית וחמימות־אחים.

נתבלט מתוכם אחד שנולד כמוס והודבק לו בספינת העולים שם עברי שרשיר; ספק שם ספק כינוי. היה פותח בשיר בקול בריטון ערב וסוחף עימו את חבריו עד שנתלכדו לחבורה אחת. סביבו נתלקטה הלהקה הזאת והופנתה לקיבוץ. חבר’ה טובים אחד־אחד, אמר המלווה מן הספינה. אחד־אחד אולי… – גיחך לעומתו אשר על המחנה. ואחר שקידם פני שרשיר ומרעיו בשלום־עליכם רחב, פנה למזכירה: תרשמי את כל הפרטים ותזדרזי. אלה כמה שייצאו יותר מהר מן המחנה כן ייטב לנו. יש ביניהם טראבּל־מייקרס. יש לי טביעת־עין. “יודע צדיק נפש בהמתו”, חה חה.

– יש ביניהם שמבינים קצת עברית – אמרה הנערה במבוכה והסירה צמתה מן הטפסים – ואתה תמיד מגזים. אוּגט זה השם הפרטי שלך? איזה מין שם זה? תחזרי תחזרי על שם המשפחה – אוי ויי־ז־מיר. אוף, למה עוד לא נתנו להם שמות עבריים?!

אחר שאכלו ארוחות שלוש של מחנה ואחר שנכנסו פעם אחת אל בית־הכסאות המבחיל בו ישבו כבהמות במעגל, כבודם נפלט עם צואתם, שמחו לצאת למחרת לקיבוץ. שרשיר נחל את נצחונו הראשון. שלושים ושישה קפצו על המציאה ואפילו עשיריה של נערות ביניהם.

בשעה שירדו מן האוטובוס ירדה להקה של זרזירים על אסמו של הקיבוץ ועל החורשה הסמוכה, ממש ליד התחנה. – אי־זה יופי! קרא המדריך. – אי־זה יופי! קרא אחריו שרשיר, מחקה קולו והיגויו והדגשיו מבלי־משים. הנערים היו עסוקים בהורדת חפציהם. הנערות ביקשו לדעת היכן בית־הכסא, מהר. הראו להן. היה זה ביתן כפול של פח וקרשים על בור פתוח. במחיצת הפח הגלי היתה שורה של נקבים, כמה מהם סתומים בניירות קמוטים. כיוון שנכנסו שתיים־שתיים ציחקקו ושוחחו כדי לגבור על המבוכה.

לא תיארתי לעצמי שהם חיים כאן באופן כל־כך פרימיטיווי – אמרה אוגט לז’אקלין.

– מדוע הם קוראים לזה בית כסא, אם אין כאן כסא – צחקה ז’אקלין. את רואה באיזה מקום ברז לרחיצת ידים?

ז’אקלין הרימה כתפיה. עיניה שלא מצאו ברז סקרו את מחנה הצריפים והאוהלים ושבו אל האוטובוס ואל העדה הרוחשת סביבו.

– בכל אופן – אמרה אוגט, מנסה להתעודד – כאן יותר טוב ממחנה עתלית.

– על מה הם מסתכלים שם? – שאלה ז׳אקלין.

על הציפורים – אמרה אוגט.

מרק עמד בקצה החורשה הקטנה, מסביר לקהל שחילק סקרנותו בין אלו לאלו: זהו הזרזיר השחור. סטוּרנוּס אוניקולור. אתם יכולים לשמוע סביבכם את שירתו הקשקשנית והשורקנית. “מניין?” את שואלת? הם באים אלינו מצפון־אפריקה. או מספרד. תסתכלו־שם, איזו תנועה נהדרת, איזה חן. תראו איך הם מסתחררים סביב עצמם כמערבולת ויוצאים ממנה כמניפה יפהפיה…

