בשפה העברית, שלא כמו בשפות רבות אחרות, אין שם עצם ניטראלי ואין תיאור פעולה ניטראלי. בכל הטיה של פועל בכל אחד מהזמנים, בכל כינוי או ריבוי של שם עצם ותיאורו ובכל סמיכות הנוגעת לאדם, למושג או לחפץ, חייב הדובר או הכותב להכריע תמיד בין זכר לנקבה בדיבור ובכתיבה. לקביעה דקדוקית זו יש משמעות רבה בכל הנוגע לזהות האל המקראי המופשט, אלוהי הבריאה, אלוהי המיתוס, אלוהי החוק, אלוהי הצדק והמוסר, החסד ודין ההיסטוריה, שאין לו גוף ולא דמות הגוף, אבל על פי המסורת היהודית העתיקה, יש לו קול צלול וברור, הנשמע בדיבור ישיר אל אבות האומה, כוהניה ונביאיה, המעלים דיבור זה על הכתב. קול זה, הדובר תמיד בגוף זכר לאורך החומש, נשמע באזני העם כולו בברית סיני, ונקרא בקול רם, בצלילות עזת ביטוי, מדי שבת בשבתו, מהנוסח הכתוב בתורה, מהעת העתיקה ועד ימינו.

בכל אזכורי האל במקרא, בשמותיו השונים, אלוהים מדבר, פוקד או משוחח, מתאר, מצווה, מפציר, מאיים, מבטיח, מספר ומשורר, בגוף זכר בלבד, ואיננו מניח כל מקום לספק בדבר זהותו המובהקת של הדובר, המבטאת ישות זכרית נצחית, הפטורה מכבלי הזמן והמקום, יודעת כל, על-היסטורית וכל-יכולה, מקור חכמה ודעת, ישות המבחינה הבחנות ומגדירה הגדרות, מכוננת ידע ומנחילה דעת, ישות בעלת עוצמה וסמכות בלתי מעורערת, רודפת צדק, מנחילה חוק ומשפט, בעלת נוכחות על-זמנית ותוקף נצחי. יתר על כן, בכל מקום שאחד מגיבורי המקרא הנודע לנו כדמות היסטורית או ספרותית, כנביא או כמשורר, כמלך או שופט, פונה אל אלוהים, בפועל או בשם תואר, הוא תמיד פונה אליו בגוף זכר. אפשר לומר בוודאות שבתיאור האל בכל הספרייה המקראית, לא נודעה לצדו אף פעם דמות נקבית אלוהית נצחית ייחודית, בעלת קול עצמאי משלה, למרות העובדה שבנוסחים עממיים הקודמים למקרא, הנזכרים בעדויות ארכיאולוגיות מהמאה השמינית לפני הספירה,¹ יש אזכור לאשרה/אשרת אלת הפריון והצמיחה, הידועה מהפנתיאון הכנעני, כבת זוגו של אלוהים. דמות אלוהית נקבית עתיקה זו נעלמה לחלוטין במחשבה המונותאיסטית היהודית המקראית בנוסח המסורה.

דומה שעל זהותו הזכרית של קול האל המקראי אין חולק, אם כך נשאלת השאלה, מתי לראשונה, במקורותינו העתיקים, נשמע קולה של ישות נקבית מדברת, שאיננה מוגבלת בגוף אנושי בן חלוף, ואיננה תלויה בקול בעל שם, היסטוריה וקורות חיים, ובאילו נסיבות, נודעה לראשונה ישות נצחית המדברת בקול נשי על-זמני, בגוף ראשון נקבה, שדבריה נאמרים ונשמעים, נכתבים ונקראים במהלך הדורות.

התשובה הבלתי צפויה קשורה בקולה של בת ציון, ובהתגבשותה הדו-שלבית כנוכחות על-זמנית בעלת צביון נקבי, הנודעת בשם ציון או בת ציון, או בתולת בת ציון או בת ירושלים (איכה ב, יג), המבטאת אסון, משבר, מוות, בכי, מצוקה וכאב, בזיקה לחורבן ירושלים בסוף ימי בית ראשון, בראשית המאה השישית לפני הספירה, בידי צבא נבוכדנצר השני מלך בבל. דמות טראגית זו הנודעת בשלב הראשון כקול על-זמני מדבר במְגִלַּת אֵיכָה, שבה ונזכרת בזיקה לחורבן ירושלים בסוף ימי בית שני בשנת 70 של המאה הראשונה לספירה, בידי טיטוס, מפקד צבא רומי, ונודעת בשם ציון או אמא ציון, או בשם השכינה, שאיננה נזכרת בשם זה במקרא. דהיינו, הקול הנקבי העל-זמני מופיע לראשונה במסורת היהודית בזיקה לחורבן כקול טראגי, נואש, אבל, מקונן, סובל מאלימות, בוכה ומיילל, ומתואר כהאנשה של עיר חרבה ואבלה, שנהרסה במצור מושך, הנושאת קולה בבכי שאין לו מנחם, ומקוננת בקינה שאין לה שומע, בזיקה לחורבן ולאסון שאין להם שיעור. האסון, שבו מופיע לראשונה קול נקבי מופשט, קשור בחורבן המקדש על הר ציון (איכה ה, יח), מקום משכנו של האל הכול-יכול, ובחורבנה של עיר הקודש, העיר אשר אלוהים בחר לשבתו ולבנות בה את מקדשו. בשל חטאי יושביה, בחר האל הנוקם להעניש ולהחריב ולהגלות את תושביה. קול העיר החרבה איננו עולה במסגרת הסדר המקראי המונותאיסטי המקובל, המעניק קול על זמני לדמויות בעלות צביון גברי בלבד.²

האזכור הראשון של קול נשי מדבר, קול של ישות על-חושית, נצחית, הקשורה בעיר הקודש ובמקדש, מצוי במְגִלַּת אֵיכָה, המיוחסת לנביא ירמיהו בתרגום השבעים. מְגִלַּת אֵיכָה היא קובץ של חמש קינות, שנכנסו לקאנון המקראי אחרי שחוברו בעקבות אבדן העצמאות המדינית של ממלכת יהודה וחורבן ירושלים בידי נבוכדנצר השני, מלך האימפריה הנאו-בבלית, בתום מצור ממושך על העיר, בשנת 586 לפני הספירה. הקינות נוצרו בעקבות הסבל הנורא בעשר שנות המצור, שהסתיימו בחורבן המקדש ובכיבוש העיר, בהגליית תושבי העיר שגוועו ברעב, בשעבודם או בהריגתם. הנחת היסוד בקינות ירמיהו היא שמאחורי ההתרחשויות ההיסטוריות שהסתיימו באבדן הריבונות ובחורבן הארצי הנורא, עומדת יד אלוהים מכוונת שבחרה להעניש ולהחריב. המגילה הקצרה כתובה כמחזה לשני קולות, ולקול מספר, הקול האחד פונה לקהל השומעים והקול השני פונה לאלוהים:

הקול הראשון הוא קול הנביא, הפועל תמיד בשם שולחו האלוהי, ומספר למאזיניו המתענים ולקוראיו הצמים והאבלים בתשעה באב, על זוועות החורבן בעקבות מצור ממושך, שהסתיים במות רוב בני העיר, או בנפילה בשבי של הנותרים וביציאה לגלות של השבויים, ומרחיב על העונשים שהטיל אלוהים על ירושלים; הקול השני הוא קולה של בת ציון הפונה לאלוהים, ומספרת על סבלה הנורא לאורך המצור הארוך על ירושלים שקדם לחורבן, ומונה את פשעיה וחטאיה, מזה, ואת תקוותיה וכיסופיה, מזה. הנביא הפונה לעם, קורא לה בת ציון (א, ו; ב, א) ומתאר אותה: “פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ” (א, יז) ומביא את דבריה של בת ציון הפונה לאלוהים שהחריב את עירה: “רְאֵה יְהוָה אֶת-עָנְיִי, כִּי הִגְדִּיל אוֹיֵב… רְאֵה יְהוָה וְהַבִּיטָה, כִּי הָיִיתִי זוֹלֵלָה… לוֹא אֲלֵיכֶם כָּל עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם יֵשׁ מַכְאוֹב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עוֹלַל לִי אֲשֶׁר הוֹגָה יְהוָה בְּיוֹם חֲרוֹן אַפּוֹ….עַל-אֵלֶּה אֲנִי בוֹכִיָּה, עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם, כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם, מֵשִׁיב נַפְשִׁי; הָיוּ בָנַי שׁוֹמֵמִים, כִּי גָבַר אוֹיֵב.. שִׁמְעוּ-נָא כָל- הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי–בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי.” (איכה א, ט, יא, יב, טז, יח). במגילה, מקוננת בת ציון השבויה והגולה בקול בוכים, ופונה לאלוהים אחרי שהעניש אותה על חטאיה, ומבקשת שייתן את דעתו על תוצאות המצור הקשה והחורבן הנורא וייקח את נקמתה מצריה ומחריביה (איכה, ג ס"ו).

בת ציון הבוֹכִיָּה, אשר לקינתה אין שומע, הוא שמה של הישות הנקבית המקוננת על חורבן העיר ותושביה, הגועה בבכי על זוועת האבדן, ההגליה והשבי, וזועקת מעומק ייסוריה על חורבן המקדש ועל הסבל והמצוקה שאין להם שיעור, שם המתייחס בעת ובעונה אחת לחמישה ממדים על-זמניים הקשורים במקום המקודש שחרב ובקהילת הקודש שחיה סביבו:

לעיר ירושלים, ‘העיר אשר בחר ה’ לשום את שמו שם מכל שבטי ישראל' (מלכים א, יד כא); ‘ובירושלים, אשר בחרתי מכל שבטי ישראל, אשים את שמי לעולם’ (מלכים ב, כ"א ז) ( דברי הימים ב, ו ה-ו) שנכבשה ונהרסה;

לציון היא ירושלים, שנבנתה על מצודת ציון בימי דוד בן ישי (שמואל ב, ה ה-י);

למקדש שחרב או להיכל ה' שנבנה בימי שלמה וחרב בימי נבוכדנצר, שעמד על הר ציון, הוא הר הקודש, לפי המסורת המקראית הנוקבת בשם ציון או בשם ‘ציון מכלל יופי שם אלוהים הופיע’ ו’הר ציון' קרוב לאלף פעמים, ומתארת את המקדש שהיה ואיננו "עַל הַר צִיּוֹן שֶׁשָּׁמֵם שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ (איכה ה יח). הר ציון, ציון וירושלים והמקדש קשורים במפורש בפרק א ב’ספר היובלים', האומר “ויראה אלוהים לעיני כול וידעו כול כי אנוכי אלוהי ישראל ואב לכול בני יעקב ומלך בהר ציון לעולמי עולמים והיתה ציון וירושלים קודש” (שם, פרק א, יח); וקובע את מקום המקדש על “והר ציון באמצע טבור הארץ” בפסוק הקובע זיקה על-זמנית, מיסטית בין שלושה מקומות הקשורים בקודש הקודשים, במשכן ובמקדש ובמקום התגלות האל ומתן החוק הנצחי: “וידע כי גן עדן קודש קודשים ומשכן אלוהים הוא. והר סיני באמצע המדבר והר ציון באמצע טבור הארץ. שלושתם, זה נגד זה, לקדושה נבראו” (היובלים, פרק ח, 19);

לסלע ציון, על פי מגילות מדבר יהודה, הרואות בהר ציון את מקום עקדת יצחק (היובלים י"ח, 13), שעליו נבנה המקדש בימי דוד ושלמה, במקום המכונה הר הבית או Temple Mount, שבו עומדת היום כיפת הסלע;³

לקהילה היהודית, קהילת ציון, שנחרבה, גלתה והתפזרה, או לכל בני העיר ובנותיה שנפלו בידי האויב, נהרגו, נשבו ונחטפו, או הובלו בעל כורחם לגלות.

הדוברת, מתוארת במגילת איכה בדמות אלמנה אבלה, אך מכונה בדברי הנביא בת ציון כמקובל במסורת המקראית (ישעיה א, ח; ישעיה י לב; ט“ז א; נב ב; ירמיה ד לא, ו ב, כ”ג; מיכה ד ח, י, יג; זכריה ב יד; ט, ט; תהלים ט ט"ו איכה ב, א, ד, ח, י, יג, יח; ד, כב ) או בת יהודה ובתולת בת ציון (מלכים ב יט, כא; ישעיהו לז, כב).

כלומר, השם ציון, אחד משבעים שמותיה של ירושלים במקרא, עיר הקשורה בקדושה ובבחירה אלוהית, במקדש ובמזבח על הר ציון, בממלכת יהודה ובשושלת בית דוד, המתוארת במגילות מדבר יהודה כ“ציון עיר קודשכה ובית תפארתכה”, עבר מטמורפוזה דרמטית ממקום גיאוגרפי היסטורי מוחשי שהיה ואיננו, למרחב ספרותי מקודש שבו קיים קול נצחי המזכיר את העבר ובונה את העתיד. דהיינו, ציון הפכה משם מקום מקודש, הקשור באתר גאוגרפי המוטה בלשון נקבה, לקול מדבר על-זמני בדמות אישה אלמנה אבלה, בת ציון, המקוננת כחוטאת על עירה שחרבה, ופונה לאלוהים שהחריב את עירה שיזכור את עלבונה, ייקח את נקמתה, ימחל לה וישיב אותה לגדולתה.

*

לצדה של בת ציון כקול נצחי וכמושג על-זמני, נזכר במגילת איכה המושג מְשִׁיחַ יְהוָה (ד, כ), סמוך לפסוקי הנקמה באויבים שהחריבו את העיר (שם, 21–22), בין אם הכינוי מוסב על המלך צדקיהו או על המלך יאשיהו, ובין אם הוא מובן כמושג כללי המציין דמות על-זמנית מושיעה. הביטוי קשור במסורת המקראית בבית דוד כובש ירושלים ומצודת ציון: "וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים: נְאֻם דָּוִד בֶּן-יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל (שמואל ב, כ"ג, א). במגילות מדבר יהודה נוסח פסוק זה כולל שינוי רב משמעות: “דברי דויד האחר[ונים נאם דויד בן ישי ונאם הגבר הקים אל משיח [אלו]הי יעקב ונעים זמרות ישראל”.⁴

המושג משיח נגזר מהניב משוח בשמן משחת הקודש (שמות ל, כה) המתייחס במקורו למושג הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ המשוח בשמן המשחה (ויקרא ד, ג; שם, ו, ט"ו). מראשית תקופת המלוכה המושג משיח ה' מתייחס למלך שאול, המכונה בשם זה בפי דויד בן ישי (שמואל א כד, ו, י; שם, כ“ו ט”ז; שמואל ב, א יד, ט“ז; שם, י”ט 22). לקראת סיום ספר שמואל ב, בפתיחת פרק כג, דויד בן ישי מסב את הכינוי משיח אלוהי יעקב על עצמו, כמצוטט בפסקה הקודמת בנוסח ספר שמואל במגילות קומראן, האומר במפורש שאלוהים הוא זה שהקים את דויד כמשיח אלוהי יעקב ונעים זמירות ישראל: “דברי דויד האחר[ונים נאם דויד בן ישי ונאם הגבר הקים אל משיח [אלו]הי יעקב ונעים זמרות ישראל”. המשיח נזכר בהקשרים שונים הן בספר שמואל המביא את דברי דויד המלך, הן בספר תהילים המיוחס לנעים זמירות ישראל. בטור החותם את ספר תהילים בנוסח קומראן נאמר במפורש שגם את השירה נחל דויד מאלוהים: “ויהי דויד בן ישי חכם ואור כאור השמש/ וסופר ונבון ותמים בכל דרכיו לפני אל ואנשים/ ויתן לו יהוה רוח נבונה ואורה/ ויכתוב תהלים שלושת אלפים ושש מאות/ ושיר לשורר לפני המזבח על עולת התמיד/ לכול יום ויום לכול ימי השנה/ ארבעה וששים ושלוש מאות; ולקורבן השבתות שנים וחמישים שיר…”⁵ המלך המשורר, דויד בן ישי, כובש מצודת ציון, שהפך את ציון לבירת מלכותו ולמקום שבו יבנה בנו שלמה את המקדש על הר ציון, הוא הוגה הרעיון המשיחי שראשיתו בו ובמלכות עולמים המובטחת לבית דויד, דרך צאצאיו במרחק הדורות, כאמור בספר תהילים: “מגדל [מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם”. (תהלים י"ח, נא). דויד הוא זה הקושר את השושלת המשיחית העל-זמנית למלכות בית דויד ולהר ציון המקראי, עליו ועל העיר שנבנתה סביבו, הרבה נעים זמירות ישראל לשורר בתהילים. הר ציון הוא מקום המקדש הניצב על פי המסורת הכוהנית מול גן עדן.⁶ ציון כאמור לעיל נקשרה בשמה של השכינה ובמקומה הארצי, ונקשרה במשיח היושב בגן עדן הקשור בקודש הקודשים על הר ציון, כפי שיבואר להלן.

שמן המשחה, שממנו נגזר המושג משיח, ששמו המלא הוא שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ הוא שמן שנעשה משמן זית, מור, קינמון, קידה וקנה בושם (שמות, ל, כ“ב–ל”ג), מרכיבים שחלקם, כמו מור וקינמון וקנה בושם, נזכרים בשיר השירים בפסוק המזכיר את צמחי הקטורת ושמן משחת הקודש (ד, יד), אלה הנזכרים בספר שמות בפרק ל, כ“ב-ל”ח. לדברי המסורת הכוהנית שנמצאה במגילות קומראן, מור וקינמון וקנה בושם, ככל שאר מרכיבי הקטורת, מקורם בצמחים שהובאו מגן עדן.⁷ שמן המשחה שימש למשיחת הכוהן הגדול ולמשיחת המשכן וכלי הקודש כדי לקדשם בקדושת שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ (שמות ל, כ“ב-כ”ד) המכונן את קדושת המקום המקודש, המשכן או המקדש, הנבדל מכל מקום אחר, הנודע כהיכל ה' על הר ציון. מתקופת המלוכה שימש שמן המשחה גם למשיחת המלך שאול והמלכים מבית דויד כמפורט בספר שמואל ובספר מלכים, כדי שיוכלו לכהן בתפקידם. שמן המשחה הוכן רק פעם אחת, בתקופת משה, בשעה שאהרון הכהן נמשח ב שֶׁמֶן מִשְׁחַת-קֹדֶשׁ אשר נוצק על ראשו בידי משה אחיו הנביא הכהן. המשיחה מסמלת את התקדשות המרחב המקודש וכלי הקודש והכהן המשמש בקודש, התקדשות החוצה את גבולות הזמן והמקום, ואת ההאצלה מרוח ה' וחסדו הנאצלת על המתקדש בשמן הקודש, והיא נעשתה רק בידי נביא או כהן במשכן או במקדש. המושג משיח, כאמור, הנגזר מהמשיחה בשמן הקודש, מאציל נצחיות, קדושה וחציית גבולות הזמן, המרחב והחיים, להם כפופים שאר בני חלוף. אשר על כן משיח בן דוד או בן ישי אינו כפוף לגבולות אלה.

במסורת היהודית היה מקובל מאז ימי הנביא זכריה, לקרוא את מגילת איכה קריאה ריטואלית בקול רם בטעמי המקרא ביום חורבן בית המקדש וחורבן ירושלים, בתשעה באב, שנודע כחודש שיש בו צום על החורבן שבו נהרס המרחב הנצחי המקודש בשמן משחת הקודש, שבו בחר אלוהים לשכון, ולהשמיע ברבים את קולה של בת ציון האבלה. “תשעה באב”, אשר הפך ל’מחוז זיכרון' קבוע של הקהילה היהודית האבלה,⁸ נקבע לראשונה כתאריך קבוע ליום צום על חורבן בתי המקדש, הראשון והשני, במשנה, במסכת תענית, שנערכה בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא, אחרי חורבן ירושלים ושריפת בית המקדש השני. יום צום זה, תשעה באב, יום החורבן הכפול של שני המקדשים, שבו קוראים במגילת איכה - הנודע כיום שבו הסתלקה השכינה מקודש הקדשים ונולדה השכינה-בת ציון הגולה במגילת איכה, המלווה את העם בגלותו: “בכל מקום שגלו ישראל, כביכול גלתה שכינה עמהם. גלו למצרים, שכינה עמהם…גלו לבבל שכינה עמהם… גלו לאדום שכינה עמהם, שנאמר מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה (ישעיה ס"ג א).. וכשעתידין לחזור, כביכול שכינה חוזרת עמהן, שנאמר ושב ה' אלהיך את שבותך (דברים ל' ג). אינו אומר והשיב אלא ושב”⁹ - נקבע במדרשים על מגילת איכה כיום הולדתו של המשיח הגואל, המחולל שינוי דרמטי במהלך ההיסטוריה, הוא המשיח הנוקם והמושיע, האמור להתגלות בעתיד במועד לא ידוע.¹⁰

פרופ' גלית חזן-רוקם, חוקרת המדרש והספרות העממית, ציינה: ‘במרכזה החווייתי של הספרות התלמודית המדרשית, ובייחוד זו הארץ ישראלית, ניצב חורבנו של המקדש, הבית השני. העולם הרגשי והקוגניטיבי הנפרש מן החורבן כניתוץ מסגרת התקשורת הקוסמית של האדם עם אלוהיו, אך גם של האל עם עולמו, מזין את היצירה הספרותית הנידונה כדלק של בערה מתמשכת. מכאן נארג גם החיפוש המתמיד אחר אפשרויות של גאולה ושל התגלות, המעסיק את הדרשנים והמספרים’.¹¹

החיפוש המתמיד אחר אפשרויות של גאולה ושל התגלות הניב שלוש מסורות מרכזיות: הן את המסורת המדרשית של מדרשי הגאולה המצרפים את הולדת המשיח לחורבן המקדש, הן את המסורות השונות על השכינה, הן את המסורת המיסטית שקשורה לקידוש השם המתנה את הנקמה ברומי שהחריבה את המקדש בירושלים, שיחולל המשיח סמל הגאולה, במאבקו עם סמאל, סמל הגלות. המסורת המשיחית הקשורה בציר האנכי שבין השמים לארץ, בין המקדש החרב לגן עדן הנצחי; ובקשר המורכב שבין החורבן לגאולה במסורת עשרת הרוגי מלכות המבטיחה נקמה ברומי הרשעה לפני הגאולה, ובזיקה בין העבר המקראי (חטא עשרת אחיו של יוסף שחטאו בחטא שדינו מוות ולא נענש) לעתיד המשיחי של נקמה וגאולה, המתחיל עם גזירת עשרת הרוגי מלכות שנענשו אף כי לא חטאו, כדי ליישב את חשבון הצדק העל היסטורי המותנה בקרבן אדם תמורת אלה שחטאו ולא נענשו.

המסורת המדרשית קבעה ש’משיח נולד ביום ט' באב בחמש שעות אחרונות..'

“אין לה מנחם מכל אוהביה (איכה). (ב) אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ, ולא היתה רוצה לחרוש, אלא תמיד היתה גרעה [גערה], ראה אותה האיש ונבהל מאד, והיה מכה את הפרה כדי שתחרוש, ולא היתה רוצה, אלא תמיד היתה מפלת עצמה לארץ, והוא מכה אותה תמיד, עד ששמע קול אומר מה לך לפרה הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום. שמע האיש, מיד קרע את בגדיו, ותלש את שערו וצעק, ונתן אפר על ראשו ובכה ואמר אוי נא לי, אוי נא לי. לאחר ב' או ג' שעות עמדה הפרה על רגליה ורקדה ושמחה, תמה האיש מאד, שמע קול אומר טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח, שמע האיש רחץ פניו וקם ושמח, הלך לביתו ..” ¹²

הזיכרון הריטואלי הליטורגי הדרמטי של תשעה באב, ביום צום שנקשר בקריאה השנתית הקבועה בקול של דברי הנביא ירמיהו הכהן במגילת איכה, המעיד על החורבן, ונקשר בקול הבוכים של קינותיה של בת ציון האבלה, שלקינותיה אין שומע, בציון החרבה, המקוננת על סבלה, ביום הצום שבו נולד המשיח, המייצג בעת ובעונה אחת את התקווה לקיבוץ גלויות ושיבת ציון, לדין צדק שמימי בבית הדין השמימי לרודפים ולנרדפים, ואת התקווה לגאולה, לתמורה היסטורית, לנחמה על-היסטורית, לתחיית המתים, לישועה ונקמה, השמורות בעתיד, הכשיר את הרקע לעיצוב דמותה של השכינה, בת ציון, המספרת על עברה של ירושלים ועל זוועות החורבן, ומזדהה עם סבלה של הקהילה היהודית הגולה, קהילת ציון, הקהילה הנודדת, שהשכינה גולה ונודדת עמה וסובלת עמה על הארץ, בהווה, והופכת למגלמת את קולה הנצחי בשמים ובארץ, ולמושא תקוותה ונחמתה לגאולה בעתיד. נסיבות אלה יצרו את זיקתה של השכינה - בת ציון – שנולדה במגילת איכה המספרת על חורבן בית ראשון ‘מכלל יופי’ שעמד על הר ציון, למשיח, שנולד, כאמור, על פי האגדה בתשעה באב, יום זיכרון חורבן המקדש, הראשון והשני, היום שבו הסתלקה השכינה מקודש הקודשים והיום שבו נולד המשיח העל-זמני שיש בכוחו הגואל לחולל במועד לא ידוע הצפון בעתיד, תמורה דרמטית שתהפוך את הגלות ההיסטורית לגאולה על-היסטורית ותחזיר את הגולים הנודדים, החיים והמתים, מקדשי השם הנרדפים, לציון.

