רקע
אמנון שמוש
שני בנים שרחקו מאבא

ניסה אברום לחלץ את עצמותיו במגדל הפלדה. בקושי הצליח לעמוד על רגליו. מתח זרועותיו לצדדין ובלע פיהוק בקרבו. נתקלו ידיו במה שנתקלו והחל המגדל סובב על צירו. חזר והושיב איבריו הכואבים על מושב הפלדה, הפשיל קצה שרוולו בתנופת מרפק, אימץ את עינו וחיפש את מחוגי השעון, רק שלוש. עוד שעתיים ארוכות־ארוכות לפניו. ילען־דינוֹן, השמירות האלה.

עוד מעט יתחילו לצלצל שעונים בחדרי החברים. דייקנים מכוונים שעוניהם לשלוש ורבע. איפה אותם ימים שהיה שומר עובר מחדר לחדר ומעיר את המשכימים. היה אחד שהיה דופק בדלתות וקורא “קומו לעבודת הבורא”, והיה אחר שנהג להכניס את כלבו הענק לחדרים לגרש את השינה בנביחותיו. אברום סיגל לעצמו נוסח מקורי שובב – לרווקים היה צועק, קום! ולנשואים היה קורא, רד! עד שהתנפלה עליו צדקנית־צעקנית אחת והסבירה לו שבארבע בבוקר גם חוש ההומור שלה ישן.

הסתכל שוב בשעונו. לא זזו המחוגים. שלוש. נדמה היה לו ששעון אחד צרוד התחיל כבר אי־שם מצלצל. אולי שעון ממהר. ואולי הצלצול אצלו באוזן. איפה עוד בעולם קמים אנשים מרצון בשעה כה מוקדמת?

בעצם, בשלוש בבוקר היה קם עם אבא ועם רחמו לשירת הבקשות. וגם היום בוודאי קמים חלבּים שומרי־מצוות שבכל מקום ומקום באותה שעה ובאותה התלהבות לקיים מנהג זה שהורתו ולידתו בקהילת ארם־צובא. שמע שבירושלים נתפשט המנהג ובתי־כנסת של ספרדים שאינם חלבּים התחילו שרים ומזמרים “בקשות” בשעות שבטרם שחר. מעניין אם בחלבּ גופא מקיימים שרידי הקהילה מנהג עתיק יומין זה. יש להניח שכן. בעצם, ודאי שכן. מוראם של השכנים העוינים אינו פחוּת לאור היום.

ראה בדמיונו דמויות מעוטפות ומפהקות משתרכות בסימטאות לעבר בתי כנסת; זקנים – מקלותיהם בידיהם, ונערים – פנסי־נייר עם נר דולק נעוץ באמצעיתם בידיהם, הולכים לפני סבא ואבא להאיר דרכם. עלו בזכרונו מנגינות נעימות מתמשכות של אותן “בקשות”, שלחנים מסתלסלים וחרוזים עבריים משתלשלים חברו בהם יחד לעשות מחרוזות־מחרוזות נאות, מלאכת־מחשבת שכולה פיתוחים ופיתולים וריקועים. החל מפזם לעצמו מן הזמירות הללו המעוררות כמיהה ותמיהה, כמיהה בלב מי שאוזנו הורגלה בהם מילדוּת, ותמיהה בלב מי שאוזנו אמונה על מוסיקה מערבית ותפילה אשכנזית. לא זכר הרבה, לא מן המלים ולא מן הלחנים, ורק הטעם הטוב היה שמור ומשומר בקרקעית זכרונו. “ברון יחד כוכבי־בוקר. ויריעו כל בני אלהים”, ואחר־כך פסוקים על פי סדר האלפבית: “אודה אֵל חי”, “בוחר בשפלים”, “גומל לחייבים”…

היו מכבדים את אביו, את מישל, בשירת אחת הבקשות, אף כי רבים היטיבו לשיר ממנו ולא זכו. התמחה מישל באותה בקשה של רבי ישראל נג’ארה, המשורר הגדול איש־דמשק, וחי"ת של “שחר” היתה יוצאת מגרונו חדה כאִבחת־חרב.