אחר שחילקו אותם לחדרים וכל אחד זכה במיטת ברזל ומזרן ממולא קש עטוף בסדין, הזמינו אותם לחדר־האוכל. גם זה היה צריף עץ, שולחנות וספסלים למלוא אורכו. וחדר־הכניסה אליו מחולק בין פוּאַייה (כדברי שרשיר) לבין סידור־עבודה, ולוח מודעות ביניהם. רצפת־חדר האוכל היתה מכוסה בנסורת דקה מן הנגריה, סגולה נגד הליכלוך והבוץ. כיוון שיצא לקראתם תורן מיוגע ומרוגז והודיע שהארוחה אינה מוכנה עדיין, נצטופפה החבורה בכניסה, תחילה בערבוביה ואחר בסדר מופתי, כולם נשענים בגבם אל הקירות סביב, והחלה לשיר. תחילה שרו בהיסוס, אחר בקול גדול; תחילה תופפו רק כפות הרגלים, אחר הצטרפו כפות הידים בתיפוף לאחור על קירות העץ. ושרשיר מנצח על השירה, שכך סיפרו להם במחנה אַרֶנאס במַרסיי וכך הוסיפו ואמרו בספינה: בארץ־ישראל מרבים לשיר; וכל המרבה לזמר הרי זה משובח; ובעברית שרים – שירי־מולדת של ירדן ודנובה, של עמק־עמק ושל ערבות־הדנייפר ועוד ועוד. כיוון שנגמרו להם שירי ואניה וּווֹלגה שלמדו במרסיי, פרצו בשירת “יא זֵיין יא חיפה יא זיין” שיר שנתחבב על הצעירים של אותם ימים שהפליגו אל חיפה היפה, פֶּתח ארץ חלומותיהם, שיר המפליג בשבחה של חיפה.

טיפין טיפין התחילו החברים מגיעים לארוחת־הערב. ראשונים עיקמו אפם ועיוותו שפתיהם והתיישבו לחתוך ירקות לסלט. אחריהם הגיעה חברה זעומת סבר ופלטה כאילו לעצמה “רק זה היה חסר לנו”. כשהתיישבה מולה סוניה, אשת המזכיר, שאלה אותה “נו, ומה תגידי על זה?”

– וילדֶע חַייעס – ענתה סוניה ממין השאלה, והעלתה חיוך סלחני על פניה.

– אז איפה פרוייקה שלך איפה. שיגיד להם מלה טובה.

פרוייקה הגיע מחייך מאוזן אל אוזן. כמו אור היה שפוך על פניו.

– ראית אותם, סוניצ’קה? שלושים ושישה חבר’ה. אחד־אחד. והבנות….

– ראינו אותם, סוניה ואני, וגם שמענו אותם.

– באמת, פרוייקה, עברת על פניהם ולא אמרת מלה.

– מה רצית שאגיד…

– מי צריך להסביר להם שכאן חדר־אוכל ולא מחנה־עבודה?

–…ושאנחנו רוצים לאכול בשקט בבית שלנו?

– שמע – התערב עמי שהצטרף לשולחן – אילו שרו בשפת בני־אדם… אבל השיר הערבי הזה מוציא גם אותי מהכלים.

אם עמי ייצא מהכלים, חשב פרוייקה, יהיה רע מאוד; וכבר התכונן לקום ולהציע להם לשבת לאכול (אם כי זה עסקו של נטע המדריך). אך אותה שעה מי פותח את הדלת הקפיצית בחבטה אם לא פיניה, מרכז המטע, אשתו הקטנה חבוקה בימינו כדובון בידי ילד מגודל. נכנס פיניה, נועץ בחבורה עינים מאיימות ומפליט שתי הברות ולא יותר: ש־קט! השירה נחתכה כבאיזמל חד. החבורה היתה רעבה ובעצם ציפתה להזמנה לשבת ולאכול, אך למרבה ההפתעה זקף שרשיר קומתו מול פיניה ושאל בעברית ובקול גדול: ל־מה?

– אתה עוד שואל למה, התפרץ פיניה, אז אני אסביר לך למה.

והוא החל מסביר בדברים נכונים ומורתחים שאין זה מקום ואין זו השעה ואין זה מנהגו של מקום ומכל־מקום בשום מקום… אך שרשיר לא הבין עברית וחבריו לא הבינו עברית וכל מה שהם שמעו היה הטון הרוגז והעוין, וכל מה שהם ראו – היו הבעות הסכמה עם הגברתן המצעק על פני היושבים סביב, שמספרם גדל מרגע לרגע. הסברים שנתנו מקדימים למאחרים קושטו מעט והופרזו הרבה, עד שהיה חדר־האוכל כמרקחה.

