בשפה העברית, שלא כמו בשפות רבות אחרות, אין שם עצם ניטראלי ואין תיאור פעולה ניטראלי. בכל הטיה של פועל בכל אחד מהזמנים, בכל כינוי או ריבוי של שם עצם ותיאורו ובכל סמיכות הנוגעת לאדם, למושג או לחפץ, חייב הדובר או הכותב להכריע תמיד בין זכר לנקבה בדיבור ובכתיבה. לקביעה דקדוקית זו יש משמעות רבה בכל הנוגע לזהות האל המקראי המופשט, אלוהי הבריאה, אלוהי המיתוס, אלוהי החוק והמשפט, אלוהי הצדק והמוסר, החסד והדין, אלוהי הברית והמצוות, ואלוהי ההיסטוריה הקבועה והידועה מראש, שאין לו גוף ולא דמות הגוף. אבל על פי המסורת המקראית, יש לאל קול צלול וברור, הנשמע בדיבור ישיר אל אבות האומה, כוהניה משורריה ונביאיה, המעלים דיבור זה על הכתב בספר, בחוק, בשירה וסיפור. קול אלוהי זה דובר תמיד בגוף זכר לאורך החומש, נשמע באזני העם כולו בברית סיני, ונקרא בקול רם, בצלילות עזת ביטוי, מדי שבת בשבתו, מהנוסח הכתוב בתורה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

בכל אזכורי האל במקרא, בשמותיו השונים, אלוהים מדבר, פוקד או משוחח, מצווה, מפציר, מאיים, מבטיח, מספר ומשורר, בגוף זכר בלבד, ואיננו מניח כל מקום לספק בדבר זהותו המובהקת של הדובר, המבטאת ישות זכרית מבחינה דקדוקית, ישות נצחית מדברת ושומעת בגוף ראשון זכר, הפטורה מכבלי הזמן והמקום, יודעת כל, על־היסטורית וכל־יכולה, מקור החוק והמשפט, החכמה והדעת. ישות אלוהית זו מבחינה הבחנות ומגדירה הגדרות בלשון זכר, בהווה, בעבר או בעתיד, מצווה מצוות ומורה תורות, מכוננת ידע ומנחילה דעת, ישות בעלת עוצמה וסמכות בלתי מעורערת, רודפת צדק, מנחילה חוק ומשפט, בעלת נוכחות על־זמנית ותוקף נצחי. יתר על כן, בכל מקום שאחד מגיבורי המקרא הנודע לנו כדמות היסטורית או ספרותית, כנביא או כמשורר, כמלך או כשופט, פונה אל אלוהים, בפועל או בשם תואר, הוא תמיד פונה אליו בגוף זכר. גם כאשר אחת מגיבורות הסיפור המקראי, פונה לאלוהים לעזרה, היא מתפללת אליו בפנייה בגוף זכר. אפשר לומר בוודאות שבתיאור האל בכל הספרייה המקראית, לא נודעה לצדו אף פעם דמות נקבית אלוהית נצחית ייחודית, בעלת קול עצמאי משלה, למרות העובדה שבנוסחים עממיים הקודמים למקרא, הנזכרים בעדויות ארכיאולוגיות מהמאה השמינית לפני הספירה,¹ יש אזכור לאשרה/אשרת אלת הפריון והצמיחה, הידועה מהפנתיאון הכנעני, כבת זוגו של אלוהים. זכרה של דמות אלוהית נקבית עתיקה זו נשמר במקרא כדמות אלילית ראויה לכל לשון גנאי, שעובדיה מקרב בני ישראל ראויים לתוכחה, קללה וזעם, והיא נעלמה לחלוטין במחשבה המונותאיסטית היהודית המקראית בנוסח המסורה.

דומה שעל זהותו הזכרית של קול האל המקראי אין חולק. אם כך, נשאלת השאלה, מתי לראשונה, במקורותינו העתיקים, נשמע קולה של ישות נקבית מדברת, שאיננה מוגבלת בגוף אנושי בן חלוף, ואיננה תלויה בקול בעל שם, היסטוריה וקורות חיים, ובאילו נסיבות, נודעה לראשונה ישות נצחית המדברת בגוף ראשון נקבה, בקול נשי על־זמני, שדבריה נאמרים ונשמעים, נכתבים ונקראים במהלך הדורות.

התשובה הבלתי צפויה קשורה בקולה של בת ציון, ובהתגבשותה הדו־שלבית כנוכחות על־זמנית בעלת צביון נקבי, הנודעת בשם ציון או בת ציון, או בתולת בת ציון או בת ירושלים (איכה ב, י"ג), המבטאת אסון, הרס, חורבן ומשבר, זוועה, מוות, בכי, ייסורים, מצוקה וכאב, בזיקה לחורבן ירושלים בסוף ימי בית ראשון, בראשית המאה השישית לפני הספירה, בידי צבא נבוכדנצר השני מלך בבל. דמות טראגית זו הנודעת בשלב הראשון כקול על־זמני מדבר במְגִלַּת אֵיכָה, שבה ונזכרת בזיקה לחורבן ירושלים בסוף ימי בית שני, שראשיתו בחורבן המקדש בשנת 70 של המאה הראשונה לספירה, בידי טיטוס, מפקד צבא רומי, ואחריתו בחורבן הגמור של ירושלים וחרישתה לעיים בעקבות מרד בר־כוכבא (132–136 לספירה), ונודעת בשם ציון או אמא ציון, או בשם השכינה, שאיננה נזכרת בשם זה במקרא. דהיינו, הקול הנקבי העל־זמני מופיע לראשונה במסורת היהודית בזיקה לחורבן כקול טראגי, נואש, אבל, מקונן, פגוע מאלימות, סובל, בוכה ומיילל, ומתואר כהאנשה של עיר חרבה ואבלה, שנהרסה במצור מושך, הנושאת קולה בבכי שאין לו מנחם, ומקוננת בקינה שאין לה שומע, בזיקה לחורבן ולאסון שלזוועתם אין להם שיעור. האסון, שבו מופיע לראשונה קול נקבי מופשט, קשור בחורבן המקדש על הר ציון (איכה ה, י"ח), מקום משכנו של האל הכול־יכול, ובחורבנה של עיר הקודש, העיר אשר אלוהים בחר לשבתו ובחר לבנות בה את מקדשו. בשל חטאי יושביה, המפורטים בספרי הנביאים הראשונים, בחר האל הנוקם להעניש ולהחריב ולהגלות את תושביה. קול העיר החרבה איננו עולה במסגרת הסדר המקראי המונותאיסטי המקובל, המעניק קול על זמני לדמויות בעלות צביון גברי בלבד.²

האזכור הראשון של קול נשי מדבר, קול של ישות על־חושית, נצחית, הקשורה בעיר הקודש ובמקדש, מצוי במְגִלַּת אֵיכָה, המיוחסת לנביא ירמיהו בתרגום השבעים. מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמש קינות, שנכנסו לקאנון המקראי אחרי שחוברו בעקבות אבדן העצמאות המדינית של ממלכת יהודה וחורבן ירושלים בידי נבוכדנצר השני, מלך האימפריה הנאו־בבלית, בתום מצור ממושך על העיר, בשנת 586 לפני הספירה. הקינות נוצרו בעקבות הסבל הנורא בעשר שנות המצור, שהסתיימו בחורבן המקדש ובכיבוש ירושלים, בהגליית תושביה שגוועו ברעב, בשעבודם או בהריגתם. הנחת היסוד בקינות ירמיהו היא שמאחורי ההתרחשויות ההיסטוריות שהסתיימו באבדן הריבונות ובחורבן הארצי הנורא, עומדת יד אלוהים מכוונת, אשר בחרה להעניש, להרוס, למחות ולהחריב. המגילה הקצרה כתובה כמחזה לשני קולות, ולקול מספר, הקול האחד פונה לקהל השומעים והקול השני פונה לאלוהים:

הקול הראשון הוא קול הנביא, השליח, הפועל תמיד בשם שולחו האלוהי, ומספר למאזיניו המתענים ולקוראיו הצמים והאבלים בתשעה באב, על זוועות החורבן בעקבות מצור ממושך, שהסתיים במותם של רוב בני העיר, או בנפילה בשבי של הנותרים וביציאה לגלות של השבויים, ומרחיב על העונשים שהטיל אלוהים על ירושלים; הקול השני הוא קולה של בת ציון הפונה לאלוהים, ומספרת על סבלה הנורא לאורך המצור בן עשר השנים על ירושלים שקדם לחורבן, ומונה את פשעיה וחטאיה, מזה, ואת תקוותיה וכיסופיה, מזה. הנביא הפונה לעם, קורא לה בת ציון (א, ו; ב, א) ומתאר אותה: “פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ” (א, י"ז) ומביא את דבריה של בת ציון הפונה לאלוהים שהחריב את עירה: “רְאֵה יְהוָה אֶת־עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב… רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה… לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ….עַל־אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם, כִּי־רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים כִּי גָבַר אוֹיֵב.. שִׁמְעוּ־נָא כָל- הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי–בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי.” (איכה א, ט, יא, י“ב, ט”ז, י"ח). במגילה, מקוננת בת ציון השבויה והגולה בקול בוכים, ופונה לאלוהים, אחרי שהעניש אותה על חטאיה, ומבקשת שייתן את דעתו על תוצאות המצור הקשה והחורבן הנורא, וייקח את נקמתה ונקמת בני עירה, מצריה ומחריביה (איכה ג, ס"ו).

בת ציון הבוֹכִיָּה, אשר לקינתה אין שומע, הוא שמה של הישות הנקבית המקוננת על חורבן העיר ותושביה, הגועה בבכי על זוועת האבדן, ההגליה והשבי, וזועקת מעומק ייסוריה על חורבן המקדש ועל הסבל והמצוקה שאין להם שיעור, שם המתייחס בעת ובעונה אחת לחמישה ממדים על־זמניים הקשורים במקום המקודש שחרב ובקהילת הקודש שחיה סביבו:

[א] לעיר ירושלים, ‘העיר אשר בחר ה’ לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל' (מלכים א, יד כ"א); ‘ובירושלים, אשר בחרתי מכל שבטי ישראל, אשים את שמי לעולם’ (מלכים ב, כ"א ז) ( דברי הימים ב, ו ה־ו) שנכבשה ונהרסה;

[ב] לציון היא ירושלים, שנבנתה על מצודת ציון בימי דוד בן ישי (שמואל ב, ה, ה־י);

[ג] למקדש שחרב או להיכל ה' שנבנה בימי שלמה על פי תכניתו של דויד אביו, וחרב בימי נבוכדנצר השני, היכל שעמד על הר ציון, הוא הר הקודש, לפי המסורת המקראית הנוקבת בשם ציון או בשם ‘ציון מכלל יופי שם אלוהים הופיע’ ו’הר ציון' קרוב לאלף פעמים, ומתארת את המקדש שהיה ואיננו "עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ (איכה ה, י"ח). הר ציון, ציון וירושלים והמקדש קשורים במפורש בפרק א ב’ספר היובלים‘, המתאר את חזון העתיד: “ויראה אלוהים לעיני כול וידעו כול כי אנוכי אלוהי ישראל ואב לכול בני יעקב ומלך בהר ציון לעולמי עולמים והיתה ציון וירושלים קודש” (שם, פרק א, י"ח); המלאך המספר את הסיפור למשה רבנו על הר סיני ב’ספר היובלים’, קובע את מקום המקדש על הר הקודש: “והר ציון באמצע טבור הארץ”, בפסוק הקובע זיקה על־זמנית, מיסטית, פורצת גבולות, בין שלושה מקומות הקשורים בקודש הקודשים, במשכן ובמקדש ובמקום התגלות האל ומתן החוק הנצחי: “וידע כי גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא. והר סיני באמצע המדבר והר ציון באמצע טבור הארץ. שלושתם, זה נגד זה, לקדושה נבראו” (היובלים, פרק ח, יט);

[ד] לסלע ציון, על פי מגילות מדבר יהודה, הרואות בהר ציון את מקום עקדת יצחק (היובלים י“ח, י”ג), שעליו נבנה המקדש בימי שלמה, במקום המכונה הר הבית או Temple Mount, שבו עומדת היום כיפת הסלע;³

[ה] לקהילה היהודית, קהילת ציון, שנחרבה, גלתה והתפזרה, או לכל בני העיר ובנותיה שנפלו בידי האויב, נהרגו, נשבו ונחטפו, או הובלו בעל כורחם לגלות.

הדוברת המקוננת, מתוארת במגילת איכה בדמות אלמנה אבלה, אך מכונה בדברי הנביא בת ציון כמקובל במסורת המקראית (ישעיה א, ח; ישעיה י לב; ט“ז א; נב ב; ירמיה ד לא, ו ב, כ”ג; מיכה ד ח, י, יג; זכריה ב יד; ט, ט; תהלים ט ט“ו איכה ב, א, ד, ח, י, י”ג, י“ח; ד, כ”ב ) או בת יהודה ובתולת בת ציון (מלכים ב י“ט, כ”א; ישעיהו ל“ז, כ”ב).

כלומר, השם ציון, אחד משבעים שמותיה של ירושלים במקרא, עיר הקשורה בקדושה ובבחירה אלוהית, במקדש ובמזבח על הר ציון, בממלכת יהודה ובשושלת בית דוד, המתוארת במגילות מדבר יהודה כ“ציון עיר קודשכה ובית תפארתכה”, עבר מטמורפוזה דרמטית, והפך משם מקום גיאוגרפי היסטורי מוחשי שהיה ואיננו, למרחב ספרותי מקודש שבו קיים קול נצחי המזכיר את העבר ובונה את העתיד. ציון הפכה משם מקום מקודש, הקשור באתר גאוגרפי מקראי המוטה בלשון נקבה, לקול מדבר על־זמני בדמות אישה אלמנה אבלה, בת ציון, המקוננת כחוטאת על עירה שחרבה, ופונה לאלוהים שהחריב את עירה שיזכור את עלבונה, ייקח את נקמתה, ימחל לה וישיב אותה לגדולתה.

*

לצדה של בת ציון כקול נצחי וכמושג על־זמני, נזכר במגילת איכה המושג מְשִׁיחַ יְהוָה (ד, כ), סמוך לפסוקי הנקמה באויבים שהחריבו את העיר (שם, כ“א־כ”ב), בין אם הכינוי מוסב על המלך צדקיהו או על המלך יאשיהו, ובין אם הוא מובן כמושג כללי המציין דמות על־זמנית מושיעה. הביטוי ‘משיח אלוהים’ קשור במסורת המקראית בבחיר אלוהים בתקופת המלוכה, ובשושלת בית דוד כובש ירושלים ומצודת ציון: "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים: נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל. רוּחַ יְהוָה דִּבֶּר־בִּי וּמִלָּתוֹ עַל־לְשׁוֹנִי. (שמואל ב כ"ג א־ב). בספר שמואל שנמצא בין מגילות קומראן, נוסח פסוק זה כולל שינוי רב משמעות: “דברי דויד האחר[ונים נאם דויד בן ישי ונאם הגבר הקים אל משיח [אלו]הי יעקב ונעים זְמִרות ישראל. רוח יהוה דבר בי ומלתו על לשוני”.⁴

המושג משיח נגזר בעברית מקראית מהניב משוח בשמן משחת הקודש (שמות ל, כ"ה) המתייחס במקורו למושג הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ המשוח בשמן המשחה (ויקרא ד, ג; שם, ו, ט"ו). מראשית תקופת המלוכה המושג משיח ה' מתייחס למלך שאול, המכונה בשם זה בפי דויד בן ישי (שמואל א כ“ד, ו, י; שם, כ”ו ט“ז; שמואל ב, א יד, ט”ז; שם, י“ט כ”ב). לקראת סיום ספר שמואל ב, בפתיחת פרק כ"ג, דויד בן ישי מסב את הכינוי משיח אלוהי יעקב על עצמו, כמצוטט בפסקה הקודמת בנוסח ספר שמואל במגילות קומראן, האומר במפורש שאלוהים הוא זה שהקים את דויד כמשיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל: “דברי דויד האחר[ונים נאם דויד בן ישי ונאם הגבר הקים אל משיח [אלו]הי יעקב ונעים זְמִרות ישראל”. המשיח נזכר בהקשרים שונים המבארים את הבחירה האלוהית בדוד כחכם ונבון, כסופר, משורר ונביא, הן בספר שמואל המביא את דברי דויד המלך, הן בספר תהילים, המיוחס לנעים זמירות ישראל, הן בספר דברי הימים א.

בטור החותם את מגילת תהילים שנמצאה במערה האחת עשרה בקומראן, העוסק בקשר בין חלוקת ימי לוח השבתות השמשי, המתחיל בחודש האביב (שמות י"ב, ב), מונה 364 ימים המתחלקים לארבע תקופות חופפות, לוח שמספר ימיו ושבתותיו, חודשיו ותקופותיו, קבוע וידוע מראש, נאמר במפורש שאת הנבואה, את הכתיבה ואת שירת הקודש, ביחס לעבודת הקודש המתייחסת לחלוקת ימי לוח השבתות השמשי, נחל דויד מאלוהים:

"ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש

וסופר ונבון ותמים בכול דרכיו לפני אל ואנשים

ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות

ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד לכול יום ויום לכול ימי השנה

ארבעה וששים ושלוש מאות

ולקורבן השבתות שנים וחמישים שיר

ולקורבן ראשי החודשים ולכול ימי המועדות וליום הכיפורים שלושים שיר

ויהי כול השיר אשר דבר ששה וארבעים וארבע מאות

ושיר לנגן על הפגועים ארבעה

ויהי הכול ארבעת אלפים וחמשים

כול אלה דבר בנבואה אשר נתן לו מלפני העליון".”⁵

המלך הסופר, הנביא והמשורר, דויד בן ישי משבט יהודה, שזכה בברכת ההשראה האלוהית והשירה משמים, כנבחר בידי אלוהים, וכבעל תודעה עצמית של נבחר, של מי שזכה להתגלות מלאך בגורן ארוונה, שהיה כובש מצודת ציון, זה שהפך את ציון לבירת מלכותו ולמקום שבו יבנה שלמה בנו את המקדש על הר ציון, הוא הוגה הרעיון המשיחי שראשיתו בו ובמלכות עולמים המובטחת לבית דויד, דרך צאצאיו במרחק הדורות, כאמור בספר תהילים: “מגדל [מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם”. (תה', י"ח, נא). במזמור תהלים קנ"א שנמצא בין מגילות קומראן מוטעמת הבחירה האלוהית בדויד כמשיח ה'

הַלְלוּיָהּ לְדָוִיד בֶּן־יִשַׁי:

(ב) קָָטֹן הָיִיתִי מִן אֶחַי / וְצָעִיר מִבְּנֵי אֲבִי:

(ג) וַיְשִׂימֵנִי רוֹעֶה לְצוֹנוֹ / וּמוֹשֵׁל בִּגְדִיּוֹתָיו:

(ד) יָדַי עָשׂוּ עוּגָב / וְאֶצְבְּעוֹתַי כִּנּוֹר / וְאָשִׂימָה לַיהוה כָּבוֹד:

(ה) אָמַרְתִּי אֲנִי בְּנַפְשִׁי / הֶהָרִים לוֹא יָעִידוּ־לִי / וְהַגְּבָעוֹת לוֹא יַגִּדוּ עָלָי:

(ו) הָעֵצִים אֶת־דְּבָרַי / וְהַצּוֹאן אֶת־מַעֲשָי:

(ז) כִּי מִי יַגִּיד וּמִי יְדַבֵּר / וּמִי יְסַפֵּר אֶת־מַעֲשָי:

(ח) אֲדוֹן הַכּוֹל רָאָה / אֱלוֹהַ הַכֹּל הוּא שָׁמַע / וְהוּא הֶאֱזִין:

(ט) שָׁלַח נְבִיאוֹ לְמוֹשְׁחֵנִי / אֶת־שְׁמוּאֵל לְגַדְּלֵנִי:

(י) יָצְאוּ אֶחַי לִקְרָאתוֹ / יְפֵי־הַתּוֹ[א]ר וִיפֵי הַמַּרְאֶה:

(יא) הַגְּבֹהִים בְּקוֹמָתָם / הַיָּפִים בִּשְׂעָרָם / לוֹא־בָּחַר יהוה אֱלוֹהִים בָּם:

(יב) וַיִּשְׁלַח וַיִּקָּחֵנִי מֵאַחַר הַצֹּאן / וַיִּמְשָׁחֵנִי בְּשֶׁמֶן הַקּוֹדֶשׁ:

(יג) וַיְשִׂימֵנִי נָגִיד לְעַמּוֹ / וּמוֹשֵׁל בִּבְנֵי בְּרִיתוֹ:

נביאי בית ראשון הרחיבו את תיאור השושלת המשיחית מבית דויד, המובטחת לעתיד לבוא: הנביא ישעיהו התנבא על העתיד המשיחי של שושלת בית דויד הקשורה במשפט צדק ובעונש לרשעים: "וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה' רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה‘: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת ה’ וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ: וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע: וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מָתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו… וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.׃ (ישעיהו י"א, א־ה, י)

הנביא הכהן ירמיהו מענתות ציין אף הוא את הקשר בין המשפט והצדקה המיוחסים למשיח מבית דוד, זה שיושיע בעתיד את ירושלים ויהודה: “בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח” (ירמיהו ל“ג, ט”ו ט"ז). המשורר דויד בן ישי הוא זה הקושר את השושלת המשיחית העל־זמנית של בחיר אלוהים שזכה לברכת החכמה, התבונה, הכתיבה והשירה, ולברכת ההשראה האלוהית, המאפשרת לו לכתוב אלפי שורות שיר לתהילת הבורא ולעבודת הקודש, ולתאר בלשון שיר את המלכות הנצחית של בית דויד, ההופכת לשושלת משיחית של שופטי צדק על־זמניים, הקשורה לירושלים עיר הצדק והמשפט ולהר ציון המקראי. על הר ציון ועל עיר הצדק שנבנתה סביבו, ציון, הרבה נעים זמירות ישראל לשורר בתהילים. הר ציון הוא מקום המקדש הניצב על פי המסורת הכוהנית מול גן עדן.⁶ ציון כאמור לעיל נקשרה בשמה של השכינה ובמקומה הארצי בקודש הקודשים במקדש, ונקשרה במשיח היושב בגן עדן, הקשור בקודש הקודשים על הר ציון, כפי שיבואר להלן.

במגילות קומראן, שכולן כתבי קודש, שהתחברו ונכתבו, הועתקו ונשמרו בחוגים שקראו לעצמם ‘הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם’, במאות האחרונות לפני הספירה, מצוי קטע דרמטי המזכיר את המילה משיחו ביחס לאיש אלוהים, משה בן עמרם, בן שבט לוי, הנביא והמחוקק שנבחר לגאול את העם מעבדות לחירות, להיות שליח לדבר האל ותורתו, ולייסד את סדרי החוק והמשפט, העדות והברית של העם, באלף השני לפני הספירה, דורות רבים לפני דוד בן ישי שנבחר אף הוא באלף הראשון לפני הספירה להיות המייסד של עיר המקדש ושל סדרי מחזורי עבודת הקודש בזיקה לשירת הקודש של משמרות הכהונה כמפורט בספר שמואל ב, בספר דברי הימים א, פרק כ“ח, בספר תהילים ובמגילת תהילים מקומראן. לשם מטרה זו זכה הנבחר בחסדי עליון כמשורר ונביא וככובש מצודת ציון, כמתכנן תבנית בנין המקדש וכמבין בחשבון השנים והתקופות וכמחשב של מחזורי עבודת הקודש של הכוהנים והלוויים במקדש, בכ”ד המשמרות שישרתו בין ההיכל למזבח בזיקה למחזורי לוח השבתות השמשי (דברי הימים א, כ"ד). דוד כידוע הורה לבנו שלמה את סדרי בניין המקדש, על פי התבנית שנודעה לו משמים: “הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד יְהוָה, עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית”. (דברי הימים א, כ“ח, י”ט; וראו שם פסוקים י“א־כ”א) ואת פרטי עבודת משמרת הקודש המלווה בשירת הקודש שחיבר עבור מחזורי הקרבנות המועלים על מזבח העולה במקדש על הר ציון, המציינים את המחזורים הנצחיים הרצופים והמשביתים של חלוקת הימים, השבתות, התקופות והמועדים, השנים, השמיטות והיובלים.

מן האמור בתיאורו של משה בן עמרם במעמד סיני במגילת ‘רעדודיה’ מקומראן, מסתבר שמשיח הוא אדם שאלוהים בוחר בו לשמוע את קולו משמים ולהשמיע את דבריו בארץ בסיפור, בספר חוקים, במצוות משמים, בלוח שבתות ומועדים, במחזורי עבודת הקודש של משמרות הכהונה, בנבואה ובשירה ובפרטי עבודת הקודש של הכוהנים והלוויים, כדי שהנבחר יהפוך למנהיג המחולל תמורה דרמטית בהיסטוריה של עמו.

שני הנבחרים, משה ודויד, לא זכו לממש את תוחלתם: משה שהוביל את העם בנדודיו במדבר לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת ודויד שתכנן את המקדש ואת המחזוריות הליטורגית של סדרי עבודת הקודש, לא זכה לבנות אותו או לראותו בתפארתו ובסדריו המחזוריים. כידוע יהושע בן נון הוא זה שנכנס לארץ המובטחת בראש העם המחולק לתריסר שבטים ושלמה בן דויד הוא זה שזכה לבנות את המקדש, לחנוך אותו, לזכות בברכת האל, ולכונן את סדרי עבודת הקודש יחד עם בני צדוק הכוהנים. הקשר המהותי בין הבחירה האלוהית בבן אנוש נבחר ויחיד סגולה, החורג מגבולות הזמן והמקום, הזוכה לנבואה, להתגלות, לחזון, למראה שמימי בדמות תבנית, ולסגולת השירה בחסד אלוהים והכתיבה בשם אלוהים, לאי מימוש הייעוד הכרוך בהבטחה הקשורה במקום מסוים ובזמן מסוים, מטביע את חותמו על המשיח הנבחר שנמנע ממנו לממש את ייעודו, בכל הנוגע לזמן מסוים ומקום מסוים, אבל יש לאל ידו להשאיר מורשת כתובה מופלאה, מעוררת השראה ומבטיחה תקווה לאורך הדורות.

הקטע המובא להלן, מיוחס כל הנראה לאחיו הבכור של משה, אהרון הכוהן בן שבט לוי, אבי שושלת הכהונה הגדולה המקראית של בני צדוק מבני קהת, המכונה אליבחר [אֵלִי בָּחַר], בגלל הפסוק בספר במדבר “והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח” (י"ז:כ), “והנה פרח מטה אהרון לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים” (י“ז:כ”ד).

קטע זה ממגילות קומראן, המכונה ‘רעדודיה’ על שם המילה היחידאית הנזכרת בו כתגובת העם הנרעש להתגלות האלוהית במעמד סיני, מתאר את ההתגלות בברית שנכרתה בחג השבועות, בהר סיני, באמצע החודש השלישי, מועד מקודש אשר חל תמיד ביום ראשון ממחרת השבת, ב־ט"ו בסיון, או בחמישה־עשר בחודש השלישי, על פי לוח השבתות השמשי של הכוהנים לבית צדוק ואנשי בריתם, שמתחיל כל שנה דרך קבע באחד בניסן, ככתוב בספר שמות, “החודש הזה לכם ראש חודשים” (שמות י"ב ב). הקטע מאיר מזווית ראייה לא מוכרת את מעמד סיני:

אותותיך ומופתיכה…יבינו בחוקות מושה… ויען אליבחר [וי]אמר ש[מעוני] עדת יהוה והקשב כול הקהל הגדולים [והקטנים] לכ[ול] חוקיו ומשפטיו… ארור האיש אשר לוא יעמיד וישמור ויע[ש] לכול מצ[וות י]הוה בפי מושה משיחו וללכת אחר יהוה אלוהי אבותינו המצו[ה] לנו מהר סינ[י] וידבר ע[ם] קהל ישראל פנים אל פנים כאשר ידבר איש עם רעהו ומראה [זיו] כבודו הראנו באש בעורה ממעלה [ב]שמים…[ ] ועל הארץ עמד על ההר להודיע כיא אין אלוה מבלעדיו ואין צור כמוהו [וכול] הקהל נעו וחתו ורעדודיה אחזתם מלפני כבוד אלוהים ומקולות הפלא [וינועו] ויעמודו מרוחק ומושה איש האלוהים עם אלוהים בענן ויכס עליו הענן כיא מ[לאך הוא] בהקדשו וכמלאכ ידבר מפיהו כיא מי בבש[ר ]כמוכ[] איש חסדים ויוצ[ר פלאי]ם אשר לוא נבראו מעולם ול.. […]… ⁷

דברי המגילה על משה משיחו ומשה איש האלוהים ועל ההר הבוער באש, מזכירים שני תיאורים נוספים של מעמד סיני בספר שמות כ“ד, ט”ו־י“ח ובספר דברים ה, י”ח־כ"ג, אולם הם אף מוסיפים עליהם ממד חדש, מיסטי־משיחי, הפורץ את גבולות הזמן והמקום, במילים מלאך, איש חסדים ויוצר פלאים, משיחו וקולות הפלא, המרחיבים את דמותו הארצית של משה בחומש.

כללו של דבר, המושג משיח כבחיר אלוהים, כנביא אלוהים, או כאיש אלוהים הנבחר בידי האל להתגלות בפניו בחלום או בהקיץ, ולהביא את דבר אלוהים משמים לארץ, בנבואה, בסיפור, בחזון או בחלום, בכריתת ברית, בשירה ותהילה, בשירת קודש או בספר חוקים, בפלאים וקולות פלא, הנקשרים בבן אנוש שפרץ את גבולות הזמן והמקום בשעה שראה את האינסופי והעל זמני, התגבש באלף הראשון לפני הספירה בחוגים כוהניים ביחס למשה בן עמרם משבט לוי, אבי הנביאים, שנבחר בידי אלוהים להנהיג את העם בנדודיו לארץ המובטחת ולהנחיל לו את דבר אלוהים ואת החוק משמים הקובע את גבולות הארץ ואת החוקים והמצוות שינהגו בה, אולם הנבחר לא זכה להיכנס אליה אלא רק להביט בה מרחוק, מהר נבו, ולדוד בן ישי משבט יהודה, הרועה המנגן והמשורר יפה העיניים וטוב השכל, כובש מצודת ציון, אבי המלוכה משבט יהודה, שנבחר לייסד את עיר המקדש ולכונן את סדרי עבודת הקודש המחזורית בהיכל על הר ציון, אולם לא זכה לבנות את היכל ה' על הר ציון או לראות את עבודת משמרת הקודש בפעולתה במקדש, אותה חזה ותכנן.

המתח בין נבחרות וייעוד מזה, לאי־מימוש ואכזבה, מזה, בעולם שנברא בספר, מספר וסיפור, או המתח בין ההבטחה האלוהית בחזון לבין אי היכולת האנושית לממש אותה בשל כורח הנסיבות וצוק העתים, היא נחלתם של נבחרי אלוהים ושל המשיח הנבחר, מימי משה על הר נבו, העומד על מקום גבוה ממנו יוכל רק לראות את המקום הנכסף שאליו אף פעם לא יגיע, ועד אחרית המלוכה של דויד, מלך מנגן ומשורר שכל תקוותיו נכזבו בכל הנוגע לבניין היכל ה' על הר הקודש ולארגון משמרת הקודש המופקדת על עבודת הקודש בהיכל, ועד למשיח הבוכה המשוח בשמן הקודש, חוטר מגזע ישי, או משיח בן דויד, הכבול והאסור ברומא הרשעה בראשות סמאל הרשע שרה של רומא, או הכלוא בהיכל קן ציפור במרומים, ממתין לאות משמים בעת קץ המתמהמהת להגיע, באגדות הישועה ובמדרשי הגאולה לאורך הדורות, כפי שיתבאר להלן.

שמן המשחה, שממנו נגזר המושג משיח, ששמו המלא הוא שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ הוא שמן שנעשה משמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה בושם (שמות, ל, כ“ב–ל”ג), מרכיבים שחלקם, כמו מור וקינמון וקנה בושם, נזכרים רק בשיר השירים בפסוק המזכיר את צמחי הקטורת ושמן משחת הקודש (ד, יד), ורק בספר שמות בפרק ל, כ“ב־ל”ח בפרק העוסק בהכנת הקטורת. לדברי המסורת הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, מור וקינמון וקנה בושם, ככל שאר מרכיבי הקטורת, מקורם בצמחים שהובאו מגן עדן.⁸ שמן המשחה שימש למשיחת הכוהן הגדול ולמשיחת המשכן וכלי הקודש כדי לקדשם בקדושת שֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ (שמות ל, כ“ב–כ”ד) המכונן את קדושת המקום המקודש, המשכן או המקדש, הנודע כהיכל ה' על הר ציון, הנבדל מכל מקום אחר בכך שכל מה שמתרחש בו אסור לחלוטין מחוצה לו, משום שהמקדש הוא המקום הקושר בין השמימי לארצי בעבודת הקודש. מתקופת המלוכה שימש שמן המשחה גם למשיחת המלך שאול והמלכים מבית דויד כמפורט בספר שמואל ובספר מלכים, כדי שיוכלו לכהן בתפקידם. שמן המשחה הוכן רק פעם אחת, בתקופת משה, בשעה שאהרון הכהן שאמור היה לכהן במשכן, בקודש הקדשים, נמשח בשֶׁמֶן מִשְׁחַת־קֹדֶשׁ אשר נוצק על ראשו בידי משה אחיו הנביא הכהן, איש אלוהים. המשיחה מסמלת את התקדשות המרחב המקודש וכלי הקודש והכהן המשמש בקודש בזיקה להנחיה אלוהית מפורטת, התקדשות החוצה את גבולות הזמן והמקום, ואת ההאצלה מרוח ה' וחסדו הנאצלת על המתקדש בשמן הקודש, והיא נעשתה רק בידי נביא או כהן במשכן או במקדש. המושג משיח, הנגזר מהמשיחה בשמן הקודש כביטוי לבחירה אלוהית בבן אנוש נבחר, מאציל נצחיות, קדושה וחציית גבולות הזמן, המרחב, החיים והמוות, להם כפופים שאר בני חלוף. אשר על כן משיח בן דוד אינו כפוף לגבולות אלה, כאמור בפסוק: [מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם'. (תהלים י“ח, נ”א), ממנו נגזרים הביטויים המוסבים על המשיח הנצחי, המלך המשיח, ‘חוטר מגזע ישי’ או ‘בן ישי חי וקיים’.

*

במסורת היהודית היה מקובל מאז ימי הנביא זכריה, לקרוא את מגילת איכה קריאה ריטואלית בקול רם בטעמי המקרא ביום חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים, בתשעה באב, שנודע כחודש שיש בו צום על החורבן שבו נהרס המרחב הנצחי המקודש בשמן משחת הקודש, שבו בחר אלוהים לשכון, ולהשמיע ביום זה ברבים את קולה של בת ציון האבלה.

“תשעה באב”, אשר הפך ל’מחוז זיכרון' קבוע של הקהילה היהודית האבלה,⁹ נקבע לראשונה כתאריך קבוע ליום צום על חורבן בתי המקדש, הראשון והשני, במשנה, במסכת תענית, שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא, אחרי חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש השני. יום צום זה, תשעה באב, יום החורבן הכפול של שני המקדשים, שבו קוראים במגילת איכה - הנודע כיום שבו הסתלקה השכינה מקודש הקדשים ונולדה השכינה־בת ציון הגולה במגילת איכה, המלווה את העם בגלותו: “בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם. גלו למצרים, שכינה עמהם…גלו לבבל שכינה עמהם… גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה ס"ג א).. וכשעתידין לחזור, כביכול שכינה חוזרת עמהן, שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך (דברים ל, ג). אינו אומר והשיב אלא ושב.”¹⁰ - נקבע במדרשים על מגילת איכה כיום הולדתו של המשיח הגואל, המחולל שינוי דרמטי במהלך ההיסטוריה, הוא המשיח הנוקם והמושיע, האמור להתגלות בעתיד במועד לא ידוע.¹¹

פרופ' גלית חזן־רוקם, חוקרת מדרשי החורבן והיצירה הסיפורית העממית, ציינה: ‘במרכזה החווייתי של הספרות התלמודית המדרשית, ובייחוד זו הארץ ישראלית, ניצב חורבנו של המקדש, הבית השני. העולם הרגשי והקוגניטיבי הנפרש מן החורבן כניתוץ מסגרת התקשורת הקוסמית של האדם עם אלוהיו, אך גם של האל עם עולמו, מזין את היצירה הספרותית הנידונה כדלק של בערה מתמשכת. מכאן נארג גם החיפוש המתמיד אחר אפשרויות של גאולה ושל התגלות, המעסיק את הדרשנים והמספרים’.¹²

החיפוש המתמיד - בעקבות חורבן בית שני, אבדן המקדש וביטול מחזורי עבודת הקודש, חורבן ירושלים ומחיקת זכר העולם המקראי־מקדשי כולו, כשירושלים נחרשה בשנות השלושים של המאה השנייה לספירה, לעיי חרבות בימי אדריאנוס והפכה בפקודתו לאַיְליה קָפּיטוֹלִינה CAPITOLINA AELIA - אחר אפשרויות של גאולה ושל התגלות, שיתריסו כנגד הייאוש והדכדוך הכרוכים באבדן ובחורבן, בגלות ובשבי, הניב ארבע מסורות מרכזיות:

א. את המסורת המדרשית המצרפת את הולדת המשיח לחורבן המקדש כנזכר במסורת חז"ל הכורכת תקוות גאולה באסון החורבן ומתריסה כנגד סופיות חורבן ירושלים ואבדן המקדש באבל תשעה באב.

ב. את מסורת חז"ל על השכינה שעזבה את המקדש בעת חורבנו וגלתה עם בניה הנודדים כשבויים וגולים לאורך חופי הים התיכון.

ג. את המסורת האפוקליפטית הפסיאודו־אפיגרפית, המתארת מפגשים של דמויות מקראיות או משנאיות עם המשיח אשר בהם נחצים גבולות הזמן והמקום, מפגשים הדנים בסבלו וייסוריו של המשיח העל־זמני, כייצוג של עמו הסובל, הגולה והנרדף, ועוסקים בשאלת מועד בואו ומקום מסתורו עד עת־קץ.

ד. את המסורת המיסטית־משיחית שקשורה לקידוש השם של עשרת הרוגי מלכות בדור השמד, המתנה את הנקמה האיומה ב’רומי הרשעה' שהחריבה את המקדש בירושלים, נקמה שמימית שיחולל המשיח, סמל הגאולה, שרה של ירושלים, במאבקו עם סמאל, שרה של רומי הרשעה, סמל הגלות, כמידה נגד מידה.

