רקע
אמנון שמוש
יורשיו של מישל

חילק מישל את כספו בצוואתו, מחצית השאיר ללינדה אשתו ומחצית לבניו ובנותיו. אומר אני כספו, להבדיל מרכושו, שנשאר נחלת החברה שבראשה עמד מעתה בכורו, רחמים קְלֶמאן ספרא. ביקש רחמו לשנות שמה של החברה ולקרוא לה “בני מישל ספרא”. קמו עליו גיסיו. גילה רוחב־לב והעדיף לוותר להם בכגון זה.

ואותה מחצית שהשאיר לבניו, אף אותה חילק מישל בגוף הצוואה במפורש, כדי למנוע מחלוקת ומדנים. וכיצד חילקה – כיאה וכיאות, שתי ידות לבכור ויד לכל אחד ואחת. אף לאלבר ולאיווט ציווה מנה כָּלְכָל האחרים, להפתעתם של הללו. קצתם הופתעו, שלא כך הכירו את איש־המעשה את מישל, כמי שמפזר הונו על גויים ומטיל זהבו בקדירה־דבִּי־שותפי שקורין לה קיבוץ. קצתם התפלאו על מישל שלא מצא שעה זו ראויה ללמד את הסוררים לקח. ואלה כן אלה צרה עינם באלבר זה, שאינו זקוק לכסף וממילא לא תהיה לו ממנו הנאה של ממש, ובאיווט זו שלא עשתה מאומה למען משפחתה וזכתה מן ההפקר.

אך מצוותו של אבא מצווה וצוואתוֹ מצווה אחרונה ואין מהרהרין אחר מעשיו. בכל זאת לא נזדרזו להעביר לשניים הללו מה שהועמד לרשותם. ובסתר־ליבם אף קיוו שגאוות־ספרא שירשו השניים מאביהם תביאם לוותר על חלקם. אמנם מי שירש מאביו גאווה, אפשר שירש שאר תכונות שבו, אבל מי יודע. והרי ניתוק מרצון שגזרו הללו על עצמם מן החברה ומעסקיה מעיד כאלף עדים שאין ליבם לממון.

אלא שלא כך טבעו של אדם, אחת היא אם ספרא או לא־ספרא. שאם הממון מתדפק על הפתח, סופך שאתה פותח לו.

אמר אברום לאשתו, הנה זו הזדמנות הוגנת ונאותה לנסוע לשבת מעט עם סבתא־לינדה, שאם לא לכך נתכוון אבא בצוואתו איני יודע למה נתכוון. כיוון שראה מבוכתה על פניה נזדרז והוסיף, ועוד יישאר ממנה מן הירושה להשביע רעבונו של הקיבוץ. מי כמוך יודע, אמרה דיטה, כמה קשה להשביע רעבונו של קיבוץ. קופת הקיבוץ – חבית בלי תחתית. ענה אברום ואמר, אני די לי בכך שרעבונם של רכלנים וצרי־עין שבינינו יבוא על סיפוקו. אף שהיה לה מה לומר, לא אמרה; השאירה כל העניין בידיו. כיוון שאישרו להם בקשתם בלא ויכוחים יתירים, לא נזדרזו להוציאה אל הפועל, שיפים דברי מתיקה לשומרם.

ואיווט, שאף היא אם לארבעה – סולאנז', לינדה, מישל ופרנסואה – אמרה לו לבעלה: אם יש משהו שהייתי רוצה לעשות בכספי הירושה הרי זה לקחת את הילדים להראות להם את ארץ־ישראל, אם לא איכפת לך. אמר לה, מדברת את כאילו את עצמך נולדת וגדלת בישראל. אמרה לו, לא אכחיד ממך שגם אני רוצה לראותה. אישר ברטראן, בעלה של איווט, את הנסיעה בתנאי שגם הוא בנוסעים “שהרי גם לי היא ארץ־הקודש” – התלוצץ – "אם יש בכלל קודש בעולמי ובעולמו של האל־הטוב שפשט מזמן את הרגל.

– אבל אתה כבר היית שם, אמרה איווט, ורק משום כך לא רציתי להפציר בך לבוא אתנו. צחק ואמר, לא תצטרכי להפציר. אבוא בשמחה. יש מעט מקומות שנפשי נמשכת לשוב לראותם; ירושלים ראשון שבהם.

אותה שעה לא העלה ברטראן בדעתו שעבודתו תביאנו לאותה ארץ בעקבות הרעש, כשם שמנהיגיה של אותה ארץ ועמה לא העלו בדעתם שמשהו נורא עומד להתחולל.