בואו של המדריך פעל כמים קרים על חלב שגלש. החלב חדל מגלישתו, אך מה שנשפך נשפך ומה שלוכלך לוכלך ואין להשיב. בקושי שיכנע נטע את שרשיר לשבת לארוחת־הערב. משנשתכנע זה התיישבו גם האחרים. ישבו סביב ארבעה שולחנות ומחצית השולחן והחלו מסתכלים מה יאכלו.

במרכז השולחן עמד הכלבויניק. ריק ומצוחצח. לידו כוס אלומיניום ובה הסכו“ם. נטלו את הסכו”ם מזלג לאיש ושני סכינים ושתי כפיות לכל שולחן. מגש הלחם התרוקן באחת. המדריך נחפז להביא עוד לחם. היו על השולחן גם שמונה קוביות קטנות של מרגרינה קוביה לאיש; והיתה צלחת עם שמונה פיסות דג מלוח וקערית עם גבינה לבנה. וקערה גדולה מליאה מלפפונים מעוקמים ועגבניות פגועות ופלפלים וגזר סוג ב' או ג' ירקות שאין “תנובה” מקבלת כלל.

קם שרשיר על רגליו ופנה לנטע המדריך בצרפתית: מה אוכלים?!

– הכּוֹל על השולחן – ענה זה בגמגום – ותיכף יביאו תה.

אותה שעה כבר היה פיניה עורם לעצמו הר של סלט צבעוני. אחר שהמליחו ובזק עליו פלפל שחור, קם והביא לעצמו צנצנת שמן והרווה את הכול מבעד לבוהן ימינו שחסמה את פי הצנצנת. מצץ את הבוהן ושלח ידו אל זנבו של דג מלוח ונתגלגלו עיניו במיצמוץ הנאתני.

– מה הם נועצים עינים? – שאל פיניה את פרוייקה, וחילץ מה מבין שיניו.

– מה איכפת לך – ענה זה – הם קצת מרוגזים.

– הם עשו את הבּרדק והם מרוגזים. יפה – ולאחר חילוץ נוסף במציצה שורקנית – אילו לפחות היו מגיעים לפני חודשיים־שלושה, כשהיה הקטיף בעיצומו. עכשיו מי צריך אותם.

– פיניה, אתה שומע מה שאתה מדבר?!

זה היה עמי.

– אני מתכוון מבחינת העבודה, בנאדם. את הציונות תשאיר לבן־גוריון.

– אני לא אשאיר שום דבר לבן־גוריון. אני…

– אז לטבנקין, טוב?

כל יושבי השולחן פרצו בצחוק. ידוע היה עמי בדעותיו המרכסיסטיות ובאוריינטציה שלו על ברית־המועצות. שהוא יעמוד בראש מפלגי הקיבוץ ויצליח לגרש עשרות מפא"יניקים מביתם – זאת לא שיערו באותם הימים אפילו מנבאי־שחורות מושבעים.

– ארוחת־מלכים – אמרה אשתו של פיניה, בנסיון שקוף לשנות את הנושא.

סוניה הסכימה אתה: גם דג־מלוח וגם גבינה רזה; ושפע כזה של ירקות רעננים.

– כשאני הייתי אקונומית – אמרה זו – הייתי נותנת בימים זוגיים דג מלוח ובימים בלתי זוגיים – גבינה לבנה. וזהו זה.

המרוקאים – כבר באותו ערב נחלקו חברי הקיבוץ למחנה שקרא להם “ההכשרה” ולמחנה שכינה אותם “בלי כחל ושרק” המרוקאים – טעמו מן הגבינה ועיקמו את אפם. בלי טעם ובלי ריח, אמרה ז’קלין. סֶ־ט־אַפְרֶה, ענתה לעומתה אוגט בצרפתית, כלומר “זה נורא ואיום”. כרסמו מן הלחם, אכלו עגבניה ופילפל וניסו למצוא מלפפון אכיל. מלפפונים כאלה נותנים אצלנו לעיזים, אמר בנגאזי. כולם צחקו, שמחים להזדמנות לפרוק מעט מן המבוכה ומן האכזבה. ומן הזעם.