מציאות רווית סבל, הטבועה בחותם אלימות וחורבן, הרס ואבדן, פגיעות וחולשה, הקשורה בחורבן ירושלים ובחורבן העולם המקראי שהמקדש על הר ציון היה במרכזו, היא זו שהעלתה בדמיון המיתולוגי, המדרשי, הליטורגי, הריטואלי והמיסטי, הן את דיוקנה של בת ציון המקוננת, המתארת במגילת איכה, את הזוועות המחרידות שסבלה מהן והייתה עדה להן בזמן חורבן בית ראשון, כשהיא הופכת בזמן חורבן בית שני, לשכינה האבלה, הבוכיה, המזדהה עם עמה הגולה והנודד ומתייסרת בסבל וייסורים לאורך הגלות, הנודעת במסורת חז"ל, בתלמוד, באגדות, במדרש איכה רבה ואיכה זוטא ובמדרשי הגאולה, כדמות אבלה, פגיעה, שבויה, חלשה וחומלת, או מזדהה עם סבלה של כנסת ישראל הארצית הגולה והנודדת, בדורות החורבן והגלות, בעבר ובהווה; והן את החלום על משיח גואל או משיח בן דויד, שהוא אדם על-זמני, המשוח במשחת שמן הקודש, פטור מגבולות החיים והמוות, הזמן והמקום, המתואר בעת ובעונה אחת בעבר ובהווה, ככבול, פצוע, נבזה ומיוסר, מושפל וסובל, או כאדם פאסיבי לחלוטין, הממתין לקריאה משמים בעתיד, כדי לצאת ולפעול כלוחם אקטיבי וכגיבור עז נפש בעתיד, המתואר כבעל עוצמה אינסופית, שיש בכוחו להפוך את מהלך ההיסטוריה ולהחזיר בעתיד כשהעולם יחרוג מעל כנו, את הגולים לארצם, בעת תחיית המתים, קיבוץ הגלויות, ועידן הישועה, אחרי שישלים את דין הצדק השמימי בנקמה איומה באויביהם של מקדשי השם של כל הדורות, בעת קץ, הוא עידן הגאולה ובניין המקדש.¹³ הפאסיביות שיוחסה למשיח הסובל בעבר ובהווה הייתה השתקפות של התודעה העצמית של העם הגולה והשבוי בעבר ובהווה לאורך ההיסטוריה של הגלות, והאקטיביות המיוחלת בעתיד הייתה ביטוי לתקוותיו לעידן חדש ולמציאות אחרת.

דומה שאפשר לקבוע בוודאות שבהיסטוריה של היצירה היהודית האגדית, המיסטית, המדרשית, המשיחית והקבלית, חוזר תמיד הכלל האומר שכנגד כוחו הארצי של האויב המנצח, נורא ואיום, חזק וגיבור ככל שיהיה, מחריב, הורג, משמיד והורס ככל שיהיה, המוגבל תמיד בגבולות הזמן והמקום, עולה תמיד כוחו של החלש, הנרדף, הנהרג או המושתק והמובס, הבוחר בקידוש השם, המעניק חיי נצח בעולמות עליונים, כבחירה טראגית במציאות ההיסטורית, או בוחר להאמין בנקמה העל היסטורית ובגאולה העל היסטורית, המופקדות שתיהן בידי משיח בן דויד, המצויות כולן בדמיון הפורץ את גבולות הזמן והמקום בספרות המדרשית, המיסטית, הקבלית והמשיחית.

דמותו העל-זמנית של משיח בן דוד, שראשיתו המקראית בשירי דוד הקשורים בשושלתו הנצחית של נעים זמירות ישראל בספר שמואל ובשירי תהילים – אשר נולד מחדש בעבר הרחוק, בתשעה באב, באגדות החורבן ובמדרשי הגאולה של האלף הראשון לספירה, כהתרסה עמוקה נגד סופיות החורבן ונגד התחושה הקשה שאלוהים נטש את עמו ונעלם מזירת ההיסטוריה, והתגלותו המובטחת בעתיד לא נודע בספרות המיסטית, שנוצרה לאורך האלף השני, התגלות הכרוכה בפריצת גבולות הזמן והמקום, ב’עת קץ‘, ב’חבלי משיח’, ב’מלחמת גוג ומגוג', בקטסטרופה ואוטופיה, בתחייה וישועה, בשיבת ציון, בגאולת השכינה, בנקמה בגויים, בקיבוץ גלויות, בתחיית המתים ובגאולה המובטחת בדברי האל במקרא בספר דברים בפרק ל – היא ביטוי למאמץ הנואש למצוא תקווה ונחמה במציאות של עוול או למצוא סדר ופשר, מטרה ותכלית, בעולם שהאל נעלם ממנו, ולחפש צידוק ומשמעות לכאוס ההיסטורי השרירותי בהיסטוריה חלופית פרה-דטרמיניסטית, שיש בה סדר קבוע ותבנית אלוהית ידועה מראש, ויש בה כוונת מכוון, משפט צדק אלוהי ועתיד ידוע מראש, ולא רק זוועות וחורבן, השמדה, גירוש, שבי וסבל שרירותי חסר פשר, בעולם שהאל נעדר ממנו מכל וכל.

דמות המשיח במדרשי האגדה ובמדרשי הגאולה, על גילוייה הפאסיביים בהווה המתמשך, המגלמים את המציאות של העם אחרי החורבן, בשבי ובגלות, בדמות המשיח הסובל, הבוכה, המצורע, המוכה והכלוא בבית האסורים, המתמהמה ומייחל לגאולה, המתואר במדרשים בצביון טראגי,¹⁴ וגילוייה האקטיביים בעתיד המיוחל, המגלמים את התקווה, הקשורה בהמתנה לקול האלוהי שישחרר את המשיח הכבול מכלאו הארצי ברומא הרשעה, המכונה גם בצרה או נינווה העיר הגדולה או העיר הרשעה ששרה הוא סמאל, או יפקוד עליו לצאת כשתמלא סאת הייסורים, מהיכל קן ציפור השמימי, שם הוא יושב סגור ומסוגר, גועה בבכי על סבלם של מקדשי השם של כל הדורות, זוכר את שמות הנרצחים ואת שמות הרוצחים - לפני שיצא בעתיד בשביעי של פסח, בשם האל כגיבור חמוש, עטור כתר נקם של הטבעת פרעה וכל חילו בים סוף, ועוטה בגדי נקם סמוקים מדמם של כל מקדשי השם של כל הדורות, בדמות המשיח הנוקם והגואל, שיחולל מפנה דרמטי במציאות ההיסטורית, כמתואר בספרות המדרשית,¹⁵ ובגלגוליה בספרות מיסטית - נוצרה כדי לחלץ את ההיסטוריה היהודית מהסופיות השרירותית של העבר שהאל נעדר ממנו מאז חורבן המקדש, ומבלעדיותו השרירותית של ההווה, שעמד בסימן חורבן ציון וגלות בניה, כשהאל שנעלם בשמי השמים אינו מתגלה עוד לנביאיו, וכדי לתת ביטוי מוחשי להנחת התשתית שהעבר המקראי הכתוב, מנבא את העתיד המשיחי, ואת ההיאחזות בהבטחה האלוהית שבפסוקים המאשרים את הגאולה המובטחת (דברים ל, ג-ה).

ככל שהאל המקראי היה נעדר יותר מבמת ההיסטוריה בהווה שאחרי חורבן בית שני וחורבן ירושלים, וככל שהסבל במציאות ההיסטורית היה גדול יותר והעוול שעשו אויבי ישראל היה גדול יותר, וככל שההתאכזרות הייתה רבה יותר, והאדם היהודי היה חסר ישע נגד כל אלה לחלוטין, כך גדלה הדחיפות בהעצמת דמותו של המשיח הנוקם והגואל ובהבטחת בואו הבלתי נמנע והקבוע וידוע מראש, גם אם יתמהמה.

חיוניות הרעיון המשיחי נובעת מהעובדה שבכל מקום ובכל זמן שהעם מרגיש נטוש ונטול השגחה אלוהית, כשעולה ספק גדול בנוכחות האלוהית במציאות, כתוצאה מחורבן גדול, אסון נורא, גלות, נדודים, פרעות וגזרות, השמדה רחבת ממדים או מוות בלתי אפשרי, שם מחזיר הרעיון המשיחי או הציפייה לביאת המשיח, את הוודאות בהיסטוריה סקרה, דהיינו בהיסטוריה מקודשת שאלוהים תמיד נוכח בה, על פי סדר פרה-דטרמיניסטי, ידוע וקבוע מראש. המשיח מבטיח את הוודאות באמונה המנחמת בדין צדק אלוהי על-זמני, לעומת מציאות של עוול ואכזריות אנושית שמן הנמנע להתקומם נגדה במציאות ההיסטורית, לצד הסטת הזעם הארצי אל הוודאות והביטחון בנקמה אלוהית ויישוב חשבון העוול, האי צדק והעדר משפט בארץ, בדין צדק בידי שמים היוצא לפועל בידי המשיח הנוקם והגואל.

ההיסטוריה היהודית שעמדה בסימן אלפי שנות גלות העצימה את התקוות שנתלו בביאת המשיח. דבריו הנוקבים של ההיסטוריון, פרופ' יוסף חיים ירושלמי, בספרו זכור, ראויים להיזכר כאן: “דבר לא בא במקום הלכידות והמשמעות, שהאמונה המשיחית רבת העוצמה נסכה הן על העבר והן על העתיד היהודי”.¹⁶

המשמעות העמוקה של האמונה המשיחית רבת העוצמה, בתודעה היהודית שהתגבשה אחרי החורבן ובמהלך הגלות, הייתה מעוגנת בהכרה שהדרך היחידה לחולל שינוי גורף בעולם המסורתי ששאב את כל סמכותו ותוקפו מהעבר הספרותי ההיסטורי, הייתה להתעלם מההווה ההיסטורי-מציאותי הכבול בגבולות הזמן והמקום ובשרירות מעשי ידי אדם, בציר האופקי המתרחש תמיד בגבולות גיאוגרפיים והיסטוריים, ולהציע מהפכה משיחית, רעיון משיחי או הנהגה משיחית, המעוגנת כולה בתפישת העתיד ובציר האנכי שבין שמים לארץ החורג מגבולות הזמן והמקום. זו הייתה הסיבה שיהודים לא כתבו היסטוריה המתעדת את חייהם בגלות עד למאה ה-16, וגם אז נכתבו רק ספרים בודדים שרשמו את תולדות הייסורים והגירושים, או את נדודיהם ב“עמקי מצולות ים הגלות”, כדברי המהרש"א, ר' שמואל אליעזר בן יהודה הלוי אידלס (1631–1555), מפרש התלמוד הנודע מאוסטרהא (Ostrog) בירת ווהלין היהודית,¹⁷ ולא תיעדו את חיי היום יום שלהם בארצות נדודיהם, שכן הגלות הייתה תמיד רק שלב ביניים נורא, הנשלט בידי הסטרא אחרא, ובא כוחו סמאל הרשע, שרה של רומא הרשעה שהחריבה את ירושלים, בין העבר המקראי הנכסף לעתיד המשיחי המיוחל. כך אמר בעל הזוהר: ‘זה הוא עם ישראל שאין מי ששליט עליו לבד משם עליון זה. ועתה בגלות שולט עליו סטרא אחרא’ (זוהר, בראשית, דף ט ע"א). לא העבר המקראי שהסתיים בצורה טראגית בימי החורבן והגלות מימי מגילת איכה בחורבן בית ראשון, ובתקופת מדרשי הגאולה בעקבות חורבן בית שני, ולא העתיד המשיחי הנכסף, שעמד בסימן אחרית הימים, גאולה, עת קץ ותיקון עולם, מכאן, ובסימן נקמה בגויים הצוררים, מכאן, היו כפופים לסד העובדות ההיסטוריות או לגבולות רציונליים, שכן ההווה שהיה כפוף לגבולות אלה, או לשלטונו של סמאל לאורך הגלות, היה פעמים רבות מייסר ובלתי נסבל, בעוד שהעבר המקראי הזכור מתיאורו הכתוב כתחום שלטונו של אלוהים, והעתיד המשיחי המיוחל, הכפוף לשלטונו של משיח בן דויד, היו יכולים להתפרש לכל כיוון ברוחם היוצרת של הממתינים לגאולה.

עיצוב דמות השכינה בזיקה לחורבן, ביטא את השאיפה להעניק קול חדש בעל משמעות, קול על-זמני ועל-היסטורי, לסבלם של הגולים בהווה, ולהפקיע את מצוקת החורבן וסבל הגלות מהסופיות המייאשת, הבלתי ניתנת לשינוי בהווה, ומהשרירותיות המייסרת שלהן, ולעצב אופק חדש של חזון, תקווה ושינוי, הקשור במעשה ידי אדם, קטנים ככל שיהיו, ביחס לדמות שמימית מטמורפית, סובלת, גולה, נודדת, נואשת, בוכה, כלואה, מזדהה, מקווה, מייחלת ומנחמת, נושעת ונגאלת..

עיצוב דמות המשיח בזיקה לחורבן, לשבר ולכאוס, ביטא מטרה כפולה: לבנות לקהילה היהודית הגולה עוגן של וודאות על-היסטורית שיש לה עתיד ויש לה סיכוי, ולעצב אופק שמימי של תקווה, או סדר היסטורי אלוהי, מקודש, נצחי, קבוע וידוע מראש, המעוגן בעתיד של גאולה וישועה, של שיבת ציון וקיבוץ גלויות, שכולם תלויים במשיח, המוציא לפועל של ההבטחה האלוהית; ולהסיט מהארץ לשמים - במקום שמובטח בו זיכרון נצחי של העוול הכרוך בסבל וברדיפות, ועדות נצחית על העונש המובטח לחוטאים ולרודפים עושי העוול, ומובטח בו דין צדק אלוהי נצחי לסובלים מהעוול, מול העוול הארצי השרירותי שאין לו תקנה - את רגשות הזוועה והשנאה ואת הרצון לנקמה של שרידי הנצורים, ההרוגים, הפליטים והעקורים, השבויים והגולים, שהגיעו כעבדים חטופים ושבויים מושפלים ומובסים, אחרי המרד הגדול נגד הרומאים בימי טיטוס ואספסיאנוס בשנות השבעים של המאה הראשונה לספירה, ואחרי מרד בר כוכבא, בימי אדריאנוס, בשנות השלושים והארבעים של המאה השנייה לספירה, לחופי הים התיכון, לאירופה, צפון אפריקה וספרד, והתיישבו במקומות שונים כבני בלי ארץ, נודדים לא רצויים, זרים ומוזרים, נוכריים וחשודים, שאינם מכירים את שפת הגלות ותרבותה, שהפכו עד מהרה לשנואים ואשמים בכל רע.

דמותה של השכינה היא יצירה לשונית ומושגית חדשה של חכמים שפעלו במאות הראשונות אחרי חורבן בית שני, והיא משקפת את ההכרעה של ההנהגה לברוא עולם חדש במציאות היסטורית טראומטית שאין בה יותר מקדש, כהונה ופולחן. בעולם בתר-מקראי חדש זה, שאין בו יותר מקום מקודש, או פולחן מקודש או זמן מקודש, ואין בו מדינה יהודית ריבונית או שלטון יהודי, נוצר עולם דתי חדש אשר בו האלוהות מתפצלת כביכול לשניים: לאל טרנסצנדנטי נעלם שאינו מדבר עוד לנביאיו ואינו פועל יותר בעולם, ולאלוהות אימננטית גולה שאינה יכולה לפעול כדי לשנות את המציאות ההיסטורית: או לאל ההיסטורי המקראי, הכול יכול, הבורא, המשגיח והמחוקק, נותן התורה שבכתב לעמו בפי נביאיו, המתמקד במרחב על-ארצי ונעלם במרומי השמים וחורג מגבולות ההיסטוריה, משעה שעירו חרבה, מקדשו נשרף ועמו נשבה והוגלה, רובו ככולו, שכן האל הנקרא בשם ‘המקום’ אחרי חורבן המקדש, בשעה שאין לו מקום, איננו נגלה עוד לנביאיו ומדבר אליהם, ואינו נודע עוד בעיר אשר בחר לשבתו, מצד אחד; ולאלוהות אימננטית מבוזרת במתכונת חדשה שאינה תלויה בזמן, במקום או בפולחן, או בפעולה בהיסטוריה, בדמותה של השכינה הגולה והדוויה, חסרת הישע, שהסתלקה מקודש הקדשים בתשעה באב, אחרי שחרב מקדשה, בטלה עבודת הקודש, נהרסה עירה ונחרבה ארצה, והלכה בגולה כאסירה ושבוייה עם בניה, הממשיכים ליצור את התורה שבעל פה, מצד שני. מרחב הפעולה הכמעט יחידי שהיה פתוח כמרחב בעל משמעות בפני העם הגולה והשכינה הדוויה, היה המשך עולם הלימוד והיצירה בלשון הקודש בכל מקום שרק אפשר.

השכינה גולה עם הגולים או עם השבויים, העבדים והחטופים, ומצויה עמהם בכל מקום שבו הם מתפללים לשוב לציון בלשון הקודש, או בכל שעה שבה הם זוכרים את העבר המקראי הכתוב בשפה העברית, או בכל מקום ובכל זמן שבו הם מלמדים את בניהם לקרוא בלשון הקודש ונוצרים את העבר הכתוב ולומדים את התורה שבכתב, מקום המפגש עם האל המקראי, בבחינת חוטי השְׁתִי, ויוצרים אותה מחדש, אחרי חתימת המקרא, כיצירה דרשנית ופרשנית רב-קולית, הנודעת כתורה שבעל פה, בבחינת תוספת חוטי העֵרֶב. דמות חדשה-עתיקה זו, המתגבשת מחדש בצביון נקבי מובהק, בזיקה לקולה המקונן של בת ציון ממגילת איכה שלקינתה אין שומע, בזיקה לציון החרבה ולמקדש ההרוס אשר מקודש הקדשים שבו יצאה השכינה לנדודיה, בזיקה לירושלים, ציון, שהפכה לעיים ואלוהיה נטש אותה, ולכנסת ישראל הגולה, קהילת ציון הנרדפת, המושפלת והמשועבדת, נקראת בשם שכינה, משום שהיא שוכנת עם בני ישראל בכל מקום שבו הם נמצאים ויוצרים קשר רציף של תפילה או לימוד, דרשנות ופרשנות, הלכה ואגדה, המיוסד על קריאה, כתיבה, לימוד, שינון ודיבור באותיות לשון הקודש, ומצרפים בבחינת שְׁתִי וָעֵרֶב את העבר להווה.

המושג שכינה נגזר מהפועל המקראי לשכון, משורש ש.כ.נ. המתאר את הנוכחות האלוהית במחנה הקודש, בסדר הדברים האידיאלי שבו יש מקדש על הר ציון והאל שוכן בו: “וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם” (שמות כה, ח); שכינת האל בקרב עמו נזכרת בדבר האל בפרשה המצווה על בניית בית לה‘: “וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים” (שמות, כ"ט, מה); כמו גם בפסוק המתאר את שכינת האל במקדש-"ה’ צְבָאוֹת הַשֹּׁכֵן בְּהַר צִיּוֹן" (ישעיהו ח, י"ח). אולם מאז החורבן השכינה איננה שוכנת עוד בהר הקודש ואיננה מצויה במקום אחד, בקודש הקודשים במקדש על הר ציון, אלא בכל מקום שבו נשמעת לשון הקודש, בכל מקום שבו מדוברת השפה העברית הכתובה בתורה ובתפילה, בברכות ובפיוטים, במשנה ובמדרש, בכל מקום שבו לומדים תורה או נושאים תפילה בלשון הקודש. הפועל המקראי המתייחס לשכינת האל, ושם הפועל המוטה תמיד רק בלשון זכר, הפכו אחרי החורבן לשם עצם ולשם פועל הקיים בלשון חכמים רק בגוף נקבה.

עם חורבן בית שני, בתקופה שבה הסתיימו באופן סופי סדרי העולם המקראי, שהאל הכול יכול במרכזו, שוכן במשכן או במקדש בקרב עמו הנבחר, בארץ הבחירה ובעיר הקודש, בסדר אידיאלי המצרף אחדות של זמן מקודש, מקום מקודש, זיכרון מקודש ופולחן מקודש, הקשורים בנבואה ובכהונה, סביב עיר הקודש ועבודת הקודש במקדש, אל שדברו הנצחי נישא בפי נביאיו כתורה שבכתב - עם חורבן ירושלים, הרס קודש הקדשים, ביטול עבודת הקודש במקדש וסיום הריבונות היהודית והיצירה המקראית המיוסדת על נבואה וכהונה - תקופה כאוטית שבה נתפש העולם כחרב ואלוהים נתפש כנעדר, נולדו מתוך התוהו ובוהו ההיסטורי, ומתוך הדים נקראים או נשמעים של זכרי דברים עתיקים במקרא, מושגים חדשים, המתארים ישויות על-ארציות מטמורפיות, גולות וגואלות, כבולות, שבויות, כלואות ומשחררות, סובלות, נושעות, נגאלות ומושיעות, בעולם שהאדם הסובל עומד במרכזו: המשיח הכבול המנציח ומתעד בהווייתו את הסבל והעוול, והמושגים חבלי משיח וביאת המשיח, הקשורים בנקמה ובדין צדק שמימי במציאות שאין בה משפט צדק ליהודים בשום ערכאה משפטית ארצית בעולמם של הגויים שהפכו להם לאויבים ורודפים, וקשורים בישועה ובגאולה הכרוכה בחורבן, שכן המשיח נולד כאמור לעיל, בתשעה באב, מועד חורבן המקדש; והשכינה הכלואה בבור שביה, המכונה עמק הבכא או הפכה, שנולדה אף היא בתשעה באב, כשהסתלקה מקודש הקדשים שחרב עם חורבן המקדש, המזדהה עם השבויים ומתייסרת בייסורי בניה הגולים, המתוארת במושג גלות השכינה, שהפך במהלך הדורות לגאולת השכינה, התלויה במעשי אדם.

מושגים על-זמניים אלה, המבטאים את כיסופיהם של המובסים והמנוצחים, השבויים, המשועבדים והגולים, נוצרו אחרי החורבן, מעומק החולשה התבוסה והאין-אונים, משעה שעלה הצורך העמוק בניסוח חדש של תפישת האל המקראי, הכול-יכול, על ממדיו הטרנסצנדנטיים והאימננטיים המוכרים, משעה שהפך מאל נוכח לאל נעדר, ונוצר הצורך בייצוג כפול של חוויה חדשה - חווית הייסורים והאין-אונים במרחב ההיסטורי, בעקבות הגלות והחורבן, אבדן הריבונות ואבדן הסיכוי להיות עם ככל העמים, השוכן בעירו ובמולדתו, דובר בשפתו ומנהל את חייו, במסגרת שמעניקה לחוויה המייסרת, תבנית, הקשר ומשמעות מטמורפית, בדמותה של השכינה, מצד אחד; ובייצוג של התקווה העל היסטורית, זו הנראית חסרת כל סיכוי במציאות העוול הנגלית לעין, שבה לא היה שום סיכוי לצדק היסטורי, או לשינוי גלגל ההיסטוריה מגלות לגאולה, בדמות המשיח המשנה את כל סדרי הזמנים, מצד שני.¹⁸

דבריו של חוקר הקבלה והמשיחיות, פרופ' גרשם שלום, מיטיבים להבהיר דיאלקטיקה זו: “עצמתו של הרעיון המשיחי שקולה כנגד חוסר-האונים לאין-סוף המתגלה בהיסטוריה הישראלית בכל דורות הגלות, כשלא היה בכוחה לעלות ולהופיע על במת ההיסטוריה העולמית..”.¹⁹

השכינה, שהייתה במקורה בדברי חכמים האנשה (פרסוניפיקציה) חדשה של הנוכחות האלוהית האימננטית בעולם, נוכחות נגלית ונסתרת,²⁰ נטולת כל כוח, שאין בכוחה לפעול או לחולל שינוי בהיותה גולה ושבויה, הפכה במהלך הדורות לישות מובחנת, הנוכחת רק בלשון נקבה, שנוצרה כביטוי חדש לחוויית הייסורים ההיסטורית, לבקשת הנחמה בנוכחות אלוהית נקבית בהווה, ולתקווה מטמורפית על-היסטורית התלויה בהפיכתה מגולה לנגאלת בזיקה למעשי העם, האמור לחזור בתשובה ולעסוק בתיקון עולם כדי לקדם את ביאת המשיח ואת עידן הגאולה;

המשיח, שהיה במקורו שם תואר מקראי המתייחס למשיחה בשמן משחת הקודש, הנודע בספר שמות, פרק ל', פסוקים כ“ב–ל”ג, כאמור לעיל, הפך לישות על-היסטורית המופיעה רק בלשון זכר, שבה מעוגנת תקוות העם למהפך היסטורי ועל היסטורי, לחזרתו לארצו, אחרי דין צדק שמימי המסור בידי המשיח, המבטיח עדות נצחית על כל עוול שנעשה למקדשי השם לאורך ההיסטוריה, לצד הבטחת נקמה מרה באויביו ורודפיו, שוביו ומעניו.

