אניה זו, שהביאה שיירת־עולים מליסבּוֹן, פליטים מכל קצוֹת אירופּה, מן הגיטאות וממחנות הריכוז הארצות העינויים והמוות – היתה סמל לשואַת האוּמה. כל איש ואשה בניאסה, כל ילד וילדה בה היו כאוּד מוּצל משׂריפה. שדודים, שכולים, באין משפחה וידידים, עקורים משורש – רוּבם־כּכוּלם נמלטו מן המוות והגיעו בנס לליסבון, לאחר הרפתקאות וסכּנות וסבל רב.
ניאַסה הביאה ציוֹנים וחלוּצים שנתחנכו על אהבת ארץ־ישׂראל. והיא הביאה גם יהודים פליטים מרי־נפש, ספוּגי צער ואכזבה. ילדים וילדוֹת בני כל הגילים היו בה, המדברים בכל הלשונות. מקצתם שוּכּנוּ לזמן קצר במעון־העולים באחוּזה שעל הכרמל, עד שיסוּדרוּ במקומות־הלימוד־וההכשרה המתאימים.
באתי אליהם בערב־חורף עגוּם. מעון־העולים התקין עצמו לשינה. בחדרים המרוּוחים, המלאים מיטות ומזרנים, ישבו חבוּרוֹת חבוּרוֹת של נערים ונערות, שחורי־שׂיער כבהירי־שׂיער, שחורי־עין כתכולי־עין; ילדים יהוּדים מצרפת ומספרד, מבלגיה ומאוסטריה, מגרמניה ומפּולין. בדרכּם לארץ, הספיקו ללמוד משהו איש משפת רעהו. וניבים אלה, בתוֹספת הביטויים העבריים המוּעטים, שקלטו בימים הראשונים לעלייתם לארץ, עשו את לשוֹן דיבוּרם למין בליל מוּזר לאוֹזן, שלא נודע כמותו בשוּם אוּמה ולשון…
אותו ערב נסֵבוּ השׂיחות על רשמי היום. העולים הקטנים לקחו חלק בטקס הנטיעות של ט"ו בשבט על הכרמל ונתכבדו בנטיעת העץ לזכר חללי הגיטוֹ.
הנער הרמן מברלין, הקורא לעצמו גם בשם ג’ורג‘, עשׂה שנים רבות בדרך וסיגל לעצמו שמות רבּים, לפי הנסיבות והתנאים המיוחדים. עתה התנדב הרמן־ג’ורג’ לשמש אותי כמורה־דרך ומתורגמן. בזריזות עבר משׂפה לשׂפה, ולא נכשל ולא טעה. דיבר גרמנית וצרפתית, אנגלית וספרדית. עם איש ואיש כלשונו. הילדוֹת הספרדיות, חינניות וגנדרניות, קראו לו בשם חוּרחי והיו נמלכות בדעתו בכל דבר קשה. הוריו נשארו במחנה־ריכוּז בצרפת, והוא נתגלגל בדרך נדודיו מצרפת לבלגיה וישב שנה בבתי־סוהר בספרד.
מחדר לחדר הייתי הייתי מהלכת בעקבותיו של הרמן־ג’ורג’־חוּרחי, שהיה מציג לפני את חבריו וחברוֹתיו: – זהו בנימין, הילד הנחמד מבּרצלונה, מן הקטנים שבחבורה – עם אחותו בת חמש־עשׂרה בא לכאן. “והנה דורה, בת העשׂר, מברלין, אלכּסנדר־פלאץ” – כך הכריז מורה־הדרך שלי בחגיגיוּת. עטוּף בשׂמיכתוֹ, על המזרן שבפינת החדר, התבודד לו ז’ונתן, בן החמש־עשׂרה, יליד בּרצלונה. מפינה אחרת של החדר נשאה ראשה אלינו קאַרוֹלינה, בת עירו של ז’וֹנתן. שכנתה למיטה היתה לורט, ילדה בלוֹנדית חמוּדה, ילידת צרפת. ועל־ידה – וינאית קטנה אחוּזת־תנומה. פקחה עיניה ופנתה בשאלה אל שכנתה בגרמנית ולוֹרט עונה לה צרפתית, עד שלבסוף התערב בשיחה חוּרחי בלשונו ה“בּינלאוּמית”.
לורט סיפרה קורות משפחתה בצרפת וכיצד הגיעה לליסבּון. בשתים־שלוש דקות, במלים קצרות ופשוּטות, גוללה סיפורה. החדר נתמלא ילדים וילדוֹת, שעמדו והקשיבו דוּמם, כאילו לראשונה שמעו עתה דברים כאלה, וחוּרחי פולט מדי־פעם קול שריקה של תמיהה והתפעלוּת, כשהילדה מספּרת כיצד עברה ברגל עם הוריה – האֵם ילידת קושטא והאָב מבּוּלגריה – את הרי הפּירינאים, לאחר שהאָרץ הוּצפה כבר צבא גרמני.