היה יושב על־יד אבא מוקסם, וחרד שמא תיקטע נשימתו באמצע הסלסול ולא יגיע אל סופו. ובבוא כל סלסול אל קיצו היתה אנחת רווחה שלו נבלעת בגל של אנחות הנאה שיצאו מפי הסובבים: אה… א־א־א־ה… בזווית־עינו היה מנסה לגלות מי הם החנפים שקראו, כאילו לעצמם “איי־ווא!” (כן!) או “יא סלאם.” (איזה יופי). היתה לאבא הבעה מיוחדת כשהיה שר בפני הקהל. יכול הוא גם עתה לראות את ראשו מוטה מעט הצידה ומעט כלפי מעלה, שפתיו פסוקות ורוטטות וגבת־עינו השמאלית מוגבהת מאחותה ומצופפת תלמים שבמצחו. עתים היה אוחז בשמאלו ביד ימינו של אלבר, והיה הבן מרגיש רעידתו בשעת מאמץ־של־סלסול. היה אז אברום שמח שאינו הבכור היושב מימינו של אבא, שהרי ימינו של זה תמיד אוחזת בספר הבקשות השמור עימו מאבותיו.

כשהיו מגיעים אל אותה “בקשה” לראשונה, היו העיניים מופנות מאליהן אל מישל. אך הוא היה מעמיד פנים אדישות ואפילו מרים את עיניו בפתיעה למשמע “בכ־בוד” מלעילי שהיו משמיעים לעברו מצדדים. עד שלא היו עיניו פוגשות את עיניו של החכם ועד שלא היו אוזניו שומעות אותו מוציא מבין שפמו לזקנו “בכ־בוד” מכובד ומפורש, לא היה מישל יודע מה רוצים הללו ממנו; כך, לפחות, יכולת לקרוא בעיניו.

הצגות של אבא. אילו היה פונה לתיאטרון היה מגיע לגדולות. וירטואוז היה בתפקיד של “קטונתי”. פעם אחת הזמינו אותו לעבור לפני התיבה, היה זה לאחר שנידב סכום נכבד לשיפוץ עזרת־נשים. כיוון שהיו באמצע התפילה ואיסור הדיבור חל עליהם, עשו כמנהגם ופנו אליו בקריאות הִי, הִי, הִי! אף חיזקו במימיקה מתאימה את ההזמנה שהשאירו כהפתעה של הרגע האחרון. הרים אבא את עיניו וסקר את הציבור ואת שלוחיו־של־ציבור, ואף־על־פי שרצה בכל מאודו להתכבד ולעבור לפני התיבה, כבש רצונו והניד ראשו ימינה ושמאלה הלוך ושוב בעיניים מושפלות, עטויות ענווה. כשהפצירו בו במבטים והמטירו עליו הי הי הי מכל צד, צמצם עינו הימנית וזקף בהם עינו השמאלית שנתגדלה ופסק “הִי הוע!”

הסתכל אברום סביבו וראה את הדממה הלילית מבקעת קרומיה ויוצאת מקליפתה. דלתות נטרקו פה ושם. שיעול רדף שיעול. סיגריה שניצתה הטביעה נקודה של אור בסופה של פיסקה. פיסקה חדשה, של יום, נפתחה באחת. טרקטור הותנע הרחק בסככה, ואחריו עוד אחד. ההרים במזרח עטו שַׂלמה ורדרדה שקופה על כחול שבקע משחור. הציפורים הגבירו שירתם, שיר הלל לשחר.

הפנה אברום עורפו אל הגבול והיה מלווה בעיניים עייפות את היישוב המתעורר לחיים. היש בכל הקהילה הקדושה הזאת אדם אחד הפותח את יומו ב“מודה אני לפניך” שאל את עצמו, והיה תמיה על שאלתו מניין היא נובעת ולאן היא מובילה. אין זאת כי אם עייף הוא מאוד מן השמירה. מין עייפות שאין בינה ובין יגיעת הגוף דבר, זולת הצורך לשקוע בשינה ולשכוח.

טנדר מאובק עבר בדהרה בפיתול הכביש למטה. על גבו ערימת צעירים פרועי שיער, זה מוריד שרוולי חולצתו וזה מקפל גרביו, וכולם נזרקים כבובות־סמרטוטים פעם לכאן ופעם לכאן. גם הנהג, ככל הנראה, טרם ניעור משנתו ומחלומותיו. עד שיגיעו לשדה יקרעו עצירות־פתאום שלו קוּרים אחרונים של שינה מעיניהם. והזיעה הראשונה תפיג עימה את שארית חלומות לילם. רוח של פיוט נחה עליך, יא אברום. מזדקנים, חביבי, מזדקנים. קרבים והולכים אל אותה נקודה שממנה ואילך יש לך יותר שנות־עבר משנות־עתיד.