התורן הגיע והחל שם קומקומי תה על השולחנות. פרוייקה המזכיר קם ומצא שאריות של ריבה מדוללת שנותרו מארוחת־ארבע והחל מביא לשולחנות ההכשרה, מפציר בהם “תאכלו, תאכלו”. כשהתברר שהתה אינו ממותק התחילה מהומה. ההמולה היתה מלרעית ומאנפפת, א־לה־פראנסז. אחד קם אל שולחן של חברים ומזג לעצמו מעט מן הקומקום שלהם. “אותו הדבר” – קרא אל חבריו. המדריך הצביע על צינצנות קטנות שבהן היה “מותק” – מעט סוכר והרבה סכרין מורתחים במים – שאפשר להוסיף לתה להמתיקו. לשווא. המרירות גברה על ה“מותק”.

מורעבים קמו המרוקאים משולחנותיהם. מרוקאים, ולא כולם באו ממרוקו. כשליש מהם באו מארצות אחרות, כגון אותו בנגאזי שלא ידע עברית אף לא צרפתית ועל כל שאלה ששאלו אותו ענה “בנגאזי”, ומכאן שמו. כל מה שמעניין אותם כאן, היה בנגאזי אומר, זה מניין באת.

התייעצו המדריך והמטפלת והמיועד להוראת העברית עם המזכיר ועם מרכז ועדת־הקליטה והחליטו שאותה שיחת הסברה שהועידו למחר תוקדם. ממילא אין מה לעשות הערב ואת רוח המרד מוטב להרגיע בהקדם.

סיפרו להם על הצנע ועל דוב יוסף ועל העלייה ההמונית המחייבת הצטמצמות; ענו ואמרו, כבר שמענו. אמרו להם, הנה גם אנחנו מסתפקים במועט, כשולחננו שולחנכם. אמר להם שרשיר: אילו היו דג־מלוח וגבינה רזה ומרגרינה לטעמנו – אולי גם אנחנו היינו יוצאים שבעים. אמרו להם, אם כך הדבר – תתרגלו. אמרו, עשרים שנה אכלנו מה שאכלנו ועכשיו נשנה את טעמנו?

הלכו לישון לא שבעים ולא מרוצים.

מובן מאליו שהדבר ניכר בעבודת יומם הראשון, שממילא היתה קשה עליהם. לא היו מורגלים בכגון זה ולא היטיבו להבין מה רוצים מהם. את אכזבת חברי הקיבוץ מהם ומעבודתם הבינו בלא מלים.

את התבשילים האשכנזיים בארוחת הצָהָרִיים בקושי הכניסו לפה. ״צנע – צנע" – טבע אותו בנגאזי אימרה שנתחבבה על החבר’ה – “אבל למה צנע אשכנזי?” טוב שהיו תפוחי־אדמה. אכלו לחם ותפוחי־אדמה. לארוחת הערב באו רעבים ומתוחים. השולחן נראה בדיוק כמו ביום הראשון. רק הדג המלוח נעדר ובמקומו היו שמונה חצאי ביצים קשות. הביצים בקיצוב, נחפז המדריך להשיב על תמיהתם. שרשיר הרגיש מה עומד לקרות והחליט לקחת את המושכות בידיים עבר משולחן לשולחן ולחש מה שלחש. נרגעו הצעירים, נגסו מה שנגסו וקמו כמנצחים ויצאו.

נטע המדריך, גדול מהם בשלוש שנים, גרד את עורפו באי־נחת. משהו בשקט שלהם לא מצא חן בעיניו. כיוון שחיכה עדיין בתור לסכין לא יכול היה לזרז אכילתו ולצאת בעקבותם. עד שחתך את הירקות ובלל וזלל נעלמה החבורה כולה, כאילו בלעה אותה האדמה. תחילה התלוצץ “אם רק תבטיחו לי שלא ישובו, אני פוטר אתכם מן החיפוש”, אך אחרי שהעירה לו נערתו שבכל בדיחה יש משהו מן האמת, ואחרי שלא נמצאה החבורה בכל שטח המחנה, התחיל מרצין ודואג. בחדרים לא היו. במועדון לא היו. על המתבן לא היו. יש להודיע לשומרים, שמא יצאו אלה מדעתם ומן הגדר של הקיבוץ.