המסורת המשיחית הקשורה בציר האנכי העל־גיאוגרפי שבין השמים לארץ, בין המקדש החרב לגן עדן הנצחי; ובקשר העל־היסטורי המורכב שבין החורבן לגאולה במסורת ‘עשרת הרוגי מלכות’, המבטיחה נקמה ב’רומי הרשעה' לפני הגאולה, שתבואר להלן, ובזיקה העל־זמנית בין העבר המקראי (חטא עשרת אחיו של יוסף שחטאו בחטא שדינו מוות ולא נענשו) לעתיד המשיחי של נקמה וגאולה, המתחיל עם גזירת 'עשרת הרוגי מלכות שנענשו אף כי לא חטאו, כדי ליישב את חשבון הצדק העל־היסטורי המותנה בקרבן אדם, תמורת עשרת אחי יוסף שחטאו ולא נענשו.

*

המסורת המדרשית קבעה ש’משיח נולד ביום ט' באב בחמש שעות אחרונות..'

“אין לה מנחם מכל אוהביה (איכה). (ב) אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ, ולא היתה רוצה לחרוש, אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ וגועה, ראה אותה האיש ונבהל מאד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש, ולא היתה רוצה, אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ, והוא מכה אותה תמיד, עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה, תמה האיש מאד, שמע קול אומר: טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח, הלך לביתו..” ¹³

הזיכרון הריטואלי הליטורגי הדרמטי של תשעה באב, ביום צום שנקשר בקריאה השנתית הקבועה בקול של דברי הנביא ירמיהו הכהן במגילת איכה, המעיד על החורבן, ונקשר בקול הבוכים של קינותיה של בת ציון האבלה, שלקינותיה אין שומע, בציון החרבה, המקוננת על סבלה, ביום הצום שבו נולד המשיח, המייצג בעת ובעונה אחת את התקווה לקיבוץ גלויות ושיבת ציון, לדין צדק שמימי בבית הדין השמימי לרודפים ולנרדפים, ואת התקווה לגאולה, לתמורה היסטורית, לנחמה על־היסטורית, לתחיית המתים, לישועה ונקמה, השמורות בעתיד, הכשיר את הרקע לעיצוב דמותה של השכינה, בת ציון, המספרת על עברה של ירושלים ועל זוועות החורבן, ומזדהה עם סבלה של הקהילה היהודית הגולה, קהילת ציון, הקהילה הנודדת, שהשכינה גולה ונודדת עמה וסובלת עמה על הארץ, בהווה, והופכת למגלמת את קולה הנצחי בשמים ובארץ, ולמושא תקוותה ונחמתה לגאולה בעתיד. נסיבות אלה יצרו את זיקתה של השכינה - בת ציון – שנולדה במגילת איכה המספרת על חורבן בית ראשון ‘מכלל יופי’ שעמד על הר ציון, למשיח, שנולד, כאמור, על פי האגדה בתשעה באב, יום זיכרון חורבן המקדש, הראשון והשני, היום שבו הסתלקה השכינה מקודש הקודשים והיום שבו נולד המשיח העל־זמני, זה שיש בכוחו הגואל לחולל במועד לא ידוע הצפון בעתיד, תמורה דרמטית שתתחיל בנקמה שמימית ברודפים, תהפוך את הגלות ההיסטורית לגאולה על־היסטורית, ותחזיר את הגולים הנודדים, החיים והמתים, מקדשי השם הנרדפים, לציון וירושלים.

מציאות רווית סבל, הטבועה בחותם אלימות וחורבן, הרס ואבדן, גלות ושבי, פגיעות וחולשה, הקשורה בחורבן ירושלים ובחורבן העולם המקראי שהמקדש על הר ציון היה במרכזו, היא זו שהעלתה בדמיון המיתולוגי, המדרשי, הליטורגי, הריטואלי, האפוקליפטי והמיסטי, הן את דיוקנה של בת ציון המקוננת, המתארת במגילת איכה, את הזוועות המחרידות שסבלה מהן והייתה עדה להן בזמן חורבן בית ראשון, כשהיא הופכת בזמן חורבן בית שני, לשכינה האבלה, הבוכייה והנודדת, המזדהה עם עמה הגולה והנודד ומתייסרת בסבל וייסורים לאורך הגלות, הנודעת במסורת חז"ל, בתלמוד, באגדות ובמדרשי הגאולה, כדמות אבלה, פגיעה, שבויה, חלשה וחומלת, או מזדהה עם סבלה של כנסת ישראל הארצית הגולה והנודדת, בדורות החורבן והגלות, בעבר ובהווה; והן את החלום על משיח גואל או משיח בן דויד, שהוא דמות על־זמנית, המשוחה במשחת שמן הקודש, פטורה מגבולות החיים והמוות, הזמן והמקום, המתוארת בעת ובעונה אחת בעבר ובהווה, כאסיר כבול, פצוע, נבזה ומיוסר, מושפל וסובל, או כחדל אישים פאסיבי לחלוטין, הממתין לקריאה משמים בעתיד, כדי לצאת מכלאו ולפעול כלוחם אקטיבי וכגיבור עז נפש בעתיד, המתואר כבעל עוצמה אינסופית, שיש בכוחו להפוך את מהלך ההיסטוריה ולהחזיר בעתיד, את הגולים לארצם, כשהעולם יחרוג מעל כנו, אחרי ‘חבלי משיח’ ו’מלחמת גוג ומגוג', המבשרת את אחרית הימים, בעת תחיית המתים, קיבוץ הגלויות, ועידן הגאולה והישועה, אחרי שמשיח בן דויד ישלים את דין הצדק השמימי ואת משפט ההיסטוריה, בנקמה איומה באויביהם של מקדשי השם של כל הדורות, בעת קץ, הוא עידן הגאולה ובניין המקדש.¹⁴ הפאסיביות חדלת האישים וחסרת האונים שיוחסה למשיח הכבול, המצורע, הנבזה, המושפל הכלוא והסובל על לא עוול בכפו, בעבר ובהווה, הייתה השתקפות של התודעה העצמית של העם הגולה והשבוי בעבר ובהווה, עם שנעשה לו עוול בהאשמות שווא, לאורך ההיסטוריה של הגלות, בעוד שהאקטיביות המיוחלת בעתיד הייתה ביטוי לתקוותיו לעידן חדש ולמציאות אחרת שהייתה קשורה בדין צדק, בתיקון העוול, בנקמה איומה בצוררים ובגאולה וישועה לנרדפים.

דומה שאפשר לומר בוודאות שבהיסטוריה של היצירה היהודית האגדית, המיסטית, המדרשית, האפוקליפטית, המשיחית והקבלית, נקבע הכלל האומר שכנגד כוחו הארצי של האויב המנצח, נורא ואיום, חזק וגיבור ככל שיהיה, מחריב, הורג, חוטף, שובה ומגלה, עושה עוול, מטה משפט, משתיק, משמיד, כולא, אוסר והורס ככל שיהיה, המוגבל תמיד בגבולות הזמן והמקום, עולה תמיד כוחו של החלש, הנרדף, הנהרג או הנרצח, המושתק והמובס, הבוחר בקידוש השם, המעניק חיי נצח בעולמות עליונים, כבחירה טראגית במציאות ההיסטורית, או בוחר להאמין בפיצוי מידי שמים על העוול מעשה ידי אדם, בדמות הבטחת הנקמה העל היסטורית והגאולה העל היסטורית, המופקדות שתיהן בידי משיח בן דויד, המצויות כולן במחוזות הכיסופים ובמרחבי הדמיון הפורץ מתוך ייאוש את כל גבולות הזמן והמקום בספרות המדרשית, המיסטית, הליטורגית, האפוקליפטית, הקבלית והמשיחית.

דמותו העל־זמנית של משיח בן דוד, שראשיתו המקראית בשירי דוד הקשורים בשושלתו הנצחית של נעים זמירות ישראל בספר שמואל ובשירי תהילים, וראשיתו החוץ מקראית במגילות קומראן בדמותם של מלכי צדק כהן לעולם, הנודע כמבשר משיחי במגילת מלכי צדק ושל מושה משיחו, במגילת רעדודיה שצוטטה לעיל – אשר נולד מחדש בעבר הרחוק, בתשעה באב, באגדות החורבן ובמדרשי הגאולה של האלף הראשון לספירה, כהתרסה עמוקה נגד סופיות החורבן ונגד התחושה הקשה שאלוהים נטש את עמו ונעלם מזירת ההיסטוריה, והתגלותו המובטחת בעתיד לא נודע בספרות המיסטית, שנוצרה לאורך האלף השני, התגלות הכרוכה בפריצת גבולות הזמן והמקום, ב’עת קץ‘, ב’חבלי משיח’, ב’מלחמת גוג ומגוג', בקטסטרופה ואוטופיה, בתחייה וישועה, בשיבת ציון, בגאולת השכינה, ביישוב חשבון הצדק והעוול, בנקמה איומה בגויים, הנזכרת בתפילת 'אבינו מלכנו הנאמרת ביום הכיפורים: “אבינו מלכנו נקום נקמת דם עבדיך השפוך”, בהחרבת ‘רומא הרשעה’ שהחריבה את ירושלים, בקיבוץ גלויות, בתחיית המתים ובגאולה המובטחת בדברי האל במקרא בספר דברים בפרק ל – היא ביטוי למאמץ הנואש למצוא תקווה ונחמה במציאות של עוול וסבל אין אונים, או למצוא סדר ופשר, מטרה ותכלית, בעולם שהאל נעלם ממנו, ולחפש צידוק ומשמעות לכאוס ההיסטורי השרירותי, באמונה עזה ובלתי מתפשרת בהיסטוריה חלופית פרה־דטרמיניסטית, שיש בה סדר קבוע ותבנית אלוהית ידועה מראש, ויש בה כוונת מכוון, דין שמימי ומשפט צדק אלוהי ועתיד ידוע מראש, ולא רק זוועות וחורבן, השמדה, גירוש, שבי, גלות, המרת דת כפויה, חטיפת ילדים לשמד וסבל שרירותי חסר גבול ונטול פשר, בעולם שהאל נעדר ממנו מכל וכל.

דמותו הפאסיבית של המשיח הכלוא במדרשי האגדה ובמדרשי הגאולה, על גילוייה המכאיבים והמשפילים בהווה המתמשך, המגלמים את המציאות של העם אחרי החורבן, בשבי ובגלות, בדמות המשיח הכבול, הסובל, הבוכה, המצורע, המוכה והכלוא בבית האסורים, המתמהמה ומייחל לגאולה, המתואר במדרשים בצביון טראגי,¹⁵ וגילוייה האקטיביים של הדמות המשיחית בעתיד המיוחל, המגלמים את התקווה, הקשורה בהמתנה לקול האלוהי שישחרר את המשיח הכבול מכלאו הארצי ב’רומא הרשעה‘, המכונה גם ‘בצרה’ או ‘נינווה העיר הגדולה’ או ‘העיר הרשעה’ ששרה הוא סמאל הרשע, או יפקוד עליו לצאת כשתמלא סאת הייסורים, מ’היכל קן ציפור השמימי’, שם הוא יושב סגור ומסוגר, גועה בבכי מר על סבלם של מקדשי השם של כל הדורות, זוכר את שמות הנרצחים ואת שמות הרוצחים - לפני שיצא בעתיד, בשביעי של פסח, בשם האל כגיבור חמוש, עטור כתר נקם של הטבעת פרעה וכל חילו בים סוף, ועוטה בגדי נקם סמוקים מדמם של כל מקדשי השם של כל הדורות, בדמות המשיח הנוקם והגואל, שיחולל מפנה דרמטי במציאות ההיסטורית, כמתואר בספרות המדרשית,¹⁶ ובגלגוליה בספרות מיסטית - נוצרה כדי לחלץ את ההיסטוריה היהודית מהסופיות השרירותית של העבר שהאל נעדר ממנו מאז חורבן המקדש, ומבלעדיותו השרירותית של ההווה, שעמד בסימן חורבן ציון וגלות בניה, כשהאל שנעלם והסתתר במרומי השמים, אינו מתגלה עוד לנביאיו, וכדי לתת ביטוי מוחשי להנחת התשתית שהעבר המקראי הכתוב, מנבא את העתיד המשיחי, ואת ההיאחזות בהבטחה האלוהית שבפסוקים המאשרים את הגאולה המובטחת (דברים ל, ג–ה).

ככל שהאל המקראי התרחק ממקדשו, מעירו, מארצו ומעמו, וככל שהפך לנעדר יותר מבמת ההיסטוריה בהווה שאחרי חורבן בית שני וחורבן ירושלים, וככל שהסבל במציאות ההיסטורית היה גדול יותר והעוול שעשו אויבי ישראל היה גדול יותר, וככל שההתאכזרות לשבויים, לגולים ולנרדפים, הייתה רבה יותר, והאדם היהודי היה חסר ישע לחלוטין נגד כל אלה, כך גדלה הדחיפות בהעצמת דמותו העל־זמנית רבת האונים של המשיח הנוקם, הגואל והמושיע, ובהבטחת מועד בואו הבלתי נמנע, הקבוע וידוע מראש, גם אם יתמהמה.

חיוניות הרעיון המשיחי נבעה מהעובדה שבכל מקום ובכל זמן שהעם הרגיש נטוש ונעזב, בשעה שעלה ספק גדול בנוכחות האלוהית במציאות, כתוצאה מחורבן גדול, אסון נורא, שבי וגלות, נדודים, פרעות וגזרות, שמד דתי כפוי והשמדה רחבת ממדים או מוות בלתי אפשרי, שם החזיר הרעיון המשיחי בדבר הגאולה המובטחת או הציפייה לביאת המשיח בעת קץ, את הוודאות ב’היסטוריה סקרה', דהיינו בהיסטוריה מקודשת שאלוהים תמיד נוכח בה, על פי סדר פרה־דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש.

המשיח הבטיח את הוודאות באמונה המנחמת בדין צדק אלוהי על־זמני, לעומת מציאות של עוול ואכזריות אנושית שמן הנמנע היה להתקומם נגדה במופעיה ההיסטוריים, לצד הסטת הזעם הארצי על אי הצדק והעוול ושרירות הלב, אל הוודאות והביטחון בנקמה אלוהית ויישוב חשבון העוול, האי צדק והעדר משפט בארץ, בדין צדק בידי שמים היוצא לפועל בידי המשיח המעיד והזוכר על כל העוולות שהתרחשו, ההופך לשופט, למעניש, לנוקם ולגואל ומושיע.

ההיסטוריה היהודית שעמדה בסימן אלפי שנות גלות, בחיים כמיעוט שבוי וגולה, נודד, חשוד, מאיים, כופר, לא רצוי, זר, חוטא, אשם ושנוא, העצימה את התקוות שנתלו בביאת המשיח. דבריו הנוקבים של ההיסטוריון היהודי־אמריקאי, פרופ' יוסף חיים ירושלמי, בספרו זכור, ראויים להיזכר כאן: “דבר לא בא במקום הלכידות והמשמעות, שהאמונה המשיחית רבת העוצמה נסכה הן על העבר והן על העתיד היהודי”.¹⁷

המשמעות העמוקה של האמונה המשיחית רבת העוצמה, בתודעה היהודית שהתגבשה אחרי החורבן ובמהלך הגלות, ניכרת בביטוי התמציתי שלה במחזור ויטרי: “לא יסור שבט המוסר והגלות מיהודה, ומחוקק ממה שכבול ואסור בכבלים וחבלים של נחושתיים מבין רגליו, עד כי יבוא משיח, ואז יהיה בן חורין לעולם.” ¹⁸ השעבוד הכרוך בגלות המיוצגת בידי המשיח הכבול בכבלים מכאן, והגאולה המיוצגת בידי המשיח המשוחרר מכבליו, שהפך לסמל החירות ותקוות הקיבוץ הגלויות, מכאן, הפכו לחלק מסדר היום הליטורגי של לוח השנה, במחזורים ובסידורים.

הסידור והמחזור נוצרו כסוגה ספרותית חדשה בסוף תקופת הגאונים, מהמאה התשיעית ואילך וזכו לתפוצה רחבה במרחב האשכנזי במאות השתיים עשרה והשלוש עשרה בחוג תלמידיו של רש"י. הצביון השימושי של הסידורים והמחזורים, שערכו מחדש את הטקסטים ההלכתיים שהיו מסודרים רק לפי סדרי המשנה והתלמוד, על פי לוח השנה ומחזור החיים, הטמיע את הלשון המשיחית בחיי היום יום והעצים את התקוות המשיחיות.

האמונה בחירות המיוחלת ובגאולה הנכספת הייתה מעוגנת בהכרה שהדרך היחידה לחולל שינוי גורף בעולם המסורתי, ששאב את כל סמכותו ותוקפו מהעבר הספרותי ההיסטורי, הייתה להתעלם מההווה ההיסטורי־מציאותי הכבול בגבולות הזמן והמקום ובשרירות מעשי ידי אדם, בציר האופקי המתרחש תמיד בגבולות גיאוגרפיים והיסטוריים ובכפיפות לכורח הנסיבות, ולהציע מהפכה משיחית, רעיון משיחי, הנהגה משיחית, אופק משיחי או תורה משיחית חדשה, המעוגנת כולה בתפישת העתיד ובציר האנכי שבין שמים לארץ החורג מגבולות הזמן והמקום. זו הייתה הסיבה שיהודים לא כתבו היסטוריה המתעדת את חייהם בגלות עד למאה ה־16, וגם אז נכתבו רק ספרים בודדים שרשמו את תולדות הייסורים והגירושים, או את נדודיהם ב“עמקי מצולות ים הגלות”, כדברי המהרש"א, ר' שמואל אליעזר בן יהודה הלוי אידלס (1555–1631), מפרש התלמוד הנודע מאוסטרהא (Ostrog) בירת ווהלין היהודית,¹⁹ ולא תיעדו את חיי היום יום שלהם בארצות נדודיהם, שכן הגלות הייתה תמיד רק שלב ביניים נורא, הנשלט בידי כוחות הרשע של הסטרא אחרא, ונציגו, סמאל הרשע, שרה של רומא הרשעה שהחריבה את ירושלים, בין העבר המקראי הנכסף לעתיד המשיחי המיוחל. לשני מרחבים אלה היה רק קיום ספרותי, מיסטי, ליטורגי פורץ גבולות, בעוד שלהווה המציאותי היה קיום טראגי ממשי שמן הנמנע היה לעשות דבר מה נגדו בעולם שבו שולט הסטרא אחרא וסמאל הרשע, שרה של רומי, מנצח בו. שר בהקשר הנוכחי הוא תמיד מלאך או רב־מלאכים מצד כוחות החורבן וההרס, ורומי הרשעה היא האימפריה הרומית שהחריבה את ירושלים בעידן הפגאני, וגלגוליה ברומא החדשה בירת העולם הנוצרי בקונסטנטינופול מאז המאה הרביעית לספירה.

כך אמר מחבר ספר הזוהר, שחיבורו יוחס בעולם המסורתי לר' שמעון בר יוחאי, תנא בן הדור הרביעי, תלמידו של רבי עקיבא שנהרג בדור השמד, שחי בדור שאחרי מרד בר־כוכבא: 'זה הוא עם ישראל שאין מי ששליט עליו לבד משם עליון זה. ועתה בגלות שולט עליו סטרא אחרא'.²⁰

העבר המקראי, שהסתיים בצורה טראגית בימי החורבן והגלות מימי מגילת איכה בחורבן בית ראשון, ובתקופת מדרשי הגאולה בעקבות חורבן בית שני, והעתיד המשיחי הנכסף, שעמד בסימן אחרית הימים, גאולה, עת קץ, שחרור השבויים והמשועבדים ותיקון עולם, מכאן, ובסימן נקמה בגויים הצוררים, מכאן, לא היו כפופים לסד העובדות ההיסטוריות או לגבולות רציונליים. ואילו ההווה ההיסטורי לאורך הגלות, שתואר כחיים תחת שלטונו של סמאל הרשע, שהיהודים חיו בו בעל כורחם כגולים, כשבויים, כמשומדים בעל כורחם או כנרדפים, היה פעמים רבות מייסר ובלתי נסבל, והיה תמיד כפוף לעובדות ההיסטוריות ולגבולות רציונליים בני הזמן, בעוד שהעבר המקראי, הזכור מתיאורו הכתוב כתחום שלטונו של אלוהים, והעתיד המשיחי המיוחל, הכפוף לשלטונו של משיח בן דויד, היו יכולים להתפרש לכל כיוון אפשרי ובלתי אפשרי, ברוחם היוצרת של הממתינים לדרור, לישועה וגאולה, ובנפשם של הנכספים לנקמה.

עיצוב דמות המשיח בזיקה לחורבן, לשבר ולכאוס, ביטא מטרה כפולה: המטרה הראשונה הייתה לבנות לקהילה היהודית הגולה עוגן של וודאות על־היסטורית שיש לה עתיד ויש לה סיכוי, ולעצב אופק שמימי של תקווה, או סדר היסטורי אלוהי, מקודש, נצחי, קבוע וידוע מראש, המעוגן בעתיד של גאולה וישועה, של שיבת ציון וקיבוץ גלויות, שכולם תלויים במשיח, המוציא לפועל של ההבטחה האלוהית. עם המשיח לא היו לגולים הנודדים ‘במצולות ים הגלות’ שום יחסי גומלין, הם רק התפללו מדי יום לבואו בעת קץ, בזמן הגאולה, ולעתים ספרו על מר גורלו במדרשי הגאולה; המטרה השנייה הייתה להסיט מהארץ לשמים - במקום שמובטחים בו זיכרון נצחי של העוול הכרוך בסבל וברדיפות, ועדות נצחית על העונש המובטח לחוטאים ולרודפים עושי העוול, ומובטח בו משפט צדק משיחי ודין צדק אלוהי נצחי לסובלים ממעשי אי הצדק ועיוות הדין, ולנמקים בייסוריהם מול העוול הארצי השרירותי שאין לו תקנה - את רגשות הזעם והשנאה ואת הרצון העז לנקמה של שרידי הנצורים, ההרוגים, הפליטים והעקורים, הכלואים, המשומדים, השבויים והגולים. כל אלה הגיעו כעבדים חטופים ושבויים, מושפלים ומובסים, אחרי המרד הגדול נגד הרומאים בימי טיטוס ואספסיאנוס בשנות השבעים של המאה הראשונה לספירה, ואחרי מרד בר כוכבא, בימי אדריאנוס, בשנות השלושים והארבעים של המאה השנייה לספירה, לחופי הים התיכון, לאיטליה ויוון, או לצפון אפריקה וספרד. הגולים השבויים והחטופים, שארצם חרבה, התיישבו במקומות שונים כבני בלי ארץ חשודים, ככופרים מתבדלים, או כפליטים נודדים לא רצויים, זרים ומוזרים, כעקורים חסרי שורשים, כבני דת לא מוכרת, שנחשדו בקשרים לרוחות רפאים ותוארו בעוינות כנוכריים וחשודים, שאינם מכירים את שפת הגלות ותרבותה, שהפכו עד מהרה מחשודים לנאשמים שנואים, לכופרים שיש להעבירם על דתם ולאשמים בכל רע.

*

עיצוב דמות השכינה בזיקה לחורבן, ביטא את השאיפה להעניק קול חדש בעל משמעות, קול על־זמני ועל־היסטורי, לסבלם של הגולים בהווה, ולהפקיע את מצוקת החורבן וסבל הגלות מהסופיות המייאשת, הבלתי ניתנת לשינוי בהווה, ומהשרירותיות המייסרת שלהן, ולעצב אופק חדש של חזון, תקווה ושינוי, הקשור ב‘תיקון עולם’ בשמים ובארץ, או במעשה ידי אדם, קטנים ככל שיהיו, ביחס לדמות שמימית מטמורפית, סובלת, גולה, נודדת, נואשת, בוכה, כלואה, מזדהה, מקווה, מייחלת ומנחמת, נושעת ונגאלת. השכינה הנודדת והעם הגולה שתיאר אותה, נמצאו תמיד ביחסי גומלין משתנים, מתפתחים והולכים. השכינה הפכה לישות מטמורפית דו־מינית, או לישות אנדרוגינית, המכונה בשם ‘המלאך הגואל המשתנה מזכר לנקבה’, והעם הופך מגולה לגואל, או מעם הנודד בגלות ומצפה לגאולה מידי המשיח, לגואל אנושי של השכינה הגולה, השבויה בבור ההפכה.

דמותה של השכינה היא יצירה לשונית ומושגית חדשה של חכמים שפעלו במאות הראשונות אחרי חורבן בית שני, והיא משקפת את ההכרעה של ההנהגה לברוא עולם חדש במציאות היסטורית טראומטית שאין בה יותר מקדש, כהונה, עלייה לרגל ומחזורי פולחן של עבודת הקודש. בעולם בתר־מקראי חדש זה, שאין בו יותר מקום מקודש, או פולחן מקודש או זמן מקודש, ואין בו מדינה יהודית ריבונית או שלטון יהודי, נוצר עולם דתי חדש אשר בו האלוהות מתפצלת כביכול לשניים: לאל טרנסצנדנטי נעלם שאינו מדבר עוד לנביאיו ואינו פועל יותר בעולם, ולאלוהות אימננטית גולה שאינה יכולה לפעול כדי לשנות את המציאות ההיסטורית: או לאל ההיסטורי המקראי, הכול יכול, הבורא, המשגיח והמחוקק, נותן התורה שבכתב לעמו בפי נביאיו, המתמקד במרחב על־ארצי ונעלם במרומי השמים וחורג מגבולות ההיסטוריה, משעה שעירו חרבה, מקדשו נשרף ועמו נשבה והוגלה, רובו ככולו, שכן האל הנקרא בשם 'המקום' אחרי חורבן המקדש, בשעה שאין לו מקום, איננו נגלה עוד לנביאיו ומדבר אליהם, ואינו נודע עוד בעיר אשר בחר לשבתו, מצד אחד; ולאלוהות אימננטית מבוזרת במתכונת חדשה שאינה תלויה בזמן, במקום או בפולחן, או בפעולה בהיסטוריה, בדמותה של השכינה הגולה והדוויה, חסרת הישע, שהסתלקה מקודש הקדשים בתשעה באב, אחרי שחרב המקדש, בטלה עבודת הקודש, נהרסה עיר המקדש ונחרבה ארץ הבחירה. השכינה הסתלקה ממקומה ויצאה לגולה כאסירה ושבוייה, כדי לנחם את בניה, הממשיכים ליצור את התורה שבעל פה, מצד שני. מרחב הפעולה הכמעט יחידי שהיה פתוח כמרחב בעל משמעות בפני העם הגולה והשכינה הדוויה, היה המשך עולם הלימוד, עולם הדיבור והיצירה בלשון הקודש, בכל מקום שרק אפשר. אולם, באימפריה הרומית, מאז ראשית שנות העשרים של המאה השישית לספירה, התערב הקיסר בלשון קריאת התורה של היהודים ובמטרת לימוד התורה, ואסר עליהם לעסוק בתורה שבעל פה בשום שפה. זה היה המצב מאז גזירות יוסטיניאנוס בשליש הראשון של המאה השישית לספירה (נובילה קמ"ו).²¹

השכינה, כאמור, זוהתה עם התורה שבעל פה הממשיכה ונוצרת, שהפכה בחוק הרומי הנוצרי, לאסורה ולנרדפת, וזוהתה עם עולם הלומדים בעל פה ובכתב, בהיתר או באיסור.

השכינה גולה ונודדת עם הגולים או עם השבויים, העבדים והחטופים, ומצויה עמהם בכל מקום שבו הם מתפללים לשוב לציון בלשון הקודש, או בכל שעה שבה הם זוכרים את העבר המקראי הכתוב בשפה העברית, או בכל מקום ובכל זמן שבו הם מלמדים את בניהם לקרוא בלשון הקודש ונוצרים את העבר הכתוב ולומדים את התורה שבכתב, מקום המפגש עם האל המקראי, בבחינת חוטי השְׁתִי, ויוצרים אותה מחדש, אחרי חתימת המקרא, כיצירה דרשנית ופרשנית רב־קולית, הנודעת כתורה שבעל פה, בבחינת תוספת חוטי העֵרֶב. דמות חדשה־עתיקה זו, המתגבשת מחדש בצביון נקבי מובהק, בזיקה לקולה המקונן של בת ציון ממגילת איכה, שלקינתה אין שומע, בזיקה לציון החרבה ולמקדש ההרוס, אשר מקודש הקדשים שבו גורשה השכינה ויצאה לנדודיה, בזיקה לירושלים, ציון, שהפכה לעיים ואלוהיה נטש אותה, ולכנסת ישראל הגולה, קהילת ציון הנרדפת, המושפלת והמשועבדת, נקראת בשם שכינה, משום שהיא שוכנת עם בני ישראל בכל מקום שבו הם נמצאים ויוצרים קשר רציף של תפילה או לימוד, דרשנות ופרשנות, ביאור ועיון, הלכה ואגדה, המיוסד על קריאה, כתיבה, לימוד, שינון ודיבור באותיות לשון הקודש, ומצרפים בבחינת שְׁתִי וָעֵרֶב את העבר להווה. העובדה שלימוד המשנה נאסר בידי השלטון הרומי, העצים את החיבה לשכינה ולרעיון התורה שבעל פה הנוצרת כל העת בפי הלומדים בכל מקום ובכל זמן.

המושג שכינה נגזר מהפועל המקראי לשכון, משורש ש.כ.נ. המתאר את הנוכחות האלוהית במחנה הקודש, בסדר הדברים האידיאלי שבו יש מקדש על הר ציון והאל שוכן בו: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כ"ה, ח); שכינת האל בקרב עמו נזכרת בדבר האל בפרשה המצווה על בניית בית לה‘: “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים” (שמות, כ"ט, מה); כמו גם בפסוק המתאר את שכינת האל במקדש - "ה’ צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח, י"ח). אולם מאז חורבן המקדש השכינה איננה שוכנת עוד בהר הקודש ואיננה מצויה במקום אחד, בקודש הקודשים במקדש על הר ציון, אלא בכל מקום שבו נשמעת, נקראת ונלמדת לשון הקודש, בכל מקום שבו מדוברת השפה העברית הכתובה בתורה ובתפילה, בברכות ובפיוטים, במשנה ובמדרש, בכל מקום שבו לומדים תורה או נושאים תפילה בלשון הקודש. הפועל המקראי המתייחס לשכינת האל, ושם הפועל המוטה תמיד רק בלשון זכר, הפכו אחרי החורבן לשם עצם ולשם פועל הקיים בלשון חכמים רק בגוף נקבה. ‘דיבור שכינה’, ‘גילוי שכינה’ או ‘גלות השכינה’ או ‘כנפי השכינה’ או ‘חיק השכינה’ וניבים רבים נוספים כמו ‘השכינה עולם הדיבור’, משקפים את הקשר ההדוק בין הגולים לבין השכינה הגולה עמהם.

במאות הראשונות אחרי חורבן בית שני, בתקופה שבה הסתיימו באופן סופי כל סדרי העולם המקראי, שהאל הנצחי והכול יכול במרכזו, שוכן במשכן או במקדש בקרב עמו הנבחר, בארץ הבחירה ובעיר הקודש, בסדר אידיאלי המצרף אחדות של זמן מקודש, מקום מקודש, זיכרון מקודש ופולחן מקודש, הקשורים בנבואה ובכהונה, סביב עיר הקודש ועבודת הקודש במקדש, אל שדברו הנצחי נישא בפי נביאיו כתורה שבכתב - עם חורבן ירושלים, הרס קודש הקדשים, ביטול עבודת הקודש במקדש וסיום הריבונות היהודית והיצירה המקראית המיוסדת על נבואה וכהונה, חוק ומצווה - תקופה כאוטית שבה נתפש העולם כחרב ואלוהים נתפש כנעדר, כפי שמתוארת המציאות בספרות ההיכלות ובמדרשי הגאולה, המתארים בלשון עתיד חזיוני, הנגלה ליורדי מרכבה בשמים, בלשון הארמית, את מה שהתרחש בעבר ההיסטורי אחרי החורבן:“המקדש הקדוש לחרבה יהיה, וההיכל לאש בוערת, ודירת המלך תהיה לשממה, ואשת המלך תשב אלמנה, ובתולות ובחורים לבזה יהיו, ובני המלך להרג, והמזבח הטהור לשיקוצים, והשולחן הערוך יבזוהו השונאים, וירושלים לעיים תהיה, וארץ ישראל לזוועה.”²² - נולדו מתוך התוהו ובוהו ההיסטורי, ומתוך הדים נקראים או נשמעים של זכרי דברים עתיקים במקרא, שני מושגים חדשים, המשיח הכבול הכלוא ברומא הרשעה, והשכינה השבויה בתהום ההפכה או בעמק הבכא. מושגים אלה מתארים ישויות על־ארציות, מטמורפיות, גולות וגואלות, כבולות, שבויות, כלואות ומשחררות, סובלות, נושעות, נגאלות ומושיעות, בעולם שהאדם הסובל המצפה לישועה משמים, עומד במרכזו, והתורה שבעל פה שהוא לומד, מחדש, מפתח ויוצר, בבחינת הלכה ואגדה, אגדות החורבן ומדרשי גאולה, מחזור ימי השנה ומועדיה וסידור התפילה, היא תקוותו ונחמתו.

מצד אחד מתפתחת דמות המשיח הכבול, המנציח ומתעד בהווייתו את הסבל והעוול, והמושגים חבלי משיח וביאת המשיח ו’נקם ישיב לצריו', הקשורים בנקמה ובדין צדק שמימי במציאות שאין בה משפט צדק ליהודים בשום ערכאה משפטית ארצית בעולמם של הגויים שהפכו להם לאויבים ורודפים, וקשורים בישועה ובגאולה הכרוכה בחורבן, שכן המשיח נולד כאמור לעיל, בתשעה באב, מועד חורבן המקדש; ומצד שני מתעצמת דמותה של השכינה הכלואה בבור שביה, המכונה בשם עמק הבכא או ההפכה, שנולדה אף היא בתשעה באב, כשהסתלקה מקודש הקדשים שחרב עם חורבן המקדש. השכינה מזדהה עם בניה השבויים בארץ ומתייסרת בייסורי בניה הגולים, המתוארת במושג גלות השכינה, שהפך במהלך הדורות לגאולת השכינה, התלויה במעשי אדם הנודעים כ’תיקון עולם'.

מושגים על־זמניים אלה, המבטאים את כיסופיהם של המובסים והמנוצחים, השבויים, המשועבדים והגולים, נוצרו אחרי החורבן, מעומק החולשה התבוסה והאין־אונים, משעה שעלה הצורך העמוק בניסוח חדש של תפישת האל המקראי, הכול־יכול, על ממדיו הטרנסצנדנטיים והאימננטיים המוכרים, משעה שהפך מאל נוכח לאל נעדר, ונוצר הצורך בייצוג כפול של חוויה חדשה. המדובר היה בייצוג חדש של חווית הייסורים והאין־אונים במרחב ההיסטורי, בעקבות הגלות והחורבן, אבדן הריבונות ואבדן הסיכוי להיות עם ככל העמים, השוכן בעירו ובמולדתו, דובר בשפתו ומנהל את חייו, במסגרת שמעניקה לחוויה המייסרת, תבנית, הקשר ומשמעות מטמורפית, בדמותה של השכינה, מצד אחד; ובייצוג חדש של התקווה העל היסטורית, זו הנראית חסרת כל סיכוי במציאות העוול הנגלית לעין, שבה לא היה שום סיכוי לצדק היסטורי, או לשינוי גלגל ההיסטוריה מגלות לגאולה, בדמות המשיח הגואל והנוקם, זה המשנה את כל סדרי הזמנים, מצד שני.²³

דבריו של חוקר הקבלה והמשיחיות, פרופ' גרשם שלום, מיטיבים להבהיר דיאלקטיקה זו: “עצמתו של הרעיון המשיחי שקולה כנגד חוסר־האונים לאין־סוף המתגלה בהיסטוריה הישראלית בכל דורות הגלות, כשלא היה בכוחה לעלות ולהופיע על במת ההיסטוריה העולמית..”.²⁴

השכינה, שהייתה במקורה בדברי חכמים האנשה (פרסוניפיקציה) של הנוכחות האלוהית האימננטית בעולם, נוכחות נגלית ונסתרת,²⁵ הפכה במהלך הדורות אחרי החורבן לישות אלוהית מובחנת, הנוכחת רק בלשון נקבה, שנוצרה כביטוי חדש לחוויית הייסורים ההיסטורית, והפכה לישות שבויה וכלואה נטולת כל כוח, שאין בכוחה לפעול או לחולל שינוי בהיותה גולה ושבויה. אולם, בעת ובעונה אחת, הפכה השכינה הדוויה במסורות השונות, הן למקור לבקשת נחמה בנוכחות אלוהית נקבית מנחמת בהווה, המלווה את הלומדים והמתפללים בכל מקום ובכל זמן, והן לתקווה מטמורפית על־היסטורית, התלויה בהפיכתה מגולה לנגאלת בזיקה למעשי העם, האמור לחזור בתשובה ולעסוק בתיקון עולם ובגאולת השכינה, כדי לקדם את ביאת המשיח ואת עידן הגאולה;

המסורת המיסטית באגדת רבי ישמעאל בספרות ההיכלות ובמדרשי הגאולה קבעה באופן חד משמעי את היחס בין חטאי העם הכבדים, לעונש הגלות הקצוב מראש, מכאן, ואת הציפייה לחזרתו בתשובה של העם החוטא, כתנאי לגאולה שמועדה קבוע וידוע מראש, ולביאת המשיח שמועדה מסור רק בידי שמים, מכאן. התנא רבי ישמעאל כהן גדול, גיבור ספרות ההיכלות הנמנה עם הרוגי מלכות בדור השמד, יושב בתענית ותפילה ומספר למאזיניו על ‘ירידתו במרכבה’ או על עלייתו לשמים ועל מה שלמד שם מדמות שמימית ששמה אכתריאל יה ה' צבאות, הנודעת לנו קודם לכן, מעדותו של ר' ישמעאל שנכנס לפניי ולפנים אחרי שהמקדש חרב, בבבלי, במסכת ברכות ז ע"א.

“אמר ר' ישמעאל כך אמר לי אכתריאל יה יהוה אלקי צבאות: ידידי ישמעאל, תדע לך שלא נתתי לכל אומות העולם לשעבד בישראל אלא יום אחד בעולם הזה [יומו של הקב”ה אלף שנה] על ידי שעזבוני והשתחוו לאלוקים אחרים והעמידו צלם בביתי ודחקתי את שכינתי ממנו [נ“א: ורחקו את שכינתי ממנו] אשר נשבעתי לשכן את שמי שם לעולם, והכעיסוני והמרוני המה מלכיהם ושריהם וכוהניהם ונביאיהם, והיו שבע מאות שנה חלוקים מעלי, ונשבעתי שאני מכניעם…את שריהם יהרוגו ומלכיהם ישחיתו.. בחוריהם ישכילו [מלשון שְׁכוֹל] ועולליהם ירטשו, ועל זקניהם יכבידו עולם..עד שהם נמקים בעוונם ובעוון אבותיהם. או שהם שבים אלי או שהקץ מתמלא! לכן שלחתי אליהם ביד עבדי הנביאים שאני עתיד לפקוד עליהם את ימי הבעלים אשר הקטירו להם. וכשם שהכעיסוני שבע מאות שנה כך אני עתיד להכעיסם ולהקניאם בגוי נבל אשר לא חלקתי לו מלכות ביום שהעליתי גורלות על כל העמים. [נ”א וכשם שעזבוני שבע מאות שנה ועבדו לבעלים, כן אעזבם אני ואטשם ביד אכזרים שבע מאות שנה ואין להם מושיע - לא כהן ולא מורה לא נביא ולא מלך, לא נגיד ולא שר..] עד שהם חוזרים ושבים בתשובה בתפילה ובתחנונים, והם מבקשים את פני - וגם אנוכי אמצא להם והשיבותים אל אדמתם. מיד שמעתי בת קול יוצאת ואומרת: ידידי ישמעאל תדע לך שאם ישראל שבים בתשובה מיד נגאלים, שכך התניתי לישעיה בשובה ונחת הושיען.