התשתית לעיצוב החדש של המשיח כפאסיבי בהווה וכאקטיבי בעתיד, או ככלוא ושבוי בידי האויב בהווה, וכנוקם באויב וגואל עמו בעתיד, הייתה באזכורים שונים של משיח בן דוד במסורת המקראית,²¹ אולם דימויו הבלתי צפוי אחרי חורבן בית שני באגדות החורבן בתלמוד, במסכת סנהדרין ובמסכת גיטין, במדרשי הגאולה, בספרות האפוקליפטית ובאגדות אודות המשיח בדברי חכמים באיכה זוטא או בפסיקתא רבתי ובפרקי משיח ובחיבורי אגדה ומדרש נוספים, היה של גולה חולה, פצוע ונבזה היושב בשערי רומי העיר הגדולה (בבלי, סנהדרין צח ע"א), או של אסיר כבול ברומי הרשעה שהחריבה את ירושלים. לפני המשך הדיון ראוי לציין את ההבחנה העקרונית הנוהגת בחקר הפולקלור: אגדה היא סיפור שהחברה המספרת מאמינה שהתרחש בעבר והמשכו אף עשוי להמשיך ולהתרחש בעתיד. בעוד שמעשייה היא סיפור שהחברה המספרת יודעת שלא התרחש ולא יכול היה להתרחש בעבר או בהווה. דמותו של המשיח הייתה שרויה בתחום האגדה אולם מפעם לפעם הבקיעה דמות חוצה גבולות זו אל מרחבי המציאות ההיסטורית.

בספר זרובבל, חיבור אפוקליפטי החוצה גבולות היסטוריים, העוסק בגלות ובגאולה מהמחצית השנייה של המאה השישית לספירה, מתואר דיאלוג בין זרובבל בן שאלתיאל, שליט יהודה האחרון מבית דויד, לבין המשיח, בשעה ששניהם נפגשים בנינוה העיר הגדולה, עיר הדמים, היא רומא הרשעה, המתמצת את ייחודה של הדמות המשיחית באלף הראשון לספירה:

“ותשאני רוח בין השמים ובין הארץ ותוליכני לנינוה העיר הגדולה היא עיר הדמים…וראיתי איש נבזה ופצוע. ויאמר אלי האיש הפצוע והנבזה: זרובבל מה לך פה? ואען ואומר: רוח ה' נשאני באשר לא אדע ויוליכני למקום הזה…ושאלתי לו: מה שם המקום הזה? ויאמר אלי: זאת רומא רבה. ואומר לו: מי אתה ומה שמך ומה אתה עושה במקום הזה? ויאמר אלי: אני משיח ה', ואני אסור פה בכלא עד עת קץ”.²² המשיח כלוא ברומי הרשעה או ברומא רבה עיר הדמים, כגולה ושבוי, בדומה לבני עמו השבויים והכלואים המייחלים לגאולה, מתואר ב’פרקי משיח' כעד סובל הכלוא בבית האסורים ומייחל לשחרורו בידי האל: “האות העשירי הקב”ה מוציא את משיח בן דוד שהוא סגור בבית האסורים",²³ ואף הוא כמותם מתואר כמי שמצפה לחורבנה של העיר שהחריבה את ירושלים על פי מאזן הצדק האלוהי העל-היסטורי: “שוש אשיש בימות המשיח. אשיש במפלתה של רומי הרשעה.”²⁴

מפלתה הצפויה של רומי הרשעה שהחריבה את ירושלים, מידי שמים, מתוארת בהרחבה בהיכלות רבתי, חיבור מיסטי מספרות ההיכלות והמרכבה, שנכתב בתקופה שהקיסרות הרומית המזרחית שלטה בארץ ישראל. סיפור המסגרת של היכלות רבתי הוא ‘סיפור עשרת הרוגי מלכות’ בדור גזירות השמד, הקשור במרד בר-כוכבא ובחורבן ירושלים, שהפכה לאיליה קפיטולינה מימי הקיסר אדריאנוס, שהעניש את המורדים בחורבן עירם ומקדשם.²⁵ ספר היכלות רבתי מבאר את הצורך בפריצת גבולות הזמן והמקום, הנודעת בשם ‘ירידה למרכבה’ ועליה לשבעה היכלות עליונים, בדור מרד בר כוכבא, בבקשת פשר שמימי לגזירת עשרת הרוגי מלכות מקדשי השם. טעמה של הגזירה על התנאים שלא חטאו ונענשו בהוצאה להורג בייסורים, קשור ברעיון הנקמה ברומי הרשעה, המותנה בצורך לכפר על חטאם של עשרת אחי יוסף שחטאו ולא נענשו, לפי דין הצדק השמימי העל-זמני, לפני שאפשר יהיה לשמוח בחורבנה של רומא שהחריבה את ירושלים, זו שחטאה וטרם נענשה.

היכלות רבתי שנכתב אחרי חורבן ירושלים בעקבות מרד בר-כוכבא, בתאריך לא ידוע במחצית הראשונה של האלף הראשון לספירה, בתקופת המשנה והתלמוד, בין המאה השלישית למאה החמישית, מתאר את ‘הירידה במרכבה’ של ר' ישמעאל כהן גדול, או את העלייה המיסטית של התנא הכהן הגדול שנגזרה עליו גזרת עשרת הרוגי מלכות בדור השמד, להיכלות עליונים ולעולם המלאכים הוא עולם המרכבה. ר' ישמעאל ירד למרכבה בהוראת התנא ר' נחוניא בן הקנה, כדי לברר את טעמה של גזירת עשרת הרוגי מלכות, מקדשי השם, בדורו של אדריאנוס קיסר. המספר של הסיפור המיסטי העל-היסטורי, מבקש להאיר את סתרי החשבונות העל-זמניים של הצדק האלוהי, שתמיד יש בו דין ויש דיין, יש בית דין שמימי ויש זיכרון על זמני על מעשי החטא והעוול של האויבים בארץ, כמו על העונש והגמול שמובטח להם משמים, בתקופה שלא הייתה ליהודים שום מערכת חוקית או ערכאה משפטית שהיו יכולים לפנות אליה ולהשמיע את טענותיהם במציאות ההיסטורית. בעל היכלות רבתי קושר את רומי הרשעה, שחטאה בחורבן המקדש ולא נענשה, ממנה יצאה גזרת עשרת הרוגי מלכות על מקדשי השם בדור התנאים, עם סמאל הרשע שרה של רומי, שחטא ולא נענש, ועם הנקמה הצפויה ברומי הרשעה, מלכה וכל תושביה בעקבות קידוש השם של עשרת הרוגי מלכות, שלא חטאו ונענשו. סמאל הרשע, שרה של רומי הרשעה, שהפכה במרוצת הדורות לסמל שמימי נצחי של כל העולם האלילי הרודף, שהפך לעולם הנוצרי הרודף ועושה העוול, אויב נצחי של העם היהודי, ילווה את הסיפור על המשיח הנוקם היוצא לעשות דין צדק במחריבי עיר הקודש ובמהרסיה של ירושלים, באלף הראשון לספירה, בעולמם של יורדי המרכבה ובעלי ההיכלות ומחברי מדרשי הגאולה בארץ ישראל. סמאל הרשע, שרה של רומי הרשעה, יעבור מהאלף הראשון לאלף השני לספירה כבן דמותו המנוגד של המשיח הכבול, התגלמות החורבן והגלות מצד כוחות הרשע הקוסמיים של מלכות הסטרא אחרא, בעולמם של המקובלים והחסידים, הנאבקים למען ניצחון הסטרא דקדושה, החל מספר הזוהר ועד ר' ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות.

כך נפתח סיפור עשרת הרוגי מלכות בהיכלות רבתי שהוא הסיפור המכונן ציר מיסטי אנכי בין שמים וארץ, המכונה ‘ירידה במרכבה’, לצד ציר על-היסטורי של צדק שמימי ונקם: מצדו האחד מצויה ירושלים הארצית החרבה והמובסת בידי אויביה, רומי הרשעה וסמאל הרשע שרה של רומי, והמשיח הגולה והכלוא היושב ברומא במאסר מסמל את גודל החורבן^,, ומצדו השני נמצאת רומא הקיסרית המנצחת וסמאל הרשע שרה של רומי, שבשמו נקשרת הגזירה, והוא ועירו הם אלה שיענשו בחורבן ובמוות בעתיד הקרוב, בעקבות קידוש השם של עשרת הרוגי מלכות, המועלים כקרבן אדם בדור השמד.²⁶ הסיפור איננו סיפור היסטורי אלא אגדה המבטאת את הלכי הנפש של הדורות שזכרו את חורבן בית שני ואת חורבן ירושלים בימי אדריאנוס ומרד בר כוכבא, וביקשו להעניק פשר לסבל בארץ ותקווה לעונש מידי שמים

"אמר ר' ישמעאל אותו היום חמישי בשבת היה כשבאה שמועה קשה מרומי, מכרך גדול של רומי, לומר תפשו מאבירי ישראל ארבעה אנשים ר' שמעון בן גמליאל, ר' ישמעאל בן אלישע, ור' אלעזר בן דמה ור' יהודה בן בבא ושמונת אלפים תלמידי חכמים מירושלים פדיון שלהם:

וכיון שראה ר' נחוניא בן הקנה גזירה זו עמד והורידני למרכבה. וביקשתי מסוריא שר הפנים ואמר לי עשרה כתבו בבית דין של מעלה ונתנו לסמאל הרשע שרה של רומי לומר לך והכחד מאבירי ישראל כל נתח טוב ירך וכתף להשלים גזירה גונב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת (שמות כ“א ט”ז).²⁷ לפי שעמדה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא ואמרה לפניו ריבונו של עולם כתבת בתורתך וגונב איש ומכרו מות יומת ובני יעקב שגנבו את יוסף אחיהם ומכרוהו מה תהא עליהם? מיד נתנה רשות לסמאל להכחיד עשרה אבירים תחתיהם להשלים גזירה זו ושמורה לו נקמה זו להנקם ממנו עד שתגיע עת יפקד ה' על צבא המרום במרום ועל סמאל מלכו שהוא נשחט ומוטל הוא וכל שרי מלכויות שבמרום כגדיים וכבשים של יום הכפורים. אמר ר' ישמעאל כל התראות הללו וכל התנאים התרו והתנו בסמאל הרשע והוא אמר קבלתי עלי ויכחדו מאבירי ישראל עשרה אבירים הללו: ר' עקיבא בן יוסף ור' יהודה בן בבא ור' ישבב הסופר ור' חנינא בן תרדיון, ר' חוצפית המתורגמן, ר' אלעזר בן שמוע, ר' חנינא בן חכינאי, ר' ישמעאל בן אלישע, רבן שמעון בן גמליאל ור' אלעזר בן דמא. אמר ר' ישמעאל מה עשה זהרריא"ל ה' אלקי ישראל באותה שעה, לא הספיק לומר לסופר כתוב גזרות ומכות גדולות עזות קשות ונוראות ומבוהלות כבדות ומנוולות על רומי הרשעה מפני חימה שנתמלא על סמאל הרשע שקבל עליו כל התנאים הללו, אלא מיד נטל נייר הוא עצמו וכתב על הנייר וכך כתב להם ליום נקמה שעתיד ושמור לרומי הרשעה תעלה ענן אחת ותעמוד למעלה מרומי ותוריד שחין לח ששה חודשים על האדם ועל הבהמה ועל הכסף ועל הזהב ועל כל מיני המתכות ואחר כך תעלה ענן אחרת ותדחה את חברתה ותעמוד במקומה ששה חדשים ותוריד נגע צרעת וספחת ובהרת וכל מיני נגעים כולם על רומי הרשעה עד שיש שעה שיאמר אדם לחברו הי לך רומי הרשעה וכל אשר בה בפרוטה אחת ויאמר לו אינה מתבקשת לי….

אמר ר' ישמעאל כשבאתי והודעתי עדות זו מלפני כסא הכבוד שמחו כל החברים ועשו את אותו היום לפני ר' נחוניא בן הקנה יום משתה ושמחה ולא עוד אלא שאמר נשיא בשמחתו הכניסו לפנינו כל מיני זמר ונשתה בהם יין הואיל ועתיד זהרריאל ה' אלוהי ישראל לעשות נקמה ונפלאות ונפלאי נפלאות ברומי הרשעה ונגילה בשמחת כינור ועוגב".²⁸

הנקמה ברומא הרשעה ובשרה סמאל, הנקשרת בהיכלות רבתי בקידוש השם של עשרת הרוגי מלכות ובתפקידו של זהרריאל ה' אלוהי ישראל בחורבן רומא ובמפלתו של סמאל, הופכת להיות תפקידו המשיח.

המשיח הכלוא בספר זרובבל הוא זה המעיד עדות נצחית על זיכרון החורבן והמוות על קידוש השם, כהבטחה כפולה לעת קץ – ההבטחה לנקמה איומה במחריבים, במענים, ברודפים וברוצחים, בידי המשיח הלובש בגדי נקם,²⁹ ויוצא לנקום באויבי ישראל בכוחו של צדק אלוהי, הרושם לפניו את כל פרטי העוול, הרשע, הזדון והפשע שאין עליהם התיישנות, ובכוחו של העבר הכתוב המנבא את העתיד המשיחי;³⁰ וההבטחה לגאולת הגולים בביאת המשיח, במועד שהאל יבחר בו, בעידן הישועה, הכוללת תחיית מתים וקיבוץ גלויות, בתוקף הבטחה אלוהית הרשומה בנבואות הנחמה במקרא בספר דברים ל, ג-ה: “וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ; וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ, וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ”.³¹

התשתית לעיצוב השכינה, שהייתה מלכתחילה נוכחות אלוהית כללית בעולם, והפכה לדמות נקבית מובחנת, היא כפולה - ראשיתה כאמור, בקולה של בת ציון האבלה, הנזכרת כאחד משני הקולות בדברי הנביא ירמיהו במגילת איכה. אחרי חורבן בית שני בשנת 70 לספירה - שבו חרב משכן האל, ששכן בקודש הקודשים במקדש בירושלים, בין בדי הארון וכנפי הכרובים (שמות כה, ח), על פי מסורת בת אלף שנה בספרות המקראית, שגיבשה דמות אל שזוהה בצביון של קול זכרי מדבר - הסתלקה ההוויה האלוהית מקודש הקודשים, והתפזרה, לדברי חכמים, בכל רחבי הקהילה הגולה, ולבשה צביון של קול נקבי חדש שנקרא בשם שכינה. דימויו החזותי של קול זה, המדבר תמיד רק בלשון נקבה, היה לעתים דמות נשית טראגית, אלמנה סתורת שיער, בשם ‘אמא ציון’, בת דמותה של בת ציון ממגילת איכה, ולעתים נדמה כיצור מופשט בלתי נראה, מאיר בזיו השכינה, בעל כנפיים, בהשראת כנפי הכרובים מקודש הקודשים, משם הסתלקה הנוכחות האלוהית המכונפת בשעה שנשרף המקדש, כדברי האמורא ר' שמואל בר נחמן: “עד שלא חרב בית המקדש, הייתה השכינה נתונה בהיכל… ומשחרב בית המקדש… סילק שכינתו לשמים”.³² אחרי החורבן, השכינה נמצאת בעת ובעונה אחת בשמים ובשריד המקדש, בכותל המערבי, כדברי רבי אחא: “לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי של בית המקדש, שנאמר הנה זה עומד אחר כתלנו”.³³

השכינה, ציון, בת ציון או אמא ציון, הפכה במדרשים על חורבן בית ראשון שנקשרו בנביא ירמיהו ובמגילת איכה, אשר ביטאו את האסון על חורבן בית שני, לדמות אישה אבלה מקוננת, חסרת ישע, המגלמת את כלל ישראל, את ירושלים החרבה, היא ציון, ואת כנסת ישראל הגולה, קהילת ציון, המייחלת לשיבת ציון:

“אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר לבושיה שחורים ושערה סתור, צועקת ומבקשת מי ינחמנה. ואני צועק ומבקש מי ינחמני. קרבתי אצלה ודברתי עמה. ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני… ענתה ואמרה לי. אני אמך ציון. אני היא אם השבעה. שכן כתוב אומללה יולדת השבעה. אמר לה ירמיה דומה מכתך למכתו של איוב…לאיוב אמר: נערתי מן אשפה, ועליך הוא אומר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נב, ב). בשר ודם בנה אותך. בשר ודם החריבך. אבל לעתיד לבוא אני בונה אותך. שכן כתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז, ב)”.³⁴

דימוי השכינה שהסתלקה מקודש הקדשים, התפתח והפך לדימוי תלת שלבי. בשלב הראשון צוירה השכינה כקול אישה אבלה, המשמיעה קול קינה ובכי של אלמנה האבלה על חורבן ציון שלזעקתה אין שומע. בשלב השני הפכה השכינה לקולה המדבר של דמות נשית נודדת וגולה המצטרפת לבני העיר הגולים בכל מקום אליו הגיעו בנדודיהם: “בכל מקום שגלו ישראל כביכול גלתה שכינה עמהם” - ונוכחת במחיצתם של הגולים בכל מקום ובכל שעה, כשהם מתפללים במניין ויוצרים גשר בין הארץ לשמים, או לומדים בחבורה את התורה שבכתב ויוצרים תוך כדי לימוד את התורה שבעל פה ומקשרים בין העבר להווה: “שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם”;³⁵ “עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין וְעוֹסְקִין בַּתּוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵּינֵיהֶם”.³⁶ כלומר, בכל שעה שהגולים לומדים בחבורה בספר התורה או בספר כתוב בלשון הקודש או מתפללים במניין ומברכים בלשון הקודש, הם יוצרים קשר בין העבר להווה ובין הארץ לשמים, בין שרשרת שומרי התורה ולומדיה, קהל ישראל או כנסת ישראל, לבין נותן התורה הנצחי, אלוהי ישראל. עד מהרה תואר היחס בין לומדי התורה בלשון הקודש, כנסת ישראל באשר היא, לנותן התורה, הקדוש ברוך הוא, כיחס שבין כלה לחתן. בשלב השלישי הפכה השכינה מאלמנה בוכייה המשמיעה קול קינה ומדמות גולה ונודדת המזדהה עם הגולים הנודדים, הכלואים והשבויים, לדמות נצחית הקשורה בשבועה ובברית עולם, המשמיעה את קולה של כלה אהובה משיר השירים, הקשורה בכנסת ישראל מקבלת התורה בשמים ובארץ ממעמד סיני ואילך. המסורת הכוהנית במגילות קומראן קבעה שמעמד סיני חל במועד חג השבועות, חג חידוש הברית.³⁷

חג השבועות, חג השבועה והברית, שראשיתו במעמד סיני והמשכו במועד העלייה לרגל במקדש, בהבאת ביכורים ובברכת כוהנים חגיגית, נקשר אחרי חורבן המקדש בימי בית שני, בברית נישואין. התנא ר' עקיבא בן יוסף, שפעל בשליש האחרון של המאה הראשונה לספירה ובשליש הראשון של המאה השנייה לספירה, עד שנהרג על קידוש השם בשנת 132 לספירה, היה זה שתיאר את מעמד סיני כברית נישואין בין האל לעמו וזיהה את השכינה הגולה עם כנסת ישראל, שתוארה בדבריו על ייחודו המקודש של שיר השירים, ככלה אהובה: “ה' מסיני בא כחתן זה לקראת כלה”.³⁸

ר' עקיבא שעסק בקדושתה היתרה של מגילת שיר השירים, כמתועד במשנה, טען ש’שיר השירים' שניתן במעמד סיני, הוא קודש קדשים: “שאין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל. שכל כתובים קדש ושיר השירים - קודש קדשים”.³⁹ קדושתו של שיר השירים שניתן במעמד סיני,⁴⁰ נובעת לדברי ר' עקיבא מהעובדה שהוא שיר אהבה המתאר את ברית הנישואין הנצחית בין עם ישראל לאלוהיו, או בין הקב"ה, החתן, נותן התורה, לכנסת ישראל, הכלה, מקבלת התורה, ואיננו בשום פנים שיר חתונה בין אוהב לאהובה בשר ודם, כנרמז בפשט הכתוב. עוד קבע ר' עקיבא שדמות הכלה האהובה המתוארת בשיר השירים מוסבת על כל עם ישראל, מתוקף היותו מקבל התורה ככנסת ישראל, מראשיתו ההיסטורית ועד לאחרון היהודים החיים בהווה ובעתיד. במדרש נאמר: “ביום חתונתו זה סיני, חיתוניו היו, שנאמר וקידשתם היום ומחר, וביום שמחת לבו זה מתן תורה שנאמר וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹהִים: (שמות לא י"ח) [אל תקרא כְּכַלֹּתוֹ, תקרא] כְּכַלָּתוֹ כתיב”.⁴¹ הכַּלה, האהובה, משיר השירים, עמה נכרתה ברית עולם במעמד סיני, כשחתנה יוצא לקראתה, ביום החתונה, בזמן מתן תורה, בחג השבועות, היא ישות ארצית ושמימית כאחד, המכונה כנסת ישראל-השכינה-המשנה-הכלה-עטרה-קולה של התורה שבכתב ויוצרת התורה שבעל פה. קהילת לומדי התורה שבעל פה כנסת ישראל הארצית היא זו שמכוננת את השכינה, כנסת ישראל השמימית.

השכינה מגלמת את הנוכחות האלוהית בקהילה היהודית בדפוסי עבודת השם החדשים שהתגבשו בעולמם של חכמים משעה שלא היה יותר מקדש, לא התקיימה יותר עבודת הקודש, לא הייתה יותר עלייה לרגל למקדש, ולא הייתה יותר ירושלים, וחלק גדול מהעם יצא בגלות, עזב את הארץ או נלקח בשבי. השכינה, שנשאה בהווייתה ובסמליה לאורך אלפי שנים במרומז ובמפורש, את כל הדברים המוחשיים המקודשים שאבדו מן העולם - את ציון כקודש הקדשים ומקום הכרובים, את המקדש בהר ציון ואת עבודת הקודש של הכוהנים והלויים הקשורה בהעלאת הקרבנות במחזורים ריטואליים שביעוניים במקדש, את תורת ההתגלות של הכהונה והנבואה, את ציון כעיר ירושלים ואת קהל ישראל בארצו - התגבשה כנוכחות אלוהית חדשה ומורכבת בעולמם של חכמים הלומדים תורה, מתפללים, מברכים ויוצאים לגלות, בשעה שהם ממשיכים ליצור בכל מקום את התורה שבעל פה, הנקשרת לשכינה ולדיבור האנושי או ל’עולם הדיבור' של לומדי התורה.

כלומר, מכלול שלם מוחשי ומקודש, שהיה ואיננו, שהיה קשור בקדושה בעולם המעשה, במקדש על הר ציון בעיר הקודש ובעבודת הקודש, בשלושת הרגלים ובשבעת מועדי ה', התחלף בעולם הדיבור, המורכב מאותיות לשון הקודש הקבועות בתורה שבכתב, ומרוח מדברת משתנה – רוח הקודש או הרוח המרחפת על פני המים מספר בראשית, היא רוח אלוהים הבוראת, היוצרת והמחדשת, הנגלית ברוח האדם המצרף את התורה שבעל פה לתורה שבכתב. עולם הדיבור הנקשר בכלה ובמעמד סיני, בתורה ובמשנה, כולל קריאה ולימוד, זיכרון ועדות, ברכה ותפילה, דרוש ופירוש, פסיקה, הלכה ואגדה, שנקשרו כולם בדמות השכינה, המגלמת את התורה שבעל פה ואת זיקתה בחינת שתי וערב לתורה שבכתב, שניתנה מלכתחילה במעמד סיני בחג הבריתות, הוא חג השבועות.

השכינה כנוכחות אלוהית אימננטית, הנוכחת כמציאות נקבית בעולמם של הלומדים והמתפללים, נקשרה, אחרי חורבן בית שני, בשלושה דברים חדשים לגמרי: בלימוד תורה שבעל פה שהחליף את המקדש ועבודת הקודש: “עשרה שיושבין ועוסקין בתורה, שכינה שרויה ביניהם”⁴²; בתפילה שהחליפה את עבודת הקרבנות במקדש: “עשרה שמתפללים שכינה עמהם”,⁴³ ובנוכחות אלוהית מפוזרת המלווה את בני ישראל בגלות כל העת: “רבי שמעון בן יוחאי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, שבכל מקום שגלו-שכינה עמהן”.⁴⁴; “לכל מקום שגלו ישראל – גלתה שכינה עמם”.⁴⁵ כלומר, לצדו של האל המקראי, הבורא והמחוקק, אלוהי ההיסטוריה והברית, שמקדשו חרב, עבודת הקודש שלו בטלה, עיר בחירתו נחרשה לעיים, עמו הוגלה ובריתו הופרה, שזכרו הזכרי המדבר והמחוקק נותר רק בתורה שבכתב, נוצרה הוויה אלוהית נקבית חדשה לאורך האלף הראשון לספירה, שנקשרה בכנסת ישראל הארצית והשמימית, וביצירה המילולית הקולית החדשה בעולמם של חכמים, החורגת מעולם המקרא, ומתבטאת במשנה ובתפילה, בדרשנות ובפרשנות, בהלכה ובפסיקה, בברכות ובאגדות, במדרשים ובפיוטים, במדרשי גאולה ובספרות ההיכלות והמרכבה. חלק מיצירה חדשה זו שהתרקמה בעל פה בבית המדרש ועמדה בסימן חירות יצירה ו“שבעים פנים לתורה”, היה כיחס בין תווים למוזיקה. התווים הכתובים היו ספרי התורה העתיקים המקודשים, אולם הפרשנות החדשה בבתי המדרש, או הביצוע המוזיקלי החדש שלהם, או הקריאה הפרשנית בלתי צפויה במשמעות הטקסט הכתוב, הרחיקו לכת מרחק רב בכוחה של ההשראה היוצרת, מחוטי השתי המקראיים. חירות הדמיון היוצר בעל פה, בעולם הדיבור, בכוחה של ריבונות אנושית שהחליפה את המקדש במדרש, ערבה וערבבה חוטי ערב חדשים בעל פה, בעולם הדיבור, על חוטי השתי העתיקים, הנודעים רק בעולם הכתוב בספרים, מאז מעמד סיני, למען ערבות הדדית חדשה של כנסת ישראל בשמים ובארץ.