הגדוֹלים שבחבורה, בני החמש־עשׂרה–שש־עשׁרה, נתכנסו בּחדר־האוֹכל, ואֶחד־אֶחד סיפרו קורותיהם בקצרה.
אריקס. הציג עצמו בשם אריה. הוא מדבר אידיש, פּולנית, רוּסית, גרמנית, אנגלית, ואם תרצו ידבר עמכם גם בשפת סוּאַהילי, היא הכּושית־אפריקנית… מילדי פּוֹלין הוא, שהגיעו דרך רוּסיה לטהראן, משם נשלח בשיירת פליטים פּולנים למחנה־ילדים באוּגאנדה שבלב אפריקה. הוא שוּחרר כעבור זמן־מה, בהשתדלוּת משפּחה יהודית מאלדוֹראַדוֹ, והגיע דרך נאַירוֹבּי לארץ־ישראל עם אשה יהודיה, פליטת גרמניה, שנתקעה אגב נדודיה בקאֶניה.
האנס. נער בּלוֹנדי מגוּדל, החליף שמו, מיום בואו לארץ־ישׂראל, לצבי. האֵם בגרמניה והאָב במאַדריד… גם הוא ברח דרך צרפת למאַדריד עם אביו ודודו. הדוד יסד בספרד בית־חרושת לכפפות והשתקע שם.
ז’אק. קרא שמו מיום בואו לארץ יעקב. מבּוּלגריה הוא, נולד ברוּשצ’וֹק שבגבול רוֹמאניה. לאָביו היה שם בית־חרושת למשחת־נעלים. גירשו אותם פתאום, ולא התירוּ להם לקחת דבר מכספם וּרכוּשם. רק בגדים מעט וחפצי בית קלים לקחו עמהם, ועליהם התפרנסו בשתי שנות חייהם בספרד – שהיו מוֹכרים בגדיהם אחד־אחד וּמקיימים נפשם בצימצוּם.
יוסף פתח סיפוּרו בצרפתית והמשיך באידיש־גרמנית־צ’כית משוּבשת. יליד צ’כוסלובקיה, אך חי עם משפחתו מספר שנים בצרפת, ליד בּוֹרדוֹ. הוריו נכלאו במחנות־ריכוּז – האָב ליד טוּלוּז והאֶם בקרבת ליאֶז'. תחילה תפסו ושילחו את אחיו עם שתי אחיותיו, והוא, הצעיר במשפחה, הצליח לברוֹח עם ההורים. זמן קצר היה עם האָב במחנה־ריכוז. אחר־כך הוצא משם והוֹעבר לבית־יתומים יהודי בצרפת. ומאז אותו היום לא ראה עוד איש מבני משפחתו. יודע הוא ממכתבים שקיבל מהם לעתים רחוקות על־ידי שליחי המחתרת, כי אביו משמש בכהונת רב במחנה־עבודה, וגם על בית־הקברות הוא ממוּנה במחנה זה, המרכז אלפי פועלים של בתי־החרושת הנאציים לצרכי המלחמה. לספרד הגיע יוסף, בעזרת ארגוּן־מחתרת צרפתי המסייע בידי צעירים יהודים.
שמעון, מאַנטוורפּן, היה אחרון המסַפּרים. שם נוסף לו – יאן. עליו סיפר הרמן־ג’ורג' וחזר וסיפר למן הרגע לפגישתנו. באוגוּסט 1943 יצא מבּלגיה. בני משפחתו, ככל יהודי אנטוורפּן, הוֹגלוּ אל מחנות־המוות בפוֹלין, עוד באוגוּסט 1942. בדרך־מקרה ניצל הנער מן הגוֹרל האיוֹם, שמוּנה להוריו וּלאֶחָיו ולכל ידידיו וּמכּריו. – בשעת הגירוש לא היה בבית. אחר־כך החביאוהו מכּרים בּלגים וּפאספוֹרט מזוּיף בשם פלמי המציאוּ לו. להצלתו סייע גם מראהוּ הארי וּמבטאוֹ הפלאַמי המצוּיין. ואף־על־פי־כן, לא יכול להשאר זמן רב במקום מחבּוֹאוֹ. כי רבּו החיפוּשׂים בתקופה הראשונה שלאחר הגירושים וקשה היה העונש הצפוי למי שהעז להסתיר יהודי בביתו. אבל גם יציאה החוּצה היתה כרוּכה בסכּנת־נפשות, לא־כּל־שכּן נסיעה ברכבת. אף־על־פי־כן, יצא לדרך. הידידים שהסתירוהו בביתם נתנו לו מעט כסף להוצאות הדרך. הוא הגיע לבריסל ומשם לליל – וּלפאַריס. אנשי־מחתרת צרפתים באו לעֶזרוֹ ושילחוּהוּ ברכבת לדרום־צרפת, וּמשם יצא ברגל להרים.
ארבעה ימים ציפּה לשעת־הכושר להבריח את הגבוּל. וּלבסוֹף הגיע לליסבּוֹן ערב אחד לפני הפלגת ניאַסה לארץ־ישׂראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.