אמר ר' ישמעאל: השיבותי דבר כלפי מעלה ואמרתי: ואם אינם עושים תשובה אינם נגאלים לעולם? אמר לי: אני מעמיד עליהם מלך שגזרותיו קשות כהמן, ועל כרחם שלא בטובתם הם שבים אלי… אמר לי או שמא ימקו בעוונם או ישלם הקץ…עד שהם חוזרים ושבים עלי בתפילה ובתחנונים. ואם מבקשים פני, גם אני אמצא להם והשיבותים על אדמתם. אמר רבי ישמעאל אני הייתי מחשב בחשבון…ומצאתי כתוב בדיו (דניאל ט כד־כה) שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל־עַמְּךָ וְעַל־עִיר קָדְשֶׁךָ, לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע ולחתם (וּלְהָתֵם) חטאות (חַטָּאת) וּלְכַפֵּר עָו‍ֹן, וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים; וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. [וְתֵדַע וְתַשְׂכֵּל מִן־מֹצָא דָבָר, לְהָשִׁיב וְלִבְנוֹת יְרוּשָׁלִַם עַד־מָשִׁיחַ נָגִיד שָׁבֻעִים שִׁבְעָה; וְשָׁבֻעִים שִׁשִּׁים וּשְׁנַיִם, תָּשׁוּב וְנִבְנְתָה רְחוֹב וְחָרוּץ]", ומפורש שבע מאות שנה נחתך ונגזר על עמך ועל עיר הקודש ובמלאותן יכלו פושעים ויתמו חטאים ויכופר עוון עם מעט, ויביא צדיק עולמים את משיח, שהוא ספון וחתום לכל הנביאים וימשח את קדש הקדשים.²⁶

פסוקים כ“ד־כ”ז בפרק ט בספר דניאל, היו הבסיס לחישובים ביחס לביאת המשיח. יהודה אבן שמואל, המהדיר של מדרשי גאולה, מבאר בפירוט את חישובי הקצים ואת הקשריהם ההיסטוריים בתקופות השונות, אולם לא באלה ענייננו כאן, אלא אך ורק בתודעה הקובעת שזמנה של הגלות קצוב, קבוע וידוע מראש, וסופה של הגאולה לבוא, בתפישה היסטורית אלוהית קבועה וידועה מראש, שמבטיחה את ביאת המשיח במועד ידוע מראש. החשבונות הסתומים על עת קץ בספר דניאל, הנקשרים בביאת המשיח ובמשיחת קודש הקודשים, כלומר, בבנייה מחודשת של המקדש בזמן הגאולה, אחרי חזרת העם בתשובה, הזינו חישובי קץ רבים והעלו ציפיות משיחיות רבות לאורך הדורות שקבעו תאריכים מדויקים למועד ביאת המשיח.

המשיח, שהיה במקורו שם תואר מקראי המתייחס למשיחה בשמן משחת הקודש, הנודע בספר שמות, פרק ל', פסוקים כ“ב–ל”ג, כאמור לעיל, הפך לישות על־היסטורית המופיעה רק בלשון זכר, שבה מעוגנת תקוות העם לגאולה או למהפך היסטורי ועל היסטורי, לחזרתו לארצו, אחרי דין צדק שמימי המסור בידי המשיח, המבטיח עדות נצחית על כל עוול שנעשה למקדשי השם לאורך ההיסטוריה, לצד הבטחת נקמה מרה באויביו ורודפיו, שוביו ומעניו. ההיסטוריה הקדושה הידועה מראש, הנעה בין ציר הגלות, כעונש אלוהי על חטאו של העם בעידן המקראי, לציר הגאולה, התלויה בחזרה בתשובה של העם החוטא, וקשורה בחישובי קץ הנזכרים בספר דניאל ביחס לשלטון ארבע המלכויות, שסיום שלטונן במלחמת גוג ומגוג, שבה מלכויות מתגרות ולוחמות זו בזו, מבטיח את ביאת המשיח, הייתה עוגן של תקווה ונחמה לגולים שציפו לגאולה ולביאת המשיח כדי להיחלץ מייסורי הגלות. האגדה המשיחית תיארה בהרחבה את המשיח המתעכב והמתמהמה בהווה כפצוע וחדל אישים, כאסיר מעונה הכלוא בבית האסורים, לצד תיאורו בעתיד כגיבור רב אונים הנוקם במעניו.

התשתית לעיצוב החדש של המשיח כפאסיבי בהווה וכאקטיבי בעתיד, או ככלוא ושבוי בידי האויב בהווה, וכנוקם באויב בעתיד, לפני שיהפוך לגואל עמו בעת קץ, הייתה באזכורים שונים של משיח בן דוד במסורת המקראית,²⁷ שהיוו תמיד את תשתית חוטי השתי לכל דיון בביאת המשיח, אולם על חוטי השתי המקראיים נוספו בכל דור חוטי ערב חדשים מתערובת ניסיון הדורות, שארגו למשזר חדש של שתי וערב את חוטי המציאות ההיסטורית המשתנה, במסגרת רשת הכמיהות והאכזבות של הציפיה המשיחית שקשרה בין העבר המקראי לעתיד המשיחי. דימויו הבלתי צפוי של המשיח אחרי חורבן בית שני בתלמוד, במסכת סנהדרין, במדרשי הגאולה, בספרות ההיכלות, ובדברי חכמים בפסיקתא רבתי ובפרקי משיח, במחזור ויטרי ובחיבורי אגדה ומדרש נוספים, כהשלכה של סבלם של הגולים, היה של גולה, נכה וחולה, פצוע ונבזה, או של מצורע, היושב בשערי רומי העיר הגדולה (בבלי, סנהדרין צח ע"א), או של אסיר כבול ברומי הרשעה שהחריבה את ירושלים:

בספר זרובבל, חיבור אפוקליפטי החוצה גבולות היסטוריים וגיאוגרפיים, המספר אגדות משיחיות על הגלות והגאולה מהשליש האחרון של המאה השישית לספירה, בסביבות שנת 570, מתואר דיאלוג בין זרובבל בן שאלתיאל, שליט יהודה האחרון מבית דויד, לבין המשיח, בשעה ששניהם נפגשים ב’נינוה העיר הגדולה, עיר הדמים', היא ‘רומא הרשעה’, דיאלוג המתמצת את ייחודה של הדמות המשיחית בתקופה הביזנטית, באלף הראשון לספירה. כך מספר זרובבל בן שאלתיאל:

“ותשאני רוח בין השמים ובין הארץ ותוליכני לנינוה העיר הגדולה היא עיר הדמים…וראיתי איש נבזה ופצוע. ויאמר אלי האיש הפצוע והנבזה: זרובבל מה לך פה? ואען ואומר: רוח ה' נשאני באשר לא אדע ויוליכני למקום הזה… ושאלתי לו: מה שם המקום הזה? ויאמר אלי: זאת רומא רבה. ואומר לו: מי אתה ומה שמך ומה אתה עושה במקום הזה? ויאמר אלי: אני משיח ה', ואני אסור פה בכלא עד עת קץ”.²⁸ המשיח כלוא ב’רומי הרשעה' או ב’רומא רבה', המכונה גם ‘נינווה עיר הדמים, כגולה ושבוי, בדומה לבני עמו השבויים והכלואים המייחלים לגאולה, מתואר ב’פרקי משיח’ כעד סובל הכלוא בבית האסורים ומייחל לשחרורו בידי האל: “האות העשירי הקב”ה מוציא את משיח בן דוד שהוא סגור בבית האסורים",²⁹ ואף הוא כמותם מתואר כמי שמצפה לחורבנה של ‘רומי הרשעה’ שהחריבה את ירושלים עיר הקודש, על פי מאזן הצדק האלוהי העל־היסטורי: “שוש אשיש בימות המשיח. אשיש במפלתה של רומי הרשעה.”³⁰

רומא, בירת הקיסרות הרומית המערבית, נחרבה בשנת 453 לספירה עם כיבוש רומא בידי אטילה ההוני. בעשור הקודם, בשנת 445 רומא נבזזה על ידי הברברים והוונדלים. זהותה הגאוגרפית וההיסטורית המדויקת של ‘רומי הרשעה’, השנואה כל כך במדרשי הגאולה ובספרות ההיכלות, אינה ודאית, שכן רומא האלילית, השוכנת על גדות הטיבר, שהחריבה את ירושלים ובנתה במקומה את איליה קפיטולינה בימי הקיסר אדריאנוס בשנות השלושים של המאה השנייה לספירה, שאף הקים מקדש ליופיטר במקום בית המקדש היהודי, נעזבה וננטשה, משעה שהקיסר קונסטנטין הפך במאה הרביעית מעובד אלילים רומי לנוצרי אדוק, ובחר להעביר בשנת 330 לספירה את בירתו מרומא האלילית שעל גדות הטיבר, לרומא החדשה Nova Roma על גדות הבוספורוס, שנקראה בראשיתה בשמה העתיק ביזנטיון (ביוונית: Βυζάντιον, בלטינית: Byzantium. לעיתים מוזכרת העיר בשם ביזנץ) שהפכה לעיר הבירה של האימפריה הרומית המזרחית (ביוונית: Ανατολική Βασιλεία Ῥωμαίων), הידועה בשם האימפריה הביזנטית או ביזנטיון. שם עיר הבירה החדשה של האימפריה המזרחית הוסב בשנת 330 לספירה מביזנטיון לקונסטנטינופול [עירו של קונסטנטין], שהפכה לבירת הנצרות המזרחית לאורך אלף שנה. קונסטנטינופול, או רומא החדשה, היתה מקום מושבה של הכנסייה הביזנטית, שעמדה בראש הנצרות המזרחית דוברת היוונית. רומא החדשה, קונסטנטינופול, נקראה במקורות העבריים בשם קושטנדינא ובקיצור קושטא. אחרי למעלה מאלף שנה, בשנת 1453, נכבשה קונסטנטינופול הנוצרית, בירת האימפריה הרומאית המזרחית, דוברת היוונית - עירו של קונסטנטין שקרא ליהודים בשם “היהודים השנואים”, “זעומי אלוה”, ובנו קונסטנטיוס קרא להם בשם “רוצחי אלוה” - בידי הצבא הטורקי העות’מני והפכה לאיסטנבול המוסלמית דוברת הטורקית. היהודים הגולים ברחבי האימפריה המזרחית, או היהודים שנותרו בארצם תחת שלטון האימפריה הרומית שהחריבה את עירם ואת מקדשם, סיפרו אגדות לאורך האלף הראשון על חורבן רומא הרשעה, שהפכה את עיר הקודש למדמנה,³¹ בין אם התכוונו לרומא המערבית דוברת הלטינית שנחרבה, ובין אם התכוונו לרומא המזרחית דוברת היוונית שפרחה במשך אלף שנה, לפני שנכבשה בידי המוסלמים. רומא החדשה, המזרחית, כמו רומא הישנה, המערבית, הפכה להיות סמל העיר שהחריבה את ירושלים וקעקעה את המקדש. מימי הקיסר קונסטנטין שהתנצר, כשהפך מקיסר עובד אלילים רומאי, למנהיג העולם הנוצרי, הפכה רומי/קונסטנטינופול להיות לסמל הנצרות הרודפת, שנקראה בשם מלכות אדום. מדרש שמות רבה מבאר בקצרה את ההבדל בין חורבן בית ראשון בידי הבבלים לחורבן בית שני בידי הרומאים ומזכיר את טעמה של האיבה למלכות שהחריבה את עיר הקודש ואת המקדש: “והרי בבל אף היא החריבה את בית המקדש? אלא שלא קעקעה אותו; אבל אדום מה כתוב בה? האומרים ערו, ערו, עד היסוד בה!” (שמות רבה, ל"ה ד).

אגדה היא סיפור שהחברה המספרת מאמינה שהתרחש בעבר. בניגוד למעשייה שהיא סיפור שהחברה המספרת יודעת שלא התרחש ולא יכול היה להתרחש. האגדה מבטאת רחשי לב וכיסופים, מתחים ומאבקים הרוחשים מתחת לפני השטח של חיי היום יום של הקהילה המספרת אותה. את האגדות המשיחיות יש לקרוא כביטוי לכיסופים ולפחדים, לתקוות ולייסורים של הקבוצה המספרת אותן, החיה תחת כיבוש, שבי, רדיפה, השפלה ודיכוי, ולא כביטוי פשוט של המציאות היומיומית. לא פעם האגדות האנונימיות המספרות על מאבק בין המשיח הכבול, שרה של ירושלים החרבה, לבין סמאל המנצח, שרה של רומא הרשעה, שעברו בין השכבות החברתיות השונות בלשון רמזים ובעל פה, לפני שראו אור דפוס, מבטאות את חרדותיהן, שאיפותיהן ותפישת עולמן של קבוצות שנאסר עליהן להשמיע את קולן בנסיבות פוליטיות, חברתיות ודתיות משתנות. עיון באגדות השונות על המשיח שהתחברו באמצע האלף הראשון – במאה השישית, בתקופה הביזנטית, בתקופה שהתחברו בה חוקי יוסטיניאנוס, הנקראים על שמו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית במאה השישית, אשר ערך קודיפיקציה מקיפה של כל החוק והמשפט הרומי בהתפתחותו ההיסטורית בהתאמה לעולם המושגים הנוצרי, כשעל פי חוקיו היהודים הוכרחו להשתמש רק בתרגום השבעים למקרא, דהיינו לקרוא רק ביוונית את התנ"ך ולא בלשון הקודש - חושף את הפער בין סבל הגלות, אותו מייצג המשיח הכבול, חסר האונים וחדל האישים, האסור ברומי הרשעה, היא ביזנטיון/קונסטנטינופול, לבין כיסופי הגאולה, אותם מייצג המשיח הנוקם הגיבור, בשעה שישתחרר מכלאו, ינקום ברודפי עמו ומחריבי עירו ומקדשו, ויחריב את ‘רומא הרשעה’, בירת הקיסרות הביזנטית שעל הבוספורוס, ומלמד על תפקידה של האגדה לגשר בשעת משבר או בשעת ייאוש וזעם אין אונים, בין המציאות של האשם, החוטא, החלש והנרדף, לדמיון של רב הכוח הנוקם, ועל דרכה מעולמו האנושי המורכב של אדם יחיד, לתפיסתה המשותפת של חברה את עצמה.³²

מפלתה הצפויה של ‘רומי הרשעה’ שהחריבה את ירושלים, מידי שמים, מתוארת בהרחבה בהיכלות רבתי, חיבור מיסטי מספרות ההיכלות והמרכבה, שנכתב בתקופה הביזנטית בשעה שהקיסרות הרומית המזרחית שלטה בארץ ישראל במשך שלוש מאות שנה, בין השנים 324 – 638 לספירה. סיפור המסגרת של היכלות רבתי הוא ‘סיפור עשרת הרוגי מלכות’ בדור גזירות השמד, הקשור במרד בר־כוכבא ובחורבן ירושלים, שהפכה כאמור בשנות השלושים של המאה השנייה לספירה ל’איליה קפיטולינה' בימי הקיסר אדריאנוס, שהעניש את המורדים במרד בר כוכבא בחורבן עירם ומקדשם.³³ ספר היכלות רבתי מבאר את הצורך בפריצת גבולות הזמן והמקום, הנודעת בשם ‘ירידה למרכבה’ ועליה לשבעה היכלות עליונים, בדור מרד בר כוכבא, בבקשת פשר שמימי לגזירת עשרת הרוגי מלכות מקדשי השם. טעמה של הגזירה הקשה של השלטון הרומאי על עשרת התנאים שלא חטאו ונענשו בהוצאה להורג בייסורים, קשור ברעיון הנקמה ב’רומי הרשעה', המותנה בצורך לכפר על חטאם של עשרת אחי יוסף שחטאו ולא נענשו, לפי דין הצדק השמימי העל־זמני, לפני שאפשר יהיה לשמוח בחורבנה של רומא הרשעה שהחריבה את ירושלים, עיר הבירה של השלטון הרומי האימפריאלי שחטאה וטרם נענשה.

ספר היכלות רבתי שנכתב בארץ ישראל הביזנטית, אחרי חורבן ירושלים בעקבות מרד בר־כוכבא, בתאריך לא ידוע בשליש השני של האלף הראשון לספירה, בין המאה השלישית למאה השישית, מתאר את ‘הירידה למרכבה’ של התנא ר' ישמעאל כהן גדול, או את העלייה המיסטית להיכלות עליונים של הכהן הגדול, שהיא עלייה לעולם המלאכים המשוררים, מהללים, מברכים ומשבחים את האל היושב על כיסא הכבוד המתואר כמרכבת הכרובים, בעולם המרכבה.

עולם המרכבה, ששמו נגזר מהפסוק המתאר את חזונו של דויד בן ישי על בנין קודש הקודשים, ‘ולתבנית המרכבה הכרובים זהב לפורשים וסוככים על ארון ברית ה’" (דברי הימים א, כ“ח, י”ח) או מלשון מרכבת הכרובים בקודש הקדשים במקדש, מנציח את עבודת הקודש בשבעה היכלות עליונים בשירת הקודש של המלאכים והכרובים, הקשורה בתפילת הקדושה בבית הכנסת.

התנא, ר' ישמעאל בן אלישע, שהיה יורד מרכבה על פי מסורת ספרות ההיכלות, והיה כהן גדול על פי ייחוסו הנזכר במשנה ובתלמוד, והיה תנא נודע בדור יבנה, נמנה עם עשרת הרוגי מלכות בשנות השלושים של המאה השנייה לספירה בדור השמד, לפי מסורת מדרשי ‘עשרת הרוגי מלכות’ והפיוט ‘אלה אזכרה’, ונמנה עם בעלי מסורת המרכבה המיסטית, המפורטת בספרות ההיכלות והמרכבה, משום שנודע כמי שנכנס לִפְנַי וְלִפְנִים אחרי חורבן בית שני, והקטיר קטורת לפני אכתריאל יה ה' צבאות, כמתואר בספרות ההיכלות (סינופסיס, סעיף 151), ובברייתא בבבלי, ברכות ז ע"א. בעקבות חורבן ההיכל הארצי וביטול עבודת הקודש במקדש החרב בירושלים שנחרשה לעיים, והפכה לאיליה קפיטולינה שמקדש יופיטר נבנה בה במקום היכל ה‘, עיר רומית חדשה אשר הכניסה אליה נאסרה על כל היהודים, יצרו חוגים כוהניים שרצו להנציח את זכר המקדש החרב ואת זכרה של עבודת הקודש שבטלה עם החורבן, מציאות מיסטית חדשה בעולם בית הכנסת שנקרא ‘מקדש מעט’. חוגים אלה הנודעים בשם בעלי ההיכלות ויורדי המרכבה, יצרו ברוחם ובשירתם עולם שמימי שמצויים בו שבעה היכלות עליונים נצחיים ומשרתים בו מלאכי השרת המקודשים בעבודת הקודש הנצחית, הממשיכה דבר יום ביומו במרומים, כשם שנערכה בידי הכוהנים והלוויים במקדש. עולמות נסתרים אלה נודעו ליורדי המרכבה, התנאים ר’ ישמעאל בן אלישע כהן גדול ור' עקיבא בן יוסף שנכנס לפרדס, שנגזרה עליהם גזרת ‘עשרת הרוגי מלכות’ בדור השמד, העולים בעיני רוחם להיכלות עליונים, מבררים את טעם הגזירה בזיקה לחורבן רומי הרשעה, ושומעים את שירת הקודש של מלאכי עליון המשבחים את קונם ומשוררים את תפילת הקדושה, ושבים מהשמיים לארץ כמחברי שירת הקודש וספרות ההיכלות והמרכבה, אותה הם מכתיבים לתלמידיהם.³⁴

לדברי ‘ספר היכלות רבתי’, ר' ישמעאל כהן גדול ירד למרכבה או עלה לשבעה היכלות עליונים, בהוראת מורו, התנא ר' נחוניא בן הקנה, כדי לברר את טעמה של גזירת עשרת הרוגי מלכות, מקדשי השם, בדורו של אדריאנוס קיסר. המספר של הסיפור המיסטי העל־היסטורי, מבקש להאיר את סתרי החשבונות העל־זמניים של הצדק האלוהי, שתמיד יש בו דין ויש דיין, יש בית דין שמימי ויש זיכרון על זמני על מעשי החטא והעוול של האויבים בארץ, כמו על העונש והגמול שמובטח להם משמים, בתקופה שלא הייתה ליהודים שום מערכת חוקית או ערכאה משפטית שהיו יכולים לפנות אליה ולהשמיע את טענותיהם במציאות ההיסטורית. בעל היכלות רבתי קושר את רומי הרשעה, שחטאה בחורבן המקדש ולא נענשה, ממנה יצאה גזרת עשרת הרוגי מלכות על מקדשי השם בדור התנאים, עם סמאל הרשע שרה של רומי, שחטא ולא נענש, ועם הנקמה הצפויה ברומי הרשעה, מלכה וכל תושביה בעקבות קידוש השם של עשרת הרוגי מלכות, שלא חטאו ונענשו.

סמאל הרשע, שרה של רומי הרשעה, שהפכה במרוצת הדורות לסמל שמימי נצחי של כל העולם האלילי הרודף, שהפך לעולם הנוצרי הרודף ועושה העוול, אויב נצחי של העם היהודי, הנאשם על לא עוול בכפו בעלילות שווא, ילווה את הסיפור על המשיח הנוקם היוצא לעשות דין צדק באלה שהחריבו את עיר הקודש והרסו את עבודת הקודש במקדש בירושלים, באלף הראשון לספירה, בעולמם של יורדי המרכבה ובעלי ההיכלות ומחברי האגדה המשיחית במדרשי הגאולה בארץ ישראל. סמאל הרשע, שרה של רומי הרשעה, יעבור מהאלף הראשון לאלף השני לספירה, כבן דמותו המנוגד של המשיח הכבול, התגלמות החורבן והגלות, מצד כוחות הרשע הקוסמיים של מלכות הסטרא אחרא, בעולמם של המקובלים והחסידים, הנאבקים למען ניצחון הסטרא דקדושה, על כוחות הסטרא אחרא, החל מספר הזוהר ועד ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות.

כך נפתח סיפור עשרת הרוגי מלכות בהיכלות רבתי, שהוא הסיפור המכונן ציר מיסטי אנכי בין שמים וארץ, המכונה ‘ירידה במרכבה’, לצד ציר על־היסטורי של צדק שמימי ונקם: מצדו האחד מצויה ירושלים הארצית החרבה והמובסת בידי אויביה, רומי הרשעה וסמאל הרשע שרה של רומי, והמשיח הגולה והכלוא היושב ברומא במאסר מסמל את גודל החורבן^,, ומצדו השני נמצאת רומא הקיסרית המנצחת וסמאל הרשע שרה של רומי, שבשמו נקשרת הגזירה, והוא ועירו הם אלה שיענשו בחורבן ובמוות בעתיד הקרוב, בעקבות קידוש השם של עשרת הרוגי מלכות, המועלים כקרבן אדם בדור השמד. הסיפור איננו סיפור היסטורי אלא אגדה משיחית המבטאת את הלך הנפש של הדורות שזכרו את חורבן בית שני ואת חורבן ירושלים בימי אדריאנוס ומרד בר כוכבא, וביקשו להעניק פשר על־זמני לסבל בארץ ותקווה כפולה: הן לדין צדק למעונים, הן לנקמה משיחית ולעונש מידי שמים למענים:

"אמר ר' ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאה שמועה קשה מרומי, מכרך גדול של רומי, לומר תפשו מאבירי ישראל ארבעה אנשים ר' שמעון בן גמליאל, ר' ישמעאל בן אלישע, ור' אלעזר בן דמה ור' יהודה בן בבא ושמונת אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם:

וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזירה זו עמד והורידני למרכבה. וביקשתי מסוריא שר הפנים ואמר לי עשרה כתבו בבית דין של מעלה ונתנו לסמאל הרשע שרה של רומי לומר לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזירה גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת (שמות כ“א ט”ז).³⁵ לפי שעמדה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה לפניו ריבונו של עולם כתבת בתורתך וגונב איש ומכרו מות יומת ובני יעקב שגנבו את יוסף אחיהם ומכרוהו מה תהא עליהם? מיד נתנה רשות לסמאל להכחיד עשרה אבירים תחתיהם להשלים גזירה זו ושמורה לו נקמה זו להנקם ממנו עד שתגיע עת יפקד ה' על צבא המרום במרום ועל סמאל מלכו שהוא נשחט ומוטל הוא וכל שרי מלכויות שבמרום כגדיים וכבשים של יום הכפורים. אמר ר' ישמעאל כל התראות הללו וכל התנאים התרו והתנו בסמאל הרשע והוא אמר קבלתי עלי ויכחדו מאבירי ישראל עשרה אבירים הללו: ר' עקיבא בן יוסף ור' יהודה בן בבא ור' ישבב הסופר ור' חנינא בן תרדיון, ר' חוצפית המתורגמן, ר' אלעזר בן שמוע, ר' חנינא בן חכינאי, ר' ישמעאל בן אלישע, רבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר בן דמא. אמר ר' ישמעאל מה עשה זהרריא"ל ה' אלקי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות עזות קשות ונוראות ומבוהלות כבדות ומנוולות על רומי הרשעה מפני חימה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר הוא עצמו וכתב על הנייר וכך כתב להם ליום נקמה שעתיד ושמור לרומי הרשעה תעלה ענן אחת ותעמוד למעלה מרומי ותוריד שחין לח ששה חודשים על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל כל מיני המתכות ואחר כך תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים ותוריד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים כולם על רומי הרשעה עד שיש שעה שיאמר אדם לחברו הי לך רומי הרשעה וכל אשר בה בפרוטה אחת ויאמר לו אינה מתבקשת לי….

אמר ר' ישמעאל כשבאתי והודעתי עדות זו מלפני כסא הכבוד שמחו כל החברים ועשו את אותו היום לפני ר' נחוניא בן הקנה יום משתה ושמחה ולא עוד אלא שאמר נשיא בשמחתו הכניסו לפנינו כל מיני זמר ונשתה בהם יין הואיל ועתיד זהרריאל ה' אלוהי ישראל לעשות נקמה ונפלאות ונפלאי נפלאות ברומי הרשעה ונגילה בשמחת כינור ועוגב".³⁶

הנקמה ברומי הרשעה ובשרה סמאל, אשר נקשרת בהיכלות רבתי בקידוש השם של עשרת הרוגי מלכות ובתפקידו של זהרריאל ה' אלוהי ישראל בחורבן רומא ובמפלתו של סמאל, הופכת להיות תפקידו העיקרי של המשיח. המשיח הוא זה המופקד בספרות המיסטית המשיחית על בית דין צדק השמימי, העל־זמני, הקשור בהבטחה האלוהית בדבר דינם של אכזרים ומתנכלים לחלשים ולנרדפים, ועונשם של מעלילים, רשעים ורודפים, מחריבים, שובים ומגלים, שמשפטם יתנהל בידי שמים ולא בידי אדם. עונשם של הרשעים מאומות העולם הנקראים עמלק כשם כללי, הוא בסדר גודל על זמני מאז ההבטחה האלוהית בספר שמות בפרק י"ז הכרוכה באזכור הראשון של כתיבה בידי אדם בפקודת האל, שמטרתה היא הנצחת ההבטחה האלוהית ביחס לעונשו של עמלק, שכולו מידי שמים. אלוהים מבקש לרשום בספר, באותיות הכתב העברי, את ההבטחה העל זמנית שניתנה למשה ולכל ישראל בדבר מחיית זכרו של עמלק:

“וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יְהוָה נִסִּי. וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.ִּ מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם”.

מדוע דווקא ההבטחה בדבר מחית זכרו של עמלק, היא זו שמתבקשת להירשם בכתב?

כדי ללמד את כל השומעים והקוראים על החשבון העל־זמני של הצדק האלוהי ושל המשפט האלוהי ושל חשבון העונש והדין מידי שמים, ולאסור על נקמה אנושית בבני בליעל אכזריים ככל שיהיו, כדי לא להיקלע למעגל דמים שאין לו סוף. בקריאתו זו אומר אלוהים ידוע תדעו שכל עוול, כל פשע וכל רשע, נסתר או גלוי, של בני עם אכזר המתנכל לפליטים נרדפים, או המתפרנס מרצח החלשים, מדיכוי העלובים, משעבוד הרצוצים או משוד וביזה של הנודדים והעקורים, לא ישכח ולא נשכח אף פעם, הואיל והוא רשום על ספר. הצדק, המשפט, הדין והעונש מופקדים רק בידי שמים.

לכל דבר רשום בכתב יש קיום נצחי או עדות כתובה כל עוד הספר קיים. כל התאכזרות מכוונת במזיד, כל התעמרות בחלש, כל פשע וכל רשע, כל התעללות ורודנות, וכל חטא במזיד של הרודף כלפי הנרדף, של העריץ כלפי הנדכא, של החזק כלפי החלש, של הרודן כלפי הנשלט, של הכובש כלפי הנכבש, החורג מהוראה אלוהית מפורשת, הן מעשה של אדם כלפי אדם, הן מעשה זדון של עם כלפי לעם, ייענש, לא בידי אדם, אלא בידי שמים.

אין גבולות של זמן אנושי לצדק האלוהי, הכול רשום על ספר והכל זכור משעה שנכתב והעונש בוא יבוא מידי שמים לא מידי אדם, במועד הנכון ובזמן הנכון. רעיון זה של הצדק האלוהי והמשפט השמימי, במקום שאלה נעדרים מכל וכל במרחב הארצי, הוא הבסיס לכל הרעיון המשיחי, המוציא לפועל של ההבטחה האלוהית:

המשיח הכלוא בספר זרובבל הוא זה המעיד עדות נצחית על זיכרון החורבן והמוות על קידוש השם, כהבטחה כפולה לעת קץ – ההבטחה לנקמה איומה במחריבים, במענים, ברודפים וברוצחים, בידי המשיח הלובש בגדי נקם,³⁷ ויוצא לנקום באויבי ישראל בכוחו של צדק אלוהי, הרושם לפניו את כל פרטי העוול, הרשע, הזדון והפשע שאין עליהם התיישנות, ובכוחו של העבר הכתוב המנבא את העתיד המשיחי;³⁸ וההבטחה לגאולת הגולים בביאת המשיח, במועד שהאל יבחר בו, בעידן הישועה, הכוללת תחיית מתים וקיבוץ גלויות, בתוקף הבטחה אלוהית הרשומה בנבואות הנחמה במקרא בספר דברים ל, ג־ה: “וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”.³⁹

הפייטן הארץ ישראלי, ר' אלעזר הקליר, שחי כנראה בסוף התקופה הביזנטית ובשנותיו הראשונות של השלטון המוסלמי בארץ ישראל, במחצית הראשונה של המאה השביעית, בתקופה של מלחמות וחילופי שלטון שגאו בה ציפיות משיחיות, חיבר “נחמות לתשעה באב” על הגאולה והתחייה באחרית הימים, בעקבות ספר זרובבל, על פי הלוח המקראי הכוהני הנפתח בניסן. הפייטן, שפיוטים רבים שלו נמצאו בגניזה, מספר בלשון שיר אקרוסטיכוני על פי סדר האלף בית, המובא כאן בחלקו, על יסוד פסוק הנחמה והסליחה מספר ירמיהו, “בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח”. (שם, ל“ג, ט”ו־ט"ז). על תקוות הנקמה והגאולה התלויות במשיח, ששמו מנחם בן עמיאל, ככתוב בספר זרובבל ובפרקי דרבי אליעזר, פרק י"ט, משיח שצפוי לבוא בגאולה האחרונה, בערב פסח בחודש ניסן, או בשביעי של פסח, במועד הנקמה האלוהית הגדולה, הקשורה להטבעת חיל פרעה ביציאת מצרים, במועד הגאולה הראשונה:

*

" בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, הוּא חֹדֶשׁ נִיסָן,

אָמְנָם בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בּוֹ,

מְנַחֵם בֶּן עַמִּיאֵל פִּתְאוֹם יָבוֹא.

בְּבִקְעַת אַרְבֵאל יִצְמַח טוּבוֹ.

וּבִגְדֵי נָקָם יִלְבַּשׁ בְּחֲטוּבוֹ,

[…] בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הָרְבִיעִי, הוּא חֹדֶשׁ תַּמּוּז,

זָעַם וְעֶבְרָהּ בַּכֹּל תִּמָּצֵא,

וּמֶלֶךְ מִבַּלְעֲדֵי שָׁמַיִם יֵצֵא,

חֹסֶן וּמַסְטִין יֹאמַר לוֹ: צֵא!

וְרֶוַח וְהַצָּלָה לַמְּעוּטִים תִּמָּצֵא.

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, הוּא חֹדֶשׁ אָב,

טָהוֹר יַעַט בִּגְדֵי נִקְמָתוֹ,

וְהַר הַזֵּיתִים יִבָּקַע מִגַּעֲרָתוֹ,

יֵצֵא מָשִׁיחַ בִּגְדֻלָּתוֹ,

כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ.

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הַשִּׁשִּׁי, הוּא חֹדֶשׁ אֱלוּל,

כְּשָׁרוֹ יַכְרִיז בֶּן־שְׁאַלְתִּיאֵל,

וְיֵרְדוּ מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל,

לַעֲרֹךְ מִלְחֶמֶת נִקְמַת אֵל,

וְלֹא יַשְׁאִירוּ אֶחָד מֵאוֹיְבֵי אֵל.

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, הוּא חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי,

מְהוּמוֹת וְסִכְסוּךְ יִהְיוּ בְּכָל גּוֹי,

וְיֹאמְרוּ: לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי,

נוֹרָא כְּלָקַח לוֹ גוֹי מִקֶּרֶב גּוֹי,

לִבְזֹה נֶפֶשׁ, לִמְתָעֵב גּוֹי.

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי, הוּא חֹדֶשׁ מַרְחֶשְׁוָן,

סַעַר יִהְיֶה בְּגָלוּת רִאשׁוֹנָה,

וּבוֹ לַמִּדְבָּר תֵּצֵא שׁוֹשַׁנָּה,

עֲשָׂרָה אֶלֶף יִגָּלוּ בְּמַשְׁעֵנָה,

וְלֹא תִּהְיֶה כְּרִאשׁוֹנָה הָאַחֲרוֹנָה.

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי, הוּא חֹדֶשׁ כִּסְלֵו,

פִּתְאוֹם תִּפֹּל חֶרֶב מִשָּׁמַיִם,

וְדָם עֲרֵלִים יְהַלֵּךְ כְּנַחֲלֵי מַיִם,

צַח (מִשָּׁלוֹשׁ וְעַד תֵּשַׁע) יָהֹם הוֹמִים כַּמַּיִם,

וּמֵתִים יָקוּמוּ וְיִחְיוּ מִיּוֹמַיִם…

[…]

בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא,

בְּחֹדֶשׁ שְׁנֵים־עָשָׂר, הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר,

תָּמִים יִהְיוּ שְׁלוֹשָׁה בִּבְנוּיָה

תִּשְׁבִּי וּמְנַחֵם וְגַם נְחֶמְיָה

תִּפְאֶרֶת מְכַהֵן עִמָּם מְנוּיָה,

וְשָׁם כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ."⁴⁰

הנקמה השמימית בגויים הצוררים בארץ, שבירתם היא רומי הרשעה, לצד הנקמה בשרי מלאכי האופל וכוחות הרע בעולמות העליונים, שם מתנהל מאבק קוסמי בלתי פוסק בין כוחות האור שבראשם המשיח, שרה של ירושלים החרבה, לכוחות האופל, ובראשם סמאל הרשע, שרה של רומי המנצחת, הפכה להיות עיקר תוכנה של הגאולה המשיחית המיוחלת שראשיתה בהבטחת מחיית זכר עמלק. האגדה המשיחית על תקוות הנקמה הכלולות בה, ודין הצדק העל־זמני שיתרחש בה בשמים ובארץ, הייתה תקוותם היחידה של הגולים הנודדים, הזרים הנרדפים, של הפליטים הנודדים, החלשים והמובסים והמושתקים, שכל כוח אחר נמנע מהם.