עכשיו מתחילים הטרקטורים לצאת בזה אחר זה. פישקה על הראשון. ממהר כאילו פרצה שריפה. השני איטי יותר. אליהו. לאחר כל מה שקרה לו לזה, נהיה איטי בתנועותיו, זהיר במעשיו. עבר ל־Slow Motion, התלוצצו הצעירים. וממולחים שבהם החלו משתמשים בביטוי העתיק “עד שיבוא אליהו” כאילו משמו של זה נגזר. מחכים למשל לתחילתו של סרט. זה מסתכל בשעונו ואומר “יאללה, תתחיל!” ואחר צועק “עוד לא!”. שואל המקרין “עד מתי נחכה?” ולץ תורן עונה מניה־וביה “עד שיבוא אליהו” לקול רעמי צחוק מתגלגלים.

אליהו יליד דמשק. בחור זהב לכל הדעות. אך הגורל נטפל אליו ואינו מרפה ממנו. מקיבוץ של השומר הצעיר הגיע אלינו, שתקן וזעף. לימים נודע מה הביאו משם ומה הקדיר את רוחו. שנתיים־שלוש נעדר מביתו בשליחות לדמשק. מן ה“מוסתערבים” היה, ששתל הפלמ"ח בסוריה בימי וישי. כערבי לכל־דבר חי שם, מזיע ביום בבית־מלאכה ומתייסר בלילה בבדידות ובאימים. עד ששב אל ביתו קיבוצו מצא את אשתו בחיקו של אחר ואת בתו הקטנה מתרפקת על כלבו של אותו מנוול.

פשטה זו זרועותיה אליו כאילו כלום לא קרה, ושבה אליו ואל מיטתו. אחר ששבר רעבונו והרווה צמאונו הממושך החל מתייסר בנפשו. עדין היה מכדי לייסר אותה. אפילו במלים לא העז להלקותה. אילו היה נוהג כבנו־של־אביו, נוטל רצועה ומכה אותה עד זוב דם, אפשר שהיה נרפא מפצעי נפשו, ואפשר שהיה מקל עליה את ייסורי־מצפונה. אלמלא היה בן־המזרח היה בוודאי עושה כזאת או בדומה לזאת, הרהר אברום הרהור ישן. כיוון שחשש לתדמיתו החדשה ולזהותו הישראלית, שרכש במאמצים עילאיים, מנע מעצמו פורקן מטהר וממרק. וכך, מתוך גאוות סרק וריסון־יתר הביא שואה על עצמו ועל ביתו.

הדברים הללו, מקצתם הגיעו ובאו מפה לאוזן, מקיבוץ לקיבוץ; מקצתם דברים שסיפר לו אליהו לאברום ידידו בלילה אחד של שמירה בצוותא, כשהיו השניים מהלכים זה לצידו של זה, עייפות שחורה מעצמת עיניהם ופותחת סגור־ליבם.

שנה וחצי, אולי שנתיים, חיו שוב ביחד, במתח תמיד, בשתיקות מחושמלות, אוהבים ושונאים זה את זו בלהט ובייאוש. ואז שוב נטפלו אליו. הזדמנות אחרונה להעלות מאות ילדים ובני־נוער המוכנים בכל רגע לצאת לדרך.

אמר להם, דח’ילקום, עזבו אותי לנפשי, יש רבים אחרים. אמרו לו, אין מי שמכיר כמוך את התנאים. צריכים אנו אדם שיד ורגל לו בעניינים – יד עם השלטונות ורגל עם המבריחים. אמר להם, מיד אני עושה לכם רשימה, שכולם בה טובים ממני. אמרו, צריכים אנו אדם כמוך, שגם ההורים של אותם קטנים יתנו בו אמון. היתמם ושאל, ולמה דווקא אני? השיבו לו תשובה ניצחת, אתה בן למשפחה טובה וידועה בעיר.

נותר אליהו נבוך וחסר מלים. זאת ועוד. הכביד עליו חוב אישי. כיוון שלא הזכירו לו אותו, רבץ עליו בכבדות כפולה. הוא עצמו הוברח ארצה בקבוצה כזאת, והיתה להם הרפתקה מרגשת: האנגלים צרים על הקיבוץ והמוני יהודים נוהרים מכל יישובי הגליל ומקיפים את הצרים, ויריות ופצועים ומתח של טרם־קרב. ולבסוף אותה בריחה דרמטית מתחת לאפם של האינגליז, בלבוש של בני־הקיבוץ היוצאים לקטוף פרחים עם המורה והכלבים, פעם ראשונה כובע טמבל על ראשו וסנדלים חוָגיסטיים לרגליו.