כשמצאו אותם השומרים, היו הנערים שטופים בתהליך העשייה. המדורה במרכז והם מתרוצצים סביב. זה מורט וזה שוחט וזה כבר שיניו בבשרו הצלוי של זרזיר, וכולם שָׂשִׂים בנצחונם.

– בואו שבו אתנו – הזמין שרשיר את השומרים – גם לנו גם לכם יספיק.

– אנחנו צריכים למהר להודיע למדריך שלכם. הוא מת מדאגה.

– שלא ידאג. שיבוא.

– ושיביא אתו ארגז בירה – קרא מישהו מן החשיכה, מצחו בוהק ועיניו נוצצות.

– נשמור לו ציפור או שתיים.

– אם נשאר לו בכלל תיאבון אחרי חצי ביצה שלימה.

צחוק גדול ליווה את השומרים הנסוגים אל אורות הקיבוץ.

נטע הגיע מבוהל, שמחה וצער משמשים בו בערבוביה. שמחה שהנערים נמצאו וזה כל מה שעוללו (הרי יכלו, למשל, לפרוץ אל הלול מעשה המותר לפלמחניקים, או לאֶקס־פלמחניקים, אבל לא לשכמותם) וצער על שכך, ברגל שמאל, התחילו היחסים בין ההכשרה והקיבוץ. הוא לא ידע כיצד עליו להגיב. הרגיש עצמו בין הפטיש והסדן. הרבה תגובות הכין בראשו בדרכו אל המדורה הרחוקה וכולן נפסלו במחשבה שניה. ככל שקרב אליהם גבר רוגזו וגדלה מבוכתו.

החבורה קיבלה אותו בשירת “נטע בחור כארז” כשידו הנעלמה של שרשיר מנצחת על השירה ועל המלאכה. אור המדורה נפל על חולצתו של בנגאזי שהיתה מוכתמת בדם. את מלאכת אביו, השוחט בלוב, המשיך זה כאן.

– השתגעתם?? – בקעה קריאה מגרונו של נטע – הרי זה לא כשר! זה… זה…

זה היה כמעט הדבר היחיד שלא תיכנן לומר, ומיד הצטער שאמר מה שאמר.

– ומה שאתם אוכלים זה כשר? – קרא פרוספֶר התוניסאי.

– ארוחת הצהרים היום היתה כשר? – צייץ קול נערה.

– וחצי ביצה זה כשר?

זה היה בנגאזי. צחוק גדול ומחיאות־כפיים קידמו את פני ההברקה המשחררת, ושירת “בנגאזי בחור כארז” התחילה מתחרה עם “נטע בחור כארז” שהתלקחה שנית.

– ככה אתם שוחטים… כמו… כמו… – נטע כמעט. צעק.

– תגיד, תגיד־כבר גם אתה “מרוקו סכין” – התרתח בן־חמו.

פרוספר קפץ עליו להשתיקו. אבל הוא התפרץ מתחת ידיו והמשיך לצעוק.

– יותר טוב תתנו לנו לשחוט ציפורים, למה ככה מוציאים את הרוגז שבא לנו עליכם… אני – אפילו לא הייתי רעב כמו כלב, הייתי הולך לשחוט ציפורים…

– לא ציפורים – אמר נטע – זרזירים.

זה כל מה שמצא באותה שעה לומר.

ז’רז’ירים – חזר אחריו בן־חמו והניד ראשו כאומר, נוותר לו למדריך בעניין הזה.

מניין בא לו האומץ לנטע – אלוהים הוא היודע, אבל כעבור רגע של דומיה, בעוד בן חמו מתרגע בזרועותיה של אוגט שהפכה כבר לנוגה, שמע נטע את עצמו מכריז:

– אני הולך להביא קפה. אם כבר קומזיץ, אז שיהיה כמו שצריך.

הכּול קפאו במקומם. זרדים נתפצחו במדורה. ציפור לילה קרעה את הדממה בקריאה חדה. נטע הרגיש, מתבקש הסבר נוסף.

– אתם יודעים, לפעמים גם לנו, לצעירים בקיבוץ, מתחשק לעשות ככה… (כאן באה תנועת יד מפרשת) ואז קוראים לזה “קומזיץ” ו… הכּוֹל מסתדר יופי.

ופנה והלך. כמעט רץ.