כזכור, המשיח והשכינה נולדו שניהם בתשעה באב, בדור השמד, מתוך זוועות החורבן, כקול זכרי כלוא, פסיבי, סובל, חולה, אסור בשלשלות ברזל ומבטיח נקמה משיחית איומה ברודפים ובצוררים, הנודע בשם משיח ה‘, וכקול נקבי מקונן, נודד, משתנה, נפעל, מדבר ומנחם, הנודע בשם שכינה. התשתית לעיצוב השכינה, שהייתה מלכתחילה נוכחות אלוהית כללית בעולם, והפכה לדמות נקבית מובחנת, היא כפולה - ראשיתה כאמור, בקולה של בת ציון האבלה, הנזכרת כאחד משני הקולות בדברי הנביא ירמיהו במגילת איכה. אחרי חורבן בית שני בשנת 70 לספירה - שבו חרב משכן האל, ששכן בקודש הקודשים במקדש בירושלים, בין בדי הארון וכנפי הכרובים (שמות כ"ה, ח), על פי מסורת בת אלף שנה בספרות המקראית, שגיבשה דמות אל שזוהה בצביון של קול זכרי מדבר - הסתלקה ההוויה האלוהית מקודש הקודשים, והתפזרה, לדברי חכמים, בכל רחבי הקהילה הגולה, ולבשה צביון של קול נקבי חדש שנקרא בשם שכינה. דימויו החזותי של קול זה, המדבר תמיד רק בלשון נקבה, היה לעתים דמות נשית טראגית, אלמנה סתורת שיער, בשם ‘אמא ציון’, בת דמותה של בת ציון ממגילת איכה, ולעתים נדמה כיצור מופשט בלתי נראה, מאיר בזיו השכינה, בעל כנפיים, בהשראת כנפי הכרובים מקודש הקודשים, משם הסתלקה הנוכחות האלוהית המכונפת בשעה שנשרף המקדש, כדברי האמורא ר’ שמואל בר נחמן: “עד שלא חרב בית המקדש, הייתה השכינה נתונה בהיכל… ומשחרב בית המקדש… סילק שכינתו לשמים”.⁴¹ אחרי החורבן, השכינה נמצאת בעת ובעונה אחת בשמים כמטרוניתא, כעטרה ומלכות, בארץ בין קהילות ישראל הנודדות בגלות ובשריד המקדש, בכותל המערבי, כדברי רבי אחא: “לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו”.⁴²

השכינה, ציון, בת ציון או אמא ציון, הפכה במדרשים על חורבן בית ראשון שנקשרו בנביא ירמיהו ובמגילת איכה, אשר ביטאו את האסון על חורבן בית שני, לדמות אישה אבלה מקוננת, בוכייה וחסרת ישע, המגלמת את כלל ישראל, את ירושלים החרבה, היא ציון, ואת כנסת ישראל הגולה, קהילת ציון, המייחלת לשיבת ציון:

“אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר לבושיה שחורים ושערה סתור, צועקת ומבקשת מי ינחמנה. ואני צועק ומבקש מי ינחמני. קרבתי אצלה ודברתי עמה. ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני… ענתה ואמרה לי. אני אמך ציון. אני היא אם השבעה. שכן כתוב אומללה יולדת השבעה. אמר לה ירמיה דומה מכתך למכתו של איוב…לאיוב אמר: נערתי מן אשפה, ועליך הוא אומר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ"ב, ב). בשר ודם בנה אותך. בשר ודם החריבך. אבל לעתיד לבוא אני בונה אותך. שכן כתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז, ב)”.⁴³

דימוי השכינה שהסתלקה מקודש הקדשים במקדש, כמתואר במשנה במסכת ראש השנה (דף לא ע"א) ובמדרש איכה רבה (פתיחתא כה):“עשר מסעות נסעה השכינה, מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים” (איכה רבה), התפתח והפך לדימוי תלת שלבי. בשלב הראשון צוירה השכינה כקול אישה אבלה, היושבת על חורבות עיר הקודש, ומשמיעה קול קינה ובכי של אלמנה האבלה על חורבן ציון, שלזעקתה אין שומע. בשלב השני הפכה השכינה לקולה המדבר של דמות נשית נודדת וגולה המצטרפת לבני העיר הגולים בכל מקום אליו הגיעו בנדודיהם: “בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם” - ונוכחת במחיצתם של הגולים בכל מקום ובכל שעה, כשהם מתפללים במניין ויוצרים גשר בין הארץ לשמים, או לומדים בחבורה את התורה שבכתב ויוצרים תוך כדי לימוד את התורה שבעל פה ומקשרים בין העבר להווה: ר' חנינה בן תרדיון מדור עשרת הרוגי מלכות, אמר במשנה: “שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם”;⁴⁴ שני דורות אחריו אמר ר' חלפתא איש כפר חנניה: “עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם”.⁴⁵ כלומר, בכל שעה שיושבי הארץ או הגולים לומדים בחבורה בספר התורה ומעמיקים בביאורו או לומדים בספר כתוב בלשון הקודש ובפירושיו, או מתפללים במניין ומברכים בלשון הקודש, הם יוצרים קשר בין העבר להווה ובין הארץ לשמים, בין שרשרת מקבלי התורה, שומרי התורה ולומדיה, קהל ישראל או כנסת ישראל, לבין נותן התורה הנצחי, אלוהי ישראל, וגילויה הארצי של כנסת ישראל השמימית, השכינה, שהיא היסוד האחדותי הקבוע הנצחי שמעבר לנפרד לחלוק ולחולף בכלל נשמות בני ישראל של כל הדורות.

ר' ישעיה לייב הורוויץ ביאר בספרו שני לוחות הברית את משמעות הביטוי כנסת ישראל: “אומה הישראלית נקראים כנסת ישראל שהם מכונסים מיוחדים באחדות אחד מצד נשמתם והם פנימיים בהיכל המלך”. מייסד החסידות אמר: “כל אחד מישראל הוא אבר מאברי השכינה”.

עד מהרה תואר היחס בין לומדי התורה בלשון הקודש, כנסת ישראל באשר היא, לנותן התורה, הקדוש ברוך הוא, ככריתת ברית שבין כלה לחתן: “ה' מסיני בא כחתן זה לקראת כלה”.⁴⁶ בשלב השלישי הפכה השכינה מאלמנה בוכייה המשמיעה קול קינה על עירה החרבה, ומדמות גולה ונודדת המזדהה עם הגולים הנודדים, הכלואים והשבויים, לדמות נצחית הקשורה בשבועה ובברית עולם, המשמיעה את קולה של כלה אהובה משיר השירים, הקשורה בכנסת ישראל מקבלת התורה בשמים ובארץ ממעמד סיני ואילך. המסורת הכוהנית במגילות קומראן קבעה שמעמד סיני חל במועד חג השבועות, חג חידוש הברית.⁴⁷

חג השבועות, חג השבועה והברית, שראשיתו במעמד סיני והמשכו במועד העלייה לרגל במקדש, בהבאת ביכורי קציר חיטים ובברכת כוהנים חגיגית, נקשר אחרי חורבן המקדש בימי בית שני, בברית נישואין. התנא ר' עקיבא בן יוסף, שפעל בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה ובשליש הראשון של המאה השנייה לספירה, עד שנהרג על קידוש השם בין 132–136 לספירה, היה זה שתיאר את מעמד סיני כברית נישואין בין האל לעמו ומי שזיהה את השכינה הגולה עם כנסת ישראל, שתוארה בדבריו על ייחודו המקודש של שיר השירים, ככלה אהובה: “ה' מסיני בא כחתן זה לקראת כלה”.⁴⁸

ר' עקיבא שעסק בקדושתה היתרה של מגילת שיר השירים, כמתועד במשנה, טען ש’שיר השירים' שניתן במעמד סיני, הוא קודש קדשים: “שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל כתובים קדש ושיר השירים - קודש קדשים”.⁴⁹ קדושתו של שיר השירים שניתן במעמד סיני,⁵⁰ נובעת לדברי ר' עקיבא מהעובדה שהוא שיר אהבה המתאר את ברית הנישואין הנצחית בין עם ישראל לאלוהיו, או בין הקב"ה, החתן, נותן התורה, לכנסת ישראל, הכלה, מקבלת התורה, ואיננו בשום פנים שיר חתונה בין אוהב לאהובה בשר ודם, כנרמז בפשט הכתוב. עוד קבע ר' עקיבא שדמות הכלה האהובה המתוארת בשיר השירים מוסבת על כל עם ישראל, מתוקף היותו מקבל התורה ככנסת ישראל, מראשיתו ההיסטורית ועד לאחרון היהודים החיים בהווה ובעתיד. במדרש נאמר: “ביום חתונתו זה סיני, חיתוניו היו, שנאמר וקידשתם היום ומחר, וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנאמר וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: (שמות לא י"ח) [אל תקרא כְּכַלֹּתוֹ, תקרא] כְּכַלָּתוֹ כתיב”.⁵¹ הכַּלה, האהובה, משיר השירים, עמה נכרתה ברית עולם במעמד סיני, כשחתנה יוצא לקראתה, ביום החתונה, בזמן מתן תורה, בחג השבועות, היא ישות ארצית ושמימית כאחד, המכונה כנסת ישראל־השכינה־המשנה־הכלה־עטרה־קולה של התורה שבכתב ויוצרת התורה שבעל פה. קהילת קוראי התורה שבכתב ולומדי התורה שבעל פה, כנסת ישראל הארצית בכל אתר ואתר, היא זו שמכוננת את השכינה, כנסת ישראל השמימית.

השכינה מגלמת את הנוכחות האלוהית בקהילה היהודית בדפוסי עבודת השם החדשים שהתגבשו בעולמם של חכמים משעה שלא היה יותר מקדש, לא התקיימה יותר עבודת הקודש, לא הייתה יותר עלייה לרגל למקדש, לא הייתה עוד העלאת ביכורים ולא הייתה יותר ירושלים, וחלק גדול מהעם יצא בגלות, עזב את הארץ או נלקח בשבי. השכינה, שנשאה בהווייתה ובסמליה לאורך אלפי שנים, במרומז ובמפורש, את כל הדברים המוחשיים המקודשים שאבדו מן העולם - את ציון כקודש הקדשים ומקום הכרובים, את המקדש בהר ציון ואת עבודת הקודש של הכוהנים והלויים הקשורה בהעלאת הקרבנות במחזורים ריטואליים שביעוניים במקדש, את תורת ההתגלות של הכהונה והנבואה, את ציון כעיר ירושלים ואת קהל ישראל בארצו - התגבשה כנוכחות אלוהית חדשה ומורכבת בעולמם של חכמים הלומדים תורה, מתפללים, מברכים ויוצאים לגלות, בשעה שהם ממשיכים ליצור בכל מקום את התורה שבעל פה, הנקשרת לשכינה ולדיבור האנושי או ל’עולם הדיבור' של לומדי התורה.

דהיינו, מכלול שלם מוחשי ומקודש, שהיה ואיננו, שהיה קשור בקדושה בעולם המעשה על פי ההיסטוריוגרפיה המקראית, במקדש על הר ציון, בעיר הקודש ובעבודת הקודש, בשלושת הרגלים ובשבעת מועדי ה', התחלף בעולם הדיבור, המורכב מאותיות לשון הקודש הקבועות בתורה שבכתב, ומרוח מדברת משתנה – רוח הקודש או הרוח המרחפת על פני המים מספר בראשית, היא רוח אלוהים הבוראת, היוצרת והמחדשת, הנגלית ברוח האדם המצרף את התורה שבעל פה לתורה שבכתב. עולם הדיבור הנקשר בכלה ובמעמד סיני, בתורה ובמשנה, בקהילה הלומדת, מברכת ומתפללת, כולל קריאה ולימוד, זיכרון ועדות, ברכה ותפילה, דרוש ופירוש, פסיקה, הלכה ואגדה, דרש וסוד, שנקשרו כולם בדמות השכינה, המגלמת את התורה שבעל פה ואת זיקתה בחינת שתי וערב לתורה שבכתב, שניתנה מלכתחילה במעמד סיני בחג הבריתות, הוא חג השבועות. חג שהפך בימי התנאים לחגיגת נישואין בין חתן וכלה, בין נותן התורה, הקדוש ברוך הוא, לבין הכלה, כנסת ישראל הארצית, מקבלת התורה שבכתב, בברית סיני, ובת דמותה השמימית, השכינה־כנסת ישראל, הקשורה בלימוד התורה שבעל פה ובהיווצרותה ההולכת ונמשכת בדיבורם של הלומדים.

השכינה כנוכחות אלוהית המפוזרת בארץ בין כל מקומות הלימוד והתפילה, הנוכחת כמציאות נקבית בעולמם של הלומדים והמתפללים, נקשרה, אחרי חורבן בית שני, בשלושה דברים חדשים לגמרי: בלימוד תורה שבעל פה שהחליף את המקדש ועבודת הקודש: “עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם”⁵²; בתפילה שהחליפה את עבודת הקרבנות במקדש: “עשרה שמתפללים שכינה עמהם”,⁵³ ובנוכחות אלוהית מפוזרת המלווה את בני ישראל בגלות כל העת: “רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו־שכינה עמהן”.⁵⁴; “בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמם, גלו למצרים שכינה עמהם.. גלו לבבל שכינה עמהם…גלו לעילם שכינה עמהם”.⁵⁵ כלומר, לצדו של האל המקראי הנשגב, הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה והברית, האל הגואל את עמו מעבדות לחירות, שמקדשו חרב, עבודת הקודש שלו בטלה, עירו הנבחרת נחרשה לעיים, עמו הנבחר הוגלה ובריתו הופרה, שזכרו הזכרי המדבר והמחוקק, השופט והמעניש, נותר רק בתורה שבכתב, נוצרה הוויה אלוהית נקבית חדשה לגמרי לאורך האלף הראשון לספירה, שנקשרה בכנסת ישראל הארצית והשמימית, וביצירה המילולית הקולית החדשה בעולמם של חכמים, החורגת מעולם המקרא, ומתבטאת במשנה ובתפילה, בדרשנות ובפרשנות, בהלכה ובפסיקה, בברכות ובאגדות, במדרשים ובפיוטים, במדרשי גאולה ובספרות ההיכלות והמרכבה. חלק מיצירה חדשה זו שהתרקמה בעל פה בבית המדרש, ועמדה בסימן חירות יצירה פרשנית ודרשנית, אגדית והלכתית, ברוח “שבעים פנים לתורה”, היה כיחס בין תווים למוזיקה. התווים הכתובים היו ספרי התורה העתיקים המקודשים, אולם הפרשנות החדשה בבתי המדרש, או הביצוע הליטורגי־מוזיקלי החדש שלהם בבתי הכנסת, או הקריאה הפרשנית הבלתי צפויה במשמעות הטקסט הכתוב, מבחינת ההלכה, האגדה ותורת הסוד, הרחיקו לכת מרחק רב בכוחה של ההשראה היוצרת, מחוטי השתי המקראיים. חירות הדמיון היוצר בעל פה, בעולם הדיבור, בכוחה של ריבונות אנושית שהחליפה את המקדש במדרש, ערכה שינויים מפליגים בדמות האל בשעה שערבה וערבבה חוטי ערב חדשים בעל פה, בעולם הדיבור, על חוטי השתי העתיקים, הנודעים רק בעולם הכתוב בספרים, מאז מעמד סיני, למען ערבות הדדית חדשה של כנסת ישראל בשמים ובארץ, יצרה דברים חדשים־עתיקים הן בהלכה הן באגדה.

חלקה השני שנוצר בכתב נפרד מהתשתית המקראית והתפתח כמסורת הכוהנית הליטורגית והמיסטית סביב עולם בית הכנסת. מסורת כתובה זו הייתה קשורה במלאכים ובעולם המרכבה בגן עדן, בזכר המקדש בהיכלות השמימיים, בספרות התפילה עם המלאכים (הקדושה), בספרות ההיכלות והמרכבה שרבות בה הקדושות, ובספרות הפיוט שיצרה לשון חדשה לגמרי. מסורות כתובות אלה היו קשורות לעולם בית הכנסת ולמורשת הליטורגית הקשורה ב’מקדש מעט' כזכר לעבודת הקודש של הכוהנים והלוויים. בית הכנסת היה מוסד חדש שהיה מוקדש לתפילה ולהוראת הקריאה והכתיבה בלשון הקודש ובתרגום, בידי כוהנים ולוויים, חזנים ומשוררים, שבו התקדשה הכתיבה,⁵⁶ ונקשרה לעולם המלאכים,⁵⁷ לעומת עולם בית המדרש שהתבסס על ריבונות אנושית חדשה של חכמים ועל חירות היצירה בעל פה, אשר בו נשמרה היצירה הדרשנית והפרשנית, המשנאית וההלכתית, כתורה שבעל פה! ⁵⁸ שנקשרה לשכינה.

בעולמם של חכמים שהתגבש אחרי החורבן בבית המדרש בלשון חכמים - כל מקום, כל זמן, כל עבודה שבלב או כל לימוד בעל פה, כל דרשה וכל פירוש, כל דיון וכל פסיקת הלכה, שקשרו בין הטקסט המקראי המקודש, לבין לימודו, פירושו, דרישתו, חקירתו ויצירתו המחודשת כהלכה וכאגדה, כמדרש וכפיוט - היו יכולים להפוך למקומה של השכינה הנקבית. השכינה ייצגה את התורה שבעל פה על כל ענפיה ולשונותיה, הנוצרת כל העת בדיבור האנושי המשתנה במהלך הדורות, כחוטי הערב המתחדשים בעל פה במענה לאתגרי הזמן, הנארגים על חוטי השתי העתיקים והמקודשים הכתובים תמיד.

בניגוד לעולם המקראי שאיחד בצביונו הספרותי האידיאלי בברית עולם בין מקום מקודש, זמן מקודש, זיכרון מקודש ופולחן מקודש, סביב המקדש בירושלים וסביב כהונה משבט לוי, שומרת משמרת הקודש, וסביב מחזורי עבודת הקודש הקבועים, הנצחיים והרצופים של הכוהנים והלוויים, הקשורים בדמות אל זכרית נצחית השוכנת בקודש הקדשים במקדש, ובספרי המקרא המקודשים, בהם פורטו מחזורי עבודת הקודש הקבועים, הנצחיים והרצופים של מועדי ה', הקשורים בתורה שבכתב, בכהונה ובקרבנות העולה, בנבואה ובדמות אל זכרית - בעולם שהתגבש אחרי החורבן בלשון חכמים – עולם שהנבואה בטלה בו ועבודת הקודש במקדש שנחרב בטלה מכל וכל, עולם שלא העלו בו יותר קורבנות עולה ולא נהגה בו יותר עלייה לרגל, כל מקום, כל זמן, כל עבודה שבלב או כל לימוד בעל פה, כל דרשה וכל פירוש, כל דיון וכל פסיקת הלכה, שקשרו בין הטקסט המקראי המקודש לבין לימודו כהלכה וכאגדה, כפירוש או כמדרש, כתפילה וכפיוט, היו יכולים להפוך למקומה של השכינה הנקבית המשתנה, שייצגה את התורה שבעל פה על כל ענפיה ולשונותיה, הנוצרת כל העת בדיבור האנושי המשתנה במהלך הדורות, כמארג של חוטי שתי וערב, המוסיפים על התשתית המקראית, בבחינת חוטי השתי, ערבוביה יוצרת של רעיונות חדשים, הנוצרת כל העת בפי הלומדים, בבחינת חוטי הערב, הקושרים עצמם לעולם הדיבור, היא השכינה, הנמצאת בכל מקום שבו לומדים, מפרשים ומבארים, מברכים, שרים ומתפללים בלשון הקודש.

לאורך האלף הראשון לספירה, דמות השכינה הגולה, ההולכת בגלות עם בניה, הנמצאת בגלות ומצפה לגאולה, הזדהתה עם כנסת ישראל הנצחית, הארצית והשמימית, הנודעת כאהובה עמה נכרתה הברית בסיני, בחג השבועות, חג מתן תורה. השכינה נתפשה כנמצאת בנוכחותה המקודשת בקרב קהל הלומדים ובין המתפללים, המתפללים דבר יום ביומו לביאת המשיח, לבניין המקדש ולחזרה לציון, ונמצאת עם לומדי התורה שבעל פה, הנוצרת כל יום מחדש, בכל מקום שבו ‘שלושה לומדים תורה, שכינה ביניהם’ או ‘עשרה מתפללים שכינה ביניהם’. עוד נקשרה השכינה במנוחה הנכונה המובטחת לאדם תחת כנפי השכינה בשעה שהוא נפרד מעולם החיים בן החלוף ועובר לגן עדן או לעולם הבא הנצחי.

בעוד שצביונה הטראגי של השכינה שנולדה במחשבת חז“ל בתשעה באב, בעת החורבן, פחת והלך, משעה שהפכה לישות מפוזרת השרויה בכל קהילה לומדת ומתפללת או בכל בית מדרש או בית כנסת, ומשעה שנקשרה עם דמות הכלה האהובה, עם האם המנחמת את הגולים, ‘אמא ציון’, עם התורה שבעל פה הנוצרת תוך כדי לימוד בכל מקום ובכל זמן בזיקה ל’עולם הדיבור', ועם הנחמה הקשורה במעבר מעולם החיים לעולם הנצחי בדרך ל”מנוחה הנכונה תחת כנפי השכינה", הרי שצביונו הטראגי של המשיח, שנולד אף הוא בתשעה באב, בזמן חורבן המקדש,⁵⁹ גדל והתעצם.

כאמור לעיל, במדרשי גאולה שהתחברו במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, תואר המשיח הבוכה, ככבול בשלשלות ברזל בבית כלא ב“רומא הרשעה”, העיר שהחריבה את ירושלים, ותואר כמצורע החובש את פצעיו, או כאסיר הגועה בבכי מר בבית האסורים. אבל גם למשיח וגם לשכינה היו ממדים נוספים, טרנספורמטיביים ומטמורפיים, במחשבה המיסטית, שביטאו את התקווה של הגולים הנרדפים.

הנחת היסוד להבנת המציאות במחשבה המיסטית היא שילובם וזיקתם ההדדית של עולמות עליונים ותחתונים - העולם הנסתר נרמז בעולם הנגלה וניבט באחדותו מבעד להפכיו השונים, ואילו העולם הנגלה משקף ברבגוניותו את העולם הנסתר ויונק ממנו את חיותו ומהותו. הכול כלול בכל ולכל בחינה יש מעמקי השתקפויות ויחסי גומלין אינסופיים. יסודה של הדדיות זו היא הלשון, אשר על פי המחשבה המיסטית מקורה אלוהי והווייתה אינסופית, רבת פנים, משתנה, יוצרת, נצחית, בוראת ומחיה, שכן הדיבור בעל פה ובכתב הוא פרישה של ההוויה האלוהית בלשון. לכל מילה כתובה יש צורות שונות של קיום, נגלה ונסתר. המעבר מן הנעלם למוחש או מהשמימי לארצי מתחולל דרך השפה, שכן הלשון האלוהית היא התגלות כוחו הבורא של האל במושגים מוחשיים, או גילוי מובחן של אינסופיותו בתוך הבריאה, הנתפשת בתורת הסוד כזרם אותיות אינסופי או כשלשלת אותיות ושמות אשר חוליותיה אחוזות זו בזו, מראש ההוויה האלוהית הנעלמת ועד סופה הנגלה בעולם. כך המילה משיח היא ייצוג של הווייה על היסטורית, חוצה גבולות, השרויה בעולמות עליונים עד עת קץ, אולם היא תתגלה בגילוי מוחשי היסטורי מציאותי באופן בלתי נמנע באחרית הימים, כסיפור בלתי נגמר המסתעף והולך, כמו כל מילה אחרת ממקור אלוהי.

המשיח הכתוב בספרי הקודש כמשיח ה' או משיח בן דויד, ומתואר בהקשרים שונים מדרשי הגאולה ובתלמוד, מתואר בספרות המיסטית כמי שברבות הימים ישתחרר מכלאו וינקום את נקמת הנרדפים המייחלים לצדק מידי שמים, בעולם שלא זכו בו לצדק מידי אדם. והשכינה, שראשיתה במציאות כתובה במדרשי חז"ל על החורבן, ומקורה בבת ציון האבלה במגילת איכה, תוארה הן כאלמנה, גרושה וכלואה כאסירה במשך ששת ימי השבוע, שבויה בידי הסטרא אחרא, המייצג את צער הגלות, הן ככלה אהובה וכמלכה ביום השבת, השרויה במחיצת הסטרא דקדושה, המייצגת את הגאולה, הן ככנסת ישראל השמימית המייצגת את התורה שבעל פה של כנסת ישראל הארצית, הן כאם מנחמת, והן כמקום מנוחתם של מתי ישראל המבקשים למצוא “מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה” בתפילה המציינת שבגן עדן תהיה מנוחתו של הנפטר. גן העדן הוא מקומם של המשיח ושל השכינה, הן באגדה, הן בקבלה.

דוגמה למטמורפוזה רבת העוצמה שחלה בדמותו של המשיח, בעולם האגדה המיסטית ההופכת למציאות קבלית חיה, מטמורפוזה מיסטית פורצת גבולות המעבירה אותו לגן עדן ולעולם המרכבה וההיכלות, וקושרת אותו להיכל קן צפור, שם הוא יושב ובוכה עד עת קץ, או עד השעה שהאל יקרא למשיח לצאת ולנקום, נמצא בספר הזוהר, שמות, המובא כאן למטה בתרגום עברי. ספר הזוהר פתח ציר מיסטי אנכי חדש בין שמים וארץ ובין ההיסטורי לעל היסטורי ובין הגלות לגאולה, משעה שקשר בין לימוד מעמיק בספר הזוהר, שהתגלה לדברי מחברו האלמוני, המציג את עצמו כשמעון בר יוחאי, תנא מתלמידי רבי עקיבא שנהרג על קידוש השם בדור השמד, בדור האחרון לפני הגאולה, כסימן לבוא הגאולה בקרוב, לבין הזכות שניתנה ללומדים בו להשתתף בקירוב עידן הגאולה בידי שמים בשעה שהם גואלים בלימודם את השכינה – כפי שאמר אליהו הנביא לרבי שמעון בר יוחאי בפרשת נשא בזהר:

‘וכמה בני נשא לתתא יתפרנסון מהאי חבורא דילך כד אתגליא לתתאי בדרא בתראה בסוף יומיא ובגיניה וקראתם דרור בארץ […] ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו [ויקרא כה י]’ [תרגום: וכמה בני אדם למטה יתפרנסו מחיבור זה שלך כשיתגלה לתחתונים בדור אחרון בסוף הימים, ובגינו וקראתם דרור בארץ […] ושבתם איש אל אחוזתו ואיש אל משפחתו תשובו'].

כלומר, בעל הזוהר קבע שעצם גילויו של ספר הזוהר הגנוז מעיד על דור אחרון שלפני הגאולה, ובשל הלימוד בספר הזוהר, העוסק ב’דברים חדשים עתיקים' ובקשר בין החורבן לישועה, בין עמק הבכא לבין חידוש המלוכה בימי משיח בן דויד, ובמאבק בין המשיח לסמאל, יתחולל המעבר הנכסף מגלות לגאולה, יבוא המשיח המושיע ותגיע הישועה המיוחלת. כך מתאר בעל הזוהר את המהלך הדרמטי של ירידת המשיח האגדי, העל־זמני והעל־אנושי, משמיים לארץ:

"וכמה צרות על צרות לישראל […] לאחר שצרות אלו מתרגשות ובאות על ישראל וכל העמים ומלכיהם מתייעצים כאחד עליהם ומתרחשות כמה גזרות רעות […] ובאות צרות על צרות, אחרונות משכיחות את הראשונות, מיד נראה עמוד של אש עומד מלמעלה למטה ארבעים יום, וכל עמי העולם רואים אותו. באותו היום יעור המלך המשיח לצאת מגן עדן, מהמקום שנקרא קן צפור, ויתגלה בארץ הגליל שהרי הוא מקום ראשון שחרב בארץ הקדושה, ובשביל זה יתגלה שם קודם לכל מקום, ומשם יעורר מלחמות לכל העולם […] לאחר שניםֿ־עשר חודש יעלוהו למשיח באותו עמוד לתוך הרקיע ושם יקבל תוקף ועטרת מלכות. ולכשירד יהא אותו עמוד נראה כבראשונה לעיני כל העולם, ואחר כך יתגלה המשיח, ויאספו אליו עמים רבים ויעורר מלחמות בכל העולם […] מיד יחשך כל העולם חמשהֿ־עשר יום, ורבים מישראל ימותו באותו חושך […] פתח ואמר (דברים כ"ב, ו־ז) כי יקרא קן צפור לפניך […] אמר רבי שמעון […] בגן עדן התחתון יש מקום אחד גנוז וטמיר, שלא נודע, והוא מצויר בכמה גוונים, ובו גנוזים אלף היכלי חמודות, ואין מי שיכנס בו חוץ ממשיח, שהוא עומד תמיד בגן עדן, וכל הגן מוקף במרכבות הרבה של צדיקים, ומשיח הוא הניצב עליהן ועל כמה חיילות ומחנות של נשמותיהם של צדיקים, ובראשי חודשים ובמועדים ובשבתות משיח נכנס לאותו מקום להשתעשע בכל אותם ההיכלות. לִפְנַי וְלִפְנִים מכל אותם ההיכלות יש מקום אחד טמיר וגנוז שאינו ידוע כלל, ונקרא עדן, ואין מי שיכול להכיר בו. ומשיח נגנז מחוץ לסביבות אותו מקום עד שנגלה לו מקום אחד שנקרא קן צפור, וזה המקום שמכריזה עליו אותה צפור שמתעוררת בגן עדן בכל יום, ובאותו מקום מצוירים דיוקנאות של כל שאר העמים שנאספו עליהם על ישראל להרע להם. נכנס לאותו מקום זוקף עיניו ורואה את האבות שנכנסו בחורבן בית האלוהים, עד שהוא רואה את רחל, דמעתה על פניה […] מיד משיח מגביה קולו ובוכה, ומזדעזע גן עדן כולו, וכל אותם הצדיקים שהם שם גועים ובוכים. גועה ובוכה פעם שנית מזדעזע אותו רקיע שעל הגן, אלף וחמש מאות ריבוא מחנות עליונים עד שמגיע אצל הכיסא העליון. מיד רומז הקדוש ברוך הוא לאותה צפור, ונכנסת לקן ויושבת אצל משיח […] עד שמתוך הכיסא הקדוש נקראים שלוש פעמים קן צפור ומשיח, והכול עולים למעלה, ונשבע להם הקדוש ברוך הוא להעביר מלכות הרשעה מן העולם על ידיו של משיח ולנקום נקמתם של ישראל, וכל אותן טובות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעמו […] וחוזר אותו קן צפור ומשיח למקומו, וחוזר משיח ונגנז בתוך אותו מקום כבראשונה. ובשעה שיעור הקדוש ברוך הוא לתקן עולם, ויאירו האותיות של שמו בשלמותו […] מיד יעור כוכב אחד נורא באמצע הרקיע וצבעו ארגמן לוהט […] לאחר שניםֿ־עשר יום יזדעזעו כל בני העולם ותחשך השמש בצהרים, כמו שהחשיך היום שחרב בית המקדש […] ואותו היום תתעורר בקרית רומי רבתי שלהבת של אש באותו הקול שיתעורר בכל העולם, וישרפו כמה מגדלים וכמה היכלות […] וכל בני העולם לא יוכלו להינצל […] מקץ שניםֿ־עשר חודש יקום שבט מישראל, זה מלך המשיח, שיעור בתוך גן העדן […] כיון שנתקן משיח על ידי הצדיקים בגן עדן יכנס, כבראשונה, לאותו מקום שנקרא קן צפור, רואה הוא שם אותה דמות דיוקן של חורבן בית המקדש, וכל הצדיקים שנהרגו בו. מיד נוטל משם לבושים, ונקראים לבושי קנאה, ונגנז שם ארבעים יום, שאינו מתגלה כלל. מקץ ארבעים יום קול אחד ניעור ונקרא מתוך הכיסא העליון אותו קן צפור עם המלך המשיח שנגנז בו. ומיד מעלים אותו למעלה והקדוש ברוך הוא רואהו למלך המשיח מתלבש בבגדי נקם וחגור כלי זיין, נוטלו ונושקו על ראשו […] ומוציא מהיכל אחד שבאותו הרקיע כתר אחד גלוף וחקוק בשמות קדושים. באותה עטרה התעטר הקדוש ברוך הוא כשעברו ישראל את הים, לקחת נקם מכל מרכבות פרעה ופרשיו, ועוטר לו למלך המשיח. […] נכנס לשם בהיכל אחד ורואה כל אותם מלאכי מעלה שנקראים אבלי ציון, אותם שבכו על חורבן בית המקדש ובוכים תמיד, הם נותנים לו פורפירה אחת אדומה, לעשות נקמות […] באותו היום יתחיל המלך המשיח ויכנס את הגלות מסוף העולם ועד סופו [...] כמו שנאמר: ‘כימי צאתך מארץ מצרים ואראנו נפלאות’.⁶⁰

לטקסט משיחי רב רובדי זה הקשרים מיסטיים רבים הקשורים בספרות ההיכלות והמרכבה השומרת את זכרו של ההיכל הארצי שחרב בשבעה היכלות עליונים נצחיים, בהם משרתים מלאכי השרת במחזורי עבודת הקודש של הכוהנים והלוויים על פי סדר מועדי ה'. המושג היכלות בשמים או בגן עדן הוא לשון רבים של ההיכל הארצי על הר ציון שהיה ואיננו, והמושג מרכבה קשור למרכבת הכרובים שהייתה בקודש הקדשים במשכן ובמקדש. כאמור לעיל בהיכלות רבתי בסיפור עשרת הרוגי מלכות נקשר קידוש השם בחורבנה של רומי הרשעה ובשחיטתו של סמאל ביום הכיפורים. מושגים רבים הקשורים במקדש ובעבודת הקודש שבטלה בהיכל הארצי שזורים בטקסט זוהרי זה, כגון מועדי קרבנות המוספים ועולת השבת הנזכרים לעיל בלשון בראשי חודשים ובמועדים ובשבתות או לִפְנַי וְלִפְנִים מכל אותם ההיכלות. לִפְנַי וְלִפְנִים בלשון חכמים הוא שמו של קודש הקדשים אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים (בבלי, ברכות ז ע"א).

בכיו המר של המשיח, היושב ב’היכל קן צפור', ההיכל שבו חקוקים לעד שמותיהם של כל מקדשי השם ובו נרשם דמם השפוך כדם קרבנות העולה, ההיכל הקושר בין זיכרון סבלם של הרוגי מלכות ומקדשי שם שמים, והעוול הנורא שנעשה לנרצחים בידי הצוררים, ובין תקוות הנקמה האיומה ברוצחים, המקדימה את הגאולה, ההיכל שבו לובש המשיח את בגדי הנקם, בדמות גלימה צחה שהפכה לגלימת הארגמן, הפורפירא,⁶¹ הסמוקה מדם הנרצחים, שעליה רקומים בדמם של מקדשי השם כל שמות ההרוגים שנהרגו ונרצחו בידי אומות העולם, אחרי שהוא גועה בבכי, מתואר גם בזוהר על בראשית:

זיכרון חורבן ירושלים ואבלי ציון, כמו זיכרון מקדשי השם ונשמות הצדיקים הרוגי כל הדורות, הזכורים בהיכל קן ציפור שבו יושב המשיח הלובש בגדי הנקם ועוטה את הפורפירא הארגמנית, האדומה מדם מקדשי השם, לצד זיכרון הבטחת חורבנה של רומי בתמורה לחורבן ירושלים, שמקורם בספרות ההיכלות והמרכבה ובאגדות החורבן ובמדרשי הגאולה באלף הראשון, נזכרו מחדש באגדות האלף השני שכונסו בספר הזוהר המכנה את עצמו בשם ‘דברים חדשים עתיקים’, ובמדרשים מיסטיים הקשורים לזוהר המכונים בשם מדרש הנעלם או מדרש גן עדן.

מצוות קן ציפור (דברים כ"ב, ו), שבזכות קיומה עתיד לבוא המשיח לפי מדרש דברים רבה, הפכה בספרות הקבלה למקום מושבו הגנוז של המשיח לפני התגלותו.

היכל קן צפור, הנמצא לפי ספר הזוהר בגן עדן התחתון, הוא מקום מושבו של המשיח. בהקדמת תיקוני הזוהר סעיף יא נאמר ‘ואין ציפור אלא שכינה שהיא נתגרשה ממקומה’. במסורת תיקוני זוהר (תיקון מו), השכינה הגולה נקראת ציפור כמבואר בדברי ר' משה קורדובירו בשער ערכי הכינויים בספרו פרדס רימונים: 'צפור נקראת השכינה מלכות, מטעם כי כמו שהצפור נודדת מקנה כן היא נודדת מקן שלה מבחינת ייחודה'.

ברונו שולץ (1892–1942), הסופר היהודי הפולני המחונן, מחבר “חנויות קינמון” ו“בית המרפא בסימן שעון החול”, אשר אהב מאוד אגדות, שירים ומיתוסים עתיקים וכתב עליהם דברים מאלפים, אמר בחכמה: ‘האגדה היא אמצעי הביטוי דרכו נתפשת הגדולה. זו תגובתה של רוח האדם לגדולה’.

בהקשר היהודי הגדולה הייתה טמונה בסירוב העיקש להיכנע לעוצמה הארצית של המנצח, או לוותר ולהיכנע לשרירותה הסופית של המציאות היסטורית שעמדה בסימן חורבן, דיכוי, גלות ומשבר. המאבק על האמונה בהמשכיות הקיום ובהבטחת רציפות הזיכרון המשותף של העבר המקראי והעתיד המשותף של האופק המשיחי, וההתעקשות הנחושה על המשכיות רצף היצירה התרבותי המתריס, מתוך אמונה בעוצמת כוחו של הציבור היהודי החלש והמובס במישור הארצי, שנתפש כבעל עוצמה רוחנית במישור השמימי, נגד גבורתו של החזק המייצג את השלטון הרומי המנצח, התנהל בכוחה של האגדה המיסטית המשיחית, המיוסדת על מאבק קוסמי אינסופי ודין צדק על זמני בשמים ובארץ שיסתיים בנקמה המשיחית במנצחים בשמם של המובסים. ספרות מיסטית פורצת גבולות זו, המבטאת את עוצמתם של הנדכאים, החלשים והמובסים, נוצרה בכוחה של ההשראה, הדמיון הפרשני והיצירה האסוציאטיבית הפטורה מגבולות רציונליים, שהניבה את האגדה הכפולה על המשיח ועל השכינה, המבוססת על פריצת גבולות העבר, ההווה והעתיד.

האגדה המיסטית נוצרה בכוחה של הבחירה להפקיע את המציאות ההיסטורית משרירותה הסופית הקשורה בחורבן ציון, ולהתריס נגד זוועתו של ההווה וחד משמעותו של חורבן המקדש, שגזר לכאורה סוף לקיום היהודי, ובכוחה של הבחירה להמשיך להיאבק על המשך החיים כקהילת קודש הזוכרת בלשון הקודש את העבר הכרוך בחורבן המקדש ועיר הקודש, בשבי ובגלות, בגזירות, ברדיפות ובמקדשי השם של כל הדורות, באמצעות הקמת ציר אנכי בין המרחב הארצי שאבד, למרחב השמימי הנצחי, אשר בו ממשיכה להתקיים עבודת הקודש בשבעה היכלות עליונים.

הקשר הנצחי העל־זמני בין ההיכל הארצי ושבעת ההיכלות העליונים, בין קודש הקודשים וגן עדן, ובין סולם יעקב שמלאכים עולים ויורדים בו לעמוד האש או העמוד האמצעי המקשר בין עליונים לתחתונים, ובין הכהן הגדול הנכנס לִפְנַי וְלִפְנִים (שמו של קודש הקדשים בלשון חכמים, שהיה קשור לגן עדן בעיני הכוהנים) לבין המשיח היושב בהיכל קן ציפור בגן עדן), הוא הקשר בין העבר המקראי והמשנאי לעתיד המשיחי, או בין ההיסטוריה למטא־היסטוריה, באמצעות ציר אנכי מיסטי המבטיח עתיד קבוע, ידוע מראש ובלתי נמנע, המכונה קיבוץ גלויות וישועה בארץ, הקשור בנקמה ובגאולה מידי שמים, לאלה הממתינים בכיליון עיניים ובאין אונים בארץ ישראל או בגלות, כשהם מייחלים לביאת המשיח ולגאולת השכינה, שיבטיחו לבדם את גאולת ישראל.