כתבה איווט לאחיה ולאחותה בארץ וביקשה לתאם עימם ביקורה. התייעץ אברום במזל וענו לה לאחותם שבחג הסוכות יוכלו להתפנות ולהראות לה את הארץ, מזל ולניאדו יראו לה את הדרום ואברום ודיטה יסיירו עימה בצפון.

ערב חג הסוכות הגיע ברטראן לארץ, הוא ומצלמותיו ושניים מעמיתיו עימו. היה זה החג־לא־חג שבא אחרי אותו יום־כיפור מר ונמהר.

התרוצץ ברטראן מחזית לחזית ומשדה קטל למשנהו והוציא סרטים כמעט באותו קצב שהוציאו הללו תחמושתם. קלט בעין העדשה מה שקלט וספג בנפשו מה שספג. כשחלפה הסערה ובאה איווט אשתו אליו אמר לה, טוב עשית שהשארת את הילדים אצל אמי. לא עת להראות להם את הארץ הזאת ואת עמה. היא והוא שותתים דם. והדבר השני שאמר לה כך אמר: את יודעת, איווט, עכשיו איני מסוגל להבין איך יכול יהודי שלא להיות ציוני. אמרה לו, תמיהה אני עליך. אמר, הרבה ראיתי בחיי, אבל פעם ראשונה ראיתי עם עומד על נפשו, גבו אל הקיר וגורלו בכף־ידו. פעם שנייה בדור אחד עמד העם הזה בפני כלייה. ענתה לו שלא ממין העניין: אני איני יודעת איך אחותי יכולה לגדל כאן ילדים. שתק. הוסיפה ומילמלה: את בכורה אכלה המלחמה הקודמת; בטרם טעם טעמם של חיים. ובנה השני נפצע הפעם וניצל בנס. אמר לה, פצעים קלים אמרתי לך, דבר של מה בכך. המשיכה דבריה כאילו לא שמעה אותו כלל: אילו ידעה לפחות שזה הסוף. שזו המלחמה האחרונה. או שהמלחמה הבאה תהיה המלחמה האחרונה. אמר לה, שרים הם כאן שיר שבו אב מבטיח לבתו שזו תהיה המלחמה האחרונה. אמרה לו איווט: זוכר אתה, ברטראן, את השיר שאהבנו – שירו של הרי בלאפונטה “סְקארלֶט ריבּון”? אני רוצה לחיות במקום שאב מבטיח לבתו הקטנה סרט בצבע ארגמן; זה דבר שאב יכול להבטיח – ולקיים. אמר לה, אל תהיי מלודרמטית, שֶׁרִי. אמרה לו, אילו היו לך כאן אח ואחות ובנים להם המבכים את חבריהם ואת התקוות התמימות שיש לצעירים בכל מקום אחר בעולם… הפסיק אותה ושאל, היכן מצאת, יקירתי, צעירים תמימים ומלאי תקוות בעולמנו? אמרה לו, לפחות הם נשארים בחיים. אמר לה, אם אינם מתאבדים ואם אינם נהרגים בתאונות דרכים בריביירה ואם אינם מתמכרים לסמים. אמרה לו, אילו היה עובר עליך שמינית ממה שעבר על אחותי מזל ועל אחי אלבר היית מדבר אחרת, היית חושב אחרת. אמר לה, תמיה אני עליך. העלתה חיוך על פניה ואמרה, עכשיו “נוּ סוֹם קִיט”. תיקו. עוד מעט תאמר לי שאתה רוצה לחיות כאן. ענה ואמר – אם כבר – אז עכשיו, לאחר הזעזוע הזה, כשכל אחד יכול באמת לתרום להבראה מן ההלם. שאלה, אתה רומז לרצון שלי לבוא לכאן אחרי “ששת הימים”? אמר לה, אם תרצי – אני רומז. מוזר בעיני שדווקא ההתלהבות האינפנטילית של המנצחים הכל־יכולים עוררה בך רגשות הזדהות. המעצמה הננסית משכה את ליבך בשגעון־הגדלות שלה. איבדה איווט שליטתה על עצמה וצעקה: אתה כמו כולם! אתם אוהבים את היהודים כשהם מוּכִּים, מושפלים, שותתים דם. יהודים חזקים ומנצחים וגאים אינם לטעמך.