האקונומית אמרה “לא!” וכיוון שהיתה אנגלו־סכסית הוסיפה “על גופתי”. פרוייקה המזכיר נעל את נעליו ומבלי לקשור את השרוכים רץ אליה, אך לא הצליח לעבור את סף חדרה. היא זרקה לו את המפתחות וקראה “ידי לא תיגע יותר בצרור הזה”.

– הצלחנו – לחש נטע והרים את הצרור משביל העפר.

– עוד הצלחה כזאת ואבדנו – אמר פרוייקה.

לא היה קל למצוא את הקפה שהוחבא היטב, לבל תשלוט בו עין רעה. על הקופסה היה כתוב “ציקוריה – תחליף קפה”. הדם עלה לו לנטע לראש. על צדעיו היכו קריאתה של האקונומית “אוֹבֵר מִי דֶד בּוֹדי” ולעגם של החבר’ה “אצלנו בקזה קפה כזה היו נותנים לעיזים”; נתערבו בראשו האנגלית של זו (ששמע) והצרפתית של אלה (שחשש לשמוע) ולא נתנו לו מנוח. ומה יגידו מחר בבוקר החברים!

עם קרני חמה ראשונות נפוצה הידיעה הכפולה: אין לנו אקונומית ופרוייקה עובד היום במטבח. השתלשלות העניינים שהביאו לידי כך התגלגלה בין נשות המחסן והמטבח מזה ובין עובדי המוסך וגן הירק מזה, עד שנתגבשו שתי נוסחאות שהתחרו ביניהן לקול ביקבוק הקבקבים ושטפי המים הזורמים במקלחת המשותפת. מחיצת הפח, האמורה לחצוץ בין גברים ונשים, לא לאוזניים נתכוונה אלא לעיניים בלבד. כיוון שכך, התנצחו שתי הדעות משני עברי החיץ בלא כל קושי. ומה שלא ראו העיניים, כגון תנועות והבעות, השלים הדמיון המאומן בשכנוּת המהבילה הזאת. היו שאמרו: המרוקאים הללו עשו מעשה של פראות הראוי לכל מלה של גנאי ופרוייקה ונטע הרכרוכיים נתנו להם גיבוי וליבוי, “עד שקמתי דבורה” – עד שקמה דֶבי האקונומית ואמרה “לא ולא!”. וכנגדם טענו אחרים: מה הרעש? הנערים היו רעבים, ונבוכים מן ההתנגשות עם חברי הקיבוץ; הלכו ועשו קומזיץ מסביב למדורה. ואין דבר נאה מזה לגיבוש חברתי. ומי בכלל הטיל על פרוייקה ועל נטע את תפקידיהם הקשים, לא אנחנו? אז הם עשו כפי הבנתם, וטוב עשו.

כבר בארבע ורבע במקלחת היה ברור לכול שבלי ישיבה של מזכירות הפרשה לא תסתיים. בחמש, סביב ארוחת־הארבע הצנועה, התגבשה הדעה שמזכירות לבדה לא תעזור, כיוון שיש אספקטים חברתיים לבעיה ולספיחיה. נקראה ישיבה משותפת של מזכירות פלוס ועדת־חברה, כניסוחו של המזכיר.

כשדפק שרשיר על הדלת ונכנס, הרימו כל העשרה את עיניהם בתימהון. היה מי שהריח אבק־שריפה והיה מי שאבק רכילות דיגדג את נחיריו. איש לא שיער מה זה בא לומר. אתה הזמנת אותו? – לחש עמי על אוזנו של פרוייקה בלא ניד שפתיים. מה פתאום? באה תשובה נזעמת. פתח שרשיר בעברית בלתי־אפשרית משובצת ערבית וצרפתית ונתמכת בתנועות ידיים ובפנטומימה מבארת, והירצה את הצעת הפתרון שלו שבעקבותיה יהיו הכל מרוצים. נאום בכורה זה שָׁבוּ והזכירו לו שנים רבות אחרי־כן, כשהפך לנואם קבוע באסיפות הקיבוץ. כבר בנאום הבכורה העילג היו כל הסממנים שחיבבו את נאומיו ברבות הימים: מעט הומור והרבה קלילות ותנועות ידיים רבות־הבעה ושתיקות דרמטיות וביטויים בלתי־צפויים וביטחון עצמי הנזהר מן היומרנות.

דבריו בתמציתם היו פשוטים: המצרכים מעטים. הטעמים שונים. תנו לנו המצרכים ונבשל אותם לטעמנו. ובשעות הפנאי נעשה, לבל תפסידו “שעות עבודה”. נאומו המבושל והמתובל ארך כעשרים דקות.

ענו ואמרו לו, ננסה ונשמע.

למחרת גמר שרשיר את עבודתו בגן הירק, התקלח בחיפזון (לקצב השיר ״על ערבות הדנייפר דוהרים סוסים"), לקח עימו נער ונערה שהסכימו לעזור, ובא למטבח הרוגע באותה שעה מקלחת היום. בארבע ושלושים בדיוק, כפי שנדברו, באה דבי, שעברו עליה שני לילות של יסורי־כליות (לא על יחסה לפרוייקה המזכיר המנוול, אלא על הפירוש שעלולים הנערים העולים לתת להתנהגותה כלפיהם), פתחה והוציאה כל אותם המצרכים שהכינה מבעוד־יום לארוחת הערב הרגילה; לא הוסיפה דבר ולא הפחיתה דבר; רבע מכל שנתנה לחברים נתנה עבור ההכשרה, שזה היה יחס המספרים, בערך.

עמדו השלושה וחתכו את כל העגבניות והפלפלים והבצלים שקיבלו, בידיהם סכינים ובפיהם שירים שהביאו משם. אחר שנערמו לפניהם שלושה הררים – אדום, ירוק ולבן – התחיל שרשיר בטיגון. תחילה טיגן את הבצלים, עיניו דומעות ובליבו שמחה; משהשחימו מעט, הוסיף את הפלפלים הירוקים ורק לבסוף עָרַם את העגבניות הרכות; וכל הזמן ימינו בוחשת ומהפכת. כשהתחילה הרחישה הגדולה במחבתים, פתחו ז’קלין וחביב עשרים ביצים על פני הירקות המזדהבים וידו של שרשיר טורפת ומערבבת בלי־הרף. עתה בא תור השום שנקלף בידיה האמונות של ז’קלין, ובעוד שרשיר בוזק מלח ופלפל שחור ביד נדיבה חתכה זו כל שן לשלושה ופיזרה סביב סביב. השקשוקה היתה מוכנה.

המלפפונים והגזרים נותרו מבויָשים. עמדו וקלפו גם אותם, העבירו סכין לאורכם פעם ופעמיים, וכך – כשכל גזר ומלפפון שולח ארבע זרועות באוויר ותחתיתו בספל מים צוננים – הוצאו הספלים לשולחנות.

החגיגה האמיתית התחילה בערב. החבריא מחאו כפיים וליקקו שפתיים. הצלחות המלאות ערימות־ערימות צבעוניות מהבילות היו תאווה לעיניים. והטעם – ממש כמו בבית. ואז – כשחדר האוכל היה מלא מפה לפה, יצאו שרשיר, חביב וז’קלין עם מגשים מורמים באצבעות יד ימין ועם מפיות (מלוכלכות) על זרוע שמאל והגישו כמלצרים לכל החברים מנה קטנה של שקשוקה בצלוחית, כדי טעימה בלבד. לא כל אחד העז לטעום. אך הצלוחיות כולן נוגבו עד תום. והטועמים לא חסכו שבחים.

מאותו ערב ועד היום, כ"ח שנים תמימות, אוכלים אצלנו שקשוקה טובה פעם פעמיים בשבוע. אמנם, רק מעטים זוכרים אותה שקשוקה ראשונה של שרשיר ומרעיו.

ששה חודשים עשה שרשיר כטבחו של הקיבוץ, לאושרם של חבריו ולשביעות רצונם של חברינו. הרבה מתרומותיו הקולינריות מפארות את שולחננו ומעוררות קנאה בין שכנינו עד עצם היום הזה. מפעם לפעם נפגשים שני ותיקים, בידיהם נענע ירוק ריחני מן הגינה שבפתח חדר־האוכל החדש, ונזכרים במבטים התמהים שהעמידו המהפכנים־השמרנים־הצעירים שלנו כשראו את המרוקאים שותים תה עם נענע. הנענע ששתלו באותם ימים רחוקים בנגאזי ובן־חמו שיפר את טעמו האיום של התה עם ה“מותק”. לימים, הלך הצנע ושב הסוכר. אך התברר שהנענע טוב שבעתיים עם תה ממותק כהלכה. ואפילו בניהם של אלו שהיו שותים תה מסאמובר, קוביית סוכר בפיהם ואידיש בגרונם, למדו לשתות תה עם נענע וליהנות ממנו.

סימני החורף המתקרב הלכו ורבו. עננים לבנים ואפורים שטו בשמיים. הקור החל נושך בנו בלילות הארוכים. סוודרים וכובעי גרב וגאטקס הוצאו מן הנפטלין. והזרזירים הוסיפו לרדת עלינו ללינת־לילה. יבול ראשון של אשכוליות, ביכורי הפרדס הצעיר, היה מטונף כולו בלשלשת הזרזירים הדביקה. קם סדרן העבודה, שהוזעק על־ידי עמי הפרדסן, ובא בכבודו ובעצמו אל הצריף שלמדו בו החבר’ה עברית. אמר להם, הצילו! השוק מצפה לאשכוליות והגזבר מצפה לשוק והאשכוליות מלושלשות. החליטו להפסיק את לימודי העברית לכמה ימים ולצאת לעזרה. היו יושבים ומשפשפים אשכולית אשכולית והשעמום אוכל בהם בכל־פה, עד שקם פרוספר ואמר: אנחנו מנקים והם מוסיפים ללכלך. מֶרְד. אצלנו בתוניס היו יורדות עננות של ציפורים ומכלות את הזיתים. מה עשו האיכרים, יצאו בפחים וברעשנים והבריחו אותן.

ביוזמתם יצאו אותו ערב כל נערי ההכשרה ונערותיה והבריחו את הזרזירים השחורים מן הפרדס. בטרם ירדו הבריחום, מצעקים במלוא גרונם ומתופפים על כל הבא ליד. אלה שראו אותם בכך, חלקם אמרוּ: פראים שכמותם, הנה מצאו הזדמנות להתפרע ולהשתולל; ואחרים אמרו: חברמנים בעלי תושיה, הצילו את הפרדס. שניים־שלושה ערבים הבהילו הנערים את הזרזירים והבריחו אותם. כשיצאו ביום הרביעי שמעו את מקהלות הזרזירים מעל לראשם וראו שרשרת ארוכה וצרה ומקושתת חולפת מעל לראשם. פתע ירדה נחתה השרשרת, נשברת בקצה שלה וצונחת כאנך. נעצרה הנשימה. הורמו הידיים. אך הנה נתקפלה המניפה השחורה, ונפרשה שוב בחן הרחק למעלה בינות לעננים, וכך עפה פרושה אל מעבר לשדות הקיבוץ ופרדסיו, אל מקומות אחרים.

קריאות שמחה פרצו מן הגרונות. בתהלוכה מתופפת ומזמרת שבה החבורה אל צריפיה בקצה הקיבוץ. למחרת שבו אל הכיתה וכתבו על הלוח: זר זיר זר־זי־רים. רבים התקשו לבטא את המלה. בנגאזי כתב במחברת גר־גיר ולא הבין מה המורה רוצה ממנו; הרי כך בדיוק כתוב על הלוח.

והקיבוץ נשם לרווחה. ניקוי האשכוליות אכל יותר ימי־עבודה מן הקטיף.

– נו, מה אתה אומר עליהם – שאל פרוייקה את עמי על צומת מדרכות.

– מה אני אגיד לך – ענה עמי – הצילו לי את הפרדס. ומה שמפליא ביותר, זו ההזדהות הגמורה עם הקיבוץ שהתפתחה אצלם בעקבות זה.

– “הזדהות” זה לא מוגזם?

– שמע סיפור ותחליט בעצמך. אתמול אני נכנס למקלחת. שניים מהם מסתבנים. וצועקים. הנושא, זרזירים. שואל אחד “אבל אולי הם ירדו אחרי כן על פרדס של יישוב אחר?” ומה עונה לו בן התשחורת ממול “מקום אחר מה־איכפת־לי. העיקר שלא נשארו אצלנו”.

– “אצלנו” הוא אמר?

– מה שאתה שומע.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!