המשיח לבדו היה מופקד על הנקמה בגויים ועל הגאולה של בני ישראל הגולים מעירם ומארצם, כשהפך בספר הזוהר ממשיח גולה, בוכה, חבול וכבול, למשיח רב עוצמה גואל ונוקם בשביעי של פסח, אולם הוא נותר נסתר ונעלם בגן עדן, בהיכל קן ציפור, משום שבואו כמשיח נוקם וכמושיע גואל, היה מותנה בחזרה בתשובה של בני עמו המתמהמהים, ואילו השכינה הגולה והנודדת הייתה מופקדת על הנחמה של בניה הגולים בנוכחותה בקרב הלומדים והמתפללים. בני ישראל מצדם המשיכו ליצור את התורה שבעל פה לאורך כל הדורות כשהשכינה במחיצתם ומדברת מפיהם. אולם גם בה התחולל מהפך דרמטי. בספרות הקבלית שנכתבה בדורות שאחרי גירוש ספרד השכינה הפכה מאם מנחמת לשבוייה שיש לחלצה מבור שבייה, כנודע מהפיוט לְכָה דוֹדִי של ר' שלמה אלקבץ, שם נאמר בין השאר: “קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא”, המזכיר את גאולתה הצפויה בידי המשיח ‘בן ישי בית הלחמי’. אולם גם בני ישראל מחויבים לפעול לשם גאולתה כל העת ולעסוק בתיקון עולם, כפי שיתבאר להלן. במהלך האלף השני בני ישראל הגולים הפכו לאלה המופקדים כסוכנים פעילים על גאולת השכינה ועל ביאת המשיח, כלומר הם הפכו בכוחה של הספרות הקבלית מגולים פסיביים המצפים לגאולה מידי שמים, לגואלים אקטיביים של המשיח הכלוא ושל השכינה השרויה בעמק הבכא.

ההוויה הנשית של נוכחות אלוהית זו, שהפכה למוקד חיי הרוח של התורה שבעל פה, של ‘עולם הדיבור’ המדבר באדם הלומד או המתפלל, בעולמם של בעלי מדרשי האגדה, שמהם התפתחה הקבלה, הייתה הוויה מטמורפית, פוליפונית ופולימורפית, שכן, כאמור לעיל, השכינה הייתה גם בת ציון האלמנה הבוכה הגולה המצפה לגאולה, השבויה ב’הפיכה' או בכלא במשך ששת ימי החול, וגם הכלה האהובה המתייחדת עם אהובה בבחינת ייחוד כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, בשבתות ובמועדים, גם זיכרון ציון וקודש הקדשים במקדש של העבר, על הר ציון הוא הר הבית בירושלים, וגם זו הניצבת על הכותל המערבי כעדות על החורבן, גם כלל נשמות ישראל של כל הדורות, ככנסת ישראל, וגם התורה שבעל פה שנוצרת בהווה בידי הלומדים בלימוד, במדרש, בפיוט ובתורת הסוד. השכינה הייתה גם ייצוגה של כנסת ישראל ההיסטורית של מטה, שראשיתה במעמד סיני אשר בו התקדשה ככלה לחתנה, בברית נצחית בין האל לעמו, בחג השבועות, וגם כנסת ישראל הנצחית של מעלה, המכונה נצח ישראל, ציפור, מלכות ועטרה, גם הנוכחות האלוהית בקרב החיים, שבכל מקום שלומדים ומתפללים שכינה ביניהם, וגם מקום מנוחתם של המתים המוצאים בגן עדן “מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה”.

המקובלים, שפעלו בגלות המרה, בדרום צרפת ובצפון ספרד, מתום ימי מסעי הצלב בסוף המאה השלוש־עשרה ועד סוף המאה החמש־עשרה, בתקופה של רדיפות דתיות, האשמות שווא בהרעלת בארות ובעלילות דם, ברצח ילדים לצרכים פולחניים, בקניבליזם ובהאשמות נוספות שהוציאו את היהודים מכלל בני אנוש, היו אנשים נואשים שהגיבו לאכזבה הגדולה שטמנה להם ההיסטוריה השרירותית רבת הסבל שכפתה עליהם שמד או המרה כפויה לנצרות, גירושים תכופים הכרוכים בהאשמות שווא ובאבדן כל אחיזה ויציבות קיומית לצד אבדן רכוש ואבדן בני משפחה, או כפתה עליהם השפלה, סבל, גירוש, שבי ושעבוד. כל אלה על מכלול פרטיהם המייסרים העלו בהם תחושה עמוקה של זרות, בדידות, ייאוש וניכור, ונסיגה מהעולם החיצוני שהכזיב והתכנסות בעולם הפנימי, או חיפוש המשמעות הנעלמת של העולם הנגלה ובנייה של עולמות שבדמיון, בתודעה ובהארה חדשה של זיכרונות הכתובים, שזכו לזווית ראייה חדשה ולפירוש מחודש, הקושר את הנעלם בנגלה ומעניק משמעות מיסטית לזוועות ההיסטוריות בהקשר של מאבק קוסמי בין כוחות האופל לכוחות האור או בין סטרא אחרא לסטרא דקדושה שלאדם יש בו חלק מכריע. אלה היו הנסיבות שבהן נכתבה ספרות הקבלה מימי ספר הבהיר, פירוש האגדות לרבי עזריאל, קבלת הרמב"ן, שערי אורה, ספר הזוהר, ספר תיקוני זוהר, ספר התמונה ואילך, ספרים אשר חוללו מהפכה בתפישת האל, בתפישת השכינה, בתפישת המשמעות הנסתרת של התורה וטעמי המצוות, בתפישת הכוונה הנסתרת של ההלכה, בתפישת השפה כלשון הקודש המחברת שמים וארץ ובתפישת מקומו המכריע של האדם במאבק הקוסמי הנצחי בין האל לשטן ובין המשיח לסמאל.⁶³

הקבלה, שייחסה חשיבות רבה לשכינה כישות נקבית בעולם האלוהי, הקשורה לכנסת ישראל בעולם הארצי, ולכנסת ישראל של מעלה בעולם השמימי, הכוללת את כל נשמותיהם של בני ישראל, החלה במאה ה־12, באזור פרובנס, כשהתגלה ספר הבהיר האנונימי הכתוב בעברית בסגנון מדרשי, המצרף רעיונות שאין להם תקדים, למסגרות דרשניות מוכרות לכאורה. חוקר הקבלה, פרופ' יוסף דן, אפיין את ייחודו הבלתי צפוי של חיבור זה: “ב”ספר הבהיר" הוקנה לעם ישראל מעמד של כוח המשפיע על דמותו ומעמדו של עולם האלוהות ומעצב אותו".⁶⁴

ספר הבהיר דן באלוהות כפולת פנים, המתחלקת לתחום עליון ותחתון: האל הזכרי נתפש כמאציל העליון, כמקור האור והבריאה, וכמקור החוק הכתוב, ומתחתיו נקבע תחומה הנאצל של השכינה, בת האור הנקבית, המתוארת ככבוד נאצל, כשהמחבר קובע לראשונה זהות מהותית בין השכינה לבין ההלכה, ואומר שמעשי המצוות הם איברי השכינה, ושהשכינה היא מקומן המיסטי של רמ“ח מצוות עשה, כנגד רמ”ח איברים שיש באדם. חוקר ספר הבהיר, ד“ר אלון דהן, הסביר את החידוש: “עתה הייתה השכינה מזוהה עם המעשה הדתי הכרוך במצוות ובהלכות, עליו מופקדים בני האדם. גוף השכינה זהה עם הישות האלוהית הנאצלת מן הרובד העליון באלוהות, אך בד בבד היא זהה עם מעשיהם של עם ישראל ועם ההלכה המרכיבה את גופה. ספר הבהיר קובע זהות ברורה בין ההלכה, כולל הקיום המעשי שלה, לבין השכינה בדבריו הבאים: 'כשהם [ישראל] צדיקים וטובים, שכינה שורה ביניהם ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב”ה ומפרה אותם ומרבה אותם'.⁶⁵ אותה שכינה השורה במעשיהם של ישראל טמונה בחיקו של הקב”ה והיא־היא תחומו הנאצל של הקב“ה”.⁶⁶

מספר הבהיר ואילך נקבעת במסורת הקבלית ההבחנה בין מאציל זכרי לנאצלת נקבית, ונקבעה הזהות בין הבורא הנעלם לתורה שבכתב, ובין השכינה הנוכחת להלכה ולתורה שבעל פה. המרחב הנאצל התעשר בדימויים וסמלים חדשים הקשורים בעת ובעונה אחת להלכה, לאגדה ולמיסטיקה, שהעניקו תוכן חדש לעולם המעשה הדתי שנקשר לשכינה. השכינה עברה שינוי מוחלט כשהפכה מדמות בת ציון האלמנה המקוננת הגולה, הקשורה במוות ובחורבן, במדרשים באלף הראשון, לדמות נקבית חדשה מוארת וצומחת, הקשורה באהבה, ייחוד, זיווג, חיים ופריון באלף השני. השכינה מתגלה בספר הבהיר כישות רבת אנפין, המסוגלת ללבוש ולפשוט צורות חליפות. לעתים היא הכבוד הנאצל ולעיתים היא בת האור, לעתים היא ל“ב נתיבות פליאות חכמה מספר יצירה ולעתים היא נקראת ברכה, חכמה, תורה, וראשית, לעתים היא עץ הדעת טוב ורע או אילן הצומח משני צדדיו, לעתים היא ‘חי העולמים’, לעתים היא ההלכה והמצוות, ולעתים היא בת המלך והכבוד, ועליה נאמר כי חתנה של השכינה הוא הקב”ה. בעל ספר הבהיר אומר על דמות נקבית נאצלת זו: “לפעמים קורא אותה באהבתו בה אחותי כי ממקום אחד היו, ולפעמים קורא אותה בתו כי בתו היא, ולפעמים קורא אותה אמי”.⁶⁷ אין היררכיה בין הבת, האחות, הכלה והאם, ומדובר כאן במפורש בישות נקבית אחת, נאצלת, השכינה, הקרויה בשמות משתנים על פי עניינו של המשל הנידון. חידושו של ספר הבהיר הוא שיחסי הייחוד והקרבה של האל עם השכינה, או של המלך, החתן, נותן התורה, עם הכלה, השכינה, כנסת ישראל, מקבלת התורה, תלויים מכאן ואילך רק במעשיהם של בני ישראל, או רק בשמירת המצוות של עם ישראל, כשכל מצווה ומצווה ממכלול תרי“ג מצוות נקשרת עם תרי”ג אברי השכינה ומחוברת לגוף השכינה. קיום ההלכה ושמירת מצוות זהים עם ייחוד השכינה ואהובה, הקדוש ברוך הוא. לחילופין, כשהעם נכשל בשמירת המצוות ומרבה בעבירות, חטאים אלה גורמים לפירוד במקום ייחוד, ולהרחקת הכלה מדודה, בשל פשעי העם ומעשיו הרעים, המשפיעים על המציאות הקוסמית, השרויה במאבק מתמיד בין סמאל למשיח, בין הגלות לגאולה, בין כוחות החורבן לכוחות הבניין, ועל המציאות ההיסטורית המשתלשלת ממנה.⁶⁸

הקבלה, שביקשה לחשוף את הנעלם שמאחורי הנגלה, או להאיר את המוכר באורו של המסתורי והמוזר, לראות את העולם כאחדות הפכים שבה מאחורי כל נגלה מסתתר ממד נעלם, יצקה בהעזה חסרת תקדים את דו־המיניות האנושית הארוטית, יוצרת החיים, הכרוכה בדימוי גוף ובפעלים זכריים ונקביים, בהווייתו של האל המופשט והנעלם, הנודע בעולם המקראי רק כקול זכרי, ופרטה את המטמורפוזות המוחשיות הכלולות בדו־מיניות זו, הקשורות בייחוד, זיווג, עיבור, הריון, לידה, הנקה ופריון.⁶⁹ המקובלים העזו לעשות זאת בניגוד למוסכמות המסורת המונותאיסטית המרחיקה בין האלוהי לאנושי, בין הנשגב לארצי, בין הרוחני לגופני ובין המופשט לגשמי, משום שאל מול הכיליון הפיזי הנורא של הקהילות היהודיות שנשמדו בתקופת מסעי הצלב, 1096–1296, לאורך עמק הריינוס, ולנוכח הקיטוע המחריד ברצף החיים שהמיטו הצלבנים על היהודים ההרוגים בערי אשכנז על לא עוול בכפם,⁷⁰ עלה ברוחם של היוצרים היהודים בדרום צרפת ובצפון ספרד, ששִׁמעו של החורבן הנורא באשכנז הגיע אליהם, צורך עמוק בהתרסה נגד שרירותה של ההיסטוריה ונגד הכיליון של הקיום היהודי באשכנז. הם ביטאו התרסה זו נגד התנטוס השולט במרחב ההיסטורי והקוסמי, באמצעות מיסטיפיקציה ומיתולוגיזציה של הארוס והעתקתו מן הארץ לשמים, והשלכתו מהמציאות האנושית על המציאות השמימית.⁷¹ באמצעות יצירת עולם דימויים שמימי של דמות אלוהית זכרית, הקדוש ברוך הוא, המתוארת במושגים בעל, מלך או חתן, אור או מעיין, ודמות אלוהית נקבית, השכינה, המתוארת במושגים כלה, או בת מלך, בת האור, לב/ל"ב, גן, ואילן, שביניהם מתקיימים יחסי איחוד, זיווג, ייחוד, פריון, לידה והמשכיות. כתוצאה מיחסים אלה נולדות נשמות חדשות של בני ישראל, הממתינות באוצר הנשמות בגן עדן עד למועד ירידתן לעולם. לצד הנשמות החדשות הנולדות מהייחוד בעליונים, המציאו ראשוני המקובלים את תורת גלגול הנשמות, המבטיחה את חזרת נשמותיהם של ההרוגים והנרצחים מקדשי השם מתקופת מסעי הצלב, מגן עדן לעולם הזה, לגופים חדשים המאכלסים את הנשמות הישנות של מקדשי השם.⁷²

המקובלים יצרו דמות חדשה של האלוהות שיש בה ממד זכרי, המכונה ‘הקדוש ברוך הוא’, האהוב, החתן או הבעל, הקשור לספירת כתר, לספירת חכמה, לספירת תפארת, לספירת נצח ולספירת יסוד, ולתורה שבכתב הבאה ממקור אלוהי נצחי; וממד נקבי, המכונה שכינה, כלה, כנסת ישראל, עטרה, הקשור לתורה שבעל פה ועולם הדיבור, הקשור לספירת בינה, לספירת חכמה ודעת, לספירת הוד ולספירת מלכות, וליצירה ההלכתית והאגדית המשותפת, של כלל ישראל, הנוצרת והולכת ומשתנה כל העת בעולם ההלכה ובעולם האגדה. בספרות הקבלה העמיקו בתיאור שני צדדים אלה, שחלקם נזכרו בדיוננו לעיל, ועל כן יוצר הזוהר קרא ליצירתו החדשה בשם ‘דברים חדשים־עתיקים’.

ספר הזוהר, המיוחס במסורת לתנא ר' שמעון בן יוחאי, מחוג חכמי התורה שבעל פה, שבראו עולם חדש לגמרי אחרי חורבן בית שני, בדור מרד בר כוכבא ועשרת הרוגי מלכות, מקדשי השם של דור השמד, התחבר בספרד בשלהי המאה ה־13, בידי המקובל ר' משה די ליאון, שהתעניין בפריצת גבולות בין העבר הכתוב להווה הנגלה בחלום, ובין הנעלם לנגלה, דרך מסתרי לשון הקודש, המגלה את דרך המעבר משעבוד לחירות, או מגלות לגאולה, באמצעות חיבורים חדשים בין השמים לארץ ובין בני החבורה המחברים חיבורים חדשים בכתב ובעל פה בתורת הסוד בכוחה של החירות היוצרת והדבקות המתמדת בשכינה, המכונה ‘עלמא דחירו’ (זוהר, ח“א, צ”ה ע"ב) או עולם החירות. בספרו, המתאר בצורה דרמטית את דמותו המשיחית של ר' שמעון בר יוחאי,⁷³ הרחיב בעל הזוהר את הדיבור על השכינה כממד הנקבי של האלוהות ועל כנסת ישראל המתייחדת ומזדווגת עם אהובה, הקדוש ברוך הוא, יותר מכל מחבר שקדם לו. הוא העצים את תיאורי הייחוד והזיווג כשתיאר את ליל הכלולות המתרחש בחג השבועות, מועד חידוש ברית סיני ומתן תורה. בנוסח עברי של הטקסט הארמי של הזוהר, חלק א, דף ח ע"א, ממנו נגזר מושג התיקון בליל שבועות, נאמר:

“רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שהכלה מתחברת עם בעלה. ששנינו, כל החברים של בני היכל הכלה צריכים באותו הלילה, שהכלה מזומנת להיות למחרת היום בתוך החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו לילה ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא נתקנת - לעסוק בתורה, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובמדרשות של פסוקים וברזי החכמה, משום שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא נכנסת עם נערותיה ועומדת על ראשיהם, והיא נתקנת בהם ושמחה בהם כל אותו הלילה; ולמחרת אינה נכנסת לחופה אלא עמהם, ואלו נקראים ‘בני החופה’. וכיון שהיא נכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם!”⁷⁴

בנוסח נוסף של תיקון ליל שבועות, הנחוג בתום שבעת השבועות של ספירת העומר, המתואר בחוג הזוהר כליל כלולות אחרי שבעה שבועות של היטהרות, מתואר הייחוד שבין החתן, נותן התורה שבכתב, לכלה, השכינה, התורה שבעל פה, על פי חכמת הנסתר:

“סוד חג השבועות… נהגו הקדמונים ז”ל עמודי עולם אותם אשר יודעים להמשיך ח“ן ממרומים שלא לישן בשתי לילות הללו של שבועות. וכל הלילה קורין בתורה בנביאים ובכתובים, ומשם מדלגין בתלמוד והגדות וקורין בחכמות בסתרי התורה עד אור הבוקר, וקבלת אבותיהן בידיהן… ובהם [בימי ספירת העומר, ר.א] הכלה מתקשטת ונכנסת אצל רום מעלה, וליל החמישים ההוא הלילה הזה לה' להתחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ובניה המיוחדין לה בארץ מכניסים אותה לחופה והם רשומים ונכתבין בספר הזיכרונות כי הם מרננים רנה וצהלה של תורה בליל שמחת הכלה… על כן אין להם לתת דמי לנפשם ברינת התורה, כי הם לפני השם רשומים… אזי יקשיב ה' וישמע וייכתב זיכרון לפניו בצהלה”.⁷⁵

השכינה המכונה בזוהר לא רק בשם כלה, המגלמת את התורה שבעל פה, זו שחתנה הקב"ה מגלם את התורה שבכתב, אלא גם בשמות מלכה, עטרה, מטרונית ו’המלאך הגואל המשתנה מזכר לנקבה‘, ‘עולם החירות’ ו’עולם הדיבור’, ‘כנסת ישראל’, מלכות, ‘ציפור שנתגרשה ממקומה’, 'שושנה, ‘שושנת שמשתנית מגוון לגוון’ או עץ הדעת טוב ורע, וגם השכינה הגולה, ‘כנסת ישראל ששוכנת בגלות או מושלכת בעפר’, מתאפיינת בצביון מטמורפי מובהק, היא משתנה בהקשרים שונים, כפי ששמותיה הרבים מעידים עליה, וזאת משום שהיא זו הנודדת עם הגולים ‘במצולות ים הגלות’ היא זו המבטאת בתודעת הכותבים את תקוותו של העם הגולה המייחל למעבר מסבל הגלות למציאות נכספת של גאולה.⁷⁶ בספר הזוהר מתוארים געגועיה של השכינה השרויה בגלות במחוז הקללה והטומאה, לאהובה הנמצא בהיכלו בשמים או בארץ, שכן “הברכות אינן מצויות אלא במקום ששרויים זכר ונקבה” (זוהר, ח“ג, עד ע”א).

ר' אבא פתח: “על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי” (שיה"ש ג, א). “על משכבי”, במשכבי צריך לומר, מהו “על משכבי”? אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקדוש ברוך הוא וביקשה ממנו על הגלות, משום שישבה בין שאר עמים עם בניה ושכבה לעפר. ועל ששכבה בארץ זרה, טמאה, אמרה: “על משכבי” אני מבקשת, ששוכבת אני בגלות, ועל כן: “בקשתי את שאהבה נפשי”, שיוציא אותי ממנה. “בקשתיו ולא מצאתיו”, שאין דרכו להזדווג עמי אלא בהיכלו. “קראתיו ולא ענני”, שהרי בין עמים אחרים אני יושבת, ואין שומעים קולו אלא בניו… רבי יצחק אמר: “על משכבי בלילות” אמרה כנסת ישראל: על משכבי התרעמתי לפניו, שיהא מזדווג עמי לשמח אותי ולברך אותי בחדווה שלמה. שכך שנינו, שמזיווג המלך עם כנסת ישראל כמה צדיקים יורשים את ירושת הנחלה הקדושה, וכמה ברכות מצויות בעולם" (זוהר, ח“ג, מב ע”א־ע"ב, הנוסח הארמי מובא כאן בתרגום עברי).

המקובלים, שחיו כל העת בעולם הסֵפֶר והספרות, האגדה והסִפּוּרים, כחברים קוראים בחבורה וכמחברים כותבים חיבורים שהיו רבי משמעות בעיניהם כחיבור בין שמים וארץ, בחבורה המחברת חיבור מיסטי בין הנפרדים לשם תיקון עולם וגאולת השכינה, סללו בתודעתם ציר אנכי חדש בין הארץ לשמים, הקשור בהשפעה של העולם האנושי התחתון על העולם האלוהי העליון. הם קראו לציר זה בשם ‘אתערותא דלתתא’ (התעוררות מלמטה למעלה). לצדו סללו ציר אנכי חדש בין השמים לארץ, לו קראו ‘אתערותא דלעילא’ (התעוררות מלמעלה למטה), הקשור בעולם הספירות, המצוי בין שני צירים אלה. עולם הספירות, שהוא דימוי של עשרה שלבים בעולם הנעלם, ושמו נלקח מספר יצירה העתיק, המספר שהעולם נברא בסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר, ואומר לקוראיו ש’העולם נברא בל“ב נתיבות פליאות חכמה' המורכבות מ’כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה', מחולק הן לעשרה חלקים הקשורים בגוף האדם, הן לממד זכרי ולממד נקבי, שכן לדברי ספר הזוהר: “וסוד הדבר: ברכות אינן שורות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה” (ח“א, דף קפב ע”א). בעל ספר הבהיר קבע שהשכינה אוצרת בתוכה את ל“ב נתיבות פליאות חכמה שבהן ברא הקב”ה את העולם, והוסיף שהקב"ה גנז בגוף השכינה המכונה ‘חי העולמים’ את המצוות כולן. כלומר, מקומן המיסטי של כל המצוות הוא ב’חי העולמים' היא השכינה, הנזכרת בתפילה.

המקובלים, שזיהו את השכינה הן עם המישור הנאצל באלוהות ששיוו לו צביון נקבי, הן עם כנסת ישראל הגולה המוטלת בעפר חובקת אשפתות, הן עם התורה שבעל פה ומכלול עולם הדיבור העומד בתשתית העיון, הדיון והמעשה ההלכתי, הן עם הציפור מ’היכל קן ציפור', והן עם ‘המלאך הגואל המשתנה מזכר לנקבה’, וראו בשכינה הוויה מטמורפית משתנה, החלו לחולל שינוי דרמטי בכך שהפכו את הגלות ההיסטורית של עם ישראל במציאות הגלויה, לגלות השכינה, במציאות הנסתרת, והפכו את הכמיהה העמוקה לגאולה של השבויים והגולים, במציאות ההיסטורית, לגאולת השכינה, במציאות השמימית. כלומר, הם העתיקו את החוויה ההיסטורית בעבר, בהווה ובעתיד, לזירה הקוסמית הנעלמת, הנוצרת בדמיונם של הלומדים, בלימודם, בפרשנותם ובאמונתם, ונוצרת מימי ספר הבהיר ואילך, בזיקה ליכולת לחולל שינוי במעמדה של השכינה בכוח עשייה בכוונה של המצוות והקפדה על שמירת ההלכות בידי כנסת ישראל הארצית, המשפיעה על השכינה־הכלה־העטרה, כנסת ישראל השמימית, ומעבירה אותה מגלות לגאולה או מעמק הבכא לעיר המלוכה, ומשפיעה על ייחודה עם הקדוש ברוך הוא, שיושלם כראוי כשיושלם התיקון האנושי.

ככל שהעמיקו ייסורי הגלות של היהודים במאות הראשונות של האלף השני, בזמן מסעי הצלב באירופה (1096–1296) ובכיבוש הצלבני של ארץ ישראל (1099–1291), בזמן ראשית עלילות הדם באנגליה בשנת 1144 בזמן עלילת נוריץ', ובהמשך הגירושים מאנגליה בשנת 1290 ומצרפת בשנת 1306, לפני שורת הגירושים בגרמניה ובמדינות אירופאיות נוספות בעקבות המגפה השחורה, 1348, וככל שיכולתם של הגולים לפעול בזירה ההיסטורית כדי למנוע את המרתם הכפויה לנצרות, או את גירושם על לא עוול בכפם, ולהיחלץ מאשמות שווא ועלילות דיבה בדבר הרעלת בארות או רצח ילדים לשם אפיית מצות בדמם, קטנה והלכה, שכן עולם החוק והמשפט היה חסום בפניהם ביחס לכל אשמה הקשורה ברצח פולחני או בהרעלת בארות או בעלילת לחם הקודש, אשר בו אשמתם של היהודים תמיד הייתה מוכחת וידועה מראש, במשפט ללא סנגורים, משפט שרק קטגורים דיברו בו, כי האשמת היהודים בעלילת הדם הוכחה מראש כעובדה שאינה ניתנת לערעור או לוויכוח, מציאות שבה נתפשו ככופרים, כזרים מאיימים שונים במראם וכנוודים חסרי ארץ, כנודדים חשודים וכפליטים שנואים, כגולים חמדנים, חוטאים ונענשים, המועדים לגירוש, או כנאשמים ובוגדים, האשמים בצליבתו של ישו ובשחזור הצליבה ברצח פולחני של ילדים,⁷⁷ כך פעולתם של המצפים לגאולה בזירה הקוסמית, גדלה והלכה.

לשם כך המקובלים העניקו לאדם היהודי צביון אלוהי והעניקו לאל צביון אנושי, וקשרו ביניהם בקשר המיוסד על ההנחה שכל פעולה אנושית של קיום מצוות היא פעולה בעלת משמעות משיחית שכן היא משפיעה על העולמות העליונים ומכריעה את החשת מועד הגאולה. לאדם העניקו המקובלים נפש אלוהית וקשרו את כל חלקי גופו ואבריו הפנימיים והחיצוניים לשכינה, למכלול תרי“ג מצוות ולכל תרי”ג חלקי המרכבה האלוהית, הקשורה בעולם הספירות הנעלם, והבטיחו לאדם היהודי חיים החורגים מגבולות העולם הזה, דרך השפעתו הרבה של האדם על תרי“ג חלקי השכינה ועל ‘עולם הספירות’ השמימי, שנקרא ‘אדם קדמון’, ונקשר בכל תרי”ג חלקי גופו וברוב תרי"ג מצוות שהוא מכוון לעשות. את האל ציירו מחדש בדמות מאציל ונאצלת או בדמות זכר ונקבה, הקשורים ל’עולם הספירות' ביחסי ייחוד ופירוד, זיווג ונידוי, נישואין וגירושין, שעל תיקונם מופקד האדם במעשה המצוות ובתפילות, בשמירת הלכות ודינים, בדבקות בשכינה ובייחוד כוונות תוך כדי עשיית המצוות או אמירת התפילות ושמירת הדינים. כל פעולה דתית במחשבה ובמעשה, נקשרה לביטוי הקבלי המבקש לאחד ולייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, הכורך את העשייה האנושית בהשפעה על עולמות עליונים: “למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ביטוי אותו יש להקדים לכל תפילה ולכל מצווה.

בימי הגלות הקשים במהלך האלף השני, השכינה, שתוארה כיושבת בחיקו של אלוהים, מצד אחד, תוארה לא פעם כאסורה בבור כלא, בשליטת הסטרא אחרא, מצד שני. בעל הזוהר כתב: “כשחרב בית המקדש וגרמו העוונות וגלו ישראל מהארץ, נסתלק הקדוש ברוך הוא למעלה למעלה, ולא השקיף על חורבן בית המקדש ועל עמו שגלו, ואז השכינה גלתה עמהם… וכל העליונים והתחתונים בכו עליה והתאבלו. מה הטעם? משום ששלט עליה סטרא אחרא, ששלט על הארץ הקדושה”.⁷⁸ כנזכר לעיל, השכינה האלוהית תוארה כנמצאת בתוך ‘עמק הבכא’, או בתוך ‘ההֲפֵכָה’, ביטוי הלקוח מחורבן סדום (בראשית י“ט, כ”ט), כדימוי טראגי למצבה של הקהילה היהודית הנרדפת בעולם הנוצרי בידי הצלבנים ובידי הכנסייה, נאשמת בהרעלת בארות וברצח ילדים ובחילול לחם הקודש, ונרדפת בעולם המוסלמי בידי המוראביטון והמוואחידון.⁷⁹

בעל הזוהר חוזר פעמים רבות על תשתית הזיכרון של הגולים: “וכשחרב בית המקדש… וההיכל נשרף, והעם גלה, והמטרונית גורשה, והבית נחרב”.⁸⁰ בעקבות תפישה זו של ייאוש מהמתרחש במציאות הקוסמית ובמציאות הארצית, גאולתה של השכינה, ‘כנסת ישראל’ השמימית, או שחרור המטרונית הכלואה משבייה בתוך הַהֲפֵכָה ומכלאה בעמק הבכא, ושחרורה מכבליה ברשות הסטרא אחרא, הוטלו על הקהילה היהודית, ‘כנסת ישראל’ הארצית', שזיהתה בין השכינה לבין ההלכה ומכלול התורה שבעל פה, אגדה והלכה, ובין שמירת מצוות, לבין גאולת השכינה המוטלת בעפר, וחילוצה מבור שבייה.

המקובלים שפעלו בעומק הגלות ובמצולות הייאוש והאין־אונים שהיו כרוכים ברדיפות הכנסייה והאינקוויזיציה, בגירושים חוזרים ונשנים, בפרעות של עירונים ושל איכרים נגדם, בעלילות השווא של מסדרי הנזירים נגד היהודים ובמשפטי עלילות הדם, בהאשמה בהרעלת בארות והפצת מגפות, בפוגרומים, ובזוועת ההמרה הכפויה על ילדים ומבוגרים שהביאה הורים יהודים להרוג את ילדיהם, כדי שלא יפלו לידי הכנסייה הרודפת,⁸¹ התריסו כנגד המציאות הקשה על ידי כך שחילקו את העולם כולו, בשמים ובארץ, לשני צדדים מנוגדים: ל־‘סטרא דקדושה’ ו’סטרא אחרא', או ל’צד הקדושה‘, הברכה, החיים, הפריון, ההמשכיות והבניין, ול’צד האחר’, צד הטומאה, הכיליון והמוות, הקיטוע, ההריסה והחורבן. את הצד הראשון, ‘צד הקדושה’ וברכת החיים, שייצג את תקוותיהם וכיסופיהם, קשרו בכוחות הטוב המאצילים והנאצלים בשמים, להם קראו: הקדוש ברוך הוא, השכינה, המשיח, המלאכים, עולם האצילות, עץ חיים וכוחות הבניין, עשר ספירות הקדושה, סודות ורזים, הייחוד והגאולה; ואת הצד השני, שייצג את ניסיונם הקשה במציאות ההיסטורית, הצד האחר=‘סטרא אחרא’, צד הטומאה, המוות, החורבן השבי והגלות, קשרו בכוחות הרע, להם קראו: שטן, סמאל (סטרא מסאבותא), סמאל הרשע, שרה של רומי הרשעה, עמלק, אדום, לילית ועולם השדים, עולם הקליפה, עץ המוות וכוחות ההריסה, עשר ספירות הטומאה, או האצילות השמאלית, שנקשרו לעלילות הדם ולעלילות הרעלת בארות נגד היהודים על לא עוול בכפם, לגירושים התכופים, ולעולם הפירוד והגלות.

בראש מרחב הקדושה עמדו אלוהים והמשיח, ובראש מרחב הטומאה עמדו סטרא אחרא וסמאל. השכינה הצטרפה למרחב הראשון כבת זוגו של האל ולילית הצטרפה למרחב השני כבת זוגו של סמאל. במציאות שחיו בה ובמציאות הנפשית שתודעתם היוצרת העידה עליה, בפסיקתא רבתי, בספר זרובבל ובספר הזוהר, המשיח, שלגאולתו קיוו, היה כלוא, כזכור לעיל, בבית סוהר: “עני ורוכב על חמור זה משיח. ולמה נקרא שמו עני? שנתענה כל אותם שנים בבית האסורים”;⁸² “שהיה חבוש בבית האסורים. שבכל יום ויום היו אומות העולם מחרקין שיניהם… שנאמר כל רואי ילעיגו לי”,⁸³ והשכינה אשר לנחמתה ייחלו, הייתה שבויה, “ששלט עליה סטרא אחרא, ששלט על הארץ הקדושה”, כאמור לעיל.

לדברי המקובלים, מאז חורבן בית המקדש השני, ממדים אלה של האלוהות, הזכרי והנקבי, גולים ממקומם ואינם נמצאים במצב הראוי של ייחוד ודבקות וזיווג הרמוני במרחב הקוסמי, אלא הם שרויים בפירוד וגירוש ושיבוש נורא, המשתקף בפסוק “וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”. (שמות י“ז, ט”ז). הם נמצאים בגלות, בעמק הבכא, במעמקי הַהֲפֵכָה, בעולם חרב, שבור ומשובש, משום שבמאבק הקוסמי הנצחי בין כוחות הטומאה לכוחות הקדושה, או בין כוחות ההריסה לכוחות הבניין, שהוא המאבק הגדול בין כוחות הגלות וכוחות הגאולה, גברה ידם של כוחות ההרס, השבירה והחורבן ברשות עמלק, סמאל, השטן או הסטרא אחרא. השכינה, כנסת ישראל, תוארה כשבוייה בבית האסורים או כאישה שנחטפה מבעלה ונפלה בידי הסטרא אחרא הלוקח אותה בשבי ואונס אותה, בעל כורחה. יש שקשרו מצב טראומטי זה לנפילת העולמות ול’שבירת הכלים', שנקשרה בחורבן המקדש ובגלות השכינה, ויש שקשרו זאת למאבק הסטרא אחרא בסטרא דקדושה או למאבק הקליפה בשכינה, או למאבקו של סמאל במשיח, אולם כולם כאחד הסכימו שכנסת ישראל הארצית שרויה בגלות המרה במציאות ההיסטורית, העומדת בסימן גירושים, עלילות דם, עלילות לחם הקודש, המרות כפויות, חטיפת ילדים בידי הכנסייה, האשמות שווא, רדיפה ועוול,⁸⁴ ומצפה לגאולה הנכספת - בשל המשבר במציאות הקוסמית. במציאות זו שבה גברה יד כוחות ההרס, העוול והרשע, הרוע והטומאה, על יד כוחות הבניין, הצדק, הטוב והקדושה, השכינה, כנסת ישראל, נפלה בידי הקליפה בשמים ובארץ, מאז רגע משברי קוסמי שקראו לו ‘שבירת הכלים’ וחורבן העולמות, שמאז התרחשותו, בעת חורבן המקדש, שום דבר לא נמצא יותר במקומו הנכון וכל ההוויה השתבשה, התנפצה וגלתה ממקומה ומצויה בגלות.⁸⁵

רגע משברי זה שבו כוחות המוות, הטומאה, הכיליון, ההרס והחורבן ניצחו את כוחות החיים, הקדושה, הברכה, הרציפות, המחזוריות, הנצחיות והבניין, נקשר לחורבן המקדש בתשעה באב, ולהסתלקות השכינה מקודש הקדשים ויציאתה לגלות עם בני עמה, ולניצחון כוחות הקליפה והסטרא אחרא. חורבן המקדש וחורבן ירושלים הפכו מרגע המפנה ההיסטורי - שבו ירושלים נפלה בידי רומי הרשעה - אחרי שהמקדש נחרב בימי טיטוס, בעקבות המרד הראשון ברומאים, וירושלים נחרשה לעיים בעקבות מרד בר כוכבא, בימי אדריאנוס - לרגע מיתולוגי שבו השכינה מצד הקדושה (בת ציון) (עולם החירות), נפלה בידי הקליפה מצד הטומאה (הסטרא אחרא) (עולם השעבוד), ולרגע קוסמי שקראו לו ‘שבירת הכלים’ וחורבן העולמות, שנקשר לשריפת קודש הקדשים והסתלקות השכינה בתשעה באב. להיסטוריה הארצית של מאבקים ומלחמות, תבוסה וחורבן, שבי וגלות, נודעה משמעות רק משעה שהתפרשה כשיקוף של מאבק קוסמי שמתרחש במסגרת מיסטית ומיתולוגית בין שבירה לתיקון, ובין גלות לגאולה.

הניסיון ההיסטורי ארוך הטווח בגלות המייסרת, בעומק הקליפה, השעבוד וההריסה, הפך לחלק ממהלך קוסמי של מאבק הרע בטוב, או מאבק כוחות השבירה, ההריסה, האפלה, הדממה והחורבן, מצד האצילות השמאלית, שהתגלמו בדימויי הקליפה, הטומאה, השטן, סמאל שרה של רומי, עמלק, עולם השדים, לילית והסטרא אחרא, שנאבקים כל העת בכוחות הבניין, האור, הדיבור והתיקון, מצד עולם האצילות, שהתגלמו בדימויי הקדושה, הטהרה, המשיח, שרה של ירושלים, כנסת ישראל, השכינה, עולם המלאכים ועולם המרכבה.

ספרות הקבלה קבעה שכל אדם מישראל חייב להתגייס למאבק שנקרא בקצרה בשם ‘תיקון עולם’ כדי לעזור לשכינה הגולה, השבויה באפלת עולם הקליפה, לנצח במאבק זה של הפירוד נגד הייחוד, של התיקון נגד השבירה, באמצעות הקניית משמעות קבלית חדשה המבקשת להשפיע על המאבק הקוסמי באמצעות עבודה הקודש בלימוד תורה ושמירת מצוות, בעיון, פרשנות ויצירה, בתפילה, ובברכה. המשמעות החדשה שהוקנתה לעבודה הדתית המקובלת, כמאבק נגד כוחות הפירוד ובעד כוחות הייחוד, נוסחה כאמור בביטוי ‘למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’. מעשי האדם בארץ מוקדשים לתיקון העולם השבור, לגאולת השכינה משבייה, לאיסוף ניצוצות האור האלוהי שנפלו בשבירת הכלים, ולייחוד הקדוש ברוך הוא והשכינה, המפורדים זה מזו בתקופת הגלות, בזמן שלטון עולם הקליפה והסטרא אחרא על עם ישראל ועל השכינה הגולה.