– חזקים ומנצחים וגאים אינם לטעמי, בין שהם יהודים ובין שאינם יהודים. ואת יודעת זאת היטב. על־אחת־כמה־־וכמה אם מנופפים הם בשחצנות בכוחם ובנצחונם.

– טוב, אז עכשיו הדברים שונים מקצה אל קצה. הלביאה מלקקת פצעיה, מבכה את גוריה. מה דעתך לעזוב את פריס, לבוא לכאן?

— איווט, את הרי מכירה אותי. הייתי עושה זאת. הייתי מוכר ואורז ועוקר כבר מחר, אילו האמנתי שזה מה שיביא שלווה לנפשך. אבל את הרי טרם ראית את הארץ. נמנעת אפילו…

– פחדתי לבוא. אפילו לביקור. חששתי שמא לא אוכל להינתק. אינני רוצה לאבד אותך.

– לא תאבדי אותי – אמר ברטראן וחיבק את כתפיה של איווט – אמת, אילו היה העם הזה מקבל אותי כפי שהנני – אדם, פשוט אדם, אדם ללא אלוהים, חסר דת – כי אז היו הדברים קלים יותר, פשוטים יותר.

– איני רוצה שתתגייר. אינני רוצה שתעשה שקר בנפשך למעני. אתה לא תסלח לי זאת לעולם, ובצדק. ואני לא אסלח לעצמי. ולעמי.

– אבל עוד לא היגענו לזה, ילדתי. בואי נצא, נראה את הארץ, נכיר את העם.

– מצאנו שעה נאה להכירם, אה? – אמרה איווט ומחתה דמעות בודדות בגב ידה. הוציאה ממחטה מארנקה ולפתע הסתכלה בבהלה בשעונה ושאלה – ברטראן שרי, באיזו שעה הבטחת למזל לבוא אליה?

– יש לנו כחצי שעה. נוכל ללכת לשם ברגל. תסתכלי סביבך ותראי מיד כמה היהודים כאן שונים מאלה שבפלצל ובבֶּלוויל.

– אנטישמי – נזפה בו איווט בעיניים מחייכות מבעד לדמעות. משכה באפה פעם ופעמיים וניגשה לשולחן הטואלט להתאפר ולהסתדר לקראת הביקור.

לניאדו פתח את הדלת וקיבל אותם בלחיצות־יד חמות ובברכות מגומגמות. את ברטראן לא פגש מעולם. גדול היה מכפי ששיער. מצא בו דמיון לאיב מוֹנטאן, שראה לפני שנה־שנתיים בסרט. את איווט זכר כילדונת מפונקת בוורוד, קטנה מכדי לעניין נער בהתבגרותו. משום מה תקועה היתה בזכרונו נשענת על גדר ביתו בחלבּ, מוצצת בשקיקה תפוז נקוב במסמר וממועך סביב סביב, ומלכסנת מבט חשדני ועוין לעברו.

עתה היתה אישה בשיא בשלוּתה. יפה היא מכל אחיותיה, אנוס היה להודות לעצמו. הגורל העניק לה את שערו הבלונדי של אביה ואת עיני השקד הכהות של אמה, את זקיפות גוו של מישל, עליו השלום, ואת דשנותה של לינדה, תיבדל לחיים ארוכים. ופריס הוסיפה לה אותו ליטוש שבאישה שכינויו “שיק” ומרכיביו – איפור מדוקדק ולבוש מתואם לפרטיו ועוד משהו שאין אתה מוצא מלים לתארו, ולו מטעם זה בלבד שמטשטש הוא את עשתונותיך עד שהמלים בורחות מפני הרהורי החטא. היה לניאדו נפעס כמי שבילה כל שבתותיו בדיזנגוף והאמין שאין יפה ממנו ומן הכיכר שבקצהו, והנה הוא מוצא את עצמו במרכז השאנז־אֱליזה בואכה כיכר הקונקורד.

באה מזל וחיבקה ונישקה את אחותה והרחיקה אותה בשתי כתפיה לחזות בה וחשבה, כמעט שכחתי כמה שהיא יפה. אמרה, כמה טוב שבאת, איווט יקירתי. מיהרה והוסיפה, כמה טוב שאתם פה.

איווט היתה לבושה בפשטות ובחן. חליפה ספורטיבית בהירה לופתת גיזרתה ומטפחת משי עזת־צבעים קשורה על צווארה בצד, ענובה בטבעת מעשה־אמן. על אצבעה טבעת־יהלום דקה ושעון זהב מעוצב בטעם קישוט יחיד לזרועה. תכשיטים ועדיים לא הביאה עימה, שידעה מראש שאין המקום והזמן מתאימים להם.

