יענקלה, הוא קובּה. בן אחת־עשרה היה כשבא עליו האסון. בן יחיד וָרך היה, וגם עתה מראהוּ עוד כילד. ממעט הוא בדיבּוּר, מתאמץ לשלב בשׂפתו הפּוֹלנית מספּר מלים באידיש וּבעברית, שלמד מחבריו. עיקר סיפוּרו – על אמא שלוֹ. כיצד רעבה וכיצד התענתה למן ימי המלחמה הראשונים, לאחר שהצליח האָב להמלט לרוּסיה.

אמוֹ זו, האהוּבה עליו, אָבדה לו.

יחידי עבר הקטן את כּל דרכּו, דרך האֵימים של פליט המלחמה היהודי. עמד בנסיונות של הברחת הגבוּל הרוּסי, מאסר, בריחה.

באחת מתחנות נדודיו ברחבי רוּסיה נפגש עם אָביו. היתה זוֹ תקופה קצרה של מנוחה. למד בבית־ספר סוֹביטי, לא ידע רעב וּבדידוּת. אבל לאחר זה שוב באו ימים רעים וּמרים שבעתיים. עבד ביערות סיבּיר, בקרבת הים הלבן, בשילוח עצים על־פני נהרות – והוא בן 13. האָב חלה ברכּבת, בנסיעה בין סיבּיר לאוּזבּאָקיסטאַן והוֹעבר לבית־החולים למחלות מידבּקוֹת שבאחת התחנות. מאָז לא ראהוּ עוד. ושוב היה בודד, באין קרוב וגוֹאֵל.

עוד בחיי האם, בטרם ברח לרוסיה, היה עד־ראִיה למעשי־זוועה אשר לזכרם יחרד גם כיום. הוא ראה נאצי יוֹרה להנאתו, מפתח חלונו, בנער יהודי מתפּלל, קוֹלע בתפילין במצחו של הנער האוּמלל. ראָה כיצד העלוּ באש את בית הכּנסת המפוֹאר בלודז' ואילצו את יהודי הרחובות הסמוכים להתקהל ולהזין עיניהם במחזה.

בשעת בריחתו לרוּסיה – בעזרתם של נפּח יהודי מתושבי חוף הבּוּג וּמכּרוֹ הפולני, שהיה מבריח פליטים בשׂכר – ירוּ אנשי המשמר הנאצי בסירוֹת המבריחים ובהן עשרים איש, מבוּגרים כוּלם, ורק הוא הילד היחיד עמהם. הם פגעו באחת הסירות וטיבעוּה. כשהגיעה לבסוף סירת הניצוֹלים אל הגדה האחרת של הבּוּג, עצרוּם אנשי המשמר הרוּסי והחזירוּם לגבוּל הגרמני. אך גם שם סירבוּ לקבלם. וכך נעזבו בשטח ההפקר על החוף, קרחים מכּאן ומכאן. היו שם ילדים יהודים רבּים, גוֹועים ברעב ובקור. ששה ימים חי יענקלה כמוֹתם, – כחיית השׂדה. אחר כך ברח יחד עם עוד שני נערים. יום ולילה שוטטוּ ביער עד שהגיעו לתחנת רכּבת המרוּחקת 80 קילומטר מבּיאליסטוק.

לפנוֹת־בוקר טיפּסו ועלו על רכבת־משא שהתנהלה לאִטה וכך הגיעו לעיר.

יענקלה סיפר סיפורו כשהוא יושב בפאת המיטה, ראשו שעוּן בדפנותיה, והוא מבליע דבריו כילד קטן. וכל אותה שעה טילטל רגלו האחת מתוך עצבּנוּת. שאִלתיו איך עמד בו כוחו בכל התלָאָה אשר מצאה אותו – והשיב בלחישה, כשאצבּעוֹ בפיו:

– ההכרח יקוב ברזל.