גלות השכינה הצטרפה לגלות ישראל, וגאולת השכינה נקשרה בגאולת ישראל. השכינה נקראה כזכור בשם כנסת ישראל והזדהתה עם עמה הגולה והנודד, עם כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד. גלות השכינה וגאולת השכינה נקשרו בהשפעה האנושית המכרעת על העולם האלוהי וביחסי הגומלין ביניהם. כדי לתקן מציאות שבורה זו, טענו המקובלים, שהשכינה, כנסת ישראל, היא המשנה, ההלכה, או התורה שבעל פה, הנוצרת בפי לומדיה, קשורה במהותה לכל תרי“ג מצוות ולכללי ההלכה, ועל כן כל מצווה שאדם מקיים בעולם הזה בכל תרי”ג אבריו וכל הלכה שהוא מוסר נפשו עליה, נשקלת במאזני המאבק הקוסמי, וגורמת לשינוי יחסי הכוחות בין הטוב לרע ותורמת להעלאת השכינה מבור שבייה, לקירוב גאולתה ולהצלתה מידי הסטרא אחרא.

איחודם מחדש של הקדוש ברוך הוא והשכינה, המתוארים הן כפרוד ופרודתו או כגרוש וגרושתו, הן כחתן וכלה, כאהוב ואהובתו, כמלך ובת מלכה, כאל ואלמנה, המצויים בעולם הגלות, הפירוד, הקליפה, הטומאה והשבירה, היה מוטל במסורת הקבלית על כל גבר מישראל, החייב על פי מסורת זו לא רק בשמירת מצוות והקפדה על דינים הלכות, אלא חייב גם ב’תיקון עולם‘, שמשמעו תיקון העולם השבור מאז חורבן המקדש. עוד חייב המתפלל ב’העלאת ניצוצות’ שנפלו בעת ‘שבירת הכלים’, בדבקות והתבוננות, בייחודים וכוונות, לשם העלאת השכינה מהַהֲפֵכָה, וגאולתה משבייה ב’עולם הקליפה'. לשם מטרה קוסמית זו, שבה תלוי קירוב הגאולה, הן גאולת השכינה הן גאולת ישראל, כל גבר יהודי היה חייב לומר לפני כל מצווה שהוא מקיים במהלך היום, שהוא מכוון לעשותה: ‘למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’. הוא היה חייב לומר נוסחה זו, שעניינה כאמור, ייחוד הצד הזכרי של האלוהות, הקדוש ברוך הוא, עם הצד הנקבי של האלוהות, השכינה, או ייחוד ספירות תפארת ומלכות, בכל פעם לפני שהוא מתפלל את תפילת שמונה־עשרה, הנאמרת מדי יום בקדושה, או בכל עת שבה הוא עוסק בלימוד תורה הנעשה בקדושה, ולכוון את עשייתו הדתית כולה, הלכה למעשה, למטרה זו של גאולת השכינה משבייה בידי סמאל, ולהחזרתה לבן זוגה האלוהי, הקדוש ברוך הוא. המעתק מגלות היסטורית של עם ישראל לגלות קוסמית של השכינה, או מגלות ישראל לגלות השכינה, הושלם בשעה שהגאולה הפכה מגאולת ישראל לגאולת השכינה.

העם היהודי, שהיה עם מפולג מאז ומקדם לגבי כל נושא הנוגע בהווה, היה תמיד חלק מקהילת זיכרון השותפה לזיכרון העבר המקראי שהסתיים בחורבן וגלות, ושותפה לתקוות העתיד המשיחי הקשורה בקיבוץ גלויות ובגאולה. בזיכרון המילולי האגדי, המיסטי והליטורגי של קהילת הזיכרון היהודית ובספרות המשיחית הקבלית העשירה שלה, אין גבולות של זמן ומקום, יש מרחבים חלופיים של מקום על זמני במרומים הנודע בשם גן עדן, או עולם ההיכלות והמרכבה, ‘היכל קן ציפור’, או ‘עמוד של אש’ הוא ‘העמוד האמצעי’, הקובע את הציר האנכי בין שמים לארץ, בין “לִפְנַי וְלִפְנִים” בקודש הקודשים (ברכות ז ע"א) ובין עולם ההיכלות והמרכבה וכיסא הכבוד בגן עדן, וזמן על היסטורי הנקרא גאולה או קיבוץ גלויות, עת קץ, ישועה, תחיית מתים, גלגול מחילות או אחרית הימים. במרחבים אלה מתחולל כל העת מאבק קוסמי אינסופי בין כוחות הגלות, המוות, החורבן, העיוורון, הדממה והכיליון, לכוחות הגאולה, החיים, המחשבה והדיבור, הברכה והפריון, מאבק בין כוחות הקדושה, הבניין, האור והצדק, בעולם המלאכים הקדושים והטהורים, שבראשם עומד משיח בן דויד, המייצג את חלום הגאולה, לבין כוחות הטומאה החורבן, החושך והעוול ועולם הדממה, הוא עולם השדים הטמאים, שבראשם עמד סמאל שרה של רומי או סמאל שר כל המשטינים,⁸⁶ או סמאל בן בליעל, מלאך המוות, שר של גיהינום, או עמלק בן בנו של עשיו, המייצג את זוועת הגלות. למאבק קוסמי זה מצטרפת ‘השכינה, עולם הדיבור’, כנסת ישראל השבויה, הנגאלת באמצעות מעשי האדם, הגואל אותה משבייה בכוח תורה, מצוות וייחודים או ‘תיקון עולם’, כנגד המשיח הפועל ברשות האל ומבטיח לגאול את ישראל ולנקום את נקמתו בגויים.

החידוש שהביאה עמה הקבלה היה טמון בעובדה שהציעה הבנה חדשה לגמרי לעשייה הדתית המקובלת מהרגע שזיהתה את השכינה עם המצוות וההלכות וטענה שכל פעולה שאדם עושה, במחשבה, בדיבור ובמעשה, בזיקה לתורה ומצוות, להלכה ולתפילה, לחיובים ולאיסורים, ולמוסר של צדק ועוול - פעולה המכונה בלשון הקבלה, כוונה, ייחוד, התבוננות, התפעלות או דבקות - משפיעה השפעה מכרעת על המאבק הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, או בין השכינה לקליפה, או משפיעה על המאבק הקוסמי המתחולל כל העת בשמים ובארץ בין ‘סטרא קדושא’ ל’סטרא אחרא', בין המשיח לסמאל, ובין הגלות לגאולה. כל פעולה דתית כזו, בכל ממד, המלווה בכוונת ייחוד ודבקות, תורמת במישרין לגאולת השכינה מבור שבייה ולשחרור המשיח מכבליו, לקירוב הקץ ולבוא הגאולה.

הקבלה בנתה ציר אנכי בין הארצי לשמימי, בין הנגלה לנעלם, בין ההיסטורי למטא־היסטורי ובין המקובל לשכינה, המכונה ‘כנסת ישראל’, שתועד באלפי עמודים של הספרייה הקבלית. הקבלה לימדה את קוראיה שגאולת השכינה, אשר קודמת לגאולת ישראל ומתְנה אותה, מוטלת עליהם ורק עליהם, בעולם המחשבה ובעולם המעשה, בשעה שהם עוסקים ב’תיקון עולם' וב’ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה‘, ב’העלאת השכינה’ או ב’העלאת ניצוצות‘, ואילו קירוב ביאת המשיח, שהיה קשור בתפילותיהם ובפעולותיהם, היה שמור בשלביו הסופיים, רק בידי הקדוש ברוך הוא, שכן היה קשור בגורלם המר של מקדשי השם. לדברי המסורת המיסטית המשיחית, ככל שיגדל מספרם של ההרוגים והנרצחים על לא עוול בכפם בידי רודפיהם, כך יוקדם בואו של המשיח הנוקם, העטוי בגלימת ארגמן, פורפירא, עליה רקומים לזיכרון עולם שמותיהם של כל מקדשי השם הנרצחים על לא עוול בכפם מחורבן המקדש ודור עשרת הרוגי מלכות ואילך. לדברי ספר הזוהר, המשיח הבוכה יושב וממתין ב’היכל קן ציפור’ בגן עדן, אשר על קירותיו רשומים לדיראון עולם שמותיהם של כל ההורגים, השובים, המחריבים וההורסים, הרודפים, המשמידים והרוצחים, עד שתתמלא סאת הייסורים, והוא יצא לנקום ברוצחים ולגאול את שרידי הנרצחים: “ונשבע להם הקדוש ברוך הוא להעביר מלכות הרשעה מן העולם על ידיו של משיח ולנקום נקמתם של ישראל…ומיד מעלים אותו למעלה והקדוש ברוך הוא רואהו למלך המשיח מתלבש בבגדי נקם וחגור כלי זיין”.⁸⁷ דבריו של מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב, על מקדשי השם בעלילות הדם בשנת 1746, באגרת הקודש, מטיבים לתמצת את הקשר בין התקווה לביאת המשיח ובין תכנה הראשוני של הגאולה: “ובזכות זה יבוא משיחנו וינקום נקמתנו וכפר אדמתו עמו”.⁸⁸

ראוי לשוב ולהזכיר שעוצמתו של הרעיון המשיחי וביטוייו הקיצוניים, המתרחשים רק במישור הקוסמי העל־ארצי, או בעולם הרוח והספר, בעולם התקוות והכיסופים, או במרחבי השמים ועולם ההיכלות והמרכבה הנודעים ביצירה המיסטית, שקולים כנגד חוסר האונים האינסופי המתגלה בהיסטוריה היהודית, לאורך הגלות, כשלא היה בכוחם של היהודים נטולי הריבונות וחסרי הישע לפעול בזירה ההיסטורית בעולם הנוצרי או בעולם המוסלמי, בשום דרך. יחד עם זאת ראוי להזכיר בפרפרזה על המשפט הנודע של צ’כוב: “אקדח או רובה שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה”; טקסט משיחי דרמטי שנוצר כספרות מיסטית אגדית פורצת גבולות, עשוי או עלול לחרוג בנסיבות מסוימות מהספרות הדמיונית אל המציאות ההיסטורית ולחולל מהפכה. כך קרה בימיהם של ר' יוסף קארו, שלמה מולכו והאר"י במאה ה־16, בימי שבתי צבי ונתן העזתי במאה ה־17, ובתקופתם של ר' משה חיים לוצאטו, ישראל בעל שם טוב ויעקב פרנק, במאה ה־18, שהמחיזו בחייהם ובפעולותיהם הפרטיות והציבוריות, טקסטים מיסטיים קודמים על המשיח ועל השכינה, שקראו והפנימו בתודעתם, אימצו אותם כטקסטים שלהם, והוציאו אותם מהכוח אל הפועל.

אחרי גירוש אלפי היהודים מאנגליה בשנת 1290, ואחרי גירוש מאה אלף יהודי צרפת בשנת 1306 בהוראתו של מלך צרפת פיליפ הרביעי, שהפקיע את כל רכושם וגבה את ההלוואות שהיו חייבים להם עבור עצמו, ואחרי גירוש היהודים או שריפתם בעקבות מגפת הדבר ב־1348 ברחבי אירופה, ואחרי ההמרה ההמונית הכפויה בקסטיליה ואנדלוסיה, קטלוניה, ולנסיה ואראגון, בשנת 1391 ואחרי גירוש יהודי ספרד ללא כספם ורכושם בשנת 1492, גירוש שאבד בו שליש מעם ישראל, ואחרי ההמרה ההמונית הכפויה של עשרות אלפי יהודים בפורטוגל בשנת 1497, ואחרי הרצח ההמוני בליסבון של אלפי יהודים בשנת 1507⁸⁹ – וקידוש השם של שלמה מלכו ב־1532 - תחושת סבל הגלות, עומק הטראומה של גודל האבדן, עומק תחושת העוול והרצון לנקמה, ועומק הציפיה לגאולה, הביאו לפתיחת אפיקים בלתי צפויים הקשורים בהתחדשות הנבואה ואופקים חדשים בספרות הקבלית שנקשרה למלאכים ומגידים ולקול השכינה, מזה, ולתקוות משיחיות בלתי צפויות ולקולו של המשיח הגואל והנוקם, מזה.

השכינה לא נותרה עוד רק כדמות ספרותית־מדרשית־ליטורגית־אגדית־מיסטית־הלכתית, של הדמיון המיסטי הקבלי, הקשור במחזור ריטואלי שבו נאמר כל פעם מחדש לפני התפילה ולפני הלימוד “למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, אלא הפכה במפתיע מקול אלוהי כתוב בספרות המדרש והקבלה, לקול אלוהי מדבר הנשמע בחוגי המקובלים, שהעידו על כך בספרות המיסטית האוטוביוגרפית שכתבו בדורות אחרי גירוש ספרד מזמנם של ר' שלמה מלכו, ר' יוסף קארו ור' שלמה אלקבץ, במאה ה־16, ועד לתקופתו של ר' משה חיים לוצאטו (רמח"ל) באיטליה, וזמנו של הבעש“ט במאה ה־18. רמח”ל ראה את עצמו כמשיח, שבו בגופו מתרחשת הגאולה. המלאך המגיד שהתגלה לו אמר לו: “אתה היית משען לשכינה בגלותה. אתה עתה תכין לה כיסא כבוד להוציאה משביה. אתה תהיה מנהל לה”, כפי שכתב על עצמו בעקבות יומנו המיסטי של ר' יוסף קארו, שנדפס בשם מגיד מישרים, שבו רשומים דברי המלאך המגיד שדיבר בו בשמה של השכינה.

הקבלה השפיעה על חידוש הנבואה והכירה בנוכחותם של קולות אלוהיים מדברים בדמות מלאכים מגידים או כ’דיבור שכינה', במציאות האנושית הקשה בהווה. השכינה הפכה מנוכחות אלוהית כתובה, שמדברים עליה או מזכירים את שמה בתפילה, או הוגים בישותה המיסטית במדרשי האגדה ובספרות הקבלית ומספרים עליה סיפורים, לנוכחות אלוהית נקבית חיה ומדברת אל השומעים הנרעשים, בעולמו של אחד מגדולי הרבנים, הפוסקים ואנשי ההלכה המרכזיים במאה ה־16, רבי יוסף קארו.

ר' יוסף קארו, שנולד בטולדו שבקסטיליה בשנת 1488 והלך לעולמו בצפת בארץ ישראל העות’מנית, בשנת 1575, ברח עם הוריו בשנת 1492 לליסבון שבפורטוגל, ממנה נמלט בילדותו בשנת 1497 עם משפחתו לאימפריה העות’מנית, הגיע לאיסטנבול בשנת 1498 וזכה לגילוי שכינה או לשמיעת קול השכינה המדבר בפיו בגוף ראשון נקבה, בחג השבועות, חג חידוש הברית בשנת 1533. מאורע יוצא דופן זה התרחש ביום שהגיעה אליו הבשורה המרה בדבר מותו הנורא של חברו הצעיר, המקובל שלמה מַלְכּוֹ (1500–1532), יליד פורטוגל, שהיה אנוס ששב ליהדותו כנגד איסור חמור של הכנסייה שהטילה עונש מוות על אנוסים החוזרים ליהדותם. מלכו אשר גדל כנוצרי קתולי, בבלי דעת על מוצאו היהודי, טיפח תקוות משיחיות בדבר קידום הגאולה במקומו ובזמנו, כששב ליהדותו נימול והתגייר, תקוות אשר חרגו בשל נסיבות חייו יוצאות הדופן, מכל מה שקדם לו ומכל מי שקדם לו. מַלְכּוֹ, שבחר את שמו בעקבות הפסוק המשיחי שנזכר בראשית הדיון כמוסב על השושלת המשיחית הנצחית של בית דויד: ‘[מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם’. (תהלים י"ח, נא), המוכר בטעות בשם מולכו, היה בן אנוסים פורטוגזי שנולד בשם דייגו פירס (דיוגו פירש) שחזר ליהדותו באמצע שנות העשרים לחייו, בעקבות מפגש בלתי צפוי עם יהודי שבא מאפריקה לפורטוגל ושמו דויד הראובני. סיפוריו של התייר כהה העור על שבטי יהודים מבני דן באפריקה, בעידן שבו החלו לראשונה ספינות פורטוגזיות להקיף את אפריקה ולגלות עולם לא מוכר, הרעישו את לבו של דייגו פירש בן האנוסים, והוא בחר לחזור ליהדותו ולשנות את שמו לשלמה מלכו, אחרי שכיהן במשרה בכירה כשופט בחצר מלך פורטוגל. הוא מל את עצמו בסתר וברח בחשאי ממולדתו, למד עברית, וזכה לשמוע קולות עליונים על פי עדותו ולחבר ספר עברי בשם ספר המפואר שנדפס ב1529. תכניותיו מרחיקות הלכת של מלכו האנוס ששב ליהדותו, נגדעו באבן, בשעה שנתפס בידי האינקוויזיציה הקתולית, שלא התירה לנוצרים החדשים, האנוסים, לחזור ליהדותם. מלכו נשרף חי על המוקד בעיר מנטובה שבאיטליה, בשנת 1532, אחרי שניתנה לו רשות יוצאת דופן מטעמה של הכנסייה לחזור בו מיהדותו החדשה ולשוב מרצונו לדת הנוצרית, שאליה נולד ובה גדל, עד להמרת הדת שבחר בה, ולרדת מהמוקד, בשל מעמדו הקודם בחצר מלך פורטוגל. מַלְכּוֹ הנחוש ואמיץ הלב, סירב להינצל בחסדי הכנסייה, והעדיף למות על קידוש השם כיהודי הדבק באמונתו ובשליחותו, בחודש נובמבר שנת 1532. ⁹⁰

הודעה מרה זו על מותו הנורא של חברו המקובל - שתקוות משיחיות רבות נתלו בו בשל ניסיונו הדיפלומטי הייחודי שנרכש בחצר מלך פורטוגל, לפנות לאפיפיור ולקיסר האוסטרי הקתולי מבית האבסבורג ולהציע בפניהם תכניות חסרות תקדים במאבקם באימפריה העות’מאנית, בתוקף הבנתו הפוליטית ומעמדו הקודם בחצר מלך פורטוגל - אשר הגיעה אל ר' יוסף קארו בערב חג השבועות 1533 –בזמן שאסור להתאבל בו על פי המסורת היהודית - יצרה דיסוננס קוגניטיבי עמוק בין האבל העמוק על חברו האנוס שהתגייר ונשרף חי על המוקד, ובין שמחת חג השבועות שבו מעטרים את הכלה, השכינה, לקראת כלולותיה. כתוצאה מנסיבות טראגיות דרמטיות אלה זכה ר' יוסף קארו לגילוי שכינה או להשמעת קול שאינו שלו שדיבר בלשון נקבה מגרונו.

חג השבועות נחשב במסורת ספר הזוהר, כמתואר לעיל, כמועד משמח ביותר, שכן הוא ערב חידוש הברית בין האל לעמו וערב חג הכלולות בין השכינה והקדוש ברוך הוא, בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב, המשחזר את מעמד סיני ואת הברית הנצחית שנכרתה בין הקב"ה וכנסת ישראל, לפי המסורת הקבלית המדרשית, הקושרת את מעמד סיני בשיר השירים ובחגיגת כלולות.⁹¹

הפער הנורא בין שמחת החג כליל כלולות בנוסח המקובלים, המשחזרים את מעמד סיני וחידוש הברית בין האל לעמו, לבין זוועת האבל על מלכו האנוס ששב ליהדותו באומץ חסר תקדים, שנשרף על קידוש השם במנטובה שבאיטליה, עובדה שהגיעה לידיעתו של קארו בחג שאסור להתאבל בו, העיר ברוחו של קארו את “גילוי השכינה” או את התחדשות הדיבור האלוהי בליל שבועות, ליל חידוש הברית, ליל הייחוד והדביקות בין השכינה לקדוש ברוך הוא, הבאים בברית הנישואין שבין האל, נותן התורה שבכתב, לעמו, כנסת ישראל, הארצית והשמימית, מקבלת התורה מן השמים ויוצרת התורה שבעל פה בארץ.

בחג השבועות, חג הבריתות, לפי המסורת הכוהנית המיסטית והקבלית, מתחדשת הברית הנצחית בין התורה שבכתב, שניתנה לכנסת ישראל, כתורה נצחית בברית סיני בחג השבועות, מפיו של הנביא הנבחר, משה בן עמרם, הגואל הראשון,, לתורה שבעל פה, המתחדשת, נמסרת ונוצרת בידי כנסת ישראל־השכינה, המשוועת לגאולה, במהלך הדורות, כ’דברים חדשים עתיקים'.

קול השכינה, כנסת ישראל השמימית, הכלה, העטרה, בת ציון הגולה שעטרתה נפלה, קול המשנה, שהוא קול השכינה המושלכת לעפר וחובקת אשפתות וקולה של האם המייסרת, שדיבר מגרונו של ר' יוסף קארו כרגע נבואי של דיבור אלוהי חי, בליל חג השבועות בשנת 1533 בניקופול (Νικόπολις), באימפריה העות’מאנית, על פי עדות חבריו שהיו שותפים ללימוד ליל שבועות בביתו, לפי מסורת הזוהר, דיבר בלשון העברית בגוף נקבה, בקולה של בת ציון האבלה ממגילת איכה, המתארת עצמה בדמות כלה שעטרתה הושלכה, על־פי עדותו של חברו הפייטן והמקובל, ר' שלמה אלקבץ (1505–1584), יליד סלוניקי. אלקבץ, כנזכר לעיל, הוא המחבר של הפיוט הנודע ‘לך דודי לקראת כלה’, העוסק בהעלאת השכינה בקבלת שבת מ’הַהֲפֵכָה' או מבור שבייה בעמק הבכא, בו היא כלואה במשך ששת ימי השבוע, ובגאולתה בידי בן ישי בית הלחמי, שהוא אחד מכינוייו של משיח בן דויד.

ר' שלמה אלקבץ פייטן נודע במאה השש־עשרה, ומקובל מחבר ספרי קבלה, תלמיד חבר של ר' יוסף קארו, תיאר באיגרת ששלח לחבריו המקובלים בקהילות יהודיות שונות באימפריה העות’מנית, שאותה מצטט רבי ישעיה הלוי הורוביץ בספרו, שני לוחות הברית (1649), במסכת שבועות, את אירוע התגלות השכינה, שאותו חווה יחד עם ר' יוסף קארו בליל שבועות בשנת 1533, בניקופול, כצירוף של שחזור רגע החורבן ורגע מעמד סיני. קול השכינה שבקע לפתע מגרונו של ר' יוסף קארו שאיבד את הכרתו מעוצם הדיסוננס הקוגניטיבי הנזכר לעיל בין האבל לשמחה, אותו מתאר אלקבץ כעד נוכח ששמע את הַקּוֹל מִדַּבֵּר שנשמע למשה באהל מועד מעל לכפורת מבין שני הכרובים (במדבר ז, פ"ט), ביום חנוכת המזבח במשכן.

הדיבור האלוהי הבלתי צפוי, שנשמע בקול נקבי מגרונו של ר' יוסף קארו, הציג עצמו בראשית התגלותו לאזני הנוכחים בתיקון ליל שבועות, בגוף נקבה, כבת ציון הגולה ממגילת איכה, המושלכת בעפר וחובקת אשפתות, זו שנפלה עטרת ראשה ואין לה מנחם, המתייסרת בייסורים שאין להם שיעור ומגלמת את סבל הגלות והחורבן, כמתואר במגילה הנקראת בציבור בתשעה באב. דיבור זה מפי השכינה הוא קול התורה שבעל פה, או קולה של המשנה, הנוצר מלכתחילה בבית מדרש, כזכור לעיל, “כל מקום ששלושה לומדים שכינה ביניהם”. הַקּוֹל מִדַּבֵּר, מבין כנפי הכרובים בעולם המקראי, מאחד בדברו את הקול האלוהי של השכינה, עם הקול האנושי של המשנה, התורה שבעל פה, הוסיף את אזכור מעמד סיני שחל בחג השבועות, מועד קבלת התורה שבכתב במעמד ברית סיני, וסיים בחובת העלייה לארץ ישראל לשם גאולת השכינה:

“דעו לכם כי הסכמנו החסיד (רבי יוסף קארו) נר”ו (נטרי רחמנא ופרקי= ישמרנו האל ויצילנו) ואני עבדו ועבדכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדוד שינה מעינינו […] ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו ב' מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את הַקּוֹל מִדַּבֵּר [במדבר ז, פט] בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מפני רוב המורא והפחד. והדיבור ההיא מדבר עמנו. והתחיל ואמר:

‘שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי⁹² ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.⁹³ ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה. וזכיתם להיות מבני היכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא ובקע כמה רקיעים וכמה אוירים עד שעלה. ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו,⁹⁴ וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולכם. והנני המשנה האם המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם. ואם הייתם עשרה הייתם מתעלים יותר ויותר. אבל עם כל זה נתעליתם, אשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם. ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל. ואין אתם כאותם השוכבים על מטות שן שינה שהיא אחד משישים במיתה, וסרוחים על ערסותם. ואתם נדבקתם ביהו“ה והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב”ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין. [ופרקי רגלינו רועדים, על פי ספר דניאל] ואמרנו בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כאשר נצטווינו. וחזר ואמר: "אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום, ה’ עוז לעמו ייתן ה' יברך את עמו בשלום […]ודעו כי אתם מבני עליה […] ואתם מתדבקים בי, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין לראות, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת“. את כל הדברים האלה דיבר אלינו ושמעה אוזנינו…וכולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו”.⁹⁵

אלקבץ ממשיך ומתאר את גילוי השכינה בפיו של ר' יוסף קארו, שחזר וארע בלילה השני של חג שבועות, המתואר כחידוש מעמד סיני שבו ההר בער באש ומצטט את דברי השכינה החוזרים ומאשרים את התפקיד של המקובלים בגאולת השכינה:

“אשריכם ידידים אשריכם המעלים אותי…אל תראו מחרפת אנוש ומגידופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל ודעו כי אתם מבני עליה […] ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא ניתן רשות לעין [לראות], הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר להעלותני ואמרו בקול רם, שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כביום הכיפורים”.⁹⁶

קול השכינה הבוקע מפיו של ר' יוסף קארו, המדבר אליו בגוף ראשון נקבה, משמיע את קולה המיוסר של השכינה בצפת של המאה ה־16, נשמע באזני רוחו כאומר לו:" ופקח עיניך בתורתי וביראתי ויהיה לבך קן ומשכן לתורתי ותקדש עצמך וכל אבריך לעבודתי יומם ולילה ואבריך יהיו מחנה שכינה לעבודתי ויראתי והתחזק בתשובתי".⁹⁷

תביעה מוחלטת זו של הקול הפנימי הדורש מגדול אנשי ההלכה במאה ה־16 להקדיש את כל עתותיו ללימוד תורה כדי להיות משכן לשכינה ולהפוך את כל איבריו למחנה שכינה, הטביעה חותם עמוק על מושג הדבקות הקבלי והחסידי. בציטוט נוסף של השכינה הנשמעת באוזניו של קארו כקול האם המייסרת או כקול האם האהובה המטיפה מוסר, הנודעת בפיו בשם המלאך המגיד, נאמר לאיש ההלכה שיזכה להישרף על קידוש השם בחייו כמו שזכה לכך שלמה מלכו:

“כי אני האם אשר עליה נאמר “אשר יסרתו אמו”, כי אני ממונה ליסר את האדם בלילה כאמור בזוהר הקדוש. ולכן באתי עתה אליך לייסרך [לתת לך מוסר]…ואם כה תתנהג ויהי לבך ומחשבותיך תמיד קן ומשכן לתורה ולא תפרד ממנה אפילו רגע, ונתתי לך מהלכים בין העומדים” (זכריה ג' ז') [העומדים הם המלאכים] ותזכה לעלות במעלות הצדיקים ותזכה להישרף על קדושת שמי…ונשמתך מתעלה מעתה ומחיצתך במחיצת קדישי עליונים. לכן חזק ואמץ כי ה' אלהיך עמך".⁹⁸

ר' יוסף קארו ור' שלמה אלקבץ והמקובלים האחרים בני המאה השש־עשרה, שחיו בגלות באימפריה העות’מנית, אחרי גירוש ספרד, שמעו דברים נוקבים אלה מפי המשנה־השכינה, שדיברה מגרונו של קארו, כאם מייסרת הזועקת לעזרת בניה, המקובלים, וככנסת ישראל המושלכת בעפר, המצפה שבניה יעלו אותה, וקמו ועלו לארץ ישראל בשנת 1535 (שכן ארץ ישראל הייתה חלק מהאימפריה העות’מנית משנת 1517 ועד 1917). מקובלים אלה שראו את עצמם בגופם ובנפשם כאחראים לגאולת השכינה וראו את רוחם כמשכן לשכינה, ייסדו את עיר המקובלים, צפת, למען העלאת השכינה המושלכת בעפר, שצירפה בין העלאתה מאשפתות, לעלייתם לארץ הקודש.⁹⁹ מקובלי צפת הם שהפכו את הציפייה לקירוב הגאולה ולביאת המשיח, בניסוחו של ההיסטוריון אמנון רז־קרקוצקין, “לפעילות מתמדת, הנטועה בתוך אורח החיים של הקהילה – קהילה המקדישה את עצמה לתיקון או לשימור ועל ידי זה מטמיעה בהווה את אופק הגאולה”.¹⁰⁰

השכינה סיימה את דבריה הדרמטיים ואמרה את משפט המפתח שבו הגולים המצפים לגאולה הפכו לגואלים, ואילו זו שתקוות גאולה נתלתה בה, הפכה לנגאלת בידי הגולים: “כולכם מתעלים לפני ה' והוא מתקדש בכם ועל ידכם תתקומם ותתרומם כנסת ישראל וזה שנאמר נפלה ולא תוסיף קום, לא תוסיף קום מעצמה אלא על ידי המעלים והמייחדים אותה עם דודה”.¹⁰¹

‘בני היכלא דמלכא’ שאליהם פונה השכינה, המציגה את עצמה בפיו של ר' יוסף קארו, כבת ציון האלמנה ממגילת איכה, המושלכת בעפר וחובקת אשפתות, ככנסת ישראל, כאם המייסרת וכמשנה או כתורה שבעל פה הנוצרת בידי הלומדים, הם חבורת בני העלייה ש’מעמידים' את העולם הזה באמצעות דבקותם בעולם העליון ומסירותם לגאולת השכינה, בדומה לחבורת רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר שהתחברה כדי לחבר חיבור בין שמים וארץ, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, או בין החתן והכלה הרחוקים זה מזו, וכדי לחבר חיבור הולך ונמשך בחבורה, חיבור של חבורת הזוהר הממשיכה את חכמת הנסתר ממרומים בחברותא או בלימוד בחבורה, המתקשרת ומתחברת כדי לחבר בין הנפרדים על ידי חיבור חדש־עתיק, הוא ספר הזוהר. בהמשך דבריו, הקול המדבר שכונן חבורה מיסטית זו, המתקשרת בלימוד הזוהר ומחברת בלימודה ומייחדת בין החתן לכלה או בין הקב"ה לשכינה, או בין כנסת ישראל הארצית לכנסת ישראל השמימית ובין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, בליל חג השבועות, הציג את עצמו בפני ראש החבורה, ר' יוסף קארו, שהמשיך לשמוע את קולו ולרשום את דבריו כל ימי חייו, בשלל שמות, ביניהם: המשנה, הנשמה, האם המייסרת והמלאך הגואל: ‘אני אני המשנה המדברת בפיך […] אני האם המייסרת, אני המלאך הגואל’ (בראשית מח, ט"ז),¹⁰² [המשתנה מזכר לנקבה ולהפך, כאמור בזוהר], ‘אני אני המשנה המדברת בפיך, אני נשמתא דמשנה, דאנא ומשנתא ואנת מתיחדין כחדא’. [תרגום: אני נשמת המשנה, שאני והמשנה ואתה מתייחדים כאחד]. דיאלוג זה בין קול אלוהי, ההופך טקסט כתוב (המשנה, המכונה כידוע תורה שבעל פה) לקול מדבר, בפיו של איש ההלכה הנודע שהיה גם מקובל, חוצה גבולות ומגדרים, המציג את עצמו בשם המלאך הגואל, קול דודי, ‘האם המייסרת את האדם’, התורה, כנסת ישראל הגולה, העטרה ו’השכינה', המשנה והנשמה, עיצב את המסורת הקבלית מהמאה השש־עשרה עד למאה העשרים. הקול האלוהי שקארו שמע, שב וחזר על תביעתו הטוטאלית לדביקות: ‘בכל מקום שתהיה לא תפריד מחשבותיך ממני […] כי תהיה מחנה שכינה והשכינה תדבר בפיך.’¹⁰³

גאולת השכינה הייתה תלויה במיקוד המחשבה באהבת האל (‘ישקני מנשיקות פיהו’), בלימוד ללא הרף ב’תורתי משנתי ויראתי‘, כדברי השכינה לר’ יוסף קארו במגיד מישרים, ובדבקות מתמדת באותיות התורה ובעולם הספירות (כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה'), ברוח המסורת הקבלית, המצרפת בין מקורן האלוהי האין־סופי של האותיות, שנאצלו מרוח אלוהים, ונודעו בתורה שבכתב, לגילוין היוצר המגלה והמכסה, היוצר והבורא, המתחדש ברוח האדם נטולת הגבולות, הדבקה במקור האותיות ‘האותות ובאות’ (מלשון יֶאֱתֶה ויבוא) ממקור אינסופי, וממשיכה ומצרפת אותן מחדש בהשראה יוצרת ומחברת את התורה שבעל פה.

תביעה זו של השכינה, “בכל מקום שתהיה לא תפריד מחשבותיך ממני […] כי תהיה מחנה שכינה והשכינה תדבר בפיך,” שנאמרה לאיש ההלכה, ר' יוסף קארו, לבדו, ההופך בתודעתו המיסטית, כמקובל ההוגה בזוהר מדי לילה, ועוסק במשנה מדי יום, כאיש הלכה, להיות משכן לשכינה, כמתועד ביומנו המיסטי, מגיד מישרים, עשרות פעמים, אומצה בידי מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב (1668–1760), כהנחיה גורפת לכל חסידיו, אחרי שקרא במהדורה המודפסת של מגיד מישרים - שראתה אור לראשונה בלובלין בשנת 1646 ושבה ונדפסה במהדורות רבות. הספר, שנכתב כיומן מיסטי פרטי לחלוטין בידי ר' יוסף קארו, שרשם בו במשך שנים רבות את דברי המלאך המגיד/השכינה/המשנה /הנשמה שנאמרו רק אליו לבדו ונשמעו רק באזני רוחו כהוראות והנחיות פרטיות, ראה אור דפוס בידי יורשי יורשיו של המחבר, למרות שהמחבר שהלך לעולמו בשנת 1575 מעולם לא התכוון להוציא לרשות הרבים את חוויותיו המיסטיות. ישראל בעל שם טוב שקרא בהשתאות את דברי המגיד/המשנה/השכינה לקארו, שנדפסו בזמנו ובמקומו בספר מגיד מישרים, הטמיע אותם בתודעתו, כאילו אליו, אל ישראל בן אליעזר בעל שם טוב דיברה השכינה, ולא רק לר' יוסף קארו, וכאילו בו היו הדברים אמורים.¹⁰⁴ דברי מייסד החסידות, המובאים בספרי תלמידיו המובהקים, כוללים ציטוטים רבים ממגיד מישרים מבלי לאזכר את מקורם. הם מובאים כרוחם וכלשונם בדברי השכינה, רק בהבדל אחד, כל מה שנאמר בגוף שני לקארו בלבד מפי השכינה לבדה, כהנחיות סגפניות ומיסטיות הנוגעות אליו בלבד, מנוסח בפי הבעש"ט כהנחיה גורפת לכל אחד מחסידיו, מבלי לציין את מקור ההנחיה!

ר' ישראל בעל שם טוב (1700–1760) טען באיגרת הקודש, שלמד מפי המשיח, אתו דיבר ב’עליית נשמה' שערך בראש השנה 1746, כשעלה ב’עמוד האמצעי' מהעולם הארצי לעולמות עליונים, בשל שורה של עלילות דם בממלכת פולין־ליטא שהסתיימו בהמרה כפויה ובהוצאה להורג, ש“בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות”,¹⁰⁵ כמצוטט להלן, והוסיף שהשכינה, 'עולם הדיבור', נמצאת בכל אחת מאותיות הדיבור בלשון הקודש, המדוברת בפיו של כל אדם מישראל. עוד הוסיף ש’כל אחד ואחד מישראל הוא אבר מאברי השכינה‘. הבעש“ט חזר ואמר לבני חבורתו: 'וצריך לשמוע בכל תיבה כל מה שאומר, שהשכינה, עולם הדיבור, מדברת'.¹⁰⁶ כלומר, עולם המושגים המיסטי המרחיב על המשיח, אתו דיבר הבעש”ט בזמן ‘עליית נשמה’ שערך בראש השנה תק“ז, ולמד ממנו את סוד האותיות, והשכינה, אשר אותה כינה הבעש”ט בשם ‘עולם הדיבור’ וקבע שהיא עשויה לדבר בפיו של כל אדם, המצויים כישויות אלוהיות על־זמניות בשמים, ונודעים במסורת המיסטית הכתובה במדרשי הגאולה ובספרות הקבלה, זכה לתחייה מחודשת כהויה חיה בתודעתם של ר’ יוסף קארו ור' ישראל בעש"ט בשעה שהטקסט המקודש הפך לקול המדבר אליהם, או מדבר בפיהם, ונשמע להם באזני רוחם.