אז בא אליה אל אשתו ואמר לה, תראי, מגייסים אותי… והיא התנפלה עליו: “מגייסים” אותך? ואתה אין לך מה לומר? התנוּדבת, ואתה בא לקבל את ברכתי? לא מספיק עבר עלינו… ושפכה מכל מה שהצטבר ולא נאמר עד אותו יום. הטילה עליו את כל האשמה במה שקרה ואת כל האחריות למה שיקרה. ביקש אותה שלא תזכיר מה שעבר, והיא שבה והזכירה, שבה ופירטה, שבה וטענה שרק טיפש מטופש אינו לומד מן הנסיון.

ללמוד מן הנסיון אמרת? – שאל אותה בקול חנוק – את רוצה לומר שמה שקרה פעם יכול… עלול… לא רציתי לומר זאת, ענתה לו, אתה הוצאת את זה מפי. חשבה, כנראה, שאם תתאכזר אליו תצליח להשיב אותו מהחלטתו. נפגעה שלא מצא לנכון להיוועץ בה תחילה. וכיוון שהכאיבה לו בדבריה, מצא את עצמו מנסה, מבלי דעת, להשיב לה כאב תחת כאב. אמר לה, חשבתי שזאת הזדמנות טובה ללבן מה שבינינו, להיווכח אם היתה זאת אפיזודה חולפת, אחת ויחידה. אז זהו – צעקה לעברו זה מה שמלהיב אותך לצאת. יצא המרצע מהשק. וכשניסה לומר משהו על הילדים ועל החובה הפסיקה אותו בגסות ואמרה, את זה תספר לרקדניות־הבטן שלך בדמשק.

ובכל זאת הכל היה מסתדר איכשהו, כך או אחרת, סיכם אליהו את סיפורו, אלמלא נתלהטה זו והטיחה לעברו, בעצם הייתי צריכה לצפות לכל זה כשהחלטתי להתחתן אתך – משפט שכל אחד מהם פירשו על־פי־דרכו.

רצה אברום בלילה ההוא לשאול אותו “ומה עם הילדה?” ובלע שאלתו בקרבו. ומאז לא באה להם הזדמנות נוספת לשיחה מלב־אל־לב. בעצם, הרגשה מעיקה מלווה אותו את אברום שמאז אותו לילה נוטר לו אליהו טינה תמוהה. מכל־מקום, מתחמק הוא מפגישה בארבע עיניים. פעמים שואל הוא אותו מה נשמע אצל אביו היושב עד עצם היום הזה ב“תאלֶה” אשר בדמשק, ואליהו עונה “טוב, תודה” ומפנה את השיחה לענייני הקיבוץ.

אמו לקחה עימה את כל הילדים והפליגה בסירה של מבריחים מחוף סֶידָה, היא צידון. ומאז לא נודע גורלם ולא נמצאו עקבותיהם. איש אינו יודע מה קרה לה לאותה סירה, ששכרו עמיתיו של אליהו. אפשר ששני המבריחים שדדו את תכשיטי המשפחה ואת כספה ובמקום להביא עדים אל חוף עתלית הורידו אותם למצולות ים. ואפשר שקרה לכולם אסון.

נשארו אבי המשפחה שם ובנו בכורו ויחידו כאן – שניהם המומים ושבורים. באו אליו אל אליהו ואמרו לו, נביא לך לכאן את אביך. שתק. שבו ושאלו, שבו ולחצו. ענה ואמר, לא אומר כן ולא אומר לא; דייני בפעם אחת שניסיתי להיות חכם מאבא. אמרו לו, ובכן? אמר, תשאלו אותו.

מצאו את אבו־אליאס יושב באפילת ביתו ואומר תהילים. בקושי הרים אליהם את עיניו. בשפה רפה שאלו שאלתם. ענה ואמר מוטב תוציאו מכאן את החיים. שאלו אותו, וזו תשובתך לאליהו בנך? מילמל ואמר, מה תאמרו לאליאס? אליאס… יודעים אתם, אימרו לו כך: לברית מילה של בנו אינשאללה אבוא.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49287 יצירות מאת 2722 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21026 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!