חלקה השני שנוצר בכתב נפרד מהתשתית המקראית והתפתח כמסורת הכוהנית הליטורגית והמיסטית סביב עולם בית הכנסת. מסורת כתובה זו הייתה קשורה במלאכים ובעולם המרכבה בגן עדן, בזכר המקדש בהיכלות השמימיים, בספרות התפילה עם המלאכים (הקדושה), בספרות ההיכלות והמרכבה שרבות בה הקדושות, ובספרות הפיוט שיצרה לשון חדשה לגמרי. מסורות כתובות אלה היו קשורות לעולם בית הכנסת ולמורשת הליטורגית הקשורה ב’מקדש מעט' כזכר לעבודת הקודש של הכוהנים והלוויים. בית הכנסת היה מוסד חדש שהיה מוקדש לתפילה ולהוראת הקריאה בלשון הקודש ובתרגום, בידי כוהנים ולוויים, חזנים ומשוררים, שבו התקדשה הכתיבה,⁴⁶ לעומת עולם בית המדרש שהתבסס על ריבונות אנושית חדשה של חכמים ועל חירות היצירה בעל פה, אשר בו נשמרה היצירה הדרשנית והפרשנית, המשנאית וההלכתית, כתורה שבעל פה!.⁴⁷

בעולמם של חכמים שהתגבש אחרי החורבן בבית המדרש בלשון חכמים - כל מקום, כל זמן, כל עבודה שבלב או כל לימוד בעל פה, כל דרשה וכל פירוש, כל דיון וכל פסיקת הלכה, שקשרו בין הטקסט המקראי המקודש, לבין לימודו, פירושו, דרישתו, חקירתו ויצירתו המחודשת כהלכה וכאגדה, כמדרש וכפיוט - היו יכולים להפוך למקומה של השכינה הנקבית. השכינה ייצגה את התורה שבעל פה על כל ענפיה ולשונותיה, הנוצרת כל העת בדיבור האנושי המשתנה במהלך הדורות, כחוטי הערב המתחדשים בעל פה במענה לאתגרי הזמן, הנארגים על חוטי השתי העתיקים והמקודשים הכתובים תמיד.

בניגוד לעולם המקראי שאיחד בצביונו הספרותי האידיאלי בברית עולם בין מקום מקודש, זמן מקודש, זיכרון מקודש ופולחן מקודש, סביב המקדש בירושלים וסביב כהונה משבט לוי, שומרת משמרת הקודש, וסביב מחזורי עבודת הקודש הקבועים, הנצחיים והרצופים של הכוהנים והלוויים, הקשורים בדמות אל זכרית נצחית השוכנת בקודש הקדשים במקדש, ובספרי המקרא המקודשים, בהם פורטו מחזורי עבודת הקודש הקבועים, הנצחיים והרצופים, הקשורים בתורה שבכתב, בכהונה ובקרבנות העולה, בנבואה ובדמות אל זכרית - בעולם שהתגבש אחרי החורבן בלשון חכמים – עולם שהנבואה בטלה בו והמקדש בטל בו, עולם שלא העלו בו יותר קורבנות עולה ולא נהגה בו יותר עלייה לרגל, כל מקום, כל זמן, כל עבודה שבלב או כל לימוד בעל פה, כל דרשה וכל פירוש, כל דיון וכל פסיקת הלכה, שקשרו בין הטקסט המקראי המקודש לבין לימודו כהלכה וכאגדה, כפירוש או כמדרש, כתפילה וכפיוט, היו יכולים להפוך למקומה של השכינה הנקבית המשתנה, שייצגה את התורה שבעל פה על כל ענפיה ולשונותיה, הנוצרת כל העת בדיבור האנושי המשתנה במהלך הדורות, כמארג של חוטי שתי וערב, המוסיפים על התשתית המקראית, בבחינת חוטי השתי, ערבוביה יוצרת של רעיונות חדשים, הנוצרת כל העת בפי הלומדים, בבחינת חוטי הערב, הקושרים עצמם לעולם הדיבור, היא השכינה, הנמצאת בכל מקום שבו לומדים, מברכים, שרים ומתפללים בלשון הקודש.

לאורך האלף הראשון לספירה, דמות השכינה הגולה, ההולכת בגלות עם בניה, הנמצאת בגלות ומצפה לגאולה, הזדהתה עם כנסת ישראל הנצחית, הארצית והשמימית, הנודעת כאהובה עמה נכרתה הברית בסיני, בחג השבועות, חג מתן תורה. השכינה נתפשה כנמצאת בנוכחותה המקודשת עם קהל הלומדים והמתפללים, המתפלל דבר יום ביומו לביאת המשיח, לבניין המקדש ולחזרה לציון, ונמצאת עם לומדי התורה שבעל פה, הנוצרת כל יום מחדש, בכל מקום שבו ‘שלושה לומדים תורה, שכינה ביניהם’ או ‘עשרה מתפללים שכינה ביניהם’. עוד נקשרה השכינה במנוחה הנכונה המובטחת לאדם תחת כנפי השכינה בשעה שהוא נפרד מעולם החיים בן החלוף ועובר לגן עדן או לעולם הבא הנצחי.

בעוד שצביונה הטראגי של השכינה שנולדה בתשעה באב, בעת החורבן, פחת והלך, משעה שהפכה לישות מפוזרת השרויה בכל קהילה לומדת ומתפללת או בכל בית מדרש או בית כנסת, ומשעה שנקשרה עם דמות הכלה האהובה, עם האם המנחמת את הגולים, ‘אמא ציון’, עם התורה שבעל פה הנוצרת תוך כדי לימוד בכל מקום ובכל זמן בזיקה ל’עולם הדיבור', ועם הנחמה הקשורה במעבר מעולם החיים לעולם הנצחי בדרך ל“מנוחה הנכונה תחת כנפי השכינה”, הרי שצביונו הטראגי של המשיח, שנולד אף הוא בתשעה באב, בזמן חורבן המקדש,⁴⁸ גדל והתעצם.

כאמור לעיל, במדרשי גאולה שהתחברו במחצית השנייה של האלף הראשון לספירה, תואר המשיח הבוכה ככבול בשלשלות ברזל בבית כלא ב“רומא הרשעה”, העיר שהחריבה את ירושלים, ותואר כמצורע החובש את פצעיו, או כאסיר הגועה בבכי מר בבית האסורים. אבל גם למשיח וגם לשכינה היו ממדים נוספים, מטמורפיים, שביטאו את התקווה של הגולים הנרדפים: המשיח תואר כמי שברבות הימים ישתחרר מכלאו וינקום את נקמת הנרדפים המייחלים לצדק מידי שמים, בעולם שלא זכו בו לצדק מידי אדם, והשכינה תוארה הן כאלמנה, גרושה וכלואה כאסירה במשך ששת ימי השבוע, שבויה בידי הסטרא אחרא, המייצג את צער הגלות, הן ככלה אהובה וכמלכה ביום השבת, השרויה בסטרא דקדושה, המייצגת את הגאולה, הן ככנסת ישראל השמימית המייצגת את התורה שבעל פה של כנסת ישראל הארצית, הן כאם מנחמת, והן כמקום מנוחתם של מתי ישראל המבקשים למצוא “מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה” בתפילה המציינת שבגן עדן תהיה מנוחתו של הנפטר. גן העדן הוא מקומם של המשיח ושל השכינה הן באגדה, הן בקבלה.

דוגמה למטמורפוזה רבת העוצמה שחלה בדמותו של המשיח בעולם האגדה, המעביר אותו לגן עדן ולעולם המרכבה וההיכלות, וקושר אותו להיכל קן צפור, שם הוא יושב ובוכה עד שהוא נקרא לצאת ולנקום במאמר האל, נמצא בספר הזוהר, שמות, המובא כאן בתרגום עברי. ספר הזוהר שפתח ציר אנכי חדש בין שמים וארץ ובין ההיסטורי לעל היסטורי, קבע שדרך הלימוד בספר הזוהר העוסק ב’דברים חדשים עתיקים' ובקשר בין החורבן לישועה, ובמאבק בין המשיח לסמאל, יתחולל המעבר הנכסף מגלות לגאולה, יבוא המשיח המושיע ותגיע הישועה המיוחלת.

"וכמה צרות על צרות לישראל […] לאחר שצרות אלו מתרגשות ובאות על ישראל וכל העמים ומלכיהם מתייעצים כאחד עליהם ומתרחשות כמה גזרות רעות […] ובאות צרות על צרות, אחרונות משכיחות את הראשונות, מיד נראה עמוד של אש עומד מלמעלה למטה ארבעים יום, וכל עמי העולם רואים אותו. באותו היום יעור המלך המשיח לצאת מגן עדן, מהמקום שנקרא קן צפור, ויתגלה בארץ הגליל שהרי הוא מקום ראשון שחרב בארץ הקדושה, ובשביל זה יתגלה שם קודם לכל מקום, ומשם יעורר מלחמות לכל העולם […] לאחר שניםֿ-עשר חודש יעלוהו למשיח באותו עמוד לתוך הרקיע ושם יקבל תוקף ועטרת מלכות. ולכשירד יהא אותו עמוד נראה כבראשונה לעיני כל העולם, ואחר כך יתגלה המשיח, ויאספו אליו עמים רבים ויעורר מלחמות בכל העולם […] מיד יחשך כל העולם חמשהֿ-עשר יום, ורבים מישראל ימותו באותו חושך […] פתח ואמר (דברים כב, ו-ז) כי יקרא קן צפור לפניך […] אמר רבי שמעון […] בגן עדן התחתון יש מקום אחד גנוז וטמיר, שלא נודע, והוא מצויר בכמה גוונים, ובו גנוזים אלף היכלי חמודות, ואין מי שיכנס בו חוץ ממשיח, שהוא עומד תמיד בגן עדן, וכל הגן מוקף במרכבות הרבה של צדיקים, ומשיח הוא הניצב עליהן ועל כמה חיילות ומחנות של נשמותיהם של צדיקים, ובראשי חודשים ובמועדים ובשבתות משיח נכנס לאותו מקום להשתעשע בכל אותם ההיכלות. לפני ולפנים מכל אותם ההיכלות יש מקום אחד טמיר וגנוז שאינו ידוע כלל, ונקרא עדן, ואין מי שיכול להכיר בו. ומשיח נגנז מחוץ לסביבות אותו מקום עד שנגלה לו מקום אחד שנקרא קן צפור, וזה המקום שמכריזה עליו אותה צפור שמתעוררת בגן עדן בכל יום, ובאותו מקום מצוירים דיוקנאות של כל שאר העמים שנאספו עליהם על ישראל להרע להם. נכנס לאותו מקום זוקף עיניו ורואה את האבות שנכנסו בחורבן בית האלוהים, עד שהוא רואה את רחל, דמעתה על פניה […] מיד משיח מגביה קולו ובוכה, ומזדעזע גן עדן כולו, וכל אותם הצדיקים שהם שם גועים ובוכים. גועה ובוכה פעם שנית מזדעזע אותו רקיע שעל הגן, אלף וחמש מאות ריבוא מחנות עליונים עד שמגיע אצל הכיסא העליון. מיד רומז הקדוש ברוך הוא לאותה צפור, ונכנסת לקן ויושבת אצל משיח […] עד שמתוך הכיסא הקדוש נקראים שלוש פעמים קן צפור ומשיח, והכול עולים למעלה, ונשבע להם הקדוש ברוך הוא להעביר מלכות הרשעה מן העולם על ידיו של משיח ולנקום נקמתם של ישראל, וכל אותן טובות שעתיד הקדוש ברוך הוא לעשות לעמו […] וחוזר אותו קן צפור ומשיח למקומו, וחוזר משיח ונגנז בתוך אותו מקום כבראשונה. ובשעה שיעור הקדוש ברוך הוא לתקן עולם, ויאירו האותיות של שמו בשלמותו […] מיד יעור כוכב אחד נורא באמצע הרקיע וצבעו ארגמן לוהט […] לאחר שניםֿ-עשר יום יזדעזעו כל בני העולם ותחשך השמש בצהרים, כמו שהחשיך היום שחרב בית המקדש […] ואותו היום תתעורר בקרית רומי רבתי שלהבת של אש באותו הקול שיתעורר בכל העולם, וישרפו כמה מגדלים וכמה היכלות […] וכל בני העולם לא יוכלו להינצל […] מקץ שניםֿ-עשר חודש יקום שבט מישראל, זה מלך המשיח, שיעור בתוך גן העדן […] כיון שנתקן משיח על ידי הצדיקים בגן עדן יכנס, כבראשונה, לאותו מקום שנקרא קן צפור, רואה הוא שם אותה דמות דיוקן של חורבן בית המקדש, וכל הצדיקים שנהרגו בו. מיד נוטל משם לבושים, ונקראים לבושי קנאה, ונגנז שם ארבעים יום, שאינו מתגלה כלל. מקץ ארבעים יום קול אחד ניעור ונקרא מתוך הכיסא העליון אותו קן צפור עם המלך המשיח שנגנז בו. ומיד מעלים אותו למעלה והקדוש ברוך הוא רואהו למלך המשיח מתלבש בבגדי נקם וחגור כלי זיין, נוטלו ונושקו על ראשו […] ומוציא מהיכל אחד שבאותו הרקיע כתר אחד גלוף וחקוק בשמות קדושים. באותה עטרה התעטר הקדוש ברוך הוא כשעברו ישראל את הים, לקחת נקם מכל מרכבות פרעה ופרשיו, ועוטר לו למלך המשיח. […] נכנס לשם בהיכל אחד ורואה כל אותם מלאכי מעלה שנקראים אבלי ציון, אותם שבכו על חורבן בית המקדש ובוכים תמיד, הם נותנים לו פורפירה אחת אדומה, לעשות נקמות […] באותו היום יתחיל המלך המשיח ויכנס את הגלות מסוף העולם ועד סופו [...] כמו שנאמר: ‘כימי צאתך מארץ מצרים ואראנו נפלאות’.⁴⁹

לטקסט משיחי רב רובדי זה הקשרים מיסטיים רבים הקשורים בספרות ההיכלות והמרכבה השומרת את זכרו של ההיכל הארצי שחרב בשבעה היכלות עליונים נצחיים, בהם משרתים מלאכי השרת במחזורי עבודת הקודש של הכוהנים והלוויים. המושג היכלות בשמים או בגן עדן הוא לשון רבים של ההיכל הארצי על הר ציון שהיה ואיננו, והמושג מרכבה קשור למרכבת הכרובים שהייתה בקודש הקדשים במשכן ובמקדש. כאמור לעיל בהיכלות רבתי בסיפור עשרת הרוגי מלכות נקשר קידוש השם בחורבנה של רומי הרשעה ובשחיטתו של סמאל ביום הכיפורים. מושגים רבים הקשורים במקדש ובעבודת הקודש שבטלה בהיכל הארצי שזורים בטקסט זוהרי זה, כגון מועדי קרבנות המוספים ועולת השבת הנזכרים לעיל בלשון בראשי חודשים ובמועדים ובשבתות או לפני ולפנים מכל אותם ההיכלות. לִפְנַי וְלִפְנִים בלשון חכמים הוא שמו של קודש הקדשים אליו נכנס רק הכהן הגדול ביום הכיפורים (בבלי ברכות ז ע"א).

בכיו המר של המשיח, היושב ב’היכל קן צפור', ההיכל שבו חקוקים לעד שמותיהם של כל מקדשי השם ובו נרשם דמם השפוך כדם קרבנות העולה, ההיכל הקושר בין זיכרון סבלם של מקדשי השם והעוול הנורא שנעשה לנרצחים ובין תקוות הנקמה האיומה ברוצחים, המקדימה את הגאולה, ההיכל שבו לובש המשיח את גלימת הארגמן, הפורפירא, שבה ארוגים שמות ההרוגים היהודים שנהרגו ונרצחו בידי אומות העולם, אחרי שהוא גועה בבכי, מתואר גם בזוהר על בראשית:

והמשיח […] בא בהיכל רביעי […] ושם כל אותם אבלי ציון וירושלים, וכל אותם הרוגים מידי שאר עמים זרים והוא פותח בבכי […] ואז לובש פורפירא, ושם חקוקים ורשומים כל אותם הרוגים מידי שאר עמים נוכריים באותה פורפירא, ועולה אותה פורפירא למעלה, ונחקקת שם בתוך הפורפירא העליונה של המלך. והקב"ה עתיד ללבוש אותה פורפירא ולדון בגויים, שנאמר ‘ידין בגויים מלא גויות’ עד שבא ומנחמם.⁵⁰

זיכרון חורבן ירושלים ואבלי ציון, כמו זיכרון מקדשי השם ונשמות הצדיקים הרוגי כל הדורות, הזכורים בהיכל קן ציפור שבו יושב המשיח הלובש בגדי הנקם ועוטה את הפורפירה האדומה מדם מקדשי השם, לצד זיכרון הבטחת חורבנה של רומי בתמורה לחורבן ירושלים, שמקורם בספרות ההיכלות והמרכבה ובאגדות החורבן ובמדרשי הגאולה באלף הראשון, נזכרו מחדש באגדות האלף השני שכונסו בספר הזוהר המכנה את עצמו בשם ‘דברים חדשים עתיקים’, ובמדרשים מיסטיים הקשורים לזוהר המכונים בשם מדרש הנעלם או מדרש גן עדן.

מצוות קן ציפור (דברים כ"ב, ו), שבזכות קיומה עתיד לבוא המשיח לפי מדרש דברים רבה, הפכה בספרות הקבלה למקום מושבו הגנוז של המשיח לפני התגלותו.

היכל קן צפור, הנמצא לפי ספר הזוהר בגן עדן התחתון, הוא מקום מושבו של המשיח. בהקדמת תיקוני הזוהר סעיף יא נאמר ‘ואין ציפור אלא שכינה שהיא נתגרשה ממקומה’. במסורת תיקוני זוהר (תיקון מו), השכינה הגולה נקראת ציפור כמבואר בדברי ר' משה קורדובירו בשער ערכי הכינויים בספרו פרדס רימונים: ‘צפור נקראת השכינה מלכות מטעם כי כמו שהצפור נודדת מקנה כן היא נודדת מקן שלה מבחינת ייחודה’.

ברונו שולץ, הסופר היהודי הפולני המחונן, מחבר “חנויות קינמון” ו“בית המרפא בסימן שעון החול”, אשר אהב מאוד אגדות, שירים ומיתוסים וכתב עליהם דברים מאלפים, אמר בחכמה: ‘האגדה היא אמצעי הביטוי דרכו נתפשת הגדולה. זו תגובתה של רוח האדם לגדולה’.

בהקשר היהודי הגדולה הייתה טמונה בסירוב לוותר להיסטוריה ולהיכנע לעוצמה הארצית של המנצח, בכוחה של האגדה המיסטית שנוצרה בכוחה של סגולת ההשראה, הדמיון הפרשני והיצירה האסוציאטיבית הפטורה מגבולות רציונליים, שהניבה את האגדה הכפולה על המשיח ועל השכינה, המבוססת על פריצת גבולות העבר, הווה והעתיד. האגדה המיסטית נוצרה בכוחה של הבחירה להפקיע את המציאות ההיסטורית משרירותה הסופית הקשורה בחורבן ציון, ולהתריס נגד זוועתו של ההווה וחד משמעותו של חורבן המקדש, שגזר לכאורה סוף לקיום היהודי ובכוחה של הבחירה להמשיך להיאבק על המשך החיים כקהילת קודש הזוכרת את העבר הכרוך בחורבן המקדש ועיר הקודש, בשבי ובגלות, בגזירות, ברדיפות ובמקדשי השם של כל הדורות, באמצעות הקמת ציר אנכי בין המרחב הארצי שאבד למרחב השמימי הנצחי (הקשר בין ההיכל הארצי ושבעת ההיכלות העליונים, בין המקדש והמרכבה בקודש הקדשים, לבין מרכבת הכרובים השמימית מחזון יחזקאל, בין קודש הקודשים וגן עדן, ובין סולם יעקב לעמוד האש או העמוד האמצעי המקשר בין עליונים לתחתונים, ובין הכהן הגדול הנכנס לפניי ולפנים (שמו של קודש הקדשים בלשון חכמים) לבין המשיח היושב בהיכל קן ציפור בגן עדן) ובין העבר המקראי לעתיד המשיחי, או בין ההיסטוריה למטא-היסטוריה, ציר המבטיח עתיד בלתי נמנע המכונה קיבוץ גלויות וישועה בארץ, הקשור בנקמה ובגאולה מידי שמים, לאלה הממתינים בפאסיביות בגלות ומייחלים לביאת המשיח ולגאולת השכינה.

המשיח לבדו היה מופקד על הנקמה בגויים ועל הגאולה של בני ישראל הגולים מעירם ומארצם, כשהפך בספר הזוהר ממשיח גולה, בוכה, חבול וכבול, למשיח רב עוצמה גואל ונוקם בשביעי של פסח, אולם הוא נותר נסתר ונעלם בגן עדן משום שביאתו כמשיח נוקם וגואל הייתה מותנית בחזרה בתשובה של בני עמו המתמהמהים, ואילו השכינה הגולה הייתה מופקדת על הנחמה של בניה הגולים בנוכחותה בקרב הלומדים והמתפללים והם מצדם המשיכו ליצור את התורה שבעל פה לאורך כל הדורות כשהיא במחיצתם. אולם גם בה התחולל מהפך דרמטי. בספרות הקבלית שנכתבה בדורות שאחרי גירוש ספרד השכינה הפכה מאם מנחמת לשבוייה שיש לחלצה מבור שבייה כנודע מהפיוט לְכָה דוֹדִי של ר' שלמה אלקבץ שם נאמר בין השאר: “קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה רַב לָךְ שֶׁבֶת בְּעֵמֶק הַבָּכָא”, המזכיר את גאולתה הצפויה בידי המשיח ‘בן ישי בית הלחמי’. אולם גם בני ישראל מחויבים לפעול לשם גאולתה כל העת כפי שיתבאר להלן.

ההוויה הנשית של נוכחות אלוהית זו, שהפכה למוקד חיי הרוח של התורה שבעל פה, של ‘עולם הדיבור’, בעולמם של בעלי מדרשי האגדה שמהם התפתחה הקבלה, הייתה הוויה מטמורפית פוליפונית ופולימורפית, שכן השכינה הייתה גם בת ציון האלמנה הבוכה הגולה המצפה לגאולה, השבויה ב’הפיכה' או בכלא במשך ששת ימי החול, וגם הכלה האהובה המתייחדת עם אהובה בבחינת כנסת ישראל והקדוש ברוך הוא, בשבתות ובמועדים, גם זיכרון ציון וקודש הקדשים במקדש של העבר וגם זו הניצבת על הכותל המערבי כעדות, וגם התורה שבעל פה שנוצרת בהווה בידי הלומדים בלימוד, במדרש, בפיוט ובתורת הסוד. השכינה הייתה גם ייצוגה של כנסת ישראל ההיסטורית של מטה, שראשיתה במעמד סיני בה התקדשה ככלה לחתנה, בברית נצחית בין האל לעמו, בחג השבועות, וגם כנסת ישראל הנצחית של מעלה, המכונה נצח ישראל, ציפור, מלכות ועטרה, גם הנוכחות האלוהית בקרב החיים, שבכל מקום שלומדים ומתפללים שכינה ביניהם, וגם מקום מנוחתם של המתים המוצאים בגן עדן “מנוחה נכונה תחת כנפי השכינה”.