מטמורפוזה פורצת גבולות זו ארעה בעקבות טראומות היסטוריות דרמטיות מציאותיות לגמרי (השריפה על המוקד של האנוס שלמה מלכו באיטליה, במקרה של ר' יוסף קארו, והריגתם בעינויים של יהודי זאסלב בעלילת דם, אחרי שהתנצרו כדי להינצל, במקרה של הבעש"ט), שהובילו מתוך ייאוש נואש מהמציאות ההיסטורית לתגובה מיסטית בלתי צפויה בתודעתם. הם שמעו את המשיח והשכינה מדברים עמהם במישרין בשמים ובארץ, וכתבו את אשר שמעו ביומן פרטי או באיגרת פרטית לעצמם או לקרוביהם. כך סיפר הבעש"ט לגיסו המקובל ר' גרשון מקוטוב, איש הקלויז בברודי, שעלה לארץ ישראל בשנת 1746 על פעולה מיסטית שעשה בעקבות עלילת הדם בזאסלב, בחג הפסח של שנת 1746, המכונה ‘עליית נשמה’, שאפשר להקביל אותה לחלום שחלם בהקיץ בהשראת דברי הזוהר על המשיח הנוקם ב’היכל קן ציפור' בגן עדן התחתון, ובהשראת דברי היכלות רבתי על גורלו של סמאל שרה של רומי הרשעה וגזרות השמד, שצוטטו לעיל:

“כי בראש־השנה שנת תק”ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פה אל פה, אך בחזירתי לגן עדן התחתון ראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי ח"ן [חכמת הנסתר] בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר וכבד אוזן הגשמי לשמוע […] וראיתי במראה כי הס“ם [סטרא מסאבותא, סמא”ל] עלה לקטרג בשמחה גדולה אשר לא היה כמוהו ופעל פעולותיו גזרות שמד על כמה נפשות שיהרגו במיתות משונות ואחזתני פלצות ומסרתי ממש נפשי ובקשתי ממורי ורבי שלי (הנביא אחיה השילוני) שילך עמי, כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים, כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו, ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד. ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר [מתי תבוא אדוני?] והשיב לי: בזאת תדע בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעיינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה [תלמידיו] לעשות יחודים ועליות כמוך […] אז יהיה עת רצון וישועה'…

אך זאת אני מודיעך והשם יהי' בעוזרך לנוכח ד' דרכך ואל יליזו, ובפרט בארץ הקדושה בעת תפלתך ולמודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין ליחד שם, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה ואחר־כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשים תיבה ומתייחדים יחוד אמתי באלוהות ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשים שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות וכל שכן במעלה העליונה הזאת, ובוודאי ד' יהי' בעוזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל תן לחכם ויחכם עוד. וזה המראה היה בהקיץ ולא בחלום, במראה ולא בחידות".¹⁰⁷

מייסד החסידות שמע את המשיח באזני רוחו ב’עליית נשמה' שערך בראש השנה 1746 בעקבות עלילת דם בזסלאב שהחלה בפסח, מוֹעֵד מוּעָד לפורענות בכל הנוגע לעלילות דם בעולם הנוצרי, ונמשכה בכליאה, בעינויים ובמשפט ללא סנגור, משפט שיש בו רק קטגור, כל הקיץ עד הסתיו, והסתיימה במפתיע בהוצאה להורג של מקדשי השם, אחרי שהמירו את דתם מיהדות לנצרות כדי להינצל מגלגל העינויים ומגזר דין מוות. בעליית הנשמה דיבר הבעש"ט הן עם המשיח, אותו ראה בעיני רוחו ואותו שאל מתי יבוא? הן עם סמאל הרשע, אותו שאל מדוע הרג יהודים אחרי שאלה המירו את דתם לנצרות כדי לרדת מגלגל העינויים, כשנאשמו על לא עוול בכפם בעלילת דם, וסמאל השיב לו שאם לא היה הורג את המומרים, אז כל היהודים היו נטבלים לנצרות וממירים את דתם בצוק העתים, בשל הרדיפות, אשמות השווא ועלילות הדם!

בחיי הבעש“ט (1700–1760) מספר עלילות הדם בממלכת פולין־ליטא, היה גדול יותר מאשר בכל תקופה אחרת, לדברי ההיסטוריון שמעון דובנוב: “מעולם ובשום מקום לא מצאנו שפעת משפטי עלילות דם כמו בפולין בזמן הקצר שבין שנות השלושים ושנות החמישים של המאה השמונה עשרה. לא היה בעשרות השנים הללו כמעט פסח אחד, שלא נמצאה בו תואנה לעריכת משפטי עלילת דם.¹⁰⁸ ישראל בעל שם טוב שחי בעיצומה של תקופת עלילות הדם בממלכת פולין ליטא, בתקופה שבה קרא בדברי השכינה לר' יוסף קארו ביומנו “מגיד מישרים”, (ח”א, נדפס בלובלין ת”ו (1646); ח“ב, ונציה ת”ט (1649); ח“א־ח”ב, אמשטרדם תס"ח( 1708). 1646 והיה נפוץ בפולין, ברוסיה ובאוקראינה, חולל מהפך דרמטי – את מה שאמר לו המשיח בדבר חיוניות הפצת תורת הלשון המשיחית (‘בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות’) יישם דבר יום ביומו בתורת הלשון הייחודית שפיתח וניסח,¹⁰⁹ ואת מה שאמרה השכינה לר' יוסף קארו כהנחיות מיסטיות על דבקות בשכינה ועל חובת העלאתה מבור שבייה, שנאמרו רק לקארו לבדו, בעקבות הטרגדיה של שלמה מלכו, ותבעו ממנו סגפנות, ביטול היש, השתוות (שוויון נפש מוחלט לכל ענייני העולם הזה), התבוננות ודבקות בלתי פוסקת בשכינה באמצעות מחשבה מתמדת אודותיה, אמר ר' ישראל בעל שם טוב כהנחיות יומיומיות לכל תלמידיו ולכל חסידיו!.

תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו, אשר העלו את דבריו על הכתב בעשרות ספרים ובאלפי עמודים, הביאו את דבריו על השכינה המכוונים לכל אדם, במאות רבות של ציטוטים. כך למשל נאמר בשמו: “כי לא בשמים היא שכינת עוזו שהקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בתוכנו, בפי פיות עמו בית ישראל כמאמר הזוהר הקדוש מלכות פה, שהשכינה שורה בתוך פיו של אדם”.¹¹⁰

“ויחשוב שעולם הדיבור מדבר בו עולם גדול כזה שבו נבראו כל העולמות… ועל ידי זה יחשוב בתפארתו יתברך. כל חיות העולמות הוא מהדיבור והדיבור הוא עולם היראה, וכביכול שכינה מצמצמת את עצמה ושורה בדיבורו בפיו, ככתוב בספר יצירה קבען בפה. ואם הדיבור כך הוא, מה הוא עולם המחשבה.. יחשוב שעולם הדיבור מדבר בו וזולתו אי אפשר לדבר”.¹¹¹

“כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר ‘אדוני שפתי תפתח’ השכינה מתלבשת בו ומדברת בו הדיבורים.”¹¹²

“אך הכלל הוא: אם אדם חושב שהדיבור אינו מדבר כלל, אלא השכינה מדברת מתוך גרונו הנקרא עולם הדיבור, כי כידוע…ובאמת גלות השכינה, רוצה לומר הדיבור הוא בגלות.”¹¹³

‘השכינה־עולם הדיבור’, הפכה לקול העשוי לדבר בפיו של כל אדם הממקד את מחשבתו בה, מדמה אותה בשבייה בעמק הבכא ומתפלל על גאולתה מגלותה. באמצעות עולם המושגים הקבלי הסגפני, התובע את העלאת השכינה באמצעות התנכרות מוחלטת לערכי העולם הזה בשורת צעדים המכונים השתוות, ביטול היש, התבוננות, התפעלות ודבקות באותיות לשון הקודש, שהתחדש ברוחו של מייסד החסידות, בהשראת ספרו של ר' יוסף קארו, מגיד מישרים, שהפנה עולם מושגים זה לכל אדם מישראל, בשעה שפענח את עומק מבעיו של הטקסט המצוי בבסיס היצירה הקבלית על ריבוי משמעויותיו, ולמד ממנו במפורש ובמרומז על קיומם של עולמות רבים נסתרים מהעין, הנגלים למעיין המתחקה אחר מהותה הרוחנית של ההוויה ויסודותיה הנצחיים הקשורים בדיבור האלוהי ובאותיות שפת הקודש, שחרר הבעש"ט את מאזיניו מסבל הגלות ומכבלי הגשמיות, ופתח בפניהם אופקים חדשים.

מאזיניו וקוראיו של הבעש“ט – שייחדו מקום מרכזי ל’התבוננות' ב’שכינה – עולם הדיבור‘, ל’דבקות’ בלתי פוסקת בשכינה ולהקשבה לקולה באותיות לשון הקודש, להתקשרות עם השכינה, ל’ייחוד השכינה‘, להתפעלות המחשבה ולריכוז מחשבתם בשכינה עולם הדיבור, להפיכת עצמם למשכן לשכינה, להעלאת השכינה מגלותה, לגאולת השכינה, ל’העלאת ניצוצות’ ול’התבוננות' בלשון הקודש ובאותיות עולם הדיבור – שיש בכל אחת מהן כדברי המשיח לבעש”ט: ‘עולמות, נשמות ואלוהות’ – הפכו ממעונים חסרי ישע החיים בגלות המרה בעל כורחם, ל’בני העולם העליון', שהעולם הזה, במנותק ממקורו האלוהי, אינו אלא ‘גרגיר חרדל’ חסר חשיבות בעיניהם, והם שווי נפש לחלוטין כלפי כל היבטיו הגשמיים, משום שכל מעייניהם בגאולת השכינה מגלותה ובראיית האַיִן שמאחורי היש בעולם של אחדות הפכים שבו האַיִן הוא אינסוף והיש הוא המציאות הגשמית או שהיש הוא הישות האלוהית הנצחית והאינסופית, המחייה את כל ההוויה המוחשית והמופשטת, והאַיִן הוא אַיִן וְאֶפֶס של ההוויה הגשמית שאינה מודעת למקור חיותה האלוהי, וכל עוד אינה מודעת למהות האלוהית הנצחית המחייה את ההוויה הגשמית בת החלוף, אין היא אלא אַיִן וְאֶפֶס בטל מכל וכל.

משעה שמעשי האדם ומחשבותיו הופקעו מגבולות העולם הזה בתורתו של ר' ישראל בעל שם טוב והפכו לחלק ממארג עולמות נסתרים הנודעים בשפה – ‘השכינה, עולם הדיבור’, ‘עולמות נשמות אלוהות’, ניצוצות, ספירות, אותיות רוחניות, ‘ל"ב נתיבות פליאות חכמה’ - שכולם מבטאים את ההוויה האלוהית הנצחית הנעלמת, המחיה את ההוויה הגשמית הנגלית בת החלוף - קיבלו על עצמם תלמידיו להתבונן באמיתוּת המציאות האלוהית מבעד ללבושה הגשמי, שאינו אלא אַיִן וְאֶפֶס אֶפֶס וָאָיִן ללא הכרה בחיות האלוהית הנצחית הנעלמת והאינסופית השופעת בו, מחייה אותו והמתנה את קיומו הנגלה. חסידי הבעש“ט קיבלו על עצמם לקיים דיאלוג יוצר עם אינספור המשמעויות הגנוזות בטקסט המקודש, המתפרש מחדש בקריאתו הקבלית, מעבר לחד־משמעותו של הפשט. בתורתו של מייסד החסידות האדם נקרא להפוך את עצמו לאין ואפס, לבטל את גשמיותו ולנהוג בשוויון נפש מוחלט בכל ממדיה הגשמיים של המציאות, ולשאוף להיות בדבקות עם השכינה כל העת, כלומר, למקד את כל מעייניו בעולם הסמוי מן העין, הקשור בנוכחות האלוהית בהוויה הנקראת שכינה, עטרה, כנסת ישראל, עולם החירות, עולם הדיבור ועולם הלימוד בתורה שבעל־פה, וקשור בעולם הספירות ובקב”ה, באילן הנשמות בגן עדן, בניצוצות ובהיכלות עליונים, במשיח ובאותיות לשון הקודש. כל רגע שאדם מבטל את מציאותו הגשמית באמצעות מידת ההשתוות (‘יהיה שווה בעיניו אם רעב אם שבע, אם עשיר אם אני’) המתנה את הימצאותו במצב דבקות בשכינה, עולם החירות ועולם הדיבור, בין אם הוא חושב אודותיה כאם מייסרת, או ככלה אהובה בין כשבויה מתחננת לגאולתה ושחרורה או כאלמנה המתגעגעת לבן זוגה ומייחלת לשחרורה מידי הסטרא אחרא, הוא מסייע לה לנצח במאבק הקוסמי הבלתי פוסק בין גלות לגאולה, בין טומאה לקדושה, בין פירוד לייחוד ובין שעבוד לחירות, והוא מקדם את ביאת המשיח, היכול לבוא רק כשהשכינה תיגאל משביה באמצעות הדבקות של הלומדים, המעלים אותה מעמק הבכא ומן ההפכה בכוח ייחודיהם, לעיר המלוכה. רק כאשר תיגאל השכינה בכוח אלה החושבים עליה, מתבוננים בה בעיני רוחם, דבקים בה באהבתם, תשוב השכינה ותתייחד עם דודה, הקב"ה, ממנו הופרדה בידי הסטרא אחרא שר הגלות וסמאל השולט על עולם השעבוד, ובעזרתם ותביא לביאת המשיח ולגאולת העם.

תלמידי הבעש“ט חזרו ואמרו בשמו פעמים אין־ספור: ‘שעיקר עסק התורה והתפילה תהיה לייחד השכינה עם דודה’.¹¹⁴ התנאי לתודעת הדבקות בשכינה ולאפשרות לייחד אותה עם הקב”ה, היא היכולת לנקוט עמדה של שוויון־נפש גמור ביחס לקיום הגשמי בגלות, הקשור בסטרא אחרא, ב’סמאל הרשע שרה של רומי‘, בכוחות הטומאה, ההרס והחורבן, בלילית ובעולם השדים, בנוקבא דתהום רבא, בקליפות, בשטן, בגיהינום, בארץ מאפליה, ב’רומי הרשעה’, בעמלק ובאדום. ביטוי לעמדת מוצא זו ניתן בחתירה מתמדת להשגת ‘מידת ההשתוות’, ל’ביטול היש‘, להפיכת היש לאין, ול’הפשטת הגשמיות’, שכן כאמור ‘לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו’.

בעולמו של ר' יוסף קארו כמו בעולמו של הבעש"ט וכמו בעולמם של שבתאי צבי ונתן העזתי ובעולמו של ר' משה חיים לוצאטו, שאף הם זכו לשמוע קולות אלוהיים מדברים בהם בעקבות מציאות טראגית ואירועים דרמטיים הקשורים בגורל העם היהודי הנרדף וחסר הישע, מתחולל מאבק קוסמי בלתי פוסק בין הטומאה לקדושה או בין הגלות לגאולה, בין החורבן לבניין, בין השעבוד לשחרור ובין הפירוד לייחוד, כלומר, אין בנמצא אף מרחב ניטראלי! הסחת הדעת ולו לרגע מהדבקות מתמדת בשכינה־כנסת ישראל השמימית, גורמת לחורבן ולהריסה, להעמקת הגלות, להפרדת העולמות ולנפילתה של כנסת ישראל השמימית והארצית בידי רודפיה.

כך אומרת השכינה לר' יוסף קארו בלשון נחרצת: 'שאין לך להפסיק הקשר והדבקות של השם יתברך והרהור בתורתי אפילו רגע, שאם תפסיק אפילו רגע חס וחלילה השכינה נופלת ואוי לו ולרוע מזלו מי שגרם חורבן על העולמות כולם ונפשו ורוחו ונשמתו יחרבון […] שברגע שאתה מפסיק מלהרהר בדברי תורה אתה גורם חס וחלילה נפילת כנסת ישראל'.¹¹⁵ ‘הזהר בי ובתורתי ובמשניותיי להרהר ביום תמיד לא תפסיק רגע, כי כבר אתה יודע כי אמרתי לך כמה פעמים שכמה עולמות אתה בונה בשעה שאתה מהרהר במשניות ובשעה שאתה פוסק כמה עולמות אתה מחריב’.¹¹⁶ בדברי השכינה/המשנה לבעל ‘בית יוסף’ ו’שולחן ערוך' ו’מגיד מישרים‘, שאינם משאירים שום תחום ניטראלי, אף לא לרגע, הלימוד הבלתי פוסק נקשר בדבקות ובבניין העולמות, שבהם מלים אינן משקפות תמונת מציאות ואינן אחוזות במה שהן מורות עליו בעולם, אלא להפך הן בונות מכלול מחשבתי לשוני אידיאלי, בלתי תלוי בעולם הנגלה, ויוצרות מציאות חלופית בעולם הנעלם, הנגלה בחזון ומצוי בלשון, ומפורט בספרי הקבלה ובספרייה המיסטית אגדית לדורותיה. המאבק בין הוראתן הגשמית השגורה של מלים המתארות מציאות הכבולה בעלבון עולם החושים, המיוצג בגלות, לבין מלים יוצרות מציאות חלופית הנבראת במחשבה הנכספת לגאולה, נקשר במאבק הקוסמי הבלתי פוסק במרחב השמימי בין גלות לגאולה. הבעש"ט, בדומה לקארו, שאמר במגיד מישרים: ‘כי כל עוד שבשום רגע אתה מפריד מחשבותיך מיראת ה’ ותורתו ועבודתו הרי אתה מבטל הייחוד’ (פ' בשלח), ביטל אף הוא את התחום הניטראלי ואמר בעניין החיוב המתמיד להיות בדבקות: ‘כי כאשר האדם מפריד את עצמו מהשם יתברך מיד הוא עובד עבודה זרה ולא יש דבר ממוצע, וזה וסרתם ועבדתם [אלהים אחרים]’.¹¹⁷

מורי החסידות הפכו את העולם האלוהי הנעלם, שהתחלק בספרי המקובלים לקדוש ברוך הוא ולשכינה, למצוי בפיו, במחשבתו, בתודעתו, בזיכרונו, בנפשו, בשכלו, בנשמתו ובדיבורו של כל אדם דובר עברית ואוהב חירות, בכל הנוגע ל’שכינה עולם הדיבור‘. השכינה ‘עולם הדיבור’ ו’עולם החירות’, נתפשה כביטוי לנוכחות האלוהית בתודעה ובהוויה, וכגורם המאחד בין כל קהילות ישראל באשר הן, כל הקהילות הלומדות, מברכות, מתפללות, מקדשות, קוראות וכותבות בלשון הקודש, מייחדות את הקדוש ברוך הוא והשכינה, ומייחלות להשתחרר משעבוד לחירות, להיגאל מדומיה כנועה, מרדיפה והשתקה, לדיבור חופשי יוצר, ולעבור מגלות לגאולה.

השכינה נקשרה לעולם הדיבור האלוהי הבורא, המדבר בפי האדם, ההופך את השפה למרחב של חירות יצירה אינסופית והשראה יוצרת, וליצירה לשונית חסרת גבולות המוארת באורו של ‘עולם הדיבור’ האלוהי. השכינה ‘עלמא דחירו’, נקשרה לתורה שבעל פה, המחייה את התורה שבכתב בתהליך הלימוד, הקשור תמיד בסֵפֶר, סְפַר וְסִפּוּר, באותיות ומסְפרים, בדיבור ובקריאה, בהאזנה ובעיון, בניתוח, ביאור, עריכה, יצירה ופירוש, ויוצרת אותה ומנכיחה אותה מחדש בקהל הלומדים בבחינת שתי וערב. השכינה נקשרה ליסוד הכפול: לזה השומר את התורה שבכתב אותה קיבלה כנסת ישראל המיוצגת על ידי השכינה, הכלה, במעמד סיני בחג השבועות, מידי דודה, אהובה, החתן, בשפה הכתובה בלשון הקודש, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, בבחינת תשתית חוטי השתי העתיקים הקבועים, ולזה היוצר מחדש בשפה העברית שבה “בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות”, ולכל מילה יש אינספור משמעויות, משום שיש לכל מילה וביטוי אינספור פירושים, בבחינת ‘שבעים פנים לתורה’, המכוננים בצירופם את התורה שבעל פה, בבחינת תערובת חוטי הערב המתחדשים ומתווספים בכל דור ודור בכוח עירוב מחודש של מקהלת הדורות ובכוחה של הערבות ההדדית, תוך כדי לימוד מעמיק, מבאר, חוקר, מחבר, מפרש, יוצר, קושר ומצרף של התורה שבכתב.

לתפישת השכינה כביטוי לעושר האינסופי היוצר של ‘עולם הדיבור’, עולם הלימוד הקשור באותיות לשון הקודש הבוראות והאינסופיות, ברוחניות הפנימית שבאותיות שנאצלו מהאל בתהליך הבריאה, וב’עולם החירות', עולם הבחירה, ההשראה וחופש היצירה, הקשור בחכמת הנסתר, המחייה מחדש את העתיק המקודש ומקדשת את המתחדש באופן בלתי צפוי, וקוראת לעצמה בספר הזוהר בשם, ‘דברים חדשים־עתיקים’, הייתה חשיבות רבה בקהילה היהודית הגולה, שנשללה ממנה כל חירות אחרת בכל ממד אחר בחייה, מלבד חירות הלימוד, ההוראה, ההעמקה, החקירה, הצירוף והשזירה, הפירוש, הביאור, ההשראה, הדרוש והיצירה. אותו מרחב של חופש יצירה שאיחד את כל קהילות ישראל, היה מזוהה עם השכינה משום שאותיות לשון הקודש היו מסורות בשווה לכל אדם קורא עברית ודובר עברית, קורא בתורה שבכתב, שניתנה כמתת אל בעבר הרחוק, וממשיך ליצור מתוכה את התורה שבעל פה או את דבר השכינה, בלשון הקודש, כשהוא מחייה בלימודו הן את מקורה האלוהי הכתוב, הן את התחדשותה היוצרת בעולם החירות, עולם הדיבור, הוא עולם השכינה, או עולם היצירה האינסופית בנגלה ובנסתר, הפורצת גבולות להלכה ולמעשה בשעה שהיא נאבקת על המעבר מגלות לגאולה, משעבוד לחירות, מהשתקה וכפייה, לדיבור ובחירה, ומעריצות לריבונות.

“ועניין הדביקות בו יתברך הוא על ידי אותיות התורה והתפלה שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות בסוד ישקני מנשיקות פיהו דביקות רוחא ברוחא כמו ששמעתי ממורי […] והאותיות נאצלו מהשם יתברך […] כי האותיות הם סולם מוצב ארצה, גופי האותיות, וראשו, דהיינו רוחניותו ופנימיותו, מגיע השמימה […] כמו ששמעתי ממורי”.¹¹⁸

הדגש הקבלי־חסידי היה ביצירת יחסי גומלין חדשים בין הגולים המצפים לגאולה, לבין השכינה האלוהית, כשבמהפך הקבלי־חסידי הלומדים, או ‘מחצדי חקלא’, קוצרי השדה בזוהר, או המקובלים והחסידים, ‘אנשי סגולתי’ או בני החבורה‘, הפכו להיות הגואלים של השכינה והיא הפכה לנגאלת בידיהם. החידוש היה בתפישת השכינה כ’עולם הדיבור’ המדבר בפיו של האדם, כאשר רק הוא זה היכול להוציאה בדיבורו מהכוח אל הפועל, או לחלצה מחשכת הגלות והדממה לעידן הגאולה ועולם הדיבור. כך הפך האדם הדבק בשכינה ומייחד אותה עם דודה, במחשבתו ובמעשיו, בייחודים וכוונות ובמעשה המצוות, לגואל של השכינה, שהפכה מכוח אלוהי לישות דוויה הנגאלת בידי אדם, מהפך שהפקיד את תהליך הגאולה בידי אדם ולא בידי שמים.

כלומר, השכינה והאדם מישראל, הרואה את עצמו כמקובל או כחסיד, כממשיך דרכם של בעל הזוהר או של ר' יוסף קארו, של מקובלי צפת מדור האר“י ותלמידיו, או של חסידי הבעש”ט, המופקד על גאולת השכינה ועל ייחודה עם דודה, נמצאים כל העת ביחסי גומלין: האדם גואל את השכינה מגלותה בדיבורו, במחשבתו ובמעשיו, בכוונותיו ובייחודיו, כשהוא חושב עליה כל העת, והיא מבטיחה שתגאל אותו מהגלות, אחרי שהוא יגאל אותה מהַהֲפֵכָה ומישיבתה הארוכה בְּעֵמֶק הַבָּכָא. השכינה היא אופק התקווה המטמורפי בעולם החירות, שאליו האדם נשא את עיניו כשהיה מייחד ייחודים או דבק בהעלאת השכינה, בגאולת השכינה ובהעלאת ניצוצות, חושב על עצמו כאבר מאברי השכינה או כחלק מכנסת ישראל המאוגדת בה. כאמור לעיל, היחס בין אלוהים לשכינה הוא כמו חוטי השתי הקבועים בתשתית התורה שבכתב, לחוטי הערב המתערבבים ומשתנים בתערובת התורה שבעל פה. המקובלים והחסידים ארגו את מארג השתי והערב האלוהי בתודעתם, אלא שהיא, השכינה המשתנה - השכינה “היא שושנה שמשתנה” כדברי בעל הזוהר - המגלמת את החירות וקרויה בזוהר בשם ‘עלמא דחירו’, עולם החירות, (זוהר, ח“א, צה ע”ב), כנסת ישראל, ‘עולם הדיבור האלוהי’, הייחוד והדבקות, הצדק והישועה, הגאולה והחיים, הנבראים ומתחדשים בהשראת הטקסט הכתוב ובמחשבה היוצרת, הייתה בעלת חשיבות גדולה לאין ערוך מאשר הקדוש ברוך הוא, בעל הצביון הקבוע בתורה שבכתב. כי על השכינה שמהותה מטמורפית מראשיתה (בת ציון היכולה להישמע בספרות האגדית, המדרשית והקבלית כאלמנה, כשבויה, כגרושה, ככלואה וככלה! ונשמעת בספרות המיסטית כמלאך הגואל המשתנה מזכר לנקבה!), היו יכולים המקובלים להשפיע, את קולה יכלו להשמיע, ואותה יכלו לדמות, לגאול, לשנות וליצור כל העת במחשבתם, בדיבורם ובכתיבתם, בדמיונם ובשירתם, כשחילצו אותה מאפלת הדממה בעמק הבכא והַהֲפֵכָה של הגלות והשעבוד, אל עולם הדיבור, המחשבה, הכתיבה והיצירה של הגאולה והחירות, בעוד שאת קול האל הנעלם והמתרחק, המסתתר בשפריר חביון במרומי הרקיע, לא היו יכולים לשמוע מחדש ולא היו מסוגלים לשנות, ועליו אי אפשר היה להשפיע. אלפי העמודים של הספרייה הקבלית והחסידית העוסקים בשכינה, שנכתבו בידי המתייסרים בחבלי הגלות בעולם הדממה, הרדיפה והשעבוד, והמייחלים ושותפים לגאולה בעולם הדיבור, הבחירה והחירות, מיטיבים להעיד על כך. הבחנות אלה מצויות בכל עמוד של הספרות הקבלית החסידית, המחפשת את ההוויה האלוהית על מכלול גילוייה בכל מקום, בכל מרחב ובכל אות, בעולם שאפלת הגלות ועריצות השעבוד שבחיי מיעוט שנוא ונרדף, שררו בו לאורך ההיסטוריה רווית הייסורים, המתועדת בפירוט בספרות העברית לאורך הגלות, ורק האור האלוהי של תקוות החירות והגאולה הקשורה בשכינה, השושנה המשתנה, האיר אותו.

השכינה מתוארת בזוהר בדימויים רבים ושונים ביניהם בדמות השושנה המשתנה, בדמות האנדרוגינית של המלאך המתהפך מזכר לנקבה, בדמות איילה נרדפת, בדמות אלמנה חובקת אשפתות, בדמות כלה, מלכות ועטרה, בדמות האם המייסרת ובדמות המשנה־נשמה השרויה בעמק הבכא בתוך ההפכה, המגלמת הן את ניסיונו הארצי המר של העם בגלות, הן כיסופיו לגאול אותה מגלותה ולהביא לגאולתה. כך כתב המקובל ר' משה קורדובירו (1522–1570), שנמנה עם ילדיהם של בני דור הגירוש שנמלטו מחצי האי האיברי מאימת ההמרה הכפויה לדת הנוצרית, והיה אחד מראשי הקהילה הפורטוגזית בצפת, שהתמודדה באופן מתמיד עם גינויים של בני הקהילה כאנוסים, והיה תלמידו של ר' יוסף קארו, שהיה בן דור הגירוש, שהוריו נמלטו מההמרה הכפויה בפורטוגל, על השכינה, שהפכה למבע המטמורפי הנוקב של ייסוריהם ותקוותם:

‘כי המלכות היא הנטרדת עמנו, עולה עמנו ויורדת עמנו, נגאלת עמנו וגולה עמנו. והיא הדבקה תמיד עמנו, לא תיפרד בשום אופן בעולם. והיא השוכנת אתנו. אנו גורמין במעשינו יחודה או פירודה, דיניה או רחמיה, הכל מאתנו.’¹¹⁹

מראשיתה כבת ציון המקוננת קינה זועקת שאין לה שומע, על עירה החרבה, ציון, ועל קהילתה שנהרגה, גלתה או הלכה בשבי, קהילת ציון, מראשית דיבורה הפולח במגילת איכה, בקול בכי ותחנונים נואש, על הר ציון, הר הקודש שעליו עמד המקדש שחרב – השכינה הזדהתה עם המצוקה האנושית של כנסת ישראל הגולה והמשועבדת, מכאן, ועם ‘עולם הדיבור’, הוא עולם החירות, שראשיתו ברוח אלוהים המרחפת על פני המים, ואחריתו בדיבור האלוהי המדבר ברוח האדם המתבטאת בפה האנושי בקול, כדברי ספר יצירה ‘קול רוח ודיבור זו היא רוח הקודש’, מכאן. השכינה, בת ציון האלמנה, הגולה והבוכייה, שהפכה לכלה אהובה עטורת עטרה, למשנה־נשמה ולתורה שבעל פה, לספירת מלכות ולמלאך המגיד המתהפך מזכר לנקבה בזוהר ובמגיד מישרים, או לאם המייסרת הנשמעת באזניו של ר' יוסף קארו, ליושבת בעמק הבכא המצויה בתוך הַהֲפֵכָה העולה מדי שבת לעיר המלוכה, בשירו של ר' שלמה אלקבץ, ולישות המכונה ‘עולם הדיבור’ הנשמעת באזני הבעש"ט, בעולם שבו “בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות” - הפכה לישות מטמורפית נצחית של אחדות הפכים דינאמית המגלמת הן את המציאות בגלות, הן את הכיסופים לגאולה. ממדיה השונים של השכינה כוללים שעבוד וחירות, כליאה ושחרור, ירידה ועלייה, שתיקה ודיבור, נחמה וסבל, שכחה, נשייה, זיכרון וסיפור, מוות וחיים, כאב ותקווה, גלות וגאולה, עמק הבכא והפכה, מזה, וכס מלכות ואפיריון כלולות, מזה. לשון אחר, השכינה מייצגת הן את כבלי המציאות הממשית על כל ייסוריה, כבליה ומוסרותיה, הן את המציאות האפשרית, הנכספת, החלומית או הלירית פורצת הגבולות, על כל גילוייה ומעופה. השכינה קשורה בזיכרון ועדות, בדיבור, קריאה, כתיבה ויצירה, חכמת הנסתר סודות ורזים, חלומות, חזיונות וגילויים, תקוות וכיסופים, וכלל הניסיון האנושי המוצג בהווייתו המטמורפית בין חבלים וייסורים הכובלים את האדם לזוועת הנסיבות בעולם הממשי שאין לו כל שליטה עליהם, מזה, לבין חלומות וכיסופים, כתיבה והשראה, והרחבת גבולות האפשר למרחבי ההתבוננות המפענחת והדביקות במופשט, במרחבי הדמיון היוצר, הקשורים בספק התרסה וביקורת, בחקירה, אמונה ויצירה, הרבה מעבר לגבולות המציאות, מזה, מבעד לעדשה על־זמנית המאירה את האפלה של התוהו ובוהו האנושי. ואילו אלוהים הזכרי, הנסתר, האל הבורא והמחוקק, הגואל והלוחם, אלוהי החוק והמשפט, הצדק, המוסר וההיסטוריה, שרק קולו נשמע בעולם המקראי, נעלם במרומים אחרי החורבן, או נשמע בוכה כשהוא מסתתר ‘בבתי גוואי ובתי בראי’ כנאמר במסכת חגיגה, משעה שמקדשו חרב ועירו נחרשה לעיים, וקולו נדם בפי נביאיו. האל נותר כישות נעלמת ובלתי מושגת, נצחית ובלתי משתנה, הצופה מראשית אחרית, אך בוחרת להסתיר את פניה, זו שמתפללים אליה, אך היא מפנה עורף ואין היא שומעת או מגיבה. המתפללים והמאמינים מקווים ומייחלים וממתינים לפקודת האלוהית הנוגעת למועד הגאולה המשיחי, אולם דומה שהיא אוטמת אזניה, מסתתרת בהסתר פנים, דוממת ומתמהמהת.

המשיח ממתין מאז ימי חורבן בית שני, מימי דור יבנה, לפקודה אלוהית לשנות את מהלך ההיסטוריה של הסבל וצער הגלות, לצאת מ’היכל קן ציפור' שהוא סגור ומסוגר בו עד ‘עת קץ’, או עד לימי ‘ביאת המשיח’, כשתימלא ‘סאת הייסורים’. רק אז יוכל להתחיל לחולל את המפנה הדרמטי בהיסטוריה הכתובה וידועה מראש, לשפוט בדין צדק את האויבים החוטאים שהביאו להריגתם ורציחתם של כל מקדשי השם לאורך הדורות, ולנקום ברודפים, בצוררים, בעריצים ובמשעבדים, בעושי העוול וברשעים, שכל מעשיהם זכורים ורשומים לפניו לדיראון עולם על קירות היכל קן ציפור. הגאולה המובטחת תבוא רק לאחר הנקמה האיומה מידי שמים, שלה ייחלו דורות המעונים. השכינה לבדה נותרה כישות רוחנית קרובה ומנחמת, מקשיבה ומדברת, כמקור פיוס ותקווה, כמקור השראה ויצירה, וכבת שיח בלעדית של עם ישראל בכל גלויותיו.

בשל העובדה שזהות המשיח הייתה שנויה במחלוקת עזה בין העולם היהודי לעולם הנוצרי מאז המאה הראשונה לספירה - כשהיהודים אמרו תמיד שידוע בבירור לכל אדם מישראל המתפלל דבר יום ביומו את תפילת העמידה, שהמשיח עדיין לא בא אך הוא בוא יבוא בוודאות, גם אם יתמהמה, בעוד שהנוצרים אמרו תמיד שידוע לכל אדם בר־דעת שהמשיח כבר בא והוא גם ישוב ויתגלה מיד ברגע שהיהודים הכופרים בבשורה הנוצרית, בהיותם סוררים וקשי עורף, יחזרו בתשובה על חטאם ויכירו באלוהותו של ישו בן מרים, ורק הם בעיקשותם ובסרבנותם הם אלה שמעכבים את הגאולה - הדיון היהודי הכתוב במשיח ובתפקידיו השונים בחזון המשיחי היה מוצנע ומוגבל ונערך בלשון רמזים. קל וחומר שנושא הנקמה המשיחית בגויים ובהורגיהם של מקדשי השם, או המחשבות בדבר משמעותה האנטינומיסטית של התורה החדשה שתתגלה בעידן המשיחי, היו טעונות זהירות יתירה, לשון רמזים, הצנעה והסתרה.

המחשבה המשיחית הפאסיבית והכנועה בהווה, המיוצגת בדמותו של המשיח הכבול בבית הסוהר ברומי הרשעה, שם חסר אונים ונואש, הוא גועה בבכי, או בדמותו הבוכה המצפה לפקודה אלוהית בזמן שהוא סגור ומסוגר ב’היכל קן צפור' בשמים, שם רשומים לעד שמות כל הצוררים והרוצחים על קירות ההיכל, והמחשבה המשיחית האקטיבית והמהפכנית בעתיד, המיוצגת בדמות המשיח הנוקם, העטוי פורפירא ארגמנית, או גלימה עליה רקומים בדם שמותיהם של כל מקדשי השם הנרצחים, הגיבור רב האונים המחריב את רומי הרשעה שהחריבה את ירושלים, עמדה על פרשת דרכים:

מצד אחד, ככל שהאל הנעלם התרחק יותר והמציאות ההיסטורית הממשית הפכה לקודרת ולאפלה יותר, כך עלה יותר הצורך הדחוף בקרב היהודים החיים ‘במצולות ים הגלות’, בביאת המשיח, כמגלם אופק של תקווה, דין שמימי ומשפט צדק, עוצמה רוחנית, נקמה גשמית ונחמה על־זמנית, והבטחת שינוי סדרי עולם שיחוללו מעבר מהפכני מגלות לגאולה, על פי פרה דטרמיניזם אלוהי. המתפללים חזרו והביעו בכל יום בתפילת שמונה־עשרה את תקוותם ותוחלתם: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיוינו כל היום…”.

ובתפילת מוסף של שלושה רגלים תיארו את תודעת הגלות ותקוות הגאולה הקשורה בבניין המקדש או ב’חדש ימינו כקדם' ובקידום ביאת המשיח:

"וּמִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ גָּלִינוּ מֵאַרְצֵנוּ. וְנִתְרַחַקְנוּ מֵעַל אַדְמָתֵנוּ. וְאֵין אֲנַחְנוּ יְכולִים לַעֲלות וְלֵרָאות וּלְהִשְׁתַּחֲות לְפָנֶיךָ. וְלַעֲשות חובותֵינוּ בְּבֵית בְּחִירָתֶךָ. בַּבַּיִת הַגָּדול וְהַקָּדושׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. מִפְּנֵי הַיָּד שֶׁנִּשְׁתַּלְּחָה בְּמִקְדָּשֶׁךָ:

יְהִי רָצון מִלְּפָנֶיךָ ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ. מֶלֶךְ רַחֲמָן. שֶׁתָּשׁוּב וּתְרַחֵם עָלֵינוּ וְעַל מִקְדָּשְׁךָ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים. וְתִבְנֵהוּ מְהֵרָה וּתְגַדֵּל כְּבודו:

אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ. גַּלֵּה כְּבוד מַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ מְהֵרָה. וְהופַע וְהִנָּשא עָלֵינוּ לְעֵינֵי כָּל חָי. וְקָרֵב פְּזוּרֵינוּ מִבֵּין הַגּויִם. וּנְפוּצותֵינוּ כַּנֵּס מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. וַהֲבִיאֵנוּ לְצִיּון עִירְךָ בְּרִנָּה. וְלִירוּשָׁלַיִם בֵּית מִקְדָּשְׁךָ בְּשמְחַת עולָם. וְשָׁם נַעֲשה לְפָנֶיךָ אֶת קָרְבְּנות חובותֵינוּ תְּמִידִים כְּסִדְרָם וּמוּסָפִים כְּהִלְכָתָם:…; וְשמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרְכֵם: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי":

ומצד שני, ככל שהמשיח התמהמה מלבוא והתרחק מזירת ההיסטוריה, וככל שהישועה המקווה התרחקה מהמצפים לה, וככל שהעוול במציאות הממשית היה גדול יותר והצדק היה נעדר יותר, כך גדל מספר האנשים שקיבלו על עצמם להחיש את בואו של המשיח, או לקחו על עצמם למלא את תפקידו. במשך תקופת הגלות קמו לא פעם ולא פעמיים מחשבי קצים, בעלי תפילה, מיסטיקאים, בעלי אגדה, חולמים ומקובלים אשר לא הסתפקו רק בתפילת העמידה, שבה נתנו ביטוי יומיומי לתקוותם לגאולה קרובה או בתפילת המוסף של שלושה רגלים הרוויה כיסופים לבניין בית המקדש ולחידוש עבודת הקודש של הכוהנים בעידן הגאולה, אלא ניסו להחיש את ביאת המשיח בדרכים שונות, בטוב וברע, כדי שיגאל את עם ישראל מחשכת הגלות ומייסוריה, ויממש את המובטח בדברי הנביא הכהן ירמיהו: “בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח”. (שם, לג ט“ו–ט”ז). אולם חפצם לא עלה בידם והמשיח נותר כלוא בבית הכלא בשערי רומי הרשעה או סגור ומסוגר בהיכל קן ציפור בגן עדן.