שאִלתיו עוד, אם מתגעגע הוא על ביתו. נשׂא ראשו ותלה בי עינַים תמהות, מביעות יסוּרים. שׁימק, שהיה שוכב במיטה כל שעת הסיפוּר ומשתעשע במקלו, כאילו אין המתרחש כאן מעניינוֹ, שימק זה הפך פתאום פניו אֵלי וקרא במרירוּת:

– מתגעגע? על מי? על מה?

אריה – אחד ויחיד הוא בכל החבוּרה, שהיה לו בילדוּתו קשר־מה לתנוּעת־נוער ציוֹנית. על כן שומע הוא מעט עברית ויש לו מושׂג־מה על ארץ־ישראל. בן יחיד הוא, שהוריו נשארוּ בחיים, והם באים בכתובים אִתוֹ. גורלו, עד הגיעוֹ לארץ, לא היה שונה מגורלם של כל שאר חבריו. ברוּסיה נאסר באשמת ריגוּל, וּלרוֹע מזלו נשלח לקצווי הצפון, לעבודת כפיה במכרה־זהב, הוּבל לשם דרך ולאַדיבוֹסטוֹק הסמוכה ליאפּאן. נסע על פני שׂדוֹת־הקרח באניה וברכבת ובמגררות רתומות לצימדי סוּסים. שיעור גוֹבה הקרח באותה סביבה יש והוא מגיע כדי שני מטרים. הסוּפות מערבּלות תימרות שלג המתאבּכות כמסך עבה וּמכסוֹת עין השמש. כדי לעבור בשלום מצריף לצריף במחנה, מבלי שתמעדנה הרגלים, יש הכרח להאָחז בחבל שנמתח במיוחד לתכלית זו. במחנה זה ישב למעלה משלושה חודשים, נער יחיד בין 500 מבוגרים, בני כל העמים והגזעים – צהוּבים וּשחוֹרים, אספסוף של גרמנים ופולנים, רוצחים ואסירים פּוֹליטיים לסוּגיהם.

העבודה היתה בעיקר חפירה באִתים. היו מפנים את השלג מעל האדמה הקפוּאָה, מרסקים את שכבות הכפור וּמדליקים מדורות על־מנת להמס אותו. אָז היו חופרים באדמה וצוברים את עפרות־הזהב – מיני גושים־גושים של עפר, והוא מעוֹרב בגבישים מעין הבּרוֹנזה.

במחנה זה אָרח לחברת אסירים צעירים, שגמרוּ אוֹמר לברוח. תוכנית הבריחה היתה לשחד את עגלוֹן הדוֹאַר על־מנת שיקחם עמו בעגלתוֹ הסגוּרה, העשׂוּיה כמין תיבה. התוכנית בוּצעה בהצלחה. עלוּ ברכבת הנוסעת דרומה. אך לא העיזוּ להגיע בה עד לתחנה הסמוּכה וקפצוּ ממנה תוך כדי נסיעה. נדדוּ באין מטרה בדרכי השלג, עד שעלו לרכבת הנוסעת לעבר מוסקבה. אז שינוּ שוב כיווּן דרכם – לרוֹסטוֹב. וכך הוסיפו לנדוֹד עד שהגיעו לאחת מנקוּדוֹת הגיוּס של הצבא הפּולני.

שלמה הוציא בזהירוּת פנקס רשימותיו מכיסוֹ והחל מעלעֵל בו בכובד־ראש. עוד קודם לכן אמרוּ חבריו וחזרוּ ואָמרו:

– יספּר שלמה, הוא יודע, אצלו הכּל רשוּם בפנקס…

בסירה, באישוֹן לילה על נהר הבּוּג… חודש ימים באָשאַלון לקוֹמי שבצפון ס.ס.ס.ר., בקרבת הרי אוּראַל, על גבול אסיה הצפונית. יערות־עד ואנשים פראים־למחצה, שפתם מוּזרה ואוֹרח־חייהם מוּזר אף הוא. חי במחנה־צריפים מבוּדד, שתחנת הרכבת הסמוּכה ביותר מרוּחקת ממנוּ עשרות קילומטרים. עמקוֹ של השלג 1.20 מטר. עבד עבודת־פרך מן השחר ועד הלילה. רעב. מעט הכסף שהביא עמו אָזל ומכתבים לא הוּרשה לכתוב. ברח, אף כי ידע, כי ענשוֹ של בּוֹרחַ מן המחנה הוא מאסר שמונה שנים. לילה ויום ולילה הלך ברגל. הגיע לתחנת יוּריאָב, נסע לקירוֹב, למוסקבה, למינסק, לקיוֹב. השתתף בהפגנת־מחָאָה של פליטים, שתבעוּ רשוּת לשוּב לפּוֹלין, הביתה. הצליח להגיע לביאליסטוֹק והתפרנס שם מרוֹכלוּת. שני קילוגראם סוּכּר, – זו היתה כל מרכּוּלתוֹ. ניסה להבריח את הגבוּל הרוּסי־ גרמני החדש. נעצר. אנשי נ.ק.ו.ד. פתחו בחקירה. מובטח היה, כי הגיע קיצוֹ. לא שלט ברוחו וגָעה בּבכי – בכי מר, מעוֹמק הלב, בכי המתגבר ואינו פּוסק. שאלוּהוּ:

– מה מעשׂיך כאן?

– אני רוצה הביתה!

והוסיף לבכּות.

ולתמהונו, פתח איש נ.ק.ו.ד. את הדלת לפניו ואמר:

– לך, נַסה מזלך.

הלך לעֵבר הגבול. פגש בחבוּרת פליטים כמותו. הזהירוּהוּ הללו:

– אַל תנסה, אפילו צפוֹר לא תעבור.

ישב על אם הדרך ובכה עד כּלוֹת דמעה מעיניו, כה עצמוּ געגוּעיו על ביתו. ישב עד הערב – וכי לאן ילך? עם חשיכה קם ופנה לעֵבר הגבוּל.

היה לילה אָפל, גשם טיפטף. הלך והלך – שעה, שעתיים, שלוש. הלך בדרך כבוּשה ושאינה־ כבושה, בעבי חוֹרשה ובמשעולי שׂדה. לבסוף נעצר, כמובן. ושוב: “מרגל אתה”. כבלוהו. אסרוהו. ולאחר ששוּחרר וחזר לביאַליסטוֹק – שוב היתה מנת־חלקו עמידה בתור כדי לקבל פרוסת לחם. שוּב עסק בספסרוּת קמעונית בכל סחורה שנזדמנה לידו, ושוּב נאלץ לעבוד עבודת־פרך ביערוֹת־סיבּיר.

ואחר־כך – מסע חודשיים וחצי על־פני רוסיה דרומה, עד סאמארקאנד. שם הוצג ככלי ריק. עייף היה מטלטולי הדרך ורבץ תחתיו בתחנה ונרדם, כשמזוָדתו למראשותיו וקצה רצועתה בידו. פתאום חש בשנתו כאב של דקירה עזה. התעורר בבהלה – הרצועה חתוכה והיד פצועה והמזוָדה איננה. ישב מבוֹהל וּמיואש וחסר־כּל.

וּמאז, היו חייו קשים שבעתיים. חי חיי עמל ורעב בקוֹלחוֹז. עבד שלוש־עשרה שעות ביום ומנת מזונו – כיכר קטנה של מין לחם שחור ונוֹקשה, 450 גראַם משקלה. גרוּ באוהלים והועבדו בחפירת מינהרה בהר, 20 מטר עומקה ו־18 מטר רחבּה. כעשׂרים אלף איש עבדו באותה מינהרה. כל עובד היה קושר סל על גבּו ונושא עפר ואבנים.

צבי ושמואל היו האחרונים לסיפּור. ומה שסיפרוּ לא היה שונה הרבה מסיפורי חבריהם. רעב, נדוּדים, מאסר, גירושים, מכות, עינויים. בנס ניצלוּ ובנס הגיעו, כמותם ככל הילדים המוּצלים.