*

המקובלים, שפעלו בדרום צרפת ובצפון ספרד, מתום ימי מסעי הצלב בסוף המאה השלוש-עשרה ועד סוף המאה החמש-עשרה, בתקופה של גלות ושעבוד, וכתבו את ספרות הקבלה מימי ספר הבהיר וספר הזוהר ואילך, חוללו מהפכה בתפישת האל, בתפישת השכינה, בתפישת משמעות התורה וטעמי המצוות, בתפישת ההלכה, בתפישת השפה ובתפישת האדם.⁵¹

הקבלה, שייחסה חשיבות רבה לשכינה כישות נקבית בעולם האלוהי, הקשורה לכנסת ישראל בעולם הארצי, ולכנסת ישראל של מעלה בעולם השמימי, החלה במאה ה-12, באזור פרובנס, כשהתגלה ספר הבהיר האנונימי הכתוב בעברית בסגנון מדרשי, המצרף רעיונות שאין להם תקדים, למסגרות דרשניות מוכרות לכאורה. חוקר הקבלה, פרופ' יוסף דן, אפיין את ייחודו של חיבור זה: “ב”ספר הבהיר" הוקנה לעם ישראל מעמד של כוח המשפיע על דמותו ומעמדו של עולם האלוהות ומעצב אותו".⁵²

ספר הבהיר דן באלוהות כפולת פנים, המתחלקת לתחום עליון ותחתון: האל הזכרי נתפש כמאציל העליון, כמקור האור והבריאה, וכמקור החוק הכתוב, ומתחתיו נקבע תחומה הנאצל של השכינה, בת האור הנקבית, המתוארת ככבוד נאצל, כשהמחבר קובע לראשונה זהות מהותית בין השכינה לבין ההלכה, ואומר שמעשי המצוות הם איברי השכינה, ושהשכינה היא מקומן המיסטי של רמ“ח מצוות עשה, כנגד רמ”ח איברים שיש באדם. חוקר ספר הבהיר, ד“ר אלון דהן, הסביר את החידוש: “עתה הייתה השכינה מזוהה עם המעשה הדתי הכרוך במצוות ובהלכות, עליו מופקדים בני האדם. גוף השכינה זהה עם הישות האלוהית הנאצלת מן הרובד העליון באלוהות, אך בד בבד זהה היא עם מעשיהם של עם ישראל ועם ההלכה המרכיבה את גופה. ספר הבהיר קובע זהות ברורה בין ההלכה, כולל הקיום המעשי שלה, לבין השכינה בדבריו הבאים: 'כשהם [ישראל] צדיקים וטובים, שכינה שורה ביניהם ושרויה במעשיהם בחיקו של הקב”ה ומפרה אותם ומרבה אותם'.⁵³ אותה שכינה השורה במעשיהם של ישראל טמונה בחיקו של הקב”ה והיא-היא תחומו הנאצל של הקב“ה”.⁵⁴

מספר הבהיר ואילך נקבעת במסורת הקבלית ההבחנה בין מאציל זכרי לנאצלת נקבית, ונקבעה הזהות בין הבורא הנעלם לתורה שבכתב, ובין השכינה הנוכחת להלכה ולתורה שבעל פה. המרחב הנאצל התעשר בדימויים וסמלים חדשים הקשורים בעת ובעונה אחת להלכה ולמיסטיקה, שהעניקו תוכן חדש לעולם המעשה הדתי שנקשר לשכינה. השכינה עברה שינוי מוחלט כשהפכה מדמות בת ציון האלמנה המקוננת הגולה, הקשורה במוות ובחורבן, במדרשים באלף הראשון, לדמות נקבית חדשה מוארת וצומחת, הקשורה באהבה, ייחוד, זיווג, חיים ופריון באלף השני. השכינה מתגלה בספר הבהיר כישות רבת אנפין, המסוגלת ללבוש ולפשוט צורות חליפות. לעתים היא הכבוד הנאצל ולעיתים בת האור, לעתים היא ל“ב נתיבות פליאות חכמה מספר יצירה ולעתים היא נקראת ברכה, חכמה, תורה, וראשית, לעתים היא עץ הדעת טוב ורע או אילן הצומח משני צדדיו, לעתים היא ‘חי העולמים’, לעתים היא ההלכה והמצוות, ולעתים היא בת המלך והכבוד, ועליה נאמר כי חתנה של השכינה הוא הקב”ה. בעל ספר הבהיר אומר על דמות נקבית נאצלת זו: “לפעמים קורא אותה באהבתו בה אחותי כי ממקום אחד היו, ולפעמים קורא אותה בתו כי בתו היא, ולפעמים קורא אותה אמי”.⁵⁵ אין היררכיה בין הבת, האחות, הכלה והאם, ומדובר כאן במפורש בישות נקבית אחת, נאצלת, השכינה, הקרויה בשמות משתנים על פי עניינו של המשל הנידון. חידושו של ספר הבהיר הוא שיחסי הייחוד והקרבה של האל עם השכינה, או של המלך, החתן, נותן התורה, עם הכלה, השכינה, כנסת ישראל, מקבלת התורה, תלויים רק במעשיו של עם ישראל, בשמירת המצוות שלו, הקשורות כולן בגוף השכינה, ובקיום ההלכה, הזהה עם ייחוד השכינה ואהובה. לחילופין, כשהעם נכשל בשמירת המצוות ומרבה בעבירות, חטאים אלה גורמים לפירוד במקום ייחוד, ולהרחקת הכלה מדודה, בשל חטאי העם ומעשיו הרעים המשפיעים על המציאות הקוסמית השרויה במאבק מתמיד בין סמאל למשיח, בין הגלות לגאולה, בין כוחות החורבן לכוחות הבניין, ועל המציאות ההיסטורית המשתלשלת ממנה.⁵⁶

הקבלה יצקה בהעזה חסרת תקדים את דו-המיניות האנושית הארוטית הכרוכה בדימוי גוף ובפעלים זכריים ונקביים, בהווייתו של האל המופשט והנעלם, הנודע בעולם המקראי רק כקול זכרי, ופרטה את המטמורפוזות המוחשיות הכלולות בדו-מיניות זו, הקשורות בייחוד, זיווג, עיבור, הריון, לידה ופריון.⁵⁷ המקובלים העזו לעשות זאת בניגוד למוסכמות המסורת המונותאיסטית המרחיקה בין האלוהי לאנושי, בין הנשגב לארצי, בין הרוחני לגופני ובין המופשט לגשמי, משום שאל מול הכיליון הפיזי הנורא של הקהילות היהודיות החרבות לאורך עמק הריינוס והקיטוע המחריד ברצף החיים שהמיטו הצלבנים על היהודים ההרוגים בערי אשכנז על לא עוול בכפם,⁵⁸ עלה אצל היוצרים היהודים בדרום צרפת ובצפון ספרד, ששִׁמעו של החורבן הנורא באשכנז הגיע אליהם, צורך עמוק בהתרסה נגד שרירותה של ההיסטוריה ונגד הכיליון של הקיום היהודי באשכנז. הם ביטאו התרסה זו נגד התנטוס השולט במרחב ההיסטורי והקוסמי, באמצעות מיתיזציה של הארוס והשלכתו מהמציאות האנושית על המציאות השמימית.⁵⁹ באמצעות יצירת עולם דימויים שמימי של דמות אלוהית זכרית, הקדוש ברוך הוא, המתוארת במושגים בעל, מלך או חתן, אור או מעיין, ודמות אלוהית נקבית, השכינה, המתוארת במושגים כלה, או בת מלך, בת האור, לב/ל"ב, גן, ואילן, שביניהם מתקיימים יחסי איחוד, זיווג, ייחוד, פריון, לידה והמשכיות. כתוצאה מיחסים אלה נולדות נשמות חדשות של בני ישראל, הממתינות באוצר הנשמות בגן עדן עד למועד בואן לעולם.

המקובלים יצרו דמות חדשה של האלוהות שיש בה ממד זכרי, המכונה ‘הקדוש ברוך הוא’, האהוב, החתן או הבעל, הקשור לספירת כתר, לספירת חכמה, לספירת תפארת, לספירת נצח ולספירת יסוד, ולתורה שבכתב הבאה ממקור אלוהי נצחי; וממד נקבי, המכונה שכינה, כלה, כנסת ישראל, עטרה, הקשור לתורה שבעל פה ועולם הדיבור, הקשור לספירת בינה, לספירת חכמה ודעת, לספירת הוד ולספירת מלכות, וליצירה ההלכתית והאגדית המשותפת, של כלל ישראל, הנוצרת והולכת ומשתנה כל העת בעולם ההלכה ובעולם האגדה. בספרות הקבלה העמיקו בתיאור שני צדדים אלה, שחלקם נזכרו בדיוננו לעיל, ועל כן יוצר הזוהר קרא ליצירתו החדשה בשם ‘דברים חדשים-עתיקים’.

ספר הזוהר, המיוחס במסורת לתנא ר' שמעון בן יוחאי, מחוג חכמי התורה שבעל פה, שבראו עולם חדש לגמרי אחרי חורבן בית שני, בדור מרד בר כוכבא, ועשרת הרוגי מלכות, מקדשי השם של דור השמד, התחבר בספרד בשלהי המאה ה-13, בידי המקובל ר' משה די ליאון, שהתעניין בפריצת גבולות בין העבר הכתוב להווה הנגלה בחלום, ובין הנעלם לנגלה, דרך מסתרי לשון הקודש, המגלה את דרך המעבר משעבוד לחירות, או מגלות לגאולה, באמצעות חיבורים חדשים בין השמים לארץ ובין בני החבורה המחברים חיבורים חדשים בכתב ובעל פה בתורת הסוד בכוחה של החירות היוצרת והדבקות המתמדת בשכינה המכונה ‘עלמא דחירו’ (זוהר, ח“א, צה ע”ב) או עולם החירות. בספרו הרחיב בעל הזוהר את הדיבור על השכינה כממד הנקבי של האלוהות, יותר מכל מחבר שקדם לו, כשתיאר את ליל הכלולות המתרחש בחג השבועות, מועד חידוש ברית סיני ומתן תורה. בנוסח עברי של הטקסט הארמי של הזוהר, חלק א, דף ח ע"א, ממנו נגזר מושג התיקון בליל שבועות, נאמר:

“רבי שמעון היה יושב ועוסק בתורה בלילה שהכלה מתחברת עם בעלה. ששנינו, כל החברים של בני היכל הכלה צריכים באותו הלילה, שהכלה מזומנת להיות למחרת היום בתוך החופה עם בעלה, להיות עמה כל אותו לילה ולשמוח עמה בתיקוניה שהיא נתקנת - לעסוק בתורה, מתורה לנביאים, ומנביאים לכתובים, ובמדרשות של פסוקים וברזי החכמה, משום שאלו הם תיקוניה ותכשיטיה. והיא נכנסת עם נערותיה ועומדת על ראשיהם, והיא נתקנת בהם ושמחה בהם כל אותו הלילה; ולמחרת אינה נכנסת לחופה אלא עמהם, ואלו נקראים ‘בני החופה’. וכיון שהיא נכנסת לחופה, הקדוש ברוך הוא שואל עליהם ומברך אותם ומעטר אותם בעטרותיה של הכלה. אשרי חלקם!”⁶⁰

בנוסח נוסף של תיקון ליל שבועות, הנחוג בתום שבעת השבועות של ספירת העומר, המתואר בחוג הזוהר כליל כלולות אחרי שבעה שבועות של היטהרות, מתואר הייחוד שבין החתן, נותן התורה שבכתב, לכלה, השכינה, התורה שבעל פה על פי חכמת הנסתר:

“סוד חג השבועות… נהגו הקדמונים ז”ל עמודי עולם אותם אשר יודעים להמשיך ח“ן ממרומים שלא לישן בשתי לילות הללו של שבועות. וכל הלילה קורין בתורה בנביאים ובכתובים, ומשם מדלגין בתלמוד והגדות וקורין בחכמות בסתרי התורה עד אור הבוקר, וקבלת אבותיהן בידיהן… ובהם [בימי ספירת העומר, ר.א] הכלה מתקשטת ונכנסת אצל רום מעלה, וליל החמישים ההוא הלילה הזה לה' להתחבר תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ובניה המיוחדין לה בארץ מכניסים אותה לחופה והם רשומים ונכתבין בספר הזיכרונות כי הם מרננים רנה וצהלה של תורה בליל שמחת הכלה… על כן אין להם לתת דמי לנפשם ברינת התורה, כי הם לפני השם רשומים… אזי יקשיב ה' וישמע ויכתב זיכרון לפניו בצהלה”.⁶¹

השכינה המכונה בזוהר לא רק בשם כלה המגלמת את התורה שבעל פה, זו שחתנה הקב"ה מגלם את התורה שבכתב, אלא גם בשמות מלכה, עטרה, מטרונית ו’המלאך הגואל המשתנה מזכר לנקבה‘, ‘עולם החירות’ ו’עולם הדיבור’, ‘כנסת ישראל’, מלכות, ‘ציפור שנתגרשה ממקומה’, 'שושנה, ‘שושנת שמשתנית מגוון לגוון’ או עץ הדעת טוב ורע, וגם השכינה הגולה, ‘כנסת ישראל ששוכנת בגלות או מושלכת בעפר’, מתאפיינת בצביון מטמורפי מובהק, היא משתנה בהקשרים שונים, כפי ששמותיה הרבים מעידים עליה, וזאת משום שהיא זו המבטאת בתודעת הכותבים את תקוותו של העם הגולה המייחל למעבר מסבל הגלות למציאות נכספת של גאולה.⁶²

המקובלים סללו בתודעתם ציר אנכי חדש בין הארץ לשמים, הקשור בהשפעה של העולם האנושי התחתון על העולם האלוהי העליון, לו קראו ‘אתערותא דלתתא’ (התעוררות מלמטה למעלה) ופתחו ציר אנכי חדש בין השמים לארץ, לו קראו ‘אתערותא דלעילא’ (התעוררות מלמעלה למטה), הקשור בעולם הספירות, המצוי בין שני צירים אלה. עולם הספירות, שהוא דימוי של עשרה שלבים בעולם הנעלם, ושמו נלקח מספר יצירה העתיק, האומר שהעולם נברא בסֵפֶר סְפַר וְסִפּוּר, ומספר לקוראיו ש’העולם נברא בל“ב נתיבות פליאות חכמה' המורכבות מ’כ”ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה‘, מחולק הן לעשרה חלקים הקשורים בגוף האדם, הן לממד זכרי ולממד נקבי, שכן לדברי ספר הזוהר: “וסוד הדבר: ברכות אינן שורות אלא במקום שנמצאים זכר ונקבה” (ח“א, קפב ע”א). בעל ספר הבהיר קבע שהשכינה אוצרת בתוכה את ל“ב נתיבות פליאות חכמה שבהן ברא הקב”ה את העולם, והוסיף שהקב"ה גנז בגוף השכינה המכונה ‘חי העולמים’ את המצוות כולן. כלומר, מקומן המיסטי של כל המצוות הוא ב’חי העולמים’ היא השכינה, הנזכרת בתפילה.

המקובלים, שזיהו את השכינה הן עם המישור הנאצל באלוהות ששיוו לו צביון נקבי, הן עם כנסת ישראל הגולה, הן עם התורה שבעל פה ומכלול המעשה ההלכתי, הן עם הציפור מ’היכל קן ציפור', והן עם ‘המלאך הגואל המשתנה מזכר לנקבה’, החלו לחולל שינוי דרמטי בכך שהפכו את הגלות ההיסטורית של עם ישראל במציאות הגלויה, לגלות השכינה, במציאות הנסתרת, והפכו את הכמיהה העמוקה לגאולה של השבויים והגולים, במציאות ההיסטורית, לגאולת השכינה, במציאות השמימית. כלומר, הם העתיקו את החוויה ההיסטורית בעבר, בהווה ובעתיד, לזירה הקוסמית הנעלמת, הנוצרת בדמיונם של הלומדים, בלימודם, בפרשנותם ובאמונתם, ונוצרת מימי ספר הבהיר ואילך, בזיקה לעשייה בכוונה של המצוות והקפדה על שמירת ההלכות בידי כנסת ישראל הארצית, המשפיעה על השכינה-הכלה-העטרה, כנסת ישראל השמימית, ועל ייחודה עם הקדוש ברוך הוא.

ככל שהעמיקו ייסורי הגלות במסעי הצלב באירופה (1296–1096) ובכיבוש הצלבני של ארץ ישראל (1291–1099), וככל שיכולתם של הגולים לפעול בזירה ההיסטורית כדי למנוע את המרתם הכפויה לנצרות, או את גירושם על לא עוול בכפם, ולהיחלץ מאשמות שווא ועלילות דיבה בדבר הרעלת בארות או רצח ילדים, קטנה והלכה, שכן עולם החוק והמשפט היה חסום בפניהם ביחס לכל אשמה הקשורה ברצח פולחני או בהרעלת בארות או בעלילת לחם הקודש, אשר בו היו נאשמים מראש במשפט ללא סנגורים, משפט שרק קטגורים דיברו בו, כי האשמת היהודים בעלילת הדם הוכחה מראש, מציאות שבה נתפשו כזרים שונים במראם וכנוודים חסרי ארץ, כנודדים חשודים וכפליטים שנואים, כגולים חמדנים, חוטאים ונענשים, המועדים לגירוש, או ככופרים ובוגדים, האשמים בצליבתו של ישו ובשחזור הצליבה ברצח פולחני של ילדים,⁶³ כך פעולתם של המצפים לגאולה בזירה הקוסמית, גדלה והלכה. לשם כך הם העניקו לאדם צביון אלוהי והעניקו לאל צביון אנושי. לאדם העניקו נפש אלוהית וקשרו את כל חלקי גופו לשכינה, לתרי“ג מצוות ולתרי”ג חלקי המרכבה האלוהית הקשור בעולם הספירות הנעלם, והבטיחו לו חיים החורגים מגבולות העולם הזה, דרך השפעתו הרבה של האדם על השכינה ועל ‘עולם הספירות’ השמימי, שנקרא ‘אדם קדמון’, ונקשר בחלקי גופו, ואת האל ציירו מחדש בדמות מאציל ונאצלת או בדמות זכר ונקבה, הקשורים ל’עולם הספירות' ביחסי ייחוד ופירוד, נישואין וגירושין, שעל תיקונם מופקד האדם במעשה המצוות ובתפילות, בשמירת הלכות ודינים, בדבקות בשכינה ובייחוד כוונות תוך כדי עשיית המצוות או אמירת התפילות ושמירת הדינים. כל העשייה הדתית במחשבה ובמעשה, נקשרה לביטוי הקבלי המבקש לייחד את הקדוש ברוך הוא והשכינה, הכורך את העשייה האנושית בהשפעה על עולמות עליונים: “למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, ביטוי אותו יש להקדים לכל תפילה ולכל מצווה.

בימי הגלות הקשים לאורך האלף השני, השכינה, שתוארה כיושבת בחיקו של אלוהים, מצד אחד, תוארה לא פעם כאסורה בבור כלא, בשליטת הסטרא אחרא, מצד שני. בעל הזוהר כתב: “כשחרב בית המקדש וגרמו העוונות וגלו ישראל מהארץ, נסתלק הקדוש ברוך הוא למעלה למעלה, ולא השקיף על חורבן בית המקדש ועל עמו שגלו, ואז השכינה גלתה עמהם… וכל העליונים והתחתונים בכו עליה והתאבלו. מה הטעם? משום ששלט עליה סטרא אחרא, ששלט על הארץ הקדושה”.⁶⁴ כנזכר לעיל, השכינה האלוהית תוארה כנמצאת בתוך ‘עמק הבכא’, או בתוך ‘ההֲפֵכָה’, ביטוי הלקוח מחורבן סדום (בראשית יט, כט), כדימוי טראגי למצבה של הקהילה היהודית הנרדפת בעולם הנוצרי בידי הצלבנים ובידי הכנסייה, ונרדפת בעולם המוסלמי בידי המוראביטון והמוואחידון.⁶⁵ בעל הזוהר חוזר פעמים רבות על תשתית הזיכרון של הגולים: “וכשחרב בית המקדש… וההיכל נשרף, והעם גלה, והמטרונית גורשה, והבית נחרב”.⁶⁶ בעקבות תפישה זו של ייאוש מהמתרחש במציאות הקוסמית ובמציאות הארצית, גאולתה של השכינה, המטרונית, משבייה בתוך הַהֲפֵכָה ומכלאה בעמק הבכא, ושחרורה מכבליה ברשות הסטרא אחרא, הוטלו על הקהילה היהודית, שזיהתה בין השכינה לבין ההלכה, ובין שמירת מצוות לבין גאולת השכינה מבור שבייה.

המקובלים שפעלו בעומק הגלות ובמעמקי הייאוש והאין-אונים שהיו כרוכים ברדיפות הכנסייה והאינקוויזיציה, בעלילות השווא של מסדרי הנזירים נגד היהודים ובמשפטי עלילות הדם, בהאשמה בהרעלת בארות והפצת מגפות, ובזוועת ההמרה הכפויה על ילדים ומבוגרים שהביאה הורים יהודים להרוג את ילדיהם, כדי שלא יפלו לידי הכנסייה הרודפת,⁶⁷ התריסו כנגד המציאות הקשה על ידי כך שחילקו את העולם כולו, בשמים ובארץ, לשני צדדים מנוגדים: ל-‘סטרא דקדושה’ ו’סטרא אחרא‘, או ל’צד הקדושה’, הברכה החיים והבניין, ול’צד האחר‘, צד הטומאה, הכיליון והמוות, ההריסה והחורבן. את הצד הראשון, ‘צד הקדושה’ וברכת החיים, שייצג את תקוותיהם וכיסופיהם, קשרו בכוחות הטוב המאצילים והנאצלים בשמים, להם קראו: הקדוש ברוך הוא, השכינה, המשיח, המלאכים, עולם האצילות, עץ חיים וכוחות הבניין, עשר ספירות הקדושה, סודות ורזים, הייחוד והגאולה; ואת הצד השני, שייצג את ניסיונם הקשה במציאות ההיסטורית, הצד האחר=’סטרא אחרא', צד הטומאה, המוות והגלות, קשרו בכוחות הרע, להם קראו: שטן, סמאל (סטרא מסאבותא), סמאל הרשע, שרה של רומי הרשעה, עמלק, אדום, לילית ועולם השדים, עולם הקליפה, עץ המוות וכוחות ההריסה, עשר ספירות הטומאה, האצילות השמאלית, עלילות דם, הגירושים התכופים, הפירוד והגלות. בראש צד הקדושה עמדו אלוהים והמשיח ובראש צד הטומאה עמדו סטרא אחרא וסמאל. במציאות שחיו בה ובמציאות הנפשית שתודעתם היוצרת העידה עליה, בפסיקתא רבתי, בספר זרובבל ובספר הזוהר, המשיח, שלגאולתו קיוו, היה כלוא בבית סוהר: “עני ורוכב על חמור זה משיח. ולמה נקרא שמו עני. שנתענה כל אותם שנים בבית האסורים”;⁶⁸ “שהיה חבוש בבית האסורים. שבכל יום ויום היו אומות העולם מחרקין שיניהם… שנאמר כל רואי ילעיגו לי”,⁶⁹ והשכינה אשר לנחמתה ייחלו, הייתה שבויה, “ששלט עליה סטרא אחרא, ששלט על הארץ הקדושה”, כאמור לעיל.

לדברי המקובלים, מאז חורבן המקדש שני, ממדים אלה של האלוהות, הזכרי והנקבי, גולים ממקומם ואינם נמצאים במצב הראוי של ייחוד וזיווג הרמוני במרחב הקוסמי, אלא שרויים בפירוד וגירוש ושיבוש נורא, המשתקף בפסוק “וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר”. (שמות י"ז, טז). הם נמצאים בגלות, בעמק הבכא, בעומק הַהֲפֵכָה, בעולם שבור ומשובש, משום שבמאבק הקוסמי הנצחי בין כוחות הטומאה לכוחות הקדושה, או בין כוחות ההריסה לכוחות הבניין, שהוא המאבק הגדול בין כוחות הגלות וכוחות הגאולה, גברה ידם של כוחות ההרס, השבירה והחורבן ברשות עמלק, סמאל, השטן או הסטרא אחרא. השכינה, כנסת ישראל, תוארה כשבוייה בבית האסורים או כאישה שנחטפה מבעלה ונפלה בידי הסטרא אחרא האונס אותה, ובועל אותה בעל כורחה. יש שקשרו מצב טראומטי זה לנפילת העולמות ול’שבירת הכלים', שנקשרה בחורבן המקדש ובגלות השכינה, ויש שקשרו זאת למאבק הסטרא אחרא בסטרא דקדושה או למאבק הקליפה בשכינה, או למאבקו של סמאל במשיח, אולם כולם כאחד הסכימו שכנסת ישראל הארצית שרויה בגלות המרה במציאות ההיסטורית, העומדת בסימן גירושים, עלילות דם, עלילות לחם הקודש, המרות כפויות, חטיפת ילדים בידי הכנסייה, רדיפה ועוול,⁷⁰ ומצפה לגאולה הנכספת - בשל המשבר במציאות הקוסמית. במציאות זו שבה גברה יד כוחות ההרס, העוול, הרוע והטומאה, על יד כוחות הבניין, הצדק, הטוב והקדושה, השכינה, כנסת ישראל, נפלה בידי הקליפה בשמים ובארץ, מאז רגע משברי קוסמי שקראו לו ‘שבירת הכלים’ וחורבן העולמות, שמאז התרחשותו, שום דבר לא נמצא יותר במקומו הנכון וכל ההוויה גלתה ממקומה ומצויה בגלות.⁷¹

רגע משברי זה שבו כוחות המוות, הטומאה, הכיליון והחורבן ניצחו את כוחות החיים, הקדושה, הנצחיות והבניין, נקשר לחורבן המקדש בתשעה באב והסתלקות השכינה ולניצחון כוחות הקליפה והסטרא אחרא. חורבן המקדש וחורבן ירושלים הפכו מרגע המפנה ההיסטורי, שבו ירושלים נפלה בידי רומי הרשעה לרגע מיתולוגי שבו השכינה (בת ציון) (עולם החירות), נפלה בידי הקליפה (בת הסטרא אחרא) (עולם השעבוד), לרגע קוסמי שקראו לו ‘שבירת הכלים’ וחורבן העולמות, שנקשר לשריפת קודש הקדשים והסתלקות השכינה. הניסיון ההיסטורי ארוך הטווח בגלות המייסרת, בעומק הקליפה השעבוד וההריסה, הפך לחלק ממהלך קוסמי של מאבק הרע בטוב, או מאבק כוחות השבירה, ההריסה, האפלה, הדממה והחורבן, מצד האצילות השמאלית, שהתגלמו בדימויי הקליפה, הטומאה, השטן, עמלק, עולם השדים, לילית והסטרא אחרא, שנאבקים כל העת בכוחות הבניין, האור, הדיבור והתיקון, מצד עולם האצילות, שהתגלמו בדימויי הקדושה, הטהרה, עולם המלאכים, השכינה, המשיח ועולם המרכבה.

