בהירים וּגבוֹהי קומה היו האחים־התאוֹמים. גמישים וַעדינים היו השנַים, אהוּבים ומכוּבּדים על כל החבורה כולה בשל הגינותם וּמידת החברוּת שלהם, מוֹרשת מבית אבּא.

בני משפחה גדולה ועניפה היו, מבורכת בילדים הרבה. ילידי פּוֹזן שבמערב פּוֹלין, בקרבת הגבוּל הגרמני לשעבר. האב – חייט משוּבּח לבגדי נשים, האֵם – אשת חַיל מסוּרה לילדיה. מאז ראשית המלחמה היו בני המשפחה טוֹרחים לקבּץ פזוּריה, וּבלי הרף חיפשׂו איש אַחַר רעֵהוּ.

גם בהיותם כבר לפועלים באחד מבתי החרושת לצרכי המלחמה בארץ־ישראל ושׂפתם עברית והם מתחילים להתערוֹת בחיי הארץ – היו שקועים בשעות שלאחר העבודה במשלוֹחַ מברקים אל ההורים במרחקים, בדאגתם לאחות שנשארה בחסות הצבא הפּוֹלני. גורל קשה מונה לה לאחות הבכירה. מחמת ההכרח נהגה כאחרים מילדי ישׂראל, והעלימה זמן־מה יהדוּתה והיתה כנוצריה לכל דבר במחנה הפליטים הפּוֹלנים, עד שנתגלה הדבר יום אחד, בנסיבות בלתי נעימות. בשהותה במחנה חַנַקין שבעיראק, הוּטל עליה להופיע במקהלה בתפילת חג המוֹלָד הנוצרי. היתה הנערה היהוּדיה אוֹבדת עצות. חברה פּוֹלניה, נוצריה אדוּקה, יעצה אותה שתּתחַלה, ועשתה כעצתה. אך לבסוף נתגלה הדבר ונענשה, אף נשלחה למרחקים ותקוָתה להגיע לארץ־ישראל נכזבה.

האחים סיפרוּ במשוּתף. האֶחד פוֹתח והאחר מפסיקו וּממשיך. האחד מתקן דברי אחיו, והשנַים גם יחד מתרגשים מאוד בּדבּרם.

נדוּדיהם החלו עוד לפני שפּרצה המלחמה. שבועיים לפני כן כבר עמד ריח אבק־השׂריפה באויר. היתה עוֹנת החופש מלימודים בבית־הספר, האָב החליט לשלוֹח את המשפחה כולה לשאָדליץ, עיר־מולדתו ומקום מגוּרי הוריו. שאָדליץ הוּפצצה קשה בימים הראשונים למלחמה. להקות אווירונים עגוּ עליה כצפרי־טרף והמטירוּ אש. תשעה מבני המשפחה הענפה נהרגו ביום הראשון להפצצה – סבתא, דוֹד ודוֹדה ובני־דוֹד – ונקברו תחת מפּוֹלת המקלָט, שבּוֹ ביקשו מחסה. העיר בערה כולה באש, ותמרוֹת עשן עלו למרוֹמים וכיסוּ את עין השמש.

המשפחה נמלטה בחוֹסר־כל. רצוּ ברגל מרחק עשׂרים ושבעה קילומטר, האֵם והילדים, עד שהגיעו לאַחַד הכפרים. מפוּיחים וּמלוּכלָכים וּרעֵבים נכנסו לביתו של איכּר יהוּדי, שהאכילם והלינם בעליית־גג. שבוּע ימים ישבו שם. בינתיים נכנסו הגרמנים לשאָדליץ והוּשלך הס. הנגישׂוֹת טרם החלוּ, והחליטו לחזור לעיר, שהיתה כתל־חוֹרבוֹת וּגוויוֹת אָדם מוּטלות בחוּצותיה ערימוֹת ערימוֹת.

לא עברו ימים רבּים, והנאצים החלו מראים נַחַת זרוֹעם.