יש בדיבורה מן הביטחון והתקיפות של אבא, אמרה מזל לעצמה, ומשהו מן הנועם והרכות של אמא. ולא ניכר בה כלל שילדה לגברתן הזה ארבעה ילדים. מאשאללה!

– אילו הייתם מקדימים ברבע שעה, הייתם פוגשים את רפי – אמר לניאדו – חבל…

– כן, הוא עכשיו בבית – אמרה מזל – שום דבר רציני. רסיסים אחדים נשארו בגופו. אבל, תודה לאל, אף איבר חיוני לא נפגע.

האורחים איחלו הבראה שלימה ומהירה, נכנסים זה לדבריה של זו.

– הלך קצת לחברה שלו – חתם לניאדו.

ישבו אלה מול אלה ולא ידעו על מה ישיחו. החליטו כל הארבעה, כל אחד לעצמו, שלא לדבר על המלחמה ועל תוצאותיה, נושא שהכול דיברו בו, שלא ירד מן הכותרות והכביד על הלבבות, כל שכן לבבות שניכוו.

פתחה המארחת והזכירה לאחותה הצעירה ממנה מעשים של ילדות. אמרה לו לברטראן, ואתה אל תחשוב שאתה אהובה הראשון. שזו, בהיותה בת תשע כבר היתה מאוהבת בזמר, עדיסי שמו, והודיעה לנו שאיתו תתחתן ויהי מה. היה לה פנקס קטן – את זוכרת, איווט? – שבו היתה רושמת את כל הגברים הנאים והמושכים, בלי הבדל גיל וגזע ומצב־משפחתי. פעם תפסנו, טֶרה אחותי ואני, את הפנקס וחשפנו את סודותיה האיומים של הקטנה, אך לא גילינו אותם לאיש. את מרשה לגלות היום, איווט?

– מרשה – קפצה איווט על המציאה, שמחה שנשבר הקרח והחלה שיחה בעניינים שאינם טעונים – אין לי סודות בפני ברטראן.

– ובכל־זאת לא סיפרת לי מעולם על הפנקס – טען ברטראן באצבע מאשימה – ולא על הבאים בין דפיו.

היו שם כמה עשרות שמות – סיפרה מזל – ממוינים וממוספרים, כנראה לפי ערכם בעיניה. מצאנו שם יהודי בן ארבעים מזה ונערי־אליאנס עם פצעי־בגרות מזה. היה שם, אני נזכרת, דוד סייאהו, אחיו של אבא, מה שהפליא אותנו מאוד. והיה הזבן המשופם מן הכל־בו ״אוֹרוֹזדי־בּאק" – רווק נצחי מהודר בלבושו, נוצרי אם־אינני־טועה. היו שם כל הגברים הנאים שבעיר.

– לפי קנה מידה אחד ויחיד – נזכרה איווט – היופי הגברי.

– בואי נספר לאבא, הפצירה בי פעם טרה אחותי – המשיכה מזל בסיפורה – הוא יהרוג אותה, עניתי לה. היא השתכנעה.

– תמיד אני מופתע – נכנס לניאדו לשיחה – כיצד על אותה קרקע נופלים זרעים מאב אחד ומאם אחת וצומחים צמחים שונים כל־כך בפרחים ובפרי. שוב ושוב עומד אני נדהם מול תופעה זו, המנוגדת לכאורה לחוקי הטבע והתורשה.

עכשיו הגיע תורי “להלשין” – צחקה איווט כמי שהחזירו לו נעוריו על מגש – אשתך, לניאדו, היתה סחטנית גדולה בנעוריה. מה לא הוציאה ממני תחת האיום לגלות את סודות הפנקס הקטן. סרטים וסיכות ראש וממתקים נתתי לה בגניבה, למען לא יידע איש שיש כאן סחיטה, ושירותים רבים עשיתי במקומה “בהתנדבות” מאונסת. כשבאתָ ולקחת אותה מאיתנו, תחילה מן הבית ואחר כך מן העיר, נשמתי לרווחה. יצאתי מעבדות לחרות.

– ואני נכנסתי לעבדות.

– מסכן – ליטפה אותו מזל בעיניה.

צחקו ונהנו. והיו מרוצים שהצליחו ללכת סחור סחור ולעקוף את הנושאים בהם רצו לדבר, ולא העזו.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49533 יצירות מאת 2739 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!