ספרות הקבלה קבעה שכל אדם מישראל חייב להתגייס למאבק ולעזור לשכינה הגולה, השבויה באפלת עולם הקליפה, ולנצח במאבק זה של הפירוד נגד הייחוד, של התיקון נגד השבירה, באמצעות הקניית משמעות חדשה לעבודה בלימוד תורה ושמירת מצוות, בעיון, פרשנות ויצירה, בתפילה, ובברכה. המשמעות החדשה שהוקנתה לעבודה הדתית המקובלת, כמאבק נגד כוחות הפירוד ובעד כוחות הייחוד, נוסחה כאמור בביטוי ‘למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’. מעשי האדם בארץ מוקדשים לתיקון העולם השבור, לאיסוף ניצוצות האור האלוהי שנפלו בשבירת הכלים, ולייחוד הקדוש ברוך הוא והשכינה, המפורדים זה מזו בתקופת הגלות, בזמן שלטון עולם הקליפה והסטרא אחרא וגלות השכינה ועם ישראל.

גלות השכינה הצטרפה לגלות ישראל וגאולת השכינה נקשרה בגאולת ישראל. השכינה נקראה כזכור בשם כנסת ישראל והזדהתה עם עמה הגולה והנודד. גלות השכינה וגאולת השכינה נקשרו בהשפעה האנושית המכרעת על העולם האלוהי וביחסי הגומלין ביניהם. כדי לתקן מציאות שבורה זו, טענו המקובלים, שהשכינה, היא המשנה, ההלכה, התורה שבעל פה הנוצרת בפי לומדיה, קשורה במהותה לתרי“ג מצוות ולכללי ההלכה, ועל כן כל מצווה שאדם מקיים בעולם הזה בתרי”ג אבריו וכל הלכה שהוא מקפיד עליה, נשקלת במאזני המאבק הקוסמי, וגורמת לשינוי יחסי הכוחות בין הטוב לרע ותורמת להעלאת השכינה מבור שבייה, לקירוב גאולתה ולהצלתה מידי הסטרא אחרא.

איחודם מחדש של הקדוש ברוך הוא והשכינה, המתוארים הן כפרוד ופרודתו או כגרוש וגרושתו, הן כחתן וכלה, כאהוב ואהובתו, כמלך ובת מלכה, כאל ואלמנה, המצויים בעולם הגלות, הפירוד, הקליפה, הטומאה והשבירה, היה מוטל במסורת הקבלית על כל אדם מישראל, החייב על פי מסורת זו לא רק בשמירת מצוות והקפדה על דינים הלכות, אלא חייב גם ב’תיקון עולם‘, שמשמעו תיקון העולם השבור מאז חורבן המקדש, ב’העלאת ניצוצות’ שנפלו בעת ‘שבירת הכלים’, בדבקות והתבוננות, בייחודים וכוונות, לשם העלאת השכינה מהַהֲפֵכָה וגאולתה משבייה ב’עולם הקליפה'. לשם מטרה זו שבה תלוי קירוב הגאולה, הן גאולת השכינה הן גאולת ישראל, כל גבר יהודי היה חייב לומר לפני כל מצווה שהוא מקיים במהלך היום, שהוא מכוון לעשותה רק: ‘למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה’. הוא היה חייב לומר נוסחה זו, שעניינה כאמור, ייחוד הצד הזכרי של האלוהות, הקדוש ברוך הוא, עם הצד הנקבי של האלוהות, השכינה, או ייחוד ספירות תפארת ומלכות, בכל פעם לפני שהוא מתפלל את תפילת שמונה-עשרה, הנאמרת מדי יום בקדושה, או בכל עת שבה הוא עוסק בלימוד תורה הנעשה בקדושה, ולכוון את עשייתו הדתית כולה, הלכה למעשה, למטרה זו של גאולת השכינה משבייה בידי סמאל והחזרתה לבן זוגה, הקדוש ברוך הוא, האל,.

העם היהודי, שהיה עם מפולג מאז ומקדם לגבי כל נושא הנוגע בהווה, היה תמיד חלק מקהילת זיכרון השותפה לזיכרון העבר המקראי שהסתיים בחורבן ולתקוות העתיד הקשורה בקיבוץ גלויות ובגאולה. בזיכרון המילולי והליטורגי של קהילת הזיכרון אין גבולות של זמן ומקום, יש מרחבים חלופיים של מקום על זמני הנודע בשם גן עדן, היכלות ומרכבה, ‘היכל קן ציפור’, או ‘עמוד של אש’ הוא ‘העמוד האמצעי’, הקובע את הציר האנכי בין שמים לארץ, בין “לפני ולפנים” בקודש הקודשים (ברכות ז ע"א) ובין עולם ההיכלות והמרכבה וכיסא הכבוד בגן עדן, וזמן על היסטורי הנקרא גאולה או קיבוץ גלויות, עת קץ או אחרית הימים. במרחבים אלה מתחולל כל העת מאבק קוסמי אינסופי בין כוחות הגלות, המוות, החורבן, העיוורון, הדממה והכיליון, לכוחות הגאולה, החיים, המחשבה והדיבור, הברכה והפריון, מאבק בין כוחות הקדושה, הבניין, האור והצדק, בעולם המלאכים הקדושים והטהורים, שבראשם עומד משיח בן דויד, המייצג את חלום הגאולה, לבין כוחות הטומאה החורבן, החושך והעוול ועולם הדממה, הוא עולם השדים הטמאים, שבראשם עמד סמאל בן בליעל, או עמלק בן בנו של עשיו, המייצג את סיוט הגלות. למאבק קוסמי זה מצטרפת ‘השכינה, עולם הדיבור’, כנסת ישראל השבויה, הנגאלת באמצעות מעשי האדם, הגואל אותה משבייה בכוח תורה, מצוות וייחודים, כנגד המשיח הפועל ברשות האל ומבטיח לגאול את ישראל ולנקום את נקמתו בגויים.

החידוש שהביאה עמה הקבלה היה טמון בעובדה שהציעה הבנה חדשה לגמרי לעשייה הדתית המקובלת מהרגע שזיהתה את השכינה עם המצוות וההלכות וטענה שכל פעולה שאדם עושה, במחשבה, בדיבור ובמעשה, בזיקה לתורה ומצוות, להלכה ולתפילה, לחיובים ולאיסורים, ולמוסר של צדק ועוול - פעולה המכונה בלשון הקבלה, כוונה, ייחוד, התבוננות, התפעלות או דבקות - משפיעה השפעה מכרעת על המאבק הקוסמי בין כוחות הטוב והרע, או בין השכינה לקליפה, או משפיעה על המאבק הקוסמי המתחולל כל העת בשמים ובארץ בין ‘סטרא קדושא’ ל’סטרא אחרא', בין המשיח לסמאל, ובין הגלות לגאולה. כל פעולה דתית כזו, בכל ממד, המלווה בכוונת ייחוד ודבקות, תורמת במישרין לגאולת השכינה מבור שבייה ולשחרור המשיח מכבליו, לקירוב הקץ ולבוא הגאולה.

הקבלה פתחה ציר אנכי בין הארצי לשמימי, בין הנגלה לנעלם, בין ההיסטורי למטא-היסטורי ובין המקובל לשכינה, המכונה ‘כנסת ישראל’, שתועד באלפי עמודים של הספרייה הקבלית. הקבלה לימדה את קוראיה שגאולת השכינה, אשר קודמת ומתְנה את גאולת ישראל, מוטלת עליהם ורק עליהם, בעולם המחשבה ובעולם המעשה, בשעה שהם עוסקים ב’תיקון עולם' וב’ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה‘, ב’העלאת השכינה’ או ב’העלאת ניצוצות‘, ואילו קירוב ביאת המשיח, שהיה קשור בתפילותיהם ובפעולותיהם, היה שמור בשלביו הסופיים, רק בידי אלוהים, שכן היה קשור בגורלם המר של מקדשי השם. לדברי המסורת המיסטית המשיחית, ככל שיגדל מספרם של ההרוגים והנרצחים על לא עוול בכפם בידי רודפיהם, כך יקדים בואו של המשיח הנוקם, העטוי בגלימת ארגמן, פורפירא, עליה רקומים לזיכרון עולם שמותיהם של כל מקדשי השם הנרצחים על לא עוול בכפם מחורבן המקדש ודור עשרת הרוגי מלכות ואילך. לדברי ספר הזוהר, המשיח הבוכה יושב וממתין ב’היכל קן ציפור’ בגן עדן, אשר על קירותיו רשומים לדיראון עולם שמותיהם של כל ההורגים, השובים, המחריבים וההורסים, הרודפים והרוצחים, עד שתתמלא סאת הייסורים, והוא יצא לנקום ברוצחים ולגאול את שרידי הנרצחים: “ונשבע להם הקדוש ברוך הוא להעביר מלכות הרשעה מן העולם על ידיו של משיח ולנקום נקמתם של ישראל…ומיד מעלים אותו למעלה והקדוש ברוך הוא רואהו למלך המשיח מתלבש בבגדי נקם וחגור כלי זיין”.⁷² דבריו של ישראל בעל שם טוב מייסד החסידות, על מקדשי השם בעלילות הדם בשנת 1746, מטיבים לתמצת את התקווה המשיחית: “ובזכות זה יבוא משיחנו וינקום נקמתנו וכפר אדמתו עמו”.⁷³

ראוי לשוב ולהזכיר שעוצמתו של הרעיון המשיחי וביטוייו הקיצוניים, המתרחשים רק בעולם הרוח והספר, בעולם התקוות והכיסופים, או במרחבי השמים ועולם ההיכלות והמרכבה הנודעים ביצירה המיסטית, שקולים כנגד חוסר האונים האינסופי המתגלה בהיסטוריה היהודית, כשלא היה בכוחם של היהודים נטולי הריבונות וחסרי הישע לפעול בזירה ההיסטורית בעולם הנוצרי או בעולם המוסלמי, בשום דרך. יחד עם זאת ראוי להזכיר בפרפרזה על המשפט הנודע של צ’כוב: “אקדח או רובה שמופיע במערכה הראשונה של ההצגה, חייב לירות עד סוף המערכה האחרונה”; טקסט משיחי דרמטי שנוצר כספרות מיסטית אגדית פורצת גבולות, עשוי או עלול לחרוג בנסיבות מסוימות מהספרות הדמיונית אל המציאות ההיסטורית ולחולל מהפכה. כך קרה בימי שבתי צבי, ישראל בעל שם טוב ויעקב פרנק, שהמחיזו בחייהם ובפעולותיהם טקסטים מיסטיים קודמים שקראו והוציאו אותם מהכוח אל הפועל.

אחרי גירוש אלפי היהודים מאנגליה בשנת 1290, ואחרי גירוש מאה אלף יהודי צרפת בשנת 1306 בהוראתו של מלך צרפת פיליפ הרביעי, שהפקיע את כל רכושם וגבה את ההלוואות שהיו חייבים להם עבור עצמו, ואחרי גירוש היהודים או שריפתם בעקבות מגפת הדבר ב1348 ברחבי אירופה, ואחרי ההמרה ההמונית הכפויה בספרד בשנת 1391 ואחרי גירוש יהודי ספרד ללא כספם ורכושם בשנת 1492, גירוש שאבד בו שליש מעם ישראל, ואחרי ההמרה ההמונית הכפויה של עשרות אלפי יהודים בפורטוגל בשנת 1497, ואחרי הרצח ההמוני בליסבון של אלפי יהודים בשנת 1507 ⁷⁴ – וקידוש השם של שלמה מלכו ב1532 - תחושת סבל הגלות, עומק הטראומה של גודל האבדן, עומק תחושת העוול והרצון לנקמה, ועומק הציפיה לגאולה, הביאו לפתיחת אפיקים בלתי צפויים הקשורים בהתחדשות הנבואה ואופקים חדשים בספרות הקבלית שנקשרה למלאכים ומגידים ולקול השכינה, מזה, ולתקוות משיחיות בלתי צפויות ולקולו של המשיח, מזה.

השכינה לא נותרה עוד רק כדמות ספרותית-מדרשית-ליטורגית-אגדית-מיסטית-הלכתית, של הדמיון המיסטי הקבלי, הקשור במחזור ריטואלי שבו נאמר כל פעם מחדש לפני התפילה ולפני הלימוד “למען ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה”, אלא הפכה במפתיע מקול אלוהי כתוב בספרות המדרש והקבלה, לקול אלוהי מדבר בחוגי המקובלים, שהעידו על כך בספרות המיסטית האוטוביוגרפית שכתבו בדורות אחרי גירוש ספרד ועד לזמנם של רמח“ל והבעש”ט. הקבלה השפיעה על חידוש הנבואה והכירה בנוכחותם של קולות אלוהיים מדברים בדמות מלאכים מגידים במציאות האנושית הקשה בהווה. השכינה הפכה מנוכחות אלוהית כתובה, שמדברים עליה או לומדים את דבריה, לנוכחות אלוהית נקבית חיה ומדברת אל השומעים, בעולמו של אחד מגדולי הרבנים, הפוסקים וכותבי ההלכה במאה ה-16, רבי יוסף קארו (1575–1488).

ר' יוסף קארו שנולד בספרד וברח לפורטוגל בשנת 1492, ממנה נמלט בילדותו עם משפחתו לאימפריה העות’מנית, זכה לגילוי שכינה או לשמיעת קול השכינה המדבר בפיו בגוף נקבה, בחג השבועות, חג חידוש הברית בשנת 1533, ביום שהגיעה אליו הבשורה המרה בדבר מותו הנורא של חברו הצעיר, המקובל שלמה מלכו (1532–1500), שטיפח תקוות משיחיות בדבר קידום הגאולה במקומו ובזמנו אשר חרגו בשל נסיבות חייו יוצאות הדופן, מכל מה שקדם לו ומכל מי שקדם לו. מַלְכּוֹ, שבחר את שמו בעקבות הפסוק המשיחי שנזכר בראשית הדיון כמוסב על השושלת המשיחית הנצחית של בית דויד: ‘[מַגְדִּיל] יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם’. (תהלים י"ח, נא), המוכר בטעות בשם מולכו, היה בן אנוסים פורטוגזי שנולד בשם דייגו פירס (דיוגו פירש) שחזר ליהדותו באמצע שנות העשרים לחייו, אחרי שכיהן במשרה בכירה כשופט בחצר מלך פורטוגל, עזב את פורטוגל ונתפס בידי האינקוויזיציה הקתולית, שלא התירה לנוצרים החדשים האנוסים לחזור ליהדותם. מלכו נשרף חי על המוקד בעיר מנטובה שבאיטליה, בנובמבר, אחרי שניתנה לו רשות יוצאת דופן בידי הכנסייה לחזור בו מיהדותו החדשה ולשוב לדת הנוצרית שאליה נולד ולרדת מהמוקד, בשל מעמדו הקודם בחצר מלך פורטוגל, והוא סירב להינצל והעדיף למות על קידוש השם כיהודי בחודש נובמבר שנת 1532.⁷⁵

הודעה מרה זו על מותו הנורא של חברו המקובל - שתקוות משיחיות רבות נתלו בו בשל יכולתו לפנות לאפיפיור ולקיסר האוסטרי הקתולי מבית האבסבורג ולהציע בפניהם תכניות חסרות תקדים במאבקם באימפריה העות’מאנית, בתוקף הבנתו הפוליטית ומעמדו הקודם בחצר מלך פורטוגל - אשר הגיעה אל קארו בערב חג השבועות –בזמן שאסור להתאבל בו על פי המסורת היהודית - יצרה דיסוננס קוגניטיבי עמוק בין האבל העמוק על חברו שנשרף על המוקד, ובין שמחת חג השבועות שבו מעטרים את הכלה, השכינה, לקראת כלולותיה.

חג השבועות נחשב במסורת הזוהר, כמתואר לעיל, כמועד משמח ביותר שכן הוא ערב חג הכלולות בין השכינה והקדוש ברוך הוא, בין התורה שבעל פה לתורה שבכתב, המשחזר את מעמד סיני ואת הברית הנצחית שנכרתה בין הקב"ה וכנסת ישראל, לפי המסורת הקבלית המדרשית הקושרת את מעמד סיני בשיר השירים ובחגיגת כלולות.⁷⁶ הפער הנורא בין שמחת החג כליל כלולות בנוסח המקובלים המשחזר את מעמד סיני וחידוש הברית, ובין זוועת האבל על מלכו שנשרף על קידוש השם, עובדה שהגיעה לידיעתו של קארו בחג שאסור להתאבל בו, העיר ברוחו של קארו את “גילוי השכינה” או את התחדשות הדיבור האלוהי בליל שבועות, ליל חידוש הברית, ליל הייחוד והדביקות בין השכינה לקדוש ברוך הוא, הבאים בברית הנישואין שבין האל, נותן התורה שבכתב, לעמו, כנסת ישראל, הארצית והשמימית, מקבלת התורה ויוצרת התורה שבעל פה.

בחג שבועות לפי המסורת המיסטית והקבלית מתחדשת הברית הנצחית בין התורה שבכתב, שניתנה לכנסת ישראל, כתורה נצחית בברית סיני בחג השבועות, לתורה שבעל פה, המתחדשת, נמסרת ונוצרת בידי כנסת ישראל-השכינה, במהלך הדורות, כ’דברים חדשים עתיקים'.

קול השכינה, הכלה, העטרה, בת ציון הגולה שעטרתה נפלה, קול המשנה, שהוא קול השכינה החובקת אשפתות וקולה של האם המייסרת, שדיבר מגרונו של ר' יוסף קארו כרגע נבואי של דיבור אלוהי חי, בליל חג השבועות בשנת 1533 בניקופול (Νικόπολις), באימפריה העות’מאנית, על פי עדות חבריו שהיו שותפים ללימוד ליל שבועות בביתו, לפי מסורת הזוהר, דיבר בלשון העברית בגוף נקבה, בקולה של בת ציון האבלה ממגילת איכה, המתארת עצמה בדמות כלה שעטרתה הושלכה, על-פי עדותו של חברו המקובל ר' שלמה אלקבץ. אלקבץ, כנזכר לעיל, הוא המחבר של הפיוט הנודע ‘לך דודי לקראת כלה’, העוסק בהעלאת השכינה בקבלת שבת מ’הַהֲפֵכָה' או מבור שבייה בעמק הבכא, בו היא כלואה בשאר ששת ימי השבוע, ובגאולתה בידי בן ישי בית הלחמי.

ר' שלמה אלקבץ תיאר באיגרת ששלח לחבריו המקובלים בקהילות יהודיות שונות באימפריה העות’מנית, שאותה מצטט רבי ישעיה הלוי הורוביץ בספרו, שני לוחות הברית (1649), במסכת שבועות, את אירוע התגלות השכינה, שאותו חווה יחד עם ר' יוסף קארו בליל שבועות בשנת 1533, בניקופול, כצירוף של שחזור רגע החורבן ורגע מעמד סיני. קול השכינה שבקע לפתע מגרונו של ר' יוסף קארו, אותו מתאר אלקבץ כעד נוכח ששמע את הַקּוֹל מִדַּבֵּר שנשמע למשה באהל מועד מעל לכפורת מבין שני הכרובים (במדבר ז, פט), ביום חנוכת המזבח במשכן.

הדיבור האלוהי הבלתי צפוי, הציג עצמו בראשית התגלותו לאזני הנוכחים בתיקון ליל שבועות, בגוף נקבה, כבת ציון הגולה ממגילת איכה, המושלכת בעפר וחובקת אשפתות, זו שנפלה עטרת ראשה ואין לה מנחם, המתייסרת בייסורים שאין להם שיעור ומגלמת את סבל הגלות והחורבן, כמתואר במגילה. דיבור זה מפי השכינה הוא קול התורה שבעל פה, או קולה של המשנה, הנוצר בבית מדרש כאמור, “כל מקום ששלושה לומדים שכינה ביניהם”. הַקּוֹל מִדַּבֵּר הוסיף את אזכור מעמד סיני שחל בחג השבועות, וסיים בחובת העלייה לארץ ישראל לשם גאולת השכינה:

“דעו לכם כי הסכמנו החסיד (רבי יוסף קארו) נר”ו (נטרי רחמנא ופרקי= ישמרנו האל ויצילנו) ואני עבדו ועבדכם מהחברים, לעמוד על נפשנו ליל שבועות ולנדוד שינה מעינינו […] ובעת שהתחלנו ללמוד המשנה ולמדנו ב' מסכתות, זיכנו בוראנו ונשמע את הַקּוֹל מִדַּבֵּר [במדבר ז פט] בפי החסיד נר"ו, קול גדול בחיתוך אותיות, וכל השכנים היו שומעים ולא מבינים. והיה הנעימות רב, והקול הולך וחזק, ונפלנו על פנינו ולא היה רוח באיש לישא עיניו ופניו לראות מפני רוב המורא והפחד. והדיבור ההיא מדבר עמנו. והתחיל ואמר:

‘שמעו ידידי המהדרים מן המהדרים, ידידי אהובי שלום לכם, אשריכם ואשרי יולדתכם, אשריכם בעולם הזה ואשריכם בעולם הבא, אשר שמתם על נפשכם לעטרני בלילה הזה, אשר זה כמה שנים נפלה עטרת ראשי ואין מנחם לי⁷⁷ ואני מושלכת בעפר חובקת אשפתות.⁷⁸ ועתה החזרתם עטרה ליושנה. התחזקו ידידי התאמצו אהובי שמחו ועלצו ודעו כי אתם מבני עליה. וזכיתם להיות מבני היכלא דמלכא, וקול תורתכם והבל פיכם עלה לפני הקדוש ברוך הוא ובקע כמה רקיעים וכמה אוירים עד שעלה. ומלאכים שתקו, ושרפים דממו, והחיות עמדו⁷⁹ וכל צבא מעלה והקדוש ברוך הוא שומעים את קולכם. והנני המשנה האם המייסרת את האדם באתי לדבר אליכם. ואם הייתם עשרה הייתם מתעלים יותר ויותר. אבל עם כל זה נתעליתם, אשריכם ואשרי יולדתכם ידידי אשר נדדתם שינה מעיניכם. ועל ידיכם נתעליתי הלילה הזה, ועל ידי החברים אשר בעיר הגדולה עיר ואם בישראל. ואין אתם כאותם השוכבים על מטות שן שינה שהיא אחד משישים במיתה, וסרוחים על ערסותם. ואתם נדבקתם ביהו“ה והוא שמח בכם. לכן בניי התחזקו ואמצו ועלצו באהבתי בתורתי ביראתי. ואלו הייתם משערים אחד מאלף אלפי אלפים וריבי רבבות מהצער אשר אני שרויה בו, לא הייתה נכנסת שמחה בלבבכם ולא שחוק בפיכם, בזוכרכם כי בסיבתכם אני מושלכת בעפר. לכן חזקו ואמצו ועלצו בני ידידי המהדרים, ואל תפסיקו הלימוד, כי חוט של חסד משוך עליכם, ותורתכם ערבה לפני הקב”ה. לכן עמדו בניי ידידי על רגליכם והעלוני, ואמרו בקול רם כיום הכיפורים, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. ועמדנו על רגלינו וקטרי חרצינו משתרין. [ופרקי רגלינו רועדים על פי ספר דניאל] ואמרנו בקול רם ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כאשר נצטווינו. וחזר ואמר: "אשריכם בני, שובו אל לימודכם ואל תפסיקו רגע, ועלו לארץ ישראל, כי לא כל העתים שוות, ואין מעצור להושיע ברב או במעט, ועיניכם אל תחוס על כליכם, כי טוב הארץ העליונה תאכלו, ואם תאבו ושמעתם טוב הארץ ההיא תאכלו. לכן מהרו ועלו, כי אני המפרנסת לכם ואני אפרנסכם, ואתם שלום ובתיכם שלום וכל אשר לכם שלום, ה’ עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום […]ודעו כי אתם מבני עליה […] ואתם מתדבקים בי, וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא נתן רשות לעין לראות, הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת“. את כל הדברים האלה דיבר אלינו ושמעה אוזנינו…וכולנו געינו בבכייה מרוב השמחה וגם בשמענו צרת השכינה בעוונותינו וקולה כחולה המתחננת אלינו”.⁸⁰

אלקבץ ממשיך ומתאר את גילוי השכינה בפיו של ר' יוסף קארו, שחזר וארע בלילה השני של חג שבועות, המתואר כחידוש מעמד סיני שבו ההר בער באש ומצטט את דברי השכינה החוזרים ומאשרים את התפקיד של המקובלים בגאולת השכינה:

“אשריכם ידידים אשריכם המעלים אותי…אל תראו מחרפת אנוש ומגידופם אל תחתו כי אתם המעלים לכנסת ישראל ודעו כי אתם מבני עליה […] ואתם מתדבקים בי, והכבוד חופף על ראשיכם וחוט של חסד משוך עליכם. ואלמלא ניתן רשות לעין [לראות], הייתם רואים האש הסובבת הבית הזאת. לכן חזקו ואמצו ואל תפסיקו הקשר להעלותני ואמרו בקול רם, שמע ישראל וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כביום הכיפורים”.⁸¹

ר' יוסף קארו ור' שלמה אלקבץ והמקובלים האחרים בני המאה השש-עשרה, שחיו בגלות באימפריה העות’מנית, אחרי גירוש ספרד, שמעו דברים נוקבים אלה מפי המשנה-השכינה, שדיברה מגרונו של קארו, וקמו ועלו לארץ ישראל בשנת 1535 (שכן ארץ ישראל הייתה חלק מהאימפריה העות’מנית משנת 1517). מקובלים אלה ייסדו את עיר המקובלים, צפת, למען העלאת השכינה המושלכת בעפר, שצירפה בין העלאתה מאשפתות, לעלייתם לארץ הקודש.⁸² השכינה סיימה את דבריה הדרמטיים ואמרה את משפט המפתח שבו הגולים המצפים לגאולה הפכו לגואלים, ואילו זו שתקוות גאולה נתלתה בה, הפכה לנגאלת בידי הגולים: “כולכם מתעלים לפני ה' והוא מתקדש בכם ועל ידכם תתקומם ותתרומם כנסת ישראל וזה שנאמר נפלה ולא תוסיף קום, לא תוסיף קום מעצמה אלא על ידי המעלים והמייחדים אותה עם דודה”.⁸³

‘בני היכלא דמלכא’ שאליהם פונה השכינה, המציגה את עצמה בפיו של ר' יוסף קארו, כמשנה וכבת ציון ממגילת איכה, המושלכת בעפר וחובקת אשפתות, הם חבורת בני העלייה ש’מעמידים' את העולם הזה באמצעות דבקותם בעולם העליון ומסירותם לגאולת השכינה, בדומה לחבורת רבי שמעון בר יוחאי בספר הזוהר שהתחברה כדי לחבר חיבור בין שמים וארץ, בין קודשא בריך הוא ושכינתיה, וכדי לחבר חיבור הולך ונמשך בחבורה, חיבור של חבורת הזוהר הממשיכה את חכמת הנסתר ממרומים בלימוד בחבורה, המתחברת כדי לחבר בין הנפרדים על ידי חיבור חדש-עתיק, הוא ספר הזוהר. בהמשך דבריו, הקול המדבר שכונן חבורה מיסטית זו, המחברת בלימודה בין החתן לכלה או בין הקב"ה לשכינה, או בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, בליל חג השבועות, הציג את עצמו בפני ראש החבורה, ר' יוסף קארו, שהמשיך לשמוע את קולו ולרשום את דבריו כל ימי חייו, בשלל שמות, ביניהם: המשנה, הנשמה, האם המייסרת והמלאך הגואל: ‘אני אני המשנה המדברת בפיך […] אני האם המייסרת, אני המלאך הגואל’ (בראשית מח, טז),⁸⁴ [המשתנה מזכר לנקבה ולהפך, כאמור בזוהר], ‘אני אני המשנה המדברת בפיך, אני נשמתא דמשנה, דאנא ומשנתא ואנת מתיחדין כחדא’. [תרגום: אני נשמת המשנה, שאני והמשנה ואתה מתייחדים כאחד]. דיאלוג זה בין קול אלוהי, ההופך טקסט כתוב (המשנה, המכונה כידוע תורה שבעל פה) לקול מדבר, בפיו של איש ההלכה הנודע שהיה גם מקובל, חוצה גבולות ומגדרים, המציג את עצמו בשם המלאך הגואל, קול דודי, ‘האם המייסרת את האדם’, התורה, כנסת ישראל הגולה, העטרה ו’השכינה', עיצב את המסורת הקבלית מהמאה השש-עשרה עד למאה העשרים. הקול האלוהי שקארו שמע, שב וחזר על תביעתו הטוטאלית לדביקות: ‘בכל מקום שתהיה לא תפריד מחשבותיך ממני […] כי תהיה מחנה שכינה והשכינה תדבר בפיך.’⁸⁵

גאולת השכינה הייתה תלויה במיקוד המחשבה באהבת האל (‘ישקני מנשיקות פיהו’), בלימוד ללא הרף ב’תורתי משנתי ויראתי‘, כדברי השכינה לר’ יוסף קארו במגיד מישרים, ובדבקות מתמדת באותיות התורה ובעולם הספירות (כ"ב אותיות יסוד ועשר ספירות בלימה'), ברוח המסורת הקבלית, המצרפת בין מקורן האלוהי האין-סופי של האותיות, שנאצלו מרוח אלוהים, ונודעו בתורה שבכתב, לגילוין היוצר ברוח האדם נטולת הגבולות, הדבקה במקור האותיות וממשיכה ומצרפת אותן מחדש בהשראה יוצרת ומחברת את התורה שבעל פה.

תביעה זו של השכינה, “בכל מקום שתהיה לא תפריד מחשבותיך ממני […] כי תהיה מחנה שכינה והשכינה תדבר בפיך,” שנאמרה לר' יוסף קארו לבדו, כמתועד ביומנו המיסטי, מגיד מישרים, עשרות פעמים, אומצה בידי מייסד החסידות, ר' ישראל בעל שם טוב (1760–1668), כהנחיה גורפת לכל חסידיו, אחרי שקרא במהדורה המודפסת של מגיד מישרים - שראתה אור לראשונה בלובלין בשנת 1646 ושבה ונדפסה במהדורות רבות, למרות שהמחבר שהלך לעולמו בשנת 1575 מעולם לא התכוון להוציא לרשות הרבים את חוויותיו המיסטיות - הטמיע אותה בתודעתו, כאילו אליו, אל ישראל בן אליעזר בעל שם טוב, דיברה השכינה ובו היו הדברים אמורים.⁸⁶

ר' ישראל בעל שם טוב טען באיגרת הקודש, שלמד מפי המשיח, אתו דיבר ב’עליית נשמה' שערך בראש השנה 1746, כשעלה ב’עמוד האמצעי' מהעולם הארצי לעולמות עליונים, בשל שורה של עלילות דם בממלכת פולין-ליטא שהסתיימו בהמרה כפויה ובהוצאה להורג, ש“בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות”,⁸⁷ כמצוטט להלן, והוסיף שהשכינה, ‘עולם הדיבור’, נמצאת בכל אחת מאותיות הדיבור בלשון הקודש, המדוברת בפיו של כל אדם מישראל. עוד הוסיף ש’כל אחד ואחד מישראל הוא אבר מאברי השכינה‘. הבעש“ט חזר ואמר לבני חבורתו: ‘וצריך לשמוע בכל תיבה כל מה שאומר, שהשכינה, עולם הדיבור, מדברת’.⁸⁸ כלומר, עולם המושגים המיסטי המרחיב על המשיח, אתו דיבר הבעש”ט בזמן ‘עליית נשמה’ שערך ולמד ממנו את סוד האותיות, והשכינה, אותה כינה הבעש"ט בשם ‘עולם הדיבור’ וקבע שהיא עשויה לדבר בפיו של כל אדם, המצויים כישויות אלוהיות על-זמניות בשמים, ונודעים במסורת המיסטית הכתובה במדרשי הגאולה ובספרות הקבלה, זכה לתחייה מחודשת כהויה חיה בתודעתם של ר’ יוסף קארו ור' ישראל בעש“ט בשעה שהטקסט המקודש הפך לקול המדבר אליהם, ונשמע להם באזני רוחם. הם שמעו את המשיח והשכינה מדברים עמהם במישרין בשמים ובארץ וכתבו את אשר שמעו ביומן פרטי או באיגרת פרטית לעצמם או לקרוביהם. כך סיפר הבעש”ט לגיסו המקובל ר' גרשון מקוטוב, איש הקלויז בברודי, שעלה לארץ ישראל על חלום שחלם בהקיץ בהשראת דברי הזוהר על המשיח בהיכל קן ציפור ובהשראת דברי היכלות רבתי על סמאל וגזרות השמד, שצוטטו לעיל:

כי בראש-השנה שנת תק“ז עשיתי השבעת עליית הנשמה כידוע לך וראיתי דברים נפלאים במראה מה שלא ראיתי עד הנה מיום עמדי על דעתי ואשר ראיתי ולמדתי בהעלותי לשם בלתי אפשרי לספר ולדבר אפילו פה אל פה אך בחזירתי לגן עדן התחתון ראיתי כמה נשמות החיים והמתים הידועים לי ושאינם ידועים בלי שיעור ומספר ברצוא ושוב לעלות מעולם לעולם דרך העמוד הידוע ליודעי ח"ן [חכמת הנסתר] בשמחה רבה וגדולה אשר ילאה הפה לספר וכבד אוזן הגשמי לשמוע […] וראיתי במראה כי הס”ם [סטרא מסאבותא] עלה לקטרג בשמחה גדולה אשר לא היה כמוהו ופעל פעולותיו גזרות שמד על כמה נפשות שיהרגו במיתות משונות ואחזתני פלצות ומסרתי ממש נפשי ובקשתי ממורי ורבי שלי (אחיה השילוני) שילך עמי כי סכנה גדולה לילך ולעלות לעולמות העליונים כי מיום היותי על עמדי לא עליתי בעליות גדולות כמוהו ועליתי מדרגה אחר מדרגה עד שנכנסתי להיכל משיח ששם לומד משיח תורה עם כל התנאים והצדיקים וגם עם שבעה רועים ושם ראיתי שמחה גדולה עד מאד. ושאלתי את פי משיח אימתי אתי מר והשיב לי בזאת תדע בעת שיתפרסם לימודך ויתגלה בעולם ויפוצו מעינותיך חוצה מה שלמדתי אותך והשגת ויוכלו גם המה [תלמידיו] לעשות יחודים ועליות כמוך […] אז יהיה עת רצון וישועה'…

אך זאת אני מודיעך והשם יהי' בעוזרך לנוכח ד' דרכך ואל יליזו, ובפרט בארץ הקדושה בעת תפלתך ולמודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין ליחד שם, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלקות ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה ואחר-כך מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשים תיבה ומתייחדים יחוד אמתי באלהות ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים ונעשים שמחה ותענוג גדול לאין שיעור בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות וכל שכן במעלה העליונה הזאת, ובודאי ד' יהי' בעוזרך ובכל אשר תפנה תצליח ותשכיל תן לחכם ויחכם עוד. וזה המראה היה בהקיץ ולא בחלום, במראה ולא בחידות.⁸⁹

מייסד החסידות ששמע את המשיח באזני רוחו בעליית נשמה שערך בראש השנה 1746 בעקבות עלילות דם והוצאה להורג של מקדשי השם, שבה דיבר הן עם המשיח הקדוש, הן עם סמאל הרשע, וקרא בדברי השכינה לר' יוסף קארו ביומנו “מגיד מישרים”, חולל מהפך דרמטי – את מה שאמר לו המשיח בדבר חיוניות הפצת תורת הלשון המשיחית (בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות) יישם דבר יום ביומו ואת מה שאמרה השכינה לר' יוסף קארו כהנחיות מיסטיות על דבקות בשכינה ועל חובת העלאתה מבור שבייה, שנאמרו רק לקארו לבדו, ותבעו ממנו סגפנות, ביטול היש, השתוות (שוויון נפש מוחלט לכל ענייני העולם הזה), התבוננות ודבקות בלתי פוסקת בשכינה באמצעות מחשבה מתמדת אודותיה, אמר ר' ישראל בעל שם טוב כהנחיות יומיומיות לכל תלמידיו ולכל חסידיו. תלמידי הבעש"ט ותלמידי תלמידיו, העלו את דבריו על הכתב בעשרות ספרים והביאו את דבריו על השכינה המכוונים לכל אדם, במאות רבות של ציטוטים. כך למשל נאמר בשמו: “כי לא בשמים היא שכינת עוזו שהקדוש ברוך הוא השרה שכינתו בתוכנו, בפי פיות עמו בית ישראל כמאמר הזוהר הקדוש מלכות פה, שהשכינה שורה בתוך פיו של אדם”.⁹⁰

"ויחשוב שעולם הדיבור מדבר בו עולם גדול כזה שבו נבראו כל העולמות… ועל ידי זה יחשוב בתפארתו יתברך. כל חיות העולמות הוא מהדיבור והדיבור הוא עולם היראה, וכביכול שכינה מצמצמת את עצמה ושורה בדיבורו בפיו, ככתוב בספר יצירה קבען בפה. ואם הדיבור כך הוא, מה הוא עולם המחשבה.. יחשוב שעולם הדיבור מדבר בו וזולתו אי אפשר לדבר.⁹¹

“כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר ‘אדוני שפתי תפתח’ השכינה מתלבשת בו ומדברת בו הדיבורים.”⁹²

אך הכלל הוא אם אדם חושב שהדיבור אינו מדבר כלל אלא השכינה מדברת מתוך גרונו הנקרא עולם הדיבור, כי כידוע…ובאמת גלות השכינה, רוצה לומר הדיבור הוא בגלות."⁹³

באמצעות עולם המושגים הקבלי הסגפני התובע את העלאת השכינה באמצעות ביטול היש ודבקות באותיות לשון הקודש, שהתחדש ברוחו של מייסד החסידות, שהפנה עולם מושגים זה לכל אדם מישראל, בשעה שפענח את עומק מבעיו של הטקסט המצוי בבסיס היצירה הקבלית על ריבוי משמעויותיו, ולמד ממנו במפורש ובמרומז על קיומם של עולמות רבים נסתרים מהעין, הנגלים למעיין המתחקה אחר מהותה הרוחנית של ההוויה ויסודותיה הנצחיים הקשורים בדיבור האלוהי ובאותיות שפת הקודש, שחרר הבעש“ט את מאזיניו מסבל הגלות ומכבלי הגשמיות, ופתח בפניהם אופקים חדשים. מאזיניו וקוראיו של הבעש”ט – שייחדו מקום מרכזי ל’התבוננות' ב’שכינה – עולם הדיבור‘, ל’דבקות’ בלתי פוסקת בשכינה, ל’ייחוד השכינה‘, לריכוז מחשבתם בשכינה עולם הדיבור, להפיכת עצמם למשכן לשכינה, להעלאת השכינה, לגאולת השכינה, ל’העלאת ניצוצות’ ול’התבוננות' בלשון הקודש ובאותיות עולם הדיבור – שיש בכל אחת מהן כדברי המשיח לבעש"ט: ‘עולמות, נשמות ואלוהות’ – הפכו ממעונים חסרי ישע הנמצאים בגלות המרה, ל’בני העולם העליון', שהעולם הזה, במנותק ממקורו האלוהי, אינו אלא ‘גרגיר חרדל’ חסר חשיבות בעיניהם והם שווי נפש לחלוטין כלפיו.

משעה שמעשי האדם ומחשבותיו הופקעו מגבולות העולם הזה בתורתו של ר' ישראל בעל שם טוב והפכו לחלק ממארג עולמות נסתרים הנודעים בשפה – ‘השכינה, עולם הדיבור’, ‘עולמות נשמות אלוהות’, ניצוצות, ספירות, אותיות רוחניות, ‘ל"ב נתיבות פליאות חכמה’ - קיבלו על עצמם תלמידיו להתבונן באמיתוּת המציאות האלוהית מבעד ללבושה הגשמי, שאינו אלא אפס ואין ללא הכרה בחיות האלוהית הנצחית והאינסופית השופעת בו והמתנה את קיומו. חסידי הבעש“ט קיבלו על עצמם לקיים דיאלוג יוצר עם אינספור המשמעויות הגנוזות בטקסט המקודש, המתפרש מחדש בקריאתו הקבלית, מעבר לחד-משמעותו של הפשט. בתורתו של מייסד החסידות האדם נקרא לשאוף להיות בדבקות עם השכינה כל העת, כלומר, למקד את כל מעייניו בעולם הסמוי מן העין, הקשור בנוכחות האלוהית בהוויה הנקראת שכינה, עטרה, כנסת ישראל, עולם החירות, עולם הדיבור ועולם הלימוד בתורה שבעל-פה, וקשור בעולם הספירות ובקב”ה, באילן הנשמות בגן עדן, בניצוצות ובהיכלות עליונים, במשיח ובאותיות לשון הקודש. כל רגע שאדם מצוי במצב דבקות בשכינה, עולם החירות ועולם הדיבור, הוא מסייע לה לנצח במאבק הקוסמי הבלתי פוסק בין גלות לגאולה, בין טומאה לקדושה, בין פירוד לייחוד ובין שעבוד לחירות, והוא מקדם את ביאת המשיח, היכול לבוא רק כשהשכינה תיגאל משביה באמצעות הדבקות של הלומדים, המעלים אותה מעמק הבכא ומן ההפכה בכוח ייחודיהם, ורק כאשר תשוב ותתייחד עם דודה, בעזרתם.

תלמידי הבעש“ט חזרו ואמרו בשמו פעמים רבות: ‘שעיקר עסק התורה והתפילה תהיה לייחד השכינה עם דודה’.⁹⁴ התנאי לתודעת הדבקות בשכינה ולאפשרות לייחד אותה עם הקב”ה, היא היכולת לנקוט עמדה של שוויון-נפש גמור ביחס לקיום הגשמי בגלות, הקשור ב’סמאל הרשע שרה של רומי‘, בכוחות הטומאה, ההרס והחורבן, בלילית ובעולם השדים, בנוקבא דתהום רבא, בקליפות, בשטן, בגיהינום, בארץ מאפליה, ב’רומי הרשעה’, בעמלק ובאדום. ביטוי לעמדת מוצא זו ניתן בחתירה מתמדת להשגת ‘מידת ההשתוות’, ל’ביטול היש‘, להפיכת היש לאין, ול’הפשטת הגשמיות’, שכן כאמור ‘לפי מחשבתו של אדם כך יש עולמות למעלה ממנו’.

בעולמו של קארו כמו בעולמו של הבעש“ט מתחולל מאבק קוסמי כל הזמן בין הטומאה לקדושה או בין הגלות לגאולה, בין החורבן לבניין ובין הפירוד לייחוד, כלומר, אין מרחב ניטראלי, הסחת הדעת מדבקות בשכינה-כנסת ישראל השמימית, גורמת לחורבן ולהריסה, להעמקת הגלות, להפרדת העולמות ולנפילתה של כנסת ישראל השמימית והארצית בידי רודפיה. כך אומרת השכינה לקארו בלשון נחרצת: ‘שאין לך להפסיק הקשר והדבקות של הש"י והרהור בתורתי אפילו רגע, שאם תפסיק אפילו רגע חס וחלילה השכינה נופלת ואוי לו ולרוע מזלו מי שגרם חורבן על העולמות כולם ונפשו ורוחו ונשמתו יחרבון […] שברגע שאתה מפסיק מלהרהר בדברי תורה אתה גורם חס וחלילה נפילת כנסת ישראל’.⁹⁵ ‘הזהר בי ובתורתי ובמשניותיי להרהר ביום תמיד לא תפסיק רגע, כי כבר אתה יודע כי אמרתי לך כמה פעמים שכמה עולמות אתה בונה בשעה שאתה מהרהר במשניות ובשעה שאתה פוסק כמה עולמות אתה מחריב’.⁹⁶ בדברי השכינה לקארו, שאינם משאירים כאמור תחום ניטראלי אף לא לרגע, הלימוד הבלתי פוסק נקשר בדבקות ובבניין העולמות שבהם מלים אינן משקפות תמונת מציאות ואינן אחוזות במה שהן מורות עליו בעולם, אלא להפך הן בונות מכלול מחשבתי לשוני בלתי תלוי בעולם הנגלה, ויוצרות מציאות חלופית בעולם הנעלם המצוי בלשון. המאבק בין הוראתן הגשמית השגורה של מלים המתארות מציאות הכבולה בעולם החושים (גלות), לבין מלים יוצרות מציאות חלופית הנבראת במחשבה (גאולה), נקשר במאבק השמימי בין גלות לגאולה. הבעש”ט, בדומה לקארו, שאמר במגיד מישרים: ‘כי כל עוד שבשום רגע אתה מפריד מחשבותיך מיראת ה’ ותורתו ועבודתו הרי אתה מבטל הייחוד' (פ' בשלח), ביטל אף הוא את התחום הניטראלי ואמר בעניין החיוב המתמיד להיות בדבקות: ‘כי כאשר האדם מפריד את עצמו מהשם יתברך מיד הוא עובד עבודה זרה ולא יש דבר ממוצע, וזה וסרתם ועבדתם [אלהים אחרים]’.⁹⁷

מורי החסידות הפכו את העולם האלוהי הנעלם, שהתחלק בספרי המקובלים לקדוש ברוך הוא ולשכינה, לנמצא בפיו, במחשבתו, בתודעתו, בזיכרונו ובדיבורו של כל אדם דובר עברית ואוהב חירות, בכל הנוגע ל’שכינה עולם הדיבור‘. השכינה ‘עולם הדיבור’ ו’עולם החירות’, נתפשה כביטוי לנוכחות האלוהית בתודעה ובהוויה, וכגורם המאחד בין כל קהילות ישראל הלומדות, מברכות, מתפללות, מקדשות, קוראות וכותבות בלשון הקודש ומייחלות להשתחרר משעבוד לחירות, לעבור מדומיה כנועה לדיבור חופשי ולצאת מגלות לגאולה.

השכינה נקשרה לעולם הדיבור האלוהי הבורא, המדבר בפי האדם, ההופך את השפה למרחב של חירות יצירה אינסופית והשראה יוצרת, וליצירה לשונית חסרת גבולות המוארת באורו של ‘עולם הדיבור’ האלוהי. השכינה ‘עלמא דחירו’, נקשרה לתורה שבעל פה, המחייה את התורה שבכתב בתהליך הלימוד, הקשור תמיד בסֵפֶר, סְפַר וְסִפּוּר, באותיות ומסְפרים, בדיבור ובקריאה, בהאזנה ובעיון, ויוצרת אותה ומנכיחה אותה מחדש בקהל הלומדים בבחינת שתי וערב. השכינה נקשרה ליסוד הכפול: לזה השומר את התורה שבכתב אותה קיבלה כנסת ישראל המיוצגת על ידי השכינה, הכלה, במעמד סיני בחג השבועות, מידי דודה, אהובה, החתן, בשפה הכתובה בלשון הקודש, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע, בבחינת תשתית חוטי השתי העתיקים הקבועים, ולזה היוצר מחדש בשפה העברית שבה “בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות”, ולכל מילה יש אינספור משמעויות, משום שיש לכל מילה וביטוי אינספור פירושים, בבחינת ‘שבעים פנים לתורה’, המכוננים בצירופם את התורה שבעל פה, בבחינת תערובת חוטי הערב המתחדשים ומתווספים בכל דור ודור, תוך כדי לימוד מעמיק, חוקר, מחבר, מפרש ומצרף של התורה שבכתב.

לתפישת השכינה כביטוי לעושר האינסופי היוצר של ‘עולם הדיבור’, עולם הלימוד הקשור באותיות לשון הקודש הבוראות והאינסופיות, ברוחניות הפנימית שבאותיות שנאצלו מהאל בתהליך הבריאה, וב’עולם החירות', עולם הבחירה, ההשראה וחופש היצירה, הקשור בחכמת הנסתר, המחייה את העתיק ומקדשת את המתחדש, הייתה חשיבות רבה בקהילה היהודית הגולה, שנשללה ממנה כל חירות אחרת בכל ממד אחר בחייה, מלבד חירות הלימוד, ההוראה, ההעמקה, החקירה, הפירוש, הדרוש והיצירה. אותו מרחב של חופש יצירה שאיחד את כל קהילות ישראל, היה מזוהה עם השכינה משום שאותיות לשון הקודש היו מסורות בשווה לכל אדם קורא עברית ודובר עברית, קורא בתורה שבכתב, שניתנה כמתת אל בעבר הרחוק, וממשיך ליצור מתוכה את התורה שבעל פה או את דבר השכינה, בלשון הקודש, כשהוא מחייה בלימודו הן את מקורה האלוהי הכתוב, הן את התחדשותה היוצרת בעולם החירות, עולם הדיבור, הוא עולם השכינה, או עולם היצירה האינסופית בנגלה ובנסתר, הפורצת גבולות להלכה ולמעשה.

“ועניין הדביקות בו יתברך הוא על ידי אותיות התורה והתפלה שידבק מחשבתו ופנימיותו לפנימיות רוחניות שבתוך האותיות בסוד ישקני מנשיקות פיהו דביקות רוחא ברוחא כמו ששמעתי ממורי […] והאותיות נאצלו מהשם יתברך […] כי האותיות הם סולם מוצב ארצה, גופי האותיות, וראשו, דהיינו רוחניותו ופנימיותו, מגיע השמימה […] כמו ששמעתי ממורי”.⁹⁸

הדגש הקבלי-חסידי היה ביצירת יחסי גומלין חדשים בין הגולים המצפים לגאולה, לבין השכינה האלוהית, כשבמהפך הקבלי-חסידי הלומדים, או ‘מחצדי חקלא’, קוצרי השדה בזוהר, או המקובלים והחסידים, ‘אנשי סגולתי’ או בני החבורה‘, הפכו להיות הגואלים של השכינה והיא הפכה לנגאלת בידיהם. החידוש היה בתפישת השכינה כ’עולם הדיבור’ המדבר בפיו של האדם, כאשר רק הוא זה היכול להוציאה בדיבורו מהכוח אל הפועל, או לחלצה מחשכת הגלות והדממה לעידן הגאולה ועולם הדיבור. כך הפך האדם הדבק בשכינה ומייחד אותה עם דודה, במחשבתו ובמעשיו, לגואל של השכינה שהפכה מכוח אלוהי לישות דוויה הנגאלת בידי אדם, מהפך שהפקיד את תהליך הגאולה בידי אדם ולא בידי שמים.