אַחַד המאורעות מאותה תקופה שנחרת בלבּם של הנערים הוא מעשׂה ההתעללוּת בסבא הישיש שלהם, בן המאָה וַאַחַת שנה! הדבר היה בשבּת. אמא לא היתה בבית, כי נסעה לפוזן לחפשׂ את האָב. ואולם כשבאה לפוֹזן, נודע לה, שהאָב נסע לוַארשה, לחפשׂ את המשפחה, לאחר שחיפשה בשדליץ ועקבותיה לא נודעוּ לוֹ. נשתהתה האֵם ימים רבּים בדרך ואין איש בבית שיעלה בידו למנוֹע את סבא מלָלכת בשבת לבית־הכנסת. לבש הקאַפּוֹטה של שבּת, חבש לראשו השטריימל – וצועד לוֹ הישיש עקב בצד אגוּדל בקומה זקוּפה, לתמהון עוֹברים ושבים. צועד הוא ועובר ליד משמר של בית־חולים לפצועי מלחמה. מה עשו חיילי המשמר הנאצי? עצרו בו, קיצצו זקנוֹ הלָבן בתער וצחקוּ צחוק אֶוילי ופרוע. וּכשחזרה האֵם ממסעה, וראתה מה עוֹללוּ לישיש, פרצה בּבכי מר ואמרה: “כאן לא נשאר”. החליטה לצאת לדרך ולנסות להגיע לרוּסיה.

יצאו לדרך ועברו את נהר הבּוּג. עצרום אנשי המשמר הרוּסי וּשלָחוּם לאחד ממקומות הריכוז לפליטים. עשׂו בכל מלאכה שנזדמנה להם. שלחו ידם גם ב“מסחר”. הכל היו עוסקים אז בספסרוּת וסיפסרו גם הם – בתה, ביי"ש, בפילפל.

עוד באותם ימים ראשונים לחייהם כפליטים נתברר להם, שלא בנקל יעבור אדם דרך זו, מבלי שייכּשל במעשי־מרמה. אף־על־פי־כן, ניסו להחזיק מעמד. והאֵם מטיפה באָזני ילדיה השכּם והערב, כי יהיו נוהגים ביושר ונמנעים מחטא.

בעצב רב סיפרוּ התאומים על מוֹת אחוֹתם הקטנה, ילדה בת שתים־עשרה, באחת מדרכי הנדודים. ודומה כאילו נגדע אבר מגופם.

האָסון קרה בתקופה מאוחרת יותר, בשעת הנסיעה הממושכת והמיגעת באָשאלוֹן אָרוך על־פני רוסיה רחבת הידים, בדרכם מסיבּיר לאוּזבּקיסטאַן. בתחנת אוזבאָקסקאַיה חָנה האָשאלוֹן שלוש שעות. האחוֹת הקטנה הרגישה עצמה ברע עוד קודם לכן, – זה שבוע ימים היתה נגוּעה בדיזנטריה. נטלה האֵם את הילדה הצנומה על זרוֹעוֹתיה, והאָחוֹת הבכירה מלווה אותה בדרכה, אל הרופא. ירדו ולא חזרו עד מועד צאת הרכבת. גדולים המרחקים ברוסיה בין תחנה לתחנה. נסעו 270 קילומטר ללא חניה. וכשהגיעוּ לבסוף, לתחנת ז’יזק ־־ נסתיימה נסיעה בת אלפים קילומטר, שארכה חודש ימים.

מן התחנה ניסו להתקשר במברק עם בית־החולים שבאוזבאָקסקאַיה ושאלו לאחותם. ענוּ להם שאין מכירים חולָה בשם זה. התיעצו ארבעת האחים והחליטו, שיחזוֹר אחד מהם לאותה עיר לחפשׂ את אחותם החולה. בבואו לשם הוּגד לוֹ, כי יש שני בתי חולים בעיר. פנה לָאֶחָד ולא נוֹדע לו דבר. פנה לשני ואָמרו לוֹ:

– כּן, כזאת באמת היתה כאן וָמתה…

– והיכן האשה והנערה שליווּה?

– הלכוּ.

חיפש בכל העיר, שאַל פי כל שוטר שנזדמן לו בדרכו – אבל לשוא. חזר אל האחים ולא הרהיב עוז לספּר להם על מוֹת האחות הקטנה, שבודאי לא באה לקבר ישׂראל ועצמוֹתיה הוטמנו אי־שם, בלא מצבה וציוּן…

אז החלה פרשת החיפוּשׂים אחר האֵם. לערים רבות נסע הנער, עד סאַמאַרקאַנד הגיע, ואין יודע דבר. לאַשחַבּד אשר בּבוכארה נסע. בכל מקום פגש בפליטי פּוֹלין. אך את אשר ביקש לא מצא.

בינתיים שולחו כל נוסעי האָשאלוֹן לעבודה בקוֹלחוֹזים. ורק ארבעת האחים יושבים משמימים על צרורותיהם בחדר התחנה הקוֹדר והטחוּב. באין ברירה החליטו גם הם לנסות “להסתדר”. העמיסו את החפצים המעטים על עגלה ונסעו לקוֹלחוֹז… וּראה זה פלא: למחרת הבוקר עלו וּבאו באותה דרך ממש, שתי דמוּיוֹת אדם! בקושי הכירו בהן האחים את האֵם והאָחוֹת הבכירה כה תשוּשות היו, עייפות וּמדוּלדלוֹת. כל אותה תקופה קצרה, מיום שנפרדו מן המשפחה, היו סובבות על ערי אוּזבּאקיסטאַן ומבקשות עקבות הבנים.

שוּב היו כל בני המשפחה יחד, מלבד האחות הקטנה. אך לא פעם שאלוּ גם הם נפשם למוּת, כי קשים מנשׂוא היו חייהם בקוֹלחוֹז האוּזבּאָקי. גרוּ בבקתות חימר, שהגשם היה פורץ לתוכן מכל צד. מיטות לא היו להם והם ישנו על האדמה הקרה והטחוּבה. את כל חפציהם מכרוּ אחד אחד, ולא הספיקו להם לקיים הנפש. מנת־המזון שקיבלוּ – מאתיים גראַם קמח ליום לנפש, – מה בּצע בּה? בישלוּ מרק של קמח במים, אָכלוּ סוּבּין וּקליפּוֹת של גזר, בּשׂר צבים וּבשׂר חתוּלים וכלבים – אין האדם בּררן כשהרעב מענה גופו יום יום…

עוד מתקוּפה שלפני־כן, מימי היותם בסיבּיר, עם כל הפליטים, זכרו האחים מאוֹרע, שהניחַ רישוּמו עליהם. האָח הבכור ירד באחת התחנות לקנות צרכי־אוכל, לא חזר למוֹעד ונשאר בתחנה. תחילה, היה הדבר כאסוֹן איוֹם למשפחה, ואולם לבסוף יצא מתוֹק מעז. הבּן הצליח להסתדר בעבודה בתוך רוּסיה גוּפה, וּמשם היה שוֹלח פּעם בפעם עזרה מעטה למשפחה, שישבה ארבעה־עשׂר חודשים ביערות אשר בסביבת אַרכאַנגאַלסק, בתנאים איומים, – 50 מעלוֹת קוֹר וַעבודה מפרכת. אך משיצאה רוּסיה למלחמה ניתק הקשר, וּמאָז לא ידעוּ דבר על האָח.

ביערוֹת־סיבּיר עבדו מבוקר ועד לילה, יום יום. דרוּ בביקתה שבכפר, וחָדשים תמימים לא זכו לראות מקום־מגוּריהם לאור היום: עם דמדומי שחר יצאו לעבודה ועם חשיכה חזרו. חיו בקור וברעב, במחלות ובצפיפוּת, שבע נפשות בחדר קטן של צריף אָפל וטחוב. רבּים מתוּ ורק הודות לעזרת האָח שנשאר ברוסיה, הצליחה המשפחה להחזיק מעמד איכשהוּ.

מקרה־המוות הראשון במחנה הפליטים, מות אדם צעיר וחסוֹן מקשי העבודה והרעב, עורר מרד והאנשים לא יצאו ליערות, תבעו עבודה קלה יותר, איש איש לפי מקצועו. שלושה ימים נמשכה השביתה, וביום הרביעי בבוקר באו פקידי נ.ק.ו.ד. של המחוז ודרשו שמפקדי הצריפים יופיעו לפניהם. אחד האחים היה מפקד־הצריף מספר 1 ובו עשרים וחמש נפשות. אָח זה היטיב לדבּר רוּסית, ועל כן היה ראש המדבּרים לפני אנשי השלטון. אמר, שהפליטים מבקשים תנאי חיים טובים יותר. הם מבקשים עבודה במקצועותיהם ובית־ספר לילדיהם. אחר־הצהרים הופיעוּ במקום כמה מאנשי נ.ק.ו.ד. רכובים על סוסים ובידיהם שוטים. הם באו לאסור את תשעת “מפקדי” הצריפים. כשנודע הדבר לאח “המפקד”, בא הביתה דחוּף וּמבוֹהל וסיפר זאת לאמוֹ. מיד זינקה האֵם כלביאה להגן על בנה. חסמה את הפתח בגוּפה וציוותה על הילדים להקים מיתרס מחפצי־הבּית המעטים. חולָה היתה האֵם אותו יום וידה חבוּשה, אף־על־פי־כן נאבקה עם המתפרצים לתוך החדר, התגוננה והגנה, אף נחבלה בגוּפה. לבסוף ניצחוּ הלָלוּ, כמובן, לאחר שירו כמה יריות באויר. כבלו את האח, העלוהו על אַחַד הסוּסים ונעלמו עִמוֹ. ומאז הוּרע מצב המשפחה ביותר, שכּן הוּחמר הפיקוּח עליה. והאָח – הוא הובל למחנה־עוֹנשין, שהמשטר בו חמוּר ביותר והעבודה בפיקוּח משמר מזוּין. זמן רב לא ידעו דבר עליו, עד שנפגשו עמו כעבור שנה באוּזבּקיסטאן, בנסיבּות בלתי צפויות.

וכך היה המעשה:

לאחר שחזרו מסיבּיר עבדוּ בקוֹלחוֹז ושוּב רעבוּ וביקשוּ מקור כלשהו להחיות נפשם. האחות הבכירה וַאַחַד התאוֹמים, שניסו לעזור למשפּחה, היו מספסרים בתּה. איסוּר חמוּר חל על מסחר מעֵין זה, אך הכל עסקו בו. תוך סכנת נפשות היו עוברים מרחקים עצוּמים ובידיהם מזוָדה קטנה וּבה “אוצרות” של תּה, סוּכר ואורז. היו מוכרים את המיצרכים במחיר גבוה במחוז שבּו היו אלה יקרי־המציאוּת וקונים בכספם מיצרך הנמכר שם בזול וחוזרים למכור מרכּוּלתם במחיר מופרז במקום־מגוּריהם.

פעם יצאה האָחוֹת לבדה והרחיקה 500 קילומטר מעֵבר לטאַשקאָנט, מקוֹם־מגוּריה של המשפחה באותם הימים. מכרה מלָאי התה אשר במזוָדתה וסרה למסעדה קטנה לסעוֹד לבּה. יושבת היא בודדה ועייפה ליד אחד השולחנות, ומישהו ניגש אליה מאחוריה, – היה זה האָח, שהכּיר מרחוֹק את מעילה. הוא שוּחרר לאחר שהמשפחה עזבה את סיבּיר ויצא לבקשה ברחבי רוּסיה. עתה באו האָח והאָחות הביתה לפנות בוקר. היו הכּל ישנים והדלת נעוּלה. חששוּ להפתיע את אמא. נכנסה האחוֹת לבדה ובפיה הבשׂורה על שחרוּרו של האח. שמעה האֵם והתעלפה.

וּמאז, שוב נשתפר מצב המשפחה, כי האָח עבד כנהג ונתן שׂכרוֹ לאמו.

התקופה הקשה ביותר, תקופת החיים בסיבּיר, היתה עכשיו מאחוריהם.

באותה תקופה אירע מאורע בל־ישכח בחיי אחד האחים־התאומים – הוא נשאר ללון יחידי ביער העבוֹת. בדרך כלל עבדו ביערות רק מבני שמונה־עשרה ומעלה, אבל לאחר מאסרו של האח “המפקד” נאלצו השנַים הקטנים למלא מקומו. אותו יום עבד אחד הנערים בפינה נידחת ביותר, וכשירד הלילה והגיעה השעה לחזור הביתה, פילס לו דרך בין העצים הגבוהים והסבוּכים בּבקשוֹ להצטרף אל העוֹבדים ולחזור בחבוּרה, אך הוא תעה בדרכו ורגליו טבעו בשלג העמוק, שלא דרך בו איש לפניו. פנה לימין, פנה לשׂמאל – ואין שביל ואין אוֹת חיים. קרא בקול ואין עוֹנה. למזלוֹ, לא אָבדוּ עשתונותיו. בגרזן שבידו קיצץ מענפי העצים והדליק מדוּרה, טיפס ועלה על עץ גבוֹה וישב שם כּל הלילה. מצפּה לשחר. ארוך וּמיגע היה ליל־הבּלהוֹת. כל רשרוש, כל תנועה ואיושה נשתמעו באָזניו כצעדיהן של חיוֹת־טרף.