בתקופות היסטוריות שונות בעקבות טראומות דרמטיות בעתות מלחמה ומשברים קיומיים מטלטלים בעקבות פוגרומים, רדיפות, מלחמות דת ועלילות דם, הטבלה כפויה וחטיפת ילדים בידי כמרים ונזירים, שהיו כרוכים לא פעם באבדן קהילות שלמות של העם היהודי, עלו מפעם לפעם דמויות שאימצו דפוסי מחשבה משיחיים הכרוכים בנקמה, בחזרה בתשובה ובגאולה, או בשינוי סדרי עולם בכיוונים אנארכיסטיים פורעי חוק או בכיוונים קטסטרופליים ואנטינומיסטיים, או בכיוונים מהפכניים, רסטורטיביים או בכיוונים אוטופיים. כלומר, קמו יהודים בשר ודם שקיבלו עליהם להגשים את תפקידיו של המשיח המתמהמה להחיש את דין הצדק השמימי ולהביא את קץ הימים, את תחיית המתים, את הנקמה, את המהפכה, את התורה החדשה האמורה להתגלות בעידן המשיחי או את החזרה לגן עדן בעידן האוטופי שלפני החטא ואת הגאולה המתמהמהת שבה יתרחש קיבוץ הגלויות המיוחל ותתרחש שיבת ציון הנכספת. היו דמויות משיחיות שסחפו אלפי מאמינים יהודים בעקבותיהם משעה שטענו שבאו לחולל מהפכה בהיסטוריה ולנקום ברודפיו ומעניו של עם ישראל, למשל המשיח השבתאי שבתי צבי (1626–1676), שנודע כמשיח שקר, אם כי בעיני עצמו ובעיני אלפי מאמיניו היה משיח אמתי לכל דבר ועניין. באגרת אוטוביוגרפית מאלפת שכתב בשליש השני של המאה השבע־עשרה, הגדיר שבתי צבי את זהותו המשיחית ואת תכליתו המשיחית בזיקה לספר ישעיהו פרק ס"ג, בכלל, ולפסוק ד שם, בפרט: “כִּי יוֹם נָקָם בְּלִבִּי וּשְׁנַת גְּאוּלַי בָּאָה”. כך כתב משיח בן דויד החדש:

‘כי אני כמו הרימון לפי שכל הספירות כלולות בי… משום שספר הזוהר וכל הספרים של המקובלים והגמרות והתוספות והספרא וספרי והמשניות כל אלו מראים עלי ומעידים על [אודותי] שאני הוא משיח בן דוד שלוח ה'. כדי לבנות ולנקום בכולם כמאמר הפסוק כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. כי יום נקמות בלבי ושנת גאולה באה: יום נקמות בלבי. כי ה' שם בלבי את כל אוצרותיו כדי להינקם מאויביו וכדי לגאול את כל העולמות.’.. במהרה אני אנקום נקמתכם ונחם אנחמכם כאיש אשר אמו תנחמנו, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופל [נאום דוד בן ישי עליון למלכי ארץ הוקם על ברכה ותהלה משיח אלק"י יעקב אריה דבי עילאי וטביא דבי עילאי שבת"י צב"י'].¹²⁰

בעדויות שונות המספרות על תקוות הנקמה והגאולה, הצטייר שבתי צבי כמי שנרעש עד עמקי נפשו מסבלן הנורא של קהילות ישראל בפודוליה ובממלכת פולין־ליטא בגזרות ת“ח ות”ט (1648–1649), שאירעו כשהיה צעיר בן עשרים ושתיים, והזדהה עם יגונם ואסונם של קרבנות הפרעות ועם מצוקתם של השבויים ופליטי החרב. על טיבן המחריד של פרעות ת“ח־ת”ט ועל הסבל הנורא שהיה כרוך בהן לתושבי 744 הקהילות היהודיות שחרבו בידי הקוזקים או נשבו בידי השבטים הטטריים, למד שבתי צבי מספרו של ר' מאיר בן שמואל משברשין, צוק העתים, מזכרת הצרות אשר עברו עלינו שנה על שנה, ת“ח ות”ט […] למען לא תשכח לדור אחרון, קרקא ת“י (1650), שראה אור כשהיה צעיר בן עשרים וארבע, ונדפס בשנית בשלוניקי בשנת 1652, ומחיבורו המצמרר של ר' נתן נטע האנובר, יון מצולה, ונציה תי”ג (1653), שבשערו נכתבה שנת הדפוס: ‘שנת ביא"ת המשיח’, שהגיעו לידיו של שבתי צבי באיזמיר, זעזעו אותו ועוררו בו זעם עז וציפיות משיחיות נוקבות.

שבתי צבי החל בחזונו המשיחי בשעה שקרא באיזמיר בשנות החמישים של המאה השבע־עשרה, את מגילת איכה, מגילת החורבן, בתשעה באב, בקול רם בנעימת אבל, משעה שקרא בספרים הנזכרים לעיל על אלפי הנרצחים היהודים ומאות הקהילות היהודיות שחרבו עד היסוד, במהלך גזרות חמלניצקי ולמד ממקור ראשון, מפיהם של עדים שניצלו מהפרעות והגיעו לאיזמיר, על גודל האבדן היהודי בממלכת פולין ליטא, בכלל, ובאוקראינה, בפרט, החליט לחולל שינוי ולהפוך ממקובל הקורא על זוועות הגלות, למבשרו של משיח המדבר בציבור על משמעותה המידית הגאולה. הוא עטה על גופו גלימת משי ארגמני בדמות הפורפירא של המשיח הנוקם, והודיע שבכוונתו לצאת ולנקום בתושבי ממלכת פולין ליטא שהרגו אלפי יהודים בגזרות חמלניצקי, כפי שסיפר אודותיו בשנת 1668 מקורבו המקובל נתן העזתי, לר' מהללאל הללויה מאנקונה:

‘כי עתיד אדוננו [שבתי צבי] לסבוב כל העולם […] ויביא עמו מעט מבני ישראל ומעט מבני ישמעאלים ויכבשו כל העולם כולו בלי מלחמה וישתחוו לו אפים ארצה. ולא יעשה נקמה אלא בערי פולונייא בשביל הדם אשר שפכו מבני עמנו באותן המדינות.’¹²¹ כידוע, אלפי יהודים שחיו בגלות בכל קהילות ישראל מהאימפריה העות’מנית ועד מצרים, מפולין, גרמניה והולנד ועד איטליה, יוון תימן וארץ ישראל, הלכו בעקבותיו של שבתי צבי הגואל, שראה עצמו כמשיח נבחר בידי האל, בשם תקוות הנקמה ותקוות הישועה.¹²²

לצד תקוותם של הגולים, הנודדים והנרדפים לדין צדק שמימי, שיתבטא בזמן ביאת המשיח בנקמה בגויים הרודפים, שהגאולה המשיחית הייתה כרוכה בה מראשיתה כהגדרת התקווה העיקרית של הנרדפים שציפו לראות במפלת רודפיהם בעתיד הקרוב כעונש מידי שמים, תקווה שאת מימושה קיווה שבתי צבי להגשים בזמנו ובמקומו, בעקבות גזרות ת“ח ות”ט (פרעות חמלניצקי 1648–1658), צמחו כיווני מחשבה חדשים, שבחנו את האפשרות לחיים חדשים, אוטופיים, פורצי גדר, הדוניסטיים ואנטינומיסטיים, טראנסנומיים ואנארכיסטיים, שהתבטאו בכיסופים לגאולה בהווה שהתמקדו סביב תקווה לתורה חדשה שאין בה איסור והיתר, ולחיים חדשים שאין בהם גבולות, דינים והלכות, ויש בהם פריקת עולו של הסדר המסורתי הישן של עולם הגלות.

ראשיתו של רעיון התורה החדשה בעתיד, שבה הייתה מעוגנת המהפכנות המשיחית הטמונה בתורה חדשה המחליפה את התורה על פיה חיים בני ישראל בהווה, נמצא במדרש מאוחר: “עתיד הקב”ה שהוא יושב בגן עדן ודורש בה וכל צדיקי עולם יושבין לפניו וכל פמליא של מעלה עומדין על רגליהם… והקב“ה דורש לפניהם טעמי תורה חדשה שעתיד הקב”ה ליתן להם על ידי משיח".¹²³.

דיונים על לוחות ראשונים ולוחות שניים, או על קיומן של תורות שונות בעידנים שונים, תורת עץ החיים ותורת עץ הדעת, התורה שלפני החטא, ‘תורה דאצילות’ לעומת התורה שלאחר החטא, ‘תורה דבריאה’, מצאו את ביטויים בספרות המדרש והאגדה באלף הראשון בצורה מרומזת. באלף השני היצירה הקבלית האנונימית שייחסה את עצמה לתנא ר' שמעון בר יוחאי, וקראה לעצמה ‘דברים חדשים עתיקים’, ניסחה רעיון זה בצמד המושגים תורה דבריאה, או ‘תורת עץ הדעת טוב ורע’, היא התורה המבוססת על איסור והיתר שנמסרה בידי בני ישראל החוטאים אחרי חטא העגל ונודעה במושג ‘הלוחות השניים’, לעומת תורה דאצילות, או תורת ‘עץ חיים’ היא תורת ‘הלוחות הראשונים’ שנכתבו ונמסרו בעולם בראשיתי, בתקופת גן עדן, שלפני החטא, ולא היו בו איסור והיתר. לוחות אלה של ‘תורת החסד’, נגנזו עד לעידן המשיחי שבו ‘תורה חדשה מאתי תצא’. בעידן המשיחי חוזרים לחיות על פי ‘תורת עץ חיים’, היא תורת החסד של ‘לוחות ראשונים’ של ‘עולם חסד יבנה’, שבה בטלים איסורי העריות. אחים ואחיות יכולים להיות בני זוג ככתוב בתורה: ‘ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה והיא תראה את ערותו חסד הוא’ (ויקרא כ, יז).

שבתי צבי פיתח רעיון זה: ‘מלך שבתי צבי […] שחרר ממצוות בטל בכיות’; ‘רב יגדל נא כח אדוני הוא משיחנו […] תורה חדשה מאתי תצא אמר צדקנו’; ‘עמו בטל עריות/ הראה סוד האלוהות/ תקן את העולמות’; ‘אלה שהיו אסור עשית מותר’.

‘הוא [שבתי צבי] לנו מועד קרא […]/ הוא הרס את המצוות/ בטל את הקליפות/ תקן את העולמות’/ […] ‘בטל חוקים והלכות’. 'שבתי צבי שכינה, לנו הוא חירות עשה […] יש בו אתה סתר, הוא בטל אסור והיתר'; ‘תורת חסד־חירות/ למצוות הוא ביטול’.¹²⁴

הדרך העיקרית להמחיש את בואה של הגאולה, לפי ההשקפה השבתאית, היתה לדון באפשרות לעבור על החוקים והמצוות של העולם שטרם נגאל שבו חיים על פי ‘תורה דבריאה’, היא תורת הדין, כדי לחיות לפי ‘תורה דאצילות’ היא תורת החסד, המציינת את החזרה לעולם שלפני החטא, עולם שאין בו דיני איסור והיתר, עולם שהכול מותר בו, ואיסורי העריות בטלים בו, שהפך להיות ביטוי של העולם הנגאל, עולם החסד. גם אם חיים על פי תורה דאצילות' או תורת החסד, שבה אין גבולות ואיסורים, רק יומיים בשנה, עצם הדיון באפשרות כזו חותר מתחת לאושיות הסדר החברתי. כביכול בעלי הסוד חושפים את צביונו של העולם שלעתיד לבוא הפטור ממוסרות החוק והדין וחי רק לפי החסד נטול האיסורים.

השבתאים הקיצוניים אשר ניסחו תורה זו על החיים במסגרת תורה דאצילות, או תורת החסד, תורת העתיד בימים מותרים בשנה, אמרו ששבתי צבי תיקן בבואו לעולם את חטא האדם הראשון ואת העונש שנגזר על האדם, ב’תורה דבריאה', שיש בה איסור והיתר, ומאותו רגע הגיע הזמן של ׳תורה חדשה מאתי תצא׳, דהיינו תורת הגאולה, תורת החסד, היא התורה שהתירה את איסורי העריות וביטלה כל מיני איסורים אחרים הנודעים בתרי״ג מצוות.

ר' משה חגיז, שהיה מראשוני הלוחמים בשבתאות משום שהיטיב לעמוד על הסכנה הטמונה ברעיון המשיחי שעניינו פריצת גבולות בין איסור להיתר, בין תורת החסד לתורת הדין או בין תורה דאצילות לתורה דבריאה, או בפריצת גבולות עקרונית בין אגדה להלכה, בין דמיון למציאות ובין הטקסט הכתוב הפטור מגבולות בין עבר, הווה ועתיד ובין איסור להיתר, לבין המציאות ההיסטורית הכפופה לגבולות אלה, תיעד את המציאות השבתאית המשיחית בראשית המאה השמונה עשרה:

‘כבר נודע לרבים שיש בכתות אלו מי שמאמין שהתורה בטלה ועתידה להתבטל ולעמוד בל"א מצוות באמרם כי ביטולה של תורה היא קיומה […] באומרם שהשכינה כבר עלתה ונתקנה […] ולדעתם מעתה מתירים כל העריות כדרכן ושלא כדרכן וכאלה רבות התירו להם כל איסורין שבתורה […] ועכשיו ביותר יצאו כל אלה הרשעים בדור הזה’.¹²⁵

היו נביאים משיחיים שטענו שבאו כדי להחזיר בתשובה את העם החוטא כדי להחיש את ביאת המשיח, למשל נתן העזתי, שאמר על שבתי צבי: ‘על צמיחת קרן בן ישי אמת ויציב ונכון וקיים כי יבוא הקץ לעם ישראל לפדותם מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה וגואלם חזק אמיץ בגבורה על הגאולה ועל התמורה’.¹²⁶ שכן התשובה הפכה להיות תנאי מוחלט והכרחי לביאת המשיח משעה שנאמר בספר זוהר חדש, סלוניקי שנ"ז: 'שאפילו כנישתא חדא שיחזרו בתשובה ויעבדו את ה' יוכלו לעורר ישועת ישראל במהרה בימינו ובזכותם יצמח צמח צדיק'.¹²⁷ המשפט מתייחס לדברי הנביא ירמיהו: הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וַהֲקִמֹתִי לְדָוִד צֶמַח צַדִּיק וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. (כ"ג, ה).

דמויות היסטוריות כגון שמעון בר־כוכבא שרצה לנקום ברומאים והוביל מרד משיחי נגד האימפריה הרומית, בחסותו של ר' עקיבא, או שלמה מלכו שרצה לקדם את מלחמת גוג ומגוג המקדימה את ביאת המשיח ולכרות הסכם שיתוף פעולה עם הקיסר הקתולי, נציג הנצרות, נגד השולטן העות’מאני, נציג האסלאם, ששלט בארץ ישראל מאז 1517, כדי לאפשר למלך המנצח להרשות ליהודים לשוב לארץ ישראל,¹²⁸ או שבתי צבי שרצה לבטל את חטא האדם הראשון ולהתחיל בבריאת עולם חדש שיהיה בו שוויון לנשים ולגברים,¹²⁹ או יעקב פראנק שרצה לבטל את כל החוקים ולקרוע את כל הספרים שקדמו לתנועה המשיחית האנארכיסטית והאנטינומיסטית שהוביל במחצית השנייה של המאה ה־18 באוקראינה, בפולין, בצ’כיה ובגרמניה, כדי להתחיל עידן חדש שבו רק הוא יקבע את כל החוקים והמנהגים החדשים,¹³⁰הובילו תנועות משיחיות או חוללו התעוררות משיחית רבת משמעות.

במאה העשרים זכור ר' מנחם מנדל שניאורסון, האדמו"ר השביעי מלובאביטש, שהאמין בכוחה המכריע של התשובה בקירוב ביאת המשיח, ‘העומד מאחורי כתלנו’, ושלח אלפי שליחים שימצאו בכל הקהילות היהודיות בעולם את אלה הרוצים לשוב בתשובה כדי לקרב את ביאת המשיח, שפעמיו, ‘פעמי משיח’, נשמעו לו באזני רוחו כבלתי נמנעים אחרי ‘חבלי המשיח’ המייסרים של השואה, השקולים לחבלי לידה, שסופם הבלתי נמנע הוא לידת תינוק, כשם שסופם של ‘חבלי משיח’ הוא לידת המשיח או ביאת המשיח.¹³¹ כל הדמויות המשיחיות או מבשרות המשיח שנזכרו לעיל, עסקו בביטויים שונים של החזון המשיחי כמעבר מהספרות המיסטית פורצת הגבולות, להיסטוריה המציאותית המוגבלת בכורח הנסיבות, שאותה רצו לשנות מן היסוד. המכנה המשותף לכל הניסיונות המשיחיים השונים היה משבר נורא, אסון יוצא דופן או נסיבות היסטוריות טראגיות שהביאו לערעור האמון הדתי של הציבור היהודי בהשגחה האלוהית המטיבה. ככל שהספקות בהשגחה אלוהית בשעה של הסתר פנים, ובגאולה מדי שמים התעצמו והתרחבו, או ככל שנחלשה התקווה שהגאולה תבוא רק באמצעות התערבות אלוהית במעגלות ההיסטוריה העולמית, כך העמיק והתרחב, גדל והלך, הצורך בהנהגה משיחית בשר ודם, הממחישה נוכחות אלוהית.

ניסיונות אלה להחיש את ביאת המשיח הנוקם והגואל בדרכים שונות במציאות ההיסטורית, כשאדם בן חלוף לוקח על עצמו להגשים את תפקיד המשיח, לא עלו יפה אף פעם, שכן כפי שאמר אל נכון פרופ' גרשם שלום: ‘כי הרעיון המשיחי אינו רק נחמה ותקווה בלבד. כל ניסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילויו "אד אבסורדום"’.¹³² גם פרופ' ישעיהו לייבוביץ‘, בדומה לפרופ’ שלום, ביקש לנטרל את המשיחיות באמירתו הנודעת: “כל משיח שבא הוא משיח שקר, מפני שמהותו של המשיח היא שהוא י־ב־ו־א!”!

בעשור השני של המאה העשרים, בזמן מלחמת העולם הראשונה, בשעה שאלפי יהודים נרצחו בפרעות ובמלחמות בין הצבאות השונים שנלחמו בפולין, באוקראינה בבוקובינה, בליטא וברוסיה, כמפורט בספריהם של שלמה זנויל אנ־סקי, חורבן היהודים בפולין, גליציה ובוקובינה (תרגם שמואל ציטרון), ברלין תרפ“ט; ח”ב, תל אביב תרצ“ו; ושל אליעזר דוד רוזנטל, מגלת הטבח: חומר לדברי ימי הפרעות והטבח ביהודים באוקראינה ברוסיה הגדולה וברוסיה הלבנה, ספר ראשון א־ב, ירושלים תל אביב תרפ”ז, כתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק (1865–1935) את חיבורו “אורות המלחמה”, המצוי בספר ליקוטי תורותיו המכונה אורות, שערך בנו, הרב צבי יהודה קוק. ב“אורות המלחמה”, המיוסד על הכתוב במסכת מגילה י“ז ע”ב: “מלחמה נמי [גם] אתחלתא דגאולה היא”, קשר הרב קוק בין התרחשויות היסטוריות קטסטרופליות לבין ביאת המשיח, ברוחו של התיאור האפוקליפטי על קץ הימים בזוהר שמות, על החורבן הקודם לגאולה. את מלחמת העולם הראשונה פירש כחורבן אפוקליפטי המחריב את העולם הישן כולו ומשבש לחלוטין את סדריו, או כמלחמת גוג ומגוג המקדימה בבחינת ‘פעמי משיח’ את העידן המשיחי או את ‘אתחלתא דגאולה’, כלומר, את העולם החדש לחלוטין שייוולד בעקבות הקטסטרופה. כך שילב הרב קוק בין הקטסטרופה האיומה המתוארת כמלחמת גוג ומגוג במדרשי האגדה, למלחמת העולם ההיסטורית חסרת התקדים, המתרחשת במציאות,¹³³ והניח את המצע המיסטי־משיחי המודרני לקישור ההכרחי בין הקטסטרופה המוחלטת הקשורה במלחמה עולמית, לבין ביאת המשיח ובוא הגאולה, בהיסטוריה של העם היהודי במאה העשרים, עמדה שמשפיעה על חוגי הציונות הדתית המשיחית מאז ועד היום.¹³⁴

כך כתב הראי“ה קוק בפרק א של ‘אורות המלחמה’: כשיש מלחמה גדולה בעולם מתעורר כח משיח. עת הזמיר הגיע, זמיר עריצים, הרשעים נכחדים מן העולם והעולם מתבסם, וקול התור נשמע בארצנו. היחידים הנספים בלא משפט, שבתוך המהפכה של שטף המלחמה, יש בה ממידת מיתת צדיקים המכפרת, עולים הם למעלה בשורש החיים ועצמות חייהם מביא ערך כללי לטובה ולברכה אל כלל בנין העולם בכל ערכיו ומובניו. ואח”כ כתום המלחמה מתחדש העולם ברוח חדש ורגלי משיח מתגלים ביותר, ולפי ערכה של גודל המלחמה בכמותה ואיכותה ככה תגדל הציפיה לרגלי משיח שבה. מלחמת עולם של עכשיו ציפייה נוראה גדולה ועמוקה יש בה, מצורף לכל גלגולי הזמנים והוראת קץ המגולה של התיישבות ארץ ישראל. בדעה גדולה, בגבורה עצומה, ובהגיון עמוק וחודר, בתשוקת אמת וברעיון בהיר, צריכים לקבל את התוכן הנישא של אור ד' המתגלה בפעולה נפלאה בעלילות המלחמות הללו ביחוד."

דברים נוקבים אלה, המפרשים את החורבן הנורא שהמיטה מלחמת העולם הראשונה במציאות ממשית לחלוטין, כצידוק רב משמעות למצע המכונן את פעמיו של המשיח או את בואם של צעדי רגליה של ישות ספרותית־דמיונית לחלוטין המגלמת את הגאולה ואת קיבוץ הגלויות, הפכו לצידוק מחריד בחוגים משיחיים ימניים במדינת ישראל בימינו, השואפים לעורר מלחמות ולהמשיך במלחמות כדי לקדם את ביאת המשיח. המשיח בין אם זה האוטופי (עולם ישן עדי יסוד נחריבה כדי לבנות עולם חדש לגמרי עם תורה חדשה וארץ חדשה), בין אם זה הרסטורטיבי (חדש ימינו כקדם, השב את מלכות בית דוד ואת המקדש מימי שלמה), בין אם זה הנוקם המבקש להחריב את רומי הרשעה כנגד חורבן ירושלים בידי שרה של רומי, אינו אלא ישות אגדית, ספרותית, מדרשית, מיסטית קבלית, אפוקליפטית, שנולדה ממעמקי החולשה והאין־אונים של סבל הגלות של עם גולה ונרדף חסר ישע, שלא הייתה פתוחה בפניו אף ערכאה משפטית כדי לשטוח את טענותיו, ולא מציאות ממשית, מוחשית או גשמית, בשום אופן ובשום צורה, התקפה בגבולות היסטוריים גיאוגרפיים וכרונולוגיים של עם שיש לו מדינה ריבונית ויש לו צבא רב כוח, ויש לו גבולות בינלאומיים.

רבים מהכותבים שדיברו בקלות דעת במאה העשרים על החזון המשיחי בזיקה לתקומת ישראל, לא היו מודעים לממדיו המכאיבים והמסוכנים של הרעיון המשיחי ביחס לייסורי הגלות, שנכרכו בקידוש השם, בעלילות דם ובהתאבדות, בחטיפת ילדים יהודים מהוריהם לשם הטבלתם לדת הנוצרית, במרד ובאבדן, בהמרה לאסלאם ובהמרה לנצרות, ולעברו הקטסטרופלי הרה הסכנות של הרעיון המשיחי ביחס לציפיות הגאולה: הם לא זכרו את ייעודו הנוקם של המשיח, או את המאבק הקוסמי בין סמאל למשיח ואת הזיקה להיסטוריה האלימה של הנקמה הקשורה בו, הכרוכה מראשיתה בנכונות לקידוש השם בדור החורבן, למען חורבנה של רומי הרשעה ולמען מפלתו של סמאל הרשע שרה של רומי, ולא היו מודעים לפאסיביות האנושית ולוויתור העצום, או ל“חיים המודחים', כלומר חיים שאין לעשות בהם דבר החלטי, שאין להשיג בהם דבר של קיימא, בלתי בר שינוי”,¹³⁵ שהרעיון המשיחי תבע במהלך הדורות, או למחיר הנורא של היסודות ההרסניים פורעי החוק הגנוזים ברעיון המשיחי המותנה בקטסטרופה וחורבן ובמחיית זכר עמלק עמו יש לאלוהים מלחמה מדור לדור.

היבט אנארכיסטי נוסף הקשור בחזון המשיחי, מעוגן בפסוק: ‘כי תורה חדשה מאתי תצא’ (ויקרא רבה י“ג, ג; ישעיה נ”א, ד), כלומר, בעידן הגאולה שבו תיוודע תורה חדשה, משוחררים מעול מצוות שנודעו במעמד סיני ובחמשת חומשי תורה ולא רק שאין טעם בשמירת מצוות והלכות, אלא שיש בשמירת מצוות משום חילול השם המבטא אי אמונה בתוקפה של הגאולה ובבואו של העידן המשיחי. כך קבעו מנהיגים משיחיים כגון שבתי צבי, ברוכיה רוסו, יעקב פראנק, שהיו נחושים להגשים את העידן המשיחי במקומם ובזמנם, במו ידיהם, בשעה שהכריזו שהם נוטלים את החוק לידיהם, כשהם מתחילים ברצון להחיל צדק אלוהי שמימי במו ידיהם, או נקמה בגויים, על המרחב הארצי שמתרחש בו עוול, לפי דעתם, ומסיימים בייאוש ובאכזבה מהחזון המשיחי שהתבדה, ובהמרת דת המונית לדת הנוצרית או לדת האסלאם.¹³⁶

כך למשל אמר דוד בן גוריון בעשור שבו קמה מדינת ישראל: “הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות, והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל. חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה”.¹³⁷ בן גוריון לא דייק. אין זה החזון המשיחי אלא חזון אחרית הימים! אחרית הימים היא פרק הזמן המופלא אחרי ביאת המשיח בעידן שבו הכול יכול להיות אחרת והכל ישתנה מן היסוד. החזון המשיחי לא היה רק חזון אחרית הימים של נביאי ישראל, שתמציתו המופלאה נוסחה בידי הנביא ישעיהו בפרק ב של ספרו המתאר את התקווה שהכול בעולם יכול להיות אחרת:

“וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים. וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה”.

אלא החזון המשיחי היה בראש ובראשונה חזון מיסטי על־היסטורי הרה סכנות, שנקשר במסורת קידוש השם, מזה, ובנקמה משיחית בצוררים, מזה, אשר התפתח במהלך הדורות וגזר המתנה פאסיבית על המצפים לביאת המשיח הנוקם והגואל, וגרם להתארכות הגלות במשך אלפי שנים אצל כל המצפים לגאולה הנוקמת, שראו את עצמם כממתינים להתערבות אלוהית דרמטית ומהפכנית בהיסטוריה בשמו של צדק על היסטורי.

מדינת ישראל המוקפת אויבים מאז הקמתה ונלחמת בהם בכל עשור מאז ייסודה, ודאי אינה מכשיר הגשמה של חזון שלום נבואי מופלא זה, אלא היא מציאות היסטורית לאומית של התנגשות אינטרסים בין שתי זהויות לאומיות מנוגדות המיוסדות על שתי דתות, שתי שפות ושתי תרבויות שונות, ושני עמים ולאומים החולקים אותה כברת ארץ, שנוצרה בידי יהודים שבחרו באוטונומיה אנושית, ביוזמה אנושית, בבחירה, בהכרעה ובאחריות אנושית ובפעולה אנושית במציאות ההיסטורית הכפופה לגבולות הזמן והמקום ולגבולות המציאות הפוליטית, ולא במציאות הקוסמית שבה מתנהל המאבק בין אלוהים לעמלק, בין ירושלים החרבה לרומי הרשעה, בין העוול האלילי לצדק האלוהי, ובין משיח בן דויד לסמאל בן השטן, הפטורה מגבולות אלה.

פרופ' שלמה אבינרי (1933–2023), היסטוריון של הפילוסופיה הפוליטית וחוקר מדעי המדינה, חלק על בן גוריון מכל וכל וענה כנגדו: “הציונות אינה המשכה הליניארי של הכמיהה הדתית היהודית המשיחית. היא אידיאולוגיה מודרנית מהפכנית המסמלת נתק ברור מן הפאסיביות של האמונה המשיחית הדתית, המאמינה כי הגאולה תבוא רק באמצעות התערבות אלוהית במעגלות ההיסטוריה העולמית.”¹³⁸

חוקר הקבלה, המשיחיות והשבתאות הנודע, פרופ’ גרשם שלום, ציוני מובהק מנעוריו, שהיטיב להבין יותר מכל אדם אחר שכל משיחיות שעוברת מתחום החזון לזירת ההיסטוריה היא משיחיות שקר, הקדים לעמוד על הסכנה הצפונה בעירוב השיח הדתי־משיחי העתיק עם השיח הציוני־המדיני החדש וכתב בלשון נחרצת כבר ב־1929 כשהביע את התנגדותו החריפה ל"טשטוש וערבוב המושגים הדתיים והמדיניים.

“אני מכחיש בהחלט שהציונות תנועה משיחית היא ושיש לה הזכות… להשתמש בשפה הדתית לשם מטרותיה המדיניות. גאולת עם ישראל שאני שואף אליה כציוני איננה זהה כלל וכלל עם הגאולה הדתית שאני מקווה אליה לעתיד לבוא. אינני מוכן, בתורת ציוני, לספק את הדרישות או את הגעגועים ה’מדיניים' הנמצאים בשטח בלתי מדיני ודתי בהחלט, בשטח האפוקליפטיקה (גילוי אלוהי בדבר הקץ המשיחי) של אחרית הימים. האידיאל הציוני לחוד והאידיאל המשיחי לחוד ואין מלכות נוגעת בחברתה אלא במליצות נפוחות של אספות עם הממלאות את צעירינו רוח של שבתאות חדשה שסופה להיכשל. התנועה הציונית איננה בשטח התנועה השבתאית, לפי שורשיה הפנימיים, והניסיונות להכניס בה רוח זאת כבר עלו לה בהרבה נזק פנימי… התוכן המדיני של הציונות הוא הקמת הבית הלאומי כמרכז לעם ישראל.”¹³⁹

הסופרת, המסאית, המשוררת והמתרגמת, שולמית הראבן (1930–2003), היטיבה להצביע על הסכנה העמוקה, האנרכיסטית ופורעת החוק, הטמונה במשיחיות האוטופית המופשטת, מהרגע שבו היא חורגת מהכמיהה, הדמיון, הקבלה והספרות המשיחית, והופכת למרכיב המרכזי במציאות הפוליטית־צבאית של מדינה ריבונית בכל הנוגע להכרעות מדיניות וצבאיות של חוגים המתעלמים מכל דבר מלבד כמיהתם לעבר המדומיין של העולם המקראי.. דבריה הנוקבים של שולמית הראבן שנכתבו בידיעות אחרונות, 18.4.84 שבועיים לפני גילוי ארגון הטרור היהודי של החוגים המשיחיים הרוצים בגאולה, עכשיו, ובמקדש עכשיו, ובארץ ישראל השלמה בגבולות ההבטחה, עכשיו, במחיר פיצוץ כיפת הסלע והריסת רחבת המסגדים, שנודע בשם ‘המחתרת היהודית’,¹⁴⁰ מתוך התעלמות מכל שיקולים רציונליים גיאופוליטיים מציאותיים, ומכל ערכים הומניים או מוסריים ריאליים, הם בבחינת מענה נוקב לדברי הרב קוק האב לעיל על ההכרח הבלתי נמנע שבמלחמת גוג ומגוג בזמננו ובמקומנו במאה העשרים או במאה העשרים ואחת, לשם קירוב פעמי משיח.

"הדבר הראשון שהתפישה המשיחית מבטלת אותו הוא עקרון המשפט ושלטון החוק. אם אכן אנחנו מצויים בימות המשיח, ראשית צמיחת גאולתנו, מששת הימים ואילך, קרה כאן “נס נסתר”, עם ישראל נתקדש קדושה יתרה, הארץ נתקדשה קדושה יתרה – דרך אגב, מה שקרוי “ארץ ישראל השלמה” הוא ארץ ישראל בגבולות המנדט הבריטי, גבול שאין בו שום קדושה מיוחדת – אבל נניח לזה. העיקר: מי שהוא קדוש, הוא מעבר לטוב ולרע, מעבר למוסר, מעבר לתחושת חטא, ובעצם הוא פטור מהתנהגות יהודית ואנושית נורמטיבית."¹⁴¹

שולמית הראבן, אשר הרחיקה ראות יותר מרוב בני דורה, מתחילה את מסתה “משיח או כנסת” בהגדרת ההבדל העקרוני:

"שני מושגים אלה, משיח וכנסת, ישמשו אותנו לצורכי דיון זה כמטאפורות של שתי השקפות העולם הרווחות היום בישראל: האחת – הטוענת לקדושת המושג שלמות הארץ, או ארץ ישראל השלמה, הרואה בתקופתנו פעמי משיח, ומעלה ערך זה על פני כל ערך אחר; ואילו השנייה – הרואה את עיקר העיקרים בדורנו בקיומה של מדינה יהודית דמוקרטית ובטוחה, המבוססת על שלטון החוק.

טענתם של בעלי התפיסה המשיחית היא: שלמות הארץ היא ערך מן הערכים העליונים שאין עליהם עוררין ואין אנחנו רשאים להיפטר מהם; ואילו הדמוקרטיה היא רק כלי, צורת ארגון, שאינה משתווה לערכיות ה“גבוהה”, ולפיכך חשיבותה פחותה".

ערכים עליונים אלה כפופים רק לסיפור על־היסטורי הנושא פניו לעתיד משיחי, בחברה לאומנית, קנאית, מתנשאת, מסתגרת ומתבדלת. המאמינים בערכים המשיחיים במציאות בת ימינו במדינה חילונית ריבונית, משתמשים בלשון המצטיינת בזיהוי החירות המדינית־לאומית עם הגאולה הדתית־משיחית, ובהכפפת אמצעיה ומטרותיה הפלורליסטיות של המדינה היהודית דמוקרטית, לשירות מטרותיה הפונדמנטליסטיות וציפיותיה הרוחניות של המדינה המשיחית, בכוח תביעת מעמד חוקי מוכר למעבר המדומיין מן הזמן ההיסטורי הסופי, הכפוף למעשי האדם ולמחדליו, לאל־זמניותו של המיתוס העל־היסטורי, המצרף בין האלוהי לאנושי, בין הנצחי לארצי, ובין המופשט לגשמי מעבר לגבולות הזמן והמקום.

ידוע לכולנו היטב מה עשה הסטודנט למשפטים, שליחם של חוגים משיחיים אלה, ברביעי בנובמבר 1995 בשעה שהחליט לבטל את שלטון החוק הדמוקרטי ועקרון המשפט הדמוקרטי, בשם קדושת ארץ ישראל השלמה או בשם הערכים העליונים המשיחיים, אלה “שלמעלה מההיסטוריה”, הפוטרים את אלה האוחזים בהם משלטון החוק ומכפיפות למערכת המשפט במדינה דמוקרטית, אותה הם רוצים לבטל ולהחליפה בחידוש המלוכה, בחידוש הסנהדרין, בהשלטת דיני ההלכה, ובחידוש עבודת הקודש של כ"ד משמרות הכוהנים במקדש שיבנה על הר הבית, במקום כיפת הסלע, בשם ערכים שלמעלה מההיסטוריה, המתנים את ביאת המשיח, עליהם דיבר בשנת 1975 חוקר הקבלה והמשיחיות פרופ' גרשם שלום.

שלום חתם את דבריו על ‘הבנת הרעיון המשיחי בישראל’, ב’אני מאמין' בדבר מחיר המשיחיות ושאלותיו נותרו נוקבות כאז כן היום: “עצמתו של הרעיון המשיחי שקולה כנגד חוסר־האונים לאין־סוף המתגלה בהיסטוריה הישראלית בכל דורות הגלות, כשלא היה בכוחה לעלות ולהופיע על במת ההיסטוריה העולמית. יש משהו מתכונת הזמני והארעי בהיסטוריה היהודית; מכאן חוסר יכולתה לתת בה את עצמה כולה ללא שיור. כי הרעיון המשיחי אינו רק נחמה ותקווה בלבד. כל ניסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילויו "אד אבסורדום”. יש משהו נאדר בחיי תקוה, אך בו בזמן נסוך בהם גם משהו בלתי מציאותי. הם מקצצים בערכו הסגולי של היחיד, שלעולם אין הוא יכול להגיע לידי מימוש עצמו, מאחר שהיעדר השלמות במאמציו מונע דווקא את מה שמעמיד רום מעלתו. וכך נאלצה היהדות מכוח הרעיון המשיחי לחיות חיים מודחים, כלומר חיים שאין לעשות בהם דבר החלטי, שאין להשיג בהם דבר של קיימא, בלתי בר שינוי. אפשר אולי לומר, שהרעיון המשיחי הוא רעיון אנטי- אקזיסטנציאליסטי לאמיתו. אם נבינו כדיוקו אין שום דבר של ממש בר השגה לאדם שלא נגאל. זו גדולתה של המשיחיות אבל כאן גם תורפתה היסודית. “האקזיסטנציה” היהודית שרויה במתח שלעולם אינו בא על פירוקו האמתי; הוא בוער ואינו אֻכָּל לעולם. וכשהיא מתפרצת בתוך ההיסטוריה שלנו, הרי היא מנואצת (או אפשר לומר, נחשפת) מתוך קוצר דעת כ“משיחיות שקר”. הנוף הלוהט של הגאולה, כמו נקודת מוקד, ריכז בתוך עצמו את כל הראות ההיסטורית של היהדות. לא ייפלא אפוא שנימה משיחית נתלוותה להתעוררות היהודית בתקופתנו לעשייה נחרצה בתחום המציאות הממשית, כשניגשה להגשמת החזון האוטופי של שיבת ציון. זו התעוררות, ששוב אינה רוצה להיות ניזונה מן התקוות. היא צמחה מתוך זוועות החורבן שהיו ההיסטוריה היהודית בדורנו, והיא קשורה בהיסטוריה גופה, לא במה שלמעלה מן ההיסטוריה. היא לא מסרה את עצמה כליל למשיחיות. האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה – זוהי השאלה שהיהודי בן דורנו, מתוך עברו הגדול והרה הסכנות, מציב בפני שעתו ועתידו.¹⁴²