כלומר, השכינה והאדם מישראל, הרואה את עצמו כמקובל או כחסיד, המופקד על גאולת השכינה ועל ייחודה עם דודה, נמצאים כל העת ביחסי גומלין, האדם גואל את השכינה מגלותה בדיבורו, במחשבתו ובמעשיו, והיא גואלת אותו מהגלות, אחרי שהוא יגאל אותה מהַהֲפֵכָה ומישיבתה הארוכה בְּעֵמֶק הַבָּכָא. השכינה היא אופק התקווה המטמורפי בעולם החירות, שאליו האדם נשא את עיניו כשהיה מייחד ייחודים או דבק בהעלאת השכינה, בגאולת השכינה ובהעלאת ניצוצות. כאמור לעיל, היחס בין אלוהים לשכינה הוא כמו חוטי השתי הקבועים בתשתית התורה שבכתב, לחוטי הערב המתערבבים ומשתנים בתערובת התורה שבעל פה. המקובלים והחסידים ארגו את מארג השתי והערב האלוהי בתודעתם, אלא שהיא, השכינה המשתנה - השכינה “היא שושנה שמשתנה” כדברי בעל הזוהר - המגלמת את החירות וקרויה בזוהר בשם ‘עלמא דחירו’, עולם החירות, (זוהר, ח“א, צה ע”ב), כנסת ישראל, ‘עולם הדיבור האלוהי’, הייחוד והדבקות, הצדק והישועה, הגאולה והחיים, הנבראים ומתחדשים במחשבה היוצרת, הייתה בעלת חשיבות גדולה לאין ערוך מאשר הקדוש ברוך הוא, בעל הצביון הקבוע בתורה שבכתב, כי עליה, שמהותה מטמורפית מראשיתה, היו יכולים המקובלים להשפיע, את קולה יכלו להשמיע, ואותה יכלו לדמות, לגאול, לשנות וליצור כל העת במחשבתם, בדיבורם ובכתיבתם, בדמיונם ובשירתם, כשחילצו אותה מאפלת הדממה בעמק הבכא והַהֲפֵכָה, אל עולם הדיבור, בעוד שאת קול האל הנעלם והמתרחק, המסתתר בשפריר חביון במרומי הרקיע, לא היו יכולים לשמוע מחדש ולא היו מסוגלים לשנות, ועליו אי אפשר היה להשפיע. אלפי העמודים של הספרייה הקבלית והחסידית העוסקים בשכינה, שנכתבו בידי המתייסרים בחבלי הגלות בעולם הדממה והשעבוד, והמייחלים ושותפים לגאולה בעולם הדיבור והחירות, מיטיבים להעיד על כך. הבחנות אלה מצויות בכל עמוד של הספרות הקבלית החסידית, המחפשת את ההוויה האלוהית על מכלול גילוייה בכל מקום, בכל מרחב ובכל אות, בעולם שאפלת הגלות שררה בו ואור אלוהי של תקווה הקשורה בשכינה המשתנה, האיר אותו.

כפל פניה של השכינה, המתהפכת במסורת הקבלית בין הוויותיה השונות כנוכחות אלוהית מחייה וככנסת ישראל הגולה, ככלה וכגרושה, כשבת וכחולין, כגולה וכנגאלת, כסמל הגלות וכסמל הגאולה, כמלאך הגואל המתהפך מזכר לנקבה, כאהובה המתייחדת עם דודה בעת הגאולה, וכעגונה או כגרושה המתייסרת בבדידותה בבור ההפכה בעת הגלות, כענייה מרודה וכמקור שפע, כבת ציון הגולה וכאם חומלת המעלה את בניה, ככנסת ישראל השמימית, ‘עולם הדיבור’ וספירת מלכות, המזדהה עם ייסורי בניה בארץ ומצפה לגאולתה ולגאולתם, וככנסת ישראל הארצית, הדוממת בייסוריה, התולה תקוותה בשכינה, כנסת ישראל השמימית, הפך את השכינה לסמל הזדהות עתיר רבדים, המעוגן בנבכי הלשון ומבטא בתמורותיו את ניסיון הגלות המרה של כנסת ישראל מכאן ואת תקוות הגאולה הנכספת מכאן.

השכינה מתוארת בזוהר בדימויים רבים ביניהם בדמות אנדרוגינית של מלאך המתהפך מזכר לנקבה, בדמות איילה נרדפת, בדמות אלמנה חובקת אשפתות, בדמות כלה, מלכות ועטרה, ובדמות המשנה-נשמה, המגלמת הן את ניסיונו הארצי המר של העם בגלות, הן כיסופיו לגאול אותה מגלותה ולהביא לגאולתה. כך כתב המקובל ר' משה קורדובירו (1570–1522), שנמנה עם ילדיהם של בני דור הגירוש שנמלטו מחצי האי האיברי והיה אחד מראשי הקהילה הפורטוגזית בצפת, שהתמודדה באופן מתמיד עם גינויים של בני הקהילה כאנוסים, והיה תלמידו של ר' יוסף קארו, שהיה בן דור הגירוש, שהוריו נמלטו מההמרה הכפויה בפורטוגל, על השכינה, שהפכה למבע המטמורפי הנוקב של ייסוריהם ותקוותם: ‘כי המלכות היא הנטרדת עמנו, עולה עמנו ויורדת עמנו, נגאלת עמנו וגולה עמנו. והיא הדבקה תמיד עמנו, לא תיפרד בשום אופן בעולם. והיא השוכנת אתנו. אנו גורמין במעשינו יחודה או פירודה, דיניה או רחמיה, הכל מאתנו.’⁹⁹

מראשיתה כבת ציון המקוננת קינה פולחת שאין לה שומע, על עירה החרבה, ציון, ועל קהילתה שגלתה או הלכה בשבי, קהילת ציון, מראשית דיבורה הזועק במגילת איכה, בקול בכי ותחנונים נואש, על הר ציון, הר הקודש שעליו עמד המקדש שחרב – השכינה הזדהתה עם המצוקה האנושית של כנסת ישראל הגולה והמשועבדת, מכאן, ועם ‘עולם הדיבור’ הוא עולם החירות, שראשיתו ברוח אלוהים המרחפת על פני המים, ואחריתו בדיבור האלוהי המדבר בפה האנושי, מכאן. השכינה, בת ציון האלמנה, הגולה והבוכייה, שהפכה לכלה עטורת עטרה, למשנה ולתורה שבעל פה, לספירת מלכות ולמלאך המגיד המתהפך מזכר לנקבה בזוהר ובמגיד מישרים, או לאם המייסרת הנשמעת באזניו של ר' יוסף קארו, ליושבת בעמק הבכא המצויה בתוך הַהֲפֵכָה העולה מדי שבת לעיר המלוכה, בשירו של אלקבץ, ולישות המכונה ‘עולם הדיבור’ הנשמעת באזני הבעש"ט, בעולם שבו “בכל אות ואות יש עולמות נשמות ואלוהות” - הפכה לישות מטמורפית נצחית של אחדות הפכים דינאמית, שיש בה שעבוד וחירות, ירידה ועלייה, שתיקה ודיבור, נחמה וסבל, שכחה, נשייה, זיכרון וסיפור, מוות וחיים, כאב ותקווה, גלות וגאולה, עדות, דיבור, קריאה, כתיבה ויצירה, חכמת הנסתר סודות ורזים, וכלל הניסיון האנושי בעדשה נצחית, בעוד שאלוהים הזכרי, הנסתר, האל הבורא והמחוקק, הגואל והלוחם, אלוהי החוק וההיסטוריה, שרק קולו נשמע בעולם המקראי, נעלם במרומים אחרי החורבן, משעה שמקדשו חרב ועירו חרבה, וקולו נדם בפי נביאיו, נותר כישות עלומה, נצחית ובלתי משתנה, הצופה מראשית אחרית, שמתפללים אליה, אך אין היא שומעת וממתינים לפקודתה באשר למועד הגאולה המשיחי, אולם היא דוממת ומתמהמהת.

המשיח ממתין מאז ימי חורבן בית שני, מימי דור יבנה, לפקודה אלוהית לשנות את מהלך ההיסטוריה של הסבל וצער הגלות, לצאת מ’היכל קן ציפור' שהוא סגור ומסוגר בו עד לימי ‘ביאת המשיח’, כשתימלא ‘סאת הייסורים’, ולהתחיל לחולל את המפנה הדרמטי בהיסטוריה הכתובה וידועה מראש, לשפוט בדין צדק את האויבים החוטאים שהביאו להריגתם ורציחתם של כל מקדשי השם לאורך הדורות, ולנקום ברודפים וברשעים שכל מעשיהם זכורים ורשומים לפניו לדיראון עולם. הגאולה המובטחת תבוא רק לאחר הנקמה האיומה מידי שמים, שלה ייחלו דורות המעונים. השכינה לבדה נותרה כישות קרובה ומנחמת, מקשיבה ומדברת, כמקור פיוס, נחמה ותקווה, וכבת שיח בלעדית של עם ישראל בכל גלויותיו.

בשל העובדה שזהות המשיח הייתה שנויה במחלוקת עזה בין העולם היהודי לעולם הנוצרי מאז המאה הראשונה לספירה, כשהיהודים אומרים שידוע לכל שהמשיח עדיין לא בא אך הוא בוא יבוא בוודאות גם אם יתמהמה, והנוצרים אומרים שידוע לכל שהמשיח כבר בא והוא גם יחזור ויתגלה כשהיהודים יכירו באלוהותו של ישו בן מרים, ורק הם בעיקשותם ובסרבנותם הם אלה שמעכבים את הגאולה, הדיון היהודי הכתוב במשיח ובתפקידיו השונים בחזון המשיחי היה מוצנע ומוגבל ונערך בלשון רמזים. קל וחומר שנושא הנקמה המשיחית בגויים ובהורגיהם של מקדשי השם, או המחשבות בדבר משמעותה האנטינומיסטית של התורה החדשה שתתגלה בעידן המשיחי, היו טעונים זהירות יתירה, הצנעה והסתרה.

המחשבה המשיחית הפאסיבית והכנועה בהווה, והאקטיבית והמהפכנית בעתיד, עמדה על פרשת דרכים:

מצד אחד ככל שהאל הנעלם התרחק יותר וההיסטוריה הפכה לקודרת ולאפלה יותר, כך עלה יותר הצורך הדחוף בקרב היהודים החיים ‘במצולות ים הגלות’ בביאת המשיח, המגלם תקווה, עוצמה, נקמה ונחמה, והבטחת שינוי סדרי עולם שיחוללו מעבר מהפכני מגלות לגאולה. המתפללים חזרו והביעו בכל יום בתפילת שמונה-עשרה את תקוותם ותוחלתם: “את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קיוינו כל היום…”.

ומצד שני ככל שהמשיח התמהמה מלבוא והתרחק מזירת ההיסטוריה, וככל שהישועה המקווה התרחקה מהמצפים לה, וככל שהעוול היה גדול יותר והצדק היה נעדר יותר, כך גדל מספר האנשים שקיבלו על עצמם להחיש את בואו של המשיח, או לקחו על עצמם למלא את תפקידו. לכל אורך תקופת הגלות מחשבי קצים שונים, מיסטיקאים שונים, בעלי אגדה, חולמים ומקובלים שונים לא הסתפקו רק בתפילת העמידה, שבה נתנו ביטוי יומיומי לתקוותם, אלא ניסו להחיש את ביאת המשיח בדרכים שונות, בטוב וברע, כדי שיגאל את עם ישראל מחשכת הגלות ומייסוריה, ויממש את המובטח בדברי הנביא הכהן ירמיהו: “בַּיָּמִים הָהֵם וּבָעֵת הַהִיא אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בַּיָּמִים הָהֵם תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם תִּשְׁכּוֹן לָבֶטַח”. (שם, לג טו-טז). אולם חפצם לא עלה בידם והמשיח נותר כלוא בשערי רומי או סגור ומסוגר בהיכל קן ציפור בגן עדן.

בתקופות היסטוריות שונות בעקבות טראומות היסטוריות דרמטיות הכרוכות באבדן קהילות שלמות של העם היהודי, עלו מפעם לפעם דמויות שאימצו דפוסי מחשבה משיחיים הכרוכים בנקמה, בחזרה בתשובה ובגאולה, או בשינוי סדרי עולם בכיוונים קטסטרופליים, אנטינומיסטיים, בכיוונים מהפכניים או בכיוונים אוטופיים, דהיינו קמו אנשים בשר ודם שקיבלו עליהם להגשים את תפקידיו של המשיח המתמהמה ולהביא את קץ הימים, את הנקמה, את המהפכה, את התורה החדשה האמורה להתגלות בעידן המשיחי או את החזרה לגן עדן שלפני החטא ואת הגאולה. היו כאלה שטענו שבאו לחולל מהפכה בהיסטוריה ולנקום ברודפיו ומעניו של עם ישראל, למשל המשיח השבתאי שבתי צבי (1676–1626), שנודע כמשיח שקר אם כי בעיני עצמו היה משיח אמתי לכל דבר ועניין. באגרת אוטוביוגרפית מאלפת שכתב הוא הגדיר את זהותו המשיחית ואת תכליתו: “‘כי אני כמו הרימון לפי שכל הספירות כלולות בי… משום שספר הזוהר וכל הספרים של המקובלים והגמרות והתוספות והספרא וספרי והמשניות כל אלו מראים עלי ומעידים על [אודותי] שאני הוא משיח בן דוד שלוח ה.’ כדי לבנות ולנקום בכולם כמאמר הפסוק כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה. כי יום נקמות בלבי ושנת גאולה באה: יום נקמות בלבי. כי ה' שם בלבי את כל אוצרותיו כדי להינקם מאויביו וכדי לגאול את כל העולמות'... במהרה אני אנקום נקמתכם ונחם אנחמכם כאיש אשר אמו תנחמנו על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופל [נאום דוד בן ישי עליון למלכי ארץ הוקם על ברכה ותהלה משיח אלק”י יעקב אריה דבי עילאי וטביא דבי עילאי שבת“י צב”י']..¹⁰⁰.

בעדויות שונות המרחיבות על תקוות הנקמה והגאולה, הצטייר שבתי צבי כמי שנרעש עד עמקי נפשו מסבלן הנורא של קהילות ישראל בפודוליה ובממלכת פולין-ליטא בגזרות ת“ח ות”ט (1649–1648), שאירעו כשהיה צעיר בן עשרים ושתיים, והזדהה עם יגונם ואסונם של קרבנות הפרעות ועם מצוקתם של פליטי החרב. על טיבן המחריד של פרעות ת“ח-ת”ט ועל הסבל הנורא שהיה כרוך בהן ל744 קהילות שחרבו, למד מספרו של ר' מאיר בן שמואל משברשין, צוק העתים, מזכרת הצרות אשר עברו עלינו שנה על שנה, ת“ח ות”ט […] למען לא תשכח לדור אחרון, קרקא ת“י (1650), שראה אור כשהיה צעיר בן עשרים וארבע ונדפס בשנית בשלוניקי בשנת 1652, ומחיבורו המצמרר של ר' נתן נטע האנובר, יון מצולה, ונציה תי”ג (1653), שבשערו נכתבה שנת הדפוס: ‘שנת ביא"ת המשיח’, שהגיעו לידיו ועוררו בו התרגשות עזה.

שבתי צבי החל בחזונו המשיחי בשעה שקרא באיזמיר בשנות החמישים של המאה השבע-עשרה, את מגילת איכה, מגילת החורבן, בקול רם בנעימת אבל, משעה שקרא בספרים אלה על גזרות חמלניצקי ועל גודל האבדן היהודי בממלכת פולין ליטא, בכלל, ובאוקראינה, בפרט, עטה על גופו גלימת משי ארגמני בדמות הפורפירא של המשיח הנוקם, והודיע שבכוונתו לצאת ולנקום בתושבי ממלכת פולין ליטא שהרגו אלפי יהודים בגזרות חמלניצקי, כפי שסיפר אודותיו בשנת 1668 מקורבו המקובל נתן העזתי, לר' מהללאל הללויה מאנקונה: ‘כי עתיד אדוננו [שבתי צבי] לסבוב כל העולם […] ויביא עמו מעט מבני ישראל ומעט מבני ישמעאלים ויכבשו כל העולם כולו בלי מלחמה וישתחוו לו אפים ארצה. ולא יעשה נקמה אלא בערי פולונייא בשביל הדם אשר שפכו מבני עמנו באותן המדינות.’¹⁰¹ כידוע, אלפי יהודים שחיו בגלות הלכו בעקבותיו של הגואל שבתי צבי שראה את עצמו כמשיח, בשם תקוות הנקמה ותקוות הישועה.¹⁰²

היו נביאים משיחיים שטענו שבאו כדי להחזיר בתשובה את העם החוטא כדי להחיש את ביאת המשיח, למשל נתן העזתי, שאמר על שבתי צבי: ‘על צמיחת קרן בן ישי אמת ויציב ונכון וקיים כי יבוא הקץ לעם ישראל לפדותם מעבדות לחרות ומשעבוד לגאולה וגואלם חזק אמיץ בגבורה על הגאולה ועל התמורה’.¹⁰³ שכן התשובה הפכה להיות תנאי מוחלט והכרחי לביאת המשיח משעה שנאמר בספר זוהר חדש, סלוניקי שנ"ז: ‘שאפילו כנישתא חדא שיחזרו בתשובה ויעבדו ה’ יוכלו לעורר ישועת ישראל במהרה בימינו ובזכותם יצמח צמח צדיק‘. דמויות היסטוריות כגון בר-כוכבא שרצה לנקום ברומאים והוביל מרד נגד האימפריה הרומית, או שלמה מלכו שרצה לקדם את מלחמת גוג ומגוג המקדימה את ביאת המשיח ולכרות הסכם שיתוף פעולה עם הקיסר הקתולי, נציג הנצרות, נגד השולטן המוסלמי העות’מאני, נציג האסלאם, ששלט בארץ ישראל מאז 1517, כדי לאפשר למלך המנצח להרשות ליהודים לשוב לארץ ישראל,¹⁰⁴ או שבתי צבי שרצה לבטל את חטא האדם הראשון ולהתחיל בבריאת עולם חדש שיהיה בו שוויון לנשים ולגברים,¹⁰⁵ או יעקב פרנק שרצה לבטל את כל החוקים ולקרוע את כל הספרים כדי להתחיל בעידן שבו רק הוא יקבע את החוק החדש,¹⁰⁶, או להבדיל, ר’ מנחם מנדל שניאורסון הרבי מלובאביטש, שהאמין בכוחה המכריע של התשובה בקירוב ביאת המשיח, העומד מאחורי כתלנו, עסקו כולם בביטויים שונים של החזון המשיחי במעבר מהספרות המיסטית להיסטוריה המציאותית.

ניסיונות אלה להחיש את ביאת המשיח הנוקם והגואל בדרכים שונות במציאות ההיסטורית כשאדם בן חלוף לוקח על עצמו להגשים את תפקיד המשיח, לא עלו יפה אף פעם, שכן כפי שאמר אל נכון פרופ' גרשם שלום: ‘כי הרעיון המשיחי אינו רק נחמה ותקווה בלבד. כל ניסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילויו “אד אבסורדום”’.¹⁰⁷

רבים מאלה שדיברו בקלות דעת במאה העשרים על החזון המשיחי בזיקה לתקומת ישראל, לא היו מודעים לממדיו רבי הכאב ביחס לגלות ולעברו הרה הסכנות ביחס לגאולה: הם לא זכרו את ייעודו הנוקם של המשיח, או את המאבק הקוסמי בין סמאל למשיח ואת הזיקה להיסטוריה האלימה של הנקמה הקשורה בו, הכרוכה מראשיתה בנכונות לקידוש השם בדור החורבן, למען חורבנה של רומי הרשעה ולמען מפלתו של סמאל שרה של רומי, ולא היו מודעים לפאסיביות האנושית ולוויתור העצום או ל“חיים המודחים' כלומר חיים שאין לעשות בהם דבר החלטי, שאין להשיג בהם דבר של קיימא, בלתי בר שינוי”,¹⁰⁸ שהרעיון המשיחי תבע במהלך הדורות, או למחיר הנורא של היסודות ההרסניים פורעי החוק הגנוזים ברעיון המשיחי, בידי אלה הנחושים להגשימו כאן ועכשיו במו ידיהם בשעה שהם נוטלים את החוק לידיהם, כשהם מתחילים ברצון להחיל צדק אלוהי שמימי על המרחב הארצי במו ידיהם, ומסיימים בייאוש ובאכזבה מהחזון המשיחי ובהמרת דת המונית לדת הנוצרית או לדת האסלאם.¹⁰⁹

כך למשל אמר דוד בן גוריון בעשור שבו קמה מדינת ישראל: “הדבר שקיים את העם היהודי בכל הדורות, והביא ליצירת המדינה, היה החזון המשיחי של נביאי ישראל. חזון גאולה יהודית ואנושית. מדינת ישראל היא עכשיו מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה”.¹¹⁰ החזון המשיחי לא היה רק חזונם של נביאי ישראל אלא היה בעיקרו חזון מיסטי על-היסטורי הרה סכנות שהתפתח במהלך הדורות וגזר המתנה פאסיבית על המצפים לביאת המשיח הנוקם והגואל וגלות ארוכה על הממתינים להתערבות אלוהית בהיסטוריה. מדינת ישראל ודאי אינה מכשיר הגשמה של חזון משיחי זה, אלא היא מציאות היסטורית לאומית שנוצרה בידי אנשים שבחרו ביוזמה, בהכרעה ובאחריות אנושית.

פרופ' שלמה אבינרי השיב כנגדו: “הציונות אינה המשכה הליניארי של הכמיהה הדתית היהודית המשיחית. היא אידיאולוגיה מודרנית מהפכנית המסמלת נתק ברור מן הפאסיביות של האמונה המשיחית הדתית, המאמינה כי הגאולה תבוא רק באמצעות התערבות אלוהית במעגלות ההיסטוריה העולמית.”¹¹¹

ב1975 חתם גרשם שלום את דבריו ב’אני מאמין' בדבר מחיר המשיחיות ושאלותיו נותרו נוקבות כאז כן היום: “עצמתו של הרעיון המשיחי שקולה כנגד חוסר-האונים לאין-סוף המתגלה בהיסטוריה הישראלית בכל דורות הגלות, כשלא היה בכוחה לעלות ולהופיע על במת ההיסטוריה העולמית. יש משהו מתכונת הזמני והארעי בהיסטוריה היהודית; מכאן חוסר יכולתה לתת בה את עצמה כולה ללא שיור. כי הרעיון המשיחי אינו רק נחמה ותקווה בלבד. כל ניסיון להגשימו קורע ופותח תהומות המוליכים כל אחד מגילויו “אד אבסורדום”. יש משהו נאדר בחיי תקוה, אך בו בזמן נסוך בהם גם משהו בלתי מציאותי…וכך נאלצה היהדות מכוח הרעיון המשיחי לחיות חיים מודחים, כלומר חיים שאין לעשות בהם דבר החלטי, שאין להשיג בהם דבר של קיימא, בלתי בר שינוי. אפשר אולי לומר, שהרעיון המשיחי הוא רעיון אנטי אכסיסטנציאליסטי לאמיתו. אם נבינו כדיוקו אין שום דבר של ממש בר השגה לאדם שלא נגאל. זו גדולתה של המשיחיות אבל כאן גם תורפתה היסודית. “האכסיסטנציה” היהודית שרויה במתח שלעולם אינו בא על פירוקו האמיתי; הוא בוער ואינו אֻכָּל לעולם. וכשהיא מתפרצת בתוך ההיסטוריה שלנו, הריהי מנואצת (או אפשר לומר, נחשפת) מתוך קוצר דעת כ”משיחיות שקר". הנוף הלוהט של הגאולה, כמו נקודת מוקד, ריכז בתוך עצמו את כל הראות ההיסטורית של היהדות. לא ייפלא אפוא שנימה משיחית נתלוותה להתעוררות היהודית בתקופתנו לעשייה נחרצה בתחום המציאות הממשית, כשניגשה להגשמת החזון האוטופי של שיבת ציון. זו התעוררות, ששוב אינה רוצה להיות ניזונה מן התקוות. היא צמחה מתוך זוועות החורבן שהיו מנת חלקה של ההיסטוריה היהודית בדורנו, והיא קשורה בהיסטוריה גופה, לא במה שלמעלה מן ההיסטוריה. היא לא מסרה את עצמה כליל למשיחיות. האם יהא או לא יהא ביכולתה של ההיסטוריה היהודית לעמוד בכניסה זו לתוך המציאות הממשית בלי לכלות עצמה בתביעה המשיחית שהועלתה ממעמקיה – זו השאלה שהיהודי בן דורנו, מתוך עברו הגדול והרה הסכנות, מציב בפני שעתו ועתידו.¹¹²