אותו לילה אָמר לנפשו, כי אין גרוע מן הפחד. היה יושב ומפשפש במעשיו ושוֹאֵל עצמו מה פישעוֹ, כי נענש כך ומה פּשעה של המשפחה? הלא בכל המוצאות אותם בגלוּתם, בכל המוֹראות שנתנסוּ בהם, לא סטוּ מדרך הישר, עזרו איש לרעהו באהבה ובכבוד, האומנם כך יעלה לו בסופו? הכאן יגוַע הלילה הזה ולא ידע איש היכן גוויתוֹ? גם הרעב הציק לו. ולפנוֹת בוקר גָבר הקור עד 50 מעלות למטה מאפס. ירד וליבה את המדוּרה, כדי שלא יקפא מקוֹר וּכדי להטיל פחד על חיות־הטרף. ואָמנם מדוּרה זו, והעשן המתמר ממנה, הם שהצילוּהו. הבאים עם שחר לעבודה השגיחו בעמוּדי העשן מרחוק ונתקרבו לראות מי הוא שהשכים קום. ומשהבחינה אוֹזן הנער בצעדים, החל קוֹרא לעזרה.

כּשחזר הביתה, לא מצא את האֵם בצריף, כי היתה מתרוצצת ביער לבקשו. לאחר המאורע הזה חלתה האֵם וימים רבּים לא חזרה לאיתנה.

– רבּות רבּות עוד הפּורענוּיות שעברו עלינו – הוסיף מנשה וסיפר – ואין כל הדברים ניתנים לסיפוּר, אבל מי שנתנסה בהם – הוא לא ישכּחם לעוֹלם! לפתע פתאום, ביום או בלילה, חוזרים ועולים המראוֹת לנגד עיני ואין מנוֹס מהם… בדרכי הביתה מן היער הייתי פוגש בנערים צעירים ממני, יתוֹמים עזוּבים, ואין מי שיבשל להם תבשיל ויכבּס בגדיהם. בּוֹשתי מפניהם ולא יכוֹלתי שׂאת עינַי אליהם: הלא לי יש אֵם דוֹאגת ואַחים ואַחיות – ואלה מהלכים יחפים בשלג וּבגדיהם קרוּעים…

בתקופה מאוחרת יותר, בהיותנוּ באוּזבּאקיסטאַן, טעמתי גם אני טעם עזוּבה ורעב ממש. מזוֹהם וּלבוּש־סחבוֹת הייתי מהלך, ככל אותם הנערים הרעבים שצבאוּ על פתחי המסעדות. מצפּה הייתי לצלחת מתרוקנת, כדי ללקק שייריה. נובר הייתי בערימת אשפּה, כדי לבוֹר מתוכו קליפות למאכל.

כשאני נזכר בכל אלה, איני יכול להאמין, שאמנם בי אירע הדבר. לא פעם מפסיק אני עבודתי ועומד תוהה ואיני מבין: נקי אנוכי, שׂבע, איש אינו מאיץ בי, איש אינו מטיל עלי פחד, הכּל עושים עבודתם ברצון, הכּל מדברים עברית – מוּזר! אוּלם כפעם בפעם חש אני מיחוּשים בגב, ביד, ברגל. אלה עקבות החיים ההם, שלא ימחו…

על החיים בארץ־ישראל שמענו לראשונה בהגיענו לחַנַקין – מוסיף גם אפרים נוֹפך משלו. – חיילים פּוֹלנים, שחזרו מחוּפשתם, סיפרו על ארץ היהודים, ש“החיים טובים בה כבפולין”. אמרו:

– אילוּלא ראינוּ את הארץ בעינינו, לא היינו מאמינים, שהיהודים מסוגלים להקים ישוב כזה, לעבוד כך בכל מלאכה וּלאַרגן חייהם.

אך עברנו את מדבּר־מצרים והגענו לגבוּל הארץ וראינו את הפרדסים והירק והבניינים הבהירים, אוֹרוּ